כימיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כימיה
הוספה למועדפים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    עמוק לתוך הדוקטורט שלה באוניברסיטת בוסטון התובענית, מגלה גיבורת הספר שהאהבה שהיא רוחשת למקצוע הכימיה אולי אין בה די. המחקר הכושל מייסר אותה, התקדמות עמיתיה מזכירה לה עד כמה היא מפגרת אחריהם בהשגת תוצאות, המנחה מיואש ממנה, הוריה הסינים, שכל חייה ציפו ממנה למצוינות, דורשים ממנה להגשים את כל התקוות שתלו בה, ואם לא די בכל אלו – החבר שלה, מדען כמוה, שבניגוד אליה צולח בקלות וללא מכשולים את אותו מסלול שהתוותה לעצמה, מתעקש לדעת אם תינשא לו.
     
    לראשונה בחייה מתעמתת הגיבורה עם שאלה שספרי הלימוד אינם יכולים לספק לה תשובה: מה אני באמת רוצה? ובדרכה אל הפתרון היא מגלה נוסחאות ומשוואות של כימיה מסוג אחר – כימיה שבה התגובות אינן ניתנות לכימות, לאומדן או לניתוח. כימיה שאפשר ללמוד רק בשפתו המסתורית של הלב. 
     
    כימיה, ספר הביכורים של וייקי ואנג, מציג גיבורה כובשת בפגמיה וכנה בתובנותיה, ומעלה על נס את האלגנטיות שבמדע, את החרדה הגלומה בחיפוש אחר מקום בעולם ואת הקורבנות שיש להקריב למען האהבה והמשפחה.
     
    וייקי ואנג היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד, שם סיימה תואר ראשון בכימיה וקיבלה תואר דוקטור בבריאות הציבור. כימיה נכתב לאחר שסיימה תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון וזכה בשישה פרסים ספרותיים נחשבים, בהם פרס פן/המינגווי. בימים אלה מעובד הספר לקולנוע.
     
    כימיה הוא ספר שעוסק בזהות, בהגירה וביחסי הורים וילדים. הספר יגע בכל מי שסקרן לדעת יותר על איך זה לעמוד מול ציפיות ההורים, איך זה לעזוב מסלול חיים פשוט בגלל שאתה מבין שאולי לא נועדתם זה לזה, איך זה להיות ילד למשפחה סינית שהיגרה וגם למי שאוהב ספר שכתוב בצמצום מסוים אבל מלא ברבדים של משמעות. כימיה מנסה לחזור ליסודות שלנו למה אנחנו באמת רוצים מעצמנו ומהסביבה שלנו. 

    פרק ראשון

    חלק ראשון

    הבחור שואל את הבחורה שאלה. זאת שאלה בקשר לנישואים. תשאל אותי שוב מחר, היא אומרת, והוא אומר, לא ככה זה עובד.
    היהלום הוא כבר לא המינרל הקשה ביותר הידוע לאדם. ״ניו סַיֶינטִיסט״ מדווח שזה לונסדלואיט. לונסדלואיט קשה יותר מיהלום ב-58 אחוז ונוצר רק כשמטאורים מתרסקים על כדור הארץ.
    ***
    השותפה למעבדה אומרת לעשות רשימת יתרונות וחסרונות.
    תכתבי הכול, תוכיחי לעצמך.
    אחר כך היא מהנהנת באהדה וטופחת לי על הזרוע.
    השותפה למעבדה היא פותרת של בעיות קשות. שולחן העבודה שלה עומד ליד השולחן שלי אבל הוא מסודר יותר ומפיק יותר תוצאות.
    אפשר לחשוב, היא אומרת על פרסומיה הרבים מאוד מאוד. היא לא מתייחסת לעצמה ברצינות רבה מדי, עסוקה אבל לא עד כדי כך עסוקה, מדברת על עוד דברים חוץ מכימיה.
    נקודת המבט שלה נראית לי מרעננת, אבל מוזרה. לוּ היו לי הישגים כמו שלה, הייתי מזכירה אגב שיחה את המאמרים שפרסמתי. קראת את כך וכך? כי המאמר בהחלט שווה השקעה. הטבלאות כשלעצמן הן יפהפיות ומאורגנות להפליא.
    אני פרסמתי רק מאמר אחד. הטבלאות דווקא יפות מאוד, ממש ברורות, והגבולות ברווח כפול. כותרות תמציתיות ומחכימות.
    קראתי באיזה מקום שהמספר הממוצע של קוראי מאמר מדעי הוא 0.6.
    אז אני עורכת רשימה. היתרונות רבים.
    אריק מכין ארוחות ערב. אריק מכין ארוחות ערב נהדרות. אריק מושיט לי את מברשת השיניים עם משחת שיניים עליה, ולפעמים אפילו מכניס לי אותה לפה. אריק מוריד את הזבל ואת הדברים למִחזור; משקה את כל הצמחים שלנו כי אני לא מצליחה לזכור שהם חיים. העלים האלה נראים פריכים, אמר אחרי השבוע שלא היה פה.
    הוא באותו שבוע בקליפורניה בכנס עם עוד כימאים צעירים ומבוססים בתחומם.
    אריק גם מסיע אותי למעבדה כשגשום מכדי לרכוב על אופניים. בבוסטון יורד הרבה גשם. לפעמים הגשם יורד בצורה אופקית ופוגע בפָּנים.
    אריק גם מוציא את הכלב לטיול. יש לנו כלב. אריק הביא לי אותו.
    אני קולטת שלא מצאתי שום חסרונות. ידעתי את זה כשהתחלתי.
    זאת חצי רשימה, אני אומרת לשותפתי למעבדה למחרת היום, והיא מציעה לקנות לי עוגייה.
    במעבדה יש שני תאים מלאים באַרְגּוֹן. בתוכָם אני עוסקת בכימיה רגישה, כזאת שצריכה לשמור מרחק מאוויר. ברגע שנכנס אוויר, הכימיקלים מתלקחים. לתוכָם אני גם רוצה להכניס את הראש בימים ששום דבר לא מסתדר.
    בימים האלה אני מוסיפה כמות לא נכונה של זָרָז. או שאני מוסיפה את הזרז הלא־נכון.
    זָרָזים מאיצים את התגובות. הם מפחיתים את אנרגיית השפעול, שהיא ההתלבטות שעומדת בפני כל תגובה לפני שהיא מתחייבת לכיוון מסוים.
    מה הטעם בעבודה הזו בסופו של דבר? אני שואלת את עצמי כשאני לבד בַּחדר. רשמית הוא נקרא חדר החומרים המסיסים, אבל אני קוראת לו "מבצר הבדידות".
    אריק כבר לא עובד במעבדה הזאת. הוא גמר את הלימודים לפני שנה ועכשיו הוא במעבדה אחרת. דרושות לפחות חמש שנים כדי להשלים דוקטורט בכימיה. נפגשנו כשהייתי בשנה הראשונה והוא בשנייה.
