שיחה זוגית

פרק ראשון
"אתה יכול בבקשה לעזור לי?"

סיפור המסגרת
הדרמה הקטנה ביניהם התרחשה מול עינינו בליל שבת בביתם של חברים. היא, ג'ינג'ית נאה בראשית שנות השישים לחייה; מטופחת, צחקנית וערנית. ניכר בה שאוהבת להיות בסביבה שוקקת חיים. הוא, תמיר, מקריח, נאה, ממושקף, בודק ובוחן בעיניו הכחולות את סביבתו וניכר בו שרושם בתוכו כל פרט. הוא חשדן וזהיר, כך שפת גופו מעידה עליו.
המארחים, חברים ותיקים, בקיאים בהלכות אירוח ברוח אווירת השפע הבורגנית שדבקה גם בנו (יש להודות, לפעמים, לבושתנו). משקאות, פיצוחים, מיני מאפה, פשטידות, עוגות בטעמים שונים וכל מה שאסור אך מפתה.
והאורות רכים. והאנשים יפים ונינוחים, והסיפורים זורמים כמימיו של מפל קטן, עוד ועוד בביטחון כמו אינם חשים את סכנת התנפצותם אל הקרקע.
בהמולת החדר נשמע קולה המתכתי משהו של האישה (הג'ינגי'ת) שרוצה לספר לנו סיפור משעשע. סיפור הולם את האווירה שבה נשים וגברים, (אחרי שסיימו את מנת הדיבור המקובלת על פוליטיקה, מזג האוויר, טיולים וכיו"ב), נשענים לאחור ונשאבים בחדווה לסוג של "משחקי חברה" – קִנטור הדדי שלו אותה ושלה אותו.
"לא תאמינו לסיפור הלא ייאמן הזה", כך פתחה את הדרמה. "האיש שלי (והיא מצביעה עליו וצוחקת) ביום שילדתי את הבן הבכור שלנו, ועוד בניתוח קיסרי, לידה קשה שכמעט הרגה אותי. מה עשה לדעתכם האיש החכם שלי?" והיא עוצרת ובודקת אם הקהל שלה דרוך דַיו לשמוע את ההמשך). אכן כולנו דרוכים.
והיא ממשיכה: "ובכן, לא תאמינו. באותו יום הוא הלך לסדנה באוניברסיטה ובא לראות אותי ואת הילד רק בערב..."
וצוחקת בקול רם מאוד, אולי רם מדיי. בן זוגה צוחק אף הוא ואומר בהשלמה: "כן, ככה זה היה, הייתי אידיוט גמור. זה לא אומר שאני צדיק גמור עכשיו..." ומחייך חיוך דק סרקסטי. אנחנו צוחקים.
רבקה: מחשבות, ביני לבין עצמי
חיפשתי פתיחה ראויה לפרק זה שתצדיק את קיומו. 'עליך להביא את העבר", נזפתי בעצמי, לאור ספקותיי אם בכלל ראוי לדבר על סוגיית השותפות בינינו שהיום היא אחרת, משופרת... אז למה לנו לגעת בפצעים הישנים. 'העבר שייך ומחובר להווה ולפעמים ממש מזכיר אותו', עודדתי את עצמי ושלפתי מהמדף את ספרנו המשותף "גברים בשינוי" (מודן, 1992). ושם מצאתי אותו, את המכתב הזה שכתבתי לך:
שלום לך אישי,
את המכתב הזה קשה לי במיוחד לכתוב לך.
אפילו עכשיו, מול המחשב, אני מהססת, בוררת מילים בקפידה, מודעת לתוצאות האפשריות – לתגובתך הבלתי אוהדת, בלשון המעטה. 'על מה היא מדברת?' אתה אולי שואל את עצמך. בוא ואספר לך יקירי. אני הולכת לדבר איתך על מה שהלוחמות לשוויון זכויות קוראות לו "חלוקת תפקידים ומשאבים במשפחה", ועל מה שנשים פחות קיצוניות ממני, יקראו לו "עזרה בבית".
ניקח לדוגמה מה שקרה אתמול.
נפגשנו, סוף סוף, לפנות ערב. אתה, לאחר שעות של עיון, לימוד, כתיבה ופגישות, ואני – לאחר שעות של לימוד, עיון, כתיבה, פגישות, עבודות בית וטיפול בילדים. המשפט הראשון שלי, שקידם את פניך בתשובה על שאלתך האדיבה מה שלומי היה: "נורא... עד עכשיו עבדתי בעבודות הבית". נראה שהיה זה משפט מאוד מיותר ובלתי מתחשב ברגשותיך, שכן לא אוכל להסביר את פרץ הציניות והניכור שהגיע ממך אלי.
זה לא קרה מיד. ראיתי איך זה גדל. מרגשי השתתפות לרגשי אשמה, לרגשי כעס, לניכור – להכרזת מלחמה.
האמת היא, שזה לא חדש בינינו. אני כבר הותניתי, מימים רחוקים, לתכנן בקפדנות פנייה אליך, כאשר אני זקוקה שתחליף אותי בכמה כובעים שאני חובשת בו-זמנית ואוטומטית. כן, אני יודעת, יש לי חלק משלי בעניין הזה. ועוד נחזור אליו. וזה הולך ככה:
"אתה יכול, בבקשה, אולי, אם לא קשה לך..."
הסגנון הזה כבר מבחיל אותי מזמן. עברתי למשהו אחר...
"הייתי רוצה ש..."
גם זה לא עבד טוב. היית בא אליי בטענות שאני נשמעת בוטה מדיי.
אז ניסיתי:
"סליחה, אפשר להפריע לך לרגע?"
גם זה לא הלך, שכּן על שאלתי אם אפשר להפריע לך היית משיב בהחלטיות מעוררת כבוד ש"אי אפשר".
לכן נאלצתי לחפש משהו אחר:
"תראה, בבקשה, אני עכשיו הולכת/ עובדת/ נחה/ יוצאת. מה שיש לעשות הוא..."
הסגנון הזה היה מקפיץ אותך יותר מהאחרים. "אני לא מוכן שתעמידי אותי בפני עובדה!" היית מתריס בפני בנימה צדקנית ובהבעה די מיוסרת. אני הייתי חושבת: אולי גם הפעם הגזמתי. אבל במה? ולמה?
וכך זה נמשך ונמשך. עייפתי.
אני חושבת, שלמדתי לספוג פנימה הזדמנויות שיכולנו לטפל בהן במצב באופן ענייני והוגן. איכשהו, הדיון ב"מי יעשה מה ומתי" הפך גירוי לקרבות רחוב, או מה שנקיי לשון יכנו "מאבקי כוח".
ואחר כך בבית קפה שקט, או בשעת לילה מאוחרת, ברגעים של חסד, הייתי מבקשת ממך להאזין לרחשי הלב שלי, וגם אז היית נותן לי משוב אבהי על תכונת ה"קורבניוּת" הנצחית הטבועה בי.
אני חושבת שעייפתי.
לא רוצה להסביר לך עוד מהי החוויה הנשית, מה פירוש להיות "סופר-אישה". לא רוצה להתאמץ לעורר את אהדתך. כן, אני יודעת שעכשיו הגיע תורי להבין אותך. אבל כמה קשה לי, איש יקר, לגייס אותה מנת הבנה, כאשר אתה מתבצר בשיריון המגן של הגבר שאשתו "מקצצת את כנפיו" בכל פנייה שלה לצרכים של יומיום. איך מסיימים מכתב כזה?"
* * *
שלך, אני[8]
לפני שעה קלה חזרנו מפגישה עם זוג חברים צעירים החובקים בן ראשון זה מספר חודשים. חברתנו סיפרה בגאווה על בן זוגה ששהה לידה בחדר הלידה ולא עזָבהּ לרגע. היא סיכמה את חוויית הלידה באילו המילים: "לא יכול היה להיות מצב שבו הוא לא יהיה לידי. גם אם קשה לו. לא הייתי מסוגלת לעבור את הלידה בלי נוכחותו". התפתחה שיחה. הסכמנו שבעבר נשים עברו לבד את חוויית הלידה ועוד חוויות רבות אחרות כמו גידול ילדים וניהול בית. ילדים נולדו וגדלו גם כאשר בן הזוג היה רחוק או מרוחק ולעיתים נעדר כליל מזירת המשפחה. עובדה. אז למה אם כן הפכה השותפות בפּכּים היומיומיים של החיים לתנאי חיוני בעבור נשים רבות לאינטימיות וחברות? למה נשים נאבקות על מימוש השותפות בנחישוּת שלא ידענו כמוֹתה?
תמונות מעברי קופצות מול עיניי. הן עוברות מול עיני בסך כמו מבקשות להדגיש בפני את מוקד הקונפליקט, את מוקד הכאב. הן מתערבבות עם תמונות של נשים אחרות שאת כאבן וחוויותיהן ספגתי לתוכי עד שכמעט לא אזכור מה שלי ומה שלהן.
הנה כמה מהן:
היריון ולידות וכל הכרוך בהכנות נפשיות וארגוניות-כלכליות כדי לקלוט את התינוק החדש. והיינו לבד שם. אולי לא לגמרי, אך בהרגשה. יוזמות ומתכננות ונאבקות על כל בדל של החלטה, לעיתים במרי, לפעמים בדמעות. "למה אתה לא איתי?" "תפנה זמן בבקשה". "אני זקוקה ל..." "תפסיק לומר לי שאני מגזימה".
עכשיו זרם המחשבות השליליות מתגבר ואני עוצרת. מין התניה כזו – לא לבטא כאב שעלול להישמע כהצגת כתב אשמה כלפי הגבר שלנו. אני יודעת מה עמדתי לומר בשורות הבאות, זה יושב בגרוני ועומד להתפוצץ. שפע עצום של סיפורים על היעדרות הגבר ברגעים שהיינו הכי זקוקות לו. נוח לי לדבר בלשון "כללית". אביא אותם בזרם דליל ומבוקר:
ילד חולה. האישה דואגת לקחת אותו לרופא ולסעוד אותו על חשבון שעות עבודתה הנחשבות פחות, גם אצל בן זוגה וגם בשוק העבודה. בנלי? להחריד, אך גם אמת לאמיתה. ומה עם ניקיון הבית וסידורים משפחתיים וארגוניים שכדי לקיימם אנחנו זקוקים לצוות מיומן? אך לעיתים כה קרובות הגבר שלנו נעדר כי הוא עובד, עובד, עובד שעות ארוכות וכאשר הוא מגיע הכול כבר סודר... ובנוסף אנחנו מוצאות עצמנו בתפקיד של מזכירות: "דיברת כבר עם הילד"? (הילד בן ה-13 שמסתבך בקטטות בבית הספר, למשל), או: "זכרת לקנות מתנה לאימא שלך ליום הולדתה?" וגם: "הבטחת ללכת לדואר, כבר עברו שבועיים וקיבלנו הודעה שנייה..." ועוד: "במקרה לגמרי ראיתי על השולחן שלך פתק ששַּׂמתי לך לפני שבועיים לקנות ראש דיו חדש למדפסת. מה קורה?" ואפילו: "אני חושבת שכדאי שתקנה לעצמך כמה חולצות חדשות או אם אתה רוצה אני אקנה לך..." ("תודה מאמי, תקני לי את. אני מה זה לחוץ...").
יש עוד באמתחתי. אני מתאפקת, כלומר משתדלת לדבר באיפוק. רגשות העלבון, הזעם והתסכול עומדים להציף אותי אף על פי ששורות אלו נכתבות להן לכאורה בנחת, בראשיתו של חודש מרס 2009 שנראה ומרגיש כמו תחילתו של האביב, בצימר יפהפה שיצאנו אליו לחופשה שנינו.
