להיפתח לשינוי

הסיפור שלי

הייתי עיתונאית קרייריסטית, מכורה לביפרים ולטלפונים, שגידלה ילדים ובנתה משפחה "בשלט רחוק", בחוסר איזון מוחלט בין הבית והקריירה, שלא האמינה בדברים שאינם ניתנים להוכחה באמצעות חמשת החושים. בעקבות תהליך של צמיחה אישית ורוחנית, עזבתי את המוכר והידוע ויצאתי ל"ריק", שממנו הפכתי לאימא במשרה מלאה, ובהמשך למאמנת אישית לחיים, כותבת, מרצה ומנחת סדנאות להעצמה נשית ולהתפתחות אישית ורוחנית.
מגיל צעיר מאוד הייתי לבד, גידלתי את עצמי. אני בת זקונים, אחרי אח ושתי אחיות הגדולים ממני בשנים רבות. אחרי שנולדתי, אימא שלי יצאה לעבוד מחוץ לבית, כי הרגישה שמיצתה את שלב גידול הילדים ועבודות הבית. היא הפקידה אותי בידיה של אחותי, הגדולה ממני באחת-עשרה שנים, והתפנתה לענייניה. כך גדלתי, כ"ילדת מפתח" קלאסית, עם יומנים מקושטים בפרחים ובלבבות, עם עולם פנימי ודמיון עשיר מאוד.
כשהייתי בת שש-עשרה, החליטו הוריי לעזוב את הארץ ולנסוע לארצות הברית, שם התגורר אחי, כדי לנסות את מזלם. אחיותיי הגדולות כבר גרו מחוץ לבית עם בני זוגן, ואני סירבתי לנסוע והחלטתי להישאר לבדי, בבית הוריי בארץ. הוריי ניסו לשכנע אותי לבוא אתם, אך הייתי די עקשנית, ושכנעתי אותם שאסתדר לבד. הם עזבו בקיץ שבין כיתה י' לי"א, ובסופו של דבר חזרו כעבור כשלוש שנים. כך יצא שעברתי לבד את כל התקופה של השביעית, השמינית ותחילת הצבא - ללא ספק גיל קריטי בחיי נערה צעירה.

אמנם הייתי עצמאית וחוויתי הרבה חופש, אך גם הרבה בדידות. שנים רבות נשאתי בתוכי תחושת נטישה וכעסים על התקופה ההיא, במיוחד כעס על אימא שלי, שהייתה הרוח החיה מאחורי ההחלטה לנסוע. בדיעבד, אחרי ששחררתי את הכעסים וסלחתי לה סליחה מלאה, היום אני יכולה לומר לה "תודה", משום שהחוויה שעברתי באותה תקופה, בה נשארתי לבד בארץ, הייתה אחת החוויות המעצבות של חיי. (מפתח לסלוח)

בגיל שש-עשרה כבר למדתי לסמוך אך ורק על עצמי, על יכולותיי וכישרונותיי, וכבר אז היו לי הרבה כאלה. במשך שנתיים ברציפות נבחרתי ליושבת ראש מועצת התלמידים בתיכון, הייתי מדריכה בתנועת נוער, תלמידה מצטיינת, ואפילו הפקתי עם המורה לדרמה ועם חברה טובה את מסיבת המחזור בסוף השמינית. אני זוכרת טקסים שבהם קיבלתי פרסים על הצטיינות חברתית והצטיינות בלימודים, אך אף אחד לא היה שם בקהל בשבילי, כדי לחגוג אתי את הניצחונות שלי. הייתי חוזרת הביתה לבד, עם תעודת ההוקרה, מכינה לי משהו לאכול, כותבת ביומן, שוקעת בספר טוב, או מזמינה חברה לישון אצלי. התקשורת עם אימא שלי לא הייתה טובה באותן השנים, אך עם אבי זיכרונו לברכה הייתי בקשר טוב, ומדי פעם התכתבנו ושוחחנו בטלפון. הוא היה אחד האנשים הראשונים שהאמינו בי, ותמיד ידע