נשים והגירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשים והגירה
הוספה למועדפים

נשים והגירה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים

ד"ר טל דקל מתמחה בנושאים של אמנות והבניית זהות בקטגוריות כמו מגדר, גיל, אתניות ולאום. דקל היא ראש התכנית ללימודי אוריינות חזותית ומנהלת מסלול האוצרות במכללת סמינר הקיבוצים. היא כיהנה כראש הפורום למגדר באוניברסיטת תל אביב, והיא מרצה שם בחוג לתולדות האמנות ובתכנית למגדר. דקל גם מכהנת כיו"ר העמותה לחקר אמנות ומגדר בישראל.

תקציר

יצירות אמנות של נשים אשר היגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים חושפות מנעד רחב של חוויות חיים. נשים אלו נתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות מעמדית, מגדרית וגזעית-אתנית. הן מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית, לצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד.
 
בעידן הטרנסלאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר. לצד תהליכים דינמיים של הגדרת זהות, מאפשר הקיום הטרנסלאומי התנהלות סימולטנית בין מרחבים גיאוגרפיים ומדינות לאום. מצב עניינים זה משנה את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם אשר מתקיימות במסגרת מדינות הלאום.
 
מגמה זו מוצאת את ביטויה גם במדינת ישראל אשר קולטת מיום הקמתה מהגרות יהודיות מרחבי העולם המכונים עולות. בשנים האחרונות חיות בישראל גם מהגרת עבודה רבות, וכך נוצרת מציאות שהיא כר פורה לדיון המצליב תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טרנסלאומיות. זהו דיון אינטרדיסציפלינרי המשלב בין מגדר, סוציולוגיה, אמנות, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד.ניתוח יצירות האמנות נעשה במתודולוגיה איכותנית ורפלקסיבית, תוך כדי שימוש נרחב במידע שמקורותיו באמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ובנקודת מבטן. זהו מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.
 
 
ד"ר טל דקל היא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית בית ברל. מתמחה באמנות מודרנית ועכשווית בארץ ובעולם; מתמקדת בנושאים של תרבות חזותית והקשריהם למגדר, לאום, אתניות ומעמד כלכלי.

פרק ראשון

מבוא

"נשים והגירה" הוא מקבץ קולות של נשים אמניות המבטאות באופן פוליפוני את החוויה האישית והקולקטיבית שלהן, תוך שהן מתמקדות בהיבט המגדרי של היותן מהגרות. פרקי הספר המרכזיים בוחנים יצירות אמנות של נשים החיות כיום במדינת ישראל ואשר חוו באופן אישי הגירה.
ארבעת פרקי הספר נודדים בין אמניות מהגרות מארצות שונות. הפרק הראשון עוסק באמניות במזרח אירופה בשנות ה-90 של המאה ה-20, היוצרות עבודות אמנות בעקבות נפילת המשטר הקומוניסטי והשינויים שהתרחשו בחייהן, והוא משמש הקדמה מתווכת לפרקים הבאים. הפרק השני מציג אמניות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר, הפרק השלישי עוסק באמניות שהגיעו לישראל מאתיופיה, והפרק הרביעי דן באמניות מהגרות עבודה מהפיליפינים.
 
 
טרנס לאומיות
 
בהיסטוריוגרפיה המקובלת במערב מתוארך עידן הטרנס לאומיות (Trans-Nationalism) לסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר האירוע הסימבולי המרכזי המסמן עידן זה הוא התמוטטות חומת ברלין. עידן זה מתאפיין בשינויים מפליגים באופיין ובגבולותיהן של מדינות לאום ובתנועת הגירה ערה של בני אדם ממדינה למדינה. מצד אחד, התנועה ממקום למקום אפשרית יותר מאי פעם ונדמה שהגבולות והחסמים שמנעו מרבים לעבור למקום חדש הוסרו; מהצד האחר, מכוננים סייגים וגבולות חדשים ומורכבים לתנועתם של בני אדם על פני הגלובוס.
ההגירה העולמית נמצאת על סדר היום הציבורי והפוליטי ברוב מדינות המערב וזוכה לנראות גבוהה. עם מחוללי תופעת ההגירה המואצת אפשר למנות את הניידות הגוברת עקב אמצעי תחבורה זמינים וזולים יותר; את הפער הכלכלי בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות; ועימותים מקומיים ואזוריים אלימים המותירים רבבות עקורים חסרי בית או מדינה. הדיון בטרנס לאומיות מתייחס לבני אדם המהגרים מסיבות מגוונות: מי שבחרו לעבור לחיות במדינה חדשה, פליטים פוליטיים, ומהגרי עבודה המגיעים לארץ אחרת למטרות פרנסה ועל פי רוב לתקופה מוגבלת. השיח אודות טרנס לאומיות, בניגוד לשיח אודות גלובליזציה, עוסק בנקודת מפגש של חוויית ההגירה האישית עם התנועה העולמית הרחבה של מהגרות ומהגרים.
את המושג טרנס לאומיות הסבירו צמד האנתרופולוגיות מאהלר ופסר (Mahler and Pessar, 2001) בכך שהדגישו את שונותו מהמונח "גלובליות": בעוד שתהליכים גלובליים מתרחשים במרחב עולמי, ובנפרד מתהליכים מקומיים המתרחשים בשטחים של מדינות לאום, הרי שתהליכים טרנס לאומיים מעוגנים במדינות לאום, גם אם הם חורגים לא אחת מגבולותיהן. אלו תהליכים שמתרחשים בו בזמן במקומות שונים ברחבי הגלובוס ונוגעים לפרקטיקות של אנשים הקשורים פיזית, משפחתית, כלכלית ולאומית ליותר ממתחם גיאוגרפי־לאומי אחד. תהליכים טרנס לאומיים מערבים אנשים ומדינות לאום ולא רק מהלכים כלכליים ופוליטיים בקנה מידה גלובלי. האנשים המהגרים אמנם מושפעים מתהליכים גלובליים אך הם יוצקים בהם משמעות בעצם פעולת ההגירה ואף משפיעים על סביבתם - גם זו שממנה יצאו וגם זו שאליה הם מגיעים. לפי אבחנה זו של מאהלר ופסר, מדינות לאום וגבולות לאומיים נותרים מרכיבים חשובים בשיח אודות טרנס לאומיות - בניגוד לשיח אודות גלובליזציה ותהליכים כלל־עולמיים, שנוטה למחוק הבדלים מסוג זה, או נוטה להצביע על השפעה חד כיוונית, על פי רוב זו של המערב הקפיטליסטי על שאר חלקי העולם (Mahler and Pessar, 2001: 443-444).
האירועים המסמנים את עידן הטרנס לאומיות השפיעו באופן ישיר ואישי על האמניות הנדונות בספר. האמניות במזרח אירופה הושפעו ראשונות ובאופן ישיר ומיידי מנפילת חומת ברלין בשנת 1989. כל פן בחיי התושבים בארצות מזרח ומרכז אירופה הושפע עמוקות מהשינויים הסוציו־פוליטיים האזוריים, ותנועת הגירה פנים אירופית ממזרח למערב החלה. האמניות האירופאיות, כמי שהיו ממוקמות על התפר שבין מזרח למערב, משקפות בעבודתן את ניצניו של עידן זה. בהמשך, ובסמיכות זמנים, גם מהגרות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים הושפעו משינויים גיאופוליטיים שאפשרו או הצריכו מעבר אוכלוסיות. פירוק ברית המועצות פתח את השערים בפני היהודים (גלילי וברונפמן, 2013); שינויי משטר באתיופיה שהושפעו מתנועות גלובליות, ובהן התמוטטות הקומוניזם שגררה סכנה מוגברת ליהודים שבתחומה, דחפו למימוש מזורז של מבצע עליית שלמה (טוראל, 2013); והבאתן הממוסדת של מהגרות העבודה לישראל הייתה תוצאה של מערך שינויים גיאופוליטיים וכלכליים פוליטיים שקרו באותה עת וקשורים הן לסכסוך הלאומי המקומי הישראלי־פלסטיני והן למגמות כלכליות גלובליות (קמפ ורייכמן, 2008). על אף שקבוצות הנשים לכאורה שונות מאוד אלו מאלו, ההיגיון של המציאות הטרנס לאומית ואחידות התקופה ההיסטורית יוצרים מסגרת לדיון משותף.
 