אני עוצרת. עליי לחשוב ולהירגע. חזרתי לעיין בחומרים כעבור מספר שעות. קראתי כאילו לראשונה את המכתב שכתבתי, שהבאתי אותו בראשית הפרק, בעמדה מרוחקת משהו. במהלך השנים הזדמן לי לא פעם להיתקל במכתב הזה שכתבתי ב-1991 (הספר יצא ב-1992). עליי לציין שמכתב זה שנכתב בתחילה לעיניך בלבד והפך עם הזמן ל"חומר" לספרנו המשותף, נכתב בעיצומו של מאבק מר מאוד על חלוקת תפקידים ושיתוף פעולה בינינו בכל הנוגע לבית ולמשפחה. נדמה לי שהוא מדבר בעד עצמו. תגובותיי למכתב, במהלך השנים, היו די מגוונות – מתחושת ריחוק והקלה ('זה כבר לא רלבנטי לחיי'), דרך פליאה והשתאות ('איך יכולתי לחיות ככה?') ועד הזדהות מוחלטת ('לכל הרוחות, זה עדיין קורה לנו!').
אני חוזרת וקוראת את השורות הבאות שנכתבו באחד מחודשי סוף הקיץ האחרון בחופשתנו בטוסקנה בכפר קטן, סיביטלה. אנחנו מתגוררים באחוזה בת מאות שנים מבודדת מהכפר מוקפת בנופה היותר הררי של טוסקנה. אנחנו מבודדים שם לנפשנו. הנה השורות שנכתבו בעניין זה במקום ההוא מנותקים מהווי חיינו היומיומי.
סיביטלה, טוסקנה, אוקטובר 2008
הבוקר ישבנו לנו בתחושת רגיעה וסיפוק לאכול ארוחת בוקר משותפת. אמרתי "משותפת", אך אהיה כנה ואדייק. עד שהגענו לארוחה אתה היית עסוק בכתיבת תשובה אליי לספרנו המשותף. לידך הייתה מונחת קליפת בננה, עדות אילמת לאכילתה. בהיותך טבעוני, אוהב פירות מושבע, חשדתי שהבננה ואולי גם תפוח וכמה תאנים, שאתה מקפיד לקטוף אותן בשקיקה ישר מעצי התאנה הפזורים באחוזה "שלנו", כאן בכפר סיביטלה בטוסקנה (וגם בצידי הדרכים המובילות אותנו בטיולנו) – הם ארוחת הבוקר שלך שאכלת בגפך. כשביקשתי ממך, בטון של ילדה מתפנקת, לאכול ביחד את ארוחת הבוקר נעתרת לי (אני חושבת ברצון), ונשבעת שאתה עדיין רעב (כי הספקת בסך הכול לאכול בננה אחת קטנה). אז הפעם היה לי מזל.
ערכנו ביחד את השולחן במלוא הטקסיות. סכין ומזלג ומפיות ושאר אביזרים המתקינים שולחן ערוך. אני מעריכה את נכונותך להסתגל אל הצורך הזה שלי לחיות ב"סגנון" שאולי הוא לא שלך. פעם סיפרת לי איך אצלכם במשפחה לא הקפידו על הדברים הללו. "כל אחד היה ניגש למקרר ולוקח משהו לאכול כאשר היה רעב", סיפרת לי בגאווה. כמו אמרת – אצלנו במשפחה לא נזקקנו לטקסים המזויפים של הבורגנים. את המילה "בורגנים" היית מסנן בנחרת בוז.
בחרתי בדוגמה הזאת כי היא קלה. היא מאפשרת לי להיכנס לנושא של פרק זה בנחיתה רכה.
נושא הפרק הזה הוא יוזמה שלי. נכון, הוא לא עוסק בעניינים שברומו של עולם, אלא בסך הכול בטריווייה של חיינו, בפכים הקטנים, לעיתים הקטנוניים, של החיים היומיומיים. אך כולנו יודעים שאלו הדברים המרכיבים את החיים, אלו הדברים היוצרים בעבורנו אוויר צלול או עכור שננשום אותו זה לצידו של זה. אלו הדברים שאנו מכנים אותם איכות חיינו.
אני מנסה להבין את אותה דינמיקה בינינו שהובילה אותנו, וודאי בשנות נישואינו הראשונות, למקומות קשים. ככל שאני חושבת על כך אני מבינה עד כמה אנחנו שונים בתפיסתנו מושגי יסוד בחיינו כמו "בית", "משפחה", "שותפות". וזה מעציב אותי. בשבילי בית הוא עוגן. מקום מקלט. מבצר פרטי. ממלכה. אני אשקיע את מיטבי כדי שביתי יעמוד איתן, שיהיה מקום ידידותי, שופע תמיכה ואהבה, מעניק ביטחון. אני עובדת קשה כדי שכל זה יקרה. אני לא עושה זאת "למענך", או "למעני". אלא למעננו, וזה כולל כמובן את ילדינו. אם אתה כועס עליי זה לא יוריד ממני כהוא זה גרגר של מחויבות כלפי הבית, המשפחה שלי.
בית בשבילי הוא הרבה יותר מקירות. הרבה יותר מרהיטים יפים וחפצי נוי. בית הוא אווירה מזמינה, מעניקה מסגרת של חום וביטחון. אני רוצה לטפח את הבית שלנו ביחד. זה כל הסיפור. ולא שאני לא יכולה לעשות זאת לבד. אפשר. אך היותנו קשורים בברית נישואים מזמינה אותי (וגם אותך) שנקבל אחריות משותפת לאוצר שלנו.
ומהמקום הזה צומחים על אדמת נפשי, כמו קוצים ודרדרים, הכאב והתסכול.
חן: עדיין פוחד להיות איתך גלוי לגמרי
כעסתי על האישה הג'ינג'ית שניצלה את ההזדמנות לנקום בבעלה ולדבר רעות על אודותיו בערב החברתי שהשתתפתי בו. זעמתי. באיזו זכות היא משתמשת בי כעד שבוי ופסיבי וכאמצעי לסגור חשבון עם בעלה? מדוע אני צריך להיות שותף בעל כורחי לסצנה המשפחתית הזאת?
ואחרי הכעס בא הבוז. כמה עלוב הוא הניסיון שלה לתפוס מקום בשיחה בכל מחיר גם במחיר חשיפת ערוות זוגיותה. ואחר כך החמלה. אולי הכאב שלה הוא כה גדול עד כי הוא פורץ ועולה גם בהקשרים הכי לא מתאימים, בליל שבת בחברת אנשים כמעט זרים?
לא יכולתי להתרכז בהמשך הערב. בהיתי רוב הזמן. שאלת אותי אם אני מרגיש לא טוב. מדוע אני כה נרעש מסיפורה של הג'ינג'ית, מתקשה להתרכז בכל דבר אחר. איזה כאב עתיק זה עורר בי?
כשהגישו את המנה האחרונה, גלידת פירות שלא נגעתי בה, נפל האסימון. נזכרתי. בית חולים בילינסון, 1 בינואר 1978. לידתו של בננו.
בן עשרים וארבע הייתי כשמצאתי את עצמי נשוי לך, גרושה ו'אב לא ביולוגי' לבתך שהייתה אז בת חמש. את התקשית בלדתך את בננו. שעות רבות היית בחדר לידה. במשך כל השעות הללו לא הייתי לידך. הייתי בבית. אני מתרץ לעצמי את המחדל שלי כך: 'בשנים ההן לא אפשרו לאבות להיות נוכחים בלידת ילדיהם'. בבוקר קמתי והלכתי לסדנת גשטלט באוניברסיטה. סיפרתי על המאורע לקבוצה, סיפרתי על חרדותיי וזכיתי בתשומת לב מרוכזת ובאהבת הקבוצה. אף אחד לא שאל אותי "הי, מה אתה עושה פה עכשיו. קח את הרגליים ועוף לאשתך". אני זוכר שהמנחה ביקש ממני לתאר חלום מחיי כמי שהולך להיות אבא. תיארתי כיצד בני ואני צועדים על החוף ביחד. משחקים, רצים ומשתעשעים בין הגלים. כל אותה שעה שכבת מיוסרת מכאבי הניתוח שעברת לפנות בקר. רק אחר הצהריים באתי לבקרך. קשה לי להאמין. את לא שוכחת לי את זה. גם אני לא שוכח לי את זה ומתייסר על טעויות שכבר לא ניתן לתקן.
אני יושב בקומה הראשונה של הצימר היפהפה ומנסה לכתוב, מחפש השראה. לפני כמה דקות הושטת לי את ה'דיסק-און-קי' ואמרת בחגיגיות מעשית: "זהו חני. הקובץ כאן. סיימתי את החלק שלי, עכשיו תורך".
נכפינו לעבוד לפי תור כי שכחת את הכבל של המחשב הנייד שלך וחלקנו בכבל שלי. עכשיו את ליד הכיור וגבך מופנה אליי. את חותכת לעצמך פרי ולפני שאת עולה בגֶרם מדרגות העץ לקומה השנייה את לא מתאפקת מלהזכיר לי שוב: "ואל תקרא את העמודים הראשונים בקובץ כי שני קטעי הפתיחה שלנו אמורים להיות מונולוגים שאינם קשורים זה לזה".
"באמת לא קראת את הקטע?" את שואלת.
"מה פתאום? הרי סיכמנו שלא נקרא, אז לא קראתי", אני משיב.
"מה, באמת? התאפקת? אני לא הייתי מתאפקת".
אמרת וניצוץ שובב בעיניך. כשאני מזכיר לה ש'סיכמנו' משהו שלא עמדת בו את מתעצבנת. "'סיכמנו' סיכמנו' אני כל כך לא אוהבת את הנוקשות הזאת".
אני מתעצבן ומַטיף לך משהו על אחריות ודייקנות, אבל עמוק בתוכי אני מודה לך על גמישותך המקזזת מנוקשותי בענייני לוח זמנים, מורשת עשרים ושתיים שנותיי בצבא הקבע. "תזכור מה סיכמנו עם העורך לגבי המבנה של הספר. רק אחרי שני הקטעים העצמאיים נתחיל את הדיאלוג. זה לא חייב להיות ארוך. שניים-שלושה עמודים. התחלת? איך הולך לך? אני מזכירה לך שהחומר הרלוונטי לפרק הזה נמצא בפרק השישי של הגרסה הקודמת. אתה מתחיל לכתוב?" כך את מהקומה השנייה.
לא התחלתי לכתוב כי עמדתי ליד הכיור, רחצתי את הירקות כדי להכניסם לקדרת החרס.
"תן לי. אני יכולה לעשות את זה. לך תעבוד על הפרק". המהירות שלך, התזזיתיות הפרקטית שלך, הדאגה לפרטים הקטנים, היעילות. את מכניסה אותי למסגרת עבודה. אבל אני בחופשה לכל הרוחות!? לא בא לי לכתוב! אני מתפנק. תופס עמדה פסיבית. מתעמק בקדרת החרס. כך כמו כפפה ליד את נכנסת לתפקיד עקרת הבית של ספרנו המשותף.
תגובת העורך על הטיוטה הראשונה שמסרנו לו – זו שכתבנו בטוסקנה – ציננה את התלהבותי ממלאכת הכתיבה. "הלכתי לאיבוד", אמר העורך, "הרגשתי שאין קשר בין הקטעים. יש לך קטעים שלמים שבהם אינך מתייחס למה שרבקה כתבה. איפה הדיאלוג?"
