מבוא
מי שבקי קצת בתולדות יישובנו מראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו [...] אבל - ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת - שמנהלינו, והרבה מבני היישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. […] מיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את יישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם תושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.1
יוסף אליהו שלוש
מראשיתה שאפה ההתיישבות היהודית בכל ארץ־ישראל לזהות לאומית חדשה. התיישבות הסְפָר החלוצית מחוץ לחומות יפו מילאה את התפקיד הקלאסי של סיפוק יסודות טריטוריאליים, פוליטיים ורוחניים ותרמה ליצירת אותה זהות. קהילת יפו, לעומת זאת, לא נוצרה כחלק מאותה אסטרטגיה. היא לא הייתה חלק מהתכנון ומהחלוקה הפוליטית במסגרת "ייהוּד המרחב", ולא נוצרה סביב החוויה המכוננת של מאבק להתיישבות בטריטוריה מסוכסכת. העיר יפו לא הייתה אזור סְפָר ולא התפתח בה האתוס של מאבק לצורך אחיזה בקרקע. לכן היא עצמה לא הקנתה לקהילה היהודית שישבה בשטחה נכסים בדמות סמלים, מטרות ומיתוסים הנדרשים לגיבושה של חברה בעלת זהות לאומית חדשה.
בשלהי תקופת השלטון העות'מאני ובשנים הראשונות לאחר הכיבוש הבריטי הייתה יפו מקור משיכה למהגרים יהודים וערבים. צמיחתה הפיזית והכלכלית, שנבעה בעיקר מההגירה היהודית, לוותה בהתחזקות התודעה הלאומית בקרב הערבים והיהודים כאחד. יפו, שקיימה במשך שנים איזון בין הקהילות הדתיות שבה - הנוצרית, המוסלמית והיהודית - הפכה בעידן הלאומיות למקום סוער ובלתי יציב. בזכות היותה של יפו עיר ראשית ושער לארץ, עלתה קרנה כסמל לאומי וכמקור לתסיסה ערבית, והיא הייתה למושא של משטמה יהודית. כיכר השעון שימשה תפאורה למחאה הפוליטית הערבית, להפגנות ולמהומות שהרחיקו יותר ויותר את שתי הקהילות זו מזו. לרוב, במקום צעדי פיוס הופנה המרץ האנושי לבניית חומות בין הקהילות הדתיות.
בואם של יהודים ליפו לא גרם לטלטלה ולשינויים גיאו־פוליטיים באזור. ההתיישבות בעיר לא הייתה כרוכה ברכישה מסיבית של גושי קרקע גדולים, והמתיישבים לא גרמו בהתיישבותם לנישול אריסים מאדמתם או לתזוזת תושבים ערבים. ואולם כן נוצרה חלוקה אתנית־מעמדית של המרחב העירוני. חלוקת המרחב נגעה לאופן שבו השליטה, הבעלות על הקרקע ופיתוחה התחלקו בין הקבוצות. במרחב של יפו הייתה השפעה ניכרת של השסעים הפנימיים, האתניים והמעמדיים בתוך כל קהילה (אשכנזים וספרדים בקהילה היהודית, מוסלמים ונוצרים בקהילה הערבית).
עד לעלייה הראשונה ניסתה הקהילה היהודית הקטנה ביפו להשתלב בעיר הערבית בדרך של אימוץ השפה, מנהגי הלבוש והגינונים החברתיים.2 אלא שהעליות שבאו אחר כך, בייחוד העלייה השנייה, שינו מגמה זו ויצרו מרחק הולך וגדל בין שתי הקהילות. העולים הביאו אתם ידע והון, ותרמו להתקדמות הכלכלית, אך כל זאת בעת שהתבדלו מסביבתם מתוך תודעה של זהות לאומית שהובילה את היהודים להקמת אחוזת בית. הערבים מצדם ראו בהתקדמות ובהתבדלות היהודית גורם מאיים ומתחרה בתחום הכלכלי, החברתי והלאומי, וגילו עוינות הולכת וגוברת כלפי הקהילה המתפתחת, עוינות שהגיעה לשיאה עם הקמת העיר תל אביב.
האם הייתה יפו עיר מעורבת? המונח עיר מעורבת מתאר הוויה עירונית ששותפות בה קהילות אתניות אחדות ושותפותן היא בסיס לחיי היום־יום שלהן.3 ערבים ויהודים אכן חלקו ביפו טריטוריה משותפת, אך אין די בכך כדי להעיד על "מעורבות". כמעט מראשית ההגירה היהודית הייתה קיימת ביפו הפרדה ברורה. הציונות שהביאו עמם העולים מארצות אירופה חייבה יצירת מרחבים נפרדים, וגברה על ההשקפה של בני הקהילה הספרדית אשר לא פסלו את טשטוש המרחב. ועם זאת לא הייתה יפו רק יוזמה אידיאולוגית מכוונת, אלא גם השלמה עם נסיבות היסטוריות הקשורות בחברת המתיישבים האתנית היהודית המהגרת. המפגש בין המיעוט היהודי ובין הרוב הערבי התמצה בניסיון המתמשך ליצור ולנהל שונוּת (בדומה למפגש הקולוניאלי עם הילידים), והמערכת הפוליטית הציונית הקימה מבנה מסודר, ביורוקרטי ותקיף כדי להבטיח זאת.
בציטוט שהובא לעיל ניכר שכבר ב-1913 ראה שְלוש את כל מה שהציונות הפוליטית לא ראתה ולא רצתה לראות: תושבים, שכנים, בני אדם. כבר אז הוא ראה את הסיפור של יפו ותל אביב. בעצם זהותו שילב כך רכיבים שונים: יהודי וערבי, ציוני ופלסטיני, תל אביבי ויפואי כאחד, מתוך אמונה שהציונות יכולה להיות טובה לכול, כלומר טובה גם לאוכלוסייה הערבית. טעותו אולי הייתה נעוצה בכך שלא הביא בחשבון שאין, ולא יכולה להיות, ציונות לא פוליטית, וכמו כן שאין דבר שהציונות הפוליטית הזאת מתנגדת לו יותר מהגשר האנושי שהוא, שלוש, ניסה להיות.
