פרק 1
05.12.1995
פרו, מאצ'ו פיצ'ו, דרך האינקה
אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה אז יבואו כבר כולם
אמרו את זה קודם לפני...
אני שומע שירה בעברית? ואולי השיר מתנגן בראשי? חשבתי שאני בכושר גופני טוב, ושירות צבאי קשוח ומחשל יגן עליי בסוף יום הליכה. נכון, החמצן בגבהים אלה דליל מאוד, אבל לא מתאים לי להזות הזיות. אלה היו המחשבות שהעסיקו אותי שעה שצעדתי לקצה הרכס. נותרה עלייה אחת תלולה, ואחריה אני אמור להגיע אל המחנה ולהעביר בו את הלילה האחרון של דרך האינקה.
שעת דמדומים. פסגות הרים, שנדמה שהזמן עצר בהם מלכת, הקיפו אותי מכל עבר, ובתווך בלט שביל עתיק, דרך האינקה, עדות יחידה למעשה ידי אדם. שביל מסותת בצורה מדויקת כמדרכה טבעית בת אלפי שנים הבנויה מאבני המקום. מצאתי עצמי עומד במעבר ההרים, בגובה 4024 מטר. בקצה האופק עמדה שמש אדומה, שכמו חיכתה רק לי לפני שתישק לקצוות ההרים הרחוקים, ותשקע בתוכם.
...יהיה לנו רע
אין דבר זה לא נורא
התקרבתי אל המחנה, והבחנתי בחבורה שישבה בסמוך למדורה. במרכזה ישבה בחורה צעירה עם שיער אדמוני שהבליט את עיניה הירוקות, ניגנה בגיטרה ופיזרה חיוכים תוך כדי שירה.
אמרו את זה קודם לְפנַי
זה לא משנה.
אני ואתה נשנה את העולם...1
בלי לחשוב פעמיים זרקתי את התרמיל, והתיישבתי בזווית שתאפשר לי לראות את הזמרת הצעירה. מבטינו נפגשו מספר פעמים במהלך השיר. לאחר שסיימה לשיר והתכוננה לקום, מיהרתי להתקרב אליה מהצד השני בניסיון לביים מפגש מקרי.
"שלום, אני חייב להחמיא לך על השירה, אני רון," הטתי את אוזניי כשואל, "ושמך?"
"תחמיא קודם לשירה," ענתה והבליחה לעברי חיוך שובבי.
"אממ... כן בהחלט... השירה שלך... איך ששרת זה פשוט היה יפה ו... רגע, תראי את הורסת לי את משפט הפתיחה שהכנתי. זה יהיה אישי יותר אם אוכל לנקוב בשמך ואז להחמיא לך באותו משפט."
"אני אעזור לך, ספר לי על השם שלך, זה רון כמו שיר? רינה?"
”מעכשיו זאת בדיוק המשמעות של השם שלי, שיר ורינה נשמע לי הכי נכון," הגבתי בהתלהבות.
"טוב, אז השם שלי גם כן קשור לרון, ואפילו כבר אמרת אותו."
ניסיתי לחשוב על המשפט שאמרתי, והתחלתי למלמל שוב את שנאמר קודם, "שלום אני רון רציתי להחמיא על השירה... אה אה, שירה! כן! נכון? שירה?"
"נכון, שירה," אמרה במבט מופתע, ולאחר מספר שניות של שתיקה הוסיפה, ”נו... מה אתה מחייך ככה? רצית להחמיא לא?"
”כן, נכון. שירה, נהניתי מאוד לשמוע את קולך אני בטוח שתגיעי רחוק ותהיי זמרת גדולה, כי הקול שלך נוגע ומצמרר מרטיט ו..."
"מספיק מחמאות לפעם ראשונה," קטעה אותי, "אולי נשאר לך משהו מעניין שאפשר לשתות? זה יכול לעזור קצת להמשך הערב, אין כמו להעביר את הלילה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו בראש טוב ולקבל מחמאות."