התאפקתי ולא קראתי את הקטע שכתבת. אני מנחש שאני יוצא בו רע.
"אתה יכול בבקשה לעזור לי?" שם הפרק אינו מותיר מקום רב לניחושים. אני יודע מה מחכה לי בפרק הזה. אצא ממנו רע. מוצף זיכרונות כאובים משנות נישואין רבות. אני פוחד מהפרק הזה שבו ודאי יוּכח עד כמה לא הייתי רגיש לצרכים שלך ושל המשפחה, שהתנהגתי בנוקשות, באדנות, כדיקטטור. ויותר מכול, שהתעלמתי מבקשות. שדחיתי 'לאחר כך' מה שביקשת. שהותרתי אותך לבד עם הארגזים והלכתי לעבודה מיד לאחר שילדת את בננו, שלא הבנתי עד כמה היית בודדה. הכול נכון. וכל מה שאומר יתפרש כהצטדקות, כתירוצים, כאי קבלת אחריות ויהפוך לתשתיתו של כתב האשמה הבא המתרקם והולך נגדי.
אנחנו בתחילת הדיאלוג בינינו. האם נוכל לחדש משהו לעצמנו? הרי כל הטענות מוּכּרות, שלך, שלי. התשובות ותשובות הנגד. השתיקות המענישות. הדמעות. תימרות העשן מעל להר הגעש שלנו המזהירות מהתפרצות געשית קרֵבה ובאה, והלַבּה הרותחת הזולגת כמו בכי על מדרונות טעויותינו.
זה הפרק הראשון שלנו. איך יתפתח הדיאלוג בינינו בספר הזה? האם יצמחו בו פרחים חדשים? האם יתגלו בו מטפסים ירוקים בין החריצים של סלעי המחלוקות שלנו? ולמרות התקווה, החברות, האמון והשותפות שיש בינינו; למרות כל זאת אני נדרך. מתכונן. מתמגן, מתחמש, משתכפֵּץ, משתבלל. וכבר מכין את כלי הנשק הרטוריים ("הרי לא יכול להיות שכל האחריות עליי. קבל אחריות רק לטעויות שלך. לא לטעויותיה").
חלפו שלושים ושלוש שנות נישואין, האם אני עדיין זקוק לכלי הנשק הישנים? עשיתי ניסיונות רבים להניחם. עדיין מפחיד אותי להיות גלוי איתך לגמרי. מפחיד אבל פחות. הרבה פחות. ממרחק השנים וההתבגרות שלי אני מנסה שוב, ממקום אחר, לחזור לדיאלוג האמיץ והאוהב אשר שנינו כֹּה רוצים בו.
רבקה: חבר שלי, בוא נשיטאת הספינה שלנו יחד
חֵני, המחשבה הראשונה שעולה במוחי ונכתבת כמעט מעצמה היא – 'אין טעם. בשביל מה להמשיך? דיאלוג לא יהיה כאן...' המחשבה הספקנית הזאת מעציבה אותי. אני יודעת שהדלק המניע אותי בחיים בכלל ובוודאי בקשר הזוגי שלנו הוא התקווה. אולי הפעם נבין. אולי הפעם אצליח להעביר לך משהו מהחוויה שלי הקשורה למעשה השותפות בינינו מבלי שאתָקל בחומת ההתבצרות, "השתבללות" שלך, בלשונך הציורית. ולכן אני ממשיכה לנסות. אולי הפעם?
כמו תמיד אני מקווה שתנסה להבין את נקודת מבטי. מה אני אומרת (לא תוקפת, לא דורשת, לא מסרסת, לא משתלטת), פשוט רוצה, אולי כמו ילדה חולמת – בהדדיות. כן, זה החלום הקטן שלי, מאז ומעולם (גם בחברות עם נשים) – בהדדיות טובה, מזינה, מנחמת. אני אהיה שם בשבילך, אתה תהיה שם בשבילי.
את חשיבותה של ההדדיות לחברות אין לי צורך להסביר. היא ידועה. תאר לעצמך, עד כמה היא חשובה לי שלקחתי את עצמי והשקעתי יותר משלוש שנים מחיי בחקר הנושא הזה בזוגיות. כן, אתה יודע, הרי זה נושא עבודת הדוקטורט שלי שאפילו לאחר שסיימתי את המשימה הזאת עוד המשכתי בה בעיבוד נוסף בספרי זוגיות בסערה (הקיבוץ המאוחד, 2003). אני מודה שזה ממש בנפשי. אני כואבת ומתייסרת כאשר במקומה של הדדיות (עזרה הדדית יומיומית) מתנחלים להם בינינו הכוחנות והניצול. כמו רחוב חד-סטרי שאינו מוביל לשום מקום. אולי משום כך אחד ממקורות הקונפליקט שלנו בשנים הקשות ההן היה נעוץ בתגובותיך לבקשותיי. משהו מעין – 'זו הבעיה שלך. Take it or leave it.
בשורות הבאות אנסה להבהיר לך מה זה עושה לי כאשר אתה מגיב אליי באופן חסר מוטיבציה – "נענה" (כלומר "עושה טובה" ואז אני חייבת לך...), או "לא נענה".
עכשיו אני מזמינה אותך להתבונן יחד אתי מה קרה (ולעיתים עדיין קורה) בפועל. לא אוּכל כמובן לשחזר את כל המקרים והדוגמאות של חיינו המשותפים, שלי ושלך, חן, אבל אני זוכרת את "הפוזה" הכללית שלי (בהחלט לא מחמיאה לאיש מאיתנו). את הדברים שאומר מיד אני מנסחת בלשון הווה, אף על פי שחלקם הגדול אירע בעבר. אני עושה כך כי לעיתים העבר "ההוא" פולש באופן גס ומפתיע להווה שלנו, שהוא בוודאי הרבה יותר מעודכן, מתוחכם וגם מתאמץ ליישם את עקרונות השוויון בחיינו.
אז ככה: אני פונה אליך בבקשת עזרה בפתרון בעיות קטנות וגדולות הקשורות לילדינו (בעיקר בעודם צעירים מאוד, אך גם, לעיתים, בהיותם בוגרים). סוג העזרה שאני מבקשת כולל עניינים פשוטים לכאורה של טיפול – הכנת ארוחות, הכנתם לבית הספר, הסעתם לחוגים, התערבות במריבותיהם (בעיקר אלו הנראות לי בעלות פוטנציאל לאלימות), הפעלתם בעזרה בבית, שמירה על סדר סביר בבית ועוד. וכשהם גדולים – סיפור אחר, לעיתים הרבה יותר מורכב.
וגם: אני רושמת לך פתקים קטנים על משימות שיש לעשות למען המשרד המשותף שלנו שאני מנהלת אותו (לקנות ראש דיו, להביא משהו מהדואר ועוד). לפעמים זה עניינים של בית – החלפת נורה, תיקון הפקס, הזמנת טכנאי וכיו"ב.
אתה נענה – כאשר אתה יכול (כלומר כאשר אתה לא עסוק באותו רגע), או כאשר אתה מסכים אתי שהבעיה מצדיקה טיפול מידי. במילים אחרות בידך הכוח – להגיש לי את העזרה או לא. כאשר אתה נענה לי (לאחר מחשבה או בשל שיקולים אחרים – לא לריב אתי, למשל) – אני "בשמיים". אני חשה כאדם שזכה במזל בפרס הגדול. כאשר אתה לא נענה (וגם מוכיח אותי על בקשותיי המופרזות, הכול יכול לחכות...) – אני מתפתלת, מבליגה, סופגת וגם כועסת וממלאת את המשימות בשקט זועם, או בשקט של ייאוש, או בהשלמה כנועה – לבדי.
אני אימא, אני דואגת. אני רואה. אני רואה לא רק את הצרכים הפיזיים של הילדים אלא גם את מצוקותיהם ובעיותיהם (שאין הם מבטאים אותן בקול). אני מספרת לך מה אני רואה. אני חושבת מה יש לעשות. אני שוב מפריעה לך. במהלך השנים למדתי (ממך) שהדיבור שלי על בעיות מעורר בך חרדות. אתה לא בטוח שאתה רוצה או יכול להתמודד איתן. בכל אופן אתה הודף אותי בכעס, לעיתים בתוקפנות. ושוב אתה מוכיח אותי שאני אישה היסטרית. רואה צל הרים כהרים.
מובן שלעיתים אתה נענה לי. אתה רואה. אתה דואג. אתה אבא שרוצה לעשות טוב. ואז אני "בשמים". שוב אני מרגישה כאדם שזכה בפרס הגדול.
וכך זה נמשך. כך זה קורה גם בכל הקשור למטלות הבית הבלתי נגמרות, לפתרון בעיות פיננסיות, לטיפוח החיים החברתיים, לטיפוח החיים התרבותיים, לשמירה על קשרי המשפחה (שדווקא שם אתה הרבה יותר רגיש ממני), לטיפוח סגנון חיים שיש בו רווחה ואסתטיקה.
אתה אומר לי במילים או בהבעות פנים:
"את רוצה יותר מדיי".
"אני לא אוהב שאת מפעילה אותי".
"את מפנקת את הילדים יותר מדיי".
"אני לא צריך כל כך הרבה דברים".
"אני מעדיף סגנון חיים יותר שקט וצנוע".
"בשביל מה צריך כל כך הרבה עציצים?"
"השטיחים מפריעים. צוברים הרבה אבק".
"לא צריך לנקות את הבית כל כך הרבה".
"נמאס לי לארח".
"לא אוהב קונצרטים".
"לא מוכן להתעסק עם כל הניירת הזאת של הזמנת מנוי לתיאטרון".
"אם זה כל כך חשוב לך – תעשי בעצמך".
נכון, חלק מ"הפנינים" הללו כבר לא נשמעות בביתנו. אבל הֵדָן עדיין כאן.
ומה אני מרגישה? עלבון ובדידות אני חשה. אכזבה שהחבר שלי לא רואה אותי. פחד, שאולי התהום הזאת רק תגדל בינינו.
מה אני אומרת בעצם? אני אומרת שחלוקת התפקידים בינינו – אני "המבקשת" ואתה "הנענה" או "הלא נענה" – מחבלת בגדול באיכות היחסים שלנו. זו חלוקה המשמרת את יחסי ההייררכיה המסורתיים בין גבר לאישה – יחסי כוח.
במהלך השנים למדתי ממך שאתה רואה בי אישה חזקה, אישה שלעיתים מחזיקה יותר כוח מאשר אתה (לפחות בבית). זה פרדוקס מושלם. שהרי אני, מעמדת המבקשת הנצחית – אני פגיעה. מה גם שאי היענותך לבקשותיי מלוּוה לא פעם בהטפת מוסר מתנשאת המוכיחה לי כמה אני טועה. אבל גם אתה מפסיד. אתה מרגיש "מופעל" על ידי אישה, אשתך. תענוג מפוקפק.
וידוי קטן. לא מיד חשבתי על נושא הפרק הזה. אני חושבת שלא רציתי לצלול מחדש למקום הזה (שאני כל כך רוצה לשכוח). אבל, אחרי ששוחחנו על כמה סוגיות חשובות ומאוד עדכניות לחיינו היום, "נזכרתי" בנושא זה שהוא עדין חי ובועט ומבקש מאיתנו תשובות חדשות.
