שלום מלכותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלום מלכותי
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מרבית הנשים היו עושות הרבה בשביל ההזדמנות להתעטף בבדי תחרה ולהינשא למלך קוסטס לקסוס. סטלה קונסטנטינידס אינה כמו מרבית הנשים. עם זאת, למען שלום ממלכתה, היא הסכימה להינשא לגבר שפעם פתחה אליו את ליבה ונפגעה... 
 
הנסיכה הלוחמנית מסרבת להיות נשלטת. והיא גם תהיה חסינה לקסמיו של בעלה. אלא שהיא מתחילה לראות את האמת מאחורי העבר שלהם. והיא מוצאת את עצמה במצב שבו היא עוד עלולה להתאהב בבעלה...

פרק ראשון

1
 
אז ככה חופש מרגיש. 
הנסיכה סטִילִיאַני קוֹנסטַנטִינִידֵס, הידועה מאז לידתה גם כ'סטֵלָה', הרימה לשפתיה קוקטייל אקזוטי מבוסס-רום ולגמה ממנו, הטעמים הנוגדים של האלכוהול, מר ומתוק, משתהים לרגע על לשונה לפני שיצרבו נתיב בוער אל בטנה, שם ימלאו אותה בתחושה נעימה ושלווה. 
השילוב המושלם לרגע הספציפי הזה, כשהיא יושבת בבר המקומי הקטן של חברתה ג'סי על החוף המערבי של בּרבּדוֹס, בצדו השני של העולם הרחק מביתה באָקַתִ'ינִיָה, מהרהרת בעתידה. 
מתוק – בהתחשב בכמה היא נשחקה בשנה של הופעות ציבוריות, מעל מאה מהן, נוסף על עבודתה בראשות שני ועדים מנהליים בינלאומיים של ארגוני תמיכה בנוער. מר – משום שאחיה ניק האשים אותה בכך שברחה מהבעיות במקום להתמודד איתן. 
כאילו שרק אתמול היא נטשה את בית הספר הפרטי השוויצרי שלה כדי לבלות חודש בפריז כשחשה שהרשמיות המחניקה של לימודיה עשויה לשאוב ממנה את כל הרצון שלה לחיות. כאילו שלא היתה משמעות לכל מה שהקריבה מאז... 
"איך זה?"
הברמן עמוס הראסטות והטסטוסטרון הניח את זרועותיו על השיש המפוספס אפור, והרים לקראתה גבה עבה וכהה. 
"מדויק." החיוך ששלחה אליו היה החיוך האמיתי הראשון שהצליחה להפיק מזה חודשים. הוא הרים אגודל בתגובה והמשיך ללקוח אחר. 
היא נשענה לאחור במושבה, ערסלה את הכוס עם השפה המתרחבת בידיה ובחנה את גוֹני הלהבה הבוהקים של המשקה,  נוצצים באורות הצבעוניים שהאירו את הבר. היא נטתה לא להסכים עם אחיה, המלך. למעשה היא לא בורחת, אלא פשוט מסמנת גבולות. ייתכן שוויתרה על חלומות הילדות שהיו לה למען ארצה, הקריבה את החופש שהיה כמו חמצן בשבילה, אבל הבקשה האחרונה של אחיה היתה מעבר לכל גבול. לא בא בחשבון. לא מתקבל על הדעת.
היא לא עושה את זה.
היא שחררה את האוויר בריאותיה בנשימה ארוכה ומזככת. היא לקחה נשימה נוספת, מלוא-הריאות, של אוויר הים המלוח, וחשה את גפיה משתחררות, את רצועת המתח המתוחה סביב גולגולתה מתרופפת מעט, את ההתהדקות בחזה שלה נרגעת. המתח העוזב אותה שחרר בה משהו שהיה הדוק ומתוח כבר כמה חודשים. 
מתי לאחרונה הרגישה שהיא יכולה לנשום? כאילו שהיא זו ששולטת בחייה, ולא הכוחות שזממו להפוך את החיים האלה על ראשם? כאילו שהטירוף שהניע אותה אל גן העדן הקריבי הזה היה פשוט חלום רע שניתן היה לתקן באמצעות כרטיס טיסה, שנקנה תחת שם בדוי, וחיים שלמים של ניסיונות להתחמק משומרי ראשה. 
שפתיה התעקלו בחיוך. זה היה משחק מרתק. כמעט כיפי כמו המשחקים שהיא וניק היו משחקים עם צוות הארמון. היא היתה משכנעת את שומר הראש שלה, דָריוּס, לשעבר סוכן בשירות החשאי, לתת לה לעזוב את הארמון לבדה – תוך רמיזה כבדה לכך שמדובר במפגש-אוהבים, כשלמעשה הדבר האחרון שרצתה בחייה היה גבר. שומר הראש הקשוח היה מסמיק לרמיזותיה ומסכים להעלים עין מהתחמקויותיה מהארמון. היא עלתה לטיסה בינלאומית בחולצה קצרה עם סמל הרווארד ומשקפי שמש, כדי להקל עוד יותר על בריחתה מהאי הים-תיכוני בעל החופים הוורודים שהיה ביתה. 
הדבר היחידי שהפריע לה היה הודעת הטקסט מניק. היא שלחה לו אחת כדי להודיע לו שהיא בסדר, שהיא צריכה זמן לחשוב. התגובה הבוטה והמאשימה שלו גרמה לה לכבות את הטלפון הנייד שלה. 
אחיה יכול היה למצוא אותה, כמובן, לו רצה בכך. אבל היא ידעה שלא יעשה זאת. ניק היה פעם אחיה המלכותי למרד, והוא ידע את המחיר של קיצוץ כנפיה. הוא בעצמו הקריב קורבן אולטימטיבי כשלקח את מקומו של אחיה, אָתַ'מוֹס, על כס המלוכה. ניק ויתר על חיים שהכיר ואהב בניו יורק לאחר מותו הטראגי של את'מוס בתאונה שזעזעה את אקת'יניה. הוא ייתן לה את הזמן הזה למצוא את הכיוון שלה, בעצמה. אם עדיין ידעה מי היא בכלל. 
"את צריכה תפריט?" הברמן נופף באחד התפריטים לכיוונה. 
"כן, בבקשה." לא היו צלמי פפראצי שחיכו להבריח אותה מהבר, לא היה דריוס שנעץ בה עיני נץ ממרחק כמה מטרים, ולאף אחד לא היה מושג מי היא היתה בג'ינס, חולצה קצרה ומשקפי שמש. מאחר שג'סי לא תתפנה עד אחרי ההמולה של ארוחת הערב, למה שלא תאכל משהו ותיהנה מהשקיעה המדהימה הנשקפת משולחנות המרפסת?
"שמעתי שהקלמארי פה מצוין."
הקול הנמוך והעשיר שהגיע מימינה בקע מגרונו של הגבר שהחליק למושב לידה. היא קפאה במקום, נשימתה נתקעה בגרונה. השיער על ערפה סמר והיא נשטפה תחושה של חוסר אמון. לא ייתכן. אבל הקול ההוא, שנשא מבטא אקת'ינתי מעורבב עם הטיה מערבית, הקול העמוק והגברי להפליא הזה, הקול ההוא יכול להשתייך רק לאדם אחד. 
לאאאא. כל שריר בגופה נמתח בדחייה, ליבה הפסיק לפעול יחד עם נשימתה כשריחו החושני והחסון הולם בחושיה. בהונותיה התעקלו בנעליה, מורות לה, מתחננות בפניה, לברוח. אבל היא מעולם לא היתה פחדנית, ולעולם לא תהיה כזאת, ולכן היא הרימה את מבטה למלך קרנֶליָה. 
כיסא הבר שישב עליו התגמד אל מול גופו הגבוה והשרירי, שנראה כאילו נמשך לנצח; עצם גודלו של האיש היה מרתק, מאיים. אבל מה שהיווה סיכון גדול אפילו יותר לבריאותה היה האופן שבו הכוח הזכרי האדיר הזה כוסה במעטפת מתורבתת, שתמיד הבדילה אותו מפרא האדם שהיה אביו, ושגרמה לה להאמין, פעם, שהוא שונה. 
