ליאורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ליאורה
הוספה למועדפים
4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: מטר
    • תאריך הוצאה: יולי 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים

    נושאים

    תקציר

    לאחר שפרשה לגמלאות מגשימה ליאורה, אישה נשואה, אם, ואחות במקצועה, חלום ישן – לצייר. באמצעות הציור היא מספרת את סיפור חייה וחייהם של עוד שישה, חבורה שהתלכדה בימים שבילו יחדיו בגן הילדים באחת הקריות סמוך לחיפה, אי-שם בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, ועד היום. 
    יותר משישים שנה חלפו מאז וכולם עדיין שלובים זה בחייו של זה, עוזרים זה לזה בשעת צורך, שותפים לשמחות ולכאבים, תומכים ומסייעים, מעורבים ומתערבים – כפקעת צמר שלא נגללה כראוי והיא מלאה קשרים ופיתולים. 
    כולם מלבד אחד, אדם פריש, הצלע השביעית שבחבורה, שהגיע לגן הילדים מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ילד בן שש בלוויית אמו הגרמנייה, ושנים ספורות אחר כך נעלם מחייהם.  
    בגיל עשרים נשלחת ליאורה להשתלמות בבית ספר לאחיות במינכן, שם היא פוגשת את אדם שמתוודה בפניה כי תמיד אהב אותה מרחוק, עוד מימי הגן. "התפללתי בלבי שתבחיני בי, אבל לא היה שום סיכוי, כי תמיד היית בלתי מושגת, מוקפת בקבוצה הזאת שלך."  
    רק הרחק מישראל ומהחבורה הלוחצת שנותרה בארץ מצליחים שני הצעירים לממש את אהבתם, עד לאסון שמאלץ את ליאורה להיפרד מאדם ולשוב לישראל. 
    אחרי שנים רבות הוא חוזר במפתיע לחייה ומטלטל את עולמה. 
    ליאורה וכל החמישה, בעלה חיליק, אהוד, אביבה, חמוטל ויגאל, מבינים כמוה כי הפעם הגיעה שעת האמת שבה הם ייאלצו להתעמת עם אדם ועם העבר שהודחק במשך השנים. גם אם המחיר שיצטרכו לשלם בעבור זה, כל אחד בדרכו, עלול להיות גבוה.
     
     זהו ספרה השני של רעיה טילינגר, נשואה, אם לארבעה וסבתא לחמישה שגדלה בחיפה ומתגוררת בה עד היום. 
    ספרה הראשון עתידה בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית הוצאת מטר, ראה אור בשנת 2017 וזיכה אותה ב"פרס ברנר" לספר ביכורים.   

    פרק ראשון

    מאי, 2004
     
     
    אני מציצה בשעון המונח ליד מיטתי. השעה חמש בבוקר ואני ערה לחלוטין, אין שום סיכוי להמשיך לישון. החדר אפלולי, רק מעט מאוד אור מסתנן מבעד לחרכים הפתוחים של התריסים ומסמן את קווי המתאר של הרהיטים. אני פונה אל צדה השני של המיטה, אף שאני יודעת היטב כי איש אינו ישן שם.
    רגלי היחפות מגיבות בהנאה למגע הצמרירי של השטיח ליד המיטה, ושתי פסיעות מביאות אותי אל מתג התריס. היום עוד לא הגדיר את עצמו במדויק. האור אפרפר. גזעי העצים בגינה, ערוגות הפרחים, כל אלה נגלים אט־אט. עולם קטן מאוד מסביב לבית, וכל מה שמעבר לגדר עודנו נעלם מן העין.
    אני יורדת יחפה במדרגות כדי לא להרעיש ולהפריע את שנתו של חיליק, למרות שאין בכך כל טעם. לאחרונה העלה הרופא את מינון התרופות שלו ושנתו הפכה כבדה כל כך, כך שהרחש הקל של צעדי לא יקטע אותה.
    חרש אני פותחת את דלת חדרו ומציצה בו. הוא שוכב על גבו, כפי שהשכיב אותו בערב דניס, המטפל שלו, ידיו פשוטות לצדדים. הוא לא יכול להתהפך בעצמו. לפעמים בבוקר, אם הוא ער, אני מסייעת לו להסתובב על צדו.
    החדר שקט מאוד, אני לא שומעת נשימה. לבי מאיץ את פעימותיו ואני גומאת במהירות את המרחק הקצר בין הדלת למיטה, משתדלת לא להיתקל בהליכון שניצב לצדה וגוחנת אל פניו. אני עוצרת את נשימתי ומקשיבה. רפרוף קל, כמעט לא מורגש, חולף על לחיי ואז אני מבחינה גם בתנועה הקלה של בית החזה שעולה ויורד, מרים קלות את הסדין שהוא מכוסה בו. אני יוצאת מן החדר.
     
    שלוש השעות הבאות יהיו התגלמות הפנטזיה שהיתה לי פעם, לעשות ככל העולה על רוחי כשאפרוש מעבודתי. אני מציירת.
    אני פותחת את התריסים ויום זוהר של חודש מאי פורץ פנימה. השמש עולה לאטה והאור הנמרץ מאיר באכזריות חסרת רחמים את הריקנות שפשתה בשנה האחרונה בחדר המגורים הגדול והנוח שלנו. רצפתו עירומה, רוב הרהיטים והשטיחים הוצאו ממנו כדי שחיליק לא ייתקל בהם עם ההליכון שלו. מעקה מקיף את הקירות. התמונות המעטות שנותרו תלויות משדרות ארעיות ואקראיות. ללא הרהיטים לרגליהן הן נראות חסרות פשר.
    קניתי לאחרונה גם כורסה מיוחדת, כהה ועצומת ממדים, והיא שולטת בחלל הריק. כך חיליק יכול לשבת בנוחות מול הטלוויזיה ולהטות אותה במגע קל על הכפתור לתנוחה המתאימה לו ביותר.
    דניס יעלה בשמונה מדירתו הקטנה בקומה התחתונה של הבית ושגרת הטיפול בחיליק תבלע כנראה את שארית היום. להלביש, להאכיל, לקבוע תור לרופא, לנסוע לפיזיותרפיה, לבית המרקחת.
    חיליק מדבר מעט מאוד בימים האחרונים. דיבורו חרישי, וחוץ ממני ומדניס איש כמעט אינו מבין אותו.
    יעל, שהגיעה לכאן אתמול, יצאה מן הבית בדמעות. מהאבא שהעריצה, האיש הגבוה והחסון שיכול היה להניף אותה לגובה גם כשהיתה נערה מתבגרת ולשאוג, למבוכתה הרבה, לעיני חברותיה המשתאות: "הנה האהובה שלי," לא נותר כמעט דבר. הוא התבונן בה בשקט, האזין בפיזור נפש לדיווח מן המשרד שהיה שלו והיא מנהלת אותו כיום, וכעבור זמן קצר צנח ראשו על חזהו והוא נרדם. רק לפני שנה עוד היה מרים עליה קול אם נדמה היה לו שקיבלה החלטה מבלי לשתף אותו.
    "אמא, הוא לא יוכל להיות עוד זמן רב בבית, המצב הולך ומחמיר," אמרה לי בצאתה, מקיפה במבטה את חדר האורחים שהשתנה כליל בעקבות המחלה.
    "אבא יישאר כאן," אמרתי בקול רם מדי, חוזרת בקול ובתוקף ומדגישה בפני עצמי את ההחלטה שקיבלתי על עצמי לפני שנים רבות.
    "עוד מעט לא תוכלי לעמוד בזה."
    ראיתי את עיניה מתלחלחות, התקרבתי ועטפתי אותה בזרועותי, הצמדתי בחוזקה את הגוף הדק אל גופי, מרגישה את הולם הדם בצווארה, מריחה את ריח גופה של בתי — ריח ילדותה מעורב בריחה של אישה בוגרת.
    "אני אעמוד בזה."
    "למה את עושה את זה לו, ולעצמך?" לחשה לתוך אוזני, קולה חנוק מדמעות.
    "פעם, כשנולדת, הבטחנו לעצמנו שלעולם לא נעזוב אחד את השני. עכשיו הזמן לקיים הבטחות."
    חיבוקה התהדק סביבי ועמדנו רגע יחד נושמות נשימה אחת עמוקה. "יהיה בסדר, אני יכולה לעשות את זה. לכי עכשיו, יש לך בוודאי יום עמוס." שמטתי את זרועותי והרפיתי מן החיבוק.
    התבוננתי בה עד שנכנסה למכוניתה ונופפתי לה לשלום מסף הדלת, מלווה את המכונית במבטי עד שנעלמה מן העין בעיקול הרחוב.
    עמוק בלב לא הייתי בטוחה כי אכן יש בי את הכוחות הדרושים, כפי שאמרתי ליעל בתקיפות רבה כל כך לפני כמה דקות, אבל ידעתי: יהיה אשר יהיה, את ההבטחה הזו אקיים.
     
    המטבח לפחות נותר ללא שינוי והוא המפלט שלי בימים אלה שבהם כל מה שהיה מוכר וודאי נפרם והתפרק. אני מכינה לי כוס קפה ונושאת אותה אל החדר "שלי". שני חדרי הילדים שלנו הפכו לסטודיו רחב ידיים שבו אני מציירת יום־יום. שניים מארבעת קירותיו הם חלונות זכוכית ענקיים, מן הרצפה עד לתקרה, ודרכם נכנס ההר התלול, הירוק, לתוך הבית ממש.
    אני בוחנת אותו באהבה. הוא גורם יציב בחיי בעת הזו. מתקיימת בו שגרה בטוחה שאיננה מופרת. ירוק מאובק בקיץ, מדיף ריח יבש חמצמץ של מחטי אורן. בסתיו פורחות בו סתווניות בגושים של ורוד עדין. אי־אפשר לראות אותן מן החלון אבל אני יודעת בדיוק היכן הן.
    בחורף הגשם מכה באורנים ובאלונים ואני רואה את הרוח מכופפת את עצי האורן. לעתים נגלה בבוקר, על העשב הסמיך, עץ שנפל בסופה.
    באביב אני מבחינה בעלים האדמוניים החדשים של אלת המסטיק ובצהוב הדשן של הקידה השעירה.
    חיליק, אני והילדים נהגנו לטייל עליו. ידענו היכן מאורת הדורבנים העזובה, הכרנו את המעיין הקטן שנבע בוואדי. כשבנינו את הבית לפני שנים רבות, עוד היה מגיע אליו מדי פעם רועה ערבי עם עדר עזים, אולם מאז נבנו הבתים בראש צלע ההר שלנו, הוא נעלם.
    אתמול מתחתי על כן הציור בד חדש ומולו, על הלוח שעל הקיר, תליתי את התצלום הישן בשחור־לבן מגן אסתר.
    האור הבוהק מן החלון מחדד את הפרטים. זו תמונה קטנה ומלבנית בשחור־לבן ששוליה גזורים בזיג זג. חילצתי אותה מאלבום הילדות שלי, שם היתה אחוזה בארבע פינות מודבקות.
     
    1947. כולנו מצולמים כשאנחנו נשענים על מעקה בטון מוגבה, והצלם כנראה עמד למטה וקרא אלינו. אנחנו מרכינים מעט את הראש ובתמונה נקלטו בעיקר עיניים מצומצמות, מצָחים וכובעי תחפושות הפורים שלנו. גם עכשיו, ממרחק עשרות השנים, אני מרגישה את לטיפת הרוח הקלה מבדרת את הר התלתלים השחור הגועש של חמוטל, מעיפה את השיער הבהיר של אדם. גם את קרן השמש החמימה הבוהקת שמכווצת את העיניים של יגאל ואהוד, וגורמת לאביבה להטות למחצה את פניה מן הצלם. חיליק מסתכל עלי. אני נועצת עיניים באופק. נדמה לי שאני זוכרת אפילו איך הרגשתי בגוף את מגעם של חיליק ויגאל. וזה היה נעים לי.
    על ראשי מטפחת של אחות רחמנייה, מגן דוד אדום רקום במרכזה. חמוטל לצדי, מלכת אסתר, כתר נייר מוזהב מעטר את שפע השיער השחור שלה. אהוד חובש מגבעת בוקרים. יגאל הוא שודד ים ורטייה מכסה את עינו האחת. חיליק הוא נסיך. אביבה היא מלכת הלילה. רק לאדם אין תחפושת. הוא גם אינו מתבונן למטה, אל הצלם. מבטו נעוץ בנקודה נעלמת אי־שם.
    אדם נכנס לחיינו בדיוק ביום שבו צולמה התמונה הזו ב"גן אסתר", בערב פורים.
     
    כמה מוזר, אני חושבת בעוד אני משרטטת בעיפרון רך את קווי המתאר של המעקה ושל שבעת הילדים השעונים עליו. יותר משישים שנה חלפו וכולנו גם כיום עדיין שלובים זה בחייו של זה, גוררים עמנו בני זוג וחברים, מין פקעת צמר שלא נגללה כראוי, מלאה קשרים ופיתולים. כל מי שמנסה לפרום אותה מסבך אותה עוד יותר, ומי שמנסה לסרוג ממנה בגד שלם לעולם לא יצליח.
    אני מניחה את העיפרון מידי ומתרחקת כדי לבחון את הבד מרחוק ונדהמת לגלות כי למרות שלא ציירתי עדיין תווי פנים לכולנו, אנחנו מתבוננים בי ופנינו כמראם היום.
     
    * * *
     
    דניס עולה במדרגות ופונה לעבר החדר של חיליק. חיליק הולך וכבה בחדרו.
    דניס ואני חווים כל יום איך אט־אט הוא הולך ומתנתק מעמנו. מסרב לבצע את תרגילי הפיזיותרפיה, לצאת לגינה, אינו מחייך למראה מאכל אהוב עליו.
    לפני כחודשיים הובלתי אותו אל הסטודיו. רציתי שיראה את ראשוני הצבעונים הפורחים על ההר. הוא כמעט שלא הביט בהם, אבל זמן ארוך התבונן בתמונה הקטנה שתליתי מול הבד ובקווי המתאר שרק התחלתי לצייר — שבעה ילדים נשענים על מעקה.
    "תציירי, ליאורה, הכול." אמר בקולו החדש, הכמעט בלתי נשמע והתנשם בכבדות.
    מאז אותו יום עשה לו הרגל להיכנס לסטודיו בכל בוקר, לשרך דרכו בעקשנות בעזרת דניס וההליכון, ולבחון מה התחדש.
    הרופא תיאר באופן בהיר וחסר רחמים כיצד תתקדם מחלת הפרקינסון, אבל אני חושבת כי כל עוד אצייר, חיליק יהיה איתנו. האמונה שביכולתי לשמר את החיוניות ההולכת ונעלמת שלו מחזירה אותי אל אלבום התמונות הישן שסידרה אמי באהבה גדולה. אני פורעת את הסדר הטוב, תולשת עוד ועוד תמונות, ותולה אותן מול הכן. מנסה ללכוד משהו.
    עוד ועוד בדים מתמלאים בקווי מתאר ראשוניים, ותמונות נוספות מחכות להיוולד.
    הנה אנחנו פוסעים על דרך העפר, חוזרים יחד מן הגן. רואים אותנו מאחור. ליגאל שיער כהה ומתולתל. אהוד נמוך ממנו, רחב וג'ינג'י. לחמוטל עטרת תלתלים שחורה סוררת, ששום תסרוקת אינה יכולה לה. חיליק, גבוה וכהה. אביבה שמנמונת, יש לה שיער חום חלק וסרט אדום אוסף אותו. אני רזה וארוכה, שערי הדק הבהיר מתנופף ברוח הקלה. לכולנו מכנסיים ארוכים כחולים מהודקים בגומי בחפתים, מכסים על נעלי שרוכים חומות וגבוהות.
     
    מגיל צעיר מאוד היינו מסתובבים בשכונה לבדנו. היו בה שלושה רחובות בסך הכול, מוקפים שדות בור עמוסי פריחת חרציות צהובות ופרגים אדומים בשלהי החורף, וקוצים גבוהים, דוקרנים וצהובים, שגובהם כקומת אדם, בקיץ. ממזרח אפשר היה לראות את הבתים הקיצוניים של השכונה הסמוכה, במערב תחמה את השכונה תעלה רדודה — יובל קטן של הקישון שמים זרמו בו רק בחורף. כל המרחבים הללו היו מגרש המשחקים שלנו.
    בתמונה אביב ובשולי הדרך פרגים אדומים, חמציצים צהובים, ושיחי חלמית בפריחה סגולה עדינה. היינו קוטפים את החמציצים, מוצצים את הגבעול ופינו התמלא בעסיס הדוקרני. כעבור חודש הפכו פרחי החלמית לפקעות קטנטנות מחורצות. קילפנו בזהירות את העלעלים העוטפים ולעסנו אותן. האביב היה אז אדום, צהוב וסגול וטעמיו חמצמצים וקצת ריריים, משאירים תחושה קהה על השיניים.
    זה הטעם של החלמית בפה שמחזיר אותי אל הרחוב הישן ואני שומעת עכשיו את יגאל הילד בועט באבן קטנה על השביל, ואומר: "האדם הזה, בגללו אין לנו יותר את הבית של פריש."
     
    הבית של פריש, ברחוב האמצעי של השכונה, היה הבית היחיד שאיש לא גר בו מאז שזכרנו את עצמנו, למרות שהיה כנראה שייך למישהו מסתורי ששמו פריש. בחצרו שגשגו עשבים ירוקים דשנים בחורף. שיחי החלמית הכי גבוהים צמחו שם ולקראת סוף האביב נוספו עליהם קוצים עם תפרחת סגולה, גבוהים מקומתנו, שהלכו והצהיבו לקראת הקיץ.
    זה היה מקום מסתור אהוב במשחקי מחבואים, למרות שהאמהות חזרו והזהירו אותנו פעמים רבות כי בין הקוצים הגבוהים עלולים להסתתר נחשים ארסיים.
    לפעמים היינו מתפתים לקפוץ ולהציץ פנימה דרך חרכי התריסים המוגפים, הצבועים ירוק שהלך ודהה, אבל אפלה סמיכה קידמה תמיד את פנינו.
    פעם שאלתי את אמא של מי הבית. אמא נאנחה וסיפרה על זוג צעיר שחי שם עם ילדה קטנה. האיש הלך למלחמה שהתחוללה "שם", כמו שקראו לזה המבוגרים, הילדה הקטנה חלתה והאישה הצעירה עזבה את הבית ועברה לגור ליד הוריה בתל אביב.
    "איך לא חזרו, הרי המלחמה נגמרה?" התעקשתי ושאלתי.
    אמי נאנחה ואמרה: "סיפור עצוב, לכי לרחוץ ידיים, הולכים לאכול."
    בתשובה הזאת הבהירה לי שזה לא סיפור לילדים.
     
