תהודת זהות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תהודת זהות
הוספה למועדפים

תהודת זהות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמואל אוסמן

שמואל אוסמן, יליד בית דגן, סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה בירושלים. "תהודת זהות" הוא ספרו הראשון.

נושאים

תקציר

דלת הכניסה אל ביתו הייתה פרוצה. דוד דחף אותה קלות ובחן את פנים הבית שהיה שרוי בעלטה מוחלטת. הוא לחץ על מתג האור וקפא על עומדו. ביתו, על כל חפציו ורהיטיו, נותר כשהיה. הוא ניסה להפיג את הפחד שהסתנן אל לבו.

השקט נשבר באחת. יבבות חלשות נשמעו ממעמקי הבית. הוא התקרב אל המדרגות המובילות אל המרתף. ידו אחזה בחוזקה במעקה הברזל. ככל שהתקדם במדרגות היבבות התחדדו.

האוויר כמו נדחס בלהט האימה.

היבבות הפכו לבכי ממושך. דלת הפלדה בקומת המרתף הייתה פרוצה גם היא. הוא התקרב אליה ונעצר. הוא הבחין בבתו הצעירה ובשובלי הדמעות על לחייה. שתי ידיה נמתחו בחבלים ומנעו ממנה כל תזוזה אפשרית. הוא מיהר לעברה אך מישהו חסם את דרכו.

"שלום, דוד, אתה מכיר אותי?"

קולו נשנק. הוא בלע את רוקו וחש צריבה איומה.

***

תהודת זהות הוא ספר מתח מקורי, ייחודי בכתיבתו הקולחת ובהומור השנון השזור בו.

תום נבון עובד כקופאי בסופרמרקט השכונתי ומתכנן לשפר את בחינות הבגרות שלו כדי להתקבל לאוניברסיטה. חייו השלווים משתנים בעקבות נסיעה פתאומית לירושלים שגוררת בעקבותיה מסכת של אירועים בלתי-צפויים והתמודדות מאתגרת עם דמויות שעד עתה ראה רק בסרטים. במשך שלושה ימים תום מוצא עצמו מעורב בשרשרת של רציחות, בריחות ומעקבים ומגלה גילויים מפתיעים.

שמואל אוסמן, יליד בית דגן, סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה בירושלים. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

1



אנשים רבים סביבי טוענים שאני הקופאי היחיד ממין זכר שהם מכירים. אחרי שאני מקלל אותם בלבי, אני מרשה לעצמי להסכים עמם.
המשרד הקטן שלי מכיל כיסא ללא משענת, מסוע, מחשב עם מסך קטן וכמה קבלות שהחליטו לפלוש לתחומי ולהפוך אותו למקום עם צפיפות אוכלוסין גבוהה מאוד. רוב הזמן יד ימין שלי מניעה את עצמה על מסלול קבוע: ימינה למטה - לקיחת מוצר, שמאלה למעלה - הטענתו ברשימה על־ידי גלאי הברקוד, ושמאלה למטה - זריקתו הצדה. היד שלי עשתה את הפעולה הזו כל־כך הרבה פעמים עד שלפעמים אנשים מעירים לי להפסיק לבצע אותה כי זה מביך אותם. כשאני אומר להם שאני חייב לעשות את זה כי זו העבודה שלי, הם פוערים את עיניהם, מחווים בידם לעבר הסובבים אותנו, ומפסיקים לרקוד. רק אז אני מבחין שאני נמצא על רחבת הריקודים.
לעתים נדירות מקום העבודה שלי מציע פעילויות פנאי מעניינות על חשבון המעסיק. אחת מהן מתרחשת כשקבוצת נערים מחליטה שכדאי להתחכם אִתי, בעיקר כי אני לובש מדים אדומים, והם שואלים אותי: "תגיד, למה אין לָךְ מבטא רוסי?"
רוב הזמן אני לא טיפוס עצבני, בעיקר לא כשאני ישן, אבל במקרים של התחכמויות כאלה עולה בי רצון עז להתייחס אליהם כאילו היו מוצרים על המסלול בסופר - ימינה למטה, שמאלה למעלה, שמאלה למטה. כשיצרחו "מספיק, זה לכאוב!" וישאלו את עצמם למה יש להם פתאום מבטא רוסי, אעזוב אותם לנפשם.
כשאני מרפרף בספר חיי הקצר, אני מתקשה להצביע בדיוק על העמוד שבו החלה ההידרדרות הבלתי־נמנעת שלי. האם היה זה אותו עמוד שבו כתבתי על הבגרות במתמטיקה, כשהחלטתי שהחישוב המספרי הנכון ביותר יהיה לספור כמה בנות יש בים, לחשב את אורכן של רצועות החזייה שלהן ולהעריך את נפחיהם של איברים מסוימים בגופן? או שמא היה זה בעמודים הבאים, שבהם כתבתי על החלטתי לשמור על הבסיס מהבית ולהתעלם מהעובדה שכשאתה בורח ממחויבות, המחויבות לא בהכרח בורחת ממך. אגב, באותן פעמים שפעלתי כך, לא חדר שום מחבל אל הבסיס כך שאני עדיין לא מבין איפה טעיתי. ואולי כי הברזתי מלימודים ומשמירות לעתים תכופות מדי, החיים - ברשעותם ובנבזיותם - החליטו לשמור עליי ולדאוג שאהיה רחוק מלימודים אחרים, כמו השכלה אקדמית. כך נתקעתי בעבודות מזדמנות ונטולות עניין, דוגמת עבודת המופת הנוכחית. לעתים נדירות מאוד עובר עליי יום מעניין בעבודה, כמו ביום שבו הגיע לקוח שיכור למשרדי והתעקש לקבל לחמנייה עם פסטרמה בטענה שמתישהו בשנות השישים, כשהמקום היה מגרש גרוטאות נטוש, הוא גנב ממנו חמישה שקלים ועכשיו, לעת זקנה, הגיע הזמן לפצותו.
למען האמת, עד כיתה י"ב התפארתי בעצם היותי בחור איכותי - תלמיד משקיען, ספורטאי פעיל ונער מנומס. אני לא יכול להסביר מדוע הפסקתי להיות כזה, אך זכורה לי בבירור המהירות שבה זה נגמר - בבת־אחת ובמפתיע, בדיוק כמו רמזור ירוק שהופך לצהוב בלי כל הבהוב מתריע.
וכך קרה שהמסלול המהיר אל ההצלחה שלי בחיים נבלם בן־רגע וגרוע מכך. לא זו בלבד שהוא נעצר כליל, אלא הוא אף שינה כיוון והאיץ אחורה, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהתנגשות עם המכוניות מאחור.
אם נעזוב לרגע את המטאפורות, התחלתי לגלות את האנשים שנמצאים מחוץ לבועה שאטמה אותי כל חיי - אלה שאומרים את הדברים הלא־נכונים, שהולכים אל המקומות הלא־נכונים, שנדבקים אל החומרים הלא־נכונים, ובדרכם מנסים בכל מאודם להיכנס אל הבועה שרק יחידי סגולה כמוני זוכים להתעטף בה.
נכון יותר, זכו להתעטף בה. בשלב מסוים יצאתי מן הבועה הזו והתעלמתי לחלוטין מהעובדה שאני נכנס אל אזור שיש בו תמרור אין־כניסה.
נעשיתי הבחור המופרע שכולם אומרים עליו: "איך דווקא הוא נעשה כזה?" ו"עמוק בתוכו הוא נשמה טהורה". כדי להוכיח, אגב, שאני באמת נשמה טהורה, אני מרבה להזכיר את אותו יום שבו לקוח שיכור התפרץ אל משרדי ודרש פיצוי. ברגע של חמלה החלטתי לפצות אותו וקניתי לו לחמנייה עם פסטרמה, בדיוק כמו שביקש.
כשאין לי בדיחה טובה לספר, או כשאני מעוניין להתחמק ממצב מביך, אני שולף מהמגירה את תעודת הבגרות שלי. בבגרויות שנערכו עד כיתה י"א קיבלתי ציונים טובים, אבל השאר, אם אסכם את ציוניהן, לא יגיעו לגימטריה של י"ב. הציונים שלי נעו בין מאה בלשון ותשעים ותשע במחשבים, לבין נכשל בתנ"ך, נכשל באנגלית ונכשל במתמטיקה, אף שאת מועד ב' העברתי בכיתה ולא בים.
העמודים הבאים של ספר חיי המשיכו להיות נטולי פיתולים מפתיעים השמורים לסופרים מוכשרים ממני. המשכתי במנהגים שפיתחתי בשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון: אדישות, זלזול ומעט מאוד חשיבה עתידית בסגנון "מה, לעזאזל, אתה מתכנן לעשות בחיים?" האמת היא, שהדבר היחיד שהבדיל בין עמוד לעמוד היה מספרו.
סיימתי את הצבא עם עיטור מופת ושבתי אל החיים האמיתיים. רק אז גיליתי להפתעתי שלא יתקיים לכבודי כל טקס ושאיש לא פורש לפניי שטיח אדום ומוחא לי כפיים. פשוט ישבתי בבית הוריי ולא הטרדתי את עצמי בשאלות כבדות משקל לגבי עתידי.
עד כיתה י"א היה לי ברור שהדברים העיקריים שצריכים להיות בחדר שלי בסיום השירות הם טופסי הרשמה לכל הפקולטות המכובדות בארץ ושני הורים שמתווכחים אתי על הבחירה הנכונה. לצערי, לא אלה הדברים שבלטו אצלי בפועל.
כך עברה עליי שנה שלמה של כלום עד שהחלטתי שזה לא יכול להמשיך כך. דרושה תפנית מפתיעה בעלילה. רק כעבור חמש שנים הבנתי שהמדיניות שלי הייתה לקויה עד כדי רשלנות פושעת. הקמתי ועדת חקירה שנמנה עמה צוות איכותי ביותר, המתנתי בסבלנות עד לסיום הכנת הדו"ח, וכשזה הוגש לי רפרפתי ישירות אל ההמלצות האישיות. תודה לאל, לא נאמר שם שעליי להתפטר, אבל השורש כ.ש.ל הופיע שם בכל ההטיות האפשריות, ממש כמו בדו"ח וינוגרד. להבדיל מגדולי האומה שלנו, החלטתי להפיק לקחים ולפעול על־פי ההמלצות. החלטתי שחמש השנים שבהן הידרדרתי ברוב טיפשותי, יהפכו להיות רק קטע שולי בספרי.
היישום הראשון בהפקת הלקחים היה חיפוש עבודה. לא ציפיתי שישלחו לי יגואר ישירות אל ביתי ברגע שאציע את שירותיי לכלכלת ישראל, ובוודאי שלא ציפיתי שיתמקחו אתי על גודל המשרד החדש שלי, ועל מספר החלונות המשקיפים אל הים. אך ככל שכמות התשובות השליליות עלתה, הבנתי עד כמה טעיתי בחיי, ונחישותי למצוא עבודה גדלה.
ההבנה שעליי לעבוד למען מטרה חשובה הרבה יותר מרווח כספי, התחילה להדהד אצלי כשהתקבלתי לעבודה הראשונה שלי ככרטיסן בקולנוע. הפירות הכלכליים שהניבה העבודה הזו היו שוליים להחריד ביחס לתבואה שקצרו הוריי ממרומי מעמדם, אולם הזרעים שהיא הנביטה בתוכי היו החשובים באמת - זרעי אחריות, עמידה בזמנים, ניצול זמן. כל אלה גרמו לי להרגיש כאילו אני צומח מחדש, שלב אחר שלב בתהליך מייגע אבל הכרחי - שורש, גביע, כותרת, אבקנים ועלים. אמנם היו כמה בצורות שאיימו על שלוותי ונאלצתי להתפטר או לעזוב חלק מהעבודות עד שהגעתי אל העבודה הנוכחית, אולם הצמח עדיין גדל לתפארת. יש שיגידו, הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו. זה הדבר היחיד שהחזיק אותי.
היישום השני לא היה מתוכנן. ביום השלישי לעבודתי כקופאי, ראיתי אותה - כולה אריסטוקרטיות מדהימה. תחילה הניחה את שני המוצרים שלקחה בעדינות, בתוספת אנחה קטנה וכיווץ שפתיים. אחר־כך, שתי ידיה גלשו באותה עדינות מהמוצרים אל המסוע ואז השתלבו זו בזו. הגבהת הסנטר, ואחר־כך חצי חיוך מתחת לעיניה הקטיפתיות. עיניים תכולות שסוגרות אותי בתוך עולמה עד כדי כך שלרגע לא הבחנתי שהמסוע התחיל לפעול ואחד המוצרים נפל על הרצפה.
בשניות הבודדות האלה הצלחתי לסרוק היטב את גופה, כאילו הייתי גלאי הברקודים שמולי - מטר שישים ומשהו, שיער שטני שמתפזר לשני הצדדים כמו בובה, שילוב מדויק של אף צר ופה רחב.
לפתע שמעתי ברקע קול גברי ששאל אותה: "יש לך כרטיס מועדון?"
כשהיא ענתה לי הבנתי שהקול שלי הוא.
באותו רגע ספר חיי הפך מרומן לעוס של אירועים משמימים לרומן תוסס עם דמות ראשית יפהפייה. אחרי חצי שנה של חברות עברנו לגור יחד, בדירה נחמדה לא הרחק מהסופר. הוריי מימנו את רוב דמי השכירות, אם כי נענו להפצרותיי לקבל ממני את הכסף ברגע שיהיה לי. עניין זרעי האחריות...
היישום השלישי היה תיקון הבגרויות. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיי שנתקעו, עליי לשקוד על פיתוח ההשכלה. נרשמתי למסלול ערב לתיקון חמש בגרויות, ויש בכוונתי לעשות אותן ברצינות. בשלב הזה בחיי אני עדיין ממתין לפתיחת הקורס שיוציא אותי מהרוורס שנקלעתי אליו ויחזיר אותי אל המסלול.

שמואל אוסמן

שמואל אוסמן, יליד בית דגן, סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה בירושלים. "תהודת זהות" הוא ספרו הראשון.

עוד על הספר

נושאים

תהודת זהות שמואל אוסמן

1



אנשים רבים סביבי טוענים שאני הקופאי היחיד ממין זכר שהם מכירים. אחרי שאני מקלל אותם בלבי, אני מרשה לעצמי להסכים עמם.
המשרד הקטן שלי מכיל כיסא ללא משענת, מסוע, מחשב עם מסך קטן וכמה קבלות שהחליטו לפלוש לתחומי ולהפוך אותו למקום עם צפיפות אוכלוסין גבוהה מאוד. רוב הזמן יד ימין שלי מניעה את עצמה על מסלול קבוע: ימינה למטה - לקיחת מוצר, שמאלה למעלה - הטענתו ברשימה על־ידי גלאי הברקוד, ושמאלה למטה - זריקתו הצדה. היד שלי עשתה את הפעולה הזו כל־כך הרבה פעמים עד שלפעמים אנשים מעירים לי להפסיק לבצע אותה כי זה מביך אותם. כשאני אומר להם שאני חייב לעשות את זה כי זו העבודה שלי, הם פוערים את עיניהם, מחווים בידם לעבר הסובבים אותנו, ומפסיקים לרקוד. רק אז אני מבחין שאני נמצא על רחבת הריקודים.
לעתים נדירות מקום העבודה שלי מציע פעילויות פנאי מעניינות על חשבון המעסיק. אחת מהן מתרחשת כשקבוצת נערים מחליטה שכדאי להתחכם אִתי, בעיקר כי אני לובש מדים אדומים, והם שואלים אותי: "תגיד, למה אין לָךְ מבטא רוסי?"
רוב הזמן אני לא טיפוס עצבני, בעיקר לא כשאני ישן, אבל במקרים של התחכמויות כאלה עולה בי רצון עז להתייחס אליהם כאילו היו מוצרים על המסלול בסופר - ימינה למטה, שמאלה למעלה, שמאלה למטה. כשיצרחו "מספיק, זה לכאוב!" וישאלו את עצמם למה יש להם פתאום מבטא רוסי, אעזוב אותם לנפשם.
כשאני מרפרף בספר חיי הקצר, אני מתקשה להצביע בדיוק על העמוד שבו החלה ההידרדרות הבלתי־נמנעת שלי. האם היה זה אותו עמוד שבו כתבתי על הבגרות במתמטיקה, כשהחלטתי שהחישוב המספרי הנכון ביותר יהיה לספור כמה בנות יש בים, לחשב את אורכן של רצועות החזייה שלהן ולהעריך את נפחיהם של איברים מסוימים בגופן? או שמא היה זה בעמודים הבאים, שבהם כתבתי על החלטתי לשמור על הבסיס מהבית ולהתעלם מהעובדה שכשאתה בורח ממחויבות, המחויבות לא בהכרח בורחת ממך. אגב, באותן פעמים שפעלתי כך, לא חדר שום מחבל אל הבסיס כך שאני עדיין לא מבין איפה טעיתי. ואולי כי הברזתי מלימודים ומשמירות לעתים תכופות מדי, החיים - ברשעותם ובנבזיותם - החליטו לשמור עליי ולדאוג שאהיה רחוק מלימודים אחרים, כמו השכלה אקדמית. כך נתקעתי בעבודות מזדמנות ונטולות עניין, דוגמת עבודת המופת הנוכחית. לעתים נדירות מאוד עובר עליי יום מעניין בעבודה, כמו ביום שבו הגיע לקוח שיכור למשרדי והתעקש לקבל לחמנייה עם פסטרמה בטענה שמתישהו בשנות השישים, כשהמקום היה מגרש גרוטאות נטוש, הוא גנב ממנו חמישה שקלים ועכשיו, לעת זקנה, הגיע הזמן לפצותו.
למען האמת, עד כיתה י"ב התפארתי בעצם היותי בחור איכותי - תלמיד משקיען, ספורטאי פעיל ונער מנומס. אני לא יכול להסביר מדוע הפסקתי להיות כזה, אך זכורה לי בבירור המהירות שבה זה נגמר - בבת־אחת ובמפתיע, בדיוק כמו רמזור ירוק שהופך לצהוב בלי כל הבהוב מתריע.
וכך קרה שהמסלול המהיר אל ההצלחה שלי בחיים נבלם בן־רגע וגרוע מכך. לא זו בלבד שהוא נעצר כליל, אלא הוא אף שינה כיוון והאיץ אחורה, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהתנגשות עם המכוניות מאחור.
אם נעזוב לרגע את המטאפורות, התחלתי לגלות את האנשים שנמצאים מחוץ לבועה שאטמה אותי כל חיי - אלה שאומרים את הדברים הלא־נכונים, שהולכים אל המקומות הלא־נכונים, שנדבקים אל החומרים הלא־נכונים, ובדרכם מנסים בכל מאודם להיכנס אל הבועה שרק יחידי סגולה כמוני זוכים להתעטף בה.
נכון יותר, זכו להתעטף בה. בשלב מסוים יצאתי מן הבועה הזו והתעלמתי לחלוטין מהעובדה שאני נכנס אל אזור שיש בו תמרור אין־כניסה.
נעשיתי הבחור המופרע שכולם אומרים עליו: "איך דווקא הוא נעשה כזה?" ו"עמוק בתוכו הוא נשמה טהורה". כדי להוכיח, אגב, שאני באמת נשמה טהורה, אני מרבה להזכיר את אותו יום שבו לקוח שיכור התפרץ אל משרדי ודרש פיצוי. ברגע של חמלה החלטתי לפצות אותו וקניתי לו לחמנייה עם פסטרמה, בדיוק כמו שביקש.
כשאין לי בדיחה טובה לספר, או כשאני מעוניין להתחמק ממצב מביך, אני שולף מהמגירה את תעודת הבגרות שלי. בבגרויות שנערכו עד כיתה י"א קיבלתי ציונים טובים, אבל השאר, אם אסכם את ציוניהן, לא יגיעו לגימטריה של י"ב. הציונים שלי נעו בין מאה בלשון ותשעים ותשע במחשבים, לבין נכשל בתנ"ך, נכשל באנגלית ונכשל במתמטיקה, אף שאת מועד ב' העברתי בכיתה ולא בים.
העמודים הבאים של ספר חיי המשיכו להיות נטולי פיתולים מפתיעים השמורים לסופרים מוכשרים ממני. המשכתי במנהגים שפיתחתי בשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון: אדישות, זלזול ומעט מאוד חשיבה עתידית בסגנון "מה, לעזאזל, אתה מתכנן לעשות בחיים?" האמת היא, שהדבר היחיד שהבדיל בין עמוד לעמוד היה מספרו.
סיימתי את הצבא עם עיטור מופת ושבתי אל החיים האמיתיים. רק אז גיליתי להפתעתי שלא יתקיים לכבודי כל טקס ושאיש לא פורש לפניי שטיח אדום ומוחא לי כפיים. פשוט ישבתי בבית הוריי ולא הטרדתי את עצמי בשאלות כבדות משקל לגבי עתידי.
עד כיתה י"א היה לי ברור שהדברים העיקריים שצריכים להיות בחדר שלי בסיום השירות הם טופסי הרשמה לכל הפקולטות המכובדות בארץ ושני הורים שמתווכחים אתי על הבחירה הנכונה. לצערי, לא אלה הדברים שבלטו אצלי בפועל.
כך עברה עליי שנה שלמה של כלום עד שהחלטתי שזה לא יכול להמשיך כך. דרושה תפנית מפתיעה בעלילה. רק כעבור חמש שנים הבנתי שהמדיניות שלי הייתה לקויה עד כדי רשלנות פושעת. הקמתי ועדת חקירה שנמנה עמה צוות איכותי ביותר, המתנתי בסבלנות עד לסיום הכנת הדו"ח, וכשזה הוגש לי רפרפתי ישירות אל ההמלצות האישיות. תודה לאל, לא נאמר שם שעליי להתפטר, אבל השורש כ.ש.ל הופיע שם בכל ההטיות האפשריות, ממש כמו בדו"ח וינוגרד. להבדיל מגדולי האומה שלנו, החלטתי להפיק לקחים ולפעול על־פי ההמלצות. החלטתי שחמש השנים שבהן הידרדרתי ברוב טיפשותי, יהפכו להיות רק קטע שולי בספרי.