קוֹסטס הרים את ידו כדי לתפוס את תשומת הלב של הברמן, תנועה מיותרת שכן כל שוכני המקום בהו בו. הנשים רותקו לפנים המרשימות והנשריות, שהודגשו על ידי שערו השחור הקצוץ; הגברים, בתורם, הרגישו את הצורך לאמוד ולבחון איום מסוכן שכזה. 
"מַאוּנט גֵיי, המיושן ביותר שיש לכם," ביקש המלך. 
דיאבוֹלֶה. בטנה התכווצה בתגובה פנימית שרק הגבר הזה הצליח אי פעם לעורר בה. בין אם היה מהמם במדים רשמיים כמו בפעם האחרונה שראתה אותו בנשף יום העצמאות באקת'יניה, או הלילה בג'ינס וחולצה עם שרוולים מגולגלים למעלה, הוא משך את העין כמו השקיעה שהכתימה את השמיים בחוץ – תוצר יפיפה של הטבע, שלא ניתן להתעלם ממנו. 
אצבעותיו הארוכות והחזקות משכו את תשומת ליבה כשהוריד אותן לצדו. ידיים קטלניות, שיכלו לשבור את מפרקתו של אדם באותה קלות שבה שברו את ליבה בן השמונה-עשרה. ידיים שלפי השמועה פיתו נשים בכזו קלות שהן רדפו אחריו בשביל לזכות באפשרות הזאת, אבל על זה לא ידעה דבר משום שהוא שמר עבורה את דחייתו האכזרית ביותר. 
שיניה שקעו לתוך שפתה התחתונה, ההשפעה של נוכחותו מהדהדת בגופה. הוא נישק אותה עם הפה היפה והחושני הזה, החלק היחידי בקוסטה שהיה רך, כדי לנחם אותה לאחר שחלומותיה התרסקו סביבה. הוא הפשיט אותה ממגננותיה התמימות, הראה לה איך אש אמיתית מרגישה, ואז הלך, שם ללעג את הערצתה הילדותית. 
היא שנאה אותו. 
הוא נעץ בה מבט, בוחן את תגובותיה אליו בדרכו הקטלנית. היא הכריחה את עצמה לדבר מבעד לדם הפועם באוזניה. 
"אתה לא אמור להיות בבית ולמלוך על חבורת הבריונים הזו שירשת? או שנגמר לך הדלק במטוס?"
זווית פיו התעקלה מעט. "את יודעת למה אני כאן." 
היא הניחה את הכוס בתנועה עוויתית, הנוזל מאיים להישפך. "טוב, אתה מוזמן לתדלק ולהמשיך בדרכך. ניק יודע את התשובה שלי. לא הייתי מתחתנת איתך תמורת נדוניה של מאה מיליארד יורו."
"נראה לי שהתבלבלת." 
"נראה לי שלא. אני הפרס בעסקה הזאת, לא? או שלא היית טס לצד השני של העולם בשביל להטריד אותי."
"לא הייתי צריך לעשות את זה אם היית נותנת לי את הזמן שביקשתי."
"קיבלתי הצעה, וסירבתי לה."
ברק ניצת בעיניו ספוגות הוויסקי.
"איך את יכולה לסרב לפני ששמעת את כל ההצעה?"
היא הניחה את אצבעה על שפתיה. "בוא נראה... הממ. בעל ברברי... לחיות במאורה של האויב... חתונה עם גבר שאפילו לא העז לנסות לעצור את אביו כשניסה לכבוש את אקת'יניה? לא תודה."
לסתו התהדקה. "זהירות, סטלה. את לא מכירה את כל העובדות."
"איחרת בשנה וחצי. כבר לא אכפת לי." היא דחפה את עצמה מהבר והחליקה מהכיסא הגבוה. "לך הביתה, קוסטס." 
"שבי." המילה היתה חדה כתער כשעזבה את גרונו. "עשי עמי חסד ותקשיבי למה שיש לי להגיד. אין לנו זמן לדרמות."
לקוחות אחרים החלו לבהות בהם. ג'סי, שבדיוק עסקה בהושבת לקוחות חדשים, הסתכלה לכיוונם, ועיניה התרחבו כשקלטה את הגבר שישב לצדה. סטלה סימנה לה שהכול בסדר והתיישבה, משום שלא רצתה לעשות סצנה ולחשוף את זהותה, ולא משום הנימה המצווה בקולו של המלך.
קוסטס נעץ בה את עיניו. "תאכלי איתי ארוחת ערב. תקשיבי למה שיש לי להציע. אני מבטיח שאחרי זה אעזוב ואקבל כל החלטה שתעשי."
יקבל כל החלטה שלה? הוא תמיד היה כזה יהיר? איך יכלה לאהוב אותו פעם בכזה עיוורון עד כדי שעשתה מעצמה טיפשה מוחלטת בגללו?
חום עלה בה, צרב את עורה. "קַאלָה," אמרה בקלילות, בקולה הנעים ביותר. "אתה צודק. היינו צריכים לנהל את השיחה הזו לפני הרבה זמן. למה שלא תזמין לנו איזה בקבוק יין בורדו טוב, תמצא לנו שולחן, ונשוחח על זה בארוחת ערב כמו שני אנשים מתורבתים?"
היא החליקה מהכיסא וענטזה לכיוון השירותים.
 
ברגע שסטלה הסתובבה, קוסטס ידע שהיא לא תכננה לחזור. הוא הכיר אותה. הם הכירו מאז שהמשפחות המלכותיות של אקת'יניה וקרנליה היו נפגשות באירועים רשמיים, בעשרות המסיבות המלכותיות שהיו נהוגות באגן הים התיכון. משפחתו עדיין היתה מכובדת אז, במידה מסוימת, והנטייה של אביו לשלטון דיקטטורי היתה פחות מובחנת. 
הוא ראה את סטלה מתבגרת מנערה יפה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו לאשה צעירה ונמרצת, לעתים קרובות מרדנית, שבילתה כל כך הרבה מזמנה בזלזול בחוקים עד שלא חשב שהיא בכלל מודעת למשהו מלבד רצונה האישי למרוד. עד לאחרונה. בשנים האחרונות הוא חזה כיצד הנסיכה האקת'ינית הפכה את עצמה לפילנתרופית מכובדת בעלת שם עולמי, ומרדנותה הטבעית הוסתרה משמעותית, גם אם לא נעלמה לחלוטין. 
זה שימח אותו. העקשנות הזו היתה מה שתמיד כיבד אצל סטלה, מה שתמיד משך אותו באופן שלא ניתן לעמוד בפניו. אופייה החזק. זו היתה תכונה הכרחית אצל כל אישה שירצה להתחתן איתה, מישהי שתוכל להגיע איתו להישגים אדירים – לשנות את ארצו למודת הסבל מן היסוד. למעטים היה את האומץ להיענות לאתגר שעמד להציע לה. סטלה נולדה עם האומץ הזה. 
הוא תפס את עינו של הבעלים, שמר לעצמו שולחן פרטי בחוץ על קצה המרפסת, וחזר פנימה, נשען כנגד הקיר מול השירותים, ידיו שלובות על חזהו. כשסטלה יצאה מהשירותים ופנתה ישירות לכיוון היציאה מהמסעדה, הוא כחכח בגרונו. 
"חשבתי שאולי תצטרכי עזרה במציאת השולחן," הוא הציע, באותו טון בלתי מזיק שניסתה עליו. "שאטו מרגו נשמע לך בסדר?"
עיניה התרחבו, ואז הצטמצמו, סדרה של רגשות מהבהבת בעיניה המצודדות כשהרכיבה תוכנית פעולה חלופית. "נהדר," הצהירה, חולפת על פניו בדרכה פנימה. 
הוא עקב אחריה, גל של שעשוע חולף בו, והרהר בישבנה המוצלח שנארז עד כדי שלמות בג'ינס כחול צמוד. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שהרגיש חי, מודע לקסם של החיים שמאס בהם. הגיוני שסטלה תהיה זו שתוציא אותו מזה. 
הוא הדריך אותה אל השולחן על המרפסת, אצבעותיו על מרפקה, והוציא למענה את הכיסא. הוא הבריש את אצבעותיו כנגד כתפיה בצורה מכוונת כשהרחיק את ידיו, דבר שגרם לה להתכווץ באופן נראה לעין. מבחן. הוא רשם לעצמו את התוצאות בסיפוק. היא  קיוותה שמדובר בשנאה, אבל הוא ידע את האמת.
הוא מיקד את תשומת ליבו באישה שישבה מולו כשחיכה שהמלצר יפתח את בקבוק הבורדו המרשים. תווי פניה העזים והחזקים, נטולי איפור וחשופים תחת שערה האסוף, היוו אתגר בפני עצמם. הם לא היו יפים באופן קלאסי, אבל בלתי נשכחים כשצוותו עם שערה הבלונדיני ועיניה הכחולות החודרות.
בעוד שכל אישה אחרת דהתה בסופו של דבר לכדי חיקוי חיוור של האישה לפניה, סטלה נותרה ייחודית. זו שלא הצליח לספור עם כל השאר. זו שהצליח, בגיל עשרים ושלוש, לסרב לה איכשהו, במפגן מרשים של שליטה עצמית. בקושי.
המלצר השאיר את היין כדי שינשום. קוסטס שילב את אצבעותיו על השולחן והחליט להתייחס למוקש שנח על השולחן ביניהם. "אני מצטער על מה שקרה עם את'מוס. אני יודע כמה אהבת אותו. אני מבין את הצער שזה וודאי גרם לך ולמשפחתך." 
"אתה מבין?" היא הרימה את סנטרה, ממקדת עליו את עיניה הכחולות עוצרות הנשימה. "אני לא חושבת שאתה יכול להבין את הצער שלנו על זה שאתה חי, קוסטס, ואת'מוס מת."
המכה פגעה במטרתה והוא התנשם בחדות. הוא ציפה לזה. זה הגיע לו. הוא בילה כל רגע שעבר מאז הלילה שאת'מוס מת מקונן על כך שלא יכול היה להחזיר את הזמן לאחור, להחזיר את אחיה של סטלה, נסיך הכתר הקודם של אקת'יניה, למשפחתו. אבל זו היתה המציאות. האירועים של אותו הלילה תמיד ייזכרו כסיוט. תזכורת לפגמיו שלו. הוא יכול היה רק לסלוח לעצמו על טעויותיו ולנסות לעבור הלאה לפני שהוא ישמיד גם את עצמו. זאת לא היתה אופציה כשארץ שלמה תולה בו את תקוותיה.
הוא עמד במבטה הקר והמריר. "היינו חברים, אולי אפילו יותר משהיינו יריבים. את יודעת את זה. מערכת היחסים שלנו היתה מורכבת. אני צריך לקחת אחריות על מה שקרה באותו הלילה, אבל את'מוס הסכים למרוץ ההוא בדיוק כמוני. שנינו עשינו החלטות גרועות."
אש ניצתה בעיניה, ממיסה את הקרח. "כן, אבל אתה היית ראש הכנופיה. שמעתי את הסיפורים האגדיים שמספרים על שניכם בבית הספר לטיסה. אתה התגרית בו עד ששניכם שכחתם מהכול, מלבד מהרצון שלכם לנצח. אבל בלילה ההוא אתם לא התחריתם לראות מי מכם טוב יותר, אתם הימרתם עם החיים שלכם. איך אני יכולה לסלוח לך כשאני יודעת שאת'מוס הלך בנתיב שאתה סללת? במערבולת ההתאבדות שלך?"
"משום שאת חייבת," הוא אמר בצרידות. "כיוון שהמרירות הזו לא תפתור כלום. אני לא יכול להחזיר אותו, סטלה. אם הייתי יכול, הייתי עושה זאת. את חייבת לסלוח לי כדי שנוכל להמשיך הלאה."
"מאוחר מדי לסליחות." 
הוא סגר את ידו על ידה שנחה על השולחן. היא משכה אותה ממנו, מביטה בו בזעם. 
"מה היה כל כך חשוב שאפילו לא באת להסביר לנו מה קרה? למה היה כל כך הכרחי שתיעלם, שלא יכולת לבוא ולהקל על הייסורים שלנו?"
"הייתי צריך לבוא." הוא עצם את עיניו, מחפש אחר המילים הנכונות. "מה שקרה בלילה ההוא ריסק אותי... חיסל אותי. הייתי צריך זמן לעבד את זה. לאסוף את החתיכות..."
"וזה היה חשוב יותר מהשלום ומהדמוקרטיה שאתה תמיד מטיף להם?" היא ירתה את המילים, ידה חותכת באוויר. "בזמן שאתה ניסית למצוא את עצמך, אנחנו חיינו בפחד, מבועתים מהאפשרות שאבא שלך יספח את אקת'יניה בחזרה לאיים הקת'ריים. איך יכולת שלא להתערב?"
אצבעותיו התעקלו סביב קצה השולחן. "אבא שלי היה המלך. מלבד להפיל את השלטון, להוביל מרד נגד המשפחה שלי, הדבר היחידי שיכולתי לעשות היה לנסות לדבר איתו בהיגיון. לקראת הסוף, זה לא עבד. הוא החל לאבד את צלילות דעתו, סבל משיטיון. הייתי צריך להמתין לשעת כושר.
"אז הגלית את עצמך?"
"הייתי בטיבט."
"טיבט?" עיניה התרחבו. "הלכת לגור עם הנזירים?"
"משהו כזה."
היא נעצה בו מבט, מנסה למצוא רמז לכך שהוא מתבדח. כשלא אמר דבר, היא נשענה לאחור בכיסאה, עיניה קרות. "מצאת בטיול שלך את הסליחה שחיפשת? את המחילה? או אולי חיפשת שלווה. כמו כולנו. אפילו לא היתה לנו גופה לקבור."
הוא חרק שיניים. "מספיק, סטלה."
"או שמה!?" היא העיפה את שערה מעבר לכתפה. "אני לא נתינה שלך, קוסטס. אתה לא יכול לנחות כאן, להפריע לחופשה הראשונה שהיתה לי במשך שנים, ולתת לי פקודות כמו שאביך הדיקטטור כל כך אהב לעשות. אתה זה שצועד על קרח דק פה."
היא צדקה. הוא ידע את זה. "תגידי לי איך אני יכול לתקן את זה," הוא נהם. "את יודעת שזה חייב לקרות."
המלצר הגיע למזוג את היין שלהם. כששפך את הבורדו הכהה לכוסותיהם, הוא נתן מבט יחיד בפנים שלהם והתפוגג משם. סטלה לגמה מהיין, ואז ערסלה את הכוס בין כפות ידיה, עיניה נעולות על שלו. "מה קרה בלילה ההוא? למה התחריתם?"
ליבו פעם באיטיות כנגד חזהו. כל פרט, כל חלקיק שנייה מאותו הלילה נחרט בזיכרונו. הוא הבטיח לעצמו שלעולם לא יחזור לשם, ועדיין, אם לא יעשה זאת, סטלה תקום ותלך. הוא היה משוכנע בכך. 
"את'מוס ואני פגשנו אישה קרנליאנית בשם קסנדרה ליאַתוֹס. שנינו פיתחנו רגשות כלפיה. היא היתה קרועה, שנינו מצאנו חן בעיניה. החלטנו ליישב את זה במרוץ דרך ההרים, המנצח זוכה בבחורה."
פיה נפער. "התערבתם על מרוץ, והיא היתה הפרס?"
הוא חשק שיניים. "זה לא תיאור הוגן. אחד מאיתנו היה צריך לוותר. קסנדרה לא היתה מוכנה לבחור, אז החלטנו לבחור בעצמנו.
