צומת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צומת
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
"הפר 'בועז' פרץ כהרגלו את המגדרת, והחל שועט בשבילי הקיבוץ, דורס כל מי שלא נחפז לסור מדרכו. ייתכן שהייתי גם אני נדרס תחת פרסותיו, אלמלא באותה עת ממש, יצאתי לאוויר העולם בבית החולים בטבריה".
זה קרה ב- 1944 בקיבוץ גינוסר, שבו אני חי עד היום.
הוריי, יהודית לבית ורלינסקי ואבשלום צורף, ירדו בשנת 1937 עם עוד כעשרים צעירים לבקעת גינוסר, מהמחנה הזמני במושבה מגדל והקימו בחשכת הליל את הצריפים הראשונים, תוך מאבק עם חברת פיק"א, בעלת הקרקע, ועם המרכז החקלאי של הסוכנות היהודית. מאבק, שהיה למורשת, לאורה גדלתי והתחנכתי בבקעה החמה, שצרבה בי את האהבה הבלתי מתפשרת לאדמת הסחף הכבדה, שבין ההר לאגם. רבים מסיפורי שואבים את השראתם מאהבה זו.

תקציר

הסיפורים בקובץ, שעלילותיהם נעות בין המקומי לאוניברסלי ובין ה'אז' ל'עכשיו', חושפים צדדים ורבדים שונים של העולם האנושי, ומייצגים מגוון רחב של נושאים, שכל אחד מהם מהווה פיסה בפסיפס הספרותי הססגוני וכובש הלב שיוצר המחבר.

פרק ראשון

הדרך הביתה

 
הסוליות הקשות של מגפי העור שלרגליו נוקשות על אבני הרחובות של רובע סלובודקה שבקובנה.
בשעת בוקר מוקדמת זו, כאשר השמש טרם עלתה, והאור החיוור מהמזרח מגשש דרכו בפאתי הרקיע האפל, נראים עמודי העשן המיתמרים מארובות הבתים, כעצי יער עבות.
עגלה רתומה לסוס בעל פרסות עבות, ועליה כדי חלב, עושה את דרכה לחלוקה היומית.
עוד רגע והוא קופץ על העגלה מאחור, בלי שהעגלון ישגיח בכך, ונוסע כברת דרך.
ביַנובָה לא היה מהין למעשה קונדס כזה, מפחד נחת זרועם של הבאלעגולעס הגברתנים.
ראשוני המשכימים יוצאים בדרכם לעבודה, נושפים בכפות ידיהם, חובטים בצדי גופם כסגולה לחימום.
יהודים, בהם בעלי זקן עבות ובהם כאלו שאך חתימת זקן ללחייהם, ממהרים בדרכם לתפילת שחרית, מצונפים מעט, מחבקים בידיהם את תיקי התפילין והטליתות.
בארבע משבע־עשרה שנותיו התגורר כאן, בעיר זו. השנים שבהן גיבש לעצמו את תפיסת עולמו.
תיק בד קשור בשרוך, המכיל את כל חפציו, תלוי על כתפו. מעיל הצמר הדק שלגופו מגן אך מעט מפני צינת הבוקר, השולחת אצבעות מקפיאות אל פתחי השרוולים.
הוא מהדק לצווארו את הצעיף האפור שסרגה לו אמו ומיטיב את הקסקט שלראשו סבוך התלתלים.
בעוברם ליד בית הכנסת הגדול הוא מחליק ויורד מהעגלה. הוא נושא את עיניו אל חזית הבניין הגבוהה, הבנויה לבנים אדומות, על חלונותיה הקמורים וצריחי הגגות המחודדים, שכמו מבקשים קירבה אל בורא עולם.
ליד בית הכנסת, בניין הישיבה שעזב לפני שנתיים, כשהצטרף לתנועת הנוער המזרחי. קירותיו מסוידים בלבן, שדהה מרוב שנים. קורות העץ החרוצות תומכות את רעפי הגג מכוסי הטחב.
הוא עובר על פניו ואינו שולח לעברו ולו מבט חטוף.
כבר בגיל שלוש־עשרה החליט על דרכו, לאחר שעלה לתורה, לבדו, רחוק מביתו וממשפחתו, בולע את עלבונו.
אביו, שהיה היחיד מבין אחיו ששמר באדיקות את מסורת הסב במילוי מצוות היהדות, ביקש לראות בו את ממשיך דרכו, אך לא התפנה מעבודתו כבונה תנורים מומחה ולא הגיע לעלייה לתורה של בנו בכורו.
"פירושו של דבר", כך חשב לעצמו, "שאבי נתן לי את ברכת הדרך, 'לך באשר תלך'".
בעיירת הולדתו, יַנובָה שבליטא, היה התלמיד המוכשר ביותר בחדר ובתלמוד תורה, ורבים, ובהם שמריהו המלמד, ראו בו עילוי. על כן שלח אותו אביו לישיבה ברובע סלובודְקָה בעיר קובנה, ששמה יצא למרחקים כמרכז גדול להכשרת רבנים. זה שנתיים, מאז עזב את הישיבה, עבד כשליח בחנויות ובבתי מלאכה שונים.
בתנועת הנוער המזרחי התגבשה דרכו.
"אין טעם בוויכוחי סרק", היה טוען מול חבריו תומכי הסוציאליזם הקומוניסטי.
"אנחנו אורחים בלתי קרואים כאן בליטא, מקומנו בארץ ישראל, שם נקים בית חדש וחברה צודקת, שבה לא יהיו מנצלים ומנוצלים".
הוא בן שבע־עשרה והוא בדרכו הביתה.
הרחוב וקירות הבתים הנמוכים ברובע היהודי משיבים את הדי נקישות מגפיו.
ביציאה מהעיר עוצרת לו משאית הנוסעת לינובה.
הדרך לעיירה סלולה אבנים, וטלטולי המשאית נוסכים לאות באבריו. הוא מתנמנם. כשהם חוצים את גשר העץ מעל נהר הוויליה, בדרך לעיירה, הוא שולח מבט של חיבה ליער גיריאלקה, שבו היו תושבי העיירה מבלים בקיץ. המרישים של הגשר הרעוע רוטטים תחת גלגלי המשאית. ריח מי הנהר, מעורב בריחם הטרי של גזעי העצים שזה עתה נכרתו, מדגדג באפו ומעורר בו דריכות וציפייה.
שירת "אנשי המים", המשיטים את הדוברות עמוסות גזעי העצים בזרם הסוחף של הנהר, נשמעת למרחוק. הוא יודע לפזם איתם את השירים המוכרים.
עשן מיתמר מתנורי הבתים. ריח החלות הנאפות מזכיר לו, שמאז אמש לא בא דבר מזון אל פיו.
הנסיעה לבית הוריו בחגים ובחופשות הייתה מלווה תמיד בהתרגשות.
הוא כמה לחיבוקה של שרה אמו, ששערה הארוך, שהיה פזור בשבתות וגולש על כתפיה, אפף אותו, כשידיה ממששות בדאגה את גוו הצנום.
אך כעת, עצב רב מלווה בחשש ממלא אותו לקראת הפרידה מבני משפחתו. הוא חוצה את השוק, עובר בסמטת הנפחים ומשם מתקדם לרחוב הנגרים.
בכיכר העיירה ממתין לו מאיר, אחיו בן השתים־עשרה.
"מדוע אינך בבית הספר?" הוא שואל את מאיר.
מאיר כובש את עיניו באבני הכיכר השחוקות.
"אבא אמר: 'אין עוד טעם שתבטל את זמנך בלימודים, ממילא תעשה כמעשה אחיך'".
כשנודע לאביו, חיים שמעון, שעזב את הישיבה, קרע קריעה וישב שבעה.
"לא ייזכר ולא ייפקד שוּלֶם בבית הזה", פסק האב, פניו קשות כלבנים שמהן היה בונה את תנוריו.
דמעות רבות שפכה שרה לפניו כדי לבטל את רוע הגזירה, אך ללא הועיל.
"בוא ואקח אותך אל ביתו של דודנו אליהו, בטרם יראה אותך אבינו", לוחש לו מאיר. "המתן שם קמעה, ואקרא לבני המשפחה".
כשכתב להוריו על כוונתו לעלות לארץ ישראל החלה תכונה בבית. אמו ארזה את בגדיו במזוודה ישנה, והכינה, בעזרתן של אחיותיו, צידה לדרך הארוכה: כופתאות תפוחי אדמה, טייגלך - בצקיות מבושלות במי דבש, נתח קוגל אטריות מתוק. עוגה אפויה וכמה תפוחים ירוקים מהעץ שבחצר.
"מה לכן הטרחה הזו?" היה רוטן חיים, "מנה הגונה עם החגורה יקבל".
"חיים", אמרה לו שרה, "בנך עולה לארץ ישראל".
"לארץ הקוידש עולים אך ורק עם בוא המשיח", ענה.
בין קירות העץ הטחובים של בית הדוד מצטופפים בני המשפחה, שלא ראה מאז עזב את הישיבה וחדל לבקר בבית, מפחד הפגישה עם אביו.
האוויר רווי התרגשות, שנימי עצב שזורים בה.
הוא מספר להם על הדרך הארוכה המצפה לו, שבסופה ידרוך על אדמת ארץ ישראל.
אמו אוחזת בו, כחרדה פן יישמט מידיה.
הוא מאמץ אותה אל לבו שעה ארוכה.
"אבריימל, עליך למהר לבית הספר", אומרת מלכה, אחותו הבכורה.
הוא מחבק את אברהם, אחיו בן השבע, היוצא לדרכו ברטינה של אי רצון.
"דבר לי אליך מאיר", הוא לוחש לאחיו.
הם יוצאים ומשתופפים בפינת החצר, בין התרנגולות המנקרות בעשב הגבוה.
"מסע ארוך בים לפניי, בדרכי לארץ ישראל".
"בעזרת השם תצלח אותו בשלום", אומר מאיר ומרים את כובעו שנשמט.
"דבר מה עליי לבקשך", הוא אומר.
"הנסיעה ברכבת אל הנמל עולה הון רב, ומעות ספורות בכיסי". מאיר מאזין, לבו כבד.
"יודע אני שעבודה רבה עבדת לקניית בגד חדש לפסח", הוא ממשיך, "אבל כסף זה שלך עליי לבקשו ממך. נשבע אני לפניך, שאשיב לך כשאוכל".
מאיר, שרגיל לקבל ללא עוררין את דבריו של אחיו הבכור, הולך ומביא את שקיק הבד שבו הצפין את חסכונותיו, חונק את דמעותיו.
הוא מניח את המעות בכיס מעילו, ואחר שב ונכנס אל בית הדוד. עיניה של אמו מבקשות ניחומים.
"אשלח מכתבים", הוא אומר לה. "יום יבוא, ואתם תבואו אליי לישראל". היא מבקשת לומר דבר מה, אך המילים עומדות בגרונה ואינן מוצאות את דרכן החוצה. היא מחבקת אותו, והוא מלטף את שערה האסוף. "שמרי על אבא, עבודה רבה מדי הוא עובד".
דמעותיה פורצות מעצמן.
הוא נחלץ מחיבוקה ונפרד מאחיותיו.
הוא מקיף בידו את כתפיו של מאיר, והם יוצאים יחדיו אל האוויר הקר של הרחוב.
הוא נוסע הביתה, אל ביתו החדש.
הוא - אבשלום. לימים - אבי.
"הפר 'בועז' פרץ כהרגלו את המגדרת, והחל שועט בשבילי הקיבוץ, דורס כל מי שלא נחפז לסור מדרכו. ייתכן שהייתי גם אני נדרס תחת פרסותיו, אלמלא באותה עת ממש, יצאתי לאוויר העולם בבית החולים בטבריה".
זה קרה ב- 1944 בקיבוץ גינוסר, שבו אני חי עד היום.
הוריי, יהודית לבית ורלינסקי ואבשלום צורף, ירדו בשנת 1937 עם עוד כעשרים צעירים לבקעת גינוסר, מהמחנה הזמני במושבה מגדל והקימו בחשכת הליל את הצריפים הראשונים, תוך מאבק עם חברת פיק"א, בעלת הקרקע, ועם המרכז החקלאי של הסוכנות היהודית. מאבק, שהיה למורשת, לאורה גדלתי והתחנכתי בבקעה החמה, שצרבה בי את האהבה הבלתי מתפשרת לאדמת הסחף הכבדה, שבין ההר לאגם. רבים מסיפורי שואבים את השראתם מאהבה זו.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
צומת אמנון צורף

הדרך הביתה

 
הסוליות הקשות של מגפי העור שלרגליו נוקשות על אבני הרחובות של רובע סלובודקה שבקובנה.
בשעת בוקר מוקדמת זו, כאשר השמש טרם עלתה, והאור החיוור מהמזרח מגשש דרכו בפאתי הרקיע האפל, נראים עמודי העשן המיתמרים מארובות הבתים, כעצי יער עבות.
עגלה רתומה לסוס בעל פרסות עבות, ועליה כדי חלב, עושה את דרכה לחלוקה היומית.
עוד רגע והוא קופץ על העגלה מאחור, בלי שהעגלון ישגיח בכך, ונוסע כברת דרך.
ביַנובָה לא היה מהין למעשה קונדס כזה, מפחד נחת זרועם של הבאלעגולעס הגברתנים.
ראשוני המשכימים יוצאים בדרכם לעבודה, נושפים בכפות ידיהם, חובטים בצדי גופם כסגולה לחימום.