לומר לי מילים מרגיעות ולתת לי את התחושה שאני מיוחדת, ושהשמיים הם הגבול בשבילי. דמות נוספת שהייתה משמעותית בעבורי באותן השנים, היה המורה שלי לדרמה. השיחות אתו היו לי מקור של תמיכה רגשית ונפשית. גם הוא מאוד העריך אותי והאמין בי, ובסיום הלימודים העניק לי מתנת פרידה מיוחדת ששמורה אתי עד היום - מעטפה ובה "שיק פתוח", עליו כתוב: "כול מה שתרצי - תוכלי". (מפתח לבקש עזרה, קהילה תומכת)
כשסיימתי את התיכון זומנתי ליחידת מודיעין בצבא, יחד עם כל תלמידי מגמת המזרחנות בה למדתי. אבל אני ביקשתי לנסוע לחוץ לארץ לכמה חודשים, לפני הגיוס, כדי לבקר את משפחתי. נסעתי, כשאני עוזבת מאחורי אהבה מאוד גדולה לבחור שהכרתי זמן קצר קודם לכן. הבטחתי לו שתוך שלושה-ארבעה שבועות לכל היותר אני חוזרת, אך בפועל נשארתי שם שמונה חודשים. הייתי צעירה סקרנית, וניו יורק "עשתה לי את זה" ובגדול. כל בני המשפחה המורחבת שלי בניו יורק ניסו לשכנע אותי להישאר ולחיות שם, ולוותר על הצבא. אבא שלי, שידע על רצוני העז להיות עיתונאית, אפילו צילם את התעודות שלי ורשם אותי ללימודי עיתונאות באוניברסיטת "קולומביה" הנחשבת. אלא שאני, כאמור, הייתי עקשנית ועצמאית, אפילו הרבה יותר מאשר בגיל שש-עשרה, והחלטתי לחזור לארץ ולהתגייס.

זה לא היה פשוט. פעמיים הזמנתי מקום בטיסה חזרה לארץ, והתברר לי שהוא בוטל ברגע האחרון על ידי בני משפחתי, ללא ידיעתי. ערב אחד החלטתי לברוח, והזמנתי טיסה בלי לספר לאף אחד. ארזתי מזוודה והסתרתי אותה מתחת למיטה, ובלילה הזמנתי מונית לשדה התעופה. רק כשהגעתי לשם ועברתי את הבדיקות, רגע לפני שעליתי למטוס, צלצלתי לאחי ועדכנתי אותו, כדי שלא ידאגו כשיגלו שנעלמתי. הלכתי בעקבות הלב ותחושות הבטן שלי, למרות שלא באמת הבנתי למה אני הולכת. זהו מוטיב שעוד יחזור בחיי מספר פעמים. (מפתח להקשיב לבטן, ללכת עם הלב)
התגייסתי לשירות צבאי שלא ממש אהבתי או התחברתי אליו, אך הרגשתי שעלי לסיים את השירות במלואו וכך עשיתי. בינתיים, "האהבה הגדולה" שחשבתי שאני חוזרת אליה, התפוגגה בכאב גדול, וגרמה לי לנעול בתוכי את נושא הגברים והזוגיות לכמה שנים טובות. בשלב מסוים, כשהייתי באמצע השירות הצבאי, הוריי חזרו מארצות הברית הביתה, וציפו ממני שאחזור לתפקיד הילדה שהם עזבו בגיל שש-עשרה, או לפחות כך חוויתי את הגישה שלהם. פתאום הייתי צריכה לחלוק אתם את הבית שהיה רק שלי לכמה שנים, ולתת דין וחשבון מתי אני חוזרת מבילוי, ולמה אני מבזבזת כסף על קניית טוסטוס במקום לחסוך ללימודים. היה לי ברור שאעזוב את הבית בהזדמנות הראשונה שתהיה לי. הזדמנות אכן הגיעה כמה ימים לאחר השחרור, כשחברה הציעה לי לגור אתה כשותפה בדירה שכורה, וכך יצא שעזבתי את הבית סופית בגיל עשרים.