"אז היא פשוט היתה כלי משחק בתחרות בין שני מלכים עתידיים?" מבט נדהם נח על פניה. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה ונדה בראשה. "זה לא היה אחי. הוא לא התייחס לנשים כאל חפצים. מה קרה לו?"
עיניו עזבו את שלה. "זה לא היה לילה להיגיון." 
"לא, זה היה לילה למוות." הצריבה בקולה גרמה לו להביט בה שוב. "ואיפה קסנדרה עכשיו? היית איתה אחרי שאת'מוס מת?"
"לא. לא היה... אפשרי להמשיך משם." 
סטלה הביטה החוצה אל השקיעה המאפילה את האופק לכתום עמוק, שרוף. ההתכווצות של גרונה, נשימותיה הקצרות והמחושבות, הבהירו לו כמה היא נאבקת לשמור על שליטה. כשהשיבה אליו את מבטה, הוא היה מיושב וקשה כקרח. 
"סיימת? אמרת את כל מה שהיית צריך להגיד? כי אם אתה מאמין שאתחתן איתך אחרי זה, קוסטס, תתנדב להיות אחד מכלי המשחק שלך, כי אתה לא שפוי."
הוא נשען קדימה, מניח את זרועותיו על השולחן. "זו היתה טעות. עשיתי טעות שאשלם עליה למשך שארית חיי. מה שאני מציע ביני לבינך הוא שותפות, לא דרך לתת לך פקודות. הזדמנות להשיב את השלום ואת הדמוקרטיה לכל אזור הים היוֹנִי. ללקק את הפצעים שכולנו סבלנו מהם."
פיה התעקל. "אז אחרי כל מה שעשית אני אמורה להציל אותך? להרשות לך להשתמש בי כסמל שאתה יכול לנופף מול העולם, באיזה פרויקט יחסי ציבור שאתה עושה כדי להציל את המוניטין של קרנליה?"
האיבה שקרנה ממנה הדהימה אותו. "מתי הפכת לכל כך צינית? כל כך קשת עורף? איפה האישה שהיתה עושה הכול כדי להילחם למען עולם טוב יותר?"
"אני נלחמת למען עולם טוב יותר כל יום, בעבודה שלי. אתה זה שאיבד את המצפן המוסרי שלו. אתה לא הגבר שאני זוכרת, שהיה נשאר ונלחם באבא שלו על כל צעד ושעל. הוא לא היה נוטש את שדה הקרב.
"את צודקת," הוא אמר, קולו קשה, ליבו דואב מחרטה מרה. "אני לא הגבר שהייתי. אני ריאליסט, לא אידיאליסט. זה הדבר היחידי שיכול להציל את ארצי מהבוץ שהיא שקועה בו."
היא הביטה בו מעל לשפת הכוס. "ואיך תכננת לעשות את זה? להציל את קרנליה?"
"הודות לאבא שלי אחוזי התמיכה בשלטון הם בשפל של כל הזמנים. אני מתכנן לקיים בחירות בסתיו לגבי הפיכתה של קרנליה למונרכיה חוקתית שתעניק לתושבים אפשרות להחליט שהם רוצים שהמונרכיה תישאר. עם זאת, יש סיכוי סביר שלפני כן החוּנטָה הצבאית שתמכה באבא שלי תנסה לתפוס את השלטון. אבל אם תינשאי לי, וכך נאחד את אקת'יניה וקרנליה בברית סמלית, זה ידגים לתושבי קרנליה איזה סוג של עתיד אני יכול להעניק להם, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. חזון של שלום וחירות."
היא הביטה בו בספקנות. "אתה מבקש ממני להינשא לך, לצעוד לתוך מדינת אויב, שבה יש קבוצה צבאית אלימה שבכל רגע עשויה לתפוס את השלטון, ולעצב מחדש את השלטון, מדינה שלמה, איתך?"
"כן. יש לך את האומץ, את העוצמה ואת החמלה שיעזרו לי לתת לקרנליה את העתיד שמגיע לה."
עיניה ברקו. "ומה איתי? אני אמורה להקריב את האושר שלי על המזבח כפי שעשיתי עם כל דבר אחר? להתחתן עם גבר שאני לא סובלת בגלל שזו חובתי?"
הוא נד בראשו. "את לא שונאת אותי, סטלה. את יודעת שזה שקר. וזה לא יהיה כפי שתיארת. אמרת לי פעם שהחלום שלך הוא להיות עורכת דין לענייני זכויות אדם, לעשות שינוי של ממש. אם תהיי המלכה שלי, תוכלי לעשות את השינוי זה. תוכלי להשפיע על מהלך ההיסטוריה, להביא חירות ושלווה לעם שסבל די והותר. את באמת יכולה להגיד לי שזה לא שווה את זה?"
היא קפצה את שפתיה. "שולף את התותחים הכבדים, קוסטס? עכשיו אני יודעת שאתה נואש."
"שנינו יודעים שאלה לא תותחים כבדים. הוכחנו בעבר שאנחנו עובדים טוב ביחד. טוב מאוד."
סומק עמוק הציף את החזה שלה וטיפס במעלה צווארה להשתלט על לחייה. "זה היה לפני עשר שנים. וזה היתה בסך הכול נשיקה."
"חתיכת נשיקה. מספיק בשביל שתזנקי לתוך המיטה שלי בתחתונים קטנטנות ותחכי לי שם עד אחת בלילה, בזמן ששאר האורחים חשבו שאת לא מרגישה טוב."
רעש חנוק עלה מגרונה. "אין ספק שרק ג'נטלמן אמיתי היה מעלה את זה עכשיו." 
"לא," הוא אמר ברוגע, "אבל הייתי ג'נטלמן כשסילקתי אותך משם. סטלה, היית אחותו הקטנה של את'מוס. בת שמונה עשרה. ואני הייתי בנו של הדיקטטור. לנשק אותך, כשידעתי מצוין איך את רואה אותי, היה הדבר הטיפשי ביותר שיכולתי לעשות. ניסיתי לסיים את זה שם, אבל את סירבת לקבל את זה. לפעמים כדי לעשות את הדבר הנכון נדרשת אכזריות."
עיני הספיר שלה ירו בו קרן כחולה ובוהקת. "אז היית צריך לוותר על נשיקת הרחמים."
"הדברים היו הרבה יותר מורכבים בינינו, ואת יודעת את זה." היא היתה מרוסקת מסירובם של הוריה לקבל את העובדה שהתקבלה לבית הספר למשפטים בהרווארד, היכן שגם ניק למד. חלומה נלקח ממנה. היא היתה אומללה. הוא לא היה מוכן לכימיה שהתפוצצה ביניהם. 
"היית מעדיפה אם הייתי שוכב איתך?" הוא עמד במבטה הסוער. "לוקח איתי חלק יקר ממך, ושובר את ליבך?"
"לא," היא אמרה בקול עצור, ציפורניה חופרות לתוך מסעד הכיסא, "עשית לי טובה. ועכשיו כשהגענו מסקנה שאתה חתיכת מנוול חסר לב שלעולם לא הייתי שוקלת להתחתן איתו, נראה לי שאמרנו את כל מה שיש להגיד."
הוא בחן את הרגש שגעש בעיניים היפהפיות, החרטה כמו אבן בבטנו. הוא פגע בה. אולי יותר משחשב. 
"את חוזרת בך מההסכם שלנו?"
"ההסכם היה שאשמע את מה שיש לך להציע. ולפתע איבדתי את התיאבון שלי."
הוא נעמד, הכניס יד לכיסו ושלף כרטיס של המרינה שבה הוא מתגורר בזמן שהוא נמצא פה. היא התכווצה כשתחב אותו לכיס הקדמי של הג'ינס שלה. "אל תבצעי את ההחלטה הזו מתוך כעס כלפי, סטלה. תעשי את זה בשביל אקת'יניה. אם הצבא יֵצא משליטה, הם ינסו לסיים את העבודה שהם התחילו בשנה שעברה עם הספינה האקת'ינית ההיא. אנשים ימותו." 
