מתנות גנובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתנות גנובות
הוספה למועדפים

מתנות גנובות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

המפגשים של גנבים אנונימיים משעממים את מוֹ בת ה־16 שנאלצת להגיע אליהם בעל כורחה, אבל אז מצטרפות אליהם טאבּיטה פוֹסטֶר ואֶלוֹדי שוֹ.

לטאביטה יש הכול: כסף, חברים, פופולריות, חבר חתיך, וכנראה דחף לגנוב. גם לאלודי יש דחף כזה, אפילו שהיא סוג של "ילדה טובה", אבל שתיהן לא מתקרבות למוֹ, "ילדה רעה" עם מוניטין גרועים.

טאביטה, אלודי ומוֹ: מלכת יופי, נערה שקופה וסטלנית — מעולם לא נראתה שלישייה בלתי סבירה יותר בתיכון. ובכל זאת, כשטאביטה מאתגרת אותן בגנֵבות, נוצרת ביניהן ברית מוזרה שחתומה בריגוש הגנֵבה ובמניעיה.

קירסטֶן סמית, תסריטאית הוליוודית, מגוללת את הסיפור מנקודות מבט שונות, בהומור ובחום. שלוש הנערות השונות, שאמורות ללמוד להשתקם, לומדות בסופו של דבר מה הם כללי החברוּת. 

פרק ראשון

"ההערכה העצמית הנמוכה שלה היא המזל שלי."

אֶלוֹדי

 

זה בטח המקום

אלה שאומרים שאל פּוֹרטלנד
מגיעים היפּסטֶרים בני שלושים ומשהו כדי לפרושׁ,
בטח לא היו בלֵייק אוֹסווֶגוֹ,
העיר החדשה שלי,
אֵם כל הפרברים,
חלום פרברי של בעלי אאוּדי סדרה אֵיי,
מקום לבן כל כך שמכנים אותו "לֵייק בלי כושים,"
מקום שאבות הולכים אליו
כשלא אכפת להם שהבת שלהם
מאושרת יותר באיידהו;
מקום שאבות הולכים אליו בתקווה
שממטרי גשם תמידיים
ישטפו את העָבָר כאילו הוא בכלל לא התרחש
ולנגד עיניהם הם רואים רק עבודה חדשה
ואישה יפה חדשה
ומקום
שבו הבת תזכה לחינוך טוב
ולהתעלמות רועמת.
 
 
 

ותיקה וחדשה

 
מתוך ששת החודשים שאני כאן,
החודשיים הראשונים היו בלי חברים
עד שפגשתי את ראשֶל.
היא נזקקה לחברה טובה ואני נזקקתי למישהו.
הכרתי אותה כשהצטרפתי לסֵפר המחזור,
שזה קיצור דרך לחברוּת
אם אַת חדשה.
אני חדשה מספיק כדי שלא יֵדעו מה שמי,
אבל ותיקה מספיק כדי להבין איפה כל אחד עומד.
אני חדשה מספיק כדי לא להבין
למה מכנים את קֶן הֶדְלִי "בוב־שפּיך",
אבל אני ותיקה מספיק לשמוע
שמר הארט נאלץ לעזוב את בית הספר
כי הוא התחיל עם מרטין פּירס
במעבדת ביולוגיה.
אני חדשה מספיק כדי שלא יהיה לי מושג
מה זה בעצם מועדון אָנָליזה בין־כוכבית
אבל ותיקה מספיק להבין
שאם יש בן אחד
שכל בת תהרוג כדי להיות איתו
זה בּרֵיידי פינְץ'.
 

