עגלות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עגלות
מכר
מאות
עותקים
עגלות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עגלות

4.5 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

"אתם נולדתם זאבים, אל תשכחו את זה. וזאב הוא לא זאב אם הוא לא מת לטרוף, לא ככה?..."

נטע נוסעת לארצות הברית לעבוד בעגלות. היא בסך הכול רוצה לעשות מכה ולחזור לארץ, למושב שלה, למשפחה, אל עודד. היא חרוצה וחדורת מטרה - היא תצליח בעולם המכירות. קטן עליה. וזה שאומרים שבעגלות זה שקרים וסמים ותחבולות - זה שטויות. לא אצלה. היא חזקה, היא לא מאלה.

די מהר נטע משתלטת על העניינים, לומדת איך להגדיל מכירות, וכמעט בלי לשים לב פורצת עוד ועוד גבולות פנימיים. בהתחלה היא משקרת רק ללקוחות, אחר כך גם לשותפים שלה בדירת העגלות, וכעבור זמן לא רב גם למשפחה שלה. הדולרים נערמים, תחושת הסיפוק עצומה, וגם המיאוס העצמי. כל מחסום מוסרי שחשבה שלעולם לא ייפרץ - נפרץ: היא פוגעת בחלשים ממנה, גונבת מן החזקים ממנה, בוגדת במי שאוהב אותה ובטוחה שהכול בשליטה.

אלא שאז קורה משהו שבולם את הסחרור ונטע מחליטה לחזור הביתה. העניין הוא, שזה לא פשוט כמו שנדמה לה.

בשפה עכשווית וקולחת להפליא, ללא כל התנצלות ומבוכה, מתארת טל בדיחי את המתרחש בעולם העגלות. זהו סיפורם של בני דור ה־Y, שרוצים הרבה ומהר, שמרגישים בבית בכל מקום ובשום מקום, שלא בטוחים ממה הם בורחים ולאן הם רוצים להגיע.

עגלות הוא ספר הביכורים של טל בדיחי (1987), ילידת מושב קשת שברמת הגולן.

פרק ראשון

$

 
השקר הראשון שלי שם היה רק רבע שקר, כזה שאפילו לא הייתי בטוחה לגביו. אבל כשגמגמתי אותו הרגשתי שאני כבר טיפ־טיפה פחות אני.
אמרתי שיש לי חבר.
 
הבחור שאסף אותי מהשדה היה רזה, ותהיתי איך הוא מסתדר בקור הזה. הוא אמר שזיהה אותי לפי המזוודות ולפי המבט. ״עיניים זזות ימינה שמאלה, אבל הראש נשאר באותו מקום. רק למי שנוחת כאן בפעם הראשונה יש מבט כזה.״
״ככה אומרים,״ ניסיתי למלא את חלקי בסמול טוק, ״תמיד יש פעם ראשונה.״
הוא לא אמר שום דבר על מזג האוויר וגם לא שאל איך הייתה הטיסה. הוא הכניס את המזוודה לתא המטען והסתכל עליי מלמעלה. הייתי בטוחה שהוא ישאל בת כמה אני.
״יש לך חבר?״
שדות ירוקים ענקיים היו פרושים משני הצדדים של הכביש המהיר. במחלף הוא אותת ימינה והשתלב בתוך הנתיב בלי להאט.
״כן...״ היססתי. ״כלומר כן, כן.״
״יש לנו עשרים דקות עד הבית,״ הוא הדליק את הרדיו. ״עד אז אני מציע לך להחליט.״
החלטתי שכן. זה יעזור לי עד שאבין מי נגד מי. חשבתי על האצבעות המחוספסות של עודד זזות ימינה ושמאלה על השכמות שלי בפעם האחרונה שהוא ניסה לשכנע אותי לא לנסוע.
״אני אומר לך, נטשה, את סתם בורחת.״
״אולי.״
״אבא שלך אומר שמכיתה א' הוא יודע שנתחתן.״
״הוא אומר הרבה דברים.״
״לכמה זמן את נוסעת?״
״אמרתי לך שאין לי מושג.״
״לחכות לך?״
שנאתי את זה. פתאום כל משפט שלו נגמר בסימן שאלה.
הזזתי את היד שלו ממני ופתחתי את הווילון. ״אם אתה רוצה.״
 