סנטרה צנח, גופה הגמיש התקשח, היא הרגישה לכודה בתוכה. "אני מכיר אותך." הוא מלמל. "את תעשי את הדבר הנכון."
"לא, אתה לא." היא נדה בראשה באיטיות, רבדים של רגש גועשים בעיניה הכחולות. "אתה לא יודע עלי כלום."

עוד על הספר

שלום מלכותי ג'ניפר הייוורד
1
 
אז ככה חופש מרגיש. 
הנסיכה סטִילִיאַני קוֹנסטַנטִינִידֵס, הידועה מאז לידתה גם כ'סטֵלָה', הרימה לשפתיה קוקטייל אקזוטי מבוסס-רום ולגמה ממנו, הטעמים הנוגדים של האלכוהול, מר ומתוק, משתהים לרגע על לשונה לפני שיצרבו נתיב בוער אל בטנה, שם ימלאו אותה בתחושה נעימה ושלווה. 
השילוב המושלם לרגע הספציפי הזה, כשהיא יושבת בבר המקומי הקטן של חברתה ג'סי על החוף המערבי של בּרבּדוֹס, בצדו השני של העולם הרחק מביתה באָקַתִ'ינִיָה, מהרהרת בעתידה. 
מתוק – בהתחשב בכמה היא נשחקה בשנה של הופעות ציבוריות, מעל מאה מהן, נוסף על עבודתה בראשות שני ועדים מנהליים בינלאומיים של ארגוני תמיכה בנוער. מר – משום שאחיה ניק האשים אותה בכך שברחה מהבעיות במקום להתמודד איתן. 
כאילו שרק אתמול היא נטשה את בית הספר הפרטי השוויצרי שלה כדי לבלות חודש בפריז כשחשה שהרשמיות המחניקה של לימודיה עשויה לשאוב ממנה את כל הרצון שלה לחיות. כאילו שלא היתה משמעות לכל מה שהקריבה מאז... 
"איך זה?"
הברמן עמוס הראסטות והטסטוסטרון הניח את זרועותיו על השיש המפוספס אפור, והרים לקראתה גבה עבה וכהה. 
"מדויק." החיוך ששלחה אליו היה החיוך האמיתי הראשון שהצליחה להפיק מזה חודשים. הוא הרים אגודל בתגובה והמשיך ללקוח אחר. 
היא נשענה לאחור במושבה, ערסלה את הכוס עם השפה המתרחבת בידיה ובחנה את גוֹני הלהבה הבוהקים של המשקה,  נוצצים באורות הצבעוניים שהאירו את הבר. היא נטתה לא להסכים עם אחיה, המלך. למעשה היא לא בורחת, אלא פשוט מסמנת גבולות. ייתכן שוויתרה על חלומות הילדות שהיו לה למען ארצה, הקריבה את החופש שהיה כמו חמצן בשבילה, אבל הבקשה האחרונה של אחיה היתה מעבר לכל גבול. לא בא בחשבון. לא מתקבל על הדעת.
היא לא עושה את זה.
היא שחררה את האוויר בריאותיה בנשימה ארוכה ומזככת. היא לקחה נשימה נוספת, מלוא-הריאות, של אוויר הים המלוח, וחשה את גפיה משתחררות, את רצועת המתח המתוחה סביב גולגולתה מתרופפת מעט, את ההתהדקות בחזה שלה נרגעת. המתח העוזב אותה שחרר בה משהו שהיה הדוק ומתוח כבר כמה חודשים. 
מתי לאחרונה הרגישה שהיא יכולה לנשום? כאילו שהיא זו ששולטת בחייה, ולא הכוחות שזממו להפוך את החיים האלה על ראשם? כאילו שהטירוף שהניע אותה אל גן העדן הקריבי הזה היה פשוט חלום רע שניתן היה לתקן באמצעות כרטיס טיסה, שנקנה תחת שם בדוי, וחיים שלמים של ניסיונות להתחמק משומרי ראשה. 
שפתיה התעקלו בחיוך. זה היה משחק מרתק. כמעט כיפי כמו המשחקים שהיא וניק היו משחקים עם צוות הארמון. היא היתה משכנעת את שומר הראש שלה, דָריוּס, לשעבר סוכן בשירות החשאי, לתת לה לעזוב את הארמון לבדה – תוך רמיזה כבדה לכך שמדובר במפגש-אוהבים, כשלמעשה הדבר האחרון שרצתה בחייה היה גבר. שומר הראש הקשוח היה מסמיק לרמיזותיה ומסכים להעלים עין מהתחמקויותיה מהארמון. היא עלתה לטיסה בינלאומית בחולצה קצרה עם סמל הרווארד ומשקפי שמש, כדי להקל עוד יותר על בריחתה מהאי הים-תיכוני בעל החופים הוורודים שהיה ביתה. 
הדבר היחידי שהפריע לה היה הודעת הטקסט מניק. היא שלחה לו אחת כדי להודיע לו שהיא בסדר, שהיא צריכה זמן לחשוב. התגובה הבוטה והמאשימה שלו גרמה לה לכבות את הטלפון הנייד שלה. 
אחיה יכול היה למצוא אותה, כמובן, לו רצה בכך. אבל היא ידעה שלא יעשה זאת. ניק היה פעם אחיה המלכותי למרד, והוא ידע את המחיר של קיצוץ כנפיה. הוא בעצמו הקריב קורבן אולטימטיבי כשלקח את מקומו של אחיה, אָתַ'מוֹס, על כס המלוכה. ניק ויתר על חיים שהכיר ואהב בניו יורק לאחר מותו הטראגי של את'מוס בתאונה שזעזעה את אקת'יניה. הוא ייתן לה את הזמן הזה למצוא את הכיוון שלה, בעצמה. אם עדיין ידעה מי היא בכלל. 
"את צריכה תפריט?" הברמן נופף באחד התפריטים לכיוונה. 
"כן, בבקשה." לא היו צלמי פפראצי שחיכו להבריח אותה מהבר, לא היה דריוס שנעץ בה עיני נץ ממרחק כמה מטרים, ולאף אחד לא היה מושג מי היא היתה בג'ינס, חולצה קצרה ומשקפי שמש. מאחר שג'סי לא תתפנה עד אחרי ההמולה של ארוחת הערב, למה שלא תאכל משהו ותיהנה מהשקיעה המדהימה הנשקפת משולחנות המרפסת?
"שמעתי שהקלמארי פה מצוין."
הקול הנמוך והעשיר שהגיע מימינה בקע מגרונו של הגבר שהחליק למושב לידה. היא קפאה במקום, נשימתה נתקעה בגרונה. השיער על ערפה סמר והיא נשטפה תחושה של חוסר אמון. לא ייתכן. אבל הקול ההוא, שנשא מבטא אקת'ינתי מעורבב עם הטיה מערבית, הקול העמוק והגברי להפליא הזה, הקול ההוא יכול להשתייך רק לאדם אחד. 
לאאאא. כל שריר בגופה נמתח בדחייה, ליבה הפסיק לפעול יחד עם נשימתה כשריחו החושני והחסון הולם בחושיה. בהונותיה התעקלו בנעליה, מורות לה, מתחננות בפניה, לברוח. אבל היא מעולם לא היתה פחדנית, ולעולם לא תהיה כזאת, ולכן היא הרימה את מבטה למלך קרנֶליָה. 
כיסא הבר שישב עליו התגמד אל מול גופו הגבוה והשרירי, שנראה כאילו נמשך לנצח; עצם גודלו של האיש היה מרתק, מאיים. אבל מה שהיווה סיכון גדול אפילו יותר לבריאותה היה האופן שבו הכוח הזכרי האדיר הזה כוסה במעטפת מתורבתת, שתמיד הבדילה אותו מפרא האדם שהיה אביו, ושגרמה לה להאמין, פעם, שהוא שונה. 