יהודים, בהם בעלי זקן עבות ובהם כאלו שאך חתימת זקן ללחייהם, ממהרים בדרכם לתפילת שחרית, מצונפים מעט, מחבקים בידיהם את תיקי התפילין והטליתות.
בארבע משבע־עשרה שנותיו התגורר כאן, בעיר זו. השנים שבהן גיבש לעצמו את תפיסת עולמו.
תיק בד קשור בשרוך, המכיל את כל חפציו, תלוי על כתפו. מעיל הצמר הדק שלגופו מגן אך מעט מפני צינת הבוקר, השולחת אצבעות מקפיאות אל פתחי השרוולים.
הוא מהדק לצווארו את הצעיף האפור שסרגה לו אמו ומיטיב את הקסקט שלראשו סבוך התלתלים.
בעוברם ליד בית הכנסת הגדול הוא מחליק ויורד מהעגלה. הוא נושא את עיניו אל חזית הבניין הגבוהה, הבנויה לבנים אדומות, על חלונותיה הקמורים וצריחי הגגות המחודדים, שכמו מבקשים קירבה אל בורא עולם.
ליד בית הכנסת, בניין הישיבה שעזב לפני שנתיים, כשהצטרף לתנועת הנוער המזרחי. קירותיו מסוידים בלבן, שדהה מרוב שנים. קורות העץ החרוצות תומכות את רעפי הגג מכוסי הטחב.
הוא עובר על פניו ואינו שולח לעברו ולו מבט חטוף.
כבר בגיל שלוש־עשרה החליט על דרכו, לאחר שעלה לתורה, לבדו, רחוק מביתו וממשפחתו, בולע את עלבונו.
אביו, שהיה היחיד מבין אחיו ששמר באדיקות את מסורת הסב במילוי מצוות היהדות, ביקש לראות בו את ממשיך דרכו, אך לא התפנה מעבודתו כבונה תנורים מומחה ולא הגיע לעלייה לתורה של בנו בכורו.
"פירושו של דבר", כך חשב לעצמו, "שאבי נתן לי את ברכת הדרך, 'לך באשר תלך'".
בעיירת הולדתו, יַנובָה שבליטא, היה התלמיד המוכשר ביותר בחדר ובתלמוד תורה, ורבים, ובהם שמריהו המלמד, ראו בו עילוי. על כן שלח אותו אביו לישיבה ברובע סלובודְקָה בעיר קובנה, ששמה יצא למרחקים כמרכז גדול להכשרת רבנים. זה שנתיים, מאז עזב את הישיבה, עבד כשליח בחנויות ובבתי מלאכה שונים.
בתנועת הנוער המזרחי התגבשה דרכו.
"אין טעם בוויכוחי סרק", היה טוען מול חבריו תומכי הסוציאליזם הקומוניסטי.
"אנחנו אורחים בלתי קרואים כאן בליטא, מקומנו בארץ ישראל, שם נקים בית חדש וחברה צודקת, שבה לא יהיו מנצלים ומנוצלים".
הוא בן שבע־עשרה והוא בדרכו הביתה.
הרחוב וקירות הבתים הנמוכים ברובע היהודי משיבים את הדי נקישות מגפיו.
ביציאה מהעיר עוצרת לו משאית הנוסעת לינובה.
הדרך לעיירה סלולה אבנים, וטלטולי המשאית נוסכים לאות באבריו. הוא מתנמנם. כשהם חוצים את גשר העץ מעל נהר הוויליה, בדרך לעיירה, הוא שולח מבט של חיבה ליער גיריאלקה, שבו היו תושבי העיירה מבלים בקיץ. המרישים של הגשר הרעוע רוטטים תחת גלגלי המשאית. ריח מי הנהר, מעורב בריחם הטרי של גזעי העצים שזה עתה נכרתו, מדגדג באפו ומעורר בו דריכות וציפייה.
שירת "אנשי המים", המשיטים את הדוברות עמוסות גזעי העצים בזרם הסוחף של הנהר, נשמעת למרחוק. הוא יודע לפזם איתם את השירים המוכרים.
עשן מיתמר מתנורי הבתים. ריח החלות הנאפות מזכיר לו, שמאז אמש לא בא דבר מזון אל פיו.
הנסיעה לבית הוריו בחגים ובחופשות הייתה מלווה תמיד בהתרגשות.
הוא כמה לחיבוקה של שרה אמו, ששערה הארוך, שהיה פזור בשבתות וגולש על כתפיה, אפף אותו, כשידיה ממששות בדאגה את גוו הצנום.