״אני קופץ לסדר כמה דברים,״ הבחור אמר כשהגענו. לא ידעתי איך קוראים לו וכבר לא היה נעים לי לשאול. ״את יכולה להתארגן פה עד שכולם יחזרו. זה יהיה החדר שלך,״ הוא הצביע על החדר האחרון במסדרון, ״מקווה שזכרת להביא מצעים.״
הוא סובב את צרור המפתחות על האצבע.
״שיהיה לך בהצלחה, נטע.״
״תודה.״ חייכתי.
״אני מיקי,״ הוא חזר צעד אחורה לפני שנעלם, ״אם את צריכה משהו.״
 
לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו עם שרוולים ארוכים, אחת כזאת שקר איתה גם ביולי בצפון, ורעדתי מקור. המזרן הכחול בחדר ״שלי״ היה עבה מדי, לא חדש, אבל בכל זאת עטוף בניילון. הסתכלתי על הטלפון. השעון התעדכן לפי הזמן המקומי. שמונה בערב. זה אומר שבבית כבר משהו לפנות בוקר. אין איך לברוח מכאן עכשיו. יהיה בסדר. אני אקום בבוקר ואבקש ממישהו שיסיע אותי לוול מארט, או שאקנה מצעים כשאקבל משכורת.
החדר היה ריק ולא כי לא היו בו רהיטים. כמה קילופים בטיח במקומות שהיה פעם סלוטייפ, כנראה אף אחד לא נשאר מספיק זמן כדי לתקוע מסמר. הכתמים הבהירים על הפרקט סימנו לי שהמיטה פנתה פעם לדלת ופעם הוצמדה מתחת לחלון. הייתה גם שידה לבנה ולצידה ארון קיר גדול עם קולבים בודדים בתוכו. בתחתית הארון היה זרוק סמרטוט בהיר. הרמתי אותו וראיתי שזו חולצה מכופתרת שנשכחה. מדיום. מעניין כמה זמן עבר מאז שמישהי לבשה אותה ואיך היא ישבה לה על הציצים. חשבתי פעם לפתוח מכון כושר ולקרוא לו ״המדיום הוא המסר״, אבל עודד אמר שלא כולם למדו תקשורת ואלה שכן לא בהכרח פריקים של משחקי מילים. ״אבל אני חושב שזה ענק, לא מספיק לך?״
שורת פנסים האירה באור לבן מדשאות עצומות. לא משנה מאיזו זווית הסתכלתי. מיקי הסביר לי שזה הבית האחרון בקומפלקס וזה דווקא טוב, ״בשורות שבפנים אפשר לראות את האנשים שוטפים כלים, לך לפחות תהיה קצת פרטיות.״ חשבתי שבית אחרון בשורה אומר שזה המקום הכי מסוכן, ושאני בארץ זרה. אבל מיקי הסביר שוב שהיה להם חשוב לפרגן לי והוא בעצם בחר לי את החדר. הסתכלתי עליו והבנתי שהוא כנראה מוכר טוב.
 