קוֹסטס הרים את ידו כדי לתפוס את תשומת הלב של הברמן, תנועה מיותרת שכן כל שוכני המקום בהו בו. הנשים רותקו לפנים המרשימות והנשריות, שהודגשו על ידי שערו השחור הקצוץ; הגברים, בתורם, הרגישו את הצורך לאמוד ולבחון איום מסוכן שכזה. 
"מַאוּנט גֵיי, המיושן ביותר שיש לכם," ביקש המלך. 
דיאבוֹלֶה. בטנה התכווצה בתגובה פנימית שרק הגבר הזה הצליח אי פעם לעורר בה. בין אם היה מהמם במדים רשמיים כמו בפעם האחרונה שראתה אותו בנשף יום העצמאות באקת'יניה, או הלילה בג'ינס וחולצה עם שרוולים מגולגלים למעלה, הוא משך את העין כמו השקיעה שהכתימה את השמיים בחוץ – תוצר יפיפה של הטבע, שלא ניתן להתעלם ממנו. 
אצבעותיו הארוכות והחזקות משכו את תשומת ליבה כשהוריד אותן לצדו. ידיים קטלניות, שיכלו לשבור את מפרקתו של אדם באותה קלות שבה שברו את ליבה בן השמונה-עשרה. ידיים שלפי השמועה פיתו נשים בכזו קלות שהן רדפו אחריו בשביל לזכות באפשרות הזאת, אבל על זה לא ידעה דבר משום שהוא שמר עבורה את דחייתו האכזרית ביותר. 
שיניה שקעו לתוך שפתה התחתונה, ההשפעה של נוכחותו מהדהדת בגופה. הוא נישק אותה עם הפה היפה והחושני הזה, החלק היחידי בקוסטה שהיה רך, כדי לנחם אותה לאחר שחלומותיה התרסקו סביבה. הוא הפשיט אותה ממגננותיה התמימות, הראה לה איך אש אמיתית מרגישה, ואז הלך, שם ללעג את הערצתה הילדותית. 
היא שנאה אותו. 
הוא נעץ בה מבט, בוחן את תגובותיה אליו בדרכו הקטלנית. היא הכריחה את עצמה לדבר מבעד לדם הפועם באוזניה. 
"אתה לא אמור להיות בבית ולמלוך על חבורת הבריונים הזו שירשת? או שנגמר לך הדלק במטוס?"
זווית פיו התעקלה מעט. "את יודעת למה אני כאן." 
היא הניחה את הכוס בתנועה עוויתית, הנוזל מאיים להישפך. "טוב, אתה מוזמן לתדלק ולהמשיך בדרכך. ניק יודע את התשובה שלי. לא הייתי מתחתנת איתך תמורת נדוניה של מאה מיליארד יורו."
"נראה לי שהתבלבלת." 
"נראה לי שלא. אני הפרס בעסקה הזאת, לא? או שלא היית טס לצד השני של העולם בשביל להטריד אותי."
"לא הייתי צריך לעשות את זה אם היית נותנת לי את הזמן שביקשתי."
"קיבלתי הצעה, וסירבתי לה."
ברק ניצת בעיניו ספוגות הוויסקי.
"איך את יכולה לסרב לפני ששמעת את כל ההצעה?"
היא הניחה את אצבעה על שפתיה. "בוא נראה... הממ. בעל ברברי... לחיות במאורה של האויב... חתונה עם גבר שאפילו לא העז לנסות לעצור את אביו כשניסה לכבוש את אקת'יניה? לא תודה."
לסתו התהדקה. "זהירות, סטלה. את לא מכירה את כל העובדות."
"איחרת בשנה וחצי. כבר לא אכפת לי." היא דחפה את עצמה מהבר והחליקה מהכיסא הגבוה. "לך הביתה, קוסטס." 
"שבי." המילה היתה חדה כתער כשעזבה את גרונו. "עשי עמי חסד ותקשיבי למה שיש לי להגיד. אין לנו זמן לדרמות."
לקוחות אחרים החלו לבהות בהם. ג'סי, שבדיוק עסקה בהושבת לקוחות חדשים, הסתכלה לכיוונם, ועיניה התרחבו כשקלטה את הגבר שישב לצדה. סטלה סימנה לה שהכול בסדר והתיישבה, משום שלא רצתה לעשות סצנה ולחשוף את זהותה, ולא משום הנימה המצווה בקולו של המלך.
קוסטס נעץ בה את עיניו. "תאכלי איתי ארוחת ערב. תקשיבי למה שיש לי להציע. אני מבטיח שאחרי זה אעזוב ואקבל כל החלטה שתעשי."
יקבל כל החלטה שלה? הוא תמיד היה כזה יהיר? איך יכלה לאהוב אותו פעם בכזה עיוורון עד כדי שעשתה מעצמה טיפשה מוחלטת בגללו?
חום עלה בה, צרב את עורה. "קַאלָה," אמרה בקלילות, בקולה הנעים ביותר. "אתה צודק. היינו צריכים לנהל את השיחה הזו לפני הרבה זמן. למה שלא תזמין לנו איזה בקבוק יין בורדו טוב, תמצא לנו שולחן, ונשוחח על זה בארוחת ערב כמו שני אנשים מתורבתים?"
היא החליקה מהכיסא וענטזה לכיוון השירותים.
 
ברגע שסטלה הסתובבה, קוסטס ידע שהיא לא תכננה לחזור. הוא הכיר אותה. הם הכירו מאז שהמשפחות המלכותיות של אקת'יניה וקרנליה היו נפגשות באירועים רשמיים, בעשרות המסיבות המלכותיות שהיו נהוגות באגן הים התיכון. משפחתו עדיין היתה מכובדת אז, במידה מסוימת, והנטייה של אביו לשלטון דיקטטורי היתה פחות מובחנת. 
הוא ראה את סטלה מתבגרת מנערה יפה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו לאשה צעירה ונמרצת, לעתים קרובות מרדנית, שבילתה כל כך הרבה מזמנה בזלזול בחוקים עד שלא חשב שהיא בכלל מודעת למשהו מלבד רצונה האישי למרוד. עד לאחרונה. בשנים האחרונות הוא חזה כיצד הנסיכה האקת'ינית הפכה את עצמה לפילנתרופית מכובדת בעלת שם עולמי, ומרדנותה הטבעית הוסתרה משמעותית, גם אם לא נעלמה לחלוטין. 
זה שימח אותו. העקשנות הזו היתה מה שתמיד כיבד אצל סטלה, מה שתמיד משך אותו באופן שלא ניתן לעמוד בפניו. אופייה החזק. זו היתה תכונה הכרחית אצל כל אישה שירצה להתחתן איתה, מישהי שתוכל להגיע איתו להישגים אדירים – לשנות את ארצו למודת הסבל מן היסוד. למעטים היה את האומץ להיענות לאתגר שעמד להציע לה. סטלה נולדה עם האומץ הזה. 
הוא תפס את עינו של הבעלים, שמר לעצמו שולחן פרטי בחוץ על קצה המרפסת, וחזר פנימה, נשען כנגד הקיר מול השירותים, ידיו שלובות על חזהו. כשסטלה יצאה מהשירותים ופנתה ישירות לכיוון היציאה מהמסעדה, הוא כחכח בגרונו. 
"חשבתי שאולי תצטרכי עזרה במציאת השולחן," הוא הציע, באותו טון בלתי מזיק שניסתה עליו. "שאטו מרגו נשמע לך בסדר?"
עיניה התרחבו, ואז הצטמצמו, סדרה של רגשות מהבהבת בעיניה המצודדות כשהרכיבה תוכנית פעולה חלופית. "נהדר," הצהירה, חולפת על פניו בדרכה פנימה. 
הוא עקב אחריה, גל של שעשוע חולף בו, והרהר בישבנה המוצלח שנארז עד כדי שלמות בג'ינס כחול צמוד. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שהרגיש חי, מודע לקסם של החיים שמאס בהם. הגיוני שסטלה תהיה זו שתוציא אותו מזה. 