"אני סוחב איתי בקבוק יין לזמן מיוחד," חייכתי, ושמחתי על ההזדמנות. "אתארגן כאן לידכם, תגיעי עוד שעה שעתיים?“
"בשמחה," ענתה ונופפה לי בידה.
***
מיקמתי את האוהל, התיישבתי על שמיכת צמר אותה פרשתי בפתח, וניסיתי להיראות עסוק בקריאת ספר, שלא ייראה שאני ממתין בקוצר רוח. לבשתי ג'קט פליז כחול, לאחר שעמלתי על ניקיונו, והכנסתי לתוך הכיסים מספר עלים וצמחים שקטפתי מסביב, כדי שיקנו לו ריח טבעי. לצידי הנחתי בקבוק יין ושתי כוסות.
"התארגנת יפה על האוהל," אמרה שירה בעודה צועדת לעברי.
עיניה הירוקות שוב משכו את מבטי. היא לבשה שכמייה שנקנתה בשוק המקומי, וכובע צמר צבעוני על ראשה. קצוות שיערה האדמוני בצבצו על מצחה, וחיוך תמים היה נסוך על פניה.
"מתחתי ושפצרתי את האוהל לכבודך," עניתי בהתלהבות, "אפילו מיקמתי את הפתח עם זווית יפה לזריחה שתגיע משם," והצבעתי לעבר הרכס שממול.
"אז אתה כבר מתחיל עם הפורמט?"
"פורמט של מה?"
"של להרשים אותי עם כיווני השמיים? תיכף גם תסביר לי על הכוכבים?"
"ברור. זה מתכון בטוח," קרצתי.
צחקקנו קלות, שירה תפסה מקום לידי והניחה את הגיטרה לצידה. בתנועה מהירה שלפתי את אולר הלדרמן שלי, פתחתי קופסת שימורים של אננס, הוצאתי את הפלחים וסידרתי אותם בצלחת, לאחר מכן חתכתי אותם לחתיכות קטנות יותר, מזגתי יין לכוסות והגשתי לשירה את הכוס והצלחת.
"תודה רבה. ממש רומנטיקן."
"לחיים," הנפתי את הכוס באוויר.
"ו... מסתכלים בעיניים," הוסיפה שירה.
מבטינו נפגשו, במשך מספר שניות ארוכות הבטנו האחד בעיניו של השני, והמשכנו להביט גם תוך כדי הלגימה מהכוס.
"אז מה המתכון להיום בערב?" שאלה שירה.
"כמו שאמרנו, הפורמט המנצח! נדבר על עצמנו, אני אנסה להרשים אותך קצת עם הכוכבים, נשמע יחד שירים, את תשירי קצת, ומקווה שנחתום בנשיקה."
הזזתי את התרמיל, פיניתי לה מקום על השמיכה ובאותו רגע בקע שיר מתוך התרמיל.
בואי נתעלס
על עור של ברדלס
בואי ונאהב
תיקחי אותי עכשיו
כשאת עושה לי אהבה
אני נשרף בלהבה
והירח מתנפץ לרסיסים
שאחר כך מתפזרים לכוכבים...2
"שיר יפה," אמרה שירה,
"ותזמון מעניין," הוספתי.
"אז נשתה שוב לחיים גם בשביל זה," הניפה שירה את כוסה.
"ולא לשכוח להסתכל בעיניים," השלמתי.
ושוב מבטינו נפגשו. לגמנו באיטיות מהכוסות, ומבטינו חדרו עין לעין. קרבתי את פניי אל שירה כך שמרחק קטן מאוד הפריד בין אפינו. הרגשנו נוח עם הקרבה. הנחתי בצד את הכוס הריקה, וליטפתי קלות את שיערה. הרגשתי שאין מניעה להתקרב יותר, וללא התראה קרבתי את שפתיי לשפתיה והתנשקו נשיקה ארוכה.
