רוח

פרק א

קיצור תולדות חייה

האדם יכול לשרוד את האדם, הוא מה שנשאר לאחר הרס האדם, לא משום שקיימת באיזשהו מקום מהות אנושית שיש להרסה או להצילה, אלא משום שהמקום של האנושי עצמו מפוצל, מכיוון שהאדם מוצא מקום בשבר שבין החי לבין המְדבר, בין הלא-אנושי לבין האנושי.
ג'ורג'יו אגמבן

מרפסת צרה, שניים על שישה מטרים, בית אפור בשכונה ותיקה בצפון תל אביב. שעת בין ערביים. התריסים מופשלים כשרוולים בכל ימות השנה, חושפים את הדירה לקולות הרחוב המעפיל כלפי מעלה. היא מניחה לרוח הרכה לחדור, לגעת בפניה החיוורים, בגופה העוטה חולצה לבנה, מעומלנת, ישרת צווארון, בחצאית הצמר האפורה הדהויה הלוכדת את תנועתה. היא מחוץ לזמן, בתוך משך שאפשר לכנותו תיקון, בחלל ריק, בין שמים לארץ. היא קלה באופן מוזר, ערה ללא נשוא. ארשת פניה משתנה מרגע אחד למשנהו מבעד לעדשות המשקפיים העבות; בת שחוק דקה, שגם אותה היא מאפקת בתוכה, מתקדרת עד מהרה כאילו כרעה תחת לחצה של אנחה כבדה הבוקעת בלתי נשמעת ממעמקיה. עיניה יבשות. היא קוראת בספר, מכונסת בתוך עצמה. בבית ממול, בקומה הראשונה, אישה בבגדים צבעוניים מרופטים מחפשת את בנהּ כבר שעה ארוכה בקולה הניחר. היא מתאמצת להדוף מעליה את הקול ההולך ומתגבר כקולו של כרוז, והנבלע עד מהרה בתכונת השכנים המתקבצים בדירותיהם מכל עבר, כמו פנתה חזית המרפסת שלה פנימה, כמו היתה ללא חזית. אל תיגעו בי. להרף עין נשמט ממנה המוכר, אפילו חובותיה, ערכיה, רחשי לבה, להרף עין כל זה נעשה זר, מתרחק ממנה, גם הצער מחליק מעל כתפיה, לא מפני שאינו קיים, אלא מפני שהוא נדמה כסובלני יותר.

על שולחן הפורמייקה, בצד קערת הפירות עם האגסים, המִשמשים, אשכולות הענבים, היא מניחה פנקס שחור. הפנקס צר את המידות. דפיו המשובצים מתמלאים מדי ערב בכתיבה תמה כשל סופר סת"ם. היא רושמת בתוכו מילים חדשות באנגלית, כאילו פרטה למטבעות את עצם ההעזה לחשוב, מפרקת משפטים למרכיביהם, מבררת את דחיסותם, טעמיהם, ניתנותם לעיכול. היא טורפת מכל הבא ליד, ללא תוכנית, ללא שיטה, בעיקר ספרות עלילה סנטימנטלית, לא כדי ללמוד או לבאר או לנתח, לא כדי להבין, אפילו לא את עצמה. יש דברים שהיא מסרבת לדמיין, יש דברים שאינה יכולה לדמיין. כמו תמיד היא נסוגה, כמו תמיד היא מיישרת קו עם איזה צליל מונוטוני בתוכה. אל לה לדמיין מעבר ליש, מן הערגה, או מן הייאוש. היא מסתפקת במועט. ועם זאת שעותיה במרפסת הן מקור הנדיבות שלה, היא יודעת זאת.