הוא הדריך אותה אל השולחן על המרפסת, אצבעותיו על מרפקה, והוציא למענה את הכיסא. הוא הבריש את אצבעותיו כנגד כתפיה בצורה מכוונת כשהרחיק את ידיו, דבר שגרם לה להתכווץ באופן נראה לעין. מבחן. הוא רשם לעצמו את התוצאות בסיפוק. היא  קיוותה שמדובר בשנאה, אבל הוא ידע את האמת.
הוא מיקד את תשומת ליבו באישה שישבה מולו כשחיכה שהמלצר יפתח את בקבוק הבורדו המרשים. תווי פניה העזים והחזקים, נטולי איפור וחשופים תחת שערה האסוף, היוו אתגר בפני עצמם. הם לא היו יפים באופן קלאסי, אבל בלתי נשכחים כשצוותו עם שערה הבלונדיני ועיניה הכחולות החודרות.
בעוד שכל אישה אחרת דהתה בסופו של דבר לכדי חיקוי חיוור של האישה לפניה, סטלה נותרה ייחודית. זו שלא הצליח לספור עם כל השאר. זו שהצליח, בגיל עשרים ושלוש, לסרב לה איכשהו, במפגן מרשים של שליטה עצמית. בקושי.
המלצר השאיר את היין כדי שינשום. קוסטס שילב את אצבעותיו על השולחן והחליט להתייחס למוקש שנח על השולחן ביניהם. "אני מצטער על מה שקרה עם את'מוס. אני יודע כמה אהבת אותו. אני מבין את הצער שזה וודאי גרם לך ולמשפחתך." 
"אתה מבין?" היא הרימה את סנטרה, ממקדת עליו את עיניה הכחולות עוצרות הנשימה. "אני לא חושבת שאתה יכול להבין את הצער שלנו על זה שאתה חי, קוסטס, ואת'מוס מת."
המכה פגעה במטרתה והוא התנשם בחדות. הוא ציפה לזה. זה הגיע לו. הוא בילה כל רגע שעבר מאז הלילה שאת'מוס מת מקונן על כך שלא יכול היה להחזיר את הזמן לאחור, להחזיר את אחיה של סטלה, נסיך הכתר הקודם של אקת'יניה, למשפחתו. אבל זו היתה המציאות. האירועים של אותו הלילה תמיד ייזכרו כסיוט. תזכורת לפגמיו שלו. הוא יכול היה רק לסלוח לעצמו על טעויותיו ולנסות לעבור הלאה לפני שהוא ישמיד גם את עצמו. זאת לא היתה אופציה כשארץ שלמה תולה בו את תקוותיה.
הוא עמד במבטה הקר והמריר. "היינו חברים, אולי אפילו יותר משהיינו יריבים. את יודעת את זה. מערכת היחסים שלנו היתה מורכבת. אני צריך לקחת אחריות על מה שקרה באותו הלילה, אבל את'מוס הסכים למרוץ ההוא בדיוק כמוני. שנינו עשינו החלטות גרועות."
אש ניצתה בעיניה, ממיסה את הקרח. "כן, אבל אתה היית ראש הכנופיה. שמעתי את הסיפורים האגדיים שמספרים על שניכם בבית הספר לטיסה. אתה התגרית בו עד ששניכם שכחתם מהכול, מלבד מהרצון שלכם לנצח. אבל בלילה ההוא אתם לא התחריתם לראות מי מכם טוב יותר, אתם הימרתם עם החיים שלכם. איך אני יכולה לסלוח לך כשאני יודעת שאת'מוס הלך בנתיב שאתה סללת? במערבולת ההתאבדות שלך?"
"משום שאת חייבת," הוא אמר בצרידות. "כיוון שהמרירות הזו לא תפתור כלום. אני לא יכול להחזיר אותו, סטלה. אם הייתי יכול, הייתי עושה זאת. את חייבת לסלוח לי כדי שנוכל להמשיך הלאה."
"מאוחר מדי לסליחות." 
הוא סגר את ידו על ידה שנחה על השולחן. היא משכה אותה ממנו, מביטה בו בזעם. 
"מה היה כל כך חשוב שאפילו לא באת להסביר לנו מה קרה? למה היה כל כך הכרחי שתיעלם, שלא יכולת לבוא ולהקל על הייסורים שלנו?"
"הייתי צריך לבוא." הוא עצם את עיניו, מחפש אחר המילים הנכונות. "מה שקרה בלילה ההוא ריסק אותי... חיסל אותי. הייתי צריך זמן לעבד את זה. לאסוף את החתיכות..."
"וזה היה חשוב יותר מהשלום ומהדמוקרטיה שאתה תמיד מטיף להם?" היא ירתה את המילים, ידה חותכת באוויר. "בזמן שאתה ניסית למצוא את עצמך, אנחנו חיינו בפחד, מבועתים מהאפשרות שאבא שלך יספח את אקת'יניה בחזרה לאיים הקת'ריים. איך יכולת שלא להתערב?"
אצבעותיו התעקלו סביב קצה השולחן. "אבא שלי היה המלך. מלבד להפיל את השלטון, להוביל מרד נגד המשפחה שלי, הדבר היחידי שיכולתי לעשות היה לנסות לדבר איתו בהיגיון. לקראת הסוף, זה לא עבד. הוא החל לאבד את צלילות דעתו, סבל משיטיון. הייתי צריך להמתין לשעת כושר.
"אז הגלית את עצמך?"
"הייתי בטיבט."
"טיבט?" עיניה התרחבו. "הלכת לגור עם הנזירים?"
"משהו כזה."
היא נעצה בו מבט, מנסה למצוא רמז לכך שהוא מתבדח. כשלא אמר דבר, היא נשענה לאחור בכיסאה, עיניה קרות. "מצאת בטיול שלך את הסליחה שחיפשת? את המחילה? או אולי חיפשת שלווה. כמו כולנו. אפילו לא היתה לנו גופה לקבור."
הוא חרק שיניים. "מספיק, סטלה."
"או שמה!?" היא העיפה את שערה מעבר לכתפה. "אני לא נתינה שלך, קוסטס. אתה לא יכול לנחות כאן, להפריע לחופשה הראשונה שהיתה לי במשך שנים, ולתת לי פקודות כמו שאביך הדיקטטור כל כך אהב לעשות. אתה זה שצועד על קרח דק פה."
היא צדקה. הוא ידע את זה. "תגידי לי איך אני יכול לתקן את זה," הוא נהם. "את יודעת שזה חייב לקרות."
המלצר הגיע למזוג את היין שלהם. כששפך את הבורדו הכהה לכוסותיהם, הוא נתן מבט יחיד בפנים שלהם והתפוגג משם. סטלה לגמה מהיין, ואז ערסלה את הכוס בין כפות ידיה, עיניה נעולות על שלו. "מה קרה בלילה ההוא? למה התחריתם?"
ליבו פעם באיטיות כנגד חזהו. כל פרט, כל חלקיק שנייה מאותו הלילה נחרט בזיכרונו. הוא הבטיח לעצמו שלעולם לא יחזור לשם, ועדיין, אם לא יעשה זאת, סטלה תקום ותלך. הוא היה משוכנע בכך. 
"את'מוס ואני פגשנו אישה קרנליאנית בשם קסנדרה ליאַתוֹס. שנינו פיתחנו רגשות כלפיה. היא היתה קרועה, שנינו מצאנו חן בעיניה. החלטנו ליישב את זה במרוץ דרך ההרים, המנצח זוכה בבחורה."
פיה נפער. "התערבתם על מרוץ, והיא היתה הפרס?"
הוא חשק שיניים. "זה לא תיאור הוגן. אחד מאיתנו היה צריך לוותר. קסנדרה לא היתה מוכנה לבחור, אז החלטנו לבחור בעצמנו.
"אז היא פשוט היתה כלי משחק בתחרות בין שני מלכים עתידיים?" מבט נדהם נח על פניה. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה ונדה בראשה. "זה לא היה אחי. הוא לא התייחס לנשים כאל חפצים. מה קרה לו?"
עיניו עזבו את שלה. "זה לא היה לילה להיגיון." 
