היעלמותה של סטפני מיילר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היעלמותה של סטפני מיילר
מכר
מאות
עותקים
היעלמותה של סטפני מיילר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

היעלמותה של סטפני מיילר

4.3 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 614 עמ' מודפסים

    תקציר

    ביולי, 1994 . אורפיאה, עיירת קייט שקטה בהֶמפּטוֹנס שבמדינת ניו־יורק, עוברת טלטלה בעקבות פרשיית רצח מזעזעת: ראש העיר ומשפחתו נרצחו בביתם, וכן עוברת אורח שהייתה עדה למתרחש.

    בראש החקירה, שהופקדה בידי משטרת המדינה, עומד צמד שוטרים צעירים, ג'סי רוזנברג ודרק סקוט. השוטרים השאפתנים מצליחים ללכוד את הרוצח על סמך ראיות מוצקות, וזוכים לשבחים מפי צמרת המשטרה. ואולם, כעבור עשרים שנה, בראשית קיץ 2014 , עיתונאית בשם סטפני מֵיילֶר מודיעה לשוטר ג'סי כי הוא טעה בזהות הרוצח - ואז נעלמת גם היא בנסיבות מסתוריות.

    מה קרה לסטפני מיילר, ומה היא גילתה? ויותר מכול: מה באמת התרחש בערב 30 ביולי 1994 באורפיאה?

     

    היעלמותה של סטפני מיילר הוא רומן מתח מהנה ובנוי לתלפיות, שבא על פתרונו המפתיע רק בעמודיו האחרונים. מחברו, הסופר השוויצרי ז'ואל דיקר, שזכה להצלחה עצומה עם ספריו הקודמים, "האמת על פרשת הארי קברט" ו"ספרם של הבולטימרים", מביט באירוניה דקה בחברה האמריקנית, בדחף האנושי האוניברסלי לזכות בתהילה, ובנושאים נוספים, בהם נקמה, כפרה, חברות, תשוקה ואהבה.

     

    "דיקר יודע לא רק לספר סיפורים, אלא גם לעורר את הציפייה להם." Le Point

     

    "דיקר מציב את הדמויות שלו על שפת תהום כדי להיטיב לחזות בהן שוקעות בתוכה." Le Figaro

    פרק ראשון

    בעניין אירועי 30 ביולי 1994

     
    רק אנשים שמכירים את אזור המפּטוֹנס שבמדינת ניו יורק שמעו על מה שקרה ב-30 ביולי 1994 באוֹרפֵיאָה, עיירת מרחצאות אמידה לחוף האוקיינוס.
    בערב ההוא השיקה אורפיאה את פסטיבל התיאטרון הראשון שלה, והחגיגה, בעלת חשיבות לאומית, משכה קהל רב. כבר לפנות ערב החלו התיירים והמקומיים להתגודד ברחוב הראשי כדי להשתתף בשלל האירועים שארגנה העירייה. שכונות המגורים התרוקנו מתושביהן, עד כי דמו לעיר רפאים. לא עוד הולכי רגל על המדרכות, לא עוד זוגות תחת המקמרות, לא עוד ילדים על גלגיליות ברחוב, אף לא נפש חיה בגינות. כולם היו ברחוב הראשי.
    בערך בשמונה בערב, בשכונת פֶּנְפילְד השוממת כליל, סימן החיים היחיד היה מכונית שנסעה באיטיות ברחובות הנטושים. מאחורי ההגה ישב גבר שסרק את המדרכות במבטו וניצוץ של בהלה בעיניו. מעולם לא הרגיש כה בודד בעולם. לא היה מי שיעזור לו. הוא לא ידע מה עוד יוכל לעשות. הוא חיפש נואשות את אשתו, היא יצאה לריצה ולא חזרה.
     