הרחוב אינו מעלה ואינו מוריד. הרחוב הוא אנחנו, האפשרות שמי מאיתנו יבוא. היא יושבת מתוחה בתוך העיגול הבלתי נראה החג סביבה, נכונה להפר אותו בכל רגע, לנחות, לחזור אלינו. המרפסת היא המבוא לבית וספו, אקס-טריטוריה שחוקיה משתנים לפי השעות וימות השבוע. אט-אט היא נעשית דרוכה והאיזון שנדמה שהיה מונח לרגע בעולם, מופר באחת. היא ממהרת למטבח להוסיף עוד אשכול ענבים. עוד מעט הם יגיעו. היא עוצרת שוב ושוב את הקריאה ומתבוננת בשעון שעצר מלכת, מבחינה בקושי במכונית העושה את דרכה אל הרחוב וחונה. לְעולם מלוּוה השמחה בדריכות. היא קמה, מנופפת לשלום בחופזה וחשה דרך הסלון לדלת הכניסה. הם פה, הם פה, היא מדרבנת את בעלה להיבהל אחריה, ניצבת על מפתן הדלת זקופה ונוקשה. המגע שלה בגופינו חד ומחוספס, לא נינוח, מגעו החרד של מי שהכול כבר נשמט מידיו וכעת הוא בודק את עצם הנוכחות, טופח על פניה יותר מאשר מאמץ אותה אל לבו.

מנין באה? היא לא סיפרה, היא לא ידעה לומר. היא היתה בת חורגת לאב חורג. אביה מת כשהיתה ילדה. האֵם נישאה מחדש וילדה עוד שני אחים, או שמא הם היו מבוגרים ממנה, שמא היו כולם בנים לאותו אב? מאחורי דלתות הבית התהלכו חמש הנפשות זו בצד זו מחרישות, כמשפחה הסובבת חולה אנוש, אלא שבמקום לסעוד אותו, כל נפש אוטמת את עצמה כזרה. סוּפר לי שהאב החורג נהג כלפיה בקשיחות לב, אפילו התעמר בה, אחרת למה לברוח? אבל מה זה אומר, "התעמר"? אולי מפני שאי-אפשר היה לחשוב עליה מחוץ למקף המחבר בין קודש לחול, דמיינתי התעמרות כמעשה חילול שנעשה בשתיקה, מבלי שאיש יגיב, מבלי שאיש ידע. אף אחד לא קרא לזה מוות, לְמה שלא היה אלא החיים עצמם. בחוץ רדפו אותה הצעקות הרמות של השכנים שמילאו את חדר המדרגות ופלשו לדירות הבית כרוחות רפאים. משפחה אומללה, נהגו המשפחות השכנות לומר אלה על אלה. בתוכה רבצה מחלה חסרת שם שתופפה על דופנות גופה בעדינות בלתי מורגשת, דמות זעירה שאותתה לה להתבונן היטב סביבה ושירטטה עבורה את שדות הראייה והשמע. המחלה הזאת, היא היתה הערנות שלה גם כשישנה שינה עמוקה, גם כשנכנעה, גם כשהתמסרה ללא התנגדות, מניחה לתשוקה לפרוץ מקרבה ולכבות מיד. המחלה היתה האני החושב שלה, עדות עצמית הטובה מכל עדות, אויבת ותעודת זהות שבידה היה לומר את כל מה שהיא עצמה לא אמרה, כל מה שפחדה לומר או בעצם לא ידעה. המחלה ליוותה אותה כענן ברית שהלך לפניה לכל מקום, עתים התקדר ומנע ממנה לעשות מעשים, ניצב דחוס בינה לבין מה שאנשים מכנים הישג או הצלחה. החיים קראו לה מלמעלה, המוות משך אותה מטה, עמום אבל עיקש. היא לא ידעה מה קדם למה, ומי היה הריבון, איפה היה ביתה, מי הקדים לשים סייג למי, מי ריסן, מי עיכב, מי חיבל, מי ייצג את הגורל ומי רק הידהד אותו למרחוק. היא קראה לזה בינה לבינה גוף או נפש, לסירוגין ובלי לשמור על עקביות. הנפש כבר רחקה, הגוף היה קרוב וממוסמר למקום. הוא נעשה נוכח ואיבד את שקיפותו. היא שבה ונתקלה בו כבמטרד, ובגללו היתה ליצור גופני, אף כי סירבה לדעת עליו משהו. בכל הנוגע לביולוגיה ולמדע הרפואה שמרה בקנאות על בורותה. היא ידעה שמשהו קורה לה, והיא לא רצתה לדבר על זה כאילו היה מדובר באדם אחר.