אך כעת, עצב רב מלווה בחשש ממלא אותו לקראת הפרידה מבני משפחתו. הוא חוצה את השוק, עובר בסמטת הנפחים ומשם מתקדם לרחוב הנגרים.
בכיכר העיירה ממתין לו מאיר, אחיו בן השתים־עשרה.
"מדוע אינך בבית הספר?" הוא שואל את מאיר.
מאיר כובש את עיניו באבני הכיכר השחוקות.
"אבא אמר: 'אין עוד טעם שתבטל את זמנך בלימודים, ממילא תעשה כמעשה אחיך'".
כשנודע לאביו, חיים שמעון, שעזב את הישיבה, קרע קריעה וישב שבעה.
"לא ייזכר ולא ייפקד שוּלֶם בבית הזה", פסק האב, פניו קשות כלבנים שמהן היה בונה את תנוריו.
דמעות רבות שפכה שרה לפניו כדי לבטל את רוע הגזירה, אך ללא הועיל.
"בוא ואקח אותך אל ביתו של דודנו אליהו, בטרם יראה אותך אבינו", לוחש לו מאיר. "המתן שם קמעה, ואקרא לבני המשפחה".
כשכתב להוריו על כוונתו לעלות לארץ ישראל החלה תכונה בבית. אמו ארזה את בגדיו במזוודה ישנה, והכינה, בעזרתן של אחיותיו, צידה לדרך הארוכה: כופתאות תפוחי אדמה, טייגלך - בצקיות מבושלות במי דבש, נתח קוגל אטריות מתוק. עוגה אפויה וכמה תפוחים ירוקים מהעץ שבחצר.
"מה לכן הטרחה הזו?" היה רוטן חיים, "מנה הגונה עם החגורה יקבל".
"חיים", אמרה לו שרה, "בנך עולה לארץ ישראל".
"לארץ הקוידש עולים אך ורק עם בוא המשיח", ענה.
בין קירות העץ הטחובים של בית הדוד מצטופפים בני המשפחה, שלא ראה מאז עזב את הישיבה וחדל לבקר בבית, מפחד הפגישה עם אביו.
האוויר רווי התרגשות, שנימי עצב שזורים בה.
הוא מספר להם על הדרך הארוכה המצפה לו, שבסופה ידרוך על אדמת ארץ ישראל.
אמו אוחזת בו, כחרדה פן יישמט מידיה.
הוא מאמץ אותה אל לבו שעה ארוכה.
"אבריימל, עליך למהר לבית הספר", אומרת מלכה, אחותו הבכורה.
הוא מחבק את אברהם, אחיו בן השבע, היוצא לדרכו ברטינה של אי רצון.
"דבר לי אליך מאיר", הוא לוחש לאחיו.
הם יוצאים ומשתופפים בפינת החצר, בין התרנגולות המנקרות בעשב הגבוה.
"מסע ארוך בים לפניי, בדרכי לארץ ישראל".
"בעזרת השם תצלח אותו בשלום", אומר מאיר ומרים את כובעו שנשמט.
"דבר מה עליי לבקשך", הוא אומר.
"הנסיעה ברכבת אל הנמל עולה הון רב, ומעות ספורות בכיסי". מאיר מאזין, לבו כבד.
"יודע אני שעבודה רבה עבדת לקניית בגד חדש לפסח", הוא ממשיך, "אבל כסף זה שלך עליי לבקשו ממך. נשבע אני לפניך, שאשיב לך כשאוכל".
מאיר, שרגיל לקבל ללא עוררין את דבריו של אחיו הבכור, הולך ומביא את שקיק הבד שבו הצפין את חסכונותיו, חונק את דמעותיו.
הוא מניח את המעות בכיס מעילו, ואחר שב ונכנס אל בית הדוד. עיניה של אמו מבקשות ניחומים.
"אשלח מכתבים", הוא אומר לה. "יום יבוא, ואתם תבואו אליי לישראל". היא מבקשת לומר דבר מה, אך המילים עומדות בגרונה ואינן מוצאות את דרכן החוצה. היא מחבקת אותו, והוא מלטף את שערה האסוף. "שמרי על אבא, עבודה רבה מדי הוא עובד".
דמעותיה פורצות מעצמן.
הוא נחלץ מחיבוקה ונפרד מאחיותיו.
הוא מקיף בידו את כתפיו של מאיר, והם יוצאים יחדיו אל האוויר הקר של הרחוב.
הוא נוסע הביתה, אל ביתו החדש.
הוא - אבשלום. לימים - אבי.