    סמואל ומֵייגֶן פּאדאלין נמנו עם התושבים הבודדים שהחליטו להישאר בבית בערב הראשון של הפסטיבל. הם לא הצליחו להשיג מקומות בהצגת הבכורה, שהכרטיסים אליה נחטפו, ולא היה להם חשק להתערבב בהילולות העממיות שנערכו ברחוב הראשי ובמרינה.
    בסביבות השעה שש וחצי, כבכל יום, יצאה מייגן לריצת הערב שלה. למעט בימי ראשון, שבהם העניקה לגופה מנוחה קלה, היא עשתה אותו מסלול: היא הייתה יוצאת מהבית ועולה ברחוב פּנפילד עד פּנפילד קְרֶסֶנְט, שהתווה חצי מעגל מסביב לגן קטן. שם הייתה עוצרת לסדרת תרגילים על הדשא — תמיד אותם תרגילים — ואז חוזרת הביתה באותה דרך. הסיבוב שלה ארך ארבעים וחמש דקות בדיוק. לפעמים חמישים, אם האריכה מעט בתרגילים. לעולם לא יותר מזה.
    בשבע וחצי הביע סמואל פאדאלין תמיהה על כך שאשתו עדיין לא שבה.
    בשבע ארבעים וחמש הוא התחיל לדאוג.
    בשמונה הוא צעד בסלון כמו ארי בסוגר.
    בשמונה ועשרה, משפקעה סבלנותו, נכנס למכונית כדי לתור את השכונה. הוא סבר שהכי הגיוני יהיה לנסוע במסלול הריצה הקבוע של מייגן, וכך עשה.
    הוא פנה ברחוב פּנפילד ועלה לפנפילד קרסנט. השעה הייתה שמונה ועשרים. נפש חיה לא נראתה. הוא עצר לרגע להעיף מבט בגן, אבל לא ראה איש. רק כשהתניע שוב ראה צורה כלשהי על המדרכה. תחילה חשב שזו ערימת בגדים. כעבור רגע הבין שזה גוף אנושי. הוא זינק מהמכונית בלב הולם: זו הייתה אשתו.
     
    בתחנת המשטרה יגיד סמואל פאדאלין שבתחילה היה בטוח שמדובר בהתעלפות, בגלל החום. הוא חשב שלקתה בהתקף לב. אבל כשהתקרב אל מייגן, ראה את הדם ואת החור בחלק האחורי של גולגולתה.
    הוא פרץ בצעקות, קרא לעזרה, לא ידע אם עליו להישאר לצד אשתו או לרוץ ולדפוק על דלתות הבתים כדי שמישהו יזעיק אמבולנס. ראייתו הייתה מטושטשת, הוא הרגיש שרגליו כושלות. בסופו של דבר הצעקות שלו הגיעו לאוזני אחד התושבים ברחוב המקביל, וזה הזעיק עזרה.
     
    כעבור דקות אחדות סגרו כוחות המשטרה את השכונה.
    אחד השוטרים הראשונים שהגיעו למקום שם לב, בעודו מגדר את זירת האירוע, שדלת ביתו של ראש העיר, השוכן בסמיכות ישירה לגופה של מייגן, פתוחה מעט. הוא התקרב אליה, מסוקרן, והבחין שהדלת נפרצה. באקדח שלוף הוא דילג על מדרגות הכניסה והכריז על בואו. שום תגובה לא הגיעה. הוא פתח את הדלת בבעיטה וראה גופה של אישה שרועה בפרוזדור. הוא מיהר להזעיק תגבורת ואז פסע באיטיות לתוך הבית, נשקו בידו. מימינו, בסלון קטן, גילה בבעתה גופה של ילד. ואז, במטבח, הוא מצא את ראש העיר, מתבוסס בדמו.
    כל המשפחה נטבחה.

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 614 עמ' מודפסים
    היעלמותה של סטפני מיילר ז'ואל דיקר

    בעניין אירועי 30 ביולי 1994

     
    רק אנשים שמכירים את אזור המפּטוֹנס שבמדינת ניו יורק שמעו על מה שקרה ב-30 ביולי 1994 באוֹרפֵיאָה, עיירת מרחצאות אמידה לחוף האוקיינוס.
    בערב ההוא השיקה אורפיאה את פסטיבל התיאטרון הראשון שלה, והחגיגה, בעלת חשיבות לאומית, משכה קהל רב. כבר לפנות ערב החלו התיירים והמקומיים להתגודד ברחוב הראשי כדי להשתתף בשלל האירועים שארגנה העירייה. שכונות המגורים התרוקנו מתושביהן, עד כי דמו לעיר רפאים. לא עוד הולכי רגל על המדרכות, לא עוד זוגות תחת המקמרות, לא עוד ילדים על גלגיליות ברחוב, אף לא נפש חיה בגינות. כולם היו ברחוב הראשי.
    בערך בשמונה בערב, בשכונת פֶּנְפילְד השוממת כליל, סימן החיים היחיד היה מכונית שנסעה באיטיות ברחובות הנטושים. מאחורי ההגה ישב גבר שסרק את המדרכות במבטו וניצוץ של בהלה בעיניו. מעולם לא הרגיש כה בודד בעולם. לא היה מי שיעזור לו. הוא לא ידע מה עוד יוכל לעשות. הוא חיפש נואשות את אשתו, היא יצאה לריצה ולא חזרה.
     