"זה היה מפתיע," אמרה שירה בחיוך קל, וניערה לאחור את שערה.
"מקווה שזה היה בסדר," הוספתי בנימוס.
"האמת? זה היה הרבה יותר מבסדר... וואו, אתה מנשק מצוין."
"זה לא אני, זה אנחנו," הערתי בחיוך.
"עכשיו גם הקסמת אותי, כל אחד אחר היה זוקף זאת לעצמו," אמרה שירה והוסיפה נשיקה לשפתיי...
נשכבנו על השמיכה, שירה הרשתה לעצמה להתקרב יותר לכיווני, ושילבה את רגליה בתוך רגליי.
"אני מזהה שיפור קל בפורמט, הנשיקה הגיעה אף מהר מכפי שקיוויתי. ואני זורם עם השינוי לגמרי," הוספתי בחיוך.
"אני רואה שהכול אצלך מתוכנן, הכוכבים, השיר שפתאום התנגן."
"את הקטע עם השיר דווקא לא תכננתי," הסברתי ברצינות.
"לא מאמינה," צחקקה שירה, "ככה בתיאום כזה?"
"אולי הגורל עוזר לנו?" אמרתי בחיוך.
"איזה מזל אתה?" שאלה שירה," נולדת ב...?"
"29.12.1971," עניתי.
"מזל גדי, ובן 24, נכון?" התעניינה שירה.
"כן, אני משער, ואת נולדת ב...?"
"...30.09.1973," ענתה שירה.
"ואת מזל...?"
"מאזניים."
"אז מה את אומרת, יש התאמה?"
"האמת שכן, גדי מסתדר מצוין עם מאזניים," אמרה שירה.
"יופי, למרות שאף פעם לא האמנתי בכל עניין המזלות."
"לא מאמין במזלות? לתאריך הלידה של בן אדם יש משקל חשוב בגורל שלו," ציינה שירה.
"לדעתי אנשים מייחסים חשיבות גדולה מידי לכל עניין המזלות, לא עדיף להשקיע במשהו פרקטי?"
"כמו לחזור לארץ, להתחיל עבודה בחברה סודית, ללמוד על טכנולוגיות מסווגות, ולהמציא עוד נשק מתוחכם?" שאלה שירה והוסיפה קריצה.
"מה?" פערתי את עיניי.
"עשיתי קצת מחקר לפני שהגעתי. שלחתי את לילך, חברה שלי, שתחקור עליך אצל החברים שלך יוני ותומר, והם מרוב שרצו להרשים אותה לא הפסיקו לדבר."
"הבנתי, אז אולי את חושבת שעדיף ללכת ללמוד מוסיקה ברימון ולכתוב שירים למגירה?" והוספתי קריצה, "גם אני חקרתי..."
"אולי זה לא פרקטי או מעשי להתעסק במוסיקה, אבל זה טוב לנפש ולנשמה."
"מסכים," עניתי והתמתחתי על השמיכה, "ומה את אומרת, אולי טוב לנשמה לשים את הראש לישון קצת, שניכנס לתוך האוהל?"
"כן בטח."
"מצוין," קפצתי בהתלהבות.
"אני אכנס לאוהל שלי ואתה תיכנס לאוהל שלך, לילך בטח כבר מחכה לי," שירה קמה ממקומה וחייכה.
אחזתי שוב את ידיה, ומשכתי אותה לעברי, "אז נשיקה נוספת," והתנשקנו שוב נשיקה ארוכה ועדינה.
"אז מה את אומרת מחר מטיילים יחד?" שאלתי תוך כדי ליטוף פניה.
"כן, בכיף, ונראה איך שיזרום בהמשך," ונפנפה בידה תוך כדי הליכה.
"לילה טוב, שירה."
"לילה נפלא, רון."
1 אני ואתה — מילים: אריק איינשטיין. לחן: מיקי גבריאלוב.
2 בואי וניפול — מילים: יובל בנאי, שלומי ברכה. לחן: שלומי ברכה.