לקחתי את התמונה מהטיול לאילת והשענתי על שידה לבנה קטנה. ״אוקיי,״ אמרתי בקול רם. ״בית.״
הייתי רעבה. פתחתי את המזוודה, אבל לא זכרתי אם בסוף הקשבתי לאבא שאמר שחשוב שיהיה איתי מזון להתחלה, או לרוני אחי שאמר, ״היא לא נוסעת לג'ונגלים, אבא, באמריקה יש שלושה סופרים למטר מרובע.״
שיט.
למה אני אף פעם לא לומדת.
הכביסה שלא הספקתי לייבש הייתה שם, עושה קולות של ״אם לא תתלי אותי הרגע אני אסריח״.
ידעתי על הטיסה חודש מראש ועדיין, הייתי עם עודד בחממות ושעתיים למייבש כביסה נדחו לרגע שאחרי האחרון. זה היה או זה או מונית לשדה.
שמעתי קולות מבחוץ. מישהו שוטף כלים, אולי משתין, קשה לדעת. אולי זה בכלל מבית אחר. מיקי אמר שכולם יחזרו מהמוֹל רק בתשע. זה היום הראשון שלי ואני לא יכולה לעשות פדיחות, חשבתי באימה, לא רוצה לראות אף אחד. אסור לי לצאת מהחדר. נזכרתי איך ביום הראשון לחטיבה הייתי כל כך מפוחדת, ידעתי שאהיה הכי נמוכה מכולם ולא נרדמתי כל הלילה. בבוקר רוני אחי הרגיע אותי ואמר שיום אחד הוא ימציא בשבילי מכונה שתפעיל כל התחלה מהיום השני שלה. ״את הרי מעולה בימים שניים,״ הוא אמר, ״וגם תמיד יש לך את עודד, מה כבר יכול לקרות.״
אני חייבת לתלות את הבגדים, חשבתי, איפה מכונת היום השני שרוני הבטיח לי, ואני חייבת גם לאכול קצת, לא משנה מה, רק לדחוף משהו לפה.
צאי כבר למטבח, נטע, פקדתי על עצמי, תציגי את עצמך ותשאלי איפה תולים כביסה. באת לכאן כדי לשחרר, לא כדי להיות תקועה בחדר. וחוץ מזה, מה את חושבת? יגיע תשע בערב וכולם יחזרו, מה תעשי אז?
זה לא עבד.
הפכתי את המזוודה. שקית סנדוויץ' עם שלוש ביצים קשות. באמת, אבא, חשבתי, מכל האוכלים בעולם? הוא בטח חשב שהחלבון יעזור לי לגדול.
שברתי את הביצה על השידה, ערמתי את הקליפות בערימה לבנה קטנה ליד התמונה. החזקתי את הביצה ביד שמאל, וביד ימין פרשתי את הבגדים הרטובים על המזרן הכחול. עודד היה משתגע, חשבתי, אלוף בסידור ארונות לפי צבעים. ריח עז וכבד של הביצה עמד בחדר. פתחתי את החלון וקילפתי ביצה נוספת. ״אכילה רגשית,״ מרים מהמכבסה הייתה בטח מרימה גבות, ״שישים אחוז מהמזון שאנו צורכים הוא אכילה רגשית. את יש לך מזל, נטע'לה, קיבלת את הגנים של אימא שלך.״
 