 
הגירה
 
בעבור הפרט, חוויית ההגירה, המעבר לארץ אחרת, והחיים בעולם טרנס לאומי, היא ביסודה חוויה של דיסאוריינטציה, פירוק ועירוב זהויות והגדרה מחודשת. ההגירה מייצרת מתחים רבים לצד אפשרויות משלהבות: כפל שפה, זרות ושייכות, היטמעות והתבדלות, נדודים, והגדרות מחודשות של מושגי המרחב והבית. ההגירה תובעת מהמהגרות לנהל משא ומתן מורכב עם סביבתן. קיים מתח בין דרישת החברה הקולטת להיטמעות מוחלטת ויצירת זהות חדשה, ובין דרישה ורצון של המהגרות לקיים זהות המשמרת משהו מ"תרבות המולדת" (גיצין־אדירם, 2007: 3).
הגירה היא חוויה מתמשכת המלווה את הסובייקט לאורך שנים רבות, ויש אף הטוענים שהשפעתה אינה מתפוגגת לעולם. אולם להגירה ישנן השפעות גם על מדינות הלאום אשר מתמודדות עם השלכות מרובות ממדים של הגירה בקני מידה גדולים. עם התגברות תנועות הנדודים של בני אדם על פני הגלובוס, ניכרת ירידה באפשרותן של מדינות הלאום לשלוט באופן ישיר ומלא בתופעה, על אף מאמצים קבועים לווסתה.
הניסיון לכתוב על הגירה, להמשיג אותה בכלים תיאורטיים ולתמצת או להקיף את מגוון ההיבטים שלה הינו מאמץ מורכב וקרוב לבלתי אפשרי. חוויית ההגירה כוללת התנסויות שפעמים רבות הן אישיות־סובייקטיביות ובו בזמן פוליטיות־אוניברסליות וקיים קושי קבוע להבחין בין שני הממדים. הבסיס המתודולוגי של הדיון, המשלב בין ניתוח יצירות אמנות ובין דיון חברתי פוליטי פמיניסטי, מאפשר ניסוח המגשר על הפער בין האישי והפוליטי, כששני צדי הדיון משלימים זה את זה. מחד גיסא, אמנות משקפת ומעידה על מציאות חברתית, ומאידך גיסא, ניתוח חברתי וביקורתי משפיעים באופן עמוק על עשייה אמנותית. אמנות הנה כלי מצוין לבחינת מציאות, מעין מכשיר ניווט בעל חוש כיוון והמחשה ויכולה לשמש וקטור הזורה אור על נושאים חברתיים ותרבותיים. במובן זה, יצירותיהן של האמניות פותחות צוהר אל חייהן בכלל ואל חייהן כמהגרות בפרט.
יתרה מכך, כדי להיטיב להמחיש את חוויית ההגירה של נשים ולהתמקד בה, נבחרו אמניות מקבוצת גיל המבטאת בצורה המובהקת ביותר את חוויית הסִפִּיות הכרוכה במעשה ההגירה. מקרב המהגרות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה נבחרה קבוצת הגיל של בנות ה"דור אחד וחצי" להגירה. אלו הן מי שנולדו בחוץ לארץ, הגיעו לישראל כילדות או נערות, וכיום הן בגילאי שלושים עד ארבעים. "דור אחד וחצי" הוא מונח המשמש בסוציולוגיה ובלימודי הגירה והוא כולל את מי שהיגרו כילדים או כמתבגרים, בין גיל הילדות המוקדמת לסוף גיל ההתבגרות. דור זה מתבחן בהיותו סִפִּי באופיו: הוא אינו חווה את ההגירה כניתוק טוטלי (דור ראשון) וגם לא כלידה במקום חדש (דור שני). מהגרות אלו ממוקמות בתווך שבין העולמות ומשקפות בצורה מיטבית את חוויית ההגירה כחוויה מעצבת. בנות הדור האחד וחצי חוות את ההגירה בגיל שבו הן מכוננות לעצמן זהות כפולה: מבחינה מגדרית הן מצויות במעבר מילדות ונעורים לבגרות ובה בעת הן נדרשות לכונן זהות לאומית וקהילתית חדשה. משום כך הן מהוות התגלמות מוקצנת ומעניינת של הספיות ושל מצב המעבר שבהגירה.
בדומה לבנות הדור האחד וחצי, גם המהגרות הפיליפיניות בישראל חוות תחושות של ספיות מרובה ומרובדת. מהגרות העבודה הגיעו למדינת ישראל כנשים בוגרות, ועם זאת הן חוות ספיות וזרות חריפה וקיצונית, מתוקף שוליותן המרובה הנעוצה בהיבטים מעמדיים, לאומיים, דתיים ומגדריים, ובגלל היותן מנותקות ולא שייכות לחלוטין למקום, לזמן או לחוק המדינה.
ההגירה, המתרחשת בעולם כולו, מקבלת ממד מובחן וייחודי בהיבט המקומי. מדינת ישראל נוסדה והוגדרה מראש כ"בית לאומי לעם היהודי". אל סוגי ההגירה המתקיימים ברחבי העולם והנובעים ממגוון סיבות מצטרפת ה"עלייה", תופעה ייחודית של מדינת הלאום היהודית בעת החדשה. העלייה נתפשת כחלק מהאתוס הציוני ומושפעת מרעיון "ושבו בנים אל גבולם" ומהפרדיגמה של קיבוץ גלויות. אופייה של ישראל עוצב כמדינת הגירה בעלת צביון אתני גזעי, משום שההגירה וההתאזרחות מיועדות ליהודים בלבד.
עיקרון זה, שהוא מרכיב חשוב בזהותה היהודית של המדינה, מייצר סבך ביורוקרטי, תיאולוגי ופוליטי של הגדרות זהות. מצב מורכב זה בלט בהגירה מאתיופיה ובהגירה מברית המועצות לשעבר, כאשר יהדותם של רבים הוטלה בספק וכתוצאה מכך גם האפשרות לקליטתם המלאה והיטמעותם בחברה היהודית בישראל. זאת ועוד, היותה של ישראל מדינת הגירה יהודית משפיעה גם על הגירת העבודה העולמית המגיעה לישראל. מדיניותה הרשמית והבלתי מתפשרת של ישראל מסרבת בכל תוקף להעניק מעמד של קבע למי שמכונים כאן עובדים זרים, והם מיועדים להגיע לישראל לתקופה קצרה ומוגבלת.
מורכבותה של תופעת ההגירה במציאות הישראלית באה לידי ביטוי גם במילים שבהן אנחנו משתמשים להגדרת המהגרים. מי שהיגרו לישראל מתוקף יהדותם ובחסות חוק השבות מכונים על פי רוב "עולים חדשים", מי שהגיעו לישראל כדי לעבוד ואינם יהודים, מכונים כאמור "עובדים זרים". בחיבור זה אני מבקשת להשתמש במילה מהגרים, כדי לתאר תנועה אנושית בין מדינות לאום, לפי ההיגיון של הטרנס לאומיות. המונח עלייה כשלעצמו הוא מושא של ביקורת חברתית, כפי שמציינת למשל קלריס חרבון, משפטנית ופעילה חברתית מזרחית שכתבה כי "[מעשה העלייה] מוצג כקשר שבו ישראל היא נקודת המוצא בראש הסולם, שאליה יש 'לעלות' וממנה 'לרדת'" (חרבון, 2012: 72). השימוש במונח עלייה ייעשה רק בהקשר של שיח תקשורתי וציבורי בישראל המתייחס למהגרים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר כשחקנים בשיח הציוני־מדיני.
 
 
גזע, מעמד, מגדר
 
אחד ההיבטים הבולטים של ההגירה בישראל הוא המגוון העצום של ארצות מהן הגיעו נשים מהגרות. ישראל היא מעבדה מרוכזת ועשירה של סוגי הגירה שונים - בין אם אלו נשים יהודיות שהיגרו לישראל כעולות חדשות, או נשים מהגרות שמגיעות למטרות עבודה, או אחרות (למשל, פליטות פוליטיות). לשם הדיון בתופעות ההגירה המורכבות אעשה שימוש בכלי אינטרדיצסיפלינרי במהותו, ניתוח משולש הנשען על שלוש קטגוריות של זהות: גזע, מעמד ומגדר (Race, Class, Gender). משולש זה מתווה שיטת ניתוח המקובלת בדיסציפלינות אקדמיות רבות, בארץ ובעולם, ומהווה נדבך חשוב של חשיבה ביקורתית בעידן טרנס לאומי (Knapp, 2005; Martin Alcoff and Mendieta, 2003; Dill, 1983).
גזע ומעמד הם קטגוריות זהות מצטלבות שבהן מגולמים מערכי כוח ומבני דיכוי סבוכים הרלבנטיים במיוחד עבור אנשים בהגירה. המהגרים מגיעים לטריטוריה חדשה שהיא שדה חברתי שבו פועלים שחקנים רבים. בני הקבוצה ההגמונית משמרים ומטפחים את מעמדם, ולשם כך משתמשים בכוח הרב שבידיהם. לעתים כוח זה משמש כדי לקדם ולשלב את החדשים ולעתים הכוח מגלם ביטויים של אלימות והכפפה. מצבים אלו מובילים לא אחת לגילויי סקסיזם, גזענות ואפליה מעמדית, בין אם כמופע חד פעמי, מופע דיאלקטי או מופע מתמשך. כל המופעים של יחסי הכוח נובעים ממקורות עומק ובאים לידי ביטוי בכל תחומי החיים - אישי, כלכלי, פוליטי ועוד. הניתוח המשולש לאורך הקטגוריות מגדר, גזע ומעמד, המשורגות זו בזו פעמים רבות ללא יכולת הפרדה חד משמעית, מבקש לרדת לעומקם של מבנים חברתיים המאפשרים מצבי אפליה והדרה לצד שילוב והטמעה.
הדיון המשולב נסמך על הפרספקטיבה התיאורטית והפרקטית המכונה Intersectionality. זהו מונח שנטבע על ידי החוקרת קימברלי קרנשאו (Crenshaw) בשנת 1989 ומבקש לקיים התבוננות מושכלת בקטגוריות זהות דוגמת מגדר, גזע ומעמד, כדי להדגיש ולקדם הבנות באשר למיקומים ומקומות (place and status) של נשים בנות קבוצות שונות בתרבות. אני מוצאת שדיון משולב זה מאפשר לחלץ מקטגוריות הדיכוי הללו גם תובנות אודות צדדים חיוביים, מעצימים ומאפשרים של מצב ההגירה.
 
המונח גזע מגדיר קטגוריית זהות שאינה בעלת קיום מציאותי ממשי, אלא תוצאה של הבניה תרבותית, פרי המצאתם של בני אדם. העיסוק בגזע כורך בתוכו ניתוח והבנה של תופעה דיאלקטית, בעלת כפל פנים: מצד אחד, הגזע על שלל מסמניו הוא מושג מדומיין, אך מהצד האחר הוא בעל משמעות ממשית והשפעה אמיתית על העולם (שנהב ויונה, 2008). "גזע אינו ממשי, אבל הוא הורג אנשים", קבעה החוקרת הפמיניסטית הצרפתייה קולט גיומן (Guillaumin 1995: 99-107, אצל שנהב ויונה, 2008: 13). במסגרת הדיון בגזענות יש לנסות ולזהות את ההבניות התרבותיות והפעולות היוצרות אותה. גזענות יכולה לשכון במקומות פחות ברורים וצפויים, למשל בשפה עצמה ובפעולות של דיבור. כך למשל, שיח ליברלי נגד גזענות למעשה מאשרר את קיומה על ידי יוזמות שונות למיגור הגזענות (כגון איסור אפליה על בסיס גזעי, קידום תוכניות חינוכיות לעידוד "הבנה בין גזעית"; העדפה מתקנת על בסיס גזעי - שכולן מניחות את קיום קטגוריית הגזע). בין אם "גזע" קיים בטבע ובין שלא, הוא מוטמע הן בשפה והן בפרקטיקות תרבותיות, פוליטיות ומשפטיות, כלומר בפרקטיקות חברתיות מוגזעות (שנהב ויונה, 2008).
השיח הגזעני בישראל עושה שימוש בשיטות מרובדות כדי להצדיק או להסוות אורח מחשבה גזעני. שיח זה מתווך את היחסים המורכבים בין "גזענות" ובין "גזע" באמצעות מנגנון של הבניה תרבותית ופוליטית שאפשר לכנותו "הגזעה" (שנהב ויונה, 2008: 8). לגזענות גילויים שונים והחוקרים שנהב ויונה מציעים הגדרות לשלושה סוגים של גזענות שאין ביניהם יחס מוציא: גזענות ביולוגית, גזענות ללא גזע וגזענות מוסדית. הגזענות הביולוגית מתבססת על מסמנים פיזיים ומניחה שקיים קשר בין תכונות פיזיות ביולוגיות כמו צבע עור או מבנה גוף ופנים ובין תכונות מנטליות כמו אינטליגנציה או חוסן מוסרי. הגזענות ללא גזע, שצמחה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, מתייחסת לתכונות תרבותיות ולמנהגים משל היו טבע מולד. גזענות מוסדית מוכחת על ידי מבחן התוצאה בלבד, כלומר די לראות הטיה ואי שוויון כלפי קבוצות חברתיות כדי להעיד על אפליה גזעית (שנהב ויונה, 2008: 29-37). בניתוח שבהמשך נוכל לראות גילויים בוטים של גזענות ללא גזע וגזענות ביולוגית כלפי מהגרות יהודיות מברית המועצות לשעבר ומהגרות מאתיופיה, כמו גם כלפי נשים שהינן מהגרות עבודה. כך למשל גילויים מסוג זה עשויים למצוא את ביטויים בהקשר לעמדות כלפי מידת יהדותן של המהגרות; פיקוח על נישואים, גירושים וקבורה; ולגבי מהגרות העבודה הדבר יהיה בוטה במיוחד במופעים של ניסיונות לניהול הפריון והגבלת הילודה שלהן. בדיון אודות הגירה, יש לעמוד על כך שקטגוריית הגזע איננה רק קטגוריית זהות אלא אף מִבנה דיכוי שבאמצעותו אפשר לעקוב אחר הדרכים שבהן גזענות נודדת בין ארצות ומרחבים שונים (Bonacich, Alimahomed and Wilson, 2008).
 