    באותם צהרי פורים כשחזרנו מהגן ראינו שמישהו גר כנראה בבית של פריש. החצר, ממלכתנו הבלעדית, נגזלה מאיתנו. עברנו לידה וראינו איש גבוה ורזה בבגדי עבודה כחולים. הוא עבד בחצר וקצר בחרמש עשבים בתנועות ארוכות, מדויקות ומיומנות. קירות הבית המוכתמים בצהוב ובירוק נחשפו. התריסים היו פתוחים ודרכם נשקפו קירות לבנים עירומים. בחצר עמד ארגז גדול מצופה נייר זפת שחור.
    הסתכלנו.
    אהוד אמר: "לא צריכים אותם כאן. הם גרמנים. והם לקחו לנו את הבית."
    התבוננו בו בתימהון.
    "אולי פריש חזר," אמרתי. "זה היה הבית שלו, אמא שלי אמרה, שאלתי אותה."
    "באו איתו גם הילד הזה שהביאו היום לגן ואישה — והם גרמנים," חזר אהוד. "שמעתי את ההורים שלי מדברים בלילה."
    כולנו האזנו בלילות. משהו נורא התרחש. אנשים זרים הגיעו לבתינו, לעתים שפופים עם מבט רחוק בעיניים, בבגדים שנראו "משם". לפעמים גרו בבתינו ימים או חודשים ונעלמו. הם ישבו עם הורינו שעות ארוכות לתוך הלילה. מתוך חדרינו היינו שומעים לעתים צעקות מוחרשות ובכי.
    להורים של כולנו היו הרבה סודות וסיפורים עצובים. סיפורים עצובים לא מתאימים לילדים.
    משהו לא היה מובן לי: לפריש היו ילדה ואישה, כך אמא סיפרה, לאן הן נעלמו? ומי הם האישה והילד שבאו עם פריש? אם האישה והילד גרמנים, גם פריש גרמני?
    "גרמנים הם רעים," פסק יגאל. זאת היתה אמת ידועה לכול. הבנו אותה מן הלחישות בלילות שנלחשו בבליל שפות בבתים של כולנו, ואת השאר פירשנו בעצמנו. "ההורים שלי אמרו שהם לא ידברו עם האישה והילד לעולם, גם עם פריש לא." זה היה דבר שמעולם לא שמענו כמותו מפי המבוגרים. השתררה שתיקה.
    אהוד דיבר ראשון. "גם אנחנו לא צריכים לדבר עם הילד הזה," אמר.
    אהוד ביטא את דעתו של יגאל עוד לפני שיגאל עצמו הביע אותה. כבר מילדות ידע לנחש את הלך רוחו וכוונותיו והזדרז להוציאם לפועל.
    חמוטל עצרה, מסיטה מפניה את שערה המתולתל השחור. "זה לא יפה, הוא ילד חדש. רק היום הגיע לגן שלנו והוא לא עשה לנו כלום."
    חיליק אמר: "ליאורה, את לא צריכה לשחק איתו בכלל."
    חיליק היה מביא רק לי שוקולד בטעמים שלא הכרתי, או סוכריות עטופות בנייר צבעוני מרשרש. אף פעם לא ראיתי כאלה. "מאמריקה, מהדודים שלי," היה אומר בביישנות ומניח אותם בכף ידי.
    כשאדם הגיע היום לגן הוא היסס רגע בפתח ואני ניגשתי אליו והולכתי אותו אל השולחן שלידו ישבתי. היו לו תלתלים רכים זהובים, ועיניים כחולות שהצטמצמו בריכוז, מנסות להבין את הסברי המגומגמים. הוא היה שונה מן הילדים האחרים בגן. בחושי הילדיים, אני חושבת היום, הבנתי שהוא זקוק לעזרה.
    אבל ידעתי זאת בוודאות כשהקשבתי לשיחתם ולאביבה שאמרה: "נעשה עליו חרם."
    "מה זה חרם?" שאל אהוד.
    "זה שלא מדברים ולא משחקים איתו, לא אנחנו ולא אף אחד אחר בגן. נגיד להם," ענתה אביבה.
    "חרם זה טוב," הוסיף אהוד, נמרץ כולו, נכון לביצוע.
    "אני לא עושה חרם," אמרתי להם.
    "את פחדנית," אמר אהוד.
     
    הזיכרונות צפים ומתחדדים כשאני בוררת מן הערמה הקטנה שחילצתי מן האלבום תמונה נוספת ומתבוננת בה היטב מול האור: אדם ואמא שלו פוסעים מעט לפנינו בדרך אל הגן. קטע חום של דרך עפר ופריחת אביב בשוליה מפריד בינינו.
    אדם במכנסיים שמסתיימים בברכיים אחוזים בכתפיות, תלתליו הארוכים מתנפנפים ברוח, כף ידו בכפה של אישה גבוהה בהירה, לבושה שמלה כהה ומעיל חום בעל שרוולים תפוחים, לרגליה נעלי עקב. שניהם זרים למקום ולנוף.
    דקה או שתיים קודם לכן חלפו על פנינו. אדם חייך אלינו ואמא שלו אמרה לאט: "שלום, ילטים."
    איש מאיתנו לא ענה. היא שלחה את ידה ללטף את ראשה של אביבה אבל היא הטתה בסרבנות את ראשה הצדה. אדם התבונן בנו בעיניו הכחולות, מחפש פשר. אהוד החזיר לו מבט מתגרה. יגאל חיפש נקודה נעלמת במרחק ואני השפלתי את מבטי. הם חלפו על פנינו והתקדמו.
    למחרת ישב אדם לבדו ליד שולחן העבודות הקטן שנועד לארבעה.
    יגאל, הנסיך הבלתי מעורער של הגן, פקד בבוקר על אהוד, והוא ואביבה עברו מילד לילד ולחשו:
    "חרם על אדם." אביבה משכה אותי ביד והושיבה אותי בינה ובין חיליק. רציתי למשוך את ידי מידה אבל היא אחזה בה בכוח.
    אדם נשא אלי מבט לא מבין. "קוּם," ניסה למשוך אותי מן השולחן שלידו הצטופפו עכשיו שישה ילדים במקום הארבעה שישבו לידו בדרך כלל.
    אהוד לחש בקול ארסי: "חרם, זוכרת?"
    "קום," ניסה אדם שנית.
    "עזוב אותי," ניערתי את ידו.
    מבטו הכחול שבר את לבי בן השש, אבל אהוד, חמוטל, יגאל ואביבה התבוננו בי, דרוכים לתגובתי.
    "חרם," הזכירה אביבה.
    אדם עמד לידי, בוחן את המצב, מנסה להבין.
    "גיי צום טויפל," צרח וברח החוצה דרך דלת הגן הפתוחה.
    אסתר הגננת חזרה מן המחסן עמוסה בחבילות רפיה וגזירי קרטון. עמדנו לבנות תיבות גומא למשה, חג הפסח התקרב.
    "ילדים," פתחה בקול הבוקר הצוהל שלה ואז שמה לב לשקט המתוח. "מה קורה..." התחילה, אבל אז כבר עמדה בפתח אמו של אדם, שערה הבהיר שהיה אסוף אתמול בקפידה, פזור. לבושה בחלוק רפוי ועם נעלי בית. פניה היו אדומות, היא דיברה מהר בגרמנית ולא הצלחתי לחלץ אפילו מילה אחת מובנת, מנופפת בידיה וקולה עולה לצווחות רמות, ואז התחילה לבכות, בכי רם שנקטע בשיהוקים צווחניים.
    היינו משותקים מאימה. הורים לא בוכים ככה לפני ילדים.
    אסתר חיבקה וליטפה אותה, דיברה, ניסתה להבין, הגישה כוס מים. אט־אט נרגעה ועיניה שוטטו על פני מעגל הילדים. "דו, אונד דו," הלכה מסביב והצביעה על ששתנו והשלימה את המשפט בגרמנית לאסתר, פנתה והלכה.
    "לא עשינו כלום," פתח אהוד, "אנחנו יודעים שהוא גרמני." "וגרמנים הם רעים," המשיכה אביבה.
    "אז החלטנו," אמר יגאל, "שלא נדבר איתו."
    פניה של אסתר החווירו מאוד ושפתיה נמתחו לקו דק.
    "בגן שלנו," פתחה בקול מאוד שקט עד שקשה היה לשמוע אותו, "לא יחרימו ילד. אדם בא מארץ שהיתה בה מלחמה גדולה והוא סבל. אנחנו צריכים לעזור לו לשכוח את כל הדברים הרעים שעבר. הוא ילד, הוא לא עשה שום דבר רע. כולכם," היא פנתה אלינו, "תלכו אליו עכשיו, תבקשו ממנו סליחה ותזמינו אותו לחזור לגן."
    את ההליכה לביתו של אדם אינני זוכרת כמעט. אני רק זוכרת שדפקנו חרש, אמא שלו פתחה את הדלת ומאחוריה הסתתר אדם. אהוד דחף אותי קדימה. "תגידי את," אמר.
    פתחתי את פי אבל לא הצלחתי לדבר, נשמתי, ניסיתי, ואז בקעו הדמעות שהיו אצורות כל הבוקר הזה ובמקום סליחה בקעה מגרוני יבבה רמה.
    "אדם," בכיתי.
    הוא יצא מאחורי גבה של אמו ועמד מולי. "לא אוהב אותך," אמר והפנה לי את הגב.
     
    שוב אני דחוקה בין אביבה לאהוד בשולחן הפינתי בגן אסתר, ליד מתלה התיקים והמעילים. אנחנו מייצרים קופסת קרטון שאותה נקשט בענפי ירק ונביא בה ביכורים לחג השבועות. לכאורה אני עסוקה מאוד בקופסה שלי ופה ושם גם מסייעת לאהוד. אנחנו כמעט בני שש, אבל יש דברים שאהוד לא מצליח ללמוד למרות שכל ילדי הגן כבר יודעים לעשות אותם: הוא לא יודע לגזור במספריים, לשרוך את הנעליים או לכפתר את החולצה.
    מדי פעם בפעם אני מעיפה מבט גנוב אל השולחן במרכז החדר. אדם יושב שם בתוך קבוצה אחרת של ילדים, מרוכז מאוד, עוסק בשקט בשלו. מאז בואו אלינו השתלט במהירות על השפה, נפטר כמעט לחלוטין מן המבטא. תחילה שיחק עם הילדות. בחפץ לב הצטרף לאפיית עוגות חול, או מילא את תפקיד האב כששיחקו במשפחה.
    אהוד היה הראשון שציין את העובדה הזאת בקול.
    "משחק במשחקים של בנות," אמר ורמס את עוגת החול המפוארת שהתנוססה באמצע ארגז החול בחצר הגן, מעוטרת בענפים, חרוזים וצדפים שבנו הבנות ואדם.
    אדם אחר נולד מול עינינו. הוא קימר את גבו כחתול ובלי להשמיע קול התנפל על אהוד שלא צפה את העתיד לבוא. היום אני יודעת כי לאהוד לא היה אז שום סיכוי. אדם היה בוגר מלחמות רבות. הוא חבט באהוד שאיבד תוך דקה את שיווי משקלו וצנח על הרצפה. אדם שרט ובעט בכל מי שניסה להתקרב אליו. מתנשם ומתנשף, הכריע את כל מי שניסה להצטרף לקטטה חוץ מיגאל, שדחף את אהוד ונכנס לקטטה במקומו. שניהם התגוללו על הקרקע הכבושה הקשה של חצר הגן.
    אני מנסה עכשיו להגיע לגוון הזהוב של ראשו של אדם ולחום הכהה של יגאל, אבל בעיקר להגיע לזיק הטירוף בעיניים. שני הראשים, הכהה והבהיר, צמודים. העיניים רושפות.
    "ילדים," אסתר הגננת הגיעה בריצה, ובקושי הצליחה להפריד את הפקעת האנושית הצנופה.
    "הזהרתי אותך מזמן," אמרה ליגאל. כל שארית אותו יום ישב בפינת הנענשים ופניו קודרות.
    מלחמה הוכרזה. צריך היה לבחור צד.
    לא היה קשה לבודד את אדם. הוא היה אחד ואנחנו שישה, הוא היה זר ואנו אדוני השכונה. ילדי הגן העריצו את יגאל ונשמעו לאהוד. אחרי הקרב הגדול בחצר רובם בחרו בנו. מסביב לאדם הסתופפה חבורה קטנה של ילדים. הילד השמן, הילדה עם הגמגום הקל, עוד שניים שלא גרו ברחוב שלנו.
     