"לא, זה היה לילה למוות." הצריבה בקולה גרמה לו להביט בה שוב. "ואיפה קסנדרה עכשיו? היית איתה אחרי שאת'מוס מת?"
"לא. לא היה... אפשרי להמשיך משם." 
סטלה הביטה החוצה אל השקיעה המאפילה את האופק לכתום עמוק, שרוף. ההתכווצות של גרונה, נשימותיה הקצרות והמחושבות, הבהירו לו כמה היא נאבקת לשמור על שליטה. כשהשיבה אליו את מבטה, הוא היה מיושב וקשה כקרח. 
"סיימת? אמרת את כל מה שהיית צריך להגיד? כי אם אתה מאמין שאתחתן איתך אחרי זה, קוסטס, תתנדב להיות אחד מכלי המשחק שלך, כי אתה לא שפוי."
הוא נשען קדימה, מניח את זרועותיו על השולחן. "זו היתה טעות. עשיתי טעות שאשלם עליה למשך שארית חיי. מה שאני מציע ביני לבינך הוא שותפות, לא דרך לתת לך פקודות. הזדמנות להשיב את השלום ואת הדמוקרטיה לכל אזור הים היוֹנִי. ללקק את הפצעים שכולנו סבלנו מהם."
פיה התעקל. "אז אחרי כל מה שעשית אני אמורה להציל אותך? להרשות לך להשתמש בי כסמל שאתה יכול לנופף מול העולם, באיזה פרויקט יחסי ציבור שאתה עושה כדי להציל את המוניטין של קרנליה?"
האיבה שקרנה ממנה הדהימה אותו. "מתי הפכת לכל כך צינית? כל כך קשת עורף? איפה האישה שהיתה עושה הכול כדי להילחם למען עולם טוב יותר?"
"אני נלחמת למען עולם טוב יותר כל יום, בעבודה שלי. אתה זה שאיבד את המצפן המוסרי שלו. אתה לא הגבר שאני זוכרת, שהיה נשאר ונלחם באבא שלו על כל צעד ושעל. הוא לא היה נוטש את שדה הקרב.
"את צודקת," הוא אמר, קולו קשה, ליבו דואב מחרטה מרה. "אני לא הגבר שהייתי. אני ריאליסט, לא אידיאליסט. זה הדבר היחידי שיכול להציל את ארצי מהבוץ שהיא שקועה בו."
היא הביטה בו מעל לשפת הכוס. "ואיך תכננת לעשות את זה? להציל את קרנליה?"
"הודות לאבא שלי אחוזי התמיכה בשלטון הם בשפל של כל הזמנים. אני מתכנן לקיים בחירות בסתיו לגבי הפיכתה של קרנליה למונרכיה חוקתית שתעניק לתושבים אפשרות להחליט שהם רוצים שהמונרכיה תישאר. עם זאת, יש סיכוי סביר שלפני כן החוּנטָה הצבאית שתמכה באבא שלי תנסה לתפוס את השלטון. אבל אם תינשאי לי, וכך נאחד את אקת'יניה וקרנליה בברית סמלית, זה ידגים לתושבי קרנליה איזה סוג של עתיד אני יכול להעניק להם, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. חזון של שלום וחירות."
היא הביטה בו בספקנות. "אתה מבקש ממני להינשא לך, לצעוד לתוך מדינת אויב, שבה יש קבוצה צבאית אלימה שבכל רגע עשויה לתפוס את השלטון, ולעצב מחדש את השלטון, מדינה שלמה, איתך?"
"כן. יש לך את האומץ, את העוצמה ואת החמלה שיעזרו לי לתת לקרנליה את העתיד שמגיע לה."
עיניה ברקו. "ומה איתי? אני אמורה להקריב את האושר שלי על המזבח כפי שעשיתי עם כל דבר אחר? להתחתן עם גבר שאני לא סובלת בגלל שזו חובתי?"
הוא נד בראשו. "את לא שונאת אותי, סטלה. את יודעת שזה שקר. וזה לא יהיה כפי שתיארת. אמרת לי פעם שהחלום שלך הוא להיות עורכת דין לענייני זכויות אדם, לעשות שינוי של ממש. אם תהיי המלכה שלי, תוכלי לעשות את השינוי זה. תוכלי להשפיע על מהלך ההיסטוריה, להביא חירות ושלווה לעם שסבל די והותר. את באמת יכולה להגיד לי שזה לא שווה את זה?"
היא קפצה את שפתיה. "שולף את התותחים הכבדים, קוסטס? עכשיו אני יודעת שאתה נואש."
"שנינו יודעים שאלה לא תותחים כבדים. הוכחנו בעבר שאנחנו עובדים טוב ביחד. טוב מאוד."
סומק עמוק הציף את החזה שלה וטיפס במעלה צווארה להשתלט על לחייה. "זה היה לפני עשר שנים. וזה היתה בסך הכול נשיקה."
"חתיכת נשיקה. מספיק בשביל שתזנקי לתוך המיטה שלי בתחתונים קטנטנות ותחכי לי שם עד אחת בלילה, בזמן ששאר האורחים חשבו שאת לא מרגישה טוב."
רעש חנוק עלה מגרונה. "אין ספק שרק ג'נטלמן אמיתי היה מעלה את זה עכשיו." 
"לא," הוא אמר ברוגע, "אבל הייתי ג'נטלמן כשסילקתי אותך משם. סטלה, היית אחותו הקטנה של את'מוס. בת שמונה עשרה. ואני הייתי בנו של הדיקטטור. לנשק אותך, כשידעתי מצוין איך את רואה אותי, היה הדבר הטיפשי ביותר שיכולתי לעשות. ניסיתי לסיים את זה שם, אבל את סירבת לקבל את זה. לפעמים כדי לעשות את הדבר הנכון נדרשת אכזריות."
עיני הספיר שלה ירו בו קרן כחולה ובוהקת. "אז היית צריך לוותר על נשיקת הרחמים."
"הדברים היו הרבה יותר מורכבים בינינו, ואת יודעת את זה." היא היתה מרוסקת מסירובם של הוריה לקבל את העובדה שהתקבלה לבית הספר למשפטים בהרווארד, היכן שגם ניק למד. חלומה נלקח ממנה. היא היתה אומללה. הוא לא היה מוכן לכימיה שהתפוצצה ביניהם. 
"היית מעדיפה אם הייתי שוכב איתך?" הוא עמד במבטה הסוער. "לוקח איתי חלק יקר ממך, ושובר את ליבך?"
"לא," היא אמרה בקול עצור, ציפורניה חופרות לתוך מסעד הכיסא, "עשית לי טובה. ועכשיו כשהגענו מסקנה שאתה חתיכת מנוול חסר לב שלעולם לא הייתי שוקלת להתחתן איתו, נראה לי שאמרנו את כל מה שיש להגיד."
הוא בחן את הרגש שגעש בעיניים היפהפיות, החרטה כמו אבן בבטנו. הוא פגע בה. אולי יותר משחשב. 
"את חוזרת בך מההסכם שלנו?"
"ההסכם היה שאשמע את מה שיש לך להציע. ולפתע איבדתי את התיאבון שלי."
הוא נעמד, הכניס יד לכיסו ושלף כרטיס של המרינה שבה הוא מתגורר בזמן שהוא נמצא פה. היא התכווצה כשתחב אותו לכיס הקדמי של הג'ינס שלה. "אל תבצעי את ההחלטה הזו מתוך כעס כלפי, סטלה. תעשי את זה בשביל אקת'יניה. אם הצבא יֵצא משליטה, הם ינסו לסיים את העבודה שהם התחילו בשנה שעברה עם הספינה האקת'ינית ההיא. אנשים ימותו." 
סנטרה צנח, גופה הגמיש התקשח, היא הרגישה לכודה בתוכה. "אני מכיר אותך." הוא מלמל. "את תעשי את הדבר הנכון."
"לא, אתה לא." היא נדה בראשה באיטיות, רבדים של רגש גועשים בעיניה הכחולות. "אתה לא יודע עלי כלום."