חן: הציפור והכלב – אני ממציא תירוצים ומתחמק
כתב האשמה שהנחת לפתחי מאיים עליי. במראה שאת מציבה בפני נשקפת אליי דמות אגוצנטרית וילדותית, דמותי שלי, דמות דוחה. כל כך דוחה עד כי אינני מסוגל להביט בה. אני חושש שבמקום להתייחס עניינית לשאלותייךְ הנוקבות, אתחמק ואחזור לתירוצים הישנים, להתגוננות ולהטחת האשמות כלפייךְ. בעודי מתחבט בשאלה כיצד להשיב לדברייךְ, יצאנו לטיול בעיר סיינה שבטוסקנה. שם בין הסמטאות המפותלות של העיר העתיקה, נכנסנו לחנות ספרים ועיני פגשו ספרון קטן שעל עטיפתו התנוססה תמונה של ציפור וכלב המתבוננים זה בזה ומשיקים אף ומקור. הוא מרחרח את מקורה, היא נוגעת-לא נוגעת באפו במקורה. שניהם רציניים, בוחנים זה את זה. הוא, כלב גדול, עיניים ענקיות, טובות. היא קטנה, מקושטת בנוצות ירוקות, חמושה במקור מעוקל בצבע כתום ובעיניה מבט עז חסר פשרות. המצלמה תפסה אותם ברגע נדיר של תהייה הדדית. משהו ריתק אותי בתמונה זו. היה זה האופן שבו התבוננו הציפור והכלב זה בזה. ניסיתי לדמיין לעצמי מה חושבת הציפור כשהיא מתבוננת בכלב ומה חושב הכלב כשהוא מתבונן בציפור. פתאום נדמה היה לי שהמבט הזה מוכר לי. האין זה המבט שלעיתים את ואני מתבוננים בו זה בזה? איך הוא יכול לחשוב כך? איך היא יכולה לחשוב כך? איך הוא לא מבין אותי? איך היא אינה מבינה אותי? אני חושב לעצמי שאולי זהו המבט שלנו כאשר אנחנו חשים/תוהים לגבי שונותנו והזרות שאנו חשים לעיתים זה כלפי זה.
בחרתי להיעזר בדמותם של הציפור והכלב באמצעות משל שבדיתי כדי לומר לך דברים שלא יכולתי בשלב זה לומר לך ישירות. משל זה ילווה אותי לאורך הספר. איעזר בו כל אימת שארגיש צורך להתרחק מהדיאלוג הנוקב שלנו, וזאת כדי לשוב אליו באופן ישיר.
'העיניים שלו כל כך מוזרות', חשבה הציפור
"מה זה הדבר המוזר והענק הזה עם הפרווה?" היא תוהה.
"מה זה הדבר הירוק עם הכתום בחרטום?" הוא שואל.
"העיניים שלו כל כך מוזרות" חושבת הציפור. "לא כמו אצלי, עין בכל צד של הראש, אצלו הן קבועות במצח, מלפנים, קרובות זו לזו, כל כך קרובות, ממש מוזר. זה נראה כאילו הוא מסתכל רק לנקודה אחת, קדימה, איך אפשר להסתדר בחיים כשאתה ממוקד בנקודה אחת?"
"איזה עיניים מוזרות יש לציפור", תוהה הכלב. "כל כך משונה, עין אחת בכל צד של הראש. זה כאילו היא רואה הכול בבת אחת. ואיך היא לא מתבלבלת כשכל עין רואה דברים אחרים? איך עין אחת מספרת לשנייה מה היא רואה?"
"והאוזניים שלו, ממש שערורייה", מנענעת הציפור את ראשה מצד לצד בייאוש. "איך הוא שומע בכלל אם פתחי השמיעה שלו מכוסים בתריסים מפרווה? בשביל מה צריך אוזניים אם הן מכוסות? איך הוא בכלל שומע? האם יש טעם לדבר אליו? האם הוא יקשיב לי?"
"את זה אני באמת לא מבין", נדהם הכלב, "איפה האוזניים שלה?" לא יכול להיות שאין לה אוזניים ששומרות על פתחי השמיעה. שמסננות וממסכות את הרעשים מבחוץ. לא יכול להיות שהיא שומעת הכול? ומה לכל הרוחות היא עושה כשהיא רוצה להתרכז? להיות לבדה ולא לשמוע את הקולות מבחוץ.
* * *
אנחנו דומים מאוד. אבל את ואני גם שונים מאוד. הדמיון והשוני הללו מרתקים אותי. אורות וצללים משחקים בערבוביה משחק מפואר. אני מביט בעטיפת הספר על החיות שקנינו בסיינה. לא יכול להסיר את עיני מתמונת הכלב והציפור. אני רואה אותי ואותָך. זה מול זו, וזו מול זה.
* * *
כשהִצעת שנכתוב פרק על עבודות בית, המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה "כמה עוד אפשר לדון בנושא הזה? כמה אפשר לטחון אותו? מה פתאום הוצאת את הנושא מה'בוידעם'?"
כעסתי.
קשה לי לצלול למקומות החשוכים ההם. יש לי דרכים לברוח מתחושת האשם שלי. אני מפעיל כלי נשק יעילים. ממציא תירוצים כדי להתחמק מהאשמה, חלקם מודעים, חלקם לא. אבל תפקידם אחד ויחיד: לברוח מקבלת אחריות לחלקי בקלקולים של זוגיותנו, לחלקי בפגיעה בשותפות ובחברות שלנו.
את מחפשת תשובות חדשות על התנהגותי בנושא חלוקת התפקידים בינינו. ניסיתי להתחמק מתשובה על שאלותייך. הסטתי את הדיאלוג לנושאים אחרים, עברתי הלאה, אבל את המשכת להקיש על הדלת שכל כך פחדתי לפתוח לך. חזרת וביקשת לדעת מדוע התנהגתי כלפייך באטימות כזו. מה קרה לי?
רצית תשובות חדשות.
לבושתי רק הערותיו החוזרות ונשנות של העורך לאחר העריכה הראשונה: "חן, אתה לא מתייחס לשאלותיה של רבקה", "חן, אתה שוב מתחמק" – הציבו בפניי את המראה. לא הייתה לי ברירה. אז הנה מבחר מתוך שפע התירוצים והשקרים העצמיים שבהם נימקתי לעצמי את הסירוב שלי להשתנות ובעצם את אי נטילת האחריות לתיקון.
-"הכול בגלל הפמיניזם שלך"
אני מטיח בך שהכול באשמת טרחנותך, קורבנותך, שתלטנותך וכמובן באשמת הפמיניזם האובססיבי שלך ועוד. את רותחת מזעם על הדברים האלה ואנחנו רבים. המריבות גואלות אותי מהצורך לבחון את שורשי המלחמה בינינו ולטפל בהם.
-"אַת צריכה לנשק לי את הידיים"
אל מול טענותייך, השוביניסט שבתוכי היה לוחש לי:
"היא הייתה צריכה לנשק לך את הידיים על כל מה שאתה עושה בשבילה". "נשים היו מתות שבני הזוג שלהן יהיו כמוני".
-"ראיתי את זה בבית"
העברתי את האשמה להוריי. אימי שירתה את אבי. זה היה מובן מאליו. כילד הבנתי שאישה אוהבת מטפלת בבעלה: כובסת את בגדיו, מנקה אחריו, מזכירה לו היכן הניח דברים, דואגת שינוח היטב, משתיקה את הילדים כשהוא ישן. הייתי בהלם כשהתברר לי עד מהרה שאת לא נהנית לטפל בי. הרגשתי מקופח ונטוש.
-"אין לי מיומנויות"
אימי לא בקשה ממני דבר. היא סידרה לי את המיטה עד שהלכתי לצבא. כל העסק הזה של משפחה ובית, היה גדול עלי. הייתי תלוי בך בהמון דברים. ידעת המון על החיים, איך מפעילים מכונת כביסה, איך מנהלים משא ומתן עם הבנק, איך מבשלים ספגטי ועוד ועוד. אני זוכר שכאשר ביקרת לראשונה בדירתי, לא ידעתי להכין לך קפה כהלכה, ואפילו לא לרשום צ'ק. לא קבלתי אחריות ללמוד. הייתי תלמיד סרבן. רציתי שתנהגי כמו אימי שלי. את סירבת.
-"אני צעיר ממך בכמעט שתים-עשרה שנים ולא יודע הרבה על החיים"
בן 24 הייתי כאשר הכרנו. את מבוגרת ממני בכמעט שתים-עשרה שנים, וניסיון החיים שלך גדול בהרבה משלי. בתך מנישואייך הראשונים הייתה בת חמש. ידעת המון דברים שלא היה לי מושג בהם: ניהול בית ומשפחה, כספים וכמובן הורוּת.
גם זה היה תירוץ כמובן. אליבי קלוש להשארתך לבדך עם עומס המטלות. את הרי יכולה.
-"אני לא אהיה הפקיד שלך"
לא יכולתי לסבול את הבקשות שלך כי פירשתי אותן כדרישות וכפקודות. הן פגעו במקום הכי רגיש: הפחד להיות 'הפקיד שלך'. בדקתי בשבע עיניים את שפת הגוף שלך ואת טון הדיבור שלך כשאת מבקשת. דחייה גסת רוח של בקשתך הייתה הדרך שלי להעניש אותך על כך.
ניסיתי להסוות את הבוסריות שלי בעמדה סמכותית שלא היה לה כיסוי. הקמנו ביחד את הבית והמשפחה אבל אַת ניהלת אֶת הבית. במקום להתמודד עם הקושי שלי לקבל את מנהיגותך במקומות שבהם היא הייתה חיונית, נאבקתי בך והאשמתי אותך בכך ש"יש לך בעיית סמכות", כלומר, לי אין חלק בכך שאינך מקבלת את מנהיגותי החלולה ואת ניסיוני לכפות אותה עלייך.
-"את מקנאה בי"
בצבא הגעתי לדרגת סגן-אלוף ופיקדתי על בסיס טירונים. הגעתי הביתה עם המדים, הנשק, הדרגות, הרכב הצבאי. זכיתי בהוקרה והערכה חברתית. ככל שמעמדי בצבא גבה, כך חשתי שמעמדי בבית יורד. אמרתי לעצמי: "איפה היא ואיפה אני, היא בטח מקנאה ולכן היא עושה לי את המוות". המלצתי לך ללכת לטיפול בקנאה שלך.
בעצם השלכתי עלייך את הקנאה שלי כדי להיפטר מהפער הבלתי הסבל שחשתי בין מעמדי בצבא לבין מעמדי בבית: בכירוּת בצבא ונחיתוּת בבית. הסוויתי את הנחיתות שלי באמצעות מרד בסמכות הטבעית שלך ובבקשותייך השונות. ההסכמה שלי לשתף עמך פעולה או לסרב לשיתוף כזה הייתה מעין פיצוי על תחושת הנחיתות שחוויתי מולך. נתתי המון, בשמחה ובכיף. אהבתי לפנק אותך.
-נמאס לי מהשוויון: "אני כלב – את ציפור"
לפעמים כשאנחנו בסמטאות ללא מוצא של הוויכוחים המייגעים, נמאס לי מהשוויון. די עם 'מי עושה יותר בבית'.
די! נמאס לי! נמאס לי, נמאס לי! למה לכל הרוחות לא התחתנתי עם אישה "נורמלית"? כלומר לא טיפשה, אבל לא יותר חכמה ממני? אחת שלא תתפוס אותי על ה"תירוצים" ועל ההתחמקויות שלי. למה זה מגיע לי? למה אני לא יכול לבוא הביתה כדי לנוח ולהתכונן ליום העבודה הבא? לקבל כוס קפה ו'מה שלומך' וגם חיבוק? כן, נכון, את היית בבית וטיפלת בילדים, וסידרת את הבית. אז מה? זה תפקידך משחר ההיסטוריה האנושית, למה למרוד בטבע? למה לאמלל את שנינו עם כל הבלבול הזה שנקרא שוויון בין המינים?