המונח מעמד מתייחס לכסף ולפרנסה, ולהגדרה העצמית של הסובייקט על רקע מצבו הכלכלי. סוגיות מעמדיות הן אחת הסיבות העיקריות להגירה, והסיבה המרכזית להגירה כשמדובר במהגרי עבודה. הגירה הנובעת משיקולים כלכליים מכוונת לשפר את המעמד ואת החופש הכלכלי המצוי בידיה של האישה המהגרת. עם זאת, חשוב להדגיש שמעשה ההגירה לא תמיד מבטיח שיפור מעמדי ומהגרת עלולה להיקלע למעמד נמוך מזה שהייתה שייכת אליו בארץ מוצאה. כך למשל, אם בארץ המוצא משפחתה הייתה בעלת נכסים או הון סימבולי, עלולה האישה לגלות שבישראל אין לה גישה או יכולת ליהנות מהם; היא עלולה להיווכח בפער עמוק בין יכולותיה המקצועיות ובין אפשרויות תעסוקה מצומצמות; היא עלולה לרדת מנכסיה בעקבות איבוד כספה או להיקלע לתעסוקת עוני שאינה מאפשרת היחלצות ממנה ועוד.
 
המונח מגדר מבוסס על הרעיון על פיו ההבדלים בין המינים הינם הבניה חברתית שמטרתה לארגן התנהגות אנושית ודרכי מחשבה. מגדר אינו עשוי ממבנים קשיחים ותפקידים קבועים אלא נתפש כתהליך מתמשך ומשתנה שנחווה במנעד נרחב של תופעות חברתיות, ממוסד המשפחה ועד למוסד המדינה, ממערכות יחסים אישיות ועד לתפישות העצמי בהקשר לדרגות של מה שנתפש כנשיות או כגבריות. המשגת רעיון המגדר כתהליך מתמשך ומובנה ולא כעניין טבעי, מובילה להבנה שהגדרות זהות, יחסים ואף אידיאולוגיות, הינם נזילים ומשתנים תדיר ואינם עניין קטגורי, מוגדר ובעל גבולות ברורים (Butler, 1990). קריאה מגדרית בחייהם של מהגרות ומהגרים מגלה כי כל המגדרים חשופים לקשיים ולאפליה. אך בנוסף לקשיים שעומדים בפני גברים, נשים עומדות בפני אפליה נוספת הנובעת מעצם היותן נשים בחברה פטריארכלית החשופות לדיכוי שעשוי למצוא ביטוי במגוון תצורות, בהן אפליה בתנאי העסקה ושכר, הטרדות מיניות ומשטור הגוף במרחב הציבורי, אפליה על רקע פריון והולדה וגידול ילדים ועוד. ביצירתן ובחייהן של נשים מהגרות שזורים נושאים מגדריים רבים, בהם התבגרות, אימהות, סטריאוטיפים מגדריים, הטרדות מיניות, היחס אל גוף האישה ועוד.
בחקר תנועות ההגירה העולמיות ההצטלבות עם סוגיות של מגדר היא בולטת וחשובה. התקדמות רבה נערכה בעשורים האחרונים במחקר אודות הגירה עולמית של נשים, ואלו הניבו אינספור ממצאים אמפיריים ומחקרים תיאורטיים בנושא היבטים מגדריים של תנועות של חציית גבולות (cross-border movements). מחקרים אלו הולכים ומצטברים מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ובמיוחד מאז מעבר המילניום. בקרב הקהילייה המחקרית העולמית שעוסקת בנושא טרנס לאומיות נקבע באופן חד משמעי כי ההיבט המגדרי הינו מרכיב מכריע בהבנת המניעים והתוצאות של הגירה עולמית. מגדר הוא פן רלוונטי כמעט, אם לא בכל, ההיבטים של נושא ההגירה.1
שינויי מדיניות עשויים להשפיע באופן שונה על גברים ועל נשים שמהגרים, ומשום כך מובילים לדגמים מגדריים מגוונים של הגירה; לחוקי הגירה המגלמים היבטים מגדריים ומטילים הגבלות ספציפיות על נשים; ולהחלטות שיש להן השלכות על רמת השילוב של מהגרים ומהגרות במדינת היעד. החלטות מסוג זה עשויות להשפיע על זכויותיהן הבסיסיות של נשים מהגרות ועל יכולת המחיה שלהן, על בריאותן ועל איכות חייהן. באופן דומה וכפועל יוצא, הדרכים שבהן נשים מהגרות נוטלות חלק פעיל בתהליך ההגירה, כרוכות אף הן בממדים מגדריים, בהם למשל נורמות, ציפיות והזדמנויות של סוכנוּת (Piper, 2008 :1) (Agency). הדיון בנשים מהגרות אינו מתמקד אך ורק בתפקידי מגדר מסורתיים, כמו למשל מקומן של נשים במשפחה, אלא בוחן גם את מידת ההשתתפות של נשים מהגרות בפעילות חברתית־קהילתית במדינת הלאום המארחת, או בניסיונות אפקטיביים לקחת חלק פעיל בשיח הלאומי של מדינת היעד.
קיים קשר גורדי בין שלוש הקטגוריות - מגדר, גזע ומעמד. חיבור של כל הצירים יחדיו יוצר מפה מורכבת שבה נקודת הזינוק של המהגרת נפגשת עם דינמיקות של הדרה והכלה ושל יחסי כוח חברתיים הפועלים על כל הסובייקטים המתקיימים בשדה. יחסים תהליכיים והדדיים מתקיימים בין מבני דיכוי שונים, הן כפי שחוות אותם הנשים המהגרות והן בתוך ההקשרים שמולן הן פועלות (2010, Choo and Ferree). עם זאת, הדיון בספר זה מתארגן מתוך תפישה שההיבט המגדרי הוא הממד המרכזי והמסכם של הדיון בכללותו. גזע ומעמד מתנקזים אל תוך הממד המגדרי ומהדהדים בו, והוא מספק פרספקטיבה כוללת ומקיפה לדיון.
כך למשל, מהגרות מארצות שונות בישראל יכולות להיות ממוקמות ברמות שונות של מעמד, אך כולן כאחת נתונות לדיכוי הפטריארכלי של שוק עבודה ממוגדר המפלה נשים בשכר לעומת גברים. כמו כן, נשים שהיגרו ממקומות שונים עשויות להיות שונות זו מזו מבחינה אתנית, אך כולן כאחת מצויות בחברה סקסיסטית החושפת אותן לסכנה של אלימות מינית מעצם היותן נשים. בה במידה אפשר לחשוב על נשים מארצות שונות האוחזות בהגדרה עצמית או מוסדית משתנה של דתיותן, אך מתוקף היותן במדינת ישראל המאופיינת כמדינה אתנו־לאומית נגזרות עליהן מגוון פרקטיקות מגדריות גלויות וסמויות. בנוסף, אפיונים אישיים כמו היות אישה רווקה, בזוגיות או באימהות מצטלבים אף הם עם היבטים מוסדיים ומעמדיים משתנים כמו למשל שינויים בחקיקה ומענקים מטעם המדינה. גם יכולות גופניות או נטיות מיניות עשויות להוסיף למורכבות של מיפוי המיקום הפרטיקולרי של כל מהגרת ומהגרת בנפרד, וביחס למהגרות אחרות או נשים ותיקות בחברה בכללותה. מיקומים אלו הינם סימולטניים, כשנשים יכולות להיות בו בזמן מודרות ופריבילגיות, מוחלשות ובעלות כוח וסוכנוּת.
המתודולוגיה הפועלת בהתאם לקטגוריות הזהות של גזע, מעמד ומגדר, המקפלות בתוכן מבני דיכוי כמו גם העצמה, מבקשת לחלץ ולנסח את מרכיבי המערך הגמיש והרב ממדי שמתקבלים מהמיקומים השונים של כל אישה ואישה.
 
