נפש הומיה

1.

בית המרזח שכן בצריף ישן בשולי כיכר השוק של העיירה זלוצ'ב. על פתחו לא התנוסס כל שלט. מי שרצה להגיע לשם ידע ממילא את הכתובת.
בצריף היו כמה שולחנות מגושמים, דלפק עץ ארוך, חביות שהכילו וודקה ויי"ש, ומוזג יהודי גבה קומה ועב בשר, שעצב נשקף מעיניו. שמו היה שמואל יעקב אימבר.
לאימבר הייתה רעייה צנומה וקמוטת פנים שהעמידה לו שלושה צאצאים. הם התגוררו בבית עץ רעוע, התפרנסו בקושי ויראו את החורף הקר שאילץ את חובבי הטיפה המרה להישאר בבית.
החורף של שנת 1866 היה, לרוע המזל, קשה במיוחד. שלג וגשם ירדו לסירוגין ושיבשו את הדרכים. כמה קשישים, חולים ופעוטות מתו בקור.
כמחצית מתושבי העיירה הקטנה היו יהודים, רובם בעלי מלאכה שהתפרנסו בקושי רב: חייטים, נגרים, סנדלרים, בורסקאים וזגגים. חלקם נשאו על גבם את כלי עבודתם והתדפקו על הדלתות בתקווה למצוא לקוחות.
כמעט כולם היו יראי שמיים, שהקפידו לא לאחר לתפילות בבתי הכנסת המטים לנפול. רבנים פיקחו על סדרי הקהילה, על בתי המדרש, על תלמודי התורה שבהם למדו ילדי זלוצ'ב, וערכו את טקסי הנישואין וההלוויות. גם הם התפרנסו בקושי.
הסערה שפקדה את זלוצ'ב ייללה כחיה פצועה, שואפת נקם. היא שילחה את טלפיה בתריסי הבתים וניסתה לתלוש אותם מציריהם, ניפצה רעפי גגות וגדעה עצים עבותי צמרת. השלג הפך לקרח, מי הבארות קפאו, אנשים רעדו מקור במיטותיהם.
העוני והחולי היו אורחיהם הקבועים של תושבי זלוצ'ב. בדרך כלל הם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות עצי הסקה ולחמם את בתיהם הדלים. הם הרבו להתפלל לאלוהים שייטיב עמם ולו במעט מכפי שהיטיב עם הרוזן, שתנורי החרסינה בארמונו, על הגבעה מעל העיירה, הפיצו חום נעים למן ראשית החורף ועד סופו.
כמו אלוהים היה גם הרוזן סטפן סובייצקי רחוק ובלתי נגיש לתושבי זלוצ'ב. רק לעתים רחוקות חלף בכרכרה שלו ברחובה הראשי של העיירה, מכונס במושב עור מאחורי וילונות קטיפה כבדים, מעיף החוצה מבט מתנשא. העגלון שלו הצליף בסוסים ובבני האדם שהעזו להתקרב יתר על המידה אל הכרכרה המהודרת.
הרוזן העסיק צבא של נאמנים עושי דברו, שהשגיחו על האריסים בשדותיו, גבו דמי שכירות מנכסיו הרבים והזרימו לכיסו ממון רב. פרנסי העיירה לא העזו לעשות דבר ללא אישורו. גם המשטרה עמדה לרשותו כל אימת שהזדקק לה.
צי של כרכרות וצוות גדול של משרתים אכלסו את ארמונו שבו ערך הרוזן לעתים תכופות נשפי פאר, שאליהם הוזמנו עשירי האזור ופקידי ממשל רמי דרג. בלילות הקיץ, כשתזמורת ריקודים ניגנה בגינת הארמון, ריחפו צליליה והסתננו מבעד לחלונותיהם של בתי העיירה, כמו ניחוחות מפתים של מאכל תאווה בלתי מושג.
