אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט
מכר
מאות
עותקים
אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג'ודי בלום (באנגלית: Judy Blume; נולדה ב-12 בפברואר 1938) היא סופרת ילדים יהודיה אמריקאית. בלום כתבה ספרים רבים לילדים ולמתבגרים. ספריה נמכרו ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגמו ל-31 שפות‏ ובהן לעברית. בלום עוסקת בחיי היומיום של ילדים ומתבגרים, וכותבת בשפה ברורה על נושאים שנחשבו לטאבו, כגון גזענות, יחסים בין דתות, התבגרות מינית, המחזור החודשי, אוננות, ומין בין בני נוער. ספריה זכו לפופולריות רבה בין בני הנוער, אך היו מטרה למתקפות של גורמים שמרניים בארצות הברית, ואיגוד הספרנים האמריקאי קבע כי היא הסופרת שלגבי ספריה קיים המספר הגדול ביותר של בקשות להסירם מעל מדפי הספריות הציבוריות במהלך המאה ה-21. כתוצאה מכך מוכרת בלום בציבור כדוברת בולטת נגד צנזורה.

    תקציר

    מרגרט סימון בת השתים־עשרה בדיוק עברה דירה לניו ג'רסי, וחשוב לה מאוד למצוא חן בעיני החברות החדשות שלה. כשהן מקימות מועדון סודי כדי לדבר על עניינים אישיים כמו בנים, חזיות ומי כבר קיבלה מחזור, היא שמחה להצטרף. אבל החברות לא יודעות שמרגרט מגלה את כל הסודות למישהו אחר. אלוהים, אתה שם? היא שואלת, ומספרת לו הכול, אפילו על פיליפ לירוי, החתיך של הכיתה. כי למרגרט יש הרבה לבטים ושאלות – במי להתאהב? האם כדאי לה להיות יהודייה? מתי סוף־סוף יקנו לה חזייה? והיא דורשת תשובות, כי בלעדיהן, איך תוכל להתבגר?
    אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט, שראה אור לראשונה ב־1970, הוא ספר קאלט של בנות מתבגרות מאז ועד היום. התרגום החדש של שהם סמיט מזמין גם את קוראות העברית לפגוש את מרגרט סימון ולדלג בחברתה בהומור ובקלילות מעל המשוכות הגבוהות של גיל ההתבגרות. 
     
    ג'ודי בלום, סופרת יהודייה אמריקנית, כתבה ספרים רבים לילדים ומתבגרים וזכתה ביותר מ־90 פרסים ספרותיים. בשנת 2004 הוענק לה 'פרס הספר הלאומי', מדליה שניתנת על תרומה מיוחדת לתרבות האמריקנית. ספריה נמכרו ביותר מ־85 מיליון עותקים, תורגמו ל־32 שפות, וחלקם עובדו לטלוויזיה.
    בשנת 1981 ייסדה בלום את קרן הילדים (KIDS fund) שמטרתה לסייע לילדים לתקשר עם הוריהם. לשם כך כתבה ספר שנקרא "מה שילדיכם היו רוצים לספר לכם". היום היא עובדת כמה ימים בשבוע בחנות ספרים שהיא ובעלה הקימו בעיר שהם חיים בה, קֵיי וֶסט בפלורידה, ונהנית להמליץ לילדים על סופרים שהיא אוהבת.

    פרק ראשון

    1

    אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט.
    אנחנו עוברים דירה היום. אלוהים, אני מתה
    מפחד. אף פעם לא גרתי במקום אחר.
    מה יהיה אם אשנא את בית הספר החדש?
    מה יהיה אם כולם שם ישנאו אותי?
    בבקשה, אלוהים, תעזור לי. תעשה שניו ג'רזי לא תהיה כזאת נוראית. תודה!
     