חמש חולצות על הקולב. שני ג'ינסים על המיטה. עוד כמה גרביים על מוט העץ של הארון, ואת התחתונים על הידיות מבחוץ.
כשהתיישבתי על המיטה עם הביצה השלישית, הדלת נפתחה.
״הריח של הביצים זה מכאן?״
זה היה מהמצבים האלה שאבא שלי אוהב לקרוא להם ״לא לבלוע ולא להקיא״, והפעם זו לא הייתה מטפורה. בחור רזה וגבוה נשען על המשקוף עם מרפק אחד. היה לו שיער בצבע חום דומה לשלי, אבל חלק מדי ומבריק. העיניים שלו סרקו את החדר.
נו, ממילא הכול אבוד, חשבתי. עקפתי אותו ויצאתי מהחדר ישר לשירותים. שטפתי את הפה מכל הכיוונים והתזתי קצת מים על התלתלים. נראיתי הרבה יותר רע ממה שחשבתי.
הבחור עשה לעצמו מקום בין הבגדים הרטובים וחיכה לי בישיבה מזרחית על המיטה.
״את החדשה?״ הוא העביר יד בבלורית שלו, והעיניים שלו התכווצו כשהוא חייך. זה לא החמיא לו.
״נטע,״ אמרתי. ״חדשה זה זמני.״
הוא אסף את כל הבגדים והניח אותם על השידה וסימן לי לשבת לידו. קיוויתי שהוא לא שם לב לגוזיות.
״אמרו לי שבאה קיבוצניקית,״ הוא התקרב אליי יותר מדי, ״וואלה, תיארתי לעצמי שתהיי שונה בנוף, אבל לא חשבתי שתהיי כל כך יפה.״
הוא לא צחק. ציין את זה כמו נתון שאין מה להתווכח עליו, כאילו הוא מסביר לי את הפרשי הטמפרטורה בין שיקגו לקליפורניה.
היחיד שחשב שאני יפה היה אבא שלי, וגם זה היה כשהוא התגעגע לאימא וניסה לראות אותה דרכי. העיניים שלי היו הדבר היחיד שאהבתי להסתכל עליו. חומות עם קצת ירוק בשמש. אבל השיער היה מקורזל ונפוח, והחולצות תמיד היו תלויות עליי כמו שק, למרות שהייתי קונה אותן בפוקס־קידס.
אפילו עודד, שהעריץ כל דבר בי, אף פעם לא אמר שאני יפה. והנה בא מישהו אובייקטיבי לגמרי ואומר לי את מה שהמראה שעל הקיר לא אמרה אף פעם.
נשכתי את השפה. ״אוקיי.״ למה הוא לא עף מכאן ונותן לי רגע לנחות.
״אני לירן,״ הוא אמר לירן במלעיל. ״או לירן. מה שבא לך.״
״אחד לישיבות של החבר'ה ואחד לאספת הורים?״
״משהו כזה,״ הוא הוריד סוף־סוף את המבט והתיישב לידי על המזרן. היה לו ריח טוב, של גוף. מהאלה שאצלם הבושם הוא רק בונוס. חשבתי על הטיסה הארוכה ועל כמה הזעתי בתור למזוודות וקיוויתי שהוא לא שם לב שאצלי זה בדיוק ההפך.
״אז מה… למה את כאן?״
״למה אני כאן?״
״אל תעני לי באותה שאלה, אז מה אם את קיבוצניקית.״
״מושבניקית. אנחנו הרבה יותר גרועים.״
זה לא הצליח להסיט את הדיון. ״יש מטרה מול העיניים או שאת בורחת מאהבה ישנה?״
רציתי ללכת לחדר אחר.
״אין מטרה, סתם... הייתי צריכה קצת אוויר.״ דחפתי לו טיפה את הברך. הוא היה קרוב מדי.
הוא שתק.
״אל תיקח קשה, אני בטח אספר מתישהו.״
״פשוט...״ הוא גירד קצת את הזיפים, ״בניתי על נושא שיחה כאן, על מה נדבר עכשיו?״
״יש לך בעיה עם שתיקות מביכות?״
״שונא אותן.״ הוא נראה כאילו הוקל לו שתיארתי את התחושה שלו, ואני חשבתי שהוא כנראה די טיפש, איפה הוא ואיפה תשבצי ההיגיון של עודד. ״הייתי מת ולא שותק שתיקה מביכה.״
״הבנתי אותך,״ אמרתי, ״אז חייבים למצוא פתרון.״
״דחוף.״
חיבקתי את הברכיים שלי.
״האמת היא שאני קצת מתגעגעת הביתה,״ אמרתי בלי לחייך, ״מה דעתך לספר לי משהו משמח?״
לירן נשען על הקיר והסתכל עליי במבט רציני.
״יש לי תחושה שמניית נייק עומדת לזנק.״
לא ראיתי מאיפה זה מגיע. צחקתי. צחקתי באמת. נתתי לכל המועקה ולקבלת הפנים הקרה של מיקי לצאת החוצה עם הצחוק הזה. לירן הצטרף אליי.
״מאוד קשה להצחיק אותי, רק שתדע.״
״עזבי שטויות, העיקר בלי שקט מביך. לעזור לך עם המצעים?״
״אה, אני...״
״לא הבאת?״ הוא אמר את זה לפני שהספקתי לחשוב על תירוץ מתאים.
״לא.״
״מזל של דודה שלך שיש לי עוד סט,״ הוא אמר ״יודעת מה, נעשה ההפך. תישני במיטה שלי, אני אסתדר כבר כאן.״
״עזוב, לירן.״ החזקתי לו את היד כדי לעצור אותו, והוא החזיר לי לחיצה. ״לא נעים לי. אני אסתדר.״
״הכול מונע מאינטרסים, כפרה,״ הוא עוד לא עזב לי את היד, ״אני מעדיף לישון כאן כי זה החדר הכי שקט ומחר אני בחופש. ככה לא יחפרו לי בבוקר.״
״בטוח שיש לך עוד מצעים?״ ניסיתי להתגונן בפעם האחרונה, ״אני יכולה להסתדר עם איזה כרבולית.״
״יש הכול. לכי תישני, מותק. אני כבר אתארגן כאן.״ המותק התגלגל לו מהפה בטבעיות. מתי שידרתי שאפשר לדבר אליי ככה?
ויתרתי וקמתי. ״אני יודעת שרק שמונה בערב, אבל אני גמורה. כלומר, מהטיסה.״
״תשתמשי בתירוץ הזה כל עוד את יכולה. לילה טוב, קיבו... אה, מושבניקית.״
 