    עכשיו אני מסתובבת בדירה שלנו ונתקלת בחפצים שלו: תיקי תופים שחורים וגדולים וסירי פלדה ובקבוקי חומצות גדולים שבתוכם תוסס נוזל חוּם. אריק מנגן על תופים ומבשל בירה. המקום ששני התחביבים האלה תופסים הוא חיסרון, אבל הוא זניח לעומת התופים שאני אוהבת לשמוע והבירה שאני אוהבת לשתות.
    רשימת היתרונות שלי גדלה בקצב מעריכי.
    ***
    כבר דיברנו בעבר על נישואים. את רואה את עצמך מתיישבת, יולדת ילדים? את רואה את עצמך מקימה משפחה? לא אמרתי לא, אבל לא אמרתי כן. דיברנו על זה כבדרך אגב. בכל פעם הוא חשב שאם אקבל הצעת נישואים ממשית, אגיד משהו אחר.
    לפחות עכשיו שמתי את כל הקלפים שלי על השולחן, הוא אומר. אבל בבקשה אל תתעכבי עם ההחלטה יותר מדי.
    ***
    הקיץ חם בצורה בלתי נסבלת. אנחנו מסתובבים במעברים של הוֹם דיפּוֹ ומחפשים מאוורר. המאוורר האחרון שלנו התקלקל אתמול, ובשבוע הבא אמור להיות עוד יותר חם. ובחודש הבא, הוריקן.
    כשאריק רואה את תחזית ההוריקן, הוא תוהה אם האנשים שכתבו את התחזית עובדים עלינו.
    למה שהם יעשו את זה? אני שואלת.
    כי זה מצחיק.
    כן, נכון. כעבור דקה אני צוחקת.
    מעלתו הגדולה ביותר של אריק היא הסבלנות. הוא מוכן לחכות בתורים ארוכים יותר מהתורים שאני הייתי עומדת בהם, וזה לא יזיז לו. הוא יחזיק מאוורר כבד ובכל זאת יחייך אל הזקנה שלפניו, שנושאת ערימה גבוהה של אהילים ומתמלאת ספקות ברגע התשלום. היא שואלת את הקופאי לדעתו. היא שואלת את אריק. אני צריכה את האהיל האדום? אותי היא לא טורחת לשאול, כי אני זאת שהרגל שלה מתופפת בזעם. האישה חושבת עוד קצת ומסובבת כל אהיל בידיה, אבל בסוף לא קונה כלום.
    במכונית אני אומרת לאריק שאם הייתי צריכה לדמיין איך נראה הגיהינום, הוא היה דומה מאוד לתור שבדיוק חיכינו בו. רק שהאישה לעולם לא הייתה מחליטה איזה אהיל לקנות והתור לא היה מתקדם.
    אתה מסוגל לדמיין את זה? אני אומרת. זה עונש חמור יותר מלדחוף את הדבר ההוא על הגבעה.
    סלע, אומר אריק.
    אני קולטת איזו צבועה אני, מאלצת אותו לחכות לתשובה ואז מקטרת על תור של עשרים וחמש דקות.
    כשאנחנו חוזרים הביתה, אריק מחבר את המאוורר והכלב יורד מהפסים.
    ***
    אריק ואני עברנו לגור יחד לפני שנתיים. אין לנו כלב אבל אנחנו חושבים על זה. איזה סוג? שואל אריק. גדול? קטן? אין לי העדפה. אולי פשוט כלב מקסים?
    כשהוא מביא אותו הביתה בפעם הראשונה, אני שומעת את הזנב, ארוך ועבות, חובט על הספה. גולדן דוּדל במשקל עשרים קילו. מקסים להפליא. כשהוא רץ האוזניים מתנפנפות. אם לא היינו מספרים אותו, הפרווה הייתה ממשיכה לצמוח והוא היה נראה כמו דוב בלונדיני.
    הדוב הבלונדיני אוהב אנשים וזה טוב. אבל אחר כך אנחנו מגלים שהוא מפחד מכל השאר: ממייבש השיער, מקרטון ריק, מהמאוורר.
    ***
    במשפחה שלי מזג רע עובר בירושה. זה הגֶּן האָלֶלי הדומיננטי, כמו שיער שחור. אריק אדמוני. החברים שלנו שאלו אם יש סיכוי שהילדים שלנו יהיו ג'ינג'ים. הג'ינג'ים הולכים ומתמעטים, והחברים שלנו חוששים לתלתליו היפים של אריק.
    אני אומרת, אלא אם מֶנדֶל טעה לגמרי לגבי הגנטיקה, הילדים שלנו יירשו את השיער שלי.
    אבל החברים שלנו בכל זאת יכולים לחלום. ילד אסייתי ג'ינג'י. חברה אחת אומרת, כדאי לך לכתוב על זה מאמר ל״סאיינס״ ואז לחפש עבודה באקדמיה ואז להשיג קביעות.
    אריק כבר מחפש עבודה באקדמיה. הוא רוצה ללמד בקולג' שפונה בעיקר לתלמידי תואר ראשון.
    מפני שהם העתיד, הוא אומר. להוטים ללמוד, מלאי מרץ ומאושרים, פחות או יותר, בהשוואה לבוגרי קולג'. עם תלמידי תואר ראשון אני יכול לעשות משהו חשוב.
    אני לא אומרת את זה, אבל חושבת: אתה האדם היחיד שאני מכירה שמדבר ככה. בהתלהבות כזאת, באמונה שלמה בכוונותיהם הטהורות.
    אבל הקולג'ים שהוא מתעניין בהם לא נמצאים בבוסטון. הם במקומות כמו אוֹבֶּרלין, אוהיו.
    אני בטוחה שאריק יתקבל לעבודה. מסלול הקריירה שלו ישיר מאוד, כמו חץ מכוון למטרה. לוּ הייתי צריכה לצייר את המסלול שלי, הוא היה נראה כמו חלקיק גז שמתעופף לו בחלל.
    השותפה למעבדה מצטטת לעתים קרובות את חוכמת הכימאים הרבים לפניה. מוכרחים לאהוב כימיה גם כשהיא לא מסתדרת לך. מוכרחים לאהוב כימיה ללא תנאים.
    החברים ששואלים על הילדים הג'ינג'ים הם אלה שהתחתנו לא מזמן, או אלה שהתחתנו לא מזמן ואימצו כלב. בכל פעם שאנחנו מזמינים אותם אלינו לארוחת ערב, כמו הערב, הם חושבים שאנחנו מנסים לומר להם שאנחנו מאורסים.
    יש חדש? הם אומרים.
    עוד לא, אני עונה, אבל הנה, במקום זה קחו קצת גבינת פרמזן שגיררנו כרגע.