שנות לימודיי לתואר ראשון במדע המדינה ובתיאטרון, באוניברסיטת תל אביב, היו עליזות וכיפיות. למדתי בבקרים ובלילות התפרנסתי מעבודה כמלצרית באחד מבתי המלון בעיר. בתקופה הזו חקרתי את העולם הצבעוני ורב-האפשרויות של צעירה תל אביבית, חופשיה ועצמאית, והרשיתי לעצמי, בגיל עשרים וקצת, לעשות את רוב הטעויות האופייניות לנשים בגיל הזה. זוגיות, כאמור, לא הייתה בראש מעייניי, אך לקראת סיום הלימודים הכרתי בחור בשם אבי, ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי שמשהו שונה מתרחש.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כקרייריסטית. עולם התקשורת תמיד משך אותי, ואחרי כשלוש שנים שבהן עבדתי כתקציבאית במשרד יחסי ציבור, היה לי ברור שדווקא הצד השני של המטבע, עיתונאות, מעניין אותי יותר. נרשמתי ללימודי עיתונאות בבית ספר "כותרת", ומשם הדרך לעבודה בתקשורת הישראלית הייתה קצרה ומהירה. הקריירה הייתה הדבר המרכזי שעניין אותי, ובראש סדר העדיפויות שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. כבר בגיל צעיר, התסריט שתכננתי לי היה לפתח את הקריירה שלי, כאשר משפחה וילדים בכלל לא היו בתמונה. חשבתי שאם לא אכיר מישהו עד גיל שלושים וחמש או ארבעים, אעשה ילד לבד. אקח תרומת זרע ואהיה אם חד–הורית, רק כדי שלא לפספס את חוויית האימהות.
למזלי ולאושרי, מישהו שם למעלה "שמר עלי" והכין לי תסריט אחר לחיים. בדרך שאני מכנה לא פחות מ"נס", פגשתי את אבי, שהצליח להמיס את השריון שהקיף באותן שנים את לבי. התחתנו ובמהלך השנים נולדו לנו שני בנים (כיום בני שש עשרה ושתים עשרה). לפני כארבע שנים, כשהייתי כבר עמוק בתוך השינוי שלי, בתקופת ה"ריק", נולד לנו בן שלישי, תינוק הפתעה, שהביא הרבה אור ואושר לחיינו. האירוע המרגש הזה איפשר לי, לשמחתי, לתקן את חווית האימהות שלי.
החיים שלי עד אז היו ריצה אחת מתמשכת "מסביב לזנב של עצמי", עם הרבה מתח בין דד–ליין אחד למשנהו. עבדתי בלי חשבון מסביב לשעון, מכורה קשות לביפר ולשני טלפונים ניידים. ככתבת תקשורת, חייתי ונשמתי במשך שנים רבות את עולם התקשורת, עולם שהיה מאז ומתמיד רווי בתחרות ובכוחניות. זהו עולם מאוד גברי, אך שרדתי בו ואפילו הצלחתי להתקדם מתפקיד לתפקיד, כשכל כמה שנים עשיתי שינויים קטנים בתוך המקצוע שלי. עבדתי בעיתונות מקומית ("העיר"), ומשם עברתי לעיתון ארצי ("הארץ") לכמה שנים נוספות. בחמש השנים האחרונות, לפני שקפצתי את "הקפיצה הגדולה", עבדתי בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה החינוכית.
באיזשהו שלב הרגשתי שחוקה, תחושה שהקרינה כמובן גם על בני משפחתי. המירוץ המטורף שכלל ניהול בית, גידול ילדים, שמירה על זוגיות שפויה ומשרה תובענית - פרע מכולנו מחיר כבד. שני בניי הגדולים גדלו עם מטפלות ושמרטפיות, וחוו אימא "בשלט רחוק"; אימא לא פנויה, עצבנית ולחוצה רוב הזמן, עם רמת קשב מאוד נמוכה כלפיהם, ולמען האמת, כלפי העולם בכלל. יחד עם זאת, אם להיות כנה, אז לא ראיתי את זה ככה. מבחינתי, מימשתי את עצמי מבחינה מקצועית, וזה מה שהיה לי הכי חשוב באותה תקופה.