    האם היתה לי ברירה אז? אני מניחה לתמונות ולציור ומתיישבת באנחה על הכיסא ליד הכן.
    סדרת הציורים, שבלבי אני קוראת לה "החיים שלנו", גובה את מחירה. למה הכול חוזר עכשיו? כל מה שהודחק כל השנים מהימים הרחוקים ההם. האהבה, הבושה, הכאב והאשמה חוזרים עכשיו ואינם מרפים. שנים רבות כל כך התנהלו חיי באופן שלא הנחתי לכל אלה לחדור אל העולם המוגן שבניתי. למה הכול חוזר? ממרחק של שישים שנה אני מתבוננת בדיוקנאות, משוחחת עם ליאורה בת השש שהייתי.
    "טיפשה," אני נוזפת בה, "עלובת נפש! אף פעם לא יכולת לשלם את המחיר המתבקש מבחירה עצמאית. חשוב היה לך למצוא חן, להיות כמו כולם."
    "אז מה?" היא עונה לי בהתרסה. "כל פעם שניסיתי, תראי מה קרה."
    אני שומעת את חיליק מדשדש. הוא מתבונן במריבה המתחוללת על כן הציור, מנענע בראשו ואומר בלחש: "כן, כאן הכול התחיל."
     
    * * *
     
    "את לא מאמינה," אומר לי אהוד בטלפון, בשעה שחיליק ואני יושבים בחדר ההמתנה של מרפאת החוץ בבית החולים, ממתינים לבדיקה החודשית של חיליק.
    אהוד, הזרוע הארוכה של יגאל, מלקט בסבלנות רבה את פיסות חיינו. זה ששומר עבור כולנו על התמונה הגדולה שלא תתפרק ואנחנו לא ניעלם.
    "אהוד," אני לוחשת לתוך הטלפון, כי אני יודעת שזו לא תהיה שיחה קצרה, "אני לא יכולה לדבר עכשיו."
    "טוב," הוא נכנע, "אבל דברי איתי ברגע שתוכלי."
     
    ד"ר טל נושא את עיניו מן המחשב ומסיט את המשקפיים אל מצחו. הוא מעט מבוגר מיונתן שלנו. אני מתבוננת בו, משתדלת לבלוע את הכדור החוסם תמיד את גרוני כשאני מהרהרת בבננו שחיליק לא ראה כבר הרבה שנים.
    "החדשות הטובות הן שהמצב יציב," הוא אומר בקול של רופאים, זהיר ומאופק, משתדל לא להסגיר רגש. מאחורי הקול, אני יודעת, מסתתר סיפור אהבה גדול בינו ובין חיליק. הוא מזכיר לו, כך אמר לנו פעם, את אביו שממנו התייתם במלחמת יום הכיפורים. לחיליק הוא מזכיר את יונתן, בננו. הוא יכול היה לשבת היום במקומו של ד"ר טל.
    אני מתבוננת בשניהם. יש דמיון קל ביניהם. מבנה הגוף, משהו בגב הכפוף מעט, בשיער הכהה של ד"ר טל, כמו השיער שהיה פעם לחיליק.
    הוא מלווה אותנו מן היום שבו הבחנתי בחיליק גורר את רגליו בהליכה ונתקל ללא הרף בחפצים בדרך. בכל פעם שהוא קורא מחקר מעניין או שומע על תרופה חדשה הוא מטלפן אלינו, מסביר בכובד ראש את מה שלמד. הוא מקפיד לעשות כך גם בחודשים האחרונים שבהם נראה כי חיליק איבד עניין בכול.
    "הטיפול החדש משפיע כנראה," הוא אומר בשביעות רצון. "ניפגש בעוד חודש, אולי אפילו נראה שיפור קטן."
    אנחנו לוחצים ידיים בחום וד"ר טל טופח טפיחה עדינה על כתפו של חיליק, שבמשך כל השיחה הקצרה נראה מנותק ממנה לחלוטין. לאטו הוא משרך את דרכו החוצה כפוף מעל ההליכון, עיוור ואדיש למאמצים של האיש הצעיר לטפח תקווה קטנה.
     
    במכונית בדרך הביתה אני חוזרת אל אהוד.
    "סוף־סוף," הוא מגיב בקוצר רוח וממשיך מיד, "את לא תאמיני מה יגאל עשה עכשיו."
    "מה?" אני שואלת בעייפות ובחוסר עניין בולט. הבוקר התיש אותי.
    אהוד, הדבק של החבורה שלנו, היה ונשאר המעריץ הנלהב ביותר של יגאל. לפעמים אני מדמה אותו למשרת בסרטים תקופתיים המכריז ברוב חשיבות וטקס על כניסתה של האישיות החשובה ביותר בנשף ואחר כך מצטדד וחוזר לפינתו. אני נזכרת בשיחה שהתנהלה פעם:
    לפני שנים באנו כולנו לנחם את אביה של חמוטל על מות אמהּ. כרגיל, אהוד ארגן והגענו יחד. הוריה של חמוטל המשיכו עד יום מותם לגור בביתם בשכונה שהלכה והשתנתה לאורך ארבעים השנה שחלפו.
    היתה שמחה גדולה של פגישה, צחוק ופטפוטים של כלום, והאבל נשכח לרגע.
    אביה של חמוטל התבונן בנו בשתיקה מפינתו ואז שאל:
    "מי מכם, הילדים שגדלו בשכונה, נעשה איש משפיע וידוע?"
    "הוא," אמרנו כולנו כאיש אחד, מצביעים על יגאל.
    אביה של חמוטל התבונן בו בתשומת לב ונענע בראשו בפליאה. יגאל ארוג כל כך בחיינו ואף פעם לא עצרנו לתהות על הדרך המפליאה שעבר.
     
    הוא גר ברחוב הקיצוני של השכונה, בבית האחרון שגבל בשדה בור גדול. זה היה הבית הקטן והדל ביותר מבין כל הבתים שהכרנו. בחצרו עמד צריף, שנראה כאילו הוטלא מכל הקרשים שנאספו בחורף כשהיובל הקטנטן של הקישון הגובל בצדה השני של השכונה היה עולה על גדותיו. אז שטו בו חפצים מכל גודל ומין שהושלכו לערוץ בקיץ. כך נבנתה האורווה של "חביבי", החמור. לכל החמורים שמשכו במשך השנים את עגלתו של יאנק, אבא של יגאל, קראו כך.
    יאנק סבב כהה ושתקן בעגלה נמוכת דפנות רתומה לחביבי, שבה הטעין מדי בוקר כדי חלב שאותו חילק לסירים שהושיטו לו אמותינו. כשסיים את חלוקת החלב היה עובר בשכונות הסמוכות ומציע את עגלתו להובלות קלות.
    אמו של יגאל, פניה, שחרחורת ושתקנית אף היא, היתה היחידה בין אמותינו שעבדה מחוץ לביתה. היא היתה מבשלת בבית היתומים הגדול בשכונה הסמוכה. שניהם לא למדו מעולם עברית ושפתם היתה בליל של יידיש, פולנית ועברית. איש מן השכנים לא קשר עמם קשרי ידידות והם חיו ברביעייה לא מאושרת: הם, בנם והחמור.
    יגאל דומה להם במראהו: שחרחר ומוצק. היום היו קוראים לו ילד מוכה, אם כי יגאל בוודאי לא היה מסכים עם הכינוי הזה, הסביל ולא הפעיל. מגיל צעיר מאוד נדרש לסייע בכל עבודות הבית: קציר עשב לחמור, עזרה בהעמסת העגלה, עיבוד ערוגות הירקות שטיפחה פניה בחלקה הקטנה הצמודה לביתם, כפי שעשו כל האמהות שלנו. אם לא מיהר להיענות לקריאת הוריו: "יגל, יגל", בשעה שהיינו לקראת סוף משחק כדורגל, היה סופג מכות נמרצות. בבתים שלנו ספקו כפיים ודיברו בלחש על "השתייה" של יאנק ועל כך שאולי הוא מכה גם את פניה.
    האמהות שלנו חמלו על יגאל וניסו להעביר יד מלטפת על שערו הכהה העיקש. הוא דחה את הלטיפות ואת הממתקים שהציעו לו. גם בשעה שספג מכות לא צעק, לא בכה ולא התלונן בפני איש. גם לא כשלא הורשה ללמוד כמו כולנו בבית הספר התיכון.
    הוא היה מנהיגנו הבלתי מעורער עוד בגן אסתר, ואהוד היה עבדו הנאמן כבר אז.
     