 
כוח־ידע
 
הגירה בעולם טרנס לאומי מעלה נקודות חיכוך בין קבוצות כוח המקפלות מערכת ענפה של יחסי הדרה או הכלה - לבנים לעומת שחורים, מוחלשים כלכלית מול מבוססים כלכלית, ועוד קבוצות הקשורות ומתנסחות אל מול יחסי הגמוניה ומיעוט. מתוך רגישות לסוגיות אלו, שהן פוליטיות ואתיות במהותן, יש מקום להבהיר מעט מהם סוגי הידע בדיון זה ומהי הפרספקטיבה של יחסיהם עם מערכי כוחות של הדרה והכלה.
כל העברת ידע, כולל ניסוח טקסטים ופרסום ספריםכמו זה המונח לפנינו, כרוכה ביחסי כוח, או בניסוחו של ההוגה מישל פוקו "אין זה אפשרי שהכוח יופעל ללא ידע, ואין זה אפשרי שהידע לא יוליד כוח" (Foucault, 1980: 52). משום כך במחקר זה ניתן מקום נרחב למקורות ידע מגוונים, לאו דווקא אקדמיים, בהם ראיונות אישיים ומאמרים שפורסמו בעיתונות. הפנייה למקורות ידע שונים ומגוונים מבטאת את השאיפה לבזר את הידע ההגמוני ובתוך כך לערער על השוליות שנכפית על אלו שאינן נכללות בשיח הציבורי והתרבותי. כמו כן, קיימת גם סיבה מעשית לבחירה זו והיא העובדה שאין בנמצא פרסומים רבים, אקדמיים או לא אקדמיים, שמהם אפשר לשאוב ידע בנושא ההיבטים המגדריים של אמניות מהגרות בישראל.
בשדה המחקר האקדמי בישראל קיימים מחקרים רבים אודות מהגרים ומהגרות, במגוון תחומים, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, אנתרופולוגיה, כלכלה, רפואה, משפטים ועוד.2 אל תשתית מחקרית חשובה זו, מצטרף הספר "נשים והגירה" המבקש לשלב ולהוסיף, לראשונה, תחומים של יצירה אמנותית והיבטים של מגדר בהקשר להגירה, ולהביא אל קדמת הבמה את קולן של הנשים האמניות ואת סיפור ההגירה מנקודת מבטן.
מקום מרכזי ניתן לקולן של האמניות המהגרות, שהוזמנו להביא יצירות מעניינות ומשמעותיות בעיניהן, ולשטוח את ההסברים שלהן אודותיהן. מחקר זה התקיים משנת 2008 ועד 2013, ובמסגרתו התקיימו ראיונות עומק פתוחים ותכתובות. שיטה זו נשענת על מתודולוגיה של מחקר איכותני פמיניסטי המקובל בעיקר במדעי החברה, באופן שמאפשר שילוב סוגי ידע בחיבור אחד, תוך בחינה רפלקסיבית. בתחום המחקר האיכותני, מחקר מבוסס אמנות הוא תחום התופס תאוצה, ו"הוא מבוסס על העמדה שההסבר של היוצרת הוא הכלי העיקרי להבנת היצירה" (הוס, 2010: 318). בשיטה זו היצירה אינה נאמדת על פי אמות מידה אסתטיות המקובלות בביקורת האמנות או אמות מידה דיאגנוסטיות המבקשות לאבחן את אישיות היוצר/ת, אלא "כדרך של היוצרת לייצג, להבהיר ולהרחיב משמעויות ותכנים" (שם: 318).
יצירות האמנות הן צוהר לסוגי ידע ופרספקטיבות התורמים להבנת הביוגרפיה של המהגרת. סיפורי נשים מהגרות, משום שהם מסייעים לחשוף את הסיפור האישי שבו מתגלים אינספור מעשי ההגירה וחוויות החיים כסיפורים אינדיבידואליים, הנושאים את חותמם הייחודי של בעליהם, ובה בעת חושפים את המשותף ביניהם. כפי שניסחה זאת החוקרת תמר אלאור: "לסיפור הפרטי של אדם מסוים יש ערך כפול: הוא מדייק ומשרטט את החד פעמיות, ועם זאת הוא מוצב לצד סיפורים נוספים, הממקמים אותו בהקשרו הציבורי, החברתי וההיסטורי. כך מתעצמת חשיבות הביוגרפיה הפרטית כמקור לתובנה חברתית, וכך נפרמות תובנות חברתיות לאינסוף סיפורים חד פעמיים" (אלאור, 2006: 230).
על התפר שבין הסיפור האישי והסיפור הקולקטיבי מתקיימת התמה הפמיניסטית "האישי הוא הפוליטי". קביעה זו משמשת עיקרון מנחה של הניתוח, מתוך ההכרה הפמיניסטית שאין הבדל אמיתי בין "סיפור קטן" ובין "תיאוריה רחבה". שניהם כאחד הם גופי ידע סינונימיים זה לזה. כלי זה מסייע בשירוג נושאי הדיון, הנע באופן דיאלקטי בין מבטי מיקרו למקרו, על פי הצורך ולפי העניין.
במקרה של ספר זה, הקשר "האישי הוא הפוליטי" מתקיים גם בעבורי, בצורה אישית (ופוליטית) ביותר. אני עצמי סובייקט מהגרת השייכת לדור האחד וחצי להגירה. נולדתי בארצות הברית ועליתי כילדה עם משפחתי הגרעינית לישראל. נושאים של הגירה ונשיות נוכחים בחיי משפחתי בחמשת הדורות האחרונים, ואני שבה ושומעת את סיפורי ההגירה של הנשים שנולדו במשפחתה של אימי: סבת סבתי, אם סבתי, סבתי ואימי - כל אחת ואחת בשושלת זו, ללא יוצאת מהכלל, נדדה מארצה והגיעה למדינה חדשה ולחיים חדשים. סבת סבתי, אלכסנדרה יסטוואן, נולדה בנורווגיה ובבגרותה עברה להתגורר עם בן זוגה השוודי בארצו, ולאחר מכן שבו ונדדו לפינלנד. אם סבתי, לינדה סאנדסטורם, נולדה וגדלה בפינלנד, ולאחר נישואיה עקרה עם בן זוגה הפיני לארצות הברית, משאירה מאחור חיים שלמים בעודה צועדת לקראת עולם חדש ולא מוכר. סבתי, אירמה לינדט, נולדה וגדלה בארצות הברית, נסעה לשוודיה ללימודים ושם הכירה את בעלה והקימה עימו את משפחתה. לימים, התגרשה וחזרה בגפה לארצות הברית, מותירה את שלושת בנותיה ובן זוגה ביבשת האירופית. בתהּ, היא אימי, אווה לינד (לימים אווה אוסטר) נולדה וגדלה בשוודיה. בצעירותה נשלחה ללימודים בארצות הברית, שם הכירה את אבי הישראלי, אריאל, ולמענו התגיירה. לאחר לידת שתי בנותיה (אחותי הבכורה אורלי, ואני) היגרה אימי לישראל בעקבות אבי, שביקש לחזור למולדתו ולחיק משפחתו וחבריו, והשאירה מאחור את החיים האמריקאיים שבנתה לעצמה בדי עמל.
הגירתה של אימי לישראל הייתה עבורה טלטלה עמוקה ומהלך חייה מהווה בעבורי סיפור מכונן. הזרות שהייתה מנת חלקה של אימי בשנים הראשונות בישראל - קשיי השפה, אורחות החיים והמנהגים הזרים, המאכלים הקשים לעיכול והמחסור בבני משפחה מוכרים, בחברים ותיקים ובהווי מסורתי של בילויים ותרבות - הקשו על שילובה ואף המשיכו ללוות אותה שנים רבות לאחר מעשה ההגירה עצמו. גם כיום, תחושת הזרות ממשיכה ללוות אותה וזו הפכה לחלק אינטגרלי מזהותה כאישה בישראל, כשהיא מזוהה תמיד בקרב בני המשפחה והחברים בסביבתה כ"השוודית שלנו". גם תחושתי האישית הושפעה רבות ממורשת הזרות שהורישה לי אימי. דמהּ, שהיה כמו נשא של "וירוס זרות", זורם גם בעורקיי שלי, ומשום כך אף אני נושאת בקרבי תחושות דומות. זהותי ההיברידית מלאה בתחושות אמביוולנטיות כלפי החברה הישראלית שבתוכה אני חיה. כך, הביוגרפיה המשפחתית שלי משוקעת בסיפורי נשים שעקירה וזרות היו מנת חלקן בחמשת הדורות האחרונים, כבר יותר מ-150 שנה, והיא מהווה מוטיב חוזר וחשוב בעבודתי האקדמית והפוליטית, כמו גם בחיי האישיים.
***
ספר זה מבטא אפשרות אחת מני רבות לבחינת הנושא של נשים מהגרות בישראל. זהו מחקר שאינו שואף להכליל ולנסח מסקנות וסכמות גורפות. אינני מתיימרת לדבר בשמן של נשים אחרות, ואף לא להסביר את אופני מחשבתן והתנהלותן, אלא לשרטט קווים לחייהן ולהתמודדויות הניצבות בפניהן ובפני כלל החברה, על סמך הידע שהמהגרות הסכימו לחלוק עימי ומתוך התבוננות וניתוח של יצירותיהן, כפי שאני מבינה אותן. בתוך הדיאלקטיקה העדינה שבין האישי לפוליטי, אני מבקשת להביא קולות של נשים מהגרות ולהנכיח את סיפוריהן בעולם של הגירה וטרנס לאומיות.
הדיון שנערך בספר זה היה עבורי מסע ארוך, ולא אחת גם מטלטל. יותר מכול לימד אותי תהליך זה כמה מעט אני יודעת. ככל שהתקדמתי במחקר ושוחחתי עם מהגרות נוספות התחוור לי שהעיסוק בנושא כרוך בסוגיות אתיות המגלמות דילמות רבות. כאישה האוחזת בתפישת עולם פמיניסטית, אני מודעת לעובדה שכתיבה זו מגלמת ומנכיחה מערך מורכב של יחסי כוח. מערך זה מתקיים כאשר אני מקיימת אינטראקציה עם המרואיינות, האמניות המהגרות, שהסכימו לחלוק עימי טפח מעולמן האישי והאמנותי, ובסופו של תהליך אני דוחסת את הדברים שהסכימו למסור לי לתוך פורמט של ספר, עליו אני מקבלת קרדיט אקדמי והון סימבולי.
פערי הכוח הטבועים במיקומים השונים של הנשים המהגרות ושלי עשויים להיות עמוקים, לעתים באופן בלתי ניתן לגישור. עם זאת, מופעי כוח אלו הם נזילים ובלתי יציבים וקשה להצביע על המיקומים המדויקים שבהם מתגלמים מופעים אלו. לעתים הכוח נמצא בידיי מתוקף היותי אזרחית ישראלית ותיקה, מתגוררת באזור המרכז ובת המעמד הבינוני המועסקת באקדמיה, אוחזת במיומנויות שיח משוכללות יחסית לכמה מהמרואיינות. פעמים אחרות הכוח הרב יותר נמצא בידיהן, משום שלא אחת הן יודעות יותר ממני אודות תהליכי ייצור אמנותי וחומרי עבודה; כי הן בעלות סוגי ידע שאינם מוכרים לי ומתוקף העובדה שברצותן ימסרו לי את הידע שבידיהן וברצותן ימנעו אותו ממני; והן על פי רוב גם מקושרות יותר בעולם האמנותי, או בעלות מעמד גבוה משלי. במילים אחרות, המיקומים שלנו הינם תמיד סימולטניים, כשנשים יכולות להיות בו בזמן גם מודרות וגם פריבילגיות, גם מוחלשות וגם חזקות ובעלות כוח וסוכנוּת משוכללת.
לא אחת, מצאתי עצמי במהלך הכתיבה מתחבטת במה שאני מכנה "בעיית הדיבור בשם". על נושא זה כתבו רבות וטובות. דורית אברמוביץ', פעילה פמיניסטית, כתבה פוסט בפייסבוק המיטיב לתאר את תחושת מי שאחרים מדברים בשמן: "מסמנת את מה שראוי היה להיות מסומן זה מכבר: תכאבו את כאבי, תצטערו את צערי, תשמחו את שמחתי, תחייכו את עונגי - רק אל תרגישו במקומי ואל תתרגמו את עצמכן/ם דרכי, כי אז לקחתן/ם ממני את עצמיותי" (20 באוגוסט 2012).
נראה לי שהמשימה החשובה ביותר שליוותה את תהליך המחקר היא מחויבותי לרפלקסיביות, לנטילת עמדה של ביקורת עצמית והתבוננות בתהליכי המחקר, שנערך ונכתב תוך הכרה באחריות שלי לעיצובו. עמדה זו גרמה לי להבין שאין לי אפשרות מלאה להבין את החוויות של נשים שנמצאות במיקום אחר מזה שלי, וכל שנותר לי הוא להיות בת ברית וסולידרית עימן ככל האפשר. מטעם זה המתודולוגיה הייתה מחקר מבוסס שדה, כלומר, בתחילה יצאתי לשוחח עם האמניות ולשמוע מפיהן מהם הנושאים שמעניינים אותן, כנשים במצבי הגירה. האמניות הגישו לי עבודות שנראו בעיניהן מעניינות ומוצלחות ובידן הייתה ההחלטה אילו מהן יכולות להיכלל בדיון. ראיונות העומק הפתוחים שנערכו עימן מהווים מקור מרכזי לידע ששוכן בין דפי ספר זה.