היא נאבקה על זכותה לחשוב מחשבות, דברים של מה בכך, קפלים שתבעו את תשומת לבה, כיסי אוויר שניפחה הרחק מכיכר העיר ומן הגימנסיה למסחר ולפקידוּת שסיימה בהצטיינות, סוּמה קוּם לַאוּדֶה, המילים האלה נאמרו תמיד בחושניות עסיסית, לעולם לא מפיה, מגששות לעטר אותה בהילה שהסירה מימים ימימה. הרוח היתה מלכתחילה סגולה לא-גופנית של הגוף עצמו, תכונה חושבת שאינה שכל או הכרה, שאיפשרה לה להרפות, לפרום, אפילו לשלול. בעולם שבו נאסר לבטא רגשות או לומר איני אוהבת או לא טוב לי, הרוח מצאה דרכים לעקוף את הנפש. הנפש היתה מותרות. הרוח שרתה בכל דבר ששררה בו חוקיות מסוימת, בכל מה שהיה ראוי לשם יופי. הרוח שכנה בדמעות ללא שמץ סנטימנטליות או נוסטלגיה, קרה ומרוחקת אף כי לא בלתי ניגעת. היא אשר ציוותה עליה לאהוב.

היא קראה הרבה כדי לעקוף את שגרת יומה. היא לא דיברה עם איש על מה שקראה, לא החליפה רשמים, לא סיפרה, לא התווכחה, לא נאבקה על רעיונות. שנים חייתה בלי להוציא הגה, לא יותר ממה שנדרש, למדה איך להסתדר עם מילים ספורות ולהחריש, מה הטעם, ממילא אין טעם. הקריאה היתה פרטית, גבול בינה לבין האחר, החל ברגע שבו נטלה את הספר מספריית ההשאלה בירכתי העיירה סְנוֹב ועד לרגע שבו הניחה אותו מידיה. הסופרים הפולנים היו בחירי לבה, יוליאן טוּבים, הנריק סנקביץ שהרומנים שלו "פאן וולודיובסקי" ו"קוו ואדיס" תורגמו לימים לעברית ("שאל אותו שמעון כיפא: 'אדוני, לאן אתה הולך?' השיב ישוע: 'אל אשר אני הולך אינך יכול ללכת אחרַי עכשיו, אבל אחרֵי כן תלך'"), אבל גם צרפתים ורוסים קראה, וכשיצא לאור בעברית "מאדאם בובארי", בתרגומה החדש של אירית עקרבי, שהיה אולי הספר האחרון שקראה, צהלה כאילו היתה קרובה רחוקה ולא מפרגנת של אֶמה נטולת יראת השמים. היה סיפור שאותו קראה בערמומיות, שלא לפי דרכה, סיפורו של הגֵר
אציל הממון והנפש הפולני גראף פוטוצקי, שעלה על המוקד למען קידוש השם, ומשום מה הפך בגרסתה למשל ולשנינה עבור מי שמתנשא מעל מעמדו. מה הוא חושב את עצמו לגראף פוטוצקי, נהגה לומר בהרמת גבה. היא לא חלמה על משפחה וילדים. היא לא חשבה שלשם החיים מוליכים, שזו המטרה, שזה הייעוד. זאת לא היתה תשוקה מודעת שהגוף חסם. זו היתה תשוקה חסומה. אבל כזה היה גורלה של כל תשוקה שהציעה את עצמה. כל גילויי הרצון נבלעו בתוך הלאו של אי-האפשרות. לא היה כוח פנימי שידחוף ולא היה כוח חיצוני שיעודד או שיחזיק. כל משאלה נזנחה לאלתר. נוכח כל רצון נעמד אי-רצון נחוש ממנו ופירק אותו לרסיסים. מן הדין שלא יקרה, מוטב שלא. היא לא התעקשה, לא נאבקה, לא רצתה להעמיד את עצמה בניסיון שהיא עלולה להיכשל בו. הסוהר שנעל את השער נקרא ויתור, אבל לא, הוא היה הרסני יותר לאין ערוך. הוא היה סירוב סוחף ובלתי נשלט שלא נבע מן התודעה המתנגדת או משיקול דעת ושיפוט. כאילו המגע עם עצם הרצון היה מגע עם תיאבון יתר. היא כבלה את עצמה באסורים וסירבה להמשיך אפוא בלימודים גבוהים על אף הצטיינותה. לכאורה הסיבה היתה בנסיבות, אבל היא מעולם לא ביקשה לשנותן. היא פחדה מן החופש שלה כשם שפחדה מן התיאבון שלה. הם נראו לה עצומים וחסרי גבולות. החופש לחשוב, החופש להמרות, החופש להיות. כבר כנערה היתה במובן מסוים נבגדת, נבגדת מצד החיים שלא הניחו לה לחיותם. בשיחות הנשים בבתי החברות שאצלן