אחרי חמש שנים בטלוויזיה, התחילה לחלחל בי תחושה מסוימת של מיצוי. כביכול, היה לי הכול: בית מקסים, משפחה נהדרת, עבודה מכובדת ומעמד מסוים שרכשתי, וזה אמור היה להספיק. לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה לעשות שינוי בחיים, אך באיזשהו מקום בתוכי ידעתי תמיד, שיש עוד משהו מעבר לזה. הרגשתי תחושה של "זהו? האם זה כל מה שיש לחיים להציע לי? וכל מה שאני יכולה להציע?" מאז ומתמיד הרגשתי שיש לי ייעוד שונה, גדול יותר ומשמעותי יותר, שעדיין לא הגעתי אליו. התחיל לדגדג לי מבפנים. (מפתח לחיות מתוך ייעוד)
יום אחד גם הגוף שלי "דיבר". התעוררתי עם ארבעים מעלות חום, שנמשך עשרה ימים ברציפות. אחרי שהגעתי למיון ב"איכילוב", עם חשש להתייבשות, התברר לי שאני חולה ב"מחלת הנשיקה" - מונונוקלאוזיס זיהומי בשפת הרופאים. במילים אחרות, הסוללה שלי הייתה כמעט גמורה. הייתי עייפה כרונית, מה שאילץ אותי להוריד הילוך בחיים ולעבוד פחות. לראשונה בחיי מצאתי את עצמי במשך שעות במיטה, עם הרבה זמן למחשבה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות עומק, ולתהות על משמעות חיי. עם הזמן, האסימונים התחילו ליפול. הבנתי שזהו סוג של "צלצול השכמה", שגרם לי, בכוח, לעצור את הגלגל המטורף שבו חייתי, ולבדוק האם אלה החיים שאני רוצה בהם.
אולם, כנראה שהצלצול עדיין לא היה חזק מספיק. כשהתאוששתי מהמחלה, כעבור מספר חודשים, חזרתי לעבודתי בטלוויזיה במשרה מלאה. כשלא מבינים את המסר בסטירה הראשונה, מהר מאוד מגיעה סטירת לחי נוספת, חזקה יותר, שכמעט והביאה לפירוק המשפחה שלי.
במסגרת החיפוש אחרי "המשהו הנעלם" הזה, שהיה חסר לי בחיי, הצטרפתי בעקבות חברה ובמקביל לעבודתי בטלוויזיה, לחברת שיווק רשתי המוכרת מוצרי בריאות ואיכות חיים. בדיעבד, אני יכולה לומר שפחות התחברתי לצד המכירות, אך אהבתי ונמשכתי מאוד לכל הנושא של התפתחות אישית, שהיה חלק מאוד דומיננטי בשיטה. זה היה מבחן גדול בעבורי. לכאורה עשיתי שינוי, אך התברר שהוא היה חיצוני ולא אמיתי, משום שמהר מאוד חזרתי להתנהגות האוטומטית שלי, ואיפשרתי לעצמי להיסחף בעבודה. המשכתי לצאת מאיזון, בדיוק כפי שקרה לי בעולם העיתונות. בסדר העדיפויות שהיה לי אז בחיים, משפחתי שוב חזרה להיות במקום נמוך.
ההיסחפות הזו כמעט ועלתה לי בשלמות המשפחה והזוגיות. למזלי, עצרתי את עצמי בזמן. הפעם היו לי כלים חדשים שלמדתי בסדנאות ההתפתחות, שעזרו לי להתמודד עם המשבר ולצאת ממנו מנצחת. בחרתי לעזוב את העסק ולחזור הביתה. הקשבתי לבטן והלכתי אחרי הלב, כדי לאחד מחדש את המשפחה שלי.

המשבר הזה, בשילוב עם אימהות מאוחרת בגיל ארבעים ושתיים, הבהירו לי את החשיבות האמיתית של המשפחה בעבורי. הבנתי עמוק בפנים, שעלי לחזק את השורשים ואת הגזע שלי, בבית ובמשפחה, כי הם הדבר החשוב ביותר בחיי ומקור העוצמה האמיתי שלי. כשהשורשים בריאים וחזקים, העץ שלי יוכל לגדול ולהצמיח ענפים ועלים חדשים, ואף להגיע לגבהים. (מפתח להקשיב לבטן, ללכת עם הלב)
מהתקופה שלי כמשווקת רשתית, בחרתי לקחת את עבודת המודעות וההתפתחות האישית ואת החיבור לעולם הרוח, ובהמשך אף להפוך אותם למקצוע שלי. אני מודה לאנשים שפגשתי אז, ובמיוחד למורה יקר בשם יחיאל גריידי, שפתח בעבורי דלת גדולה מאוד לתחום של צמיחה אישית ורוחנית. אני הרי הגעתי מעולם הפוך לחלוטין, "הגיוני", שמאמין רק במה שאפשר לראות, לשמוע, להריח, לנגוע ולטעום. בהרצאות הראשונות לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. פתאום שמעתי על קיומם של חוקים רוחניים טבעיים, על כך שהעולם שאנו חווים בחמשת החושים שלנו הוא רק אחוז אחד מהעולם האמיתי, קצה הקרחון, וכי ישנם תשעים ותשעה אחוזים נוספים שהגישה אליהם אינה אפשרית באמצעות החושים הידועים לנו. ממנו שמעתי שברוב המקרים, חמשת החושים שלנו משקרים ומראים לנו תמונה חלקית ומעוותת של העולם. הבנתי שה"מציאות" היא, למעשה, רק פרשנות של מי שמתבונן בה באותו הרגע, והדרך שבה אנו רואים ו"תופסים" את הדברים משפיעה מאוד על האופן שבו אנו חווים את החיים. כמו כן, התברר לי שיש דברים שמתקיימים מסביבי כל הזמן מעבר לעולם הפיזי והמוחשי, הנראה לעין, המשפיעים מאוד על חיי: תדרים, אנרגיות, חוקים וסדר קוסמי, אמונות ותחושות, אך אינני מודעת להם כלל. עוד הרבה לפני שיצא לאקרנים הסרט "הסוד", יחיאל גריידי סיפר לנו על כוח המחשבה, כוח הרצון וכוח הדמיון, וכיצד ניתן באמצעותם ליצור את המציאות שלנו, ולשנות אותה. למען האמת, הדברים שלו בלבלו אותי לחלוטין, אך כאדם סקרן מטבעי, הם גם עניינו ומשכו אותי, ויצרו אצלי צמא גדול לחפש עוד ועוד מידע בנושאים אלה.

באחת מסדנאות ההתפתחות הראשונות בהן השתתפתי, הכנתי "לוח חזון", עליו הדבקתי תמונות של כל מיני חלומות שלי, דברים שאני רוצה להיות, לעשות ולהגשים בחיי. אחד מהם היה להשתתף במסע "מלכת המדבר", חלום נוסף היה לטייל בהודו. באותה תקופה, תהליך הקבלה למסע היה קשה עד בלתי אפשרי כמעט, כי לכל מסע נרשמו מעל אלף נשים ומתוכן נבחרו רק ארבעים וחמש. והנה התברר כי באותה שנה מסע מלכת המדבר יתקיים - בהודו. החלטתי להגיש מועמדות, ולהגשים שני חלומות במסע אחד, וגם לבדוק האם השיטות שלמדתי בסדנאות ההתפתחות באמת עובדות. (מפתח להתמקד במטרה ראויה)
הדבקתי על הלוח תמונה שהורדתי מהאינטרנט, עם הלוגו של מסע "מלכת המדבר" בהודו, והתחלתי לדמיין את עצמי נוסעת בג'יפ עם נשים נוספות, ומתרגשת מהנופים הקסומים של חבל רג'יסטאן שבהודו. להפתעתי, זה עבד. נרשמתי, הוזמנתי למיונים והתקבלתי. אני זוכרת את עצמי בבית, בצוהרי יום שישי, קופצת ורוקדת בטירוף עם אסף בני, אחרי שגיליתי באתר את שמי, בין שמות הנשים שהתקבלו למסע.
עבדתי אז כבר חמש שנים בטלוויזיה החינוכית, בתכנית "תיק תקשורת", וחשבתי שלא תהיה לי בעיה לקבל שבועיים חופש לצורך השתתפות בחוויית חיי. התבדיתי. אחד המנהלים, שלא ממש חיבב אותי בלשון המעטה, בגלל היותי סוג של "טרבל מייקרית" מקצועית בכל הקשור למאבקי עובדים ולזכויות הפרי–לנסרים בתחנה, צקצק בלשונו והודיע לי בצורה מאוד יבשה ולאקונית, שהוא אינו מאשר את בקשתי לחופשה... יצאתי מהמשרד שלו המומה, התיישבתי על ספסל בחניון הטלוויזיה וחשבתי לעצמי: 'רגע אחד, מי שולט בחיים שלי - אני או אותו מנהל? האם הוא זה שיקבע אם אהיה על הג'יפ בהודו?'
זה היה רגע מכונן של תובנה מאוד עמוקה ובסיסית, נקודת
האל–חזור מבחינתי, שבו הבנתי שאני, ורק אני, מנהלת את חיי, ומעתה ואילך לא אתן לאף אחד את הכוח הזה. באותו הרגע החלטתי שאני אהיה בהודו על הג'יפ, יהיה אשר יהיה. הרי בדמיון שלי כבר הייתי שם ממילא. וכך היה.

יצאתי לחוויה המדהימה של מסע "מלכת המדבר" בהודו, ולמשך כשבועיים התנתקתי מהעולם שלי - מהעבודה, מהבית ומהמשפחה - רק כדי למצוא את עצמי מחדש. כשחזרתי, עזבתי את הטלוויזיה, לשמחתו של אותו מנהל, ויצאתי ל"ריק". זה היה מפחיד, כי לא הייתה לי שום ידיעה ברורה מה אני הולכת לעשות מכאן ואילך, אך יחד עם זאת הייתה לי תחושה פנימית מאוד חזקה שזהו הצעד הנכון בשבילי. הרגשתי שמתוך ה"ריק" יצמח משהו חדש ומדויק יותר בעבורי. (מפתח להסכים להיות באי–ודאות)
כאן התחיל מסע החיפוש אחרי הייעוד שלי. התחלתי לשתות בצמא הרצאות וספרים, למדתי קבלה, NLP, דמיון מודרך, ובמקביל עברתי וחוויתי סדנאות שונות שקשורות במודעות, בהתפתחות אישית וברוחניות. הרגשתי כמו ספוג שרוצה ללמוד, לחוות, לנסות, ולטעום עוד ועוד מהעולם החדש והמרתק הזה שנגלה לפניי, ושסחף אותי למסע פנימי של צמיחה וגדילה. מסע שהתחיל ונמשך עד עצם היום הזה, ויימשך כל עוד אני כאן בגופי, הפיזי.

שנה וחצי לאחר מכן, חברה שלי המליצה לי על סדנה של ד"ר קרול מקול, מאמנת מאסטר אמריקאית בתחום התקשורת וההקשבה, שמקיימת בארץ סדנאות פעמיים בשנה. השתתפתי בסדנת העצמה נשית שנמשכה שלושה ימים רצופים, ו"נדלקתי". מצאתי שם גם את הייעוד שלי וגם את המורה שלי. בסדנה הזו התברר לי שתכלית חיי היא לחבר נשים לליבת העוצמה שלהן ולהאיר את דרכן לצמיחה ולשינוי. להביא להן את המסר ש"זה אפשרי" לחיות חיים מתוך עוצמה ומשמעות, ושיש לנו את החופש לבחור כיצד לנווט את חיינו. הבנתי שמימוש הייעוד שלי יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני אופנים: דרך תחום האימון האישי לחיים שמאוד התחברתי אליו, דרך כתיבה, הרצאות וסדנאות העצמה וכן דרכים נוספות, שאני מניחה שעוד יתגלו לי בהמשך הדרך. (מפתח לחיות מתוך ייעוד)
ברגע שהאסימון הזה נפל, ההתרגשות שלי הייתה גדולה, וזה היה הזמן לפעול. נרשמתי ללימודי אימון. למדתי אצל ד"ר מקול להסמכה בינלאומית כמאמנת, בתכנית אמריקאית שנמשכה ארבע שנים, ובמקביל למדתי והוסמכתי בארץ, כמאמנת במרכז לאימון ולגישור "גומא". מבחינתי, זוהי אחת הדרכים הנפלאות והכיפיות לממש את הייעוד שלי כיום. המהפך שלי הושלם, כשהבנתי שהוא נעשה לא רק בצד המקצועי אלא גם באדם שהפכתי להיות בתוך התהליכים שאותם עברתי ואני עדיין עוברת. למדתי להכיר את האגו שלי, שניהל חלק גדול מחיי עד אז, ולהיפרד בידידות מהחלק ההרסני שבו. התחברתי לעצמי, לכישרונות, ליכולות ולעוצמות שבי, והתחלתי לקבל אותם כחלק ממי שאני. היום אני מאמינה ויודעת, כי לכל אחד ואחת יש ייחודיות משלו, והמטרה שלי היא לסייע ולכוון אנשים ובעיקר נשים, למצוא את ה"מתנות" שלהן. לעזור להן לפעול, לחיות ולצאת מתוכן אל השינוי שהן בוחרות. ילדיי הכירו לפתע אימא חדשה, מאוד נוכחת, הרבה יותר רגועה וקרובה אליהם מאשר האם הקודמת. הם הסתגלו למצב החדש די מהר, והם ממשיכים לאמן אותי יום יום, להשתפר כאדם וכאם.

אחרי שנתיים של "ניקוי רעלים" מוחלט, שבהן התנתקתי לגמרי מעיתונים ומחדשות, התחברתי מחדש לכתיבה, אחת מאהבותיי הגדולות, אך הפעם ממקום אחר, הרבה פחות ציני. החלטתי לכתוב רק על דברים חיוביים וטובים, שיעצימו ויעוררו השראה במי שיקרא אותם, ולכן בחרתי לכתוב במגזין "דרך האושר", שהתאחד לאחרונה עם מגזין "חיים אחרים". מזה כשנתיים אני כותבת שם ובמספר אתרים נוספים, בעיקר על דברים שמעניינים אותי, ועל תחומים שבהם אני עוסקת בעצמי: צמיחה והתפתחות אישית ורוחנית, אימון אישי והעצמה נשית. (מפתח לחיות מתוך ייעוד)
כשאני חושבת על זה כיום, לא הייתה לי, לכאורה, שום סיבה לשנות את חיי. זה בדיוק מה שחלק מחבריי ומבני משפחתי שאלו אותי: "למה לעשות שינוי? מה רע לך בחיים?" אך אני ידעתי עמוק בפנים, מזה שנים ארוכות, שהיה בי "חלל" שמאן להתמלא, ובהרבה מובנים פעל על אוטומט. זה היה סוג של חוסר שקט פנימי, שהוציא ממני את הצדדים הלא הכי נעימים שלי, בלשון המעטה. למזלי ולשמחתי, האינטואיציה שלי והגוף שלי, סימנו לי שמשהו לא עובד נכון בחיים שלי, ואותתו שהגיע הזמן להיפתח לשינוי. אמנם מימשתי חלק מהיכולות שלי עד אז, וגם הצלחתי במה שעשיתי, אך הבנתי שיש בתוכי עוד הרבה מאוד יכולות וכישרונות שלא באו לידי ביטוי, ולא היה להם מקום בחיי הקודמים. היום אני מממשת אותם, בין היתר באמצעות כתיבת הספר הזה, דרך האימון, ההרצאות והסדנאות שאני מעבירה ברחבי הארץ.

אין מה לומר, שינוי הוא דבר מפחיד. הוא מוציא אותנו מהנוחות, מהמוכר ומהידוע. השינוי משליך גם על האנשים שמסביבנו, ומשום כך לא תמיד הם יפרגנו ויתמכו בו. ההפך הוא הנכון. במקרים מסוימים, הם ינסו להניא אותנו מלעשות זאת. אני גיליתי שיש לי בן זוג אוהב, מפרגן ותומך, שקיבל את החלטתי ואיפשר לי ללכת אל המקום הלא ידוע, ועם הזמן נפתח אף הוא לשינוי. אני מודה לו ומוקירה אותו על כך. לשמחתי הרבה גם הוא עובר אתי ולצדי את תהליך הצמיחה וההתפתחות האישי שלו. הוא אימץ רעיונות וכלים אימוניים ורוחניים, כדי להעשיר את חייו ולצמוח כאדם, כאבא וכאיש עסקים. אני חשה שבהרבה מובנים גם הזוגיות שלנו היום היא הרבה יותר שלמה, עמוקה, תומכת, חברית ואוהבת. (מפתח לבקש עזרה, קהילה תומכת)
המסר שלי: השינוי הוא בחירה שלך, והוא אפשרי בכל שלב שבו את נמצאת בחיים. לא משנה מאין את מגיעה, מאיזה רקע או מצב משפחתי, אישי, כלכלי, רפואי או מקצועי. תמיד עומדות לרשותך הרבה יותר אפשרויות והזדמנויות ממה שאת קולטת היום בחמשת חושייך, והן יתגלו לך רק כאשר באמת...תפתחי את עצמך לאפשרות של שינוי.