נכנסתי למיטה של לירן. היה לה הריח שהרחתי קודם, בעיקר לכרית. זה היה כאילו הוא ישן לידי. הפכתי את הכרית. דובי קטן שכב מתחתיה, עם כפתורים במקום עיניים. התחרטתי שנתתי לו לשבור את השריון שלי. נרדמתי עוד לפני שהמחשבה הספיקה להתעדכן לי בראש.
באמצע הלילה קמתי לשירותים וראיתי שלירן שוכב מכווץ על הספה בסלון, מכוסה במגבת אפורה שהייתה אתמול במקלחת.

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים

נושאים

עגלות טל בדיחי

$

 
השקר הראשון שלי שם היה רק רבע שקר, כזה שאפילו לא הייתי בטוחה לגביו. אבל כשגמגמתי אותו הרגשתי שאני כבר טיפ־טיפה פחות אני.
אמרתי שיש לי חבר.
 
הבחור שאסף אותי מהשדה היה רזה, ותהיתי איך הוא מסתדר בקור הזה. הוא אמר שזיהה אותי לפי המזוודות ולפי המבט. ״עיניים זזות ימינה שמאלה, אבל הראש נשאר באותו מקום. רק למי שנוחת כאן בפעם הראשונה יש מבט כזה.״
״ככה אומרים,״ ניסיתי למלא את חלקי בסמול טוק, ״תמיד יש פעם ראשונה.״
הוא לא אמר שום דבר על מזג האוויר וגם לא שאל איך הייתה הטיסה. הוא הכניס את המזוודה לתא המטען והסתכל עליי מלמעלה. הייתי בטוחה שהוא ישאל בת כמה אני.
״יש לך חבר?״
שדות ירוקים ענקיים היו פרושים משני הצדדים של הכביש המהיר. במחלף הוא אותת ימינה והשתלב בתוך הנתיב בלי להאט.
״כן...״ היססתי. ״כלומר כן, כן.״
״יש לנו עשרים דקות עד הבית,״ הוא הדליק את הרדיו. ״עד אז אני מציע לך להחליט.״
החלטתי שכן. זה יעזור לי עד שאבין מי נגד מי. חשבתי על האצבעות המחוספסות של עודד זזות ימינה ושמאלה על השכמות שלי בפעם האחרונה שהוא ניסה לשכנע אותי לא לנסוע.
״אני אומר לך, נטשה, את סתם בורחת.״
״אולי.״
״אבא שלך אומר שמכיתה א' הוא יודע שנתחתן.״
״הוא אומר הרבה דברים.״
״לכמה זמן את נוסעת?״
״אמרתי לך שאין לי מושג.״
״לחכות לך?״
שנאתי את זה. פתאום כל משפט שלו נגמר בסימן שאלה.
הזזתי את היד שלו ממני ופתחתי את הווילון. ״אם אתה רוצה.״
 
״אני קופץ לסדר כמה דברים,״ הבחור אמר כשהגענו. לא ידעתי איך קוראים לו וכבר לא היה נעים לי לשאול. ״את יכולה להתארגן פה עד שכולם יחזרו. זה יהיה החדר שלך,״ הוא הצביע על החדר האחרון במסדרון, ״מקווה שזכרת להביא מצעים.״
הוא סובב את צרור המפתחות על האצבע.
״שיהיה לך בהצלחה, נטע.״
״תודה.״ חייכתי.
״אני מיקי,״ הוא חזר צעד אחורה לפני שנעלם, ״אם את צריכה משהו.״
 
לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו עם שרוולים ארוכים, אחת כזאת שקר איתה גם ביולי בצפון, ורעדתי מקור. המזרן הכחול בחדר ״שלי״ היה עבה מדי, לא חדש, אבל בכל זאת עטוף בניילון. הסתכלתי על הטלפון. השעון התעדכן לפי הזמן המקומי. שמונה בערב. זה אומר שבבית כבר משהו לפנות בוקר. אין איך לברוח מכאן עכשיו. יהיה בסדר. אני אקום בבוקר ואבקש ממישהו שיסיע אותי לוול מארט, או שאקנה מצעים כשאקבל משכורת.
החדר היה ריק ולא כי לא היו בו רהיטים. כמה קילופים בטיח במקומות שהיה פעם סלוטייפ, כנראה אף אחד לא נשאר מספיק זמן כדי לתקוע מסמר. הכתמים הבהירים על הפרקט סימנו לי שהמיטה פנתה פעם לדלת ופעם הוצמדה מתחת לחלון. הייתה גם שידה לבנה ולצידה ארון קיר גדול עם קולבים בודדים בתוכו. בתחתית הארון היה זרוק סמרטוט בהיר. הרמתי אותו וראיתי שזו חולצה מכופתרת שנשכחה. מדיום. מעניין כמה זמן עבר מאז שמישהי לבשה אותה ואיך היא ישבה לה על הציצים. חשבתי פעם לפתוח מכון כושר ולקרוא לו ״המדיום הוא המסר״, אבל עודד אמר שלא כולם למדו תקשורת ואלה שכן לא בהכרח פריקים של משחקי מילים. ״אבל אני חושב שזה ענק, לא מספיק לך?״
שורת פנסים האירה באור לבן מדשאות עצומות. לא משנה מאיזו זווית הסתכלתי. מיקי הסביר לי שזה הבית האחרון בקומפלקס וזה דווקא טוב, ״בשורות שבפנים אפשר לראות את האנשים שוטפים כלים, לך לפחות תהיה קצת פרטיות.״ חשבתי שבית אחרון בשורה אומר שזה המקום הכי מסוכן, ושאני בארץ זרה. אבל מיקי הסביר שוב שהיה להם חשוב לפרגן לי והוא בעצם בחר לי את החדר. הסתכלתי עליו והבנתי שהוא כנראה מוכר טוב.
 
לקחתי את התמונה מהטיול לאילת והשענתי על שידה לבנה קטנה. ״אוקיי,״ אמרתי בקול רם. ״בית.״
הייתי רעבה. פתחתי את המזוודה, אבל לא זכרתי אם בסוף הקשבתי לאבא שאמר שחשוב שיהיה איתי מזון להתחלה, או לרוני אחי שאמר, ״היא לא נוסעת לג'ונגלים, אבא, באמריקה יש שלושה סופרים למטר מרובע.״
שיט.
למה אני אף פעם לא לומדת.
הכביסה שלא הספקתי לייבש הייתה שם, עושה קולות של ״אם לא תתלי אותי הרגע אני אסריח״.
ידעתי על הטיסה חודש מראש ועדיין, הייתי עם עודד בחממות ושעתיים למייבש כביסה נדחו לרגע שאחרי האחרון. זה היה או זה או מונית לשדה.
שמעתי קולות מבחוץ. מישהו שוטף כלים, אולי משתין, קשה לדעת. אולי זה בכלל מבית אחר. מיקי אמר שכולם יחזרו מהמוֹל רק בתשע. זה היום הראשון שלי ואני לא יכולה לעשות פדיחות, חשבתי באימה, לא רוצה לראות אף אחד. אסור לי לצאת מהחדר. נזכרתי איך ביום הראשון לחטיבה הייתי כל כך מפוחדת, ידעתי שאהיה הכי נמוכה מכולם ולא נרדמתי כל הלילה. בבוקר רוני אחי הרגיע אותי ואמר שיום אחד הוא ימציא בשבילי מכונה שתפעיל כל התחלה מהיום השני שלה. ״את הרי מעולה בימים שניים,״ הוא אמר, ״וגם תמיד יש לך את עודד, מה כבר יכול לקרות.״
אני חייבת לתלות את הבגדים, חשבתי, איפה מכונת היום השני שרוני הבטיח לי, ואני חייבת גם לאכול קצת, לא משנה מה, רק לדחוף משהו לפה.
צאי כבר למטבח, נטע, פקדתי על עצמי, תציגי את עצמך ותשאלי איפה תולים כביסה. באת לכאן כדי לשחרר, לא כדי להיות תקועה בחדר. וחוץ מזה, מה את חושבת? יגיע תשע בערב וכולם יחזרו, מה תעשי אז?
זה לא עבד.
הפכתי את המזוודה. שקית סנדוויץ' עם שלוש ביצים קשות. באמת, אבא, חשבתי, מכל האוכלים בעולם? הוא בטח חשב שהחלבון יעזור לי לגדול.
שברתי את הביצה על השידה, ערמתי את הקליפות בערימה לבנה קטנה ליד התמונה. החזקתי את הביצה ביד שמאל, וביד ימין פרשתי את הבגדים הרטובים על המזרן הכחול. עודד היה משתגע, חשבתי, אלוף בסידור ארונות לפי צבעים. ריח עז וכבד של הביצה עמד בחדר. פתחתי את החלון וקילפתי ביצה נוספת. ״אכילה רגשית,״ מרים מהמכבסה הייתה בטח מרימה גבות, ״שישים אחוז מהמזון שאנו צורכים הוא אכילה רגשית. את יש לך מזל, נטע'לה, קיבלת את הגנים של אימא שלך.״
 