נהגה לבקר לעתים אחרי הלימודים - בביתה שלה לא הניחה לאיש דריסת רגל - בקושי נטלה חלק, וכשבחרה להשתתף, עשתה זאת במאמץ. היתה אחת, אמא של חברתה הטובה, אלישבע - נערה כהת עור וחיננית ששתי צמות ארוכות מלפפות את ראשה, שעתידה היתה להינשא לרב ולשקוע במרה שחורה לאחר עלייתם לארץ - שהציקה לה בשאלות, כמו שימשה אשת סוד לאמה שלה שמעודה לא שברה את שתיקתה. ביתה של אלישבע היה ספוג בריח העוגות שאפתה האם לימי ההולדת של אחד-עשר האחים והאחיות שנולדו בזה אחר זה. כל עוגה שנאפתה בכל אחד מימי ההולדת לאורך השנה כולה לבשה את סוד משאלתם של בר המזל או בת המזל, צורת פרפר וצורת קרון רכבת, צורת כדור וצורת ספר תפילה, והיה בכל זה כדי לרכך במשהו את חקרנותה של זו שאילולא כן חרגה ממידותיה. היא הניחה לה להאכילה בכל טוב, להחדיר למזונותיה חומרים שעליהם הכריזה בקול כאסורים עליה בתכלית האיסור, רק מפני שנעטפו בידיה החמות והנכונות של אמה של הנערה אלישבע, שאף טיפלה בגופה במסירות כשגברה עליה המצוקה. אך פרט למקדש מעט של הבית הזה, שום אישה מבין אלה שנכנסו אצל אמה, מצטופפות עמה בין כותלי המטבח הקטן, לא הציגה לה שאלות, והיא לא ידעה אם היה זה מפני שלא אכפת להן, או שלא רצו להתערב, או שמא הכירו אותה טוב מכפי שחשבה, מפני שהאמינו שבריאותה לא תעמוד לה. היא ידעה שיש סיבות טובות לַכֵּן ולַלא, כי החיים נגררים ומה שמניע אותם לעולם אינו תוכניות גדולות או ידיעה מראש. אפשר כך ואפשר אחרת, אלה ואלה דברי אלוהים חיים. היא לא היתה עקרה. אבל העקרוּת שכנה בתוכה כמו ציווי סמוי. מסך אחר מסך הפרידו בינה לבין מה שמכונים טבע, טבעי או טבעיות, משהו שהוא מעין הילוך איטי שכופָה יד נעלמה המשעה את האירועים עד בלי די, כאילו שיש לה כל-הזמן-שבעולם, יד שמקרבת את ראשה אל הקרקע, כמו שנוהגים בכלב שמשתין שלא במקומו ומורים לו את חוקיו הבסיסיים של המרחב האנושי. אלא שמשום מה, היא היתה הכלב. מאחורי ה"לדי" הסתתר ה"לא תלדי", כשם שמאחורי כל מוסכמה וסדר טוב הסתתרו הכאוס ואי-הידיעה-כיצד, כשם שמאחורי החיים עצמם הסתתרה שלילתם. ומה שהסתתר היה לו תוקף חמור יותר שגרף לתוכו את מראית העין. מה שלא נראה לעין נראה לעיניה, ואילו מה שנראה לעין חמק ממנה. הרוח תלשה אותה מחוץ למעגל הילדוּת ונשאה אותה הרחק, כשהיא בוראת למענה את האפשרי אך מפזרת אותו לכל עבר, מבלי שיספק לה עוגן להיאחז בו או תכלית לדבוק בה. הרוח לימדה אותה לשאול שאלות בלי הרף, לשאול בלי לבקש תשובות, כאילו הקרקע הרועדת שמתחת לרגליה היתה ביסוד הדברים, הרעידה את הכול, וכאילו באמת הכול נתון בשאלה. זאת לא היתה הטלת ספק. אמונתה בדברים היתה חזקה. השאלה נבעה ממקום אחר. היא היתה טבעית לה כאותו אדם הנכנס לבית שאין בו אוויר ופותח מיד את כל חלונותיו. היא ביקשה לפתוח, ולשאול היה דרכה לבקש קרבה, לתת אמון, קודם כול בכוחו של הנשאל לעמוד בשאלה. אבל עד מהרה גילתה שכל זה היה פרטי מדי. חוסר התואם היה באיברים, ואפשר שבגוף הרמוני יותר, מפויס או נינוח, או שמא אפילו מצודד יותר (היא מעולם לא היטיבה את מראהּ מול הראי מעבר למה שנדרש כדי לא לצאת החוצה במרושל), תמונת העולם הרמונית יותר, אין חיץ בין חוץ לבין פנים. היא החליקה לתוך החיים החשופים וחגה ללא אשליה במעגלים שהצרו את הווייתה מכאן ואילך.