ד"ר טל דקל מתמחה בנושאים של אמנות והבניית זהות בקטגוריות כמו מגדר, גיל, אתניות ולאום. דקל היא ראש התכנית ללימודי אוריינות חזותית ומנהלת מסלול האוצרות במכללת סמינר הקיבוצים. היא כיהנה כראש הפורום למגדר באוניברסיטת תל אביב, והיא מרצה שם בחוג לתולדות האמנות ובתכנית למגדר. דקל גם מכהנת כיו"ר העמותה לחקר אמנות ומגדר בישראל.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים
נשים והגירה טל דקל

מבוא

"נשים והגירה" הוא מקבץ קולות של נשים אמניות המבטאות באופן פוליפוני את החוויה האישית והקולקטיבית שלהן, תוך שהן מתמקדות בהיבט המגדרי של היותן מהגרות. פרקי הספר המרכזיים בוחנים יצירות אמנות של נשים החיות כיום במדינת ישראל ואשר חוו באופן אישי הגירה.
ארבעת פרקי הספר נודדים בין אמניות מהגרות מארצות שונות. הפרק הראשון עוסק באמניות במזרח אירופה בשנות ה-90 של המאה ה-20, היוצרות עבודות אמנות בעקבות נפילת המשטר הקומוניסטי והשינויים שהתרחשו בחייהן, והוא משמש הקדמה מתווכת לפרקים הבאים. הפרק השני מציג אמניות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר, הפרק השלישי עוסק באמניות שהגיעו לישראל מאתיופיה, והפרק הרביעי דן באמניות מהגרות עבודה מהפיליפינים.
 
 
טרנס לאומיות
 
בהיסטוריוגרפיה המקובלת במערב מתוארך עידן הטרנס לאומיות (Trans-Nationalism) לסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר האירוע הסימבולי המרכזי המסמן עידן זה הוא התמוטטות חומת ברלין. עידן זה מתאפיין בשינויים מפליגים באופיין ובגבולותיהן של מדינות לאום ובתנועת הגירה ערה של בני אדם ממדינה למדינה. מצד אחד, התנועה ממקום למקום אפשרית יותר מאי פעם ונדמה שהגבולות והחסמים שמנעו מרבים לעבור למקום חדש הוסרו; מהצד האחר, מכוננים סייגים וגבולות חדשים ומורכבים לתנועתם של בני אדם על פני הגלובוס.
ההגירה העולמית נמצאת על סדר היום הציבורי והפוליטי ברוב מדינות המערב וזוכה לנראות גבוהה. עם מחוללי תופעת ההגירה המואצת אפשר למנות את הניידות הגוברת עקב אמצעי תחבורה זמינים וזולים יותר; את הפער הכלכלי בין המדינות המפותחות ובין המדינות המתפתחות; ועימותים מקומיים ואזוריים אלימים המותירים רבבות עקורים חסרי בית או מדינה. הדיון בטרנס לאומיות מתייחס לבני אדם המהגרים מסיבות מגוונות: מי שבחרו לעבור לחיות במדינה חדשה, פליטים פוליטיים, ומהגרי עבודה המגיעים לארץ אחרת למטרות פרנסה ועל פי רוב לתקופה מוגבלת. השיח אודות טרנס לאומיות, בניגוד לשיח אודות גלובליזציה, עוסק בנקודת מפגש של חוויית ההגירה האישית עם התנועה העולמית הרחבה של מהגרות ומהגרים.
את המושג טרנס לאומיות הסבירו צמד האנתרופולוגיות מאהלר ופסר (Mahler and Pessar, 2001) בכך שהדגישו את שונותו מהמונח "גלובליות": בעוד שתהליכים גלובליים מתרחשים במרחב עולמי, ובנפרד מתהליכים מקומיים המתרחשים בשטחים של מדינות לאום, הרי שתהליכים טרנס לאומיים מעוגנים במדינות לאום, גם אם הם חורגים לא אחת מגבולותיהן. אלו תהליכים שמתרחשים בו בזמן במקומות שונים ברחבי הגלובוס ונוגעים לפרקטיקות של אנשים הקשורים פיזית, משפחתית, כלכלית ולאומית ליותר ממתחם גיאוגרפי־לאומי אחד. תהליכים טרנס לאומיים מערבים אנשים ומדינות לאום ולא רק מהלכים כלכליים ופוליטיים בקנה מידה גלובלי. האנשים המהגרים אמנם מושפעים מתהליכים גלובליים אך הם יוצקים בהם משמעות בעצם פעולת ההגירה ואף משפיעים על סביבתם - גם זו שממנה יצאו וגם זו שאליה הם מגיעים. לפי אבחנה זו של מאהלר ופסר, מדינות לאום וגבולות לאומיים נותרים מרכיבים חשובים בשיח אודות טרנס לאומיות - בניגוד לשיח אודות גלובליזציה ותהליכים כלל־עולמיים, שנוטה למחוק הבדלים מסוג זה, או נוטה להצביע על השפעה חד כיוונית, על פי רוב זו של המערב הקפיטליסטי על שאר חלקי העולם (Mahler and Pessar, 2001: 443-444).
האירועים המסמנים את עידן הטרנס לאומיות השפיעו באופן ישיר ואישי על האמניות הנדונות בספר. האמניות במזרח אירופה הושפעו ראשונות ובאופן ישיר ומיידי מנפילת חומת ברלין בשנת 1989. כל פן בחיי התושבים בארצות מזרח ומרכז אירופה הושפע עמוקות מהשינויים הסוציו־פוליטיים האזוריים, ותנועת הגירה פנים אירופית ממזרח למערב החלה. האמניות האירופאיות, כמי שהיו ממוקמות על התפר שבין מזרח למערב, משקפות בעבודתן את ניצניו של עידן זה. בהמשך, ובסמיכות זמנים, גם מהגרות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים הושפעו משינויים גיאופוליטיים שאפשרו או הצריכו מעבר אוכלוסיות. פירוק ברית המועצות פתח את השערים בפני היהודים (גלילי וברונפמן, 2013); שינויי משטר באתיופיה שהושפעו מתנועות גלובליות, ובהן התמוטטות הקומוניזם שגררה סכנה מוגברת ליהודים שבתחומה, דחפו למימוש מזורז של מבצע עליית שלמה (טוראל, 2013); והבאתן הממוסדת של מהגרות העבודה לישראל הייתה תוצאה של מערך שינויים גיאופוליטיים וכלכליים פוליטיים שקרו באותה עת וקשורים הן לסכסוך הלאומי המקומי הישראלי־פלסטיני והן למגמות כלכליות גלובליות (קמפ ורייכמן, 2008). על אף שקבוצות הנשים לכאורה שונות מאוד אלו מאלו, ההיגיון של המציאות הטרנס לאומית ואחידות התקופה ההיסטורית יוצרים מסגרת לדיון משותף.
 