ואז כמעט בלי משים זה קורה לי.
אני מאמֵץ אל חיקי את 'טבע האדם' כמפלט אחרון. "הכול היה יכול להיות הרמוני ומלא אהבה אם רק היית מכירה בכך שמטבענו איננו שווים. שנוצרנו אחרת. ואם רק היית מבינה שאני גבר ואת אישה, הכול היה מסתדר. אם רק היית מקבלת את העובדה שיש דברים שאת טובה בהם ויש דברים שאני טוב בהם, שיש לך קשיים בתחומים מסוימים, למשל בנהיגה ברוורס, ולי יש קושי בתחומים אחרים, למשל קושי לשים לב לדברים שזרוקים על הרצפה, אם רק היית מכירה בהבדלים הללו, לא היית באה אליי בדרישות שהן לא לפי יכולתי וכל העניינים בינינו היו מסתדרים".
מובן שאינני מספר לך על המחשבות האלה, מפני שעוד בטרם יצאו מפי המילים, אני מבין את שקריותם. אבל לפעמים הרעיון 'הרומנטי' על ה'הרמוניה של אי השוויון', מתגנב אליי דרך סמטאות חוסר המודעות ותוקף אותי. זה בדיוק מה שקרה בסמטאות סיינה אשר בטוסקנה, איטליה. כתבתי את משל "הכלב והציפור" שמבלי דעת היה ניסיון להסיר מסדר היום את השאלות המטרידות שלך על מה שקרה בינינו (בלשונו החדה של העורך: "חן, חמקת באלגנטיות פואטית מהדהוד אמיתי"), ולהשאירך עם הפרשנות האכזרית על אי ההוגנות בינינו. רוצה לומר: כלב הוא כלב, ציפור היא ציפור וכל סוגיית אי ההוגנות נובעת מאי השוויון הזה ולכן אינה רלוונטית לענייננו.
הנה רשימת עבודות הבית שלי:
אני יודע שהגודל לא תמיד קובע, ושאורכה של רשימת עבודות הבית שלי לא תשתווה לאורך רשימת עבודות הבית שלך. אני יודע שעל כל פריט ברשימה שלי אַת יכולה לשלש ולרבע את מספר הפריטים ברשימת העבודות שלך, הכוללות גם את ניהול המכון שלנו.
אני מבין שגם אם רשימת הביצועים שלי בבית הייתה ארוכה פי שלושה או ארבעה, עדיין האחריות הכוללת לכל המערכת הביתית, כולל להזכיר לי את החלקים שקיבלתי עליי, היא שלך. את הדבר הכבד הזה אינני באמת חולק איתך.
אני מבין שהזיכרונות הקשים שלך מהתנהגותי בשנים הרעות ההן הם כה רבים שאל לי לצפות ממך לשכוח אותם ולהעלותם ברגעים שבהם משהו בהתנהגותי מזכיר לך את השנים ההן.
ולמרות כל זאת, וגם אם זה ילדותי, החלטתי להציג בפנייך את רשימת עבודות הבית שלי. קשה לי לוותר על הבאתה בפנייך (וגם בפני הקורא). אולי כי אני רואה בה הישג, משהו שאינו מובן מאליו, משהו שהגעתי אליו בדי עמל ואני רשאי להתגאות בו. ואולי הרשימה הזאת היא חלק מהקבלות שאני מציג לעצמי ולך כראיה לכך שאני מתקן את דרכי לאט לאט ובביטחון. ואולי זו בעצם עדות לכך שכל עוד אני מתפעל מעצמי מכך שאני עושה המון בבית, סימן שזה עוד לא 'יושב' אצלי טבעי.
ובכן, זה, מזה כעשר שנים, מאז שעברתי לאורח חיים טבעוני, כל ימות השבוע אני עורך את מרבית קניות המזון הביתה, בדרך כלל מזמין את המצרכים בטלפון, וביום שישי שנינו עורכים קניות ביחד. אז 'על מה את מדברת, גברת?'
אני מודה שהשתלטותי על המטבח אינה נובעת מטעמי 'עזרה לאשתי'. הכנת הארוחות גורמת לי הנאה מרובה. אני אוהב שאת אוכלת את האוכל שאני מכין. אני אוהב את המחמאות שלך כשזה טעים, וסובל כמו עקרת בית מדופלמת כאשר את לא משמיעה אנחות וגרגורי הנאה.
לפני שנה וחצי בערך, לאחר שהגעתי למסקנה שאם אקבל אחריות לעבודות פיזיות שקשה לך להתמודד איתן, מצב רוחך ויחסך כלפיי ישתפרו משמעותית. (וכן, אני מודה גם מפני שה'פרויקט' הזה יזכה אותי גם ברייטינג גבוה אצל כל מי שדוגלים בשוויון בין נשים וגברים ויאפשר לי להשוויץ בו בהרצאות שלי.) לכן הצעתי לקבל עליי את הדחת הכלים וניקיון המטבח לאחר הארוחות, ולשחרר אותך מהעול הזה. אני חושב שאני עומד במה שקיבלתי עליי: לאחר הארוחה אני מדיח את הכלים, מטאטא ומנקה את רצפת המטבח, מצחצח את הכירה – כולל את כפתורי ארבע הלהבות ואת החריצים של המסגרת – מנגב את השיש, מכניס ומוציא את הכלים מהמדיח. לפעמים אחרי ארוחת ערב אני עייף ומשאיר את הכלים בכיור לבוקר. למחרת אני קם בשש וחצי בערך, עוד לפני שאת מתחילה את יום העבודה שלך, אני מסיים את הדחת הכלים ואנו מתחילים את היום עם מטבח נקי.
בנוסף לכך, זה מספר שנים אני אחראי לאסוף את הכביסה, להביאה לחדר-כביסה, למיינה לצבעונית ולבנה ולהפעיל את מכונת הכביסה. לפעמים, כשבננו מביא את ערמות הכביסה הענקיות שלו, זה מגיע כמעט לעשר מכונות כביסה בשבוע. אני מפעיל את מייבש הכביסה ומביא את הכביסה היבשה לחדר השינה שלנו לקיפול. זה התפקיד שלך. את מרבה להביע אֶת שביעות הרצון שלך מהסידור הזה. "אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת לבד אם הייתי צריכה לעשות את הכול כמו פעם ועוד לקפל". בנוסף לכך אני אחראי להבאתה וללקיחתה של הכביסה לגיהוץ במכבסה ביישוב הסמוך.
כמעט כל בוקר אני מסדר את המיטה שלנו. מקפל את השמיכות ופורשׂ את כיסוי המיטה, משתדל לזכור לשים את שתי הכריות כמו שאַת אוהבת זו על זו בזווית המסוימת, ומוריד את כוס הקפה שלך למטבח.
רישום ההודעות מהמשיבון כשאנחנו חוזרים הביתה ויש הרבה הודעות (כי הבית שלנו הוא גם מקום העבודה שלנו), הוצאת הדואר מהתיבה, פתיחת הסתימות בכיור, ניקוי הפילטרים של הברזים, לקיחת מכתבים רשומים וחבילות מסניף הדואר. כל אלה הם ענייניי.
אני עושה טסט למכונית שלך, שר החוץ מול השכנים ("אולי במקרה יש לכם לימון"... "האם תסכימו להוציא לנו דואר כשאנו בחו"ל" ועוד).
את כל העבודות הללו אני מבצע מרצוני החופשי, לא מתוך כפייה, לא כעושה טובה (אבל במפורש מצפה לגמול של יחס טוב ואוהב). ולא סיפרתי עדיין שכאשר את מחוץ לבית הרבה שעות, אני מתקשר אלייך ושואל "מה את רוצה שאכין לך לאכול כשתחזרי?" ושאני מפנק אותך כשאת מול הטלוויזיה עם תפוחי עץ אפויים או פלחים חיים עם חלווה שאני עושה מטחינה גולמית מעורבבת בדבש, ולפעמים מגיש לך ארוחה שלמה על מגש מול הטלוויזיה. ולא שוכח להדליק נר לפעמים. (כשהייתי צעיר יותר, חשדת בי שכל הפינוק הזה נועד לסחוט ממך סקס. אבל כבר מזמן הוכחתי לך שאין הדבר כך.)
זהו. סיימתי את הרשימה והייתי מאוד גאה באורכה. ורק זמן רב לאחר מכן, בעריכה השנייה של החומר, קלטתי שאורכה של הרשימה הזאת מעיד כאלף עדים על כך שעדיין אני מתחרה איתך על ה'עליונות המוסרית', מוכיח לך כמה אני 'נדיב' כלפייך. ומחכה למחיאות הכפיים שלך ושל הקהל.
רבקה: עדיין, לפעמים, אתה "עוזר" לי, לא ממש בגובה העיניים
חייכתי בהנאה כשקראתי את "הרשימה שלך". הכול נכון ומדויק. החריצות שלך והמסירות שלך למשימות שלקחת על עצמך מעוררות בי המון רגשות של חום והערכה כלפיך. חיי היום איתך הרבה יותר נינוחים ומפנקים מאי פעם. והאמן לי, זה לא מובן מאליו. השינוי הוא עצום. אני לא צריכה לבקש כל כך הרבה. הדברים מתבצעים על ידי שנינו בנחת ובחשק. שיתוף הפעולה מזכיר לי תזמורת שסך חבריה מפיק צלילים הרמוניים שאף אחד מהם לא יכול היה להפיק לבדו. זה נהדר!
אז למה, אתה בוודאי תוהה, ביקשתי שנקדיש לנושא פרק שלם בספרנו. זה אולי לא הוגן בעיניך שאני עדיין בתוך העניין "ההוא" שהוא כבר לא רלוונטי..? האמת – כשקראתי את תגובתך התמלאתי ברגשות אשמה. מה אני עוד רוצה ממך?
במחשבה נוספת, אחרי שנפטרתי מחלק גדול של רגשות האשם שלי, הבנתי שעדיין יש לנו על מה לדבר. אולי אחרת, יותר בנינוחות. דווקא עכשיו שהשטח בינינו יותר נקי. כי אכן אתה צודק, זו לא רק שאלת הכמות. אם כי בוא לא נמעיט גם בה. ודרך אגב, הפרק הזה אינו עוסק רק ב"עבודות בית". לא ברור לי איך הגעת לכך. אני מדברת על ניהול הבית הכולל טיפול בילדים – משימה שהיא הרבה מעבר למילוי משימות פיזיות. נראה לי שהחלק הזה נשמט משום מה... זה גם חלק שלא ניתן להכניס אותו לשום רשימה מסודרת.
הנקודה שהטרידה אותי היא לא של מי הרשימה יותר גדולה, ולכך עוד אתייחס יותר מאוחר, אלא הדינמיקה בינינו שבּהּ אתה (עדיין) נענה או לא נענה לבקשותיי. זו התמצית של העניין בעיניי. זה הלב. העמדה הזאת שאני נמצאת בה, שאני הרואה, המרגישה אחריות ואמורה לזכור כמות אינסופית של מטלות פיזיות ורגשיות (הנוגעות גם ובעיקר לטיפול בילדינו), היא עמדה המייצרת פגיעות ותלות. שהרי אתה יכול לומר לי 'כן' או 'לא'. אין כאן דיאלוג חברי, אין כאן שיתוף פעולה בגובה העיניים.
