1
בצהרי היום הראשון של הסתיו, כשרוח קרירה נשבה סוף־סוף וגירשה את החום, מילה תמרי חזרה מבית הספר וננעלה בחדרה. ביתה הקטן שכן בסמטה חבויה בלב העיר בצל עצי שקמה שענפיהם רשרשו בחלון, אבל למילה לא היה פנאי להאזין להם. היא חיבקה את ברכיה והתכרבלה בין הכריות הגדולות והצבעוניות על מיטתה. הלימודים בבית הספר הסתיימו, אבל היום שלה עדיין לא נגמר. בעצם, הוא רק התחיל. מה נשאר לה לעשות עד הערב? היא הביטה בלוח הפעילויות היומי שלה, שהיה תלוי על הקיר.
14:00-14:45 — חוג אנגלית לתרגול השפה המדוברת
14:45-15:30 — חוג מתמטיקה יצירתית לכיתות ו
15:30-16:15 — חוג טריגונומטרייה ידידותית לנוער
16:15-17:00 — חוג סטרט־אפ ליזמים צעירים
17:00-17:45 — חוג מדעי המחשב בכיף
17:45-18:30 — סדנת צילום וידאו מזווית אישית
18:30-19:15 — חוג בלט קלסי
19:15-20:00 — ארוחת ערב, אמבטיה ולישון
וזה עוד נחשב יום קל.
מבט אחד בלוח הפעילויות גרם למילה להרגיש מותשת. העייפות נחתה עליה כמו זבוב טורדני, ונדמה היה לה שהראש שלה מלא צמר גפן. מחר יהיו לה עוד חוגים רבים. ומחרתיים אפילו עוד יותר. היא פיהקה פיהוק רחב ועצמה את עיניה.
קול צעדים בנעלי עקב נשמע במדרגות. הצעדים עצרו מול דלת חדרה. "אני יודעת שאת שם, מילה", נשמע הקול המוכר מעבר לדלת הנעולה. "אני יודעת איך את מרגישה, אני יודעת שקשה לך, אבל את חייבת להתמודד ולצאת".
"אני ישנה", מלמלה מילה והוסיפה נחירה למען הרושם.
"את לא ישנה".
"איך את יודעת?"
"אל תתחכמי איתי", אמרה אביגיל, אימה המאמצת, שחוש הומור לא היה אחת התכונות החזקות שלה. אביגיל לא התעייפה ולא ויתרה מעולם. "אם לא תצאי מיד, תאחרי לחוג אנגלית".
מילה התהפכה על המיטה ואטמה את אוזניה באצבעותיה. "אני עסוקה", רטנה.
"את לא עושה כלום", קבעה אביגיל מן הצד השני של הדלת.
"לדעתך", מלמלה מילה לתוך הכרית. היא הושיטה יד לתמונה שעמדה על אדן החלון והביטה באישה הצעירה והיפה, שגלי שיער זהוב גלשו על כתפיה. האישה חייכה אליה מהתמונה חיוך שמח. למה עזבת אותי, אימא? חשבה מילה. היא קירבה את התמונה לאפה וניסתה לרחרח את אימה מבעד לזכוכית. אני לא אמורה לזכור אותך, חשבה מילה. את עזבת את העולם ביום שאני נכנסתי אליו, ובכל זאת, אם רק היית משאירה לי משהו קטן ממך... אם רק הייתי מצליחה לדמיין איך זה כשאת מחבקת אותי.
מילה עצמה עיניים ודמיינה את החיוך של אימא שלה מתרחב. היא ניסתה לדמיין את אימה יוצאת מהתמונה ומתמלאת חיים. גלי השיער הזהובים יהיו רכים ומבושמים, הידיים שלה יהיו חמימות ונעימות, ואז היא תגיד...
"מילה, עשר דקות לאנגלית".
קולה של אביגיל ריסק את התמונה הדמיונית לרסיסים. "הכול בגללך!" קראה מילה בתסכול. "למה את תמיד מפריעה לי ברגע הכי לא מתאים?"
"מילה". קולה של אביגיל התרכך, ומילה שמעה אותה מתיישבת על השטיח מאחורי הדלת הנעולה כמו כלב שמירה עיקש. "אני לא מפלצת, את יודעת את זה. את הבת היחידה שלי, ואני דואגת לך".
"אז למה אני לא יכולה להישאר בחדר שלי קצת בשקט?"
אביגיל נאנחה, ומילה יכלה לדמיין אותה מגלגלת עיניים. "כבר דיברנו על זה. כשאת לבד בחדר את שוקעת בחלומות בהקיץ, ואנחנו כבר יודעים שזה לא טוב לך".
"איך אנחנו יודעים דבר כזה?"
"כי אין לזה סוף. אם תשקעי בחלומות שלך, את לא תצאי מזה, וזה רק יפחיד אותך ויגרום לך להיות עצובה. אפשר לבזבז חיים שלמים בחלומות, אבל את חשובה לי. את חשובה לנו. ואני לא אתן לך להיסגר לבד בחדר ולוותר".
"ואם מתחשק לי?"
"לא, מילה. לא. אני יודעת שהסתיו זו תקופה קשה עבורך. את תמיד נעשית עצובה כשהשמיים נעשים מעוננים ויום ההולדת שלך מתקרב, ואני מבינה לגמרי. זה לא יום שמח עבורך, כי ביום הזה..."
"כי ביום הזה אימא שלי מתה", השלימה מילה במרירות. היום שעבור ילדים אחרים היה היום השמח ביותר בשנה, היה עבורה יום עצוב ונורא. היא התהפכה וקברה את פניה בכרית. אם אימא שלי הייתה כאן, חשבה, היא הייתה אומרת לי שאני לא צריכה לדאוג ולא צריכה לפחד. הקול שלה היה עדין ומרגיע, והיא הייתה אומרת לאביגיל ש...
"את באיחור!" מילותיה של אביגיל ניערו את מילה שכבר הייתה בטוחה שתשמע את קולה של אימה מתנגן באוזניה.
היא הרימה את אחת הכריות הצבעוניות וזרקה אותה על הדלת בכוח. "מה את רוצה ממני?!" קראה. "את אפילו לא האימא האמיתית שלי".
אביגיל נאנחה מהצד השני של הדלת. "אני לא ילדתי אותך, מילה, זה נכון. אבל אני אוהבת אותך ואני כן אימא שלך".
מילה לא רצתה לשמוע את סיומו של המשפט. "אימא שלי בחיים לא הייתה שולחת אותי לכל החוגים המשעממים האלה".
מאחורי הדלת השתררה שתיקה. "מילה, את צריכה לצאת עכשיו ומיד", אמרה אביגיל לבסוף בקול שהשתדל להיות עדין.
"אוף!" מילה זינקה ממיטתה בכעס. זה היה מרגיז ברמה שאין לתאר. היא פתחה את הדלת בפראות, נדחקה על פני אביגיל שישבה מאחוריה, ורצה במורד המדרגות. היא לא התכוונה ללכת היום לשום חוג ולשום פעילות. היא לא התכוונה להיות מנומסת או טובה או צייתנית, והיא לא רצתה שאף אחד יטפח לה על השכם ויגיד לה שהיא מתמודדת מדהים ושהיא אלופה. אם מישהו ייתן לה עוד מחמאה אחת, היא תצרח! היא שנאה את החיים שלה. היא רק רצתה שיניחו לה בשקט. רק שיעזבו אותה כבר! היא יצאה מהבית בריצה ואפילו לא סגרה אחריה את הדלת.