בלב העיירה, בכיכר שרוצפה באבנים מסותתות בגסות, ניצבו דוכני השוק של יום שני בשבוע, מכוסים בפתיתי שלג. לצדם עמדו בעליהם, גויים מכורבלים במעילים כבדים, חובשים כובעי פרווה ומייחלים לקונים שלא באו. לידם, רתומים לעגלותיהם, פלג גופם העליון מכוסה בשמיכות מרופטות, רקעו סוסים ברגליהם כדי להתחמם ואדים לבנים עלו מנחיריהם.
השוק של ימי שני פעל בזלוצ'ב בקיץ ובחורף. תושבי העיירה הציגו בו את פרי עמלם - בעיקר בגדים ונעליים - ומכרו גם חפצי בית ישנים וחדשים. איכרים שבאו מן הכפרים הסמוכים הציעו למכירה ירקות ופירות מתנובת שדותיהם ומטעיהם. כשמזג האוויר היה נאה הגיעו קונים רבים והסוחרים הרוויחו לא רע. כשבא החורף נפגעו קשה שטחי הגידול. הקור של 1866, שנמשך ללא הפוגה שבועות אחדים, הרס את מרבית היבול וגרם לאיכרים הפסדים של ממש. אף על פי כן, אספו את מה שנותר והביאו אותו לשוק בתקוות שוא שלמרות הצינה יגיעו אי אלו קונים.
אותו יום שני היה הגרוע מכל ימי השוק. הפדיון היה דל והצינה חדרה לעצמות. מאוכזבים ורטובים עד לשד עצמותיהם העמיסו בעלי הדוכנים את מרכולתם עם ערב על עגלותיהם ומיהרו לשוב הביתה בכיסים ריקים. שלא כמנהגם, לא התעכב איש מן האיכרים ללגום כוס של יי"ש אצל שמואל יעקב אימבר. העיירה התרוקנה במהירות, שאון העגלות וצהלות הסוסים נדם.
אף שחש ששום לקוח לא יסור עוד הערב אל בית המרזח שהחזיק בשכירות, הוסיף המוזג לשאת עיניו אל הדלת בתקווה שבכל זאת יגיע מישהו שיקנה משקה. הוא תיעב את לקוחותיו גסי הרוח ששתו לשוכרה, התמקחו בקולי קולות על מחיר היי"ש ויזמו תגרות שבהן הכו זה את זה עד זוב דם. עם זאת התגעגע אימבר לראותם ממלאים שוב את בית המרזח שלו ומבזבזים את כספם על משקאות משכרים. בזכותם יכול היה להביא לחם הביתה.
בטל מעבודה עמד שמואל יעקב מאחורי הדלפק בבית המרזח הדומם וגבו אל חביות העץ המלאות. עששיות הנפט הטילו צללים ארוכים על שולחנות העץ הגסים ועל הספסלים שנמתחו לצדם. הקרח שנערם על גג הרעפים הגיר מים שדלפו מבעד לסדקי התקרה אל תוך דליים גדולים על הרצפה. בשקט הכבד נשמע רק הטפטוף החדגוני.
לבסוף אמר נואש. בזו אחר זו כיבה את העששיות ופנה לסגור את בית המרזח. לפתע נפתחה הדלת. בפתח עמד גבר רחב גוף וסמוק פנים, עטוף בפרוות כבשים עבה. אימבר הכיר אותו היטב. הוא ידע שהגוי הזה לא יזמין משקה.
"צר לי," אמר אימבר וקשקש בצרור המפתחות שלו, "אני עומד לסגור."
הוא קיווה שהאיש יסתלק, אבל האורח לא נרתע. הוא עשה צעדים אחדים פנימה והתייצב מול אימבר, חוסם את דרכו אל הפתח.
"הכנת את הכסף?" שאל.
"לא," נרתע המוזג מפני המבט הנוקב.
"למה לא?"
"הימים קשים. כבר הרבה זמן שאני לא מרוויח פרוטה. אף אחד לא בא בגלל החורף."
"זה לא מעניין את הרוזן. הוא רוצה את הכסף שלו."