חמש חולצות על הקולב. שני ג'ינסים על המיטה. עוד כמה גרביים על מוט העץ של הארון, ואת התחתונים על הידיות מבחוץ.
כשהתיישבתי על המיטה עם הביצה השלישית, הדלת נפתחה.
״הריח של הביצים זה מכאן?״
זה היה מהמצבים האלה שאבא שלי אוהב לקרוא להם ״לא לבלוע ולא להקיא״, והפעם זו לא הייתה מטפורה. בחור רזה וגבוה נשען על המשקוף עם מרפק אחד. היה לו שיער בצבע חום דומה לשלי, אבל חלק מדי ומבריק. העיניים שלו סרקו את החדר.
נו, ממילא הכול אבוד, חשבתי. עקפתי אותו ויצאתי מהחדר ישר לשירותים. שטפתי את הפה מכל הכיוונים והתזתי קצת מים על התלתלים. נראיתי הרבה יותר רע ממה שחשבתי.
הבחור עשה לעצמו מקום בין הבגדים הרטובים וחיכה לי בישיבה מזרחית על המיטה.
״את החדשה?״ הוא העביר יד בבלורית שלו, והעיניים שלו התכווצו כשהוא חייך. זה לא החמיא לו.
״נטע,״ אמרתי. ״חדשה זה זמני.״
הוא אסף את כל הבגדים והניח אותם על השידה וסימן לי לשבת לידו. קיוויתי שהוא לא שם לב לגוזיות.
״אמרו לי שבאה קיבוצניקית,״ הוא התקרב אליי יותר מדי, ״וואלה, תיארתי לעצמי שתהיי שונה בנוף, אבל לא חשבתי שתהיי כל כך יפה.״
הוא לא צחק. ציין את זה כמו נתון שאין מה להתווכח עליו, כאילו הוא מסביר לי את הפרשי הטמפרטורה בין שיקגו לקליפורניה.
היחיד שחשב שאני יפה היה אבא שלי, וגם זה היה כשהוא התגעגע לאימא וניסה לראות אותה דרכי. העיניים שלי היו הדבר היחיד שאהבתי להסתכל עליו. חומות עם קצת ירוק בשמש. אבל השיער היה מקורזל ונפוח, והחולצות תמיד היו תלויות עליי כמו שק, למרות שהייתי קונה אותן בפוקס־קידס.
אפילו עודד, שהעריץ כל דבר בי, אף פעם לא אמר שאני יפה. והנה בא מישהו אובייקטיבי לגמרי ואומר לי את מה שהמראה שעל הקיר לא אמרה אף פעם.
נשכתי את השפה. ״אוקיי.״ למה הוא לא עף מכאן ונותן לי רגע לנחות.
״אני לירן,״ הוא אמר לירן במלעיל. ״או לירן. מה שבא לך.״
״אחד לישיבות של החבר'ה ואחד לאספת הורים?״
״משהו כזה,״ הוא הוריד סוף־סוף את המבט והתיישב לידי על המזרן. היה לו ריח טוב, של גוף. מהאלה שאצלם הבושם הוא רק בונוס. חשבתי על הטיסה הארוכה ועל כמה הזעתי בתור למזוודות וקיוויתי שהוא לא שם לב שאצלי זה בדיוק ההפך.
״אז מה… למה את כאן?״
״למה אני כאן?״
״אל תעני לי באותה שאלה, אז מה אם את קיבוצניקית.״
״מושבניקית. אנחנו הרבה יותר גרועים.״
זה לא הצליח להסיט את הדיון. ״יש מטרה מול העיניים או שאת בורחת מאהבה ישנה?״
