ערב יום העצמאות. דודו, גבר כבן חמישים, עומד ומנסה למכור לקהל ההולך ומתאסף, מוצרים לחג וחפצי סדקית. עד שהשמיים יהיו זרועים זיקוקים, הוא מגולל לפני הנאספים את סיפור חייו ואת המאורעות שהובילו אותו עד למצבו הנוכחי.
בסוף באמת התחרבן לנו כל היום העצמאות הזה. וגם היום עצמאות שאחרי זה, והיום עצמאות שאחרי אחרי זה, והכל בגלל כלב אחד מסכן. כן. מה שאתם שומעים. כלב. בעצם לא רק בגללו, אבל גם.
היה לנו פעם כלב אחד בכפר. כלב, אתם יודעים, אמיתי. לא צעצוע כזה של ילדים קטנים ומפונקים. אני לא יודע בדיוק איזה סוג של כלב הוא היה. האמת היא שאני גם לא כל כך אוהב כלבים. אפילו די שונא בעצם. הם תמיד מופיעים לי בחלומות הכי שחורים. רצים חופשי בלי רצועה. נובחים. חושפים שיניים. מסתבכים ונושכים אותי נשיכות איומות ברגליים. אבל הכלב הזה במציאות, אף אחד בכפר בעצם לא ידע למי הוא שייך ומאיפה ומתי הוא בכלל הגיע הנה. כלב כזה קטן. שחור. שעיר. סמרטוט. בלי משפחה. בלי היסטוריה. בלי גזע לאום או דת.
ויום אחד הילדים אתם יודעים, הכלב הפריע להם במשחק כדורגל. נו כדורגל. מה שהם משחקים כל יום שישי אחרי הצהרים. יום שישי, אתם יודעים, לפני כניסת השבת. הם רצים ונלחמים כמו מטורפים על כל כדור ומרטיבים את כל הגוף בזיעה נוטפת, ואחר כך נכנסים כולם ביחד למקלחת שליד המגרש ושוטפים טוב טוב עם סבון מאחורי האוזניים ובין האצבעות של הרגליים, ומשפריצים אחד על השני סילונים של מים, וככה בשקט כשאף אחד לא מרגיש, מגניבים איזה מבט קטן לראות למי גדלו כבר שערות שמה למטה, ולמי כבר יש למטה את הכי הכי גדול, ואחר כך לובשים מכנסיים שחורים וחולצות לבנות נקיות ומדליקים ומברכים על הנרות ושרים ביחד "באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל". משהו כזