זהות נשכחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זהות נשכחת
מכר
אלפי
עותקים
זהות נשכחת
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

זהות נשכחת

3.8 כוכבים (41 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ילד הרחוב האיטלקי חי חיי עוני ודלות עד שברח לברזיל. שם הוא התנער משורשיו ואימץ לעצמו שם חדש...
עכשיו ריו ד'אקילה הוא עשיר מופלג, ויצא לו שם של איש עסקים קשוח, ושל מאהב יוצא דופן... 
אבל המפגש עם איזבלה אורסיני מעורר בו משהו עמוק, והוא מוצא את עצמו מעמיד פנים שהוא אותו גבר נשכח. התשוקה מתלקחת והרומן שלהם מסתחרר... 
אבל איזבלה לא יודעת שהמאהב שלה משקר לה. היא לא יודעת מיהו ריו ד'אקילה האמיתי...

פרק ראשון

1
 
ריו ד'אקילה נודע בדברים רבים.
 
הוא היה עשיר כקורח, הוא עורר חשש באלה שהיתה להם סיבה לחשוש מפניו, והוא ניחן ביופי מחוספס שכל גבר היה מייחל לו.
 
לא שלריו היה אכפת מהמראה שלו.
 
מה שהיה חשוב לו זה מי שהוא היה. ליתר דיוק, מי שהוא הפך להיות.
 
הוא נולד לעוני, לא בברזיל, למרות שמו, אלא ברחובות האלימים ביותר של נפולי שבאיטליה.
 
בגיל שבע-עשרה הוא התגנב כנוסע סמוי לאוניית משא ברזילאית מחלידה. הצוות כינה אותו 'ריו' משום שזה היה יעדה של האונייה; הם צירפו את ה'אקילה' משום שהוא הגיב בפראות של נשר להתגרויות שלהם.
 
השם התאים לו הרבה יותר ממטאו רוסי, השם שהנזירות בבית היתומים שבו גדל העניקו לו. 'רוסי' היה פחות או יותר המקבילה האיטלקית ל'סמית'." משמעות השם 'מטאו', אמרו הנזירות באדיקות מעודנת, היא מתת אל.
 
ריו תמיד ידע שהוא רחוק מלהיות כזה, לכן הוא לקח את השם ריו ד'אקילה ואימץ אותו.
 
הוא היה כעת בן שלושים ושתיים, והילד שהוא היה פעם הפך לזיכרון רחוק.
 
ריו חי בעולם שבו לכסף ולכוח היתה שפה משותפת, ואלה תכופות לא הועברו בירושה מאב לבן.
 
אביו של ריו, או אולי אמו, לא העניקו לו דבר מלבד שיער שחור כחצות, עיניים כחולות כהות, פנים נאות אך מחוספסות וגוף שרירי רזה שהתנשא לגובה של מטר ותשעים.
 
את כל שאר הדברים שהיו ברשותו – הבתים, המכוניות, המטוסים, הענק התאגידי הידוע כאיגל אנטרפרייזס – הוא השיג בכוחות עצמו.
 
לא היה בזה שום דבר רע. להתחיל את החיים בלי שום מטען ולהגיע לפסגה במו ידיך היה מספק כפליים. אם היה חיסרון אחד להצלחה מהסוג שלו, זה היה שההצלחה משכה תשומת לב.
 
בהתחלה הוא נהנה מזה. כשלקח את הטיימס בבוקר וראה את שמו או את תמונתו במדור הכלכלי, הוא הרגיש, נו טוב, מצליח.
 
עם הזמן הוא לא רק מאס בזה, אלא הבין כמה זה חסר משמעות.
 
האמת הפשוטה היתה שגבר שנמנה על העשירייה הראשונה ברשימת פורבס כיכב בחדשות מעצם קיומו. וכשהגבר הזה היה רווק שתואר כ'ראוי', כלומר שטרם עלה בחכתה של איזו נקבה מחושבת שחשקה בשמו, במעמדו ובכספו...
 
כשזה קרה, אותו גבר איבד כל פרטיות.
 
ריו הוקיר את פרטיותו באותה מידה שתיעב לשמש כנושא לשיחה.
 
לא שעניין אותו כל כך מה אנשים אמרו עליו, בין אם זה היה שהוא מבריק וקשוח ובין אם הוא מבריק ואכזרי. הוא היה מי שהוא היה, והדבר החשוב היחידי היה לדבוק בעקרונות המוסר האישיים שלו.
 
הוא האמין בכנות, בנחישות, במיקוד, בהיגיון – ובשליטה עצמית. שליטה עצמית היתה חזות הכול.
 
עם זאת, בשעות אחר הצהריים החמות של יום זה באוגוסט, כשציקדות זמזמו בשדות שמאחוריו, והגלים הנשברים הלמו בחוף בקול שורקני, הוא היה מוכן להודות שההיגיון והשליטה חומקים במהירות מאחיזתו.
 
הוא היה, אם לומר זאת בגלוי, עצבני רצח.
 
במנהטן, כשעסקה דחפה אותו לכדי כעס, הוא ניגש לחדר הכושר שלו ולזירה שבמרכזו לכמה סבבי אגרוף עם יריב, אך הוא לא היה בניו-יורק. הוא היה מזרחית מהעיר, רחוק ככל שאדם יכול להתרחק מבלי להכניס את רגליו לאוקיינוס האטלנטי.
 
הוא היה בסאות'המפטון, בחוף הדרומי האקסקלוסיבי של לונג איילנד. הוא הגיע לכאן בחיפוש אחר אותו דבר חמקמק שנקרא פרטיות, ולעזאזל, הוא לא התכוון להניח לאיזה טיפש ששמו איזי אורסיני להרוס לו את היום.
 
בשעה האחרונה פרק ריו את זעמו על את חפירה.
 
אילו עמיתיו העסקיים יכלו לראות אותו עכשיו, הם היו נדהמים. ריו ד'אקילה, לבוש ג'ינס, חולצת טי ומגפי עבודה? ריו ד'אקילה עומד בתעלה וחופר באדמה?
 
בלתי אפשרי.
 
אך ריו חפר תעלות בעבר, גם אם איש בעולמו לא ידע זאת. ואף שהוא בהחלט לא ציפה לעסוק בחפירה היום, זה עדיף היה על לעמוד בחיבוק ידיים ולהתעצבן יותר ויותר עם כל דקה חולפת.
 
במיוחד כשעד לפני כמה שעות עבר עליו יום מצוין.
 
הוא הטיס את המטוס שלו לכאן בעצמו בשעה מוקדמת ונחת בשדה התעופה הקטן של איסט המפטון, ושם לקח את השבי סילברדו השחורה שמנהל השטח שלו השאיר עבורו. משם הוא נהג את המרחק הקצר לסאות'המפטון.
 
העיר היתה קטנה, ציורית ושקטה באותה שעה מוקדמת של בוקר יום שישי. ריו החנה את הרכב, נכנס לבית קפה קטן ואכל ארוחת בוקר עם האיש שאמור להתקין את הבריכה המרחפת בבית שהוא סיים לאחרונה לבנות. הבריכה תבלוט מעל הדיונות מהמרפסת של הקומה השנייה, והם דיברו על הגודל שלה ועל הנוף שיהיה לבית. השיחה היתה נעימה, כמעט נעימה כמו היכולת לשבת במסעדה בלי להיות מוקד בלתי רצוי לתשומת לב.
 