רציתי ללכת לחדר אחר.
״אין מטרה, סתם... הייתי צריכה קצת אוויר.״ דחפתי לו טיפה את הברך. הוא היה קרוב מדי.
הוא שתק.
״אל תיקח קשה, אני בטח אספר מתישהו.״
״פשוט...״ הוא גירד קצת את הזיפים, ״בניתי על נושא שיחה כאן, על מה נדבר עכשיו?״
״יש לך בעיה עם שתיקות מביכות?״
״שונא אותן.״ הוא נראה כאילו הוקל לו שתיארתי את התחושה שלו, ואני חשבתי שהוא כנראה די טיפש, איפה הוא ואיפה תשבצי ההיגיון של עודד. ״הייתי מת ולא שותק שתיקה מביכה.״
״הבנתי אותך,״ אמרתי, ״אז חייבים למצוא פתרון.״
״דחוף.״
חיבקתי את הברכיים שלי.
״האמת היא שאני קצת מתגעגעת הביתה,״ אמרתי בלי לחייך, ״מה דעתך לספר לי משהו משמח?״
לירן נשען על הקיר והסתכל עליי במבט רציני.
״יש לי תחושה שמניית נייק עומדת לזנק.״
לא ראיתי מאיפה זה מגיע. צחקתי. צחקתי באמת. נתתי לכל המועקה ולקבלת הפנים הקרה של מיקי לצאת החוצה עם הצחוק הזה. לירן הצטרף אליי.
״מאוד קשה להצחיק אותי, רק שתדע.״
״עזבי שטויות, העיקר בלי שקט מביך. לעזור לך עם המצעים?״
״אה, אני...״
״לא הבאת?״ הוא אמר את זה לפני שהספקתי לחשוב על תירוץ מתאים.
״לא.״
״מזל של דודה שלך שיש לי עוד סט,״ הוא אמר ״יודעת מה, נעשה ההפך. תישני במיטה שלי, אני אסתדר כבר כאן.״
״עזוב, לירן.״ החזקתי לו את היד כדי לעצור אותו, והוא החזיר לי לחיצה. ״לא נעים לי. אני אסתדר.״
״הכול מונע מאינטרסים, כפרה,״ הוא עוד לא עזב לי את היד, ״אני מעדיף לישון כאן כי זה החדר הכי שקט ומחר אני בחופש. ככה לא יחפרו לי בבוקר.״
״בטוח שיש לך עוד מצעים?״ ניסיתי להתגונן בפעם האחרונה, ״אני יכולה להסתדר עם איזה כרבולית.״
״יש הכול. לכי תישני, מותק. אני כבר אתארגן כאן.״ המותק התגלגל לו מהפה בטבעיות. מתי שידרתי שאפשר לדבר אליי ככה?
ויתרתי וקמתי. ״אני יודעת שרק שמונה בערב, אבל אני גמורה. כלומר, מהטיסה.״
״תשתמשי בתירוץ הזה כל עוד את יכולה. לילה טוב, קיבו... אה, מושבניקית.״
 
נכנסתי למיטה של לירן. היה לה הריח שהרחתי קודם, בעיקר לכרית. זה היה כאילו הוא ישן לידי. הפכתי את הכרית. דובי קטן שכב מתחתיה, עם כפתורים במקום עיניים. התחרטתי שנתתי לו לשבור את השריון שלי. נרדמתי עוד לפני שהמחשבה הספיקה להתעדכן לי בראש.
באמצע הלילה קמתי לשירותים וראיתי שלירן שוכב מכווץ על הספה בסלון, מכוסה במגבת אפורה שהייתה אתמול במקלחת.