    עברנו ביום שלישי לפני לייבור־דֵיי. וכבר בשנייה שהתעוררתי ידעתי מה מזג האוויר. ידעתי את זה כי קלטתי את אמא שלי מרחרחת את בית השחי. היא תמיד עושה את זה כשחם ולח כדי לוודא שהדיאודורנט שלה עובד. לא נראה לי שאנשים מסריחים מזיעה לפני גיל שתים־עשרה, ככה שיש לי עוד כמה חודשים.
    הייתי ממש מופתעת כשחזרתי מהמחנה־קיץ וגיליתי שהדירה שלנו בניו יורק הושכרה למשפחה אחרת, ושאנחנו קנינו בית בניו ג'רזי, בשכונת פַרבּרוּק. דבר ראשון, בחיים לא שמעתי קודם על פרברוק. ודבר שני, בדרך כלל ההורים משתפים אותי בהחלטות משפחתיות.
    אבל כשהתעצבנתי, "מה פתאום ניו ג'רזי?" אמרו לי ש"לונג אַיילֶנד סנובית מדי, וֶסטצֶ'סטֶר יקרה מדי, ולקוֹנֶטיקֶט התחבורה בעייתית".
    אז פרברוק, ניו ג'רזי, שיהיה. אבא שלי יגיע ממנה בקלות לעבודה שלו במנהטן, אני אלמד בבית ספר ציבורי, ולאמא שלי יהיו כל הדשא, העצים והפרחים שהיא רוצה. רק שלא שהיה לי מושג שזה מה שהיא רוצה.
    הבית החדש שלנו נמצא ברחוב מוֹרנינגבֶּרד. הוא לא רע. חלק ממנו מעץ, חלק מלבֵנים. התריסים ודלת הכניסה צבועים בשחור. ויש מקוש נחושת יפה על הדלת. כל הבתים ברחוב החדש שלנו נראים פחות או יותר אותו דבר. כולם בני שבע. גם העצים.
    לדעתי, עזבנו את ניו יורק בגלל סבתא שלי, סילביה סַיימון. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה אחרת למעבר. בעיקר מפני שאמא שלי אומרת שלסבתא יש יותר מדי השפעה עלי. זה לא סוד במשפחה שלנו שסבתא מממנת לי את המחנה־קיץ בניו המפשייר. ושהיא שמחה לשלם את שכר הלימוד שלי בבית הספר הפרטי (מה שהיא לא תוכל להמשיך לעשות, כי עכשיו אלמד חינם בבית ספר ציבורי). היא אפילו סורגת לי סוודרים עם תווית תפורה מבפנים: סרוג במיוחד בשבילך... מסבתא.
    ואת כל זה היא עושה לא מפני שאנחנו עניים. ברור לי שאנחנו לא עניים. כלומר, אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו מספיק. בעיקר מפני שאני בת יחידה. זה מצמצם מאוד את ההוצאות על אוכל ועל בגדים. אני מכירה משפחה אחת עם שבעה ילדים, ובכל פעם שהם הולכים לקנות נעליים זה עולה להם ים כסף. אבא ואמא שלי לא תיכננו שאהיה בת יחידה, אבל זה מה שיצא, ומבחינתי זה בסדר גמור, כי ככה אין לי עם מי לריב.
    בכל מקרה, ברור לי שכל העסק הזה של המעבר לניו ג'רזי הוא תכסיס של ההורים כדי להרחיק אותי מסבתא. אין לה מכונית, היא שונאת אוטובוסים, והרכבות, לדעתה, מלוכלכות. אז אלא אם סבתא מתכננת לצעוד ברגל, מה שלא נראה הגיוני, לא אתראה איתה הרבה. בטח יהיו ילדים שיחשבו, מי בכלל רוצה להיפגש עם סבתא? אבל סילביה סיימון היא ממש כיפית, בשביל הגיל שלה, שהוא, עד כמה שידוע לי, שישים. הבעיה היחידה איתה היא שתמיד היא שואלת אותי אם יש לי חברים בנים ואם הם יהודים. זאת שאלה מגוחכת כי דבר ראשון, אין לי חברים בנים. ודבר שני, מה אכפת לי אם הם יהודים או לא?

    ג'ודי בלום (באנגלית: Judy Blume; נולדה ב-12 בפברואר 1938) היא סופרת ילדים יהודיה אמריקאית. בלום כתבה ספרים רבים לילדים ולמתבגרים. ספריה נמכרו ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגמו ל-31 שפות‏ ובהן לעברית. בלום עוסקת בחיי היומיום של ילדים ומתבגרים, וכותבת בשפה ברורה על נושאים שנחשבו לטאבו, כגון גזענות, יחסים בין דתות, התבגרות מינית, המחזור החודשי, אוננות, ומין בין בני נוער. ספריה זכו לפופולריות רבה בין בני הנוער, אך היו מטרה למתקפות של גורמים שמרניים בארצות הברית, ואיגוד הספרנים האמריקאי קבע כי היא הסופרת שלגבי ספריה קיים המספר הגדול ביותר של בקשות להסירם מעל מדפי הספריות הציבוריות במהלך המאה ה-21. כתוצאה מכך מוכרת בלום בציבור כדוברת בולטת נגד צנזורה.

    אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט ג'ודי בלום

    1

    אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט.
    אנחנו עוברים דירה היום. אלוהים, אני מתה
    מפחד. אף פעם לא גרתי במקום אחר.
    מה יהיה אם אשנא את בית הספר החדש?
    מה יהיה אם כולם שם ישנאו אותי?
    בבקשה, אלוהים, תעזור לי. תעשה שניו ג'רזי לא תהיה כזאת נוראית. תודה!
     
    עברנו ביום שלישי לפני לייבור־דֵיי. וכבר בשנייה שהתעוררתי ידעתי מה מזג האוויר. ידעתי את זה כי קלטתי את אמא שלי מרחרחת את בית השחי. היא תמיד עושה את זה כשחם ולח כדי לוודא שהדיאודורנט שלה עובד. לא נראה לי שאנשים מסריחים מזיעה לפני גיל שתים־עשרה, ככה שיש לי עוד כמה חודשים.
    הייתי ממש מופתעת כשחזרתי מהמחנה־קיץ וגיליתי שהדירה שלנו בניו יורק הושכרה למשפחה אחרת, ושאנחנו קנינו בית בניו ג'רזי, בשכונת פַרבּרוּק. דבר ראשון, בחיים לא שמעתי קודם על פרברוק. ודבר שני, בדרך כלל ההורים משתפים אותי בהחלטות משפחתיות.
    אבל כשהתעצבנתי, "מה פתאום ניו ג'רזי?" אמרו לי ש"לונג אַיילֶנד סנובית מדי, וֶסטצֶ'סטֶר יקרה מדי, ולקוֹנֶטיקֶט התחבורה בעייתית".
    אז פרברוק, ניו ג'רזי, שיהיה. אבא שלי יגיע ממנה בקלות לעבודה שלו במנהטן, אני אלמד בבית ספר ציבורי, ולאמא שלי יהיו כל הדשא, העצים והפרחים שהיא רוצה. רק שלא שהיה לי מושג שזה מה שהיא רוצה.
    הבית החדש שלנו נמצא ברחוב מוֹרנינגבֶּרד. הוא לא רע. חלק ממנו מעץ, חלק מלבֵנים. התריסים ודלת הכניסה צבועים בשחור. ויש מקוש נחושת יפה על הדלת. כל הבתים ברחוב החדש שלנו נראים פחות או יותר אותו דבר. כולם בני שבע. גם העצים.
    לדעתי, עזבנו את ניו יורק בגלל סבתא שלי, סילביה סַיימון. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה אחרת למעבר. בעיקר מפני שאמא שלי אומרת שלסבתא יש יותר מדי השפעה עלי. זה לא סוד במשפחה שלנו שסבתא מממנת לי את המחנה־קיץ בניו המפשייר. ושהיא שמחה לשלם את שכר הלימוד שלי בבית הספר הפרטי (מה שהיא לא תוכל להמשיך לעשות, כי עכשיו אלמד חינם בבית ספר ציבורי). היא אפילו סורגת לי סוודרים עם תווית תפורה מבפנים: סרוג במיוחד בשבילך... מסבתא.
    ואת כל זה היא עושה לא מפני שאנחנו עניים. ברור לי שאנחנו לא עניים. כלומר, אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו מספיק. בעיקר מפני שאני בת יחידה. זה מצמצם מאוד את ההוצאות על אוכל ועל בגדים. אני מכירה משפחה אחת עם שבעה ילדים, ובכל פעם שהם הולכים לקנות נעליים זה עולה להם ים כסף. אבא ואמא שלי לא תיכננו שאהיה בת יחידה, אבל זה מה שיצא, ומבחינתי זה בסדר גמור, כי ככה אין לי עם מי לריב.
    בכל מקרה, ברור לי שכל העסק הזה של המעבר לניו ג'רזי הוא תכסיס של ההורים כדי להרחיק אותי מסבתא. אין לה מכונית, היא שונאת אוטובוסים, והרכבות, לדעתה, מלוכלכות. אז אלא אם סבתא מתכננת לצעוד ברגל, מה שלא נראה הגיוני, לא אתראה איתה הרבה. בטח יהיו ילדים שיחשבו, מי בכלל רוצה להיפגש עם סבתא? אבל סילביה סיימון היא ממש כיפית, בשביל הגיל שלה, שהוא, עד כמה שידוע לי, שישים. הבעיה היחידה איתה היא שתמיד היא שואלת אותי אם יש לי חברים בנים ואם הם יהודים. זאת שאלה מגוחכת כי דבר ראשון, אין לי חברים בנים. ודבר שני, מה אכפת לי אם הם יהודים או לא?