 
הגירה
 
בעבור הפרט, חוויית ההגירה, המעבר לארץ אחרת, והחיים בעולם טרנס לאומי, היא ביסודה חוויה של דיסאוריינטציה, פירוק ועירוב זהויות והגדרה מחודשת. ההגירה מייצרת מתחים רבים לצד אפשרויות משלהבות: כפל שפה, זרות ושייכות, היטמעות והתבדלות, נדודים, והגדרות מחודשות של מושגי המרחב והבית. ההגירה תובעת מהמהגרות לנהל משא ומתן מורכב עם סביבתן. קיים מתח בין דרישת החברה הקולטת להיטמעות מוחלטת ויצירת זהות חדשה, ובין דרישה ורצון של המהגרות לקיים זהות המשמרת משהו מ"תרבות המולדת" (גיצין־אדירם, 2007: 3).
הגירה היא חוויה מתמשכת המלווה את הסובייקט לאורך שנים רבות, ויש אף הטוענים שהשפעתה אינה מתפוגגת לעולם. אולם להגירה ישנן השפעות גם על מדינות הלאום אשר מתמודדות עם השלכות מרובות ממדים של הגירה בקני מידה גדולים. עם התגברות תנועות הנדודים של בני אדם על פני הגלובוס, ניכרת ירידה באפשרותן של מדינות הלאום לשלוט באופן ישיר ומלא בתופעה, על אף מאמצים קבועים לווסתה.
הניסיון לכתוב על הגירה, להמשיג אותה בכלים תיאורטיים ולתמצת או להקיף את מגוון ההיבטים שלה הינו מאמץ מורכב וקרוב לבלתי אפשרי. חוויית ההגירה כוללת התנסויות שפעמים רבות הן אישיות־סובייקטיביות ובו בזמן פוליטיות־אוניברסליות וקיים קושי קבוע להבחין בין שני הממדים. הבסיס המתודולוגי של הדיון, המשלב בין ניתוח יצירות אמנות ובין דיון חברתי פוליטי פמיניסטי, מאפשר ניסוח המגשר על הפער בין האישי והפוליטי, כששני צדי הדיון משלימים זה את זה. מחד גיסא, אמנות משקפת ומעידה על מציאות חברתית, ומאידך גיסא, ניתוח חברתי וביקורתי משפיעים באופן עמוק על עשייה אמנותית. אמנות הנה כלי מצוין לבחינת מציאות, מעין מכשיר ניווט בעל חוש כיוון והמחשה ויכולה לשמש וקטור הזורה אור על נושאים חברתיים ותרבותיים. במובן זה, יצירותיהן של האמניות פותחות צוהר אל חייהן בכלל ואל חייהן כמהגרות בפרט.
יתרה מכך, כדי להיטיב להמחיש את חוויית ההגירה של נשים ולהתמקד בה, נבחרו אמניות מקבוצת גיל המבטאת בצורה המובהקת ביותר את חוויית הסִפִּיות הכרוכה במעשה ההגירה. מקרב המהגרות שהגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה נבחרה קבוצת הגיל של בנות ה"דור אחד וחצי" להגירה. אלו הן מי שנולדו בחוץ לארץ, הגיעו לישראל כילדות או נערות, וכיום הן בגילאי שלושים עד ארבעים. "דור אחד וחצי" הוא מונח המשמש בסוציולוגיה ובלימודי הגירה והוא כולל את מי שהיגרו כילדים או כמתבגרים, בין גיל הילדות המוקדמת לסוף גיל ההתבגרות. דור זה מתבחן בהיותו סִפִּי באופיו: הוא אינו חווה את ההגירה כניתוק טוטלי (דור ראשון) וגם לא כלידה במקום חדש (דור שני). מהגרות אלו ממוקמות בתווך שבין העולמות ומשקפות בצורה מיטבית את חוויית ההגירה כחוויה מעצבת. בנות הדור האחד וחצי חוות את ההגירה בגיל שבו הן מכוננות לעצמן זהות כפולה: מבחינה מגדרית הן מצויות במעבר מילדות ונעורים לבגרות ובה בעת הן נדרשות לכונן זהות לאומית וקהילתית חדשה. משום כך הן מהוות התגלמות מוקצנת ומעניינת של הספיות ושל מצב המעבר שבהגירה.
בדומה לבנות הדור האחד וחצי, גם המהגרות הפיליפיניות בישראל חוות תחושות של ספיות מרובה ומרובדת. מהגרות העבודה הגיעו למדינת ישראל כנשים בוגרות, ועם זאת הן חוות ספיות וזרות חריפה וקיצונית, מתוקף שוליותן המרובה הנעוצה בהיבטים מעמדיים, לאומיים, דתיים ומגדריים, ובגלל היותן מנותקות ולא שייכות לחלוטין למקום, לזמן או לחוק המדינה.
ההגירה, המתרחשת בעולם כולו, מקבלת ממד מובחן וייחודי בהיבט המקומי. מדינת ישראל נוסדה והוגדרה מראש כ"בית לאומי לעם היהודי". אל סוגי ההגירה המתקיימים ברחבי העולם והנובעים ממגוון סיבות מצטרפת ה"עלייה", תופעה ייחודית של מדינת הלאום היהודית בעת החדשה. העלייה נתפשת כחלק מהאתוס הציוני ומושפעת מרעיון "ושבו בנים אל גבולם" ומהפרדיגמה של קיבוץ גלויות. אופייה של ישראל עוצב כמדינת הגירה בעלת צביון אתני גזעי, משום שההגירה וההתאזרחות מיועדות ליהודים בלבד.
עיקרון זה, שהוא מרכיב חשוב בזהותה היהודית של המדינה, מייצר סבך ביורוקרטי, תיאולוגי ופוליטי של הגדרות זהות. מצב מורכב זה בלט בהגירה מאתיופיה ובהגירה מברית המועצות לשעבר, כאשר יהדותם של רבים הוטלה בספק וכתוצאה מכך גם האפשרות לקליטתם המלאה והיטמעותם בחברה היהודית בישראל. זאת ועוד, היותה של ישראל מדינת הגירה יהודית משפיעה גם על הגירת העבודה העולמית המגיעה לישראל. מדיניותה הרשמית והבלתי מתפשרת של ישראל מסרבת בכל תוקף להעניק מעמד של קבע למי שמכונים כאן עובדים זרים, והם מיועדים להגיע לישראל לתקופה קצרה ומוגבלת.
מורכבותה של תופעת ההגירה במציאות הישראלית באה לידי ביטוי גם במילים שבהן אנחנו משתמשים להגדרת המהגרים. מי שהיגרו לישראל מתוקף יהדותם ובחסות חוק השבות מכונים על פי רוב "עולים חדשים", מי שהגיעו לישראל כדי לעבוד ואינם יהודים, מכונים כאמור "עובדים זרים". בחיבור זה אני מבקשת להשתמש במילה מהגרים, כדי לתאר תנועה אנושית בין מדינות לאום, לפי ההיגיון של הטרנס לאומיות. המונח עלייה כשלעצמו הוא מושא של ביקורת חברתית, כפי שמציינת למשל קלריס חרבון, משפטנית ופעילה חברתית מזרחית שכתבה כי "[מעשה העלייה] מוצג כקשר שבו ישראל היא נקודת המוצא בראש הסולם, שאליה יש 'לעלות' וממנה 'לרדת'" (חרבון, 2012: 72). השימוש במונח עלייה ייעשה רק בהקשר של שיח תקשורתי וציבורי בישראל המתייחס למהגרים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר כשחקנים בשיח הציוני־מדיני.
 
 
גזע, מעמד, מגדר
 
אחד ההיבטים הבולטים של ההגירה בישראל הוא המגוון העצום של ארצות מהן הגיעו נשים מהגרות. ישראל היא מעבדה מרוכזת ועשירה של סוגי הגירה שונים - בין אם אלו נשים יהודיות שהיגרו לישראל כעולות חדשות, או נשים מהגרות שמגיעות למטרות עבודה, או אחרות (למשל, פליטות פוליטיות). לשם הדיון בתופעות ההגירה המורכבות אעשה שימוש בכלי אינטרדיצסיפלינרי במהותו, ניתוח משולש הנשען על שלוש קטגוריות של זהות: גזע, מעמד ומגדר (Race, Class, Gender). משולש זה מתווה שיטת ניתוח המקובלת בדיסציפלינות אקדמיות רבות, בארץ ובעולם, ומהווה נדבך חשוב של חשיבה ביקורתית בעידן טרנס לאומי (Knapp, 2005; Martin Alcoff and Mendieta, 2003; Dill, 1983).
גזע ומעמד הם קטגוריות זהות מצטלבות שבהן מגולמים מערכי כוח ומבני דיכוי סבוכים הרלבנטיים במיוחד עבור אנשים בהגירה. המהגרים מגיעים לטריטוריה חדשה שהיא שדה חברתי שבו פועלים שחקנים רבים. בני הקבוצה ההגמונית משמרים ומטפחים את מעמדם, ולשם כך משתמשים בכוח הרב שבידיהם. לעתים כוח זה משמש כדי לקדם ולשלב את החדשים ולעתים הכוח מגלם ביטויים של אלימות והכפפה. מצבים אלו מובילים לא אחת לגילויי סקסיזם, גזענות ואפליה מעמדית, בין אם כמופע חד פעמי, מופע דיאלקטי או מופע מתמשך. כל המופעים של יחסי הכוח נובעים ממקורות עומק ובאים לידי ביטוי בכל תחומי החיים - אישי, כלכלי, פוליטי ועוד. הניתוח המשולש לאורך הקטגוריות מגדר, גזע ומעמד, המשורגות זו בזו פעמים רבות ללא יכולת הפרדה חד משמעית, מבקש לרדת לעומקם של מבנים חברתיים המאפשרים מצבי אפליה והדרה לצד שילוב והטמעה.
הדיון המשולב נסמך על הפרספקטיבה התיאורטית והפרקטית המכונה Intersectionality. זהו מונח שנטבע על ידי החוקרת קימברלי קרנשאו (Crenshaw) בשנת 1989 ומבקש לקיים התבוננות מושכלת בקטגוריות זהות דוגמת מגדר, גזע ומעמד, כדי להדגיש ולקדם הבנות באשר למיקומים ומקומות (place and status) של נשים בנות קבוצות שונות בתרבות. אני מוצאת שדיון משולב זה מאפשר לחלץ מקטגוריות הדיכוי הללו גם תובנות אודות צדדים חיוביים, מעצימים ומאפשרים של מצב ההגירה.
 
המונח גזע מגדיר קטגוריית זהות שאינה בעלת קיום מציאותי ממשי, אלא תוצאה של הבניה תרבותית, פרי המצאתם של בני אדם. העיסוק בגזע כורך בתוכו ניתוח והבנה של תופעה דיאלקטית, בעלת כפל פנים: מצד אחד, הגזע על שלל מסמניו הוא מושג מדומיין, אך מהצד האחר הוא בעל משמעות ממשית והשפעה אמיתית על העולם (שנהב ויונה, 2008). "גזע אינו ממשי, אבל הוא הורג אנשים", קבעה החוקרת הפמיניסטית הצרפתייה קולט גיומן (Guillaumin 1995: 99-107, אצל שנהב ויונה, 2008: 13). במסגרת הדיון בגזענות יש לנסות ולזהות את ההבניות התרבותיות והפעולות היוצרות אותה. גזענות יכולה לשכון במקומות פחות ברורים וצפויים, למשל בשפה עצמה ובפעולות של דיבור. כך למשל, שיח ליברלי נגד גזענות למעשה מאשרר את קיומה על ידי יוזמות שונות למיגור הגזענות (כגון איסור אפליה על בסיס גזעי, קידום תוכניות חינוכיות לעידוד "הבנה בין גזעית"; העדפה מתקנת על בסיס גזעי - שכולן מניחות את קיום קטגוריית הגזע). בין אם "גזע" קיים בטבע ובין שלא, הוא מוטמע הן בשפה והן בפרקטיקות תרבותיות, פוליטיות ומשפטיות, כלומר בפרקטיקות חברתיות מוגזעות (שנהב ויונה, 2008).
השיח הגזעני בישראל עושה שימוש בשיטות מרובדות כדי להצדיק או להסוות אורח מחשבה גזעני. שיח זה מתווך את היחסים המורכבים בין "גזענות" ובין "גזע" באמצעות מנגנון של הבניה תרבותית ופוליטית שאפשר לכנותו "הגזעה" (שנהב ויונה, 2008: 8). לגזענות גילויים שונים והחוקרים שנהב ויונה מציעים הגדרות לשלושה סוגים של גזענות שאין ביניהם יחס מוציא: גזענות ביולוגית, גזענות ללא גזע וגזענות מוסדית. הגזענות הביולוגית מתבססת על מסמנים פיזיים ומניחה שקיים קשר בין תכונות פיזיות ביולוגיות כמו צבע עור או מבנה גוף ופנים ובין תכונות מנטליות כמו אינטליגנציה או חוסן מוסרי. הגזענות ללא גזע, שצמחה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, מתייחסת לתכונות תרבותיות ולמנהגים משל היו טבע מולד. גזענות מוסדית מוכחת על ידי מבחן התוצאה בלבד, כלומר די לראות הטיה ואי שוויון כלפי קבוצות חברתיות כדי להעיד על אפליה גזעית (שנהב ויונה, 2008: 29-37). בניתוח שבהמשך נוכל לראות גילויים בוטים של גזענות ללא גזע וגזענות ביולוגית כלפי מהגרות יהודיות מברית המועצות לשעבר ומהגרות מאתיופיה, כמו גם כלפי נשים שהינן מהגרות עבודה. כך למשל גילויים מסוג זה עשויים למצוא את ביטויים בהקשר לעמדות כלפי מידת יהדותן של המהגרות; פיקוח על נישואים, גירושים וקבורה; ולגבי מהגרות העבודה הדבר יהיה בוטה במיוחד במופעים של ניסיונות לניהול הפריון והגבלת הילודה שלהן. בדיון אודות הגירה, יש לעמוד על כך שקטגוריית הגזע איננה רק קטגוריית זהות אלא אף מִבנה דיכוי שבאמצעותו אפשר לעקוב אחר הדרכים שבהן גזענות נודדת בין ארצות ומרחבים שונים (Bonacich, Alimahomed and Wilson, 2008).
 