טאביטה

מה שהמראות אומרות

אני תוהה מה הטעם להיות "מקובלת", כשלפעמים זה ממש עולה על העצבים. למשל, כשכל הזמן ניגשים אלייך מטומטמים ובוּרים גמורים ופולשים למרחב הפרטי שלך עם ברכות דביליות, תחינה לתשומת לב והפצרות ליחס חברי מצדך.
"היי, טאביטה... מה העניינים?... מה קורה?... מתה על העגילים שלך..." וכו' וכו'. להקיא מזה. הפלישה למרחב הפרטי שלי מתישה אותי.
שלא תבינו אותי לא נכון. ברור שטוב לי שמכירים אותי וסולחים לי על הכול, אבל רוב הזמן אני מעדיפה טיפת פרטיוּת.
ברגע זה אני נהנית משמץ פרטיות חריג — כי אני בשירותים עם קֵיילה ועם טארין. נכון, הן מדברות על דברים מפגרים, אבל לפחות הן מביטות במראָה ולא מתייחסות אלי.
"עשיתי שעה וחצי אימון אירובי אתמול," אומרת קיילה ומסיטה שיער שחור ארוך מהעיניים. בכל הנוגע לשיער, לנערות אסיאתיות יש הכי הרבה מזל. כמעט אין להן שׂער גוף, ועל הראש יש להן רעמות מבריקות וחלקות.
"אני די בטוחה שקוֹלָה זירוֹ עושה עצירות," אומרת טארין ומחזיקה את הבטן שלה.
כעבור דקה קיילה מצמצמת עיניים לעֵבר בלונדינית עליזה להחריד שיוצאת מהשירותים. "סֶרֶנה בֶּל לוקחת גלולות," היא מקשקשת. "בגלל זה החזה שלה ענק."
"השדיים שלי הם מתנה מאלוהים," אומרת טארין וזוקפת את שדיה מחוץ למחשוף עמוק של חולצת ג'וּסִי קוּטוּר. זה נכון; מידה סִי היא נכס, והיא בהחלט מנצלת את הנכס הזה.
לשם שינוי קיילה וטארין לא תוקפות אותי בשאלות כמו "מה שלום בריידי?" או "מה עושים הערב?" כי הן עסוקות בתיקון האיפור שלהן ובפרצופים שהן עושות למראָה.
אני מומחית בסתר ל"פרצופי מראָה". לכל אחת פרצוף מראָה אחר. לאמא שלי יש מבט מצועף, עיניים חצי עצומות, הבעה סקסית ומסתורית. קיילה מבליטה שפתיים כאילו היא מנשקת מישהו ושואבת פנימה את הלחיים. טארין מנמיכה סנטר בחצי חיוך שובב, בזווית שמורידה ממנה חמישה קילו. חבל שאף אחת מהן לא מצליחה עם זה במציאוּת. זה מה שדפוק ב"פרצופי מראה"; את עושה אותם כי ככה את רוצה שיִראו אותך, אבל רק את רואה את זה.
זה בטח נושא ראוי לבלוג של בית הספר, אבל למי יש זמן. אין לי כוונה לבזבז את הזמן שלי בכתיבה לבלוג רק כי הוּבֶּרמן נתנה לי מאה בכתיבה יוצרת בסמסטר הקודם. כתיבה בבלוג מתאימה למי שאין לו חיי חֶברה. חוץ מזה, הוברמן נותנת לכולם מאה. לכן נרשמתי לשיעור שייקספּיר שהיא מעבירה בסמסטר הזה. הכי שווה זה הסיורים, כי אז מבלים עם חברים ובאותה מכה מסמנים וי על מחויבות אישית. השנה יש לנו רק סיור ערב לתיאטרון "נוֹרת'ווֶסט קלאסיקל", לצפות בהצגה, אבל בשנה הבאה, כשנהיה בי"ב, ניסע לאַשלֶנד לסופשבוע של פסטיבל שייקספיר. כלומר, סופשבוע שלם שאפשר לבלות עם החבר ולהשתכר, וההורים משלמים את החשבון כי הם חושבים שאת "לומדת".