גובה הכספים של הרוזן סובייצקי קרב אל הדלפק, ניגש אל הקופה ופתח את מכסה הפח שלה. היא הייתה ריקה.
"אתה רואה שאין לי כסף?" אמר אימבר.
כסף היה סם החיים. הוא היה דרוש לו לא רק לכלכלת המשפחה, אלא גם לתשלום דמי השכירות של בית המרזח. לפני שהגיעו ימי החורף הקשים לא פיגר אימבר בתשלום, משום שבית המרזח היה מלא. עכשיו, כשאפסו הלקוחות והקופה נותרה ריקה, היה חוזה השכירות נתון בסכנה. הרוזן, בעל הבית, לא התייחס בסלחנות יתרה לשוכרי נכסיו כשלא שילמו בזמן.
"אולי תבוא בשבוע הבא," הציע אימבר.
"יצאת מדעתך?" רעם הגובה בקולו העבה, "הרוזן לא יחכה עד אז. מחר תיקח הלוואה ותשלם."
"אין לי מאיפה להשיג כסף."
"זה רע מאוד. אתה יודע מה יקרה אם לא תשלם."
"אני יודע, אבל..."
"אחזור מחר," קטע אותו שליחו של הרוזן, "אל תכין לי תירוצים, תכין כסף."
הוא פלט גידוף, סבב והלך.
אימבר רעד מקור ומפחד, שתה מעט וודקה כדי להתחמם, יצא מבית המרזח ונעל את הדלת מאחוריו. הוא כעס על מזג האוויר שמנע מלקוחותיו לבוא, הוגיע את מוחו במחשבות על קופתו הריקה ועל הרוזן שייצא לבטח מכליו כשיתברר לו שדמי השכירות לא שולמו במועדם והוטרד מן העובדה ששוב ייאלץ לעשות את הדרך הארוכה לביתו בסמטאות הצרות והבלתי סלולות שטבלו בחשכה סמיכה.
מגפיו של אימבר בוססו בעיסה העכורה של בוץ וקרח. שלג שוב החל לרדת על העיירה הקטנה. תריסיהם של צריפי היהודים שעל פניהם חלף היו מוגפים, ומבעד לחרכים ראה הבהובי אורות קלושים של עששיות נפט ודמויות שחוחות נעות על פניהן. לפחות ברכה אחת הביא עמו הקור: הוא הקפיא את השלוליות שלתוכן זרמו מי הביוב ומנע את התפשטותה של הצחנה.
ביתו של אימבר, צריף עץ ישן בן קומה אחת, דמה כשתי טיפות מים לבתי היהודים האחרים באותו רחוב: גג קש עקום, ארובה שרק לעתים רחוקות עבר בתוכה עשנם של עצי הסקה, כתלים מצופים בנייר זפת מתקלף. מאחורי הצריף הייתה חצר קטנה שבה גדלו מעט ירקות ועץ תפוחים אחד.
אימבר הגיע לביתו, פתח את הדלת הרעועה ונכנס פנימה.
בבית שררה אפלולית קרה. בדל נר דעך על השולחן.
אשתו הודל הביטה בו בעיניים עייפות כשחלץ את מגפיו. היא חסמה באצבעותיה את נחירי אפה כדי שלא תשאף את ריח היין החמוץ שמילא את הבית עם כניסתו של בעלה. גם היום, בחלוף שנים לאחר ששכר את בית המרזח, לא הצליחה להסתגל לריח הזה.
"יש אוכל?" שאל שמואל יעקב בקולו העבה.
"רק מרק."
"גם היום אין בשר?" רטן.
"יש עצם במרק. לא היה לי כסף לקנות יותר מזה."
הוא התיישב אל השולחן ונגס מהלחם הקשה שהיה מונח על צלחת פח. במצמוץ שפתיים בלע את מרק תפוחי האדמה וכרסם את העצם שמצא בתוכו.
"איך היו העסקים?" שאלה הודל על אף שניחשה את התשובה.