היישום הראשון בהפקת הלקחים היה חיפוש עבודה. לא ציפיתי שישלחו לי יגואר ישירות אל ביתי ברגע שאציע את שירותיי לכלכלת ישראל, ובוודאי שלא ציפיתי שיתמקחו אתי על גודל המשרד החדש שלי, ועל מספר החלונות המשקיפים אל הים. אך ככל שכמות התשובות השליליות עלתה, הבנתי עד כמה טעיתי בחיי, ונחישותי למצוא עבודה גדלה.
ההבנה שעליי לעבוד למען מטרה חשובה הרבה יותר מרווח כספי, התחילה להדהד אצלי כשהתקבלתי לעבודה הראשונה שלי ככרטיסן בקולנוע. הפירות הכלכליים שהניבה העבודה הזו היו שוליים להחריד ביחס לתבואה שקצרו הוריי ממרומי מעמדם, אולם הזרעים שהיא הנביטה בתוכי היו החשובים באמת - זרעי אחריות, עמידה בזמנים, ניצול זמן. כל אלה גרמו לי להרגיש כאילו אני צומח מחדש, שלב אחר שלב בתהליך מייגע אבל הכרחי - שורש, גביע, כותרת, אבקנים ועלים. אמנם היו כמה בצורות שאיימו על שלוותי ונאלצתי להתפטר או לעזוב חלק מהעבודות עד שהגעתי אל העבודה הנוכחית, אולם הצמח עדיין גדל לתפארת. יש שיגידו, הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו. זה הדבר היחיד שהחזיק אותי.
היישום השני לא היה מתוכנן. ביום השלישי לעבודתי כקופאי, ראיתי אותה - כולה אריסטוקרטיות מדהימה. תחילה הניחה את שני המוצרים שלקחה בעדינות, בתוספת אנחה קטנה וכיווץ שפתיים. אחר־כך, שתי ידיה גלשו באותה עדינות מהמוצרים אל המסוע ואז השתלבו זו בזו. הגבהת הסנטר, ואחר־כך חצי חיוך מתחת לעיניה הקטיפתיות. עיניים תכולות שסוגרות אותי בתוך עולמה עד כדי כך שלרגע לא הבחנתי שהמסוע התחיל לפעול ואחד המוצרים נפל על הרצפה.
בשניות הבודדות האלה הצלחתי לסרוק היטב את גופה, כאילו הייתי גלאי הברקודים שמולי - מטר שישים ומשהו, שיער שטני שמתפזר לשני הצדדים כמו בובה, שילוב מדויק של אף צר ופה רחב.
לפתע שמעתי ברקע קול גברי ששאל אותה: "יש לך כרטיס מועדון?"
כשהיא ענתה לי הבנתי שהקול שלי הוא.
באותו רגע ספר חיי הפך מרומן לעוס של אירועים משמימים לרומן תוסס עם דמות ראשית יפהפייה. אחרי חצי שנה של חברות עברנו לגור יחד, בדירה נחמדה לא הרחק מהסופר. הוריי מימנו את רוב דמי השכירות, אם כי נענו להפצרותיי לקבל ממני את הכסף ברגע שיהיה לי. עניין זרעי האחריות...
היישום השלישי היה תיקון הבגרויות. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיי שנתקעו, עליי לשקוד על פיתוח ההשכלה. נרשמתי למסלול ערב לתיקון חמש בגרויות, ויש בכוונתי לעשות אותן ברצינות. בשלב הזה בחיי אני עדיין ממתין לפתיחת הקורס שיוציא אותי מהרוורס שנקלעתי אליו ויחזיר אותי אל המסלול.