זה היה חלק מהסיבה שהוא החליט לבנות כאן בית לסופי שבוע, על עשרים וארבעה דונם יקרים להחריד של אדמה שהשקיפה על האוקיינוס.
 
בעיקרון – ותמיד היו יוצאים מן הכלל, כמובן – איש לא הטריד סלבריטאים בכפרים המזרחיים הקטנים האלה של לונג איילנד. וריו, יעזור לו האל, היה סלבריטאי, לפי התקשורת המטורפת.
 
כאן הוא יוכל להיות עצמו. לאכול ארוחה. לצאת להליכה. זה היה כמו קוד לא כתוב. אם תבנה כאן בית, תהיה רוב הזמן בלתי נראה.
 
בשביל גבר שלעיתים היה מלווה בפלנגה של שומרי ראש ובלימוזינה שנוסעת לאיטה לאורך המדרכה כדי שהוא יוכל לצלול לתוכה ולהילקח מהמקום במהירות, זה היה נס קטן.
 
כך שריו נהנה מהבייקון ומהביצים שלו, טייל זמן מה ברחובות, ואפילו קפץ לחנות חומרי הבניין כאילו הוא באמת צריך לקנות פטישים ומסורים.
 
למעשה פעם היו ברשותו כלים כאלה והוא השתמש בהם כדי להרוויח את לחמו. הוא שקל בערגה קלה לתלות מדפים בביתו החדש, אם יוכל למצוא בו מקום שיתאים להם. הוא לא היה טיפש מספיק כדי להאמין שעבודת ידיים מעניקה לך מעמד מוסרי מיוחד, אבל לחיים הפשוטים היו מעלות.
 
באמצע הבוקר הוא נפגש עם מומחה האבטחה שהתקין מערכת אולטרה משוכללת בתוך הבית ומסביבו. הם ישבו ליד שולחן בפטיו המרוצף של גלידרייה קטנה, כששמשייה כחולה גדולה חוסמת את השמש.
 
ריו ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא אכל גלידת תות עם קצפת, ולא הצליח.
 
הוא הרגיש... מה? עצל. מסופק. הוא כמעט נאלץ להכריח את עצמו להתרכז בשיחה.
 
היתה תקלה במערכת האבטחה בשער. האינטרקום לא עבד כראוי. אחראי התחזוקה שלו אמר לו שקולות שבקעו מהאינטרקום היו מלווים ברעש סטטי שכמעט לא אפשר את הבנתם, ומנגנון הנעילה של השער לא תמיד עבד.
 
האזור היה נעים. לא היה דבר מלבד לוחית דיסקרטית על השער שאמרה 'איגל'ס נסט', קן הנשרים, אבל ריו לא היה אידיוט. גבר כמוהו היה זקוק לאבטחה.
 
"אל דאגה," הבטיח לו איש האבטחה. "אני אגיע ביום שני ואטפל בזה על הבוקר."
 
בצהריים נסע ריו לביתו. העבודה על שביל הגישה הארוך טרם הסתיימה, והצמיגים קיפצו על אבנים קטנות ועל תלמים עמוקים, אך דבר לא יכול היה לעמעם את ההנאה שהוא כבר שאב מהמקום.
 
הבית נראה בדיוק כפי שהוא רצה. עשוי מעץ קל. המון זכוכית. זה יהיה מקום המפלט שלו מהעולם שבו הוא חי עשרים וארבע שעות ביממה, עולם שבו אדם לאדם זאב.
 
הבחור שהוא שכר כקבלן חיכה לו. היו להם כמה עניינים לדון בהם, לא משהו רציני, ואז הם ראיינו יחד שלושה מועמדים לתפקיד של גנן נוף עבור הטרסה האחורית ושני הדקים.
 
לא. לא שלושה מועמדים. ארבעה. לעזאזל, הוא כל הזמן שוכח. לריו היו כמה מחשבות מוגדרות באשר למה שהוא רצה. האדם שהוא ישכור יצטרך להבין שריו יהיה שותף פעיל בתוכניות שהוא יהגה, בדיוק כפי שהוא היה שותף פעיל בעיצוב הבית.
 
גם אחראי התחזוקה היה שם, אך הוא בדיוק התכונן לעזוב. הוא אמר לריו שהוא לקח על עצמו למלא את המקפיא ואת המקרר בכמה דברים.
 
"מצרכים לארוחת בוקר. אתה יודע, ביצים, בייקון, לחם. ואומצות, קצת תירס מקומי ועגבניות, אפילו שני בקבוקי יין. רק למקרה שתחליט להישאר ללילה."
 
ריו הודה לאיש אף שלא היו לו שום תוכניות לבלות כאן את הלילה. הוא נאלץ לבטל כמה פגישות כדי שיוכל להגיע לכאן, אבל מסתבר שזו היתה ההזדמנות היחידה של שלושת הגננים להגיע לראיונות באותו היום.
 
ארבעה. ארבעת הגננים. איך זה שהוא לא הצליח לזכור את זה?
 
סביר להניח מפני שהוא לא התלהב לראיין את המועמד הרביעי, חשב ונאנח בתוכו. אף פעם לא רצוי לערבב בין חברות לעסקים, אבל כשאחד החברים שלך ביקש ממך לכל הפחות לדבר עם הבן דוד או הדוד שלו, או מה שלא יהיה הקשר בין אותו איזי אורסיני לדנטה אורסיני, נו טוב, אז כופפת את החוקים ועשית את זה.
 
כעבור מספר דקות הוציא ריו סלסלת פיקניק מתא הנהג של הסילברדו. סוכנת הבית שלו במנהטן ארזה לו ארוחת צהריים לבקשתו. מסתבר שזו היתה ארוחה אלגנטית. פרוסות דקות של בשר צלי קר על בגטים, נתח של צ'דר ורמונט מיושן כראוי, בקבוק של פרוסקו, תותים טריים ומאפי חמאה זעירים.
 
וגם כמובן מפיות בד, גביעי יין וספלים.
 
ריו והקבלן חייכו זה לזה. שניהם לבשו ג'ינס, ישבו על דליים הפוכים על הטרסה הלא גמורה, הארוחה שלהם פרושה על קרש שהונח על רגלי חמור.
 
בירה קרה ולחם שיפון עם בשר חזיר וגבינה היו אולי הולמים יותר את המצב, אבל ארוחת הצהריים היתה טובה, והם לא השאירו פירור.
 
גנני הנוף התחילו להגיע זמן לא רב לאחר מכן. הם הופיעו בזה אחר זה, בדיוק כמתוכנן. ריו הכניס אותם אחרי שזמזמו בשער, שככל הנראה עבד כראוי. הם היו גברים מקומיים, כל אחד מהם יעיל וענייני ולהוט בנימוס לזכות בעבודה הרצינית.
 
שלושתם הגיעו מצוידים בעוטפנים מבריקים מלאים בעיצובים ממוחשבים, בהצעות מתוכננות, בסקיצות, בתצלומים של פרויקטים קודמים ובגיליונות אלקטרוניים עמוסים פרטים מבלבלים.
 
כל אחד מהם הקשיב בריכוז כשריו הסביר את מה שהם כבר ידעו. הוא רצה שההיקף של הטרסה יהיה טבעי ככל האפשר. גם הדקים. צמחייה. שיחים. אולי פרחים. או שיחים פורחים. ריו היה מוכן להודות שמה שהוא יודע על גננות יכול להיכנס לתוך כפית ועוד יישאר רווח, אבל הוא הבהיר שהוא יודע מה הרושם הכללי שהוא מחפש.
 
"מה שאני רוצה," אמר לכל מועמד, "זה שהטרסה תיראה כאילו היא מתמזגת עם השדות שמאחורי הבית. אתה מצליח להתחבר לזה?"
 
כל אחד מהגברים הנהן ברצינות; כל אחד מהם שרטט כמה רעיונות מהירים על בלוק ציור ולמרות שאף אחת מהסקיצות לא נראתה בדיוק כמו שריו התכוון, הוא ידע מיד שהוא יכול לבחור בכל אחד מהשלושה ובסופו של דבר להיות מרוצה.
 
שלושה גנני נוף מצוינים.
 
אבל, כמובן, היה רביעי.
 
הקבלן אמר שהוא מבין. חבר של חבר. הוא מכיר את זה. החבר של החבר איחר אבל שני הגברים התיישבו לחכות.
 
ולחכות.
 
לאחר שעה קלה קימט ריו את מצחו.
 
"הבחור אמור לדעת שאסור לו לאחר," אמר.
 
הקבלן הסכים. "אולי היה לו פנצ'ר. או משהו."
 
"או משהו," אמר ריו.
 
עשר דקות נוספות חלפו. לעזאזל, חשב ריו, אילולי הגיע למסיבה ההיא, הוא לא היה מחכה בכלל לראיין גנן נוף נוסף.
 
המסיבה התקיימה לפני מספר שבועות. דנטה אורסיני ואשתו, גבריאלה, הזמינו כמה אנשים לפנטהאוז שלהם לאירוע התרמה. ריו הגיע עם בת זוג, אישה שאיתה התראה במשך כמה חודשים.
 
היא ניגשה להתפנות.
 
לפשפש, היא קראה לזה, ודנטה גלגל את עיניו אל ריו, הניח משקה בידו והוביל אותו אל הטרסה, שם היה שקט יותר ועמוס פחות.
 
"לפשפש, הא?"
 
ריו חייך. "כל הדברים הטובים מגיעים לסופם," ענה, וגם דנטה חייך, משום שהוא עדיין זכר את ימי הרווקות שלו.
 
החברים השיקו כוסות, שתו קצת מהבורבון שלהם. ואז כחכח דנטה בגרונו.
 
"אז שמענו שאתה בונה בית בהמפטונס."
 
ריו הנהן. השמועה התפשטה. אין חדש בזה. ניו-יורק היתה עיר גדולה אבל אנשים כמוהו וכמו דנטה הסתובבו במעגלים קטנים יחסית.
 
"סאות'המפטון," אמר. "ביקרתי שם חבר בסוף שבוע אחד בקיץ שעבר. לוקאס ויירה. מכיר אותו? בכל אופן, לוויירה יש בית על החוף. פרטי מאוד, שקט מאוד. אהבתי את מה שראיתי, ועכשיו – "
 
"ועכשיו," אמרה גבריאלה אורסיני בחיוך כשהצטרפה אל הגברים ושילבה את זרועה בזרועו של בעלה, "אתה זקוק לגנן נוף." חיוכה התרחב. "נכון?"
 
ריו משך בכתפיו. "כן, בטח, אבל – "
 
"במקרה יש לנו המלצה מעולה."
 
לתדהמתו של ריו, דנטה הסמיק.
 
"איזי," אמרה גבריאלה. היא החוותה בראשה על הצמחייה העשירה שהקיפה את גבולות הטרסה. "זו העבודה של איזי. יוצא מן הכלל, אתה לא חושב?"
 
ריו הביט בצמחים. לא יוצא מן הכלל, אבל נחמד. טבעי למראה, מראה שבוודאי לא היה קל להשיג כשהתפאורה היתה פנטהאוז בן שלוש קומות שמתנשא גבוה בשמיים.
 
"אה," אמר דנטה, "תבין, אפשר לומר שאיזי מנסה להתרחב
 
ו – "
 
"ו..." אמרה גבריאלה במתיקות, "אנחנו לא בוחלים בקצת נפוטיזם. נכון, חומד?"
 
האסימון סוף סוף נפל.
 
חברו, ליתר דיוק אשתו של חברו, שידלה אותו לשכור לעבודה את אחד מקרובי המשפחה של בעלה. בן דוד, אולי דוד, כי היו רק ארבעה אחים לבית אורסיני. ריו פגש את כולם ואף אחד מהם לא נקרא איזי.
 
בכל אופן, זה לא היה עקרוני.
 
הצמחים בטרסה נראו טוב. ושיהיה. ריו חיבב את דנטה וגבריאלה, שבמקרה נולדו בברזיל, הארץ המאומצת שלו. לכן כשהגיע הזמן להתעסק עם גינון הנוף, ריו העביר את השם ואת כתובת הדוא"ל של איזי אורסיני לקבלן שלו, והקבלן יצר את הקשר וקבע את השעה ואת התאריך של הפגישה.
 
פגישה שאליה איזי אורסיני לא הופיע.
 
הזמן עבר. הקבלן השתדל לא להציץ בשעונו עד שלבסוף ריו חשב, בסטה. מספיק. הוא אמר לקבלן שהוא רשאי לעזוב.
 
"אתה בטוח, מר ד'אקילה? כי אם אתה רוצה, אני יכול – "
 
"השם הוא ריו, זוכר? וזו לא בעיה. אני אחכה עוד קצת, ליתר ביטחון."
 
וזה, חשב ריו בקדרות כשנעץ את האת באדמת התעלה, הביא את העניינים ישירות להווה.
 
שעתיים ארוכות הוא חיכה שאיזי אורסיני יופיע.
 
"מֶרְד!" הפטיר ודקר שוב בלהב האת את האדמה.
 
הרוגז שלו גבר ביחס הפוך לעומק התעלה שבסופו של דבר תהווה בסיס לקיר אבן נמוך, אבל בקצב שהוא התקדם ייתכן שהוא יחפור את דרכו עד סין.
 
נגמרו לו התירוצים בשביל הבן דוד של דנטה.
 
ריו נשען על ידית האת וניגב את הזיעה מעיניו באמה שרירית.
 
אולי אורסיני טעה בשעה. אולי היה לו פנצ'ר. אולי הדודה שלו מדרגה שנייה חטפה התקף של קדחת, או מה שזה לא יהיה שדודות מדרגה שנייה חטפו, בהנחה שהיתה לו בכלל דודה מדרגה שנייה.
 
כל אחד מהדברים האלה ניתן היה להסביר בשיחת טלפון, אבל אורסיני לא התקשר.
 
שפתיו של ריו נחשקו.
 
או-קיי. הוא בזבז על זה מספיק זמן. זה יהיה לא נעים לספר לדנטה ולגבריאלה מה קרה, אבל נמאס לו כבר.
 
צל חלף ממעל. ריו נשא מבטו, הטה את ראשו לאחור וצפה בלהקת שקנאים נוסקת אל על בדרכה אל האוקיינוס. האוקיינוס הקריר והמרענן.
 
זה שבר אותו.
 
הוא שחרר במשיכה את האת מהאדמה והחזיר אותה למקומה.
 
הוא קנה את השטח הזה כמקום שבו יוכל להירגע. טוב, הוא בהחלט לא היה רגוע עכשיו. המחשבה על האידיוט שהניח לעבודה האפשרית הזאת לחמוק מבין אצבעותיו הרתיחה אותו.
 
כשהוא היה בתחילת דרכו, הוא מעולם לא הניח למשהו חשוב כל כך לחמוק ממנו. הוא היה הולך ברגל, זוחל, עושה כל מה שיידרש כדי לזכות אפילו בסיכוי לעבודה שתכניס רווח יפה ותוכל להוביל למשהו טוב עוד יותר.
 
לא פלא שגבריאלה דחפה את אורסיני הטמבל הזה. האידיוט לא היה מסוגל לעשות שום דבר בכוחות עצמו.
 
ריו מתח את כתפיו וסובב אותן. שריריו כאבו. העור של כמה ממפרקי אצבעותיו התקלף, והיה לכלוך מתחת לציפורניו המטופחות בדרך כלל.
 
למען האמת, הוא נהנה משעות העבודה האחדות. עבודה אמיתית, עבודה פיזית, בדיוק כפי שהוא נהנה להתגושש בזירה בחדר הכושר שלו. אבל יש גבול לכל תעלול.
 
זיעה נטפה מקצה אפו. הוא משך את חולצת הטי שלו מעבר לראשו וניגב בה את פניו.
 
השמש התחילה להנמיך בשמיים. היום התקרב לסופו. הוא לא רצה לעזוב. העיר תהיה חמה ורועשת...
 
ריו הגיע להחלטה במהירות.
 
הוא יצא לשחות. ואז במקום לטוס בחזרה למנהטן, הוא יבלה כאן את הלילה. היי, למה לא? רוב הרהיטים שהוא הזמין הגיעו. בזכות מנהל השטח שלו יש לו אומצות, תירס טרי, אפילו יין. ככל שהוא חשב על זה יותר, כך הוא –
 
בזזזזז.
 
מה זה לעזאזל? דבורה? צרעה? לא. זה היה האינטרקום של השער.
 
הוא לא ציפה לאף אחד...
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז.
 
אורסיני. זה חייב להיות הוא. הטיפש הופיע למרות הכול, אלא שהוא איחר בשלוש שעות.
 
ריו כמעט צחק. לזכותו של הבחור ייאמר שהיו לו קוחונס, אבל זה כל מה שהיה לו. אין מצב שהוא ייתן לו להיכנס.
 
העבודה הסתיימה להיום. עכשיו זה הזמן הפנוי שלו. הזמן השקט שלו. ה –
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזז. בזזזז.
 
ריו שילב ידיים. נותר במקומו.
 
הדבר המחורבן זמזם שוב.
 
כריסטו! מה יידרש כדי להיפטר מהבחור?
 
עוד זמזומים. ריו כיווץ את עיניו, צעד אל האינטרקום ולחץ על הכפתור.
 
"מה?" נהם.
 
רעש סטטי פרץ בשאגה מהרמקול.
 
ריו גידף ולחץ על הכפתור. לא עזר. אורסיני כנראה נשען על הכפתור בצד שלו, או אולי המכשיר הארור שוב לא עבד. לא נשמע דבר מלבד רעש סטטי.
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז.
 
לסתו נחשקה. אם אורסיני רוצה להיכנס, הוא ייכנס וישמע הרצאה על נימוס ודייקנות. והוא היה במצב רוח כדי להשמיע לו אותה.
 
ריו כדרר את חולצת הטי שלו והשליך אותה הצידה, פתח במשיכה את דלתות ההזזה העשויות זכוכית, שהובילו אל חדר המגורים הגדול, וצעד דרך הבית אל מבואת הכניסה כשמגפי העבודה שלו משאירים עקבות של בוץ על רצפת השיש קררה.
 
"לכל הרוחות!" שאג כשפתח בתנופה את דלת הכניסה –
 
ועצר.
 
דמות התקרבה לקראתו, נחפזת לאורך שביל הגישה הארוך והלא גמור. לפחות מנסה להיחפז, אבל כמה מהר יכול אדם ללכת על השטח הלא ישר, המלא מהמורות ואבנים ב... ב...
 
האם אלה היו עקבי סטילטו?
 
זה לא היה איזי אורסיני.
 
זו היתה אישה.
 
ארורים יהיו האינטרקום והשער המקולקלים!
 
הוא כבר עבר את זה פעם. אישה אחת החליטה שהוא אהבת האמת שלה. הוא מעולם לא דיבר איתה, מעולם לא שמע את שמה, מעולם לא ראה אותה, אבל מסתבר שהוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף הנפשי שלה. היא שלחה לו מכתבים. אי-מיילים. היא שלחה לו מתנות וכרטיסים. היא עקבה אחריו ללא הרף, התמקמה בפינת הרחוב ליד הדירה שלו במנהטן, וזה היה השלב שבו בלית ברירה הוא הגיש לבסוף תלונה נגדה.
 
האם זו שוב היא?
 
לא. האישה שעקבה אחריו היתה בשנות החמישים לחייה, נמוכה ועגולה. האישה הזאת היתה צעירה. אמצע שנות העשרים. גבוהה ודקה, ולבושה כאילו היא בדרכה לפגישת עסקים: עקבי סטילטו, חולצה לבנה מציצה מתחת לז'קט החליפה, שיער כהה משוך בחומרה לאחור. היא לא נראתה כמו מטרידה מטורפת או כתבת חטטנית, אף שלפי הניסיון של ריו, השתיים יכלו בקלות להיות אותו הדבר, אבל למי אכפת?
 
לא היה לה מה לחפש כאן, וזה היה הדבר החשוב היחידי.
 
"תישארי שם," נבח ריו, אבל פקודתו לא עצרה אותה, והוא רץ קלות במורד המדרגות בעיניים מוצרות. "אמרתי – "
 
"מר ד'אקילה מצפה לי."
 
לא כתבת ולא מטורפת, לפחות לא אחת כזאת שמחפשת אותו – אם היא לא זיהתה אותו אפילו בלי חולצה, בג'ינס ובמגפי עבודה. אבל מסתבר שהיא היתה שקרנית עם אג'נדה משלה.
 
ריו חייך חיוך דק.
 
"אני מבטיח לך, גברתי, שזה יהיה חידוש בשבילו."
 
כעת הפרידו ביניהם רק כמה צעדים. מקרוב הוא יכול היה לראות שהיה קרע בחצאיתה, לכלוך על נעלי העקב וכתם על חולצתה. שערה לא היה מתוח לאחור בקפידה כפי שחשב בהתחלה; קנוקנות ממנו, כהות ומסתלסלות, השתחררו סביב פניה.
 
אלה היו פנים מעניינות. מרובעות. עצמות לחיים גבוהות. עיניים ירוקות גדולות. חתוליות, חשב.
 
לא שזה היה חשוב, אבל אם היא עברה איזו תאונה, הוא הניח שהוא יכול לכל הפחות להציע ל –
 
 
 
"היחס שלך הוא שיהיה חידוש בשבילו," אמרה איזבלה אורסיני וקיוותה שקולה לא ירעד משום שהכול בתוכה רטט כמו קערית של ג'לטין שטרם התקרש, ואחרי כל מה שהיא עברה היום, אין מצב שהיא תניח לפרא לעצור אותה עכשיו, פרא ערום למחצה, פרא נאה למי שהיתה טיפשה מספיק כדי לאהוב את הטיפוס, פרא עשיר מדי.
 
דממה רגעית השתררה. אחר כך מר ערום-למחצה זקף גבה כהה.
 
"באמת?"
 
טון קולו היה רך, אבל הוא גרם ללבה של איזי להלום. שהלב ההולם יקפוץ לה, חשבה וזקרה את סנטרה.
 
"באמת," אמרה עם כל היהירות שהצליחה לגייס.
 
מר ערום-למחצה חייך עוד אחד מאותם חיוכים דקים והחווה לעבר הדלת.
 
"אם כך," אמר בקול שנשמע כמו נהמה, "כדאי שתיכנסי."

עוד על הספר

זהות נשכחת סנדרה מרטון
1
 
ריו ד'אקילה נודע בדברים רבים.
 
הוא היה עשיר כקורח, הוא עורר חשש באלה שהיתה להם סיבה לחשוש מפניו, והוא ניחן ביופי מחוספס שכל גבר היה מייחל לו.
 
לא שלריו היה אכפת מהמראה שלו.
 
מה שהיה חשוב לו זה מי שהוא היה. ליתר דיוק, מי שהוא הפך להיות.
 
הוא נולד לעוני, לא בברזיל, למרות שמו, אלא ברחובות האלימים ביותר של נפולי שבאיטליה.
 
בגיל שבע-עשרה הוא התגנב כנוסע סמוי לאוניית משא ברזילאית מחלידה. הצוות כינה אותו 'ריו' משום שזה היה יעדה של האונייה; הם צירפו את ה'אקילה' משום שהוא הגיב בפראות של נשר להתגרויות שלהם.
 
השם התאים לו הרבה יותר ממטאו רוסי, השם שהנזירות בבית היתומים שבו גדל העניקו לו. 'רוסי' היה פחות או יותר המקבילה האיטלקית ל'סמית'." משמעות השם 'מטאו', אמרו הנזירות באדיקות מעודנת, היא מתת אל.
 
ריו תמיד ידע שהוא רחוק מלהיות כזה, לכן הוא לקח את השם ריו ד'אקילה ואימץ אותו.
 
הוא היה כעת בן שלושים ושתיים, והילד שהוא היה פעם הפך לזיכרון רחוק.
 
ריו חי בעולם שבו לכסף ולכוח היתה שפה משותפת, ואלה תכופות לא הועברו בירושה מאב לבן.
 
אביו של ריו, או אולי אמו, לא העניקו לו דבר מלבד שיער שחור כחצות, עיניים כחולות כהות, פנים נאות אך מחוספסות וגוף שרירי רזה שהתנשא לגובה של מטר ותשעים.
 
את כל שאר הדברים שהיו ברשותו – הבתים, המכוניות, המטוסים, הענק התאגידי הידוע כאיגל אנטרפרייזס – הוא השיג בכוחות עצמו.
 
לא היה בזה שום דבר רע. להתחיל את החיים בלי שום מטען ולהגיע לפסגה במו ידיך היה מספק כפליים. אם היה חיסרון אחד להצלחה מהסוג שלו, זה היה שההצלחה משכה תשומת לב.
 
בהתחלה הוא נהנה מזה. כשלקח את הטיימס בבוקר וראה את שמו או את תמונתו במדור הכלכלי, הוא הרגיש, נו טוב, מצליח.
 
עם הזמן הוא לא רק מאס בזה, אלא הבין כמה זה חסר משמעות.
 
האמת הפשוטה היתה שגבר שנמנה על העשירייה הראשונה ברשימת פורבס כיכב בחדשות מעצם קיומו. וכשהגבר הזה היה רווק שתואר כ'ראוי', כלומר שטרם עלה בחכתה של איזו נקבה מחושבת שחשקה בשמו, במעמדו ובכספו...
 
כשזה קרה, אותו גבר איבד כל פרטיות.
 
ריו הוקיר את פרטיותו באותה מידה שתיעב לשמש כנושא לשיחה.
 
לא שעניין אותו כל כך מה אנשים אמרו עליו, בין אם זה היה שהוא מבריק וקשוח ובין אם הוא מבריק ואכזרי. הוא היה מי שהוא היה, והדבר החשוב היחידי היה לדבוק בעקרונות המוסר האישיים שלו.
 
הוא האמין בכנות, בנחישות, במיקוד, בהיגיון – ובשליטה עצמית. שליטה עצמית היתה חזות הכול.
 
עם זאת, בשעות אחר הצהריים החמות של יום זה באוגוסט, כשציקדות זמזמו בשדות שמאחוריו, והגלים הנשברים הלמו בחוף בקול שורקני, הוא היה מוכן להודות שההיגיון והשליטה חומקים במהירות מאחיזתו.
 
הוא היה, אם לומר זאת בגלוי, עצבני רצח.
 
במנהטן, כשעסקה דחפה אותו לכדי כעס, הוא ניגש לחדר הכושר שלו ולזירה שבמרכזו לכמה סבבי אגרוף עם יריב, אך הוא לא היה בניו-יורק. הוא היה מזרחית מהעיר, רחוק ככל שאדם יכול להתרחק מבלי להכניס את רגליו לאוקיינוס האטלנטי.
 
הוא היה בסאות'המפטון, בחוף הדרומי האקסקלוסיבי של לונג איילנד. הוא הגיע לכאן בחיפוש אחר אותו דבר חמקמק שנקרא פרטיות, ולעזאזל, הוא לא התכוון להניח לאיזה טיפש ששמו איזי אורסיני להרוס לו את היום.
 
בשעה האחרונה פרק ריו את זעמו על את חפירה.
 
אילו עמיתיו העסקיים יכלו לראות אותו עכשיו, הם היו נדהמים. ריו ד'אקילה, לבוש ג'ינס, חולצת טי ומגפי עבודה? ריו ד'אקילה עומד בתעלה וחופר באדמה?
 
בלתי אפשרי.
 
אך ריו חפר תעלות בעבר, גם אם איש בעולמו לא ידע זאת. ואף שהוא בהחלט לא ציפה לעסוק בחפירה היום, זה עדיף היה על לעמוד בחיבוק ידיים ולהתעצבן יותר ויותר עם כל דקה חולפת.
 
במיוחד כשעד לפני כמה שעות עבר עליו יום מצוין.
 
הוא הטיס את המטוס שלו לכאן בעצמו בשעה מוקדמת ונחת בשדה התעופה הקטן של איסט המפטון, ושם לקח את השבי סילברדו השחורה שמנהל השטח שלו השאיר עבורו. משם הוא נהג את המרחק הקצר לסאות'המפטון.
 
העיר היתה קטנה, ציורית ושקטה באותה שעה מוקדמת של בוקר יום שישי. ריו החנה את הרכב, נכנס לבית קפה קטן ואכל ארוחת בוקר עם האיש שאמור להתקין את הבריכה המרחפת בבית שהוא סיים לאחרונה לבנות. הבריכה תבלוט מעל הדיונות מהמרפסת של הקומה השנייה, והם דיברו על הגודל שלה ועל הנוף שיהיה לבית. השיחה היתה נעימה, כמעט נעימה כמו היכולת לשבת במסעדה בלי להיות מוקד בלתי רצוי לתשומת לב.
 
זה היה חלק מהסיבה שהוא החליט לבנות כאן בית לסופי שבוע, על עשרים וארבעה דונם יקרים להחריד של אדמה שהשקיפה על האוקיינוס.
 
בעיקרון – ותמיד היו יוצאים מן הכלל, כמובן – איש לא הטריד סלבריטאים בכפרים המזרחיים הקטנים האלה של לונג איילנד. וריו, יעזור לו האל, היה סלבריטאי, לפי התקשורת המטורפת.
 
כאן הוא יוכל להיות עצמו. לאכול ארוחה. לצאת להליכה. זה היה כמו קוד לא כתוב. אם תבנה כאן בית, תהיה רוב הזמן בלתי נראה.
 
בשביל גבר שלעיתים היה מלווה בפלנגה של שומרי ראש ובלימוזינה שנוסעת לאיטה לאורך המדרכה כדי שהוא יוכל לצלול לתוכה ולהילקח מהמקום במהירות, זה היה נס קטן.
 
כך שריו נהנה מהבייקון ומהביצים שלו, טייל זמן מה ברחובות, ואפילו קפץ לחנות חומרי הבניין כאילו הוא באמת צריך לקנות פטישים ומסורים.
 
למעשה פעם היו ברשותו כלים כאלה והוא השתמש בהם כדי להרוויח את לחמו. הוא שקל בערגה קלה לתלות מדפים בביתו החדש, אם יוכל למצוא בו מקום שיתאים להם. הוא לא היה טיפש מספיק כדי להאמין שעבודת ידיים מעניקה לך מעמד מוסרי מיוחד, אבל לחיים הפשוטים היו מעלות.
 
באמצע הבוקר הוא נפגש עם מומחה האבטחה שהתקין מערכת אולטרה משוכללת בתוך הבית ומסביבו. הם ישבו ליד שולחן בפטיו המרוצף של גלידרייה קטנה, כששמשייה כחולה גדולה חוסמת את השמש.
 
ריו ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא אכל גלידת תות עם קצפת, ולא הצליח.
 
הוא הרגיש... מה? עצל. מסופק. הוא כמעט נאלץ להכריח את עצמו להתרכז בשיחה.
 
היתה תקלה במערכת האבטחה בשער. האינטרקום לא עבד כראוי. אחראי התחזוקה שלו אמר לו שקולות שבקעו מהאינטרקום היו מלווים ברעש סטטי שכמעט לא אפשר את הבנתם, ומנגנון הנעילה של השער לא תמיד עבד.
 
האזור היה נעים. לא היה דבר מלבד לוחית דיסקרטית על השער שאמרה 'איגל'ס נסט', קן הנשרים, אבל ריו לא היה אידיוט. גבר כמוהו היה זקוק לאבטחה.
 
"אל דאגה," הבטיח לו איש האבטחה. "אני אגיע ביום שני ואטפל בזה על הבוקר."
 
בצהריים נסע ריו לביתו. העבודה על שביל הגישה הארוך טרם הסתיימה, והצמיגים קיפצו על אבנים קטנות ועל תלמים עמוקים, אך דבר לא יכול היה לעמעם את ההנאה שהוא כבר שאב מהמקום.
 
הבית נראה בדיוק כפי שהוא רצה. עשוי מעץ קל. המון זכוכית. זה יהיה מקום המפלט שלו מהעולם שבו הוא חי עשרים וארבע שעות ביממה, עולם שבו אדם לאדם זאב.
 
הבחור שהוא שכר כקבלן חיכה לו. היו להם כמה עניינים לדון בהם, לא משהו רציני, ואז הם ראיינו יחד שלושה מועמדים לתפקיד של גנן נוף עבור הטרסה האחורית ושני הדקים.
 
לא. לא שלושה מועמדים. ארבעה. לעזאזל, הוא כל הזמן שוכח. לריו היו כמה מחשבות מוגדרות באשר למה שהוא רצה. האדם שהוא ישכור יצטרך להבין שריו יהיה שותף פעיל בתוכניות שהוא יהגה, בדיוק כפי שהוא היה שותף פעיל בעיצוב הבית.
 
גם אחראי התחזוקה היה שם, אך הוא בדיוק התכונן לעזוב. הוא אמר לריו שהוא לקח על עצמו למלא את המקפיא ואת המקרר בכמה דברים.
 
"מצרכים לארוחת בוקר. אתה יודע, ביצים, בייקון, לחם. ואומצות, קצת תירס מקומי ועגבניות, אפילו שני בקבוקי יין. רק למקרה שתחליט להישאר ללילה."
 
ריו הודה לאיש אף שלא היו לו שום תוכניות לבלות כאן את הלילה. הוא נאלץ לבטל כמה פגישות כדי שיוכל להגיע לכאן, אבל מסתבר שזו היתה ההזדמנות היחידה של שלושת הגננים להגיע לראיונות באותו היום.
 
ארבעה. ארבעת הגננים. איך זה שהוא לא הצליח לזכור את זה?
 
סביר להניח מפני שהוא לא התלהב לראיין את המועמד הרביעי, חשב ונאנח בתוכו. אף פעם לא רצוי לערבב בין חברות לעסקים, אבל כשאחד החברים שלך ביקש ממך לכל הפחות לדבר עם הבן דוד או הדוד שלו, או מה שלא יהיה הקשר בין אותו איזי אורסיני לדנטה אורסיני, נו טוב, אז כופפת את החוקים ועשית את זה.
 
כעבור מספר דקות הוציא ריו סלסלת פיקניק מתא הנהג של הסילברדו. סוכנת הבית שלו במנהטן ארזה לו ארוחת צהריים לבקשתו. מסתבר שזו היתה ארוחה אלגנטית. פרוסות דקות של בשר צלי קר על בגטים, נתח של צ'דר ורמונט מיושן כראוי, בקבוק של פרוסקו, תותים טריים ומאפי חמאה זעירים.
 
וגם כמובן מפיות בד, גביעי יין וספלים.
 
ריו והקבלן חייכו זה לזה. שניהם לבשו ג'ינס, ישבו על דליים הפוכים על הטרסה הלא גמורה, הארוחה שלהם פרושה על קרש שהונח על רגלי חמור.
 
בירה קרה ולחם שיפון עם בשר חזיר וגבינה היו אולי הולמים יותר את המצב, אבל ארוחת הצהריים היתה טובה, והם לא השאירו פירור.
 
גנני הנוף התחילו להגיע זמן לא רב לאחר מכן. הם הופיעו בזה אחר זה, בדיוק כמתוכנן. ריו הכניס אותם אחרי שזמזמו בשער, שככל הנראה עבד כראוי. הם היו גברים מקומיים, כל אחד מהם יעיל וענייני ולהוט בנימוס לזכות בעבודה הרצינית.
 
שלושתם הגיעו מצוידים בעוטפנים מבריקים מלאים בעיצובים ממוחשבים, בהצעות מתוכננות, בסקיצות, בתצלומים של פרויקטים קודמים ובגיליונות אלקטרוניים עמוסים פרטים מבלבלים.
 
כל אחד מהם הקשיב בריכוז כשריו הסביר את מה שהם כבר ידעו. הוא רצה שההיקף של הטרסה יהיה טבעי ככל האפשר. גם הדקים. צמחייה. שיחים. אולי פרחים. או שיחים פורחים. ריו היה מוכן להודות שמה שהוא יודע על גננות יכול להיכנס לתוך כפית ועוד יישאר רווח, אבל הוא הבהיר שהוא יודע מה הרושם הכללי שהוא מחפש.
 
"מה שאני רוצה," אמר לכל מועמד, "זה שהטרסה תיראה כאילו היא מתמזגת עם השדות שמאחורי הבית. אתה מצליח להתחבר לזה?"
 
כל אחד מהגברים הנהן ברצינות; כל אחד מהם שרטט כמה רעיונות מהירים על בלוק ציור ולמרות שאף אחת מהסקיצות לא נראתה בדיוק כמו שריו התכוון, הוא ידע מיד שהוא יכול לבחור בכל אחד מהשלושה ובסופו של דבר להיות מרוצה.
 
שלושה גנני נוף מצוינים.
 
אבל, כמובן, היה רביעי.
 
הקבלן אמר שהוא מבין. חבר של חבר. הוא מכיר את זה. החבר של החבר איחר אבל שני הגברים התיישבו לחכות.
 
ולחכות.
 
לאחר שעה קלה קימט ריו את מצחו.
 
"הבחור אמור לדעת שאסור לו לאחר," אמר.
 
הקבלן הסכים. "אולי היה לו פנצ'ר. או משהו."
 
"או משהו," אמר ריו.
 
עשר דקות נוספות חלפו. לעזאזל, חשב ריו, אילולי הגיע למסיבה ההיא, הוא לא היה מחכה בכלל לראיין גנן נוף נוסף.
 
המסיבה התקיימה לפני מספר שבועות. דנטה אורסיני ואשתו, גבריאלה, הזמינו כמה אנשים לפנטהאוז שלהם לאירוע התרמה. ריו הגיע עם בת זוג, אישה שאיתה התראה במשך כמה חודשים.
 
היא ניגשה להתפנות.
 
לפשפש, היא קראה לזה, ודנטה גלגל את עיניו אל ריו, הניח משקה בידו והוביל אותו אל הטרסה, שם היה שקט יותר ועמוס פחות.
 
"לפשפש, הא?"
 
ריו חייך. "כל הדברים הטובים מגיעים לסופם," ענה, וגם דנטה חייך, משום שהוא עדיין זכר את ימי הרווקות שלו.
 
החברים השיקו כוסות, שתו קצת מהבורבון שלהם. ואז כחכח דנטה בגרונו.
 
"אז שמענו שאתה בונה בית בהמפטונס."
 
ריו הנהן. השמועה התפשטה. אין חדש בזה. ניו-יורק היתה עיר גדולה אבל אנשים כמוהו וכמו דנטה הסתובבו במעגלים קטנים יחסית.
 
"סאות'המפטון," אמר. "ביקרתי שם חבר בסוף שבוע אחד בקיץ שעבר. לוקאס ויירה. מכיר אותו? בכל אופן, לוויירה יש בית על החוף. פרטי מאוד, שקט מאוד. אהבתי את מה שראיתי, ועכשיו – "
 
"ועכשיו," אמרה גבריאלה אורסיני בחיוך כשהצטרפה אל הגברים ושילבה את זרועה בזרועו של בעלה, "אתה זקוק לגנן נוף." חיוכה התרחב. "נכון?"
 
ריו משך בכתפיו. "כן, בטח, אבל – "
 
"במקרה יש לנו המלצה מעולה."
 
לתדהמתו של ריו, דנטה הסמיק.
 
"איזי," אמרה גבריאלה. היא החוותה בראשה על הצמחייה העשירה שהקיפה את גבולות הטרסה. "זו העבודה של איזי. יוצא מן הכלל, אתה לא חושב?"
 
ריו הביט בצמחים. לא יוצא מן הכלל, אבל נחמד. טבעי למראה, מראה שבוודאי לא היה קל להשיג כשהתפאורה היתה פנטהאוז בן שלוש קומות שמתנשא גבוה בשמיים.
 
"אה," אמר דנטה, "תבין, אפשר לומר שאיזי מנסה להתרחב
 
ו – "
 
"ו..." אמרה גבריאלה במתיקות, "אנחנו לא בוחלים בקצת נפוטיזם. נכון, חומד?"
 
האסימון סוף סוף נפל.
 
חברו, ליתר דיוק אשתו של חברו, שידלה אותו לשכור לעבודה את אחד מקרובי המשפחה של בעלה. בן דוד, אולי דוד, כי היו רק ארבעה אחים לבית אורסיני. ריו פגש את כולם ואף אחד מהם לא נקרא איזי.
 
בכל אופן, זה לא היה עקרוני.
 
הצמחים בטרסה נראו טוב. ושיהיה. ריו חיבב את דנטה וגבריאלה, שבמקרה נולדו בברזיל, הארץ המאומצת שלו. לכן כשהגיע הזמן להתעסק עם גינון הנוף, ריו העביר את השם ואת כתובת הדוא"ל של איזי אורסיני לקבלן שלו, והקבלן יצר את הקשר וקבע את השעה ואת התאריך של הפגישה.
 
פגישה שאליה איזי אורסיני לא הופיע.
 
הזמן עבר. הקבלן השתדל לא להציץ בשעונו עד שלבסוף ריו חשב, בסטה. מספיק. הוא אמר לקבלן שהוא רשאי לעזוב.
 
"אתה בטוח, מר ד'אקילה? כי אם אתה רוצה, אני יכול – "
 
"השם הוא ריו, זוכר? וזו לא בעיה. אני אחכה עוד קצת, ליתר ביטחון."
 
וזה, חשב ריו בקדרות כשנעץ את האת באדמת התעלה, הביא את העניינים ישירות להווה.
 
שעתיים ארוכות הוא חיכה שאיזי אורסיני יופיע.
 
"מֶרְד!" הפטיר ודקר שוב בלהב האת את האדמה.
 
הרוגז שלו גבר ביחס הפוך לעומק התעלה שבסופו של דבר תהווה בסיס לקיר אבן נמוך, אבל בקצב שהוא התקדם ייתכן שהוא יחפור את דרכו עד סין.
 
נגמרו לו התירוצים בשביל הבן דוד של דנטה.
 
ריו נשען על ידית האת וניגב את הזיעה מעיניו באמה שרירית.
 
אולי אורסיני טעה בשעה. אולי היה לו פנצ'ר. אולי הדודה שלו מדרגה שנייה חטפה התקף של קדחת, או מה שזה לא יהיה שדודות מדרגה שנייה חטפו, בהנחה שהיתה לו בכלל דודה מדרגה שנייה.
 
כל אחד מהדברים האלה ניתן היה להסביר בשיחת טלפון, אבל אורסיני לא התקשר.
 
שפתיו של ריו נחשקו.
 
או-קיי. הוא בזבז על זה מספיק זמן. זה יהיה לא נעים לספר לדנטה ולגבריאלה מה קרה, אבל נמאס לו כבר.
 
צל חלף ממעל. ריו נשא מבטו, הטה את ראשו לאחור וצפה בלהקת שקנאים נוסקת אל על בדרכה אל האוקיינוס. האוקיינוס הקריר והמרענן.
 
זה שבר אותו.
 
הוא שחרר במשיכה את האת מהאדמה והחזיר אותה למקומה.
 
הוא קנה את השטח הזה כמקום שבו יוכל להירגע. טוב, הוא בהחלט לא היה רגוע עכשיו. המחשבה על האידיוט שהניח לעבודה האפשרית הזאת לחמוק מבין אצבעותיו הרתיחה אותו.
 
כשהוא היה בתחילת דרכו, הוא מעולם לא הניח למשהו חשוב כל כך לחמוק ממנו. הוא היה הולך ברגל, זוחל, עושה כל מה שיידרש כדי לזכות אפילו בסיכוי לעבודה שתכניס רווח יפה ותוכל להוביל למשהו טוב עוד יותר.
 
לא פלא שגבריאלה דחפה את אורסיני הטמבל הזה. האידיוט לא היה מסוגל לעשות שום דבר בכוחות עצמו.
 
ריו מתח את כתפיו וסובב אותן. שריריו כאבו. העור של כמה ממפרקי אצבעותיו התקלף, והיה לכלוך מתחת לציפורניו המטופחות בדרך כלל.
 
למען האמת, הוא נהנה משעות העבודה האחדות. עבודה אמיתית, עבודה פיזית, בדיוק כפי שהוא נהנה להתגושש בזירה בחדר הכושר שלו. אבל יש גבול לכל תעלול.
 
זיעה נטפה מקצה אפו. הוא משך את חולצת הטי שלו מעבר לראשו וניגב בה את פניו.
 
השמש התחילה להנמיך בשמיים. היום התקרב לסופו. הוא לא רצה לעזוב. העיר תהיה חמה ורועשת...
 
ריו הגיע להחלטה במהירות.
 
הוא יצא לשחות. ואז במקום לטוס בחזרה למנהטן, הוא יבלה כאן את הלילה. היי, למה לא? רוב הרהיטים שהוא הזמין הגיעו. בזכות מנהל השטח שלו יש לו אומצות, תירס טרי, אפילו יין. ככל שהוא חשב על זה יותר, כך הוא –
 
בזזזזז.
 
מה זה לעזאזל? דבורה? צרעה? לא. זה היה האינטרקום של השער.
 
הוא לא ציפה לאף אחד...
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז.
 
אורסיני. זה חייב להיות הוא. הטיפש הופיע למרות הכול, אלא שהוא איחר בשלוש שעות.
 
ריו כמעט צחק. לזכותו של הבחור ייאמר שהיו לו קוחונס, אבל זה כל מה שהיה לו. אין מצב שהוא ייתן לו להיכנס.
 
העבודה הסתיימה להיום. עכשיו זה הזמן הפנוי שלו. הזמן השקט שלו. ה –
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזז. בזזזז.
 
ריו שילב ידיים. נותר במקומו.
 
הדבר המחורבן זמזם שוב.
 
כריסטו! מה יידרש כדי להיפטר מהבחור?
 
עוד זמזומים. ריו כיווץ את עיניו, צעד אל האינטרקום ולחץ על הכפתור.
 
"מה?" נהם.
 
רעש סטטי פרץ בשאגה מהרמקול.
 
ריו גידף ולחץ על הכפתור. לא עזר. אורסיני כנראה נשען על הכפתור בצד שלו, או אולי המכשיר הארור שוב לא עבד. לא נשמע דבר מלבד רעש סטטי.
 
בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז. בזזזזז.
 
לסתו נחשקה. אם אורסיני רוצה להיכנס, הוא ייכנס וישמע הרצאה על נימוס ודייקנות. והוא היה במצב רוח כדי להשמיע לו אותה.
 
ריו כדרר את חולצת הטי שלו והשליך אותה הצידה, פתח במשיכה את דלתות ההזזה העשויות זכוכית, שהובילו אל חדר המגורים הגדול, וצעד דרך הבית אל מבואת הכניסה כשמגפי העבודה שלו משאירים עקבות של בוץ על רצפת השיש קררה.
 
"לכל הרוחות!" שאג כשפתח בתנופה את דלת הכניסה –
 
ועצר.
 
דמות התקרבה לקראתו, נחפזת לאורך שביל הגישה הארוך והלא גמור. לפחות מנסה להיחפז, אבל כמה מהר יכול אדם ללכת על השטח הלא ישר, המלא מהמורות ואבנים ב... ב...
 
האם אלה היו עקבי סטילטו?
 
זה לא היה איזי אורסיני.
 
זו היתה אישה.
 
ארורים יהיו האינטרקום והשער המקולקלים!
 
הוא כבר עבר את זה פעם. אישה אחת החליטה שהוא אהבת האמת שלה. הוא מעולם לא דיבר איתה, מעולם לא שמע את שמה, מעולם לא ראה אותה, אבל מסתבר שהוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף הנפשי שלה. היא שלחה לו מכתבים. אי-מיילים. היא שלחה לו מתנות וכרטיסים. היא עקבה אחריו ללא הרף, התמקמה בפינת הרחוב ליד הדירה שלו במנהטן, וזה היה השלב שבו בלית ברירה הוא הגיש לבסוף תלונה נגדה.
 
האם זו שוב היא?
 
לא. האישה שעקבה אחריו היתה בשנות החמישים לחייה, נמוכה ועגולה. האישה הזאת היתה צעירה. אמצע שנות העשרים. גבוהה ודקה, ולבושה כאילו היא בדרכה לפגישת עסקים: עקבי סטילטו, חולצה לבנה מציצה מתחת לז'קט החליפה, שיער כהה משוך בחומרה לאחור. היא לא נראתה כמו מטרידה מטורפת או כתבת חטטנית, אף שלפי הניסיון של ריו, השתיים יכלו בקלות להיות אותו הדבר, אבל למי אכפת?
 
לא היה לה מה לחפש כאן, וזה היה הדבר החשוב היחידי.
 
"תישארי שם," נבח ריו, אבל פקודתו לא עצרה אותה, והוא רץ קלות במורד המדרגות בעיניים מוצרות. "אמרתי – "
 
"מר ד'אקילה מצפה לי."
 
לא כתבת ולא מטורפת, לפחות לא אחת כזאת שמחפשת אותו – אם היא לא זיהתה אותו אפילו בלי חולצה, בג'ינס ובמגפי עבודה. אבל מסתבר שהיא היתה שקרנית עם אג'נדה משלה.
 
ריו חייך חיוך דק.
 
"אני מבטיח לך, גברתי, שזה יהיה חידוש בשבילו."
 
כעת הפרידו ביניהם רק כמה צעדים. מקרוב הוא יכול היה לראות שהיה קרע בחצאיתה, לכלוך על נעלי העקב וכתם על חולצתה. שערה לא היה מתוח לאחור בקפידה כפי שחשב בהתחלה; קנוקנות ממנו, כהות ומסתלסלות, השתחררו סביב פניה.
 
אלה היו פנים מעניינות. מרובעות. עצמות לחיים גבוהות. עיניים ירוקות גדולות. חתוליות, חשב.
 
לא שזה היה חשוב, אבל אם היא עברה איזו תאונה, הוא הניח שהוא יכול לכל הפחות להציע ל –
 
 
 
"היחס שלך הוא שיהיה חידוש בשבילו," אמרה איזבלה אורסיני וקיוותה שקולה לא ירעד משום שהכול בתוכה רטט כמו קערית של ג'לטין שטרם התקרש, ואחרי כל מה שהיא עברה היום, אין מצב שהיא תניח לפרא לעצור אותה עכשיו, פרא ערום למחצה, פרא נאה למי שהיתה טיפשה מספיק כדי לאהוב את הטיפוס, פרא עשיר מדי.
 
דממה רגעית השתררה. אחר כך מר ערום-למחצה זקף גבה כהה.
 
"באמת?"
 
טון קולו היה רך, אבל הוא גרם ללבה של איזי להלום. שהלב ההולם יקפוץ לה, חשבה וזקרה את סנטרה.
 
"באמת," אמרה עם כל היהירות שהצליחה לגייס.
 
מר ערום-למחצה חייך עוד אחד מאותם חיוכים דקים והחווה לעבר הדלת.
 
"אם כך," אמר בקול שנשמע כמו נהמה, "כדאי שתיכנסי."