    אני יודעת שמאחורי גבי הם פחות עדינים. הם שואלים זה את זה, כבר עברו ארבע שנים, לא? הם מתבדחים, היא איתו רק בגלל הכסף שלו.
    כולם יודעים שבוגרי תואר שני מרוויחים גרושים, ושיש במדינה יותר דוקטורנטים למדעים ממספר העבודות שמחכות להם.
    אריק בתיכון כשהוא מחליט לראשונה לעשות דוקטורט. הוא לומד כימיה ומצטיין. זה במערב מרילנד, בעיירה עם הרבה צריחי כנסיות, אבל בלי שום סטארבקס. פעם בשנתיים אנחנו נוסעים שלוש שעות משדה התעופה בוושינגטון די־סי, דרך מעבר בהרי האפלצ'ים, ומגיעים למקום ציורי שאריק מכיר בו ככל הנראה את כולם. בבר המעוגל הגדול הוא מנופף לגבר — מנצח התזמורת בתיכון שאריק למד בו. הוא מנופף אל האישה מהדואר — אימא של חבר שלו מהתיכון. לדיינר עם הבר המעוגל קוראים נַיינֶרז. תמיד יש אדמה חקלאית למכירה וטחנות רוח פעילות.
    לפעמים אני שואלת את עצמי למה הוא עזב מקום שלכל גלידרייה שיש בו קוראים ״מחלבה״, ועבר לעבוד שבעים שעות בשבוע במעבדה. הוא זוקף את זה לזכות המורה שלו לכימיה, שלעתים קרובות שאל אותו, מה תעשה אחרי זה? ואל תגיד שתישאר פה.
    ***
    אימהות סיניות מאמינות שילדים בוחרים את תכונותיהם ברחם. החכמים משקיעים כדי לבחור את התכונות הכי טובות. הסתומים מתבלבלים בקלות ונרדמים. כעונש על עצלנותם הם מקבלים את התכונות הכי גרועות.
    ואולי רק אימא שלי מאמינה בזה.
    אם היית בוחרת יותר טוב, לא היית נתקעת עם מצבי הרוח הנוראיים של אבא שלך או עם הראייה הגרועה שלי. אני לא רוצה להאמין בזה אבל זה כל כך מושרש בי. בהשוואה אלי, לאריק אין שום מצבי רוח.
    יום חמישי, יום הזבל. אנחנו נוסעים ברחובות הלא־נכונים ונתקעים במשך קילומטרים אחרי משאית זבל. זה רחוב חד־סטרי. זה גם רחוב עם נתיב אחד. אבל אריק לא נאנח או מתלונן אפילו פעם אחת. במקום זה הוא משמיע מוזיקת ג'ז. תשמעי את זה, הוא אומר. אבל אני שומעת רק את הנסיעה והעצירה של המשאית, את ההרמה וההשלכה של הזבל, את קרקוש פחי המתכת. אחרי שיר אחד אני כל כך מתוסכלת עד שאני רוכנת קדימה וצופרת במקומו. ואז אני צועקת מהחלון לעבר המשאית, סליחה, אכפת לך...?
    ***
    מנחה הדוקטורט שלי מגיע לשולחני, מתיישב, מצמיד את כפות הידיים שלו זו לזו ושואל, לאן את מעריכה שהפרויקט שלך יגיע בעוד חמש שנים?
    חמש שנים? אני אומרת בתדהמה. אני מקווה לגמור עד אז את התואר ולמצוא עבודה בעולם האמיתי.
    אני מבין, הוא אומר. אם כך, אולי הגיע הזמן להתחיל פרויקט חדש, פרויקט שיתאים יותר ליכולות שלך.
    אומר והולך.
    החשק לזרוק משהו על ראשו לא נעלם. בהתחשב במה שהוא אומר אני מתלבטת בין המחשב לשולחן.
    אני רושמת פרויקטים אפשריים. למשל, אלכימיה. אם זה יצליח, אגמור את התואר מחר.
    איזה בחור במעבדה מאמין בכל לבו שהמדע לא נועד לנשים. הוא אומר שלנשים אין ביצים לעסוק במדעים.
    הוא לא טועה. אין לנו ביצים.
    אבל אם הוא היה אומר לי את זה כשהתחלתי ללמוד, הייתי מחטיפה לו אגרוף. בתחילת הדרך חשבתי שאני הכי טובה בכימיה. בתיכון אני אפילו זוכה בפרס ארצי בכימיה. במפגש האוריינטציה אני אומרת בשחצנות, כן, זאת אני, ואז אני מבינה שגם כל השאר זכו מתישהו בפרס הזה, ובעוד פרסים שמעולם לא זכיתי בהם.
    הבחור מהמעבדה עדיין בסביבה. הוא עובד עם השותפה למעבדה. אם הכול ילך כשורה, הם יפרסמו עוד מאמר בשנה הבאה ואחר כך יסיימו את התואר.
    הוא עדיין אומר שלנשים אין ביצים לעסוק במדעים. חוץ מהשותפה שלך למעבדה. לה יש שלוש.
    אחר כך אני שואלת את אריק, כמה ביצים אתה חושב שיש לי?
    העיתוי גרוע. בדיוק נכנסנו למיטה והתחלנו להתנשק.
    אה... אפס? הוא אומר, והנשיקות פוסקות. קיוויתי שהוא יגיד משהו בנוסח שלוש וחצי.
    ***
    פתגם סיני: מחוץ לשמים יש שמים, מחוץ לאנשים יש אנשים.
    הוא מדבר על האינסופיות, וגם על זה שתמיד יהיה מישהו יותר טוב ממך.
    אריק אומר שהפתגם מזכיר לו סיפור מהפילוסופיה ההודית.
    לפני שלוש מאות שנה חשבו שהעולם הוא לוח שטוח שמונח על פיל שעומד על צב. מתחת לצב היה עוד צב ומתחת לצב היה עוד אחד. צבים כל הדרך למטה.
    ***
    אני מתקשרת בכל הזדמנות לחברה הכי טובה. היא רופאה במנהטן. בעלה איש עסקים. יש להם כסף, מנהלת משק בית, ודירת יוקרה במרכז העיר בגובה שתים־עשרה קומות באוויר.
    בהשוואה לחברים האחרים שלי, הם נשואים הכי הרבה זמן, כי הם התחתנו מיד אחרי התואר הראשון ואחר כך התקדמו בקריירות שלהם.
    באותו זמן הם מחליטים שכך עדיף, מבחינה לוגיסטית, כי היא לא חושבת שיהיה לה זמן לתכנן חתונה בזמן הלימודים או במהלך ההתמחות. ומה אם ההתמחות תהרוס את הגזרה הזאת, היא אומרת ביום חתונתה ומניחה את ידה על בטנה השטוחה בחדר שבו אני עוזרת לה להתלבש.
    היא כלה יפהפייה. ההתמחות לא הורסת כלום.