    "הוא קנה את המגרש של הבית שהיה שלו, גם את המגרשים מימין ומשמאל, גם את המגרש של הבית של פריש, מזמן הוא כבר קנה אותם." המיקרופון בטלפון מכפיל ומשלש את עוצמת הקול וגם את עוצמת ההתרגשות של אהוד.
    "הוא לא אמר לי כלום," הוא ממשיך, "בשקט־בשקט הוא בנה שם אחוזה ממש, בית וברֵכה וג'קוזי, מין בית נופש כזה, וכולנו מוזמנים לשבת הקרובה."
    המחשבה על השכונה הצנועה שלנו והאחוזה שאהוד תיאר מעלה בפעם הראשונה היום חיוך על פני.
    שנים רבות לא הייתי בה. בית הורי נמכר ונהרס מזמן ותחתיו עומד היום בית דירות סתמי. קשה לדמיין את אחוזת הפאר שמתאר אהוד בתוך מה שהיתה ונשארה שכונה צנועה ורגילה לחלוטין.
    "חיליק, תגיד שאתם באים," מצווה אהוד לתוך המיקרופון.
    שתיקה.
    "חיליק," חוזר אהוד. "הבטחתי ליגאל שאני מארגן את כולם."
    חיליק ממלמל משהו חלוש.
    "אנחנו נבוא," אני אומרת לו.
    "כולם כבר הבטיחו שיגיעו," מדווח אהוד בשביעות רצון. אין צורך לפרט מיהם כולם:
    חמוטל תהיה שם וגם אביבה ואהוד, ויגאל כמובן.
    עם מי הוא עכשיו? התקשיתי להיזכר. מאז מותה של צפי התחלפו הנשים בחייו.
    כרגע גם חיליק ואני הבטחנו את בואנו. המשימה של אהוד הושלמה.

    עוד על הספר

    • הוצאה: מטר
    • תאריך הוצאה: יולי 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים

    נושאים

    ליאורה רעיה טילינגר
    מאי, 2004
     
     
    אני מציצה בשעון המונח ליד מיטתי. השעה חמש בבוקר ואני ערה לחלוטין, אין שום סיכוי להמשיך לישון. החדר אפלולי, רק מעט מאוד אור מסתנן מבעד לחרכים הפתוחים של התריסים ומסמן את קווי המתאר של הרהיטים. אני פונה אל צדה השני של המיטה, אף שאני יודעת היטב כי איש אינו ישן שם.
    רגלי היחפות מגיבות בהנאה למגע הצמרירי של השטיח ליד המיטה, ושתי פסיעות מביאות אותי אל מתג התריס. היום עוד לא הגדיר את עצמו במדויק. האור אפרפר. גזעי העצים בגינה, ערוגות הפרחים, כל אלה נגלים אט־אט. עולם קטן מאוד מסביב לבית, וכל מה שמעבר לגדר עודנו נעלם מן העין.
    אני יורדת יחפה במדרגות כדי לא להרעיש ולהפריע את שנתו של חיליק, למרות שאין בכך כל טעם. לאחרונה העלה הרופא את מינון התרופות שלו ושנתו הפכה כבדה כל כך, כך שהרחש הקל של צעדי לא יקטע אותה.
    חרש אני פותחת את דלת חדרו ומציצה בו. הוא שוכב על גבו, כפי שהשכיב אותו בערב דניס, המטפל שלו, ידיו פשוטות לצדדים. הוא לא יכול להתהפך בעצמו. לפעמים בבוקר, אם הוא ער, אני מסייעת לו להסתובב על צדו.
    החדר שקט מאוד, אני לא שומעת נשימה. לבי מאיץ את פעימותיו ואני גומאת במהירות את המרחק הקצר בין הדלת למיטה, משתדלת לא להיתקל בהליכון שניצב לצדה וגוחנת אל פניו. אני עוצרת את נשימתי ומקשיבה. רפרוף קל, כמעט לא מורגש, חולף על לחיי ואז אני מבחינה גם בתנועה הקלה של בית החזה שעולה ויורד, מרים קלות את הסדין שהוא מכוסה בו. אני יוצאת מן החדר.
     
    שלוש השעות הבאות יהיו התגלמות הפנטזיה שהיתה לי פעם, לעשות ככל העולה על רוחי כשאפרוש מעבודתי. אני מציירת.
    אני פותחת את התריסים ויום זוהר של חודש מאי פורץ פנימה. השמש עולה לאטה והאור הנמרץ מאיר באכזריות חסרת רחמים את הריקנות שפשתה בשנה האחרונה בחדר המגורים הגדול והנוח שלנו. רצפתו עירומה, רוב הרהיטים והשטיחים הוצאו ממנו כדי שחיליק לא ייתקל בהם עם ההליכון שלו. מעקה מקיף את הקירות. התמונות המעטות שנותרו תלויות משדרות ארעיות ואקראיות. ללא הרהיטים לרגליהן הן נראות חסרות פשר.
    קניתי לאחרונה גם כורסה מיוחדת, כהה ועצומת ממדים, והיא שולטת בחלל הריק. כך חיליק יכול לשבת בנוחות מול הטלוויזיה ולהטות אותה במגע קל על הכפתור לתנוחה המתאימה לו ביותר.
    דניס יעלה בשמונה מדירתו הקטנה בקומה התחתונה של הבית ושגרת הטיפול בחיליק תבלע כנראה את שארית היום. להלביש, להאכיל, לקבוע תור לרופא, לנסוע לפיזיותרפיה, לבית המרקחת.
    חיליק מדבר מעט מאוד בימים האחרונים. דיבורו חרישי, וחוץ ממני ומדניס איש כמעט אינו מבין אותו.
    יעל, שהגיעה לכאן אתמול, יצאה מן הבית בדמעות. מהאבא שהעריצה, האיש הגבוה והחסון שיכול היה להניף אותה לגובה גם כשהיתה נערה מתבגרת ולשאוג, למבוכתה הרבה, לעיני חברותיה המשתאות: "הנה האהובה שלי," לא נותר כמעט דבר. הוא התבונן בה בשקט, האזין בפיזור נפש לדיווח מן המשרד שהיה שלו והיא מנהלת אותו כיום, וכעבור זמן קצר צנח ראשו על חזהו והוא נרדם. רק לפני שנה עוד היה מרים עליה קול אם נדמה היה לו שקיבלה החלטה מבלי לשתף אותו.
    "אמא, הוא לא יוכל להיות עוד זמן רב בבית, המצב הולך ומחמיר," אמרה לי בצאתה, מקיפה במבטה את חדר האורחים שהשתנה כליל בעקבות המחלה.
    "אבא יישאר כאן," אמרתי בקול רם מדי, חוזרת בקול ובתוקף ומדגישה בפני עצמי את ההחלטה שקיבלתי על עצמי לפני שנים רבות.
    "עוד מעט לא תוכלי לעמוד בזה."
    ראיתי את עיניה מתלחלחות, התקרבתי ועטפתי אותה בזרועותי, הצמדתי בחוזקה את הגוף הדק אל גופי, מרגישה את הולם הדם בצווארה, מריחה את ריח גופה של בתי — ריח ילדותה מעורב בריחה של אישה בוגרת.
    "אני אעמוד בזה."
    "למה את עושה את זה לו, ולעצמך?" לחשה לתוך אוזני, קולה חנוק מדמעות.
    "פעם, כשנולדת, הבטחנו לעצמנו שלעולם לא נעזוב אחד את השני. עכשיו הזמן לקיים הבטחות."
    חיבוקה התהדק סביבי ועמדנו רגע יחד נושמות נשימה אחת עמוקה. "יהיה בסדר, אני יכולה לעשות את זה. לכי עכשיו, יש לך בוודאי יום עמוס." שמטתי את זרועותי והרפיתי מן החיבוק.
    התבוננתי בה עד שנכנסה למכוניתה ונופפתי לה לשלום מסף הדלת, מלווה את המכונית במבטי עד שנעלמה מן העין בעיקול הרחוב.
    עמוק בלב לא הייתי בטוחה כי אכן יש בי את הכוחות הדרושים, כפי שאמרתי ליעל בתקיפות רבה כל כך לפני כמה דקות, אבל ידעתי: יהיה אשר יהיה, את ההבטחה הזו אקיים.
     
    המטבח לפחות נותר ללא שינוי והוא המפלט שלי בימים אלה שבהם כל מה שהיה מוכר וודאי נפרם והתפרק. אני מכינה לי כוס קפה ונושאת אותה אל החדר "שלי". שני חדרי הילדים שלנו הפכו לסטודיו רחב ידיים שבו אני מציירת יום־יום. שניים מארבעת קירותיו הם חלונות זכוכית ענקיים, מן הרצפה עד לתקרה, ודרכם נכנס ההר התלול, הירוק, לתוך הבית ממש.
    אני בוחנת אותו באהבה. הוא גורם יציב בחיי בעת הזו. מתקיימת בו שגרה בטוחה שאיננה מופרת. ירוק מאובק בקיץ, מדיף ריח יבש חמצמץ של מחטי אורן. בסתיו פורחות בו סתווניות בגושים של ורוד עדין. אי־אפשר לראות אותן מן החלון אבל אני יודעת בדיוק היכן הן.
    בחורף הגשם מכה באורנים ובאלונים ואני רואה את הרוח מכופפת את עצי האורן. לעתים נגלה בבוקר, על העשב הסמיך, עץ שנפל בסופה.
    באביב אני מבחינה בעלים האדמוניים החדשים של אלת המסטיק ובצהוב הדשן של הקידה השעירה.
    חיליק, אני והילדים נהגנו לטייל עליו. ידענו היכן מאורת הדורבנים העזובה, הכרנו את המעיין הקטן שנבע בוואדי. כשבנינו את הבית לפני שנים רבות, עוד היה מגיע אליו מדי פעם רועה ערבי עם עדר עזים, אולם מאז נבנו הבתים בראש צלע ההר שלנו, הוא נעלם.
    אתמול מתחתי על כן הציור בד חדש ומולו, על הלוח שעל הקיר, תליתי את התצלום הישן בשחור־לבן מגן אסתר.
    האור הבוהק מן החלון מחדד את הפרטים. זו תמונה קטנה ומלבנית בשחור־לבן ששוליה גזורים בזיג זג. חילצתי אותה מאלבום הילדות שלי, שם היתה אחוזה בארבע פינות מודבקות.
     