"לא בא אף אחד," נהם, "ודווקא היום בא השליח של הרוזן לקחת את דמי השכירות."
"יכולת לבקש שיחכה כמה ימים."
"ביקשתי. הוא לא רצה לשמוע."
הודל, אישה קטנה חובשת שביס, הביטה בבעלה בעיניים דואגות.
"כולם רוצים כסף," רטנה, "היום היה כאן המלמד של הילדים. גם לו מגיע כסף. כבר חודשיים לא שילמנו."
"מה אמרת לו?"
"אמרתי שיש לנו בעיות פרנסה. הוא אמר שהרבה הורים לא משלמים, אבל צריך להבין שגם הוא צריך לפרנס משפחה."
שמואל יעקב פכר את אצבעותיו בעצבנות.
"אף אחד לא רוצה להבין שאין לנו," רטן.
"אני מקווה שהרוזן לא יכעס עליך יותר מדי. אומרים שאין לו רחמים על אנשים שמרגיזים אותו," אמרה.
"אלוהים יעזור לנו," קרא, "יש עוד משהו לאכול?"
שמואל יעקב היה איש גדול ועב בשר, פניו רחבים ושפתיו עבות.
"אין כלום, בקושי היה משהו לילדים," התנצלה הודל.
הוא ניגב בלחם את שארית המרק. בפינת החדר ניצבה מיטה. אימבר נשכב בה בבגדיו. היה קר מכדי לפשוט אותם.
הודל הדיחה את צלחת המרק של בעלה ופנתה אל מיטות ילדיה שנסמכו זו לזו בחדר הסמוך. במיטה האחת ישנו שתי האחיות, המיטה האחרת הייתה מיועדת לבן. נפתלי הרץ בן העשר, צנום וחיוור כאמו, היה רכון על שולחן קטן בפינת החדר, שקוע בכתיבת שיר לאורו של נר. בדרך כלל נהג לכתוב עד שעת לילה מאוחרת וסגר את המחברת שלו רק לאחר שהוריו כיבו את הנר.
"הרצלי," אמרה הודל בקול רך. זה היה שם החיבה שהדביקה לבנה, "די. עוד תקלקל לך את העיניים."
הוא רצה לקרוא בפניה את השיר שכתב. הודל סירבה לשמוע.
"כבר מאוחר," אמרה וכיבתה את הנר, "תקרא לי מחר."
היא נכנסה למיטה, לצד בעלה.
"הוא שוב כותב שירים?" שאל בכעס, "הגיע הזמן להפסיק עם השגעון הזה."
"הוא רק ילד," אמרה הודל כמתנצלת, "זה יעבור לו."
"זה יעבור לו רק אם נעניש אותו."
בעיני אביו, היה נפתלי הרץ הכבשה השחורה במשפחה. עקשנותו, התנהגותו המוזרה, התמרדותו כנגד כל מה שמקובל - הרתיחה את אביו. הוא העניש את הילד לעתים תכופות, לרוב במכות כואבות.
שמואל יעקב נרדם לקול רחש השלג.
הודל התהפכה על משכבה והתקשתה להירדם. קשיי הפרנסה והחובות המצטברים הדאיגו אותה והיא פחדה מפני הבאות. בעל בית המרזח, הרוזן סובייצקי, היה אדם קצר רוח, שהתנהג בגסות וביד קשה אל הנתונים למרותו. הודל חששה שבעלה משחק באש.
היא נרדמה לבסוף אבל לא הצליחה לישון זמן רב. נקישה חזקה בדלת העירה אותה משנתה.
תחילה חשבה שהיא חולמת, אבל הנקישות שבו ונשנו, עזות ותקיפות. הבית היה עטוף בחשיכה, הילדים ישנו ובעלה נחר. היא קיוותה שהאלמוני מעבר לדלת יאמר נואש ויסתלק, אבל הנקישות נמשכו והתחזקו.
הודל אטמה את אוזניה.