    אני מכירה את הבחורה הזאת מכיתה ג'. אנחנו גדלות בעיירות סמוכות במישיגן ונפגשות דרך חברי משפחה. עוד לפני שאני ממש מכירה אותה אני יודעת את זה — בכיתה ב' היא התחילה להתעניין בדבק נוזלי. היא אוהבת לשפוך אותו על ידיה וללקק אותו.
    עכשיו היא אומרת למטופלים שלה להפסיק לאכול שומן טרנס לטובת העורקים הסתומים שלהם, ורושמת להם תרופות מתוך התחשבות. בואי, אני אעשה לך בדיקה מקיפה, היא אומרת בכל פעם שאני מתקשרת, ואני מוכרחה לסרב בתוקף. לא מפני שאני מפקפקת בכישוריה אלא מפני שראיתי אותה אוכלת דבק.
    זה היה מזמן, היא אומרת.
    כן, אבל מי יודע מה ההשפעות ארוכות הטווח. אף אחד לא חקר אותן.
    מה הסיפור עם הכימיה שלך? היא אומרת היום. למה זה לא מתקדם כמו שצריך? השקעת את השעות, אז למה לא יוצא מזה כלום?
    אני מסבירה לה את זה באמצעות לֶגוֹ. בכימיה שאני עוסקת בה מחברים הרבה חלקי לגו ויוצאת מזה יחידת לגו אחרת. חלקי הלגו הם מולקולות, אבל בניגוד ללגו הממשי, אני לא יכולה לראות אותן או לגעת בהן.
    אני בשנה האחרונה בקולג' כשאני מחליטה לעסוק בסינתזה אורגנית. היופי שבה מרתק אותי. מטרת הכימיה הזו היא ליצור מולקולה שכבר קיימת בטבע, אבל ליצור אותה בצורה טובה יותר מאשר בטבע, בשלבים מועטים ככל האפשר, והשלב היסודי צריך להיות יפהפה. הטכניקה חשובה יותר מכול. ניצולֶת האחוזים חשובה יותר מכול. במשך חודשים אני מריצה שוב ושוב את אותה תגובה, השלב השביעי של סינתזה בת עשרים וארבעה שלבים, רק כדי להעלות את הניצולת מ-50 אחוז ל-65, מפני שהמנחה לא מוכן לקבל משהו מתחת ל-60. אחר כך אני מריצה את השלב השמיני במשך חודשים. אחר כך המנחה שואל במשך שנים, השגת אותה, את המולקולה? ואני אומרת, לא, היא עדיין חופשייה.
    עם הזמן זה כבר לא מרתק אותי.
    לא תמיד אני אוהבת לדבר על העבודה שלי עם החברה הכי טובה.
    לפעמים היא מתחילה לומר, טוב, כשאני הייתי במעבדת כימיה אורגנית, אני זוכרת שזה היה בסדר גמור. הלֶגו לא מגיע עם הוראות הרכבה?
    וזה קצת מרגיז אותי.
    ברגע שאגמור לכתוב את זה, ייתנו לי דוקטורט.
    את הלכת למעבדה האורגנית כחלק מקורס. היה לך שותף. הניסויים שביקשו ממך לעשות היו אמורים להצליח. לא ניסית לגלות משהו חדש.
    בסדר, בסדר, היא אומרת.
    פתאום היא שואלת אותי אם כתבתי משהו אחר.
    כמו מה?
    אני לא יודעת. לא כתבת פעם דברים?
    זה היה מזמן, אני אומרת.
    בקולג' אני נרשמת לכמה קורסי כתיבה, וסמסטר אחד אני חושבת שאולי אם זה לא יהיה כל כך לא מעשי, אעסוק בכתיבה.
    עולם אידיאלי: כסף יורד לחיקי מהשמים על כל מילה שאני כותבת. מחיר אחיד של דולר. עשרים למילה שנונה במיוחד.
    ***
    אני בת יחידה, וגם אריק בן יחיד. זה לא מה שיפריד בינינו, אבל אני כן חוששת ממה שצפוי לנו בעתיד.
    תארו לעצמכם שני ילדים יחידים מתחתנים, נשארים יחד, ואז ההורים שלנו נהיים חולים. תארו לעצמכם איך אנחנו טסים להורים האלה, ארבעה בסך הכול אם הם יחלו באותו זמן, לפי חוק מרפי, ואנחנו רק שניים. תארו לעצמכם שיהיו לנו ילדים, בכמה אנשים נצטרך לטפל, לכמה אנשים לדאוג. ומי יוציא את הכלב שלנו לטיול?
    אם הכלב הזה ימות מהזנחה, לעולם לא אסלח לעצמי.
    לאריק יש רגשות מעורבים לגבי העובדה שהוא בן יחיד.
    זה מפני שהמשפחה שלו אוהבת אותו יותר מדי. מהגן ועד כיתה ו', אימא שלו משאירה לו פתקים בכתב יד בקופסת האוכל שלו. היא כותבת דברים כמו אתה השמש והכוכבים שלי.
    זה מקסים, אני אומרת, עד שאני חושבת יותר על המשפט.
    אי־אפשר להיות שני דברים בבת אחת: אתה לא אור, גם גל וגם חלקיק. אתה לא החתול של שרדינגר, גם מת וגם חי.
    תהפכו את הפתק ותמצאו מדבקת ספיידרמן שאפשר להדביק על היד או על קופסת האוכל, שכבר מכוסה במדבקות.
    בכיתה ו' אריק סוף־סוף כותב לאימו, בבקשה תפסיקי לכתוב לי פתקים ולשלוח לי מדבקות. את עושה לי בושות לפני כולם.
    אני פוגשת את כל משפחתו בהצגת התזה שלו. אימא, אבא, דודות ודודים, שני סֶטים של סבים. הם יושבים בשורה האחורית וקמים אחרי שהוא סיים, בלי להבין דבר, ומריעים בטירוף.
    בארוחה החגיגית לכבודו הם שואלים אותו שאלות בזה אחר זה.
    איך ההרגשה להיות הכי מצליח במשפחה? איך ההרגשה להיות הכי חכם במשפחה?
    הם צוחקים? לא, הם רציניים. אני מפסיקה לאכול במילה מבריק.
    לא כל משפחתו גרה בעיירה הציורית הזו, אבל כולם גרים בקרבת מקום. שבוע אחד יש פיקניק. בשבוע אחר, ברביקיו משפחתי. נראה לי שזאת הסיבה האמיתית שהוא עוזב. כל תשומת הלב הזאת עלולה לחנוק, הוא אומר עכשיו. אבל מה הוא חווה כשהוא מגיע בפעם הראשונה העירה לעשות דוקטורט? בידוד? הלם? לא, הוא כל כך מאושר. הוא פורח.
    קשה לי להאמין לסיפור הזה. אולי בגלל זה אני שואלת, מה הדבר הכי גרוע שההורים שלך אמרו לך? מה הדבר הכי גרוע שראית אותם עושים?