באשר לבריידי, אף פעם לא ראיתי את "פרצוף המראה" שלו. אבל פרצוף היומיום שלו מהמם למדי. יש לו גומות חן ושיער בלונדיני עבה שהוא משאיר קצת פרוע וקצת מסוגנן, ולפעמים הוא ממש שובה לב. הוא לא מאמין גדול בשיחות נפש, אבל איזה בן מאמין בהן? ובאמת, מה הטעם? יותר קל בלי שיחות נפש. את מוצאת את עצמך מדברת בלי סוף על הרגשות שלך, לא על שלו, ואז חושפת את עצמך יותר מדי ומגיעה לשיברון לב ואכזבה בלתי נמנעת.
קיילה גומרת למרוח גלוֹס ורוד של דיוֹר כולל שפתון מנפח. השפתיים שלה דביקות ומסנוורות.
"אפשר ללכת?" אני שואלת. מַרשָה אבּרהמס תוקעת בי מבטים, ויש לי הרגשה שהיא עוד רגע תאזור אומץ ותבוא לשאול אותי מה אני לובשת בנשף האביב. היא תמיד שואלת מה אני לובשת, אחד־עשר שבועות לפני הנשף, כמו שעון, ואז איכשהו מגיעה בלבוש כמעט זהה. אמור להחמיא לי שמחקים אותי, אבל החקיינים מעצבנים וצריך להתעלם מהם כשרואים שהם מתכננים לפלוש למרחב הפרטי.
ובכל זאת יש גם יתרון במיקום גבוה בסולם החברתי, והיתרון הוא שיש לך ולחברים שלך לוקרים קרובים. אין לי מושג איך זה קורה, אבל הנדל"ן הכי טוב מגיע תמיד לאלה שבאֵיי־ליסט.
קיילה וטארין ואני הולכות בנחת לשורת הלוקרים שלנו ורואות שם את בריידי עם החברים שלו. בריידי מוציא מהלוקר תוסף תזונה. הוא בקטע של "טיפוח הגוף".
גֵ'ייסון בֵּיינס שואל אותו, "איפה היית אתמול בערב?"
"כן," מוסיף נוֹאָה סימוֹס. "לא באת לפֶרבֶּר'ס."
"אמא שלך לא אמרה לך?" בריידי משיב. "היא הזמינה אותי כדי למצוץ לי."
שמתם לב שבנים אוהבים בדיחות על יחסי מין עם אמהות של החברים שלהם? או זה או לדון בדרגת ההומואיות של מישהו אחר. בקיצור, אם יש לך זין, כנראה שניחנת בכמות בלתי נדלית של הומור לא מצחיק.
נואה מכניס לבריידי אגרוף, ובריידי צוחק וכורך סביבי את זרועו. אני מריחה את הבושם שלו, דוֹלצֶ'ה וגָבּאנה. הוא לא בלתי נעים. אני מסתכלת עליו במבט של אתה הבנאדם הכי מקסים שאני מכירה, והזרוע שלך על הכתף שלי גורמת לי אושר יותר מכל דבר בעולם כולו.
"באיזו שעה לאסוף אותך הערב?" הוא שואל ומנשק אותי.
"משהו כמו תשע?" אני אומרת. אולי הוא מניאק, אבל יש לו שפתיים יפות. והגובה שלו מטר שמונים ושבע, מה שטוב, כי אני גבוהה באיזה חמישה סנטימטרים מרוב הבנות בגילי. לפעמים שואלים אותי אם דגמנתי מתישהו. אמא שלי לקחה אותי פעם להצטלם בסטודיו מקצועי, אבל שנאתי את זה. האורות היו חמים והייתי צריכה להעמיד פנים וזה שִעמם אותי לגמרי. למרות שבמובן מסוים אפשר להגיד שזה מה שאני עושה עכשיו, מסתכלת על בריידי ומשחקת את תפקיד החבֵרה המושלמת. או שאני מַפנה אליו את "פרצוף המראה" שלי.
 