אגב, הרשימה שלך מאוד מרשימה, הלוואי על כל הגברים יזמות כאלה. אבל זה מזכיר לי רשימה אחרת מעברֵנו הרחוק. כשהגיע הזמן לנקות את הבית ולא היה לנו כסף לקנות עזרה. אתה היית אומר לי "תכיני לי רשימה ואעשה זאת בזמני החופשי". אתה את הרשימה שלך סיימת, ואילו אני המשכתי לעשות את "הרשימה שלי" מספר שעות נוסף אחריך. עצם העובדה שאתה זוכר את מה שאתה עושה זה אומר דָרשני מפני שאצלי הרשימה פתוחה. אצלך היא סגורה. יש לה סוף. אצלי היא נמשכת. בית הוא לא רשימה, בית הוא מציאות זורמת.
חן: הכלב בטיפול אצל ד"ר ינשוף
הינשוף: "כשהתחתנת עם ציפור, האם חשבת על המשמעויות? האם הבנת שבתור כלב יהיו כמה ויתורים שתצטרך לעשות כדי לחיות עם ציפור בבית אחד?"
הכלב: "אני מודה שהייתי מסונוור".
הינשוף: ממה היית כל כך מסונוור?
הכלב: היא הייתה כל כך צבעונית והקן שלה היה כל כך עגול, מקושט בחפצים מבריקים, כל כך מרופד ומלא נוצות.
הינשוף: האם לא שמת לב שזה קן? שזה כל כך שונה ממלונה?
הכלב: אתה לא מבין, דוקטור? זה בדיוק מה שמשך אותי. זה היה כל כך שונה מהמלונה. כל כך זר, מסתורי...
הינשוף: חוץ מהריפוד, הנוצות, והחפצים המבריקים, האם היה עוד משהו שמָשך אותך?
הכלב: כן. הבית היה מלא מוזיקה. הציוצים שלה כל כך רומנטיים והדבר הכי מדהים: היא עפה. אתה מבין דוקטור, הדבר הזה יכול לעוף. כל כך קטנה, נראית כל כך חלשה ויחד עם זה יכולה לעוף! אני עם כל הגודל שלי והשרירים, אני עם הנביחות והנהימות המפחידות שלי, שיכול לגרש גנבים, שודדים, שיכול להציל אנשים ממפולות שלגים, אני עם כל הכוח שלי לא יכול לעשות משהו שהיא עושה באופן טבעי כל כך: לעוף.
הינשוף: כן, אני יכול להבין את ההתלהבות שלך ממנה, אבל האם יש עוד משהו שכל כך ריגש אותך?
הכלב: משפיל ראשו בעצב: אני מתבייש לספר.
הינשוף: שותק.
משתררת שתיקה. הכלב משפיל ראשו ולבסוף אומר:
הכלב: הבית שלה היה נקי. כל כך נקי שהייתי המום. אהבתי את זה. אצלי במלונה... לא נעים לי להגיד את זה, אבל מרוב לכלוך אני מתגרד מפרעושים.
הינשוף: הפרעושים, זה מה שהתביישת לספר לי עליו?
הכלב, מייבב: כן. אני כל כך מתבייש. "אאאוּוּוּווווווווווווווווּ..."
הינשוף: מה אומרות היבבות שלך?
הכלב, מייבב: אני לא יודע. לפעמים אני כל כך מתבייש בעצמי. אתמול כשכשתי בזנב והפלתי את הכד שעמד על השולחן בסלון. ראיתי איך היא הייתה עצובה. היא לא אמרה דבר, אבל כל הערב היא לא צייצה אפילו ציוץ חמוד אחד.
הינשוף: ומה הרגשת?
הכלב: הרגשתי אידיוט. שָׂנֵאתי את עצמי על כך שאני גורם לה סבל. כל כך שנאתי את עצמי עד שהתחלתי לנשוך לעצמי את הזנב הטיפשי והמיותר הזה.
הינשוף: אינך חושב שאתה מחמיר עם עצמך?
הכלב: לפעמים אני חושב שאני לא ראוי לה. אני מסתכל עליה כשהיא עפה וכואב לי...
הינשוף: מה מייסר אותך כל כך כשאתה רואה אותה עפה?
הכלב: אני מרגיש את עצמי כל כך ארצי כשאני מביט בה עפה. הלוואי שהייתי ציפור והייתי יכול לעוף איתה. אבל כל מה שאני יכול לעשות זה רק להסתכל למעלה עד שהצוואר כואב לי.
אני מרגיש שלעולם לא אוכל להיות כמוה. מרגיש בודד. מושפל. היא למעלה ואני למטה.
הינשוף: האם אתה חולק את רגשותיך איתה?
הכלב: כן. אבל לא באופן ישיר.
הינשוף: למה אתה מתכוון?
הכלב שותק ומתחיל שוב לייבּב. "אאווווווווווווווּ..."
הינשוף: אתה שוב מתבייש?
הכלב מנענע בראשו בחיוב. משתנק ומנסה לחנוק יבבה.
הינשוף: מדוע אתה כל כך מתבייש בקנאה שלך בה? זה הרי רגש כל כך טבעי.
הכלב: כי כל מה שאני עושה כשאני מקנא בה זה לנבוח עליה שתרד, להטיף לה מוסר על כך שהיא עפה ועוזבת אותי לבד ואז אני שוב מתבייש שאני כל כך תלוי בה רגשית....
הינשוף: אני מבין כמה אתה מתבייש בעצמך. אבל אולי הגיע הזמן שתספר לה על רגשותיך באופן ישיר במקום להתקיף אותה?
הכלב: אני פוחד שאם היא תראה שאני כל כך ילדותי ופגיע, אז היא תעזוב אותי.
הינשוף: בוא נגיד שהציפור שלך יושבת עכשיו כאן, לידך בטיפול זוגי, ואני מציע לכם לבקש זה מזו בקשה. איזו בקשה או משאלה היית מבקש ממנה?
הכלב: הייתי אומר לה שנמאס לי להעמיד פנים של כלב סן-ברנארד גיבור. והייתי מבקש ממנה שלא תיבהל כשאני מספר לך על העולם הפנימי שלי. הייתי אומר: "יקרה שלי אני מבקש שתסמכי עליי ותספרי לי על הצדדים החלשים שלך יותר, שתסמכי עליי שאפילו אם נריב לא אֲנַצֵּל את המידע הזה כדי לפגוע בך. אני מבטיח לתמוך עד בלי די כשאת חלשה".
רבקה: "אישה פמיניסטית, טרחנית" – המלכוד שלי, המלכוד שלך
פתאום הבנתי למה כל כך הרבה אנשים לא סובלים נשים פמיניסטיות. זה קרה גם לי להרף עין. כשקראתי את תשובתי "המלומדת" על מצבי הפגיע וכו'. 'אוף, איזה מעצבנת האישה הזאת', חשבתי לי ושכחתי לרגע שמדובר בי...
'והיא עוד מבלבלת את המוח עם הרגשות שלה ומקשקשת בענייני שוויון ושיתוף פעולה. איזה טרחנית! למות משיעמום'.
לעומתך חני שאתה מביא את עצמך באופן כל כך חינני וגלוי לב. ממש שובה לב. הסיפור על הכלב והציפור היא הברקה. איך אפשר בכלל להתווכח עם מישהו שמביא סיפור כזה מרגש?
ויש עוד משהו שגורם לי לעצור. אני חשה את התסכול שלך ('מה עוד היא רוצה ממני. עשיתי כל כך הרבה שינויים למענה והיא עדיין לא מאושרת...'). אני רוצה לזנק מיד ולנחם אותך שהכול נפלא. יש לי נטייה כזו (מאוד "נשית") לא להשאיר אותך לבד במצוקתך, עד כדי כך שאני מוכנה לבטל לאלתר את מצוקתי שלי לטובת שלך. נשמע פרימיטיבי? אז כן, זה פרימיטיבי. מנהג ישן נושן שירשתי אותו מאמי והיא מאמה וכך אחורה בזמן עד ימי הגירוש מגן העדן. ובכן, זה עומד להשתלט עליי גם ברגעים אלו שאני מנסחת את תשובותיי (הלא מלומדות).
אני יושבת לי עכשיו מול הפרדוקס, מול האשמה הנצחית שלי ותוהה. איך ממשיכים מכאן? אני חשה איך אני נופלת אט אט, בריחוף איטי, לתוך תהום עמוקה מאוד – "התהום שלי", שם ארפה ממאמציי להסביר, שם תתערפל עליי דעתי ואדחיק ואשכח ואעבור לסדר היום... ואז אני מתעשתת. אני רוצה לצעוק – "תפסיק להתחמק. דבֵּר לעניין! על מי אתה עובד? מספיק עם המניפולציות. קודם הבאת לעזרתך את הכנות שלך – כאסטרטגיה הירואית – "ראי אותי, אני חושף את האמת שלי, ולו גם המכוערת ביותר. אז עכשיו כשעשיתי זאת – תסתפקי בזאת. מה עוד את רוצה ממני?"
ואילו עכשיו אתה מביא לעזרתך את "האסטרטגיה הפואטית" – המשל המקסים. יופי! אבל שתדע – הד אמיתי, נוגע לכאב פגיעותי, נוכח מעמדי הקבוע כ"מבקשת" – לא קיבלתי.
נבהלתי כהוגן. נשמתי נשימה עמוקה. מה יהיה עכשיו? האם תפרוץ כאן מלחמה?
וכך אני, אנחנו, לרגע לוחמות, ועוד רגע נסוגות. כי מי בכלל אוהב לשמוע את טיעוניו של הנפגע? אפילו מורות בכיתה מעניקות יותר תשומת לב ואהדה לבנים הבריונים, החמודים הקטנים... ומה יהיה עליך? אתה תרגיש פגוע, כועס. אתה תתנתק. אני חוששת לך. ובעיקר אני דואגת לגורלו של הדיאלוג בינינו שבדרך כלל מתפוגג ברגעים מעין אלו שהיו רבים רבים במהלך נישואינו. ועוד אני שואלת אותך – האם תוכל לגייס את אומץ לבך וישרתך ולראות נכוחה עוול שאתה גורם לאישה שאתה רוצה בטובתה, באהבתה? האם המשל המקסים אינו אלא "זר פרחים" יפיפה להסיח את דעתה מהכאב?
אני תקועה. אם אכנע ללחץ החברתי הזה ואנסה להתחרות איתך ב"חֵנָניות" – אבגוד בעצמי. אם אשוחח איתך בשפה היומיומית (מול השפה המטאפורית שלך – הדיאלוג המקסים בין הציפור לכלב) – ארגיש מגוחכת. אני במלכוד. למה הדבר דומה – לכוחה של בדיחה טובה לבטל ולהגחיך את פגיעתו של קורבן הבדיחה. בא אדם (גבר או אישה) וטוען שנפגע. בא זולתו ועושה צחוק מפגיעתו. כולם צוחקים. הנפגע יוצא בשן ועין. ("תפסיקי להתרגש מכל דבר", "מה? אין לך הומור?"). תסלח לי על ההשוואה שלכאורה נראית מאוד לא הוגנת. אחרי הכול המשל שלך מביע את עצמו בשפה אחרת מטפורית. מטרתו לקרב בינינו. למה אם כן אני חשה שלמרות יופיו ותחכומו הוא משאיר אותי חסרת אונים בלי תשובה, בלי פיתרון הוגן.