המונח מעמד מתייחס לכסף ולפרנסה, ולהגדרה העצמית של הסובייקט על רקע מצבו הכלכלי. סוגיות מעמדיות הן אחת הסיבות העיקריות להגירה, והסיבה המרכזית להגירה כשמדובר במהגרי עבודה. הגירה הנובעת משיקולים כלכליים מכוונת לשפר את המעמד ואת החופש הכלכלי המצוי בידיה של האישה המהגרת. עם זאת, חשוב להדגיש שמעשה ההגירה לא תמיד מבטיח שיפור מעמדי ומהגרת עלולה להיקלע למעמד נמוך מזה שהייתה שייכת אליו בארץ מוצאה. כך למשל, אם בארץ המוצא משפחתה הייתה בעלת נכסים או הון סימבולי, עלולה האישה לגלות שבישראל אין לה גישה או יכולת ליהנות מהם; היא עלולה להיווכח בפער עמוק בין יכולותיה המקצועיות ובין אפשרויות תעסוקה מצומצמות; היא עלולה לרדת מנכסיה בעקבות איבוד כספה או להיקלע לתעסוקת עוני שאינה מאפשרת היחלצות ממנה ועוד.
 
המונח מגדר מבוסס על הרעיון על פיו ההבדלים בין המינים הינם הבניה חברתית שמטרתה לארגן התנהגות אנושית ודרכי מחשבה. מגדר אינו עשוי ממבנים קשיחים ותפקידים קבועים אלא נתפש כתהליך מתמשך ומשתנה שנחווה במנעד נרחב של תופעות חברתיות, ממוסד המשפחה ועד למוסד המדינה, ממערכות יחסים אישיות ועד לתפישות העצמי בהקשר לדרגות של מה שנתפש כנשיות או כגבריות. המשגת רעיון המגדר כתהליך מתמשך ומובנה ולא כעניין טבעי, מובילה להבנה שהגדרות זהות, יחסים ואף אידיאולוגיות, הינם נזילים ומשתנים תדיר ואינם עניין קטגורי, מוגדר ובעל גבולות ברורים (Butler, 1990). קריאה מגדרית בחייהם של מהגרות ומהגרים מגלה כי כל המגדרים חשופים לקשיים ולאפליה. אך בנוסף לקשיים שעומדים בפני גברים, נשים עומדות בפני אפליה נוספת הנובעת מעצם היותן נשים בחברה פטריארכלית החשופות לדיכוי שעשוי למצוא ביטוי במגוון תצורות, בהן אפליה בתנאי העסקה ושכר, הטרדות מיניות ומשטור הגוף במרחב הציבורי, אפליה על רקע פריון והולדה וגידול ילדים ועוד. ביצירתן ובחייהן של נשים מהגרות שזורים נושאים מגדריים רבים, בהם התבגרות, אימהות, סטריאוטיפים מגדריים, הטרדות מיניות, היחס אל גוף האישה ועוד.
בחקר תנועות ההגירה העולמיות ההצטלבות עם סוגיות של מגדר היא בולטת וחשובה. התקדמות רבה נערכה בעשורים האחרונים במחקר אודות הגירה עולמית של נשים, ואלו הניבו אינספור ממצאים אמפיריים ומחקרים תיאורטיים בנושא היבטים מגדריים של תנועות של חציית גבולות (cross-border movements). מחקרים אלו הולכים ומצטברים מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ובמיוחד מאז מעבר המילניום. בקרב הקהילייה המחקרית העולמית שעוסקת בנושא טרנס לאומיות נקבע באופן חד משמעי כי ההיבט המגדרי הינו מרכיב מכריע בהבנת המניעים והתוצאות של הגירה עולמית. מגדר הוא פן רלוונטי כמעט, אם לא בכל, ההיבטים של נושא ההגירה.1
שינויי מדיניות עשויים להשפיע באופן שונה על גברים ועל נשים שמהגרים, ומשום כך מובילים לדגמים מגדריים מגוונים של הגירה; לחוקי הגירה המגלמים היבטים מגדריים ומטילים הגבלות ספציפיות על נשים; ולהחלטות שיש להן השלכות על רמת השילוב של מהגרים ומהגרות במדינת היעד. החלטות מסוג זה עשויות להשפיע על זכויותיהן הבסיסיות של נשים מהגרות ועל יכולת המחיה שלהן, על בריאותן ועל איכות חייהן. באופן דומה וכפועל יוצא, הדרכים שבהן נשים מהגרות נוטלות חלק פעיל בתהליך ההגירה, כרוכות אף הן בממדים מגדריים, בהם למשל נורמות, ציפיות והזדמנויות של סוכנוּת (Piper, 2008 :1) (Agency). הדיון בנשים מהגרות אינו מתמקד אך ורק בתפקידי מגדר מסורתיים, כמו למשל מקומן של נשים במשפחה, אלא בוחן גם את מידת ההשתתפות של נשים מהגרות בפעילות חברתית־קהילתית במדינת הלאום המארחת, או בניסיונות אפקטיביים לקחת חלק פעיל בשיח הלאומי של מדינת היעד.
קיים קשר גורדי בין שלוש הקטגוריות - מגדר, גזע ומעמד. חיבור של כל הצירים יחדיו יוצר מפה מורכבת שבה נקודת הזינוק של המהגרת נפגשת עם דינמיקות של הדרה והכלה ושל יחסי כוח חברתיים הפועלים על כל הסובייקטים המתקיימים בשדה. יחסים תהליכיים והדדיים מתקיימים בין מבני דיכוי שונים, הן כפי שחוות אותם הנשים המהגרות והן בתוך ההקשרים שמולן הן פועלות (2010, Choo and Ferree). עם זאת, הדיון בספר זה מתארגן מתוך תפישה שההיבט המגדרי הוא הממד המרכזי והמסכם של הדיון בכללותו. גזע ומעמד מתנקזים אל תוך הממד המגדרי ומהדהדים בו, והוא מספק פרספקטיבה כוללת ומקיפה לדיון.
כך למשל, מהגרות מארצות שונות בישראל יכולות להיות ממוקמות ברמות שונות של מעמד, אך כולן כאחת נתונות לדיכוי הפטריארכלי של שוק עבודה ממוגדר המפלה נשים בשכר לעומת גברים. כמו כן, נשים שהיגרו ממקומות שונים עשויות להיות שונות זו מזו מבחינה אתנית, אך כולן כאחת מצויות בחברה סקסיסטית החושפת אותן לסכנה של אלימות מינית מעצם היותן נשים. בה במידה אפשר לחשוב על נשים מארצות שונות האוחזות בהגדרה עצמית או מוסדית משתנה של דתיותן, אך מתוקף היותן במדינת ישראל המאופיינת כמדינה אתנו־לאומית נגזרות עליהן מגוון פרקטיקות מגדריות גלויות וסמויות. בנוסף, אפיונים אישיים כמו היות אישה רווקה, בזוגיות או באימהות מצטלבים אף הם עם היבטים מוסדיים ומעמדיים משתנים כמו למשל שינויים בחקיקה ומענקים מטעם המדינה. גם יכולות גופניות או נטיות מיניות עשויות להוסיף למורכבות של מיפוי המיקום הפרטיקולרי של כל מהגרת ומהגרת בנפרד, וביחס למהגרות אחרות או נשים ותיקות בחברה בכללותה. מיקומים אלו הינם סימולטניים, כשנשים יכולות להיות בו בזמן מודרות ופריבילגיות, מוחלשות ובעלות כוח וסוכנוּת.
המתודולוגיה הפועלת בהתאם לקטגוריות הזהות של גזע, מעמד ומגדר, המקפלות בתוכן מבני דיכוי כמו גם העצמה, מבקשת לחלץ ולנסח את מרכיבי המערך הגמיש והרב ממדי שמתקבלים מהמיקומים השונים של כל אישה ואישה.
 