מתנות גנובות קירסטן סמית

"ההערכה העצמית הנמוכה שלה היא המזל שלי."

אֶלוֹדי

 

זה בטח המקום

אלה שאומרים שאל פּוֹרטלנד
מגיעים היפּסטֶרים בני שלושים ומשהו כדי לפרושׁ,
בטח לא היו בלֵייק אוֹסווֶגוֹ,
העיר החדשה שלי,
אֵם כל הפרברים,
חלום פרברי של בעלי אאוּדי סדרה אֵיי,
מקום לבן כל כך שמכנים אותו "לֵייק בלי כושים,"
מקום שאבות הולכים אליו
כשלא אכפת להם שהבת שלהם
מאושרת יותר באיידהו;
מקום שאבות הולכים אליו בתקווה
שממטרי גשם תמידיים
ישטפו את העָבָר כאילו הוא בכלל לא התרחש
ולנגד עיניהם הם רואים רק עבודה חדשה
ואישה יפה חדשה
ומקום
שבו הבת תזכה לחינוך טוב
ולהתעלמות רועמת.
 
 
 

ותיקה וחדשה

 
מתוך ששת החודשים שאני כאן,
החודשיים הראשונים היו בלי חברים
עד שפגשתי את ראשֶל.
היא נזקקה לחברה טובה ואני נזקקתי למישהו.
הכרתי אותה כשהצטרפתי לסֵפר המחזור,
שזה קיצור דרך לחברוּת
אם אַת חדשה.
אני חדשה מספיק כדי שלא יֵדעו מה שמי,
אבל ותיקה מספיק כדי להבין איפה כל אחד עומד.
אני חדשה מספיק כדי לא להבין
למה מכנים את קֶן הֶדְלִי "בוב־שפּיך",
אבל אני ותיקה מספיק לשמוע
שמר הארט נאלץ לעזוב את בית הספר
כי הוא התחיל עם מרטין פּירס
במעבדת ביולוגיה.
אני חדשה מספיק כדי שלא יהיה לי מושג
מה זה בעצם מועדון אָנָליזה בין־כוכבית
אבל ותיקה מספיק להבין
שאם יש בן אחד
שכל בת תהרוג כדי להיות איתו
זה בּרֵיידי פינְץ'.
 