    סמואל ומֵייגֶן פּאדאלין נמנו עם התושבים הבודדים שהחליטו להישאר בבית בערב הראשון של הפסטיבל. הם לא הצליחו להשיג מקומות בהצגת הבכורה, שהכרטיסים אליה נחטפו, ולא היה להם חשק להתערבב בהילולות העממיות שנערכו ברחוב הראשי ובמרינה.
    בסביבות השעה שש וחצי, כבכל יום, יצאה מייגן לריצת הערב שלה. למעט בימי ראשון, שבהם העניקה לגופה מנוחה קלה, היא עשתה אותו מסלול: היא הייתה יוצאת מהבית ועולה ברחוב פּנפילד עד פּנפילד קְרֶסֶנְט, שהתווה חצי מעגל מסביב לגן קטן. שם הייתה עוצרת לסדרת תרגילים על הדשא — תמיד אותם תרגילים — ואז חוזרת הביתה באותה דרך. הסיבוב שלה ארך ארבעים וחמש דקות בדיוק. לפעמים חמישים, אם האריכה מעט בתרגילים. לעולם לא יותר מזה.
    בשבע וחצי הביע סמואל פאדאלין תמיהה על כך שאשתו עדיין לא שבה.
    בשבע ארבעים וחמש הוא התחיל לדאוג.
    בשמונה הוא צעד בסלון כמו ארי בסוגר.
    בשמונה ועשרה, משפקעה סבלנותו, נכנס למכונית כדי לתור את השכונה. הוא סבר שהכי הגיוני יהיה לנסוע במסלול הריצה הקבוע של מייגן, וכך עשה.
    הוא פנה ברחוב פּנפילד ועלה לפנפילד קרסנט. השעה הייתה שמונה ועשרים. נפש חיה לא נראתה. הוא עצר לרגע להעיף מבט בגן, אבל לא ראה איש. רק כשהתניע שוב ראה צורה כלשהי על המדרכה. תחילה חשב שזו ערימת בגדים. כעבור רגע הבין שזה גוף אנושי. הוא זינק מהמכונית בלב הולם: זו הייתה אשתו.
     
    בתחנת המשטרה יגיד סמואל פאדאלין שבתחילה היה בטוח שמדובר בהתעלפות, בגלל החום. הוא חשב שלקתה בהתקף לב. אבל כשהתקרב אל מייגן, ראה את הדם ואת החור בחלק האחורי של גולגולתה.
    הוא פרץ בצעקות, קרא לעזרה, לא ידע אם עליו להישאר לצד אשתו או לרוץ ולדפוק על דלתות הבתים כדי שמישהו יזעיק אמבולנס. ראייתו הייתה מטושטשת, הוא הרגיש שרגליו כושלות. בסופו של דבר הצעקות שלו הגיעו לאוזני אחד התושבים ברחוב המקביל, וזה הזעיק עזרה.
     
    כעבור דקות אחדות סגרו כוחות המשטרה את השכונה.
    אחד השוטרים הראשונים שהגיעו למקום שם לב, בעודו מגדר את זירת האירוע, שדלת ביתו של ראש העיר, השוכן בסמיכות ישירה לגופה של מייגן, פתוחה מעט. הוא התקרב אליה, מסוקרן, והבחין שהדלת נפרצה. באקדח שלוף הוא דילג על מדרגות הכניסה והכריז על בואו. שום תגובה לא הגיעה. הוא פתח את הדלת בבעיטה וראה גופה של אישה שרועה בפרוזדור. הוא מיהר להזעיק תגבורת ואז פסע באיטיות לתוך הבית, נשקו בידו. מימינו, בסלון קטן, גילה בבעתה גופה של ילד. ואז, במטבח, הוא מצא את ראש העיר, מתבוסס בדמו.
    כל המשפחה נטבחה.