אולי כי הוא אומר באופן די ברור וסופי – לא יודע מה עושים עם אי השוויון. אנחנו שונים ועליך ללמוד לחיות בשלום עם אי השוויון הזה, כלומר השוני בינינו. למלכוד הזה מתווסף עוד משהו – חשד קל שאתה חיפשת וגם מצאת דרך מילוט קלה מסוגיה קשה... ואולי אני סתם מקנאה בך על כשרונך להביא את עצמך בעזרת משל שנון ואילו אני... אולי שווה לי לוותר. מהעסק הזה אצא רע, לא משנה איך אפעל.
אבל אני יודעת שאין לי ברירה.
אני חושבת המון לא רק על חלוקת התפקידים בינינו אלא בעיקר על סגנון ההידברות בינינו. (הנה, אני מתחילה לחזור על עצמי...) במילים אחרות – איך אתה מגיב לבקשותיי. (האם תוכל להביא סוגיה זו במשל הכלב והציפור? אולי דרכם אמצא תשובה מנחמת...)
לְמה הדבר דומה? דַמיין לרגע משהו שחשוב לך מאוד, כמו למשל להגיע בזמן לסדנה, ואתה מפציר בי שנצא לדרך בזמן, כלומר מבחינתך זה לקחת טווח של עוד כחצי שעה, כלומר להגיע לפני הזמן. לי זה לא עד כדי כך חשוב, אני לא רוצָה לוותר על החצי שעה היקרה הזאת. אני רוצה להגיע בזמן אך לא לפני הזמן . דמיין איך אני לא נענית להפצרותיך, דמיין איך אני מגיבה אליך באדישות, התחמקות או גסות רוח. איך תרגיש אם תכפיל את זה במאה מיליון פעמים ביחס לכמות הבקשות לשיתוף פעולה שבית דורש ממך, כלומר שאני מבקשת ממך? מה שאני אומרת הוא שרגשות של כעס ועלבון בחלוקת תפקידים אינם מקוריים למין הנשי. כל אדם, גבר או אישה, יכול להרגיש את רגש העלבון, ההשפלה והקיפוח כשהוא נמצא בצד המבקש והצד השני נוהג בו באדנותיות מהסוג של "לא עכשיו" "את מפריעה לי" "את מגזימה" וכיוצא בזה. כלומר, התקשורת האדיבה המפרגנת האמפתית היא המפתח. לא רק עצם ההיענות לבקשה (שהיא בוודאי חשובה), אלא ה"איך" של ההיענות או של אי ההיענוּת. אני לא טוענת שזה היה פותר את הבעיה לגמרי, כי להיות בעמדה קבועה של "מבקשת" זה מצב גרוע, אבל זה בוודאי היה מרכך את המכה, ואולי גם היה יוצר דיאלוג שהיה מזמין אותך לעשות שינוי בתכל'ס של העניין.
ועוד משהו. אני מודעת לכך שעם הזמן נוצר בינינו מעגל קסמים שלילי. כאשר אני ובקשותי נהדפנו פעם אחר פעם על ידך, אזיי גם סגנון הפנייה שלי אליך נעשה יותר ויותר קשוח ועצבני. באמת שלא יכולתי להישאר רכה ומפייסת ונזהרת במילותיי כאשר ים המשימות הביתי ישב על גבי, וכאשר הייתי רואה, כבר מרחוק, את ההבעה הקרירה עוינת שלך כאשר אני רק מתקרבת אליך. וכדי להוכיח עד כמה הדברים הללו הם עדיין אקטואליים בינינו, אזכיר משהו שעוד נדבר עליו בהרחבה בפרק שיעסוק בלחוד וביחד.
זוכר את ה"הברקה" שלך בעניין הפתקים על דלת חדר העבודה הסגורה שלך? פתקים המאותתים לי מתי אוּכל לפנות אליך. היו שלושה סוגים: "בטיפול" (יש לך פגישה עם מטופל), "בריכוז" (אתה עובד ורוצה להיות לבד), "פנוי" (אפשר לפנות אליך). לא ארחיב כרגע בעניין זה, רק אזכיר שהסיטואציה הזאת של הפתקים ממחישה את דבריי. הפתקים משמרים בקפדנות את מצבי הפגיע, של זו שדופקת על הדלת, או יותר מכך, אפילו אסורה בדפיקה על הדלת. שהרי הפתקים מאותתים לה שגם זה אסור לה רוב הזמן.
חן: פתקים על הדלת
כן, אני זוכר היטב את ה"הברקה". רק אחרי שהִבּעתְּ את זעמֵך, קלטתי והתביישתי. טוב שהזכרת את ה"הברקה". ניתחת אותה היטב. צדקת. זה היה ניסיון מגושם שלי להרחיק אותך ממני, ליתר דיוק, לחצוץ ביני לבין בקשותייך. מעין תרגיל בירוקרטי מוכר שממציאים פקידים קצרי רוח במשרדים ממשלתיים כדי לסנן ולהרחיק את 'הטרחנים' המעצבנים העומדים על זכויותיהם.
ממציאים טופס בקשה, רצוי שיהיה ארוך ומעייף, ומניחים שלפחות חלק מהטרחנים יוותרו על הבקשה רק כדי לא למלא את הטפסים.
כן, יקירתי, זה חלק מהמעגל השלילי שנוצר בינינו. ככל שאַת רודפת יותר אחריי עם בקשותייך, כך אני מתחמק באופן בוטה יותר ויותר. משהו צריך להשתנות. אני לא יודע מה. אני לא אוהב את עצמי במצב הזה.
אני מנסה לחשוב מה הייתי אומר לזוג שמביא בפניי בעיה כזו. מרגיש תקוע.
מה שהופך אותי לפסימי לגבי הסיכוי לצאת מהמעגל השלילי הזה, היא העובדה שלמרות שקיבלתי אחריות לשורה ארוכה של עבודות בית, הדבר לא שינה כמלוא הנימה את תחושת הניצול והקיפוח שלך. בכנות: התייאשתי מלקוות שהתחושה הזאת שלך תשתנה באופן משמעותי. אני מנסה להגן על עצמי – לא במובן של לרמות את עצמי – להכיל את הרגשתך זו מבלי לשאת על גבי אשמה כל כך כבדה כמו שאני חש כעת. אשמה שלעיתים גורמת לי לשנוא את עצמי. ואולי אני טועה בכך שזה לא הזיז לך. אולי המצב בינינו היה הרבה יותר גרוע, אם לא הייתי מקבל עליי עבודות בית רבות. אולי השינוי שעשיתי הוא זה שנתן לך תקווה ובשל כך לא ויתרת על הקשר שלנו. אני לא יודע. ממש לא יודע.
ובעניין הציפור והכלב. אכן חשפת כאן תרגיל שמרוב שהוא מבריק, הוא הצליח לעבוד אפילו עליי שהמצאתי אותו. נכון שזו חכמה שלי. המשל שלי על הציפור והכלב, היה ברירת המחדל שלי. מה עוד נותר לי לעשות כדי לשרוד את הכעס שלך כלפיי? להמציא משלים המשלימים עם המציאות: "זהו, ככה אני. זה מבנה המוח שלי. אני כלב, את ציפור. ככה אלוהים ברא אותנו". והמשל הזה באמת משדר השלמה עם אי צדק. זה תרגיל שמתרץ את אי השינוי. את אי קבלת האחריות. מי שמשתמש בתרגיל כזה הוא בדרך כלל בעל הכוח. עשירים אוהבים את התיאוריה שלפיה העשירים הם עשירים כי "יש להם את זה". את הפיקחות, היזמות, החריצות, ואילו העניים, "אין להם את זה", ולכן הם אשמים במצבם.
רבקה: תודה שאתה רואה אותי
עכשיו כשאתה רואה אותי אני נרגעת. אני חשה את מגעהּ הרך של הרוח הסתווית על עורי ונהנית מיפי הטבע בשעת בין הערבּיים. לפעמים זה כל מה שנחוץ לי. תודה לך יקירי.
פעם סיפרת לי בחטף (לא ממש היינו פנויים לכך) על החוויה שלך כילד שעיצבה את תפיסת עולמך לגבי בית. אני רוצה לשמוע עוד על כך. האם תספר לי?
חן: מהו בית בשבילי?
תודה ששאלת. אז הנה הסיפור שלי.
אני מביא איתי לחיים המשותפים שלנו יחס אחֵר משלך לבית. אני חושב שבתקופה קריטית של חיי בבית הוריי, הוטבע בי מושג "בית" מאוד בלתי בורגני.
זהו בית שאני נושא על גבי כמו צב והולך איתו לכל מקום, כן, גם בבית שלנו. אספר לך עליו.
אבי נעדר המון מהבית. הבית האמיתי שלו היה בחוץ. הוא עבד וחי על אנייה מספר שנים, באפריקה, בסיני, בנגב, בגליל. הבית היה נקודת מוצא בעבורו, לא מקום של קבע. נמל מעבר. התקופה הכי יפה של אבי, כך סיפר לי, הייתה כשהיה צעיר, לא נשוי, שומר על סוס בעמק יזרעאל. לשם געגועיו. לטבע, לכבשים, לשדות. הבית של אבי לא היה דומה כלל לביתנו שלנו, אלא קרוואן שהוא העמיס על המשאית שלו וצייד אותו כמו רובינזון קרוזו. הייתה לו מיטה מתקפלת שנצמדת לקיר הקרוואן, היה לו מכל מים עם ברז מאולתר, כיריים עם מכלי גז, חבלים ושרשראות לגרירה במקרה של שקיעה, ארגזי כלים לתיקון תקלות מכאניות שונות, אקדח להגנה עצמית, מכלי חמצן לצורך ריתוך והלחמה, בטרייה גדולה של מכונית עם פנסים שמאירים באור יקרות את חשכת המדבר או ההרים, קופסאות ברגים וכמובן כלב ששמר על הקרוואן והתריע מפני אורחים בלתי רצויים. השטח היה הבית שלו. כמו על אי בודד. הערצתי את אומץ ליבו להיות לבד. את כושר ההמצאה והאלתור שלו. האם גם אני אוכל להיות כמוהו כשאהיה גדול? מושג הבית הזה התחזק עוד יותר כתוצאה מצפייתי בסרטי המערבונים שגדלתי עליהם ועיצבו את תפיסת הגבריות שלי למשך שנים רבות. הקאובוי הבודד, הנודד על סוסו, בלתי תלוי, מסתפק במועט, לא נותן לשום אישה להשתלט על ההרגלים שלו. באופן מוזר נדמה היה לי שהיא גם נמשכת אל התכונות הללו. משהו מתבלבל אצלי. ריבל'ה, מה זה באמת גבר אצלך? המבוית? הפרא? אם אַת כל כך נמשכת לפרא, אז למה אַת רוצה לביית אותו?
עד לשיחתנו אתמול במכונית בדרך לעיירה "פופי" בטוסקנה, שיחה שבה סיפרתי לך על 'הבית' האמיתי שלי, מעולם לא קלטתי שהבאתי את הקרוואן של אבי אל חיי נישואיי, שניסיתי להפוך את חדר עבודתי לקרוואן, שלא הבנתי שזה פשוט לא אפשרי. לא הבנתי שלא ניתן, פשוט לא ניתן, להפוך את הסלון שלנו למרחבים של עמק יזרעאל. את אוהבת כבשים אבל רק כקישוט של גבס על המדף שלנו. חתולים וכלבים מחרסינה כנ"ל. פסלים. ויתרתי. כשהייתי ילד ביקשתי מהוריי כלב או חתול. הם סירבו.