    1947. כולנו מצולמים כשאנחנו נשענים על מעקה בטון מוגבה, והצלם כנראה עמד למטה וקרא אלינו. אנחנו מרכינים מעט את הראש ובתמונה נקלטו בעיקר עיניים מצומצמות, מצָחים וכובעי תחפושות הפורים שלנו. גם עכשיו, ממרחק עשרות השנים, אני מרגישה את לטיפת הרוח הקלה מבדרת את הר התלתלים השחור הגועש של חמוטל, מעיפה את השיער הבהיר של אדם. גם את קרן השמש החמימה הבוהקת שמכווצת את העיניים של יגאל ואהוד, וגורמת לאביבה להטות למחצה את פניה מן הצלם. חיליק מסתכל עלי. אני נועצת עיניים באופק. נדמה לי שאני זוכרת אפילו איך הרגשתי בגוף את מגעם של חיליק ויגאל. וזה היה נעים לי.
    על ראשי מטפחת של אחות רחמנייה, מגן דוד אדום רקום במרכזה. חמוטל לצדי, מלכת אסתר, כתר נייר מוזהב מעטר את שפע השיער השחור שלה. אהוד חובש מגבעת בוקרים. יגאל הוא שודד ים ורטייה מכסה את עינו האחת. חיליק הוא נסיך. אביבה היא מלכת הלילה. רק לאדם אין תחפושת. הוא גם אינו מתבונן למטה, אל הצלם. מבטו נעוץ בנקודה נעלמת אי־שם.
    אדם נכנס לחיינו בדיוק ביום שבו צולמה התמונה הזו ב"גן אסתר", בערב פורים.
     
    כמה מוזר, אני חושבת בעוד אני משרטטת בעיפרון רך את קווי המתאר של המעקה ושל שבעת הילדים השעונים עליו. יותר משישים שנה חלפו וכולנו גם כיום עדיין שלובים זה בחייו של זה, גוררים עמנו בני זוג וחברים, מין פקעת צמר שלא נגללה כראוי, מלאה קשרים ופיתולים. כל מי שמנסה לפרום אותה מסבך אותה עוד יותר, ומי שמנסה לסרוג ממנה בגד שלם לעולם לא יצליח.
    אני מניחה את העיפרון מידי ומתרחקת כדי לבחון את הבד מרחוק ונדהמת לגלות כי למרות שלא ציירתי עדיין תווי פנים לכולנו, אנחנו מתבוננים בי ופנינו כמראם היום.
     
    * * *
     
    דניס עולה במדרגות ופונה לעבר החדר של חיליק. חיליק הולך וכבה בחדרו.
    דניס ואני חווים כל יום איך אט־אט הוא הולך ומתנתק מעמנו. מסרב לבצע את תרגילי הפיזיותרפיה, לצאת לגינה, אינו מחייך למראה מאכל אהוב עליו.
    לפני כחודשיים הובלתי אותו אל הסטודיו. רציתי שיראה את ראשוני הצבעונים הפורחים על ההר. הוא כמעט שלא הביט בהם, אבל זמן ארוך התבונן בתמונה הקטנה שתליתי מול הבד ובקווי המתאר שרק התחלתי לצייר — שבעה ילדים נשענים על מעקה.
    "תציירי, ליאורה, הכול." אמר בקולו החדש, הכמעט בלתי נשמע והתנשם בכבדות.
    מאז אותו יום עשה לו הרגל להיכנס לסטודיו בכל בוקר, לשרך דרכו בעקשנות בעזרת דניס וההליכון, ולבחון מה התחדש.
    הרופא תיאר באופן בהיר וחסר רחמים כיצד תתקדם מחלת הפרקינסון, אבל אני חושבת כי כל עוד אצייר, חיליק יהיה איתנו. האמונה שביכולתי לשמר את החיוניות ההולכת ונעלמת שלו מחזירה אותי אל אלבום התמונות הישן שסידרה אמי באהבה גדולה. אני פורעת את הסדר הטוב, תולשת עוד ועוד תמונות, ותולה אותן מול הכן. מנסה ללכוד משהו.
    עוד ועוד בדים מתמלאים בקווי מתאר ראשוניים, ותמונות נוספות מחכות להיוולד.
    הנה אנחנו פוסעים על דרך העפר, חוזרים יחד מן הגן. רואים אותנו מאחור. ליגאל שיער כהה ומתולתל. אהוד נמוך ממנו, רחב וג'ינג'י. לחמוטל עטרת תלתלים שחורה סוררת, ששום תסרוקת אינה יכולה לה. חיליק, גבוה וכהה. אביבה שמנמונת, יש לה שיער חום חלק וסרט אדום אוסף אותו. אני רזה וארוכה, שערי הדק הבהיר מתנופף ברוח הקלה. לכולנו מכנסיים ארוכים כחולים מהודקים בגומי בחפתים, מכסים על נעלי שרוכים חומות וגבוהות.
     
    מגיל צעיר מאוד היינו מסתובבים בשכונה לבדנו. היו בה שלושה רחובות בסך הכול, מוקפים שדות בור עמוסי פריחת חרציות צהובות ופרגים אדומים בשלהי החורף, וקוצים גבוהים, דוקרנים וצהובים, שגובהם כקומת אדם, בקיץ. ממזרח אפשר היה לראות את הבתים הקיצוניים של השכונה הסמוכה, במערב תחמה את השכונה תעלה רדודה — יובל קטן של הקישון שמים זרמו בו רק בחורף. כל המרחבים הללו היו מגרש המשחקים שלנו.
    בתמונה אביב ובשולי הדרך פרגים אדומים, חמציצים צהובים, ושיחי חלמית בפריחה סגולה עדינה. היינו קוטפים את החמציצים, מוצצים את הגבעול ופינו התמלא בעסיס הדוקרני. כעבור חודש הפכו פרחי החלמית לפקעות קטנטנות מחורצות. קילפנו בזהירות את העלעלים העוטפים ולעסנו אותן. האביב היה אז אדום, צהוב וסגול וטעמיו חמצמצים וקצת ריריים, משאירים תחושה קהה על השיניים.
    זה הטעם של החלמית בפה שמחזיר אותי אל הרחוב הישן ואני שומעת עכשיו את יגאל הילד בועט באבן קטנה על השביל, ואומר: "האדם הזה, בגללו אין לנו יותר את הבית של פריש."
     
    הבית של פריש, ברחוב האמצעי של השכונה, היה הבית היחיד שאיש לא גר בו מאז שזכרנו את עצמנו, למרות שהיה כנראה שייך למישהו מסתורי ששמו פריש. בחצרו שגשגו עשבים ירוקים דשנים בחורף. שיחי החלמית הכי גבוהים צמחו שם ולקראת סוף האביב נוספו עליהם קוצים עם תפרחת סגולה, גבוהים מקומתנו, שהלכו והצהיבו לקראת הקיץ.
    זה היה מקום מסתור אהוב במשחקי מחבואים, למרות שהאמהות חזרו והזהירו אותנו פעמים רבות כי בין הקוצים הגבוהים עלולים להסתתר נחשים ארסיים.
    לפעמים היינו מתפתים לקפוץ ולהציץ פנימה דרך חרכי התריסים המוגפים, הצבועים ירוק שהלך ודהה, אבל אפלה סמיכה קידמה תמיד את פנינו.
    פעם שאלתי את אמא של מי הבית. אמא נאנחה וסיפרה על זוג צעיר שחי שם עם ילדה קטנה. האיש הלך למלחמה שהתחוללה "שם", כמו שקראו לזה המבוגרים, הילדה הקטנה חלתה והאישה הצעירה עזבה את הבית ועברה לגור ליד הוריה בתל אביב.
    "איך לא חזרו, הרי המלחמה נגמרה?" התעקשתי ושאלתי.
    אמי נאנחה ואמרה: "סיפור עצוב, לכי לרחוץ ידיים, הולכים לאכול."
    בתשובה הזאת הבהירה לי שזה לא סיפור לילדים.
     
    באותם צהרי פורים כשחזרנו מהגן ראינו שמישהו גר כנראה בבית של פריש. החצר, ממלכתנו הבלעדית, נגזלה מאיתנו. עברנו לידה וראינו איש גבוה ורזה בבגדי עבודה כחולים. הוא עבד בחצר וקצר בחרמש עשבים בתנועות ארוכות, מדויקות ומיומנות. קירות הבית המוכתמים בצהוב ובירוק נחשפו. התריסים היו פתוחים ודרכם נשקפו קירות לבנים עירומים. בחצר עמד ארגז גדול מצופה נייר זפת שחור.
    הסתכלנו.
    אהוד אמר: "לא צריכים אותם כאן. הם גרמנים. והם לקחו לנו את הבית."
    התבוננו בו בתימהון.
    "אולי פריש חזר," אמרתי. "זה היה הבית שלו, אמא שלי אמרה, שאלתי אותה."
    "באו איתו גם הילד הזה שהביאו היום לגן ואישה — והם גרמנים," חזר אהוד. "שמעתי את ההורים שלי מדברים בלילה."
    כולנו האזנו בלילות. משהו נורא התרחש. אנשים זרים הגיעו לבתינו, לעתים שפופים עם מבט רחוק בעיניים, בבגדים שנראו "משם". לפעמים גרו בבתינו ימים או חודשים ונעלמו. הם ישבו עם הורינו שעות ארוכות לתוך הלילה. מתוך חדרינו היינו שומעים לעתים צעקות מוחרשות ובכי.
    להורים של כולנו היו הרבה סודות וסיפורים עצובים. סיפורים עצובים לא מתאימים לילדים.
    משהו לא היה מובן לי: לפריש היו ילדה ואישה, כך אמא סיפרה, לאן הן נעלמו? ומי הם האישה והילד שבאו עם פריש? אם האישה והילד גרמנים, גם פריש גרמני?
    "גרמנים הם רעים," פסק יגאל. זאת היתה אמת ידועה לכול. הבנו אותה מן הלחישות בלילות שנלחשו בבליל שפות בבתים של כולנו, ואת השאר פירשנו בעצמנו. "ההורים שלי אמרו שהם לא ידברו עם האישה והילד לעולם, גם עם פריש לא." זה היה דבר שמעולם לא שמענו כמותו מפי המבוגרים. השתררה שתיקה.
    אהוד דיבר ראשון. "גם אנחנו לא צריכים לדבר עם הילד הזה," אמר.
    אהוד ביטא את דעתו של יגאל עוד לפני שיגאל עצמו הביע אותה. כבר מילדות ידע לנחש את הלך רוחו וכוונותיו והזדרז להוציאם לפועל.
    חמוטל עצרה, מסיטה מפניה את שערה המתולתל השחור. "זה לא יפה, הוא ילד חדש. רק היום הגיע לגן שלנו והוא לא עשה לנו כלום."
    חיליק אמר: "ליאורה, את לא צריכה לשחק איתו בכלל."
    חיליק היה מביא רק לי שוקולד בטעמים שלא הכרתי, או סוכריות עטופות בנייר צבעוני מרשרש. אף פעם לא ראיתי כאלה. "מאמריקה, מהדודים שלי," היה אומר בביישנות ומניח אותם בכף ידי.
    כשאדם הגיע היום לגן הוא היסס רגע בפתח ואני ניגשתי אליו והולכתי אותו אל השולחן שלידו ישבתי. היו לו תלתלים רכים זהובים, ועיניים כחולות שהצטמצמו בריכוז, מנסות להבין את הסברי המגומגמים. הוא היה שונה מן הילדים האחרים בגן. בחושי הילדיים, אני חושבת היום, הבנתי שהוא זקוק לעזרה.
    אבל ידעתי זאת בוודאות כשהקשבתי לשיחתם ולאביבה שאמרה: "נעשה עליו חרם."
    "מה זה חרם?" שאל אהוד.
    "זה שלא מדברים ולא משחקים איתו, לא אנחנו ולא אף אחד אחר בגן. נגיד להם," ענתה אביבה.
    "חרם זה טוב," הוסיף אהוד, נמרץ כולו, נכון לביצוע.
    "אני לא עושה חרם," אמרתי להם.
    "את פחדנית," אמר אהוד.
     