    הוא נדהם. הוא חושב הרבה זמן. כשאין לו תשובה, אני אומרת, חייב להיות רגע שבו קלטת את הרשעות של ההורה, והמבט שהוא תוקע בי הוא מבט שאומר שזאת לא תחרות, הצורה שבה גדלנו, וזה לא נתון לוויכוח.
    אז אני סותמת.
    ***
    איך חוזים דברים כמו חרדה והתנהגות מסוכנת? איך חוזים דברים כמו כפיות טובה? מיפינו את כל הגנום האנושי אבל את רובו אנחנו לא מבינים. ויש גם בעיות אחרות — מחלת לב, סרטן, לקות ראייה.
    כשאני צופה בסרט ״מה קרה בגטקה?״ אני חושבת, איזו חֶברה מושלמת, להרכיב לעצמך ילד, איזה רעיון נפלא.
    הדי־אן־איי נפתח כמו רוכסן כדי להשתכפל ולעבור מיוזיס, ליצור דברים כמו ביצית וזרע שמתחברים כדי ליצור דברים כמו תינוקות.
    הפתיחה הזאת נראית לי חושנית. כמו פתיחת רוכסן שמלתה של אישה.

    עוד על הספר

    כימיה וייקי וואנג

    חלק ראשון

    הבחור שואל את הבחורה שאלה. זאת שאלה בקשר לנישואים. תשאל אותי שוב מחר, היא אומרת, והוא אומר, לא ככה זה עובד.
    היהלום הוא כבר לא המינרל הקשה ביותר הידוע לאדם. ״ניו סַיֶינטִיסט״ מדווח שזה לונסדלואיט. לונסדלואיט קשה יותר מיהלום ב-58 אחוז ונוצר רק כשמטאורים מתרסקים על כדור הארץ.
    ***
    השותפה למעבדה אומרת לעשות רשימת יתרונות וחסרונות.
    תכתבי הכול, תוכיחי לעצמך.
    אחר כך היא מהנהנת באהדה וטופחת לי על הזרוע.
    השותפה למעבדה היא פותרת של בעיות קשות. שולחן העבודה שלה עומד ליד השולחן שלי אבל הוא מסודר יותר ומפיק יותר תוצאות.
    אפשר לחשוב, היא אומרת על פרסומיה הרבים מאוד מאוד. היא לא מתייחסת לעצמה ברצינות רבה מדי, עסוקה אבל לא עד כדי כך עסוקה, מדברת על עוד דברים חוץ מכימיה.
    נקודת המבט שלה נראית לי מרעננת, אבל מוזרה. לוּ היו לי הישגים כמו שלה, הייתי מזכירה אגב שיחה את המאמרים שפרסמתי. קראת את כך וכך? כי המאמר בהחלט שווה השקעה. הטבלאות כשלעצמן הן יפהפיות ומאורגנות להפליא.
    אני פרסמתי רק מאמר אחד. הטבלאות דווקא יפות מאוד, ממש ברורות, והגבולות ברווח כפול. כותרות תמציתיות ומחכימות.
    קראתי באיזה מקום שהמספר הממוצע של קוראי מאמר מדעי הוא 0.6.
    אז אני עורכת רשימה. היתרונות רבים.
    אריק מכין ארוחות ערב. אריק מכין ארוחות ערב נהדרות. אריק מושיט לי את מברשת השיניים עם משחת שיניים עליה, ולפעמים אפילו מכניס לי אותה לפה. אריק מוריד את הזבל ואת הדברים למִחזור; משקה את כל הצמחים שלנו כי אני לא מצליחה לזכור שהם חיים. העלים האלה נראים פריכים, אמר אחרי השבוע שלא היה פה.
    הוא באותו שבוע בקליפורניה בכנס עם עוד כימאים צעירים ומבוססים בתחומם.
    אריק גם מסיע אותי למעבדה כשגשום מכדי לרכוב על אופניים. בבוסטון יורד הרבה גשם. לפעמים הגשם יורד בצורה אופקית ופוגע בפָּנים.
    אריק גם מוציא את הכלב לטיול. יש לנו כלב. אריק הביא לי אותו.
    אני קולטת שלא מצאתי שום חסרונות. ידעתי את זה כשהתחלתי.
    זאת חצי רשימה, אני אומרת לשותפתי למעבדה למחרת היום, והיא מציעה לקנות לי עוגייה.
    במעבדה יש שני תאים מלאים באַרְגּוֹן. בתוכָם אני עוסקת בכימיה רגישה, כזאת שצריכה לשמור מרחק מאוויר. ברגע שנכנס אוויר, הכימיקלים מתלקחים. לתוכָם אני גם רוצה להכניס את הראש בימים ששום דבר לא מסתדר.
    בימים האלה אני מוסיפה כמות לא נכונה של זָרָז. או שאני מוסיפה את הזרז הלא־נכון.
    זָרָזים מאיצים את התגובות. הם מפחיתים את אנרגיית השפעול, שהיא ההתלבטות שעומדת בפני כל תגובה לפני שהיא מתחייבת לכיוון מסוים.
    מה הטעם בעבודה הזו בסופו של דבר? אני שואלת את עצמי כשאני לבד בַּחדר. רשמית הוא נקרא חדר החומרים המסיסים, אבל אני קוראת לו "מבצר הבדידות".
    אריק כבר לא עובד במעבדה הזאת. הוא גמר את הלימודים לפני שנה ועכשיו הוא במעבדה אחרת. דרושות לפחות חמש שנים כדי להשלים דוקטורט בכימיה. נפגשנו כשהייתי בשנה הראשונה והוא בשנייה.
    עכשיו אני מסתובבת בדירה שלנו ונתקלת בחפצים שלו: תיקי תופים שחורים וגדולים וסירי פלדה ובקבוקי חומצות גדולים שבתוכם תוסס נוזל חוּם. אריק מנגן על תופים ומבשל בירה. המקום ששני התחביבים האלה תופסים הוא חיסרון, אבל הוא זניח לעומת התופים שאני אוהבת לשמוע והבירה שאני אוהבת לשתות.
    רשימת היתרונות שלי גדלה בקצב מעריכי.
    ***
    כבר דיברנו בעבר על נישואים. את רואה את עצמך מתיישבת, יולדת ילדים? את רואה את עצמך מקימה משפחה? לא אמרתי לא, אבל לא אמרתי כן. דיברנו על זה כבדרך אגב. בכל פעם הוא חשב שאם אקבל הצעת נישואים ממשית, אגיד משהו אחר.
    לפחות עכשיו שמתי את כל הקלפים שלי על השולחן, הוא אומר. אבל בבקשה אל תתעכבי עם ההחלטה יותר מדי.