הקשבת לי באהבה, בחמלה, לא התגוננת. אני חושב שהמילים שאמרתי אתמול בטיול שלנו היו קשות. זרקתי את האחריות עלייך. האשמתי:
"אני מרגיש שהבית שלנו הוא הבית שלך". "כל כך הרבה תחומים בבית הם מחוץ לתחום בשבילי, עד שפיתחתי ניכור מהם. למשל קישוט. חוץ מאשר בחדר עבודתי שבו אני יכול לקשט כאוות נפשי, בשום מרחב אחר אינך מרשה לי לעשות זאת. אני רואה איך שערותייך סומרות כאשר אני מציע לקנות ספה, כיסא, מסוימים לסלון. תגובתך הרגשית כל כך עוצמתית, אני חש שזה יהיה בעבורך ממש אסון להכניס רהיט, קישוט, תמונה שאינם בדיוק מוחלט לטעמך. אז ויתרתי. לא חשתי שזה בנפשי כמו שזה בנפשך. גם היום אני מוותר במודע ומתוך בחירה. אני גאה בסלון שלנו ומשוויץ איתו. האורחים משמיעים קריאות התפעלות כמו מיצירת אמנות. ואני אומר בגאווה: "זו היצירה של רבקה", אבל בתוכי חש סוג של עצב: 'זה לא הסלון שלי'.
רבקה: נשמור על הבית שלנו ביחד
קודם כול רציתי לומר לך תודה על כך שפתחת את לבך בפניי וסיפרת לי באומץ וביושר איך אתה חווה בית. גם אם ידעתי משהו מהסיפור שלך, האופן שבו הבעת את עצמך עכשיו נגע בי, נגע בי מאוד. התחושה הראשונית שזה מעלה בי היא חמלה. רצון להניח.
אני מהרהרת ביני לבין עצמי: 'האם חשוב להמשיך את הדיאלוג הזה בינינו? האם כדאי אולי לעצור עכשיו?'
אבל... משהו בי מורֵד. משהו בי מורד במורשת הנשית ההיסטורית שלימדה אותי בדיוק את זה – להכיל, לקבל הכול. לחמול. כי גבר הוא "גבר". כלומר הוא לא יכול להיות אלא רק מה שהוא יכול להיות...
אני כבר לא שם. מרדתי במורשת ההיא שהביאה לנו הנשים הרבה כאב, הרבה עוולות.
אני מדברת אליך בשפה חדשה. שפה שגם לי היא לפעמים קשה – שפת השוויון. אני יודעת שיש בשפת השוויון משהו מעצבן, מוסרי או מוסרני, כלומר מריח לא טוב... לא מתחשב מספיק בחולשות אנוש. עם זאת לא אוכל כבר לדבר אליך בשפה הישנה. שיננתי את שפתי החדשה בימים ובלילות עד שאפילו אני חולמת אותה. אני מדברת אליך בשפה הזאת כי אני רואה בך חבר, לא רק "בן זוג" ובוודאי לא "בעל".
ולכן אומר לך שהבית הזה שלנו, כדי שנוכל לטפח אותו ביחד, מזמין אותך לעשות איזה מהפך בתפיסתך. תסלח לי שאני אומרת לך זאת, אחרי שחשפת בפניי את קשייך. אני מודה שהסיפור שלך על "הקרוואן" של אביך שאתה סוחב על גבך וגם בליבך, מאוד מאוד נגע לליבי וגירה את סקרנותי. אילו היית גבר זר שלא חי איתי או דמות ספרותית או דמות מתוך סרט, יש להניח שמלוא אהדתי הייתה נתונה לגבר הזה. יש להניח שהייתי אולי אוהדת את מצבו יותר מאשר את מצבה של אשתו או אהובתו שרודפת אחריו. בכלל, אפשר לומר שגם אני הפנמתי במידה מסוימת את המבט הציני ביקורתי על נשים ש"לא נותנות לבני הזוג שלהן לחיות". עד פה הפנטזיה.
אך מה לעשות, חיינו כאן במציאות. אתה לא הגבר מהסרטים, גם לא מהספרות, גם לא גבר זר, אתה בן זוגי איתו אני חיה יותר משלושים ושלוש שנה, ולכן העמדה ההירואית לכאורה של גבר עם "קרוואן על גבו", הקאובוי הנישא על גבי סוסו לעבר האופק, הדמות הזאת לא רלוונטית עבורי בחיי היומיום. היא סוג של פנטזיה שאין לה דבר וחצי דבר עם החיים האמיתיים, החיים המודרניים, שעל מנת לשרוד אותם גבר ואישה אמורים לסחוב את העגלה הזאת ביחד. ומכאן אני חוזרת לנחיצות המהפך הדרוש אצלך אולי אצל גברים רבים אחרים, ביחס לבית. כשאני אומרת מהפך אני מתכוונת למהפך של ממש. רעידת אדמה מסוג שאני ועוד מיליוני נשים עברנו בתפיסתנו מושגים כמו כסף הצלחה, כוח, קריירה, עצמאות – מושגים שהיו זרים לחלוטין לחוויה הנשית המסורתית.
המהפך הזה בעבורי ובעבור נשים בכלל לא היה פשוט ובוודאי לא נגמר. זהו מאבק יומיומי עם שדים ישנים שנושפים בעורפי, מי אני ומה אני כאישה.
אלמלא אני עצמי הייתי מצויה במסע הזה של שינוי תפיסה יסודי בערכיי הנשיים לא הייתי מעִזה להציע לך לצאת למסע הזה. כמובן עליך לשאול את עצמך אם זה מסע ראוי בשבילך, אם אתה מעוניין לחוות משהו אחר ביחס לבית ושותפות, או שמא קשה לך מדיי להיפרד מעמדת הפרש הבודד. אלה שאלות אישיות שאני לא אוּכַל להשיב עליהן במקומך.
חן: כן, אני פוחד מהכעס שלך
כן, אני מודה שכל עבודות הבית שאקבל עליי לא ישנו עובדה אחת בסיסית: אַת חושבת עושה ומרגישה בית, אני עושה בית אבל מחשבותיי ורגשותיי נמצאים הרחק הרחק. אינני עסוק באלפי פרטים קטנים המרכיבים את הישות הזאת שנקראת בית. אלפי פרטים שרוחשים במוחך בהקשר לבית ולילדים, אינם מעסיקים אותי כלל. החל בהתאמת הצבעים, הצורה, הגודל, היחסים בין החפצים, ועוד ועוד. וכלה בצרכים של הילדים. הם עזבו את הבית מזמן אבל את בקשר יומיומי איתם וחיה את הצרכים שלהם, חושבת על אודותם, מקשיבה להם, מייעצת, מדריכה אותם טלפונית (כן, אפילו כאן מטוסקנה), מעורה בחייהם הרגשיים ובצורכיהם הפיזיים. אני מתבונן בך ובי ואיני יכול שלא לשאול את עצמי שאלות. הרי אני אוהב את ילדיי בכל מאודי, קשור אליהם, מתגעגע אליהם, ובכל זאת הַשְקָעָתי בהם פחותה משלך באופן משמעותי. מה קורה כאן?
פתאום אני קולט שתהליך כתיבת הספר הזה דומה למה שקורה בין שנינו בעולם הביתי.
את בחדרך, עורכת את הפרקים הקודמים. אַת עקרת הבית של הספר שלנו. מנקה, מסדרת, פה משלימה מילה, כאן מוחקת שורה. אני עובד על ה"פיתוח", ממשיך לכתוב את הקטעים שלי, ואת עובדת על שלנו, כמו בבית.
אני לא מסתדר עם המבנה הכללי של הספר, עם האינטגרציה של כל הפרטים למבנה אחד, לבית. את עושה זאת באופן טבעי. ריבל'ה, הסידור הזה נוח לי. מאוד נוח לי. ועם זאת אני חש אשמה ובושה שאני נהנה ממנו כל כך, שאני בעצם מנצל את נטייתך לסדר ואת היכולת האינטגרטיבית המצוינת שלך. וגם פחד. כן אני גם פוחד שברגע מסוים זה יבוא. הכעס שלך. הכעס על כך ששוב זה קרה, ששוב היית עקרת הבית של הספר שלנו. שבעוד אני יושב והוגה את המטאפורה היצירתית הבאה שלי, את עסוקה בטאטוא, בצחצוח, ובשאיבת האבק של הקלישאות, משגיאות הכתיב והפיסוק בספר המשותף ש ל נ ו. הנה דוגמה: אני יושב ליד שולחן האוכל במטבח וכותב. אני מרוכז עד לשורשי שערותיי. "חני, חסר לי קטע, משהו כאן הלך לאיבוד", אַת מכריזה מחדרך. "לבוא?" אני שואל. "בטח לבוא", אַת נרגזת, "אני עושה כאן משהו בשביל שנינו. העריכה הזאת חיונית כי בלעדיה לא נוכל להתקדם".
מפחידנית שכמותך. ברגעים האלה אני עוטה שריון ויוצא למלחמה.
רבקה: חלום הבית שלנו
"יש לי חלום" – איזה משפט קסום שכולנו אוהבים להעתיק ממרטין לותר קינג. "יש לי חלום" – כל כך פשוט, תמים ונקי לגמרי. לחלומות מותר להרחיק ראות מעבר לאופק. בחלומותינו כולנו יכולים להיות יותר ממי שאנחנו במציאות. אנחנו יכולים למתוח את איברינו המנטליים, להיפתח לרגשות אציליים של אומץ לב, מסירות ונדיבות.
כן חני, יש לי חלום. ובחלומי אני רואה את הבית הזה שלנו – באחריותנו השווה, ההדדית, ההרמונית.
החלום שלי חני הוא שיבוא יום ותחוש את הבית הזה שלנו שהוא הרבה יותר בשבילך מאשר "הקרוואן" של אביךָ, אותו אתה סוחב על גבך וגם בליבך.
האם חלומי שלי יחבור לחלומך?
חן: תני לי הזדמנות לתקן
יש בכותרת שנתתי לקטע הזה משהו שהנו דבר והיפוכו. האם כדי לתקן, אני צריך ש"תיתני לי הזדמנות לתקן"? הרי המילה תיקון מתייחסת למשהו שעליי לעשות בעצמי ושהוא באחריותי הבלעדית. האם אני מתחמק שוב, ומנסה להסתיר זאת בהטלת אחריות עלייך בכך שאני מבקשך: "תני לי הזדמנות לתקן"? זה נשמע לא טוב. ובכל זאת השארתי את הכותרת כמו שנכתבה לראשונה. לא אתחסד, אני זקוק לעזרה כדי לשנות ולהשתנות.
כן, חלומי הוא שתמשיכי לבקש ממני. שתיתני לי הזדמנות לתקן. בבקשה תמשיכי לערב אותי בהחלטות הקטנות בבית. תני לי להיות שותף שלך. אני מבטיח שגם אם לא איענה לבקשה כזו או אחרת, זה יהיה לאחר השתדלות אמיתית ולא כלאחר יד ובקוצר רוח.
אַת זוכרת אֶת הספה הדו-מושבית שבנינו ביחד?
אחרי המון חיפושים בדרום תל אביב ובצפונה ובכל הקניונים, הבנו שאין סיכוי שנמצא את הספה הדו-מושבית שאנו חולמים לקנות במקום הספה המתפרקת שלנו. אז יצרנו אותה בעצמנו: בחרנו את הבד, את הצבע, מדדנו והחלטנו ביחד מהו גובה הגב של הספה כדי שנוכל להניח את הראש העייף לאחור, לתת לצוואר לנוח ולהירגע אחרי יום עבודה מפרך. ככה אני רוצה שנמשיך ביחד לבנות את הבית שלנו.