    הזיכרונות צפים ומתחדדים כשאני בוררת מן הערמה הקטנה שחילצתי מן האלבום תמונה נוספת ומתבוננת בה היטב מול האור: אדם ואמא שלו פוסעים מעט לפנינו בדרך אל הגן. קטע חום של דרך עפר ופריחת אביב בשוליה מפריד בינינו.
    אדם במכנסיים שמסתיימים בברכיים אחוזים בכתפיות, תלתליו הארוכים מתנפנפים ברוח, כף ידו בכפה של אישה גבוהה בהירה, לבושה שמלה כהה ומעיל חום בעל שרוולים תפוחים, לרגליה נעלי עקב. שניהם זרים למקום ולנוף.
    דקה או שתיים קודם לכן חלפו על פנינו. אדם חייך אלינו ואמא שלו אמרה לאט: "שלום, ילטים."
    איש מאיתנו לא ענה. היא שלחה את ידה ללטף את ראשה של אביבה אבל היא הטתה בסרבנות את ראשה הצדה. אדם התבונן בנו בעיניו הכחולות, מחפש פשר. אהוד החזיר לו מבט מתגרה. יגאל חיפש נקודה נעלמת במרחק ואני השפלתי את מבטי. הם חלפו על פנינו והתקדמו.
    למחרת ישב אדם לבדו ליד שולחן העבודות הקטן שנועד לארבעה.
    יגאל, הנסיך הבלתי מעורער של הגן, פקד בבוקר על אהוד, והוא ואביבה עברו מילד לילד ולחשו:
    "חרם על אדם." אביבה משכה אותי ביד והושיבה אותי בינה ובין חיליק. רציתי למשוך את ידי מידה אבל היא אחזה בה בכוח.
    אדם נשא אלי מבט לא מבין. "קוּם," ניסה למשוך אותי מן השולחן שלידו הצטופפו עכשיו שישה ילדים במקום הארבעה שישבו לידו בדרך כלל.
    אהוד לחש בקול ארסי: "חרם, זוכרת?"
    "קום," ניסה אדם שנית.
    "עזוב אותי," ניערתי את ידו.
    מבטו הכחול שבר את לבי בן השש, אבל אהוד, חמוטל, יגאל ואביבה התבוננו בי, דרוכים לתגובתי.
    "חרם," הזכירה אביבה.
    אדם עמד לידי, בוחן את המצב, מנסה להבין.
    "גיי צום טויפל," צרח וברח החוצה דרך דלת הגן הפתוחה.
    אסתר הגננת חזרה מן המחסן עמוסה בחבילות רפיה וגזירי קרטון. עמדנו לבנות תיבות גומא למשה, חג הפסח התקרב.
    "ילדים," פתחה בקול הבוקר הצוהל שלה ואז שמה לב לשקט המתוח. "מה קורה..." התחילה, אבל אז כבר עמדה בפתח אמו של אדם, שערה הבהיר שהיה אסוף אתמול בקפידה, פזור. לבושה בחלוק רפוי ועם נעלי בית. פניה היו אדומות, היא דיברה מהר בגרמנית ולא הצלחתי לחלץ אפילו מילה אחת מובנת, מנופפת בידיה וקולה עולה לצווחות רמות, ואז התחילה לבכות, בכי רם שנקטע בשיהוקים צווחניים.
    היינו משותקים מאימה. הורים לא בוכים ככה לפני ילדים.
    אסתר חיבקה וליטפה אותה, דיברה, ניסתה להבין, הגישה כוס מים. אט־אט נרגעה ועיניה שוטטו על פני מעגל הילדים. "דו, אונד דו," הלכה מסביב והצביעה על ששתנו והשלימה את המשפט בגרמנית לאסתר, פנתה והלכה.
    "לא עשינו כלום," פתח אהוד, "אנחנו יודעים שהוא גרמני." "וגרמנים הם רעים," המשיכה אביבה.
    "אז החלטנו," אמר יגאל, "שלא נדבר איתו."
    פניה של אסתר החווירו מאוד ושפתיה נמתחו לקו דק.
    "בגן שלנו," פתחה בקול מאוד שקט עד שקשה היה לשמוע אותו, "לא יחרימו ילד. אדם בא מארץ שהיתה בה מלחמה גדולה והוא סבל. אנחנו צריכים לעזור לו לשכוח את כל הדברים הרעים שעבר. הוא ילד, הוא לא עשה שום דבר רע. כולכם," היא פנתה אלינו, "תלכו אליו עכשיו, תבקשו ממנו סליחה ותזמינו אותו לחזור לגן."
    את ההליכה לביתו של אדם אינני זוכרת כמעט. אני רק זוכרת שדפקנו חרש, אמא שלו פתחה את הדלת ומאחוריה הסתתר אדם. אהוד דחף אותי קדימה. "תגידי את," אמר.
    פתחתי את פי אבל לא הצלחתי לדבר, נשמתי, ניסיתי, ואז בקעו הדמעות שהיו אצורות כל הבוקר הזה ובמקום סליחה בקעה מגרוני יבבה רמה.
    "אדם," בכיתי.
    הוא יצא מאחורי גבה של אמו ועמד מולי. "לא אוהב אותך," אמר והפנה לי את הגב.
     
    שוב אני דחוקה בין אביבה לאהוד בשולחן הפינתי בגן אסתר, ליד מתלה התיקים והמעילים. אנחנו מייצרים קופסת קרטון שאותה נקשט בענפי ירק ונביא בה ביכורים לחג השבועות. לכאורה אני עסוקה מאוד בקופסה שלי ופה ושם גם מסייעת לאהוד. אנחנו כמעט בני שש, אבל יש דברים שאהוד לא מצליח ללמוד למרות שכל ילדי הגן כבר יודעים לעשות אותם: הוא לא יודע לגזור במספריים, לשרוך את הנעליים או לכפתר את החולצה.
    מדי פעם בפעם אני מעיפה מבט גנוב אל השולחן במרכז החדר. אדם יושב שם בתוך קבוצה אחרת של ילדים, מרוכז מאוד, עוסק בשקט בשלו. מאז בואו אלינו השתלט במהירות על השפה, נפטר כמעט לחלוטין מן המבטא. תחילה שיחק עם הילדות. בחפץ לב הצטרף לאפיית עוגות חול, או מילא את תפקיד האב כששיחקו במשפחה.
    אהוד היה הראשון שציין את העובדה הזאת בקול.
    "משחק במשחקים של בנות," אמר ורמס את עוגת החול המפוארת שהתנוססה באמצע ארגז החול בחצר הגן, מעוטרת בענפים, חרוזים וצדפים שבנו הבנות ואדם.
    אדם אחר נולד מול עינינו. הוא קימר את גבו כחתול ובלי להשמיע קול התנפל על אהוד שלא צפה את העתיד לבוא. היום אני יודעת כי לאהוד לא היה אז שום סיכוי. אדם היה בוגר מלחמות רבות. הוא חבט באהוד שאיבד תוך דקה את שיווי משקלו וצנח על הרצפה. אדם שרט ובעט בכל מי שניסה להתקרב אליו. מתנשם ומתנשף, הכריע את כל מי שניסה להצטרף לקטטה חוץ מיגאל, שדחף את אהוד ונכנס לקטטה במקומו. שניהם התגוללו על הקרקע הכבושה הקשה של חצר הגן.
    אני מנסה עכשיו להגיע לגוון הזהוב של ראשו של אדם ולחום הכהה של יגאל, אבל בעיקר להגיע לזיק הטירוף בעיניים. שני הראשים, הכהה והבהיר, צמודים. העיניים רושפות.
    "ילדים," אסתר הגננת הגיעה בריצה, ובקושי הצליחה להפריד את הפקעת האנושית הצנופה.
    "הזהרתי אותך מזמן," אמרה ליגאל. כל שארית אותו יום ישב בפינת הנענשים ופניו קודרות.
    מלחמה הוכרזה. צריך היה לבחור צד.
    לא היה קשה לבודד את אדם. הוא היה אחד ואנחנו שישה, הוא היה זר ואנו אדוני השכונה. ילדי הגן העריצו את יגאל ונשמעו לאהוד. אחרי הקרב הגדול בחצר רובם בחרו בנו. מסביב לאדם הסתופפה חבורה קטנה של ילדים. הילד השמן, הילדה עם הגמגום הקל, עוד שניים שלא גרו ברחוב שלנו.
     
    האם היתה לי ברירה אז? אני מניחה לתמונות ולציור ומתיישבת באנחה על הכיסא ליד הכן.
    סדרת הציורים, שבלבי אני קוראת לה "החיים שלנו", גובה את מחירה. למה הכול חוזר עכשיו? כל מה שהודחק כל השנים מהימים הרחוקים ההם. האהבה, הבושה, הכאב והאשמה חוזרים עכשיו ואינם מרפים. שנים רבות כל כך התנהלו חיי באופן שלא הנחתי לכל אלה לחדור אל העולם המוגן שבניתי. למה הכול חוזר? ממרחק של שישים שנה אני מתבוננת בדיוקנאות, משוחחת עם ליאורה בת השש שהייתי.
    "טיפשה," אני נוזפת בה, "עלובת נפש! אף פעם לא יכולת לשלם את המחיר המתבקש מבחירה עצמאית. חשוב היה לך למצוא חן, להיות כמו כולם."
    "אז מה?" היא עונה לי בהתרסה. "כל פעם שניסיתי, תראי מה קרה."
    אני שומעת את חיליק מדשדש. הוא מתבונן במריבה המתחוללת על כן הציור, מנענע בראשו ואומר בלחש: "כן, כאן הכול התחיל."
     
    * * *
     
    "את לא מאמינה," אומר לי אהוד בטלפון, בשעה שחיליק ואני יושבים בחדר ההמתנה של מרפאת החוץ בבית החולים, ממתינים לבדיקה החודשית של חיליק.
    אהוד, הזרוע הארוכה של יגאל, מלקט בסבלנות רבה את פיסות חיינו. זה ששומר עבור כולנו על התמונה הגדולה שלא תתפרק ואנחנו לא ניעלם.
    "אהוד," אני לוחשת לתוך הטלפון, כי אני יודעת שזו לא תהיה שיחה קצרה, "אני לא יכולה לדבר עכשיו."
    "טוב," הוא נכנע, "אבל דברי איתי ברגע שתוכלי."
     
    ד"ר טל נושא את עיניו מן המחשב ומסיט את המשקפיים אל מצחו. הוא מעט מבוגר מיונתן שלנו. אני מתבוננת בו, משתדלת לבלוע את הכדור החוסם תמיד את גרוני כשאני מהרהרת בבננו שחיליק לא ראה כבר הרבה שנים.
    "החדשות הטובות הן שהמצב יציב," הוא אומר בקול של רופאים, זהיר ומאופק, משתדל לא להסגיר רגש. מאחורי הקול, אני יודעת, מסתתר סיפור אהבה גדול בינו ובין חיליק. הוא מזכיר לו, כך אמר לנו פעם, את אביו שממנו התייתם במלחמת יום הכיפורים. לחיליק הוא מזכיר את יונתן, בננו. הוא יכול היה לשבת היום במקומו של ד"ר טל.
    אני מתבוננת בשניהם. יש דמיון קל ביניהם. מבנה הגוף, משהו בגב הכפוף מעט, בשיער הכהה של ד"ר טל, כמו השיער שהיה פעם לחיליק.
    הוא מלווה אותנו מן היום שבו הבחנתי בחיליק גורר את רגליו בהליכה ונתקל ללא הרף בחפצים בדרך. בכל פעם שהוא קורא מחקר מעניין או שומע על תרופה חדשה הוא מטלפן אלינו, מסביר בכובד ראש את מה שלמד. הוא מקפיד לעשות כך גם בחודשים האחרונים שבהם נראה כי חיליק איבד עניין בכול.
    "הטיפול החדש משפיע כנראה," הוא אומר בשביעות רצון. "ניפגש בעוד חודש, אולי אפילו נראה שיפור קטן."
    אנחנו לוחצים ידיים בחום וד"ר טל טופח טפיחה עדינה על כתפו של חיליק, שבמשך כל השיחה הקצרה נראה מנותק ממנה לחלוטין. לאטו הוא משרך את דרכו החוצה כפוף מעל ההליכון, עיוור ואדיש למאמצים של האיש הצעיר לטפח תקווה קטנה.
     
    במכונית בדרך הביתה אני חוזרת אל אהוד.
    "סוף־סוף," הוא מגיב בקוצר רוח וממשיך מיד, "את לא תאמיני מה יגאל עשה עכשיו."
    "מה?" אני שואלת בעייפות ובחוסר עניין בולט. הבוקר התיש אותי.
    אהוד, הדבק של החבורה שלנו, היה ונשאר המעריץ הנלהב ביותר של יגאל. לפעמים אני מדמה אותו למשרת בסרטים תקופתיים המכריז ברוב חשיבות וטקס על כניסתה של האישיות החשובה ביותר בנשף ואחר כך מצטדד וחוזר לפינתו. אני נזכרת בשיחה שהתנהלה פעם:
    לפני שנים באנו כולנו לנחם את אביה של חמוטל על מות אמהּ. כרגיל, אהוד ארגן והגענו יחד. הוריה של חמוטל המשיכו עד יום מותם לגור בביתם בשכונה שהלכה והשתנתה לאורך ארבעים השנה שחלפו.
    היתה שמחה גדולה של פגישה, צחוק ופטפוטים של כלום, והאבל נשכח לרגע.
    אביה של חמוטל התבונן בנו בשתיקה מפינתו ואז שאל:
    "מי מכם, הילדים שגדלו בשכונה, נעשה איש משפיע וידוע?"
    "הוא," אמרנו כולנו כאיש אחד, מצביעים על יגאל.
    אביה של חמוטל התבונן בו בתשומת לב ונענע בראשו בפליאה. יגאל ארוג כל כך בחיינו ואף פעם לא עצרנו לתהות על הדרך המפליאה שעבר.
     
    הוא גר ברחוב הקיצוני של השכונה, בבית האחרון שגבל בשדה בור גדול. זה היה הבית הקטן והדל ביותר מבין כל הבתים שהכרנו. בחצרו עמד צריף, שנראה כאילו הוטלא מכל הקרשים שנאספו בחורף כשהיובל הקטנטן של הקישון הגובל בצדה השני של השכונה היה עולה על גדותיו. אז שטו בו חפצים מכל גודל ומין שהושלכו לערוץ בקיץ. כך נבנתה האורווה של "חביבי", החמור. לכל החמורים שמשכו במשך השנים את עגלתו של יאנק, אבא של יגאל, קראו כך.
    יאנק סבב כהה ושתקן בעגלה נמוכת דפנות רתומה לחביבי, שבה הטעין מדי בוקר כדי חלב שאותו חילק לסירים שהושיטו לו אמותינו. כשסיים את חלוקת החלב היה עובר בשכונות הסמוכות ומציע את עגלתו להובלות קלות.
    אמו של יגאל, פניה, שחרחורת ושתקנית אף היא, היתה היחידה בין אמותינו שעבדה מחוץ לביתה. היא היתה מבשלת בבית היתומים הגדול בשכונה הסמוכה. שניהם לא למדו מעולם עברית ושפתם היתה בליל של יידיש, פולנית ועברית. איש מן השכנים לא קשר עמם קשרי ידידות והם חיו ברביעייה לא מאושרת: הם, בנם והחמור.
    יגאל דומה להם במראהו: שחרחר ומוצק. היום היו קוראים לו ילד מוכה, אם כי יגאל בוודאי לא היה מסכים עם הכינוי הזה, הסביל ולא הפעיל. מגיל צעיר מאוד נדרש לסייע בכל עבודות הבית: קציר עשב לחמור, עזרה בהעמסת העגלה, עיבוד ערוגות הירקות שטיפחה פניה בחלקה הקטנה הצמודה לביתם, כפי שעשו כל האמהות שלנו. אם לא מיהר להיענות לקריאת הוריו: "יגל, יגל", בשעה שהיינו לקראת סוף משחק כדורגל, היה סופג מכות נמרצות. בבתים שלנו ספקו כפיים ודיברו בלחש על "השתייה" של יאנק ועל כך שאולי הוא מכה גם את פניה.
    האמהות שלנו חמלו על יגאל וניסו להעביר יד מלטפת על שערו הכהה העיקש. הוא דחה את הלטיפות ואת הממתקים שהציעו לו. גם בשעה שספג מכות לא צעק, לא בכה ולא התלונן בפני איש. גם לא כשלא הורשה ללמוד כמו כולנו בבית הספר התיכון.
    הוא היה מנהיגנו הבלתי מעורער עוד בגן אסתר, ואהוד היה עבדו הנאמן כבר אז.
     
    "הוא קנה את המגרש של הבית שהיה שלו, גם את המגרשים מימין ומשמאל, גם את המגרש של הבית של פריש, מזמן הוא כבר קנה אותם." המיקרופון בטלפון מכפיל ומשלש את עוצמת הקול וגם את עוצמת ההתרגשות של אהוד.
    "הוא לא אמר לי כלום," הוא ממשיך, "בשקט־בשקט הוא בנה שם אחוזה ממש, בית וברֵכה וג'קוזי, מין בית נופש כזה, וכולנו מוזמנים לשבת הקרובה."
    המחשבה על השכונה הצנועה שלנו והאחוזה שאהוד תיאר מעלה בפעם הראשונה היום חיוך על פני.
    שנים רבות לא הייתי בה. בית הורי נמכר ונהרס מזמן ותחתיו עומד היום בית דירות סתמי. קשה לדמיין את אחוזת הפאר שמתאר אהוד בתוך מה שהיתה ונשארה שכונה צנועה ורגילה לחלוטין.
    "חיליק, תגיד שאתם באים," מצווה אהוד לתוך המיקרופון.
    שתיקה.
    "חיליק," חוזר אהוד. "הבטחתי ליגאל שאני מארגן את כולם."
    חיליק ממלמל משהו חלוש.
    "אנחנו נבוא," אני אומרת לו.
    "כולם כבר הבטיחו שיגיעו," מדווח אהוד בשביעות רצון. אין צורך לפרט מיהם כולם:
    חמוטל תהיה שם וגם אביבה ואהוד, ויגאל כמובן.
    עם מי הוא עכשיו? התקשיתי להיזכר. מאז מותה של צפי התחלפו הנשים בחייו.
    כרגע גם חיליק ואני הבטחנו את בואנו. המשימה של אהוד הושלמה.