הדרכים היו אז ארוכות. צעירים הותירו הורים מאחור בלי להסב מבט. גם היא חתכה והלכה. היה צריך לקטוע כדי להתחיל, לשבור את הרצף כדי ליצור רצף אחר במקום אחר. היא לא היתה חלוצה, אבל עשתה כמעשה החלוצים, אלימה ונחרצת כמו כל אלה שהשתיקו את מורת רוחם ואכזבותיהם באסתטיקה נאיבית ומנחמת, משעה שנפגשו במִדבר שבתוכם ולא יכלו לשאתו, לא יכלו להבין עוד מה בדיוק ניתק ממה ובאיזה מחיר: אדם מארץ, אדם ממשפחה, אדם מגוף. איש לא תהה אם ההולך למרחקים יודע שלא יחזור, שבמובן מסוים הוא לעולם לא יחזור, וגם אם יחזור לא יחזור. איש לא דיבר על כוחה הגורע של העקירה. איש לא שאל את עצמו אם צירי הכוח והחולשה הם הצירים שבהם התרחשו האירועים, שבהם אירועים אכן מתרחשים, ואם מועקת אי-השייכות צומחת במרווח בין הפרטי לקיבוצי, בחלל ששמותיו התחלפו מפני שלא חשו בו בבית. הנודדים לא נדדו באמת. רוחות הרפאים של ילדותם ובחרותם רדפו אחריהם לילה ויום, הסגירו את לשונם ואת מבטאם חרף רצונם להסוותו, ועוררו את אותו הרגש שכמו התנערו ממנו לחלוטין: געגועים. לא עוד געגועים ספרותיים, מצוטטים, אל המקום אשר אליו הלכו, אלא געגועים קדומים ומתייפחים אל המקום אשר ממנו באו. ומשפנו - אם העזו לפנות לעזרה - אל המתיישבים זה מקרוב, גילו שגם הם אינם יושבים בבית באמת, אף אם נהגו כבעליו. מדוע עשתה זאת? מדוע הלכה עמם? אולי מפני שחשבה שהיא נטולת געגועים, שהיא חסינה מגעגועים משני הצדדים כביכול, אחורה וקדימה, אישה ללא געגוע, ללא ארץ מולדת, ללא ארץ בחירה, כאילו יש דבר כזה. אולי בשל אותה השעיה הגורמת לכך שהפעולות הדרמטיות שלנו במציאות - להגר, לִגלות, ואפילו להינשא או ללדת - במקרי הקצה של אלה שמנהלים חיי תודעה עזים השמים בסוגריים עולם ומלואו, אינן מורגשות ככאלה, אינן ראויות לשמן. מבחוץ מדווחים לנו על נועזותנו או על ההרפתקנות הנטועה בנו, ואילו בפנים נדמה לנו שכל העניין כולו מצטמצם למורך לבנו ולמעגל הצר של תודעתנו, שמהכא להתם לא עשתה אלא את מה שהיא נוהגת תמיד לעשותו: לבהות....