טאביטה

מה שהמראות אומרות

אני תוהה מה הטעם להיות "מקובלת", כשלפעמים זה ממש עולה על העצבים. למשל, כשכל הזמן ניגשים אלייך מטומטמים ובוּרים גמורים ופולשים למרחב הפרטי שלך עם ברכות דביליות, תחינה לתשומת לב והפצרות ליחס חברי מצדך.
"היי, טאביטה... מה העניינים?... מה קורה?... מתה על העגילים שלך..." וכו' וכו'. להקיא מזה. הפלישה למרחב הפרטי שלי מתישה אותי.
שלא תבינו אותי לא נכון. ברור שטוב לי שמכירים אותי וסולחים לי על הכול, אבל רוב הזמן אני מעדיפה טיפת פרטיוּת.
ברגע זה אני נהנית משמץ פרטיות חריג — כי אני בשירותים עם קֵיילה ועם טארין. נכון, הן מדברות על דברים מפגרים, אבל לפחות הן מביטות במראָה ולא מתייחסות אלי.
"עשיתי שעה וחצי אימון אירובי אתמול," אומרת קיילה ומסיטה שיער שחור ארוך מהעיניים. בכל הנוגע לשיער, לנערות אסיאתיות יש הכי הרבה מזל. כמעט אין להן שׂער גוף, ועל הראש יש להן רעמות מבריקות וחלקות.
"אני די בטוחה שקוֹלָה זירוֹ עושה עצירות," אומרת טארין ומחזיקה את הבטן שלה.
כעבור דקה קיילה מצמצמת עיניים לעֵבר בלונדינית עליזה להחריד שיוצאת מהשירותים. "סֶרֶנה בֶּל לוקחת גלולות," היא מקשקשת. "בגלל זה החזה שלה ענק."
"השדיים שלי הם מתנה מאלוהים," אומרת טארין וזוקפת את שדיה מחוץ למחשוף עמוק של חולצת ג'וּסִי קוּטוּר. זה נכון; מידה סִי היא נכס, והיא בהחלט מנצלת את הנכס הזה.
לשם שינוי קיילה וטארין לא תוקפות אותי בשאלות כמו "מה שלום בריידי?" או "מה עושים הערב?" כי הן עסוקות בתיקון האיפור שלהן ובפרצופים שהן עושות למראָה.
אני מומחית בסתר ל"פרצופי מראָה". לכל אחת פרצוף מראָה אחר. לאמא שלי יש מבט מצועף, עיניים חצי עצומות, הבעה סקסית ומסתורית. קיילה מבליטה שפתיים כאילו היא מנשקת מישהו ושואבת פנימה את הלחיים. טארין מנמיכה סנטר בחצי חיוך שובב, בזווית שמורידה ממנה חמישה קילו. חבל שאף אחת מהן לא מצליחה עם זה במציאוּת. זה מה שדפוק ב"פרצופי מראה"; את עושה אותם כי ככה את רוצה שיִראו אותך, אבל רק את רואה את זה.
זה בטח נושא ראוי לבלוג של בית הספר, אבל למי יש זמן. אין לי כוונה לבזבז את הזמן שלי בכתיבה לבלוג רק כי הוּבֶּרמן נתנה לי מאה בכתיבה יוצרת בסמסטר הקודם. כתיבה בבלוג מתאימה למי שאין לו חיי חֶברה. חוץ מזה, הוברמן נותנת לכולם מאה. לכן נרשמתי לשיעור שייקספּיר שהיא מעבירה בסמסטר הזה. הכי שווה זה הסיורים, כי אז מבלים עם חברים ובאותה מכה מסמנים וי על מחויבות אישית. השנה יש לנו רק סיור ערב לתיאטרון "נוֹרת'ווֶסט קלאסיקל", לצפות בהצגה, אבל בשנה הבאה, כשנהיה בי"ב, ניסע לאַשלֶנד לסופשבוע של פסטיבל שייקספיר. כלומר, סופשבוע שלם שאפשר לבלות עם החבר ולהשתכר, וההורים משלמים את החשבון כי הם חושבים שאת "לומדת".
באשר לבריידי, אף פעם לא ראיתי את "פרצוף המראה" שלו. אבל פרצוף היומיום שלו מהמם למדי. יש לו גומות חן ושיער בלונדיני עבה שהוא משאיר קצת פרוע וקצת מסוגנן, ולפעמים הוא ממש שובה לב. הוא לא מאמין גדול בשיחות נפש, אבל איזה בן מאמין בהן? ובאמת, מה הטעם? יותר קל בלי שיחות נפש. את מוצאת את עצמך מדברת בלי סוף על הרגשות שלך, לא על שלו, ואז חושפת את עצמך יותר מדי ומגיעה לשיברון לב ואכזבה בלתי נמנעת.
קיילה גומרת למרוח גלוֹס ורוד של דיוֹר כולל שפתון מנפח. השפתיים שלה דביקות ומסנוורות.
"אפשר ללכת?" אני שואלת. מַרשָה אבּרהמס תוקעת בי מבטים, ויש לי הרגשה שהיא עוד רגע תאזור אומץ ותבוא לשאול אותי מה אני לובשת בנשף האביב. היא תמיד שואלת מה אני לובשת, אחד־עשר שבועות לפני הנשף, כמו שעון, ואז איכשהו מגיעה בלבוש כמעט זהה. אמור להחמיא לי שמחקים אותי, אבל החקיינים מעצבנים וצריך להתעלם מהם כשרואים שהם מתכננים לפלוש למרחב הפרטי.
ובכל זאת יש גם יתרון במיקום גבוה בסולם החברתי, והיתרון הוא שיש לך ולחברים שלך לוקרים קרובים. אין לי מושג איך זה קורה, אבל הנדל"ן הכי טוב מגיע תמיד לאלה שבאֵיי־ליסט.
קיילה וטארין ואני הולכות בנחת לשורת הלוקרים שלנו ורואות שם את בריידי עם החברים שלו. בריידי מוציא מהלוקר תוסף תזונה. הוא בקטע של "טיפוח הגוף".
גֵ'ייסון בֵּיינס שואל אותו, "איפה היית אתמול בערב?"
"כן," מוסיף נוֹאָה סימוֹס. "לא באת לפֶרבֶּר'ס."
"אמא שלך לא אמרה לך?" בריידי משיב. "היא הזמינה אותי כדי למצוץ לי."
שמתם לב שבנים אוהבים בדיחות על יחסי מין עם אמהות של החברים שלהם? או זה או לדון בדרגת ההומואיות של מישהו אחר. בקיצור, אם יש לך זין, כנראה שניחנת בכמות בלתי נדלית של הומור לא מצחיק.
נואה מכניס לבריידי אגרוף, ובריידי צוחק וכורך סביבי את זרועו. אני מריחה את הבושם שלו, דוֹלצֶ'ה וגָבּאנה. הוא לא בלתי נעים. אני מסתכלת עליו במבט של אתה הבנאדם הכי מקסים שאני מכירה, והזרוע שלך על הכתף שלי גורמת לי אושר יותר מכל דבר בעולם כולו.
"באיזו שעה לאסוף אותך הערב?" הוא שואל ומנשק אותי.
"משהו כמו תשע?" אני אומרת. אולי הוא מניאק, אבל יש לו שפתיים יפות. והגובה שלו מטר שמונים ושבע, מה שטוב, כי אני גבוהה באיזה חמישה סנטימטרים מרוב הבנות בגילי. לפעמים שואלים אותי אם דגמנתי מתישהו. אמא שלי לקחה אותי פעם להצטלם בסטודיו מקצועי, אבל שנאתי את זה. האורות היו חמים והייתי צריכה להעמיד פנים וזה שִעמם אותי לגמרי. למרות שבמובן מסוים אפשר להגיד שזה מה שאני עושה עכשיו, מסתכלת על בריידי ומשחקת את תפקיד החבֵרה המושלמת. או שאני מַפנה אליו את "פרצוף המראה" שלי.