 
כוח־ידע
 
הגירה בעולם טרנס לאומי מעלה נקודות חיכוך בין קבוצות כוח המקפלות מערכת ענפה של יחסי הדרה או הכלה - לבנים לעומת שחורים, מוחלשים כלכלית מול מבוססים כלכלית, ועוד קבוצות הקשורות ומתנסחות אל מול יחסי הגמוניה ומיעוט. מתוך רגישות לסוגיות אלו, שהן פוליטיות ואתיות במהותן, יש מקום להבהיר מעט מהם סוגי הידע בדיון זה ומהי הפרספקטיבה של יחסיהם עם מערכי כוחות של הדרה והכלה.
כל העברת ידע, כולל ניסוח טקסטים ופרסום ספריםכמו זה המונח לפנינו, כרוכה ביחסי כוח, או בניסוחו של ההוגה מישל פוקו "אין זה אפשרי שהכוח יופעל ללא ידע, ואין זה אפשרי שהידע לא יוליד כוח" (Foucault, 1980: 52). משום כך במחקר זה ניתן מקום נרחב למקורות ידע מגוונים, לאו דווקא אקדמיים, בהם ראיונות אישיים ומאמרים שפורסמו בעיתונות. הפנייה למקורות ידע שונים ומגוונים מבטאת את השאיפה לבזר את הידע ההגמוני ובתוך כך לערער על השוליות שנכפית על אלו שאינן נכללות בשיח הציבורי והתרבותי. כמו כן, קיימת גם סיבה מעשית לבחירה זו והיא העובדה שאין בנמצא פרסומים רבים, אקדמיים או לא אקדמיים, שמהם אפשר לשאוב ידע בנושא ההיבטים המגדריים של אמניות מהגרות בישראל.
בשדה המחקר האקדמי בישראל קיימים מחקרים רבים אודות מהגרים ומהגרות, במגוון תחומים, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, אנתרופולוגיה, כלכלה, רפואה, משפטים ועוד.2 אל תשתית מחקרית חשובה זו, מצטרף הספר "נשים והגירה" המבקש לשלב ולהוסיף, לראשונה, תחומים של יצירה אמנותית והיבטים של מגדר בהקשר להגירה, ולהביא אל קדמת הבמה את קולן של הנשים האמניות ואת סיפור ההגירה מנקודת מבטן.
מקום מרכזי ניתן לקולן של האמניות המהגרות, שהוזמנו להביא יצירות מעניינות ומשמעותיות בעיניהן, ולשטוח את ההסברים שלהן אודותיהן. מחקר זה התקיים משנת 2008 ועד 2013, ובמסגרתו התקיימו ראיונות עומק פתוחים ותכתובות. שיטה זו נשענת על מתודולוגיה של מחקר איכותני פמיניסטי המקובל בעיקר במדעי החברה, באופן שמאפשר שילוב סוגי ידע בחיבור אחד, תוך בחינה רפלקסיבית. בתחום המחקר האיכותני, מחקר מבוסס אמנות הוא תחום התופס תאוצה, ו"הוא מבוסס על העמדה שההסבר של היוצרת הוא הכלי העיקרי להבנת היצירה" (הוס, 2010: 318). בשיטה זו היצירה אינה נאמדת על פי אמות מידה אסתטיות המקובלות בביקורת האמנות או אמות מידה דיאגנוסטיות המבקשות לאבחן את אישיות היוצר/ת, אלא "כדרך של היוצרת לייצג, להבהיר ולהרחיב משמעויות ותכנים" (שם: 318).
יצירות האמנות הן צוהר לסוגי ידע ופרספקטיבות התורמים להבנת הביוגרפיה של המהגרת. סיפורי נשים מהגרות, משום שהם מסייעים לחשוף את הסיפור האישי שבו מתגלים אינספור מעשי ההגירה וחוויות החיים כסיפורים אינדיבידואליים, הנושאים את חותמם הייחודי של בעליהם, ובה בעת חושפים את המשותף ביניהם. כפי שניסחה זאת החוקרת תמר אלאור: "לסיפור הפרטי של אדם מסוים יש ערך כפול: הוא מדייק ומשרטט את החד פעמיות, ועם זאת הוא מוצב לצד סיפורים נוספים, הממקמים אותו בהקשרו הציבורי, החברתי וההיסטורי. כך מתעצמת חשיבות הביוגרפיה הפרטית כמקור לתובנה חברתית, וכך נפרמות תובנות חברתיות לאינסוף סיפורים חד פעמיים" (אלאור, 2006: 230).
על התפר שבין הסיפור האישי והסיפור הקולקטיבי מתקיימת התמה הפמיניסטית "האישי הוא הפוליטי". קביעה זו משמשת עיקרון מנחה של הניתוח, מתוך ההכרה הפמיניסטית שאין הבדל אמיתי בין "סיפור קטן" ובין "תיאוריה רחבה". שניהם כאחד הם גופי ידע סינונימיים זה לזה. כלי זה מסייע בשירוג נושאי הדיון, הנע באופן דיאלקטי בין מבטי מיקרו למקרו, על פי הצורך ולפי העניין.
במקרה של ספר זה, הקשר "האישי הוא הפוליטי" מתקיים גם בעבורי, בצורה אישית (ופוליטית) ביותר. אני עצמי סובייקט מהגרת השייכת לדור האחד וחצי להגירה. נולדתי בארצות הברית ועליתי כילדה עם משפחתי הגרעינית לישראל. נושאים של הגירה ונשיות נוכחים בחיי משפחתי בחמשת הדורות האחרונים, ואני שבה ושומעת את סיפורי ההגירה של הנשים שנולדו במשפחתה של אימי: סבת סבתי, אם סבתי, סבתי ואימי - כל אחת ואחת בשושלת זו, ללא יוצאת מהכלל, נדדה מארצה והגיעה למדינה חדשה ולחיים חדשים. סבת סבתי, אלכסנדרה יסטוואן, נולדה בנורווגיה ובבגרותה עברה להתגורר עם בן זוגה השוודי בארצו, ולאחר מכן שבו ונדדו לפינלנד. אם סבתי, לינדה סאנדסטורם, נולדה וגדלה בפינלנד, ולאחר נישואיה עקרה עם בן זוגה הפיני לארצות הברית, משאירה מאחור חיים שלמים בעודה צועדת לקראת עולם חדש ולא מוכר. סבתי, אירמה לינדט, נולדה וגדלה בארצות הברית, נסעה לשוודיה ללימודים ושם הכירה את בעלה והקימה עימו את משפחתה. לימים, התגרשה וחזרה בגפה לארצות הברית, מותירה את שלושת בנותיה ובן זוגה ביבשת האירופית. בתהּ, היא אימי, אווה לינד (לימים אווה אוסטר) נולדה וגדלה בשוודיה. בצעירותה נשלחה ללימודים בארצות הברית, שם הכירה את אבי הישראלי, אריאל, ולמענו התגיירה. לאחר לידת שתי בנותיה (אחותי הבכורה אורלי, ואני) היגרה אימי לישראל בעקבות אבי, שביקש לחזור למולדתו ולחיק משפחתו וחבריו, והשאירה מאחור את החיים האמריקאיים שבנתה לעצמה בדי עמל.
הגירתה של אימי לישראל הייתה עבורה טלטלה עמוקה ומהלך חייה מהווה בעבורי סיפור מכונן. הזרות שהייתה מנת חלקה של אימי בשנים הראשונות בישראל - קשיי השפה, אורחות החיים והמנהגים הזרים, המאכלים הקשים לעיכול והמחסור בבני משפחה מוכרים, בחברים ותיקים ובהווי מסורתי של בילויים ותרבות - הקשו על שילובה ואף המשיכו ללוות אותה שנים רבות לאחר מעשה ההגירה עצמו. גם כיום, תחושת הזרות ממשיכה ללוות אותה וזו הפכה לחלק אינטגרלי מזהותה כאישה בישראל, כשהיא מזוהה תמיד בקרב בני המשפחה והחברים בסביבתה כ"השוודית שלנו". גם תחושתי האישית הושפעה רבות ממורשת הזרות שהורישה לי אימי. דמהּ, שהיה כמו נשא של "וירוס זרות", זורם גם בעורקיי שלי, ומשום כך אף אני נושאת בקרבי תחושות דומות. זהותי ההיברידית מלאה בתחושות אמביוולנטיות כלפי החברה הישראלית שבתוכה אני חיה. כך, הביוגרפיה המשפחתית שלי משוקעת בסיפורי נשים שעקירה וזרות היו מנת חלקן בחמשת הדורות האחרונים, כבר יותר מ-150 שנה, והיא מהווה מוטיב חוזר וחשוב בעבודתי האקדמית והפוליטית, כמו גם בחיי האישיים.
***
ספר זה מבטא אפשרות אחת מני רבות לבחינת הנושא של נשים מהגרות בישראל. זהו מחקר שאינו שואף להכליל ולנסח מסקנות וסכמות גורפות. אינני מתיימרת לדבר בשמן של נשים אחרות, ואף לא להסביר את אופני מחשבתן והתנהלותן, אלא לשרטט קווים לחייהן ולהתמודדויות הניצבות בפניהן ובפני כלל החברה, על סמך הידע שהמהגרות הסכימו לחלוק עימי ומתוך התבוננות וניתוח של יצירותיהן, כפי שאני מבינה אותן. בתוך הדיאלקטיקה העדינה שבין האישי לפוליטי, אני מבקשת להביא קולות של נשים מהגרות ולהנכיח את סיפוריהן בעולם של הגירה וטרנס לאומיות.
הדיון שנערך בספר זה היה עבורי מסע ארוך, ולא אחת גם מטלטל. יותר מכול לימד אותי תהליך זה כמה מעט אני יודעת. ככל שהתקדמתי במחקר ושוחחתי עם מהגרות נוספות התחוור לי שהעיסוק בנושא כרוך בסוגיות אתיות המגלמות דילמות רבות. כאישה האוחזת בתפישת עולם פמיניסטית, אני מודעת לעובדה שכתיבה זו מגלמת ומנכיחה מערך מורכב של יחסי כוח. מערך זה מתקיים כאשר אני מקיימת אינטראקציה עם המרואיינות, האמניות המהגרות, שהסכימו לחלוק עימי טפח מעולמן האישי והאמנותי, ובסופו של תהליך אני דוחסת את הדברים שהסכימו למסור לי לתוך פורמט של ספר, עליו אני מקבלת קרדיט אקדמי והון סימבולי.
פערי הכוח הטבועים במיקומים השונים של הנשים המהגרות ושלי עשויים להיות עמוקים, לעתים באופן בלתי ניתן לגישור. עם זאת, מופעי כוח אלו הם נזילים ובלתי יציבים וקשה להצביע על המיקומים המדויקים שבהם מתגלמים מופעים אלו. לעתים הכוח נמצא בידיי מתוקף היותי אזרחית ישראלית ותיקה, מתגוררת באזור המרכז ובת המעמד הבינוני המועסקת באקדמיה, אוחזת במיומנויות שיח משוכללות יחסית לכמה מהמרואיינות. פעמים אחרות הכוח הרב יותר נמצא בידיהן, משום שלא אחת הן יודעות יותר ממני אודות תהליכי ייצור אמנותי וחומרי עבודה; כי הן בעלות סוגי ידע שאינם מוכרים לי ומתוקף העובדה שברצותן ימסרו לי את הידע שבידיהן וברצותן ימנעו אותו ממני; והן על פי רוב גם מקושרות יותר בעולם האמנותי, או בעלות מעמד גבוה משלי. במילים אחרות, המיקומים שלנו הינם תמיד סימולטניים, כשנשים יכולות להיות בו בזמן גם מודרות וגם פריבילגיות, גם מוחלשות וגם חזקות ובעלות כוח וסוכנוּת משוכללת.
לא אחת, מצאתי עצמי במהלך הכתיבה מתחבטת במה שאני מכנה "בעיית הדיבור בשם". על נושא זה כתבו רבות וטובות. דורית אברמוביץ', פעילה פמיניסטית, כתבה פוסט בפייסבוק המיטיב לתאר את תחושת מי שאחרים מדברים בשמן: "מסמנת את מה שראוי היה להיות מסומן זה מכבר: תכאבו את כאבי, תצטערו את צערי, תשמחו את שמחתי, תחייכו את עונגי - רק אל תרגישו במקומי ואל תתרגמו את עצמכן/ם דרכי, כי אז לקחתן/ם ממני את עצמיותי" (20 באוגוסט 2012).
נראה לי שהמשימה החשובה ביותר שליוותה את תהליך המחקר היא מחויבותי לרפלקסיביות, לנטילת עמדה של ביקורת עצמית והתבוננות בתהליכי המחקר, שנערך ונכתב תוך הכרה באחריות שלי לעיצובו. עמדה זו גרמה לי להבין שאין לי אפשרות מלאה להבין את החוויות של נשים שנמצאות במיקום אחר מזה שלי, וכל שנותר לי הוא להיות בת ברית וסולידרית עימן ככל האפשר. מטעם זה המתודולוגיה הייתה מחקר מבוסס שדה, כלומר, בתחילה יצאתי לשוחח עם האמניות ולשמוע מפיהן מהם הנושאים שמעניינים אותן, כנשים במצבי הגירה. האמניות הגישו לי עבודות שנראו בעיניהן מעניינות ומוצלחות ובידן הייתה ההחלטה אילו מהן יכולות להיכלל בדיון. ראיונות העומק הפתוחים שנערכו עימן מהווים מקור מרכזי לידע ששוכן בין דפי ספר זה.