    ***
    הקיץ חם בצורה בלתי נסבלת. אנחנו מסתובבים במעברים של הוֹם דיפּוֹ ומחפשים מאוורר. המאוורר האחרון שלנו התקלקל אתמול, ובשבוע הבא אמור להיות עוד יותר חם. ובחודש הבא, הוריקן.
    כשאריק רואה את תחזית ההוריקן, הוא תוהה אם האנשים שכתבו את התחזית עובדים עלינו.
    למה שהם יעשו את זה? אני שואלת.
    כי זה מצחיק.
    כן, נכון. כעבור דקה אני צוחקת.
    מעלתו הגדולה ביותר של אריק היא הסבלנות. הוא מוכן לחכות בתורים ארוכים יותר מהתורים שאני הייתי עומדת בהם, וזה לא יזיז לו. הוא יחזיק מאוורר כבד ובכל זאת יחייך אל הזקנה שלפניו, שנושאת ערימה גבוהה של אהילים ומתמלאת ספקות ברגע התשלום. היא שואלת את הקופאי לדעתו. היא שואלת את אריק. אני צריכה את האהיל האדום? אותי היא לא טורחת לשאול, כי אני זאת שהרגל שלה מתופפת בזעם. האישה חושבת עוד קצת ומסובבת כל אהיל בידיה, אבל בסוף לא קונה כלום.
    במכונית אני אומרת לאריק שאם הייתי צריכה לדמיין איך נראה הגיהינום, הוא היה דומה מאוד לתור שבדיוק חיכינו בו. רק שהאישה לעולם לא הייתה מחליטה איזה אהיל לקנות והתור לא היה מתקדם.
    אתה מסוגל לדמיין את זה? אני אומרת. זה עונש חמור יותר מלדחוף את הדבר ההוא על הגבעה.
    סלע, אומר אריק.
    אני קולטת איזו צבועה אני, מאלצת אותו לחכות לתשובה ואז מקטרת על תור של עשרים וחמש דקות.
    כשאנחנו חוזרים הביתה, אריק מחבר את המאוורר והכלב יורד מהפסים.
    ***
    אריק ואני עברנו לגור יחד לפני שנתיים. אין לנו כלב אבל אנחנו חושבים על זה. איזה סוג? שואל אריק. גדול? קטן? אין לי העדפה. אולי פשוט כלב מקסים?
    כשהוא מביא אותו הביתה בפעם הראשונה, אני שומעת את הזנב, ארוך ועבות, חובט על הספה. גולדן דוּדל במשקל עשרים קילו. מקסים להפליא. כשהוא רץ האוזניים מתנפנפות. אם לא היינו מספרים אותו, הפרווה הייתה ממשיכה לצמוח והוא היה נראה כמו דוב בלונדיני.
    הדוב הבלונדיני אוהב אנשים וזה טוב. אבל אחר כך אנחנו מגלים שהוא מפחד מכל השאר: ממייבש השיער, מקרטון ריק, מהמאוורר.
    ***
    במשפחה שלי מזג רע עובר בירושה. זה הגֶּן האָלֶלי הדומיננטי, כמו שיער שחור. אריק אדמוני. החברים שלנו שאלו אם יש סיכוי שהילדים שלנו יהיו ג'ינג'ים. הג'ינג'ים הולכים ומתמעטים, והחברים שלנו חוששים לתלתליו היפים של אריק.
    אני אומרת, אלא אם מֶנדֶל טעה לגמרי לגבי הגנטיקה, הילדים שלנו יירשו את השיער שלי.
    אבל החברים שלנו בכל זאת יכולים לחלום. ילד אסייתי ג'ינג'י. חברה אחת אומרת, כדאי לך לכתוב על זה מאמר ל״סאיינס״ ואז לחפש עבודה באקדמיה ואז להשיג קביעות.
    אריק כבר מחפש עבודה באקדמיה. הוא רוצה ללמד בקולג' שפונה בעיקר לתלמידי תואר ראשון.
    מפני שהם העתיד, הוא אומר. להוטים ללמוד, מלאי מרץ ומאושרים, פחות או יותר, בהשוואה לבוגרי קולג'. עם תלמידי תואר ראשון אני יכול לעשות משהו חשוב.
    אני לא אומרת את זה, אבל חושבת: אתה האדם היחיד שאני מכירה שמדבר ככה. בהתלהבות כזאת, באמונה שלמה בכוונותיהם הטהורות.
    אבל הקולג'ים שהוא מתעניין בהם לא נמצאים בבוסטון. הם במקומות כמו אוֹבֶּרלין, אוהיו.
    אני בטוחה שאריק יתקבל לעבודה. מסלול הקריירה שלו ישיר מאוד, כמו חץ מכוון למטרה. לוּ הייתי צריכה לצייר את המסלול שלי, הוא היה נראה כמו חלקיק גז שמתעופף לו בחלל.
    השותפה למעבדה מצטטת לעתים קרובות את חוכמת הכימאים הרבים לפניה. מוכרחים לאהוב כימיה גם כשהיא לא מסתדרת לך. מוכרחים לאהוב כימיה ללא תנאים.
    החברים ששואלים על הילדים הג'ינג'ים הם אלה שהתחתנו לא מזמן, או אלה שהתחתנו לא מזמן ואימצו כלב. בכל פעם שאנחנו מזמינים אותם אלינו לארוחת ערב, כמו הערב, הם חושבים שאנחנו מנסים לומר להם שאנחנו מאורסים.
    יש חדש? הם אומרים.
    עוד לא, אני עונה, אבל הנה, במקום זה קחו קצת גבינת פרמזן שגיררנו כרגע.
    אני יודעת שמאחורי גבי הם פחות עדינים. הם שואלים זה את זה, כבר עברו ארבע שנים, לא? הם מתבדחים, היא איתו רק בגלל הכסף שלו.
    כולם יודעים שבוגרי תואר שני מרוויחים גרושים, ושיש במדינה יותר דוקטורנטים למדעים ממספר העבודות שמחכות להם.
    אריק בתיכון כשהוא מחליט לראשונה לעשות דוקטורט. הוא לומד כימיה ומצטיין. זה במערב מרילנד, בעיירה עם הרבה צריחי כנסיות, אבל בלי שום סטארבקס. פעם בשנתיים אנחנו נוסעים שלוש שעות משדה התעופה בוושינגטון די־סי, דרך מעבר בהרי האפלצ'ים, ומגיעים למקום ציורי שאריק מכיר בו ככל הנראה את כולם. בבר המעוגל הגדול הוא מנופף לגבר — מנצח התזמורת בתיכון שאריק למד בו. הוא מנופף אל האישה מהדואר — אימא של חבר שלו מהתיכון. לדיינר עם הבר המעוגל קוראים נַיינֶרז. תמיד יש אדמה חקלאית למכירה וטחנות רוח פעילות.
    לפעמים אני שואלת את עצמי למה הוא עזב מקום שלכל גלידרייה שיש בו קוראים ״מחלבה״, ועבר לעבוד שבעים שעות בשבוע במעבדה. הוא זוקף את זה לזכות המורה שלו לכימיה, שלעתים קרובות שאל אותו, מה תעשה אחרי זה? ואל תגיד שתישאר פה.
    ***
    אימהות סיניות מאמינות שילדים בוחרים את תכונותיהם ברחם. החכמים משקיעים כדי לבחור את התכונות הכי טובות. הסתומים מתבלבלים בקלות ונרדמים. כעונש על עצלנותם הם מקבלים את התכונות הכי גרועות.
    ואולי רק אימא שלי מאמינה בזה.
    אם היית בוחרת יותר טוב, לא היית נתקעת עם מצבי הרוח הנוראיים של אבא שלך או עם הראייה הגרועה שלי. אני לא רוצה להאמין בזה אבל זה כל כך מושרש בי. בהשוואה אלי, לאריק אין שום מצבי רוח.
    יום חמישי, יום הזבל. אנחנו נוסעים ברחובות הלא־נכונים ונתקעים במשך קילומטרים אחרי משאית זבל. זה רחוב חד־סטרי. זה גם רחוב עם נתיב אחד. אבל אריק לא נאנח או מתלונן אפילו פעם אחת. במקום זה הוא משמיע מוזיקת ג'ז. תשמעי את זה, הוא אומר. אבל אני שומעת רק את הנסיעה והעצירה של המשאית, את ההרמה וההשלכה של הזבל, את קרקוש פחי המתכת. אחרי שיר אחד אני כל כך מתוסכלת עד שאני רוכנת קדימה וצופרת במקומו. ואז אני צועקת מהחלון לעבר המשאית, סליחה, אכפת לך...?
    ***
    מנחה הדוקטורט שלי מגיע לשולחני, מתיישב, מצמיד את כפות הידיים שלו זו לזו ושואל, לאן את מעריכה שהפרויקט שלך יגיע בעוד חמש שנים?
    חמש שנים? אני אומרת בתדהמה. אני מקווה לגמור עד אז את התואר ולמצוא עבודה בעולם האמיתי.
    אני מבין, הוא אומר. אם כך, אולי הגיע הזמן להתחיל פרויקט חדש, פרויקט שיתאים יותר ליכולות שלך.
    אומר והולך.
    החשק לזרוק משהו על ראשו לא נעלם. בהתחשב במה שהוא אומר אני מתלבטת בין המחשב לשולחן.
    אני רושמת פרויקטים אפשריים. למשל, אלכימיה. אם זה יצליח, אגמור את התואר מחר.
    איזה בחור במעבדה מאמין בכל לבו שהמדע לא נועד לנשים. הוא אומר שלנשים אין ביצים לעסוק במדעים.
    הוא לא טועה. אין לנו ביצים.
    אבל אם הוא היה אומר לי את זה כשהתחלתי ללמוד, הייתי מחטיפה לו אגרוף. בתחילת הדרך חשבתי שאני הכי טובה בכימיה. בתיכון אני אפילו זוכה בפרס ארצי בכימיה. במפגש האוריינטציה אני אומרת בשחצנות, כן, זאת אני, ואז אני מבינה שגם כל השאר זכו מתישהו בפרס הזה, ובעוד פרסים שמעולם לא זכיתי בהם.
    הבחור מהמעבדה עדיין בסביבה. הוא עובד עם השותפה למעבדה. אם הכול ילך כשורה, הם יפרסמו עוד מאמר בשנה הבאה ואחר כך יסיימו את התואר.
    הוא עדיין אומר שלנשים אין ביצים לעסוק במדעים. חוץ מהשותפה שלך למעבדה. לה יש שלוש.
    אחר כך אני שואלת את אריק, כמה ביצים אתה חושב שיש לי?
    העיתוי גרוע. בדיוק נכנסנו למיטה והתחלנו להתנשק.
    אה... אפס? הוא אומר, והנשיקות פוסקות. קיוויתי שהוא יגיד משהו בנוסח שלוש וחצי.
    ***
    פתגם סיני: מחוץ לשמים יש שמים, מחוץ לאנשים יש אנשים.
    הוא מדבר על האינסופיות, וגם על זה שתמיד יהיה מישהו יותר טוב ממך.
    אריק אומר שהפתגם מזכיר לו סיפור מהפילוסופיה ההודית.
    לפני שלוש מאות שנה חשבו שהעולם הוא לוח שטוח שמונח על פיל שעומד על צב. מתחת לצב היה עוד צב ומתחת לצב היה עוד אחד. צבים כל הדרך למטה.
    ***
    אני מתקשרת בכל הזדמנות לחברה הכי טובה. היא רופאה במנהטן. בעלה איש עסקים. יש להם כסף, מנהלת משק בית, ודירת יוקרה במרכז העיר בגובה שתים־עשרה קומות באוויר.
    בהשוואה לחברים האחרים שלי, הם נשואים הכי הרבה זמן, כי הם התחתנו מיד אחרי התואר הראשון ואחר כך התקדמו בקריירות שלהם.
    באותו זמן הם מחליטים שכך עדיף, מבחינה לוגיסטית, כי היא לא חושבת שיהיה לה זמן לתכנן חתונה בזמן הלימודים או במהלך ההתמחות. ומה אם ההתמחות תהרוס את הגזרה הזאת, היא אומרת ביום חתונתה ומניחה את ידה על בטנה השטוחה בחדר שבו אני עוזרת לה להתלבש.
    היא כלה יפהפייה. ההתמחות לא הורסת כלום.
    אני מכירה את הבחורה הזאת מכיתה ג'. אנחנו גדלות בעיירות סמוכות במישיגן ונפגשות דרך חברי משפחה. עוד לפני שאני ממש מכירה אותה אני יודעת את זה — בכיתה ב' היא התחילה להתעניין בדבק נוזלי. היא אוהבת לשפוך אותו על ידיה וללקק אותו.
    עכשיו היא אומרת למטופלים שלה להפסיק לאכול שומן טרנס לטובת העורקים הסתומים שלהם, ורושמת להם תרופות מתוך התחשבות. בואי, אני אעשה לך בדיקה מקיפה, היא אומרת בכל פעם שאני מתקשרת, ואני מוכרחה לסרב בתוקף. לא מפני שאני מפקפקת בכישוריה אלא מפני שראיתי אותה אוכלת דבק.
    זה היה מזמן, היא אומרת.
    כן, אבל מי יודע מה ההשפעות ארוכות הטווח. אף אחד לא חקר אותן.
    מה הסיפור עם הכימיה שלך? היא אומרת היום. למה זה לא מתקדם כמו שצריך? השקעת את השעות, אז למה לא יוצא מזה כלום?
    אני מסבירה לה את זה באמצעות לֶגוֹ. בכימיה שאני עוסקת בה מחברים הרבה חלקי לגו ויוצאת מזה יחידת לגו אחרת. חלקי הלגו הם מולקולות, אבל בניגוד ללגו הממשי, אני לא יכולה לראות אותן או לגעת בהן.
    אני בשנה האחרונה בקולג' כשאני מחליטה לעסוק בסינתזה אורגנית. היופי שבה מרתק אותי. מטרת הכימיה הזו היא ליצור מולקולה שכבר קיימת בטבע, אבל ליצור אותה בצורה טובה יותר מאשר בטבע, בשלבים מועטים ככל האפשר, והשלב היסודי צריך להיות יפהפה. הטכניקה חשובה יותר מכול. ניצולֶת האחוזים חשובה יותר מכול. במשך חודשים אני מריצה שוב ושוב את אותה תגובה, השלב השביעי של סינתזה בת עשרים וארבעה שלבים, רק כדי להעלות את הניצולת מ-50 אחוז ל-65, מפני שהמנחה לא מוכן לקבל משהו מתחת ל-60. אחר כך אני מריצה את השלב השמיני במשך חודשים. אחר כך המנחה שואל במשך שנים, השגת אותה, את המולקולה? ואני אומרת, לא, היא עדיין חופשייה.
    עם הזמן זה כבר לא מרתק אותי.
    לא תמיד אני אוהבת לדבר על העבודה שלי עם החברה הכי טובה.
    לפעמים היא מתחילה לומר, טוב, כשאני הייתי במעבדת כימיה אורגנית, אני זוכרת שזה היה בסדר גמור. הלֶגו לא מגיע עם הוראות הרכבה?
    וזה קצת מרגיז אותי.
    ברגע שאגמור לכתוב את זה, ייתנו לי דוקטורט.
    את הלכת למעבדה האורגנית כחלק מקורס. היה לך שותף. הניסויים שביקשו ממך לעשות היו אמורים להצליח. לא ניסית לגלות משהו חדש.
    בסדר, בסדר, היא אומרת.
    פתאום היא שואלת אותי אם כתבתי משהו אחר.
    כמו מה?
    אני לא יודעת. לא כתבת פעם דברים?
    זה היה מזמן, אני אומרת.
    בקולג' אני נרשמת לכמה קורסי כתיבה, וסמסטר אחד אני חושבת שאולי אם זה לא יהיה כל כך לא מעשי, אעסוק בכתיבה.
    עולם אידיאלי: כסף יורד לחיקי מהשמים על כל מילה שאני כותבת. מחיר אחיד של דולר. עשרים למילה שנונה במיוחד.
    ***
    אני בת יחידה, וגם אריק בן יחיד. זה לא מה שיפריד בינינו, אבל אני כן חוששת ממה שצפוי לנו בעתיד.
    תארו לעצמכם שני ילדים יחידים מתחתנים, נשארים יחד, ואז ההורים שלנו נהיים חולים. תארו לעצמכם איך אנחנו טסים להורים האלה, ארבעה בסך הכול אם הם יחלו באותו זמן, לפי חוק מרפי, ואנחנו רק שניים. תארו לעצמכם שיהיו לנו ילדים, בכמה אנשים נצטרך לטפל, לכמה אנשים לדאוג. ומי יוציא את הכלב שלנו לטיול?
    אם הכלב הזה ימות מהזנחה, לעולם לא אסלח לעצמי.
    לאריק יש רגשות מעורבים לגבי העובדה שהוא בן יחיד.
    זה מפני שהמשפחה שלו אוהבת אותו יותר מדי. מהגן ועד כיתה ו', אימא שלו משאירה לו פתקים בכתב יד בקופסת האוכל שלו. היא כותבת דברים כמו אתה השמש והכוכבים שלי.
    זה מקסים, אני אומרת, עד שאני חושבת יותר על המשפט.
    אי־אפשר להיות שני דברים בבת אחת: אתה לא אור, גם גל וגם חלקיק. אתה לא החתול של שרדינגר, גם מת וגם חי.
    תהפכו את הפתק ותמצאו מדבקת ספיידרמן שאפשר להדביק על היד או על קופסת האוכל, שכבר מכוסה במדבקות.
    בכיתה ו' אריק סוף־סוף כותב לאימו, בבקשה תפסיקי לכתוב לי פתקים ולשלוח לי מדבקות. את עושה לי בושות לפני כולם.
    אני פוגשת את כל משפחתו בהצגת התזה שלו. אימא, אבא, דודות ודודים, שני סֶטים של סבים. הם יושבים בשורה האחורית וקמים אחרי שהוא סיים, בלי להבין דבר, ומריעים בטירוף.
    בארוחה החגיגית לכבודו הם שואלים אותו שאלות בזה אחר זה.
    איך ההרגשה להיות הכי מצליח במשפחה? איך ההרגשה להיות הכי חכם במשפחה?
    הם צוחקים? לא, הם רציניים. אני מפסיקה לאכול במילה מבריק.
    לא כל משפחתו גרה בעיירה הציורית הזו, אבל כולם גרים בקרבת מקום. שבוע אחד יש פיקניק. בשבוע אחר, ברביקיו משפחתי. נראה לי שזאת הסיבה האמיתית שהוא עוזב. כל תשומת הלב הזאת עלולה לחנוק, הוא אומר עכשיו. אבל מה הוא חווה כשהוא מגיע בפעם הראשונה העירה לעשות דוקטורט? בידוד? הלם? לא, הוא כל כך מאושר. הוא פורח.
    קשה לי להאמין לסיפור הזה. אולי בגלל זה אני שואלת, מה הדבר הכי גרוע שההורים שלך אמרו לך? מה הדבר הכי גרוע שראית אותם עושים?
    הוא נדהם. הוא חושב הרבה זמן. כשאין לו תשובה, אני אומרת, חייב להיות רגע שבו קלטת את הרשעות של ההורה, והמבט שהוא תוקע בי הוא מבט שאומר שזאת לא תחרות, הצורה שבה גדלנו, וזה לא נתון לוויכוח.
    אז אני סותמת.
    ***
    איך חוזים דברים כמו חרדה והתנהגות מסוכנת? איך חוזים דברים כמו כפיות טובה? מיפינו את כל הגנום האנושי אבל את רובו אנחנו לא מבינים. ויש גם בעיות אחרות — מחלת לב, סרטן, לקות ראייה.
    כשאני צופה בסרט ״מה קרה בגטקה?״ אני חושבת, איזו חֶברה מושלמת, להרכיב לעצמך ילד, איזה רעיון נפלא.
    הדי־אן־איי נפתח כמו רוכסן כדי להשתכפל ולעבור מיוזיס, ליצור דברים כמו ביצית וזרע שמתחברים כדי ליצור דברים כמו תינוקות.
    הפתיחה הזאת נראית לי חושנית. כמו פתיחת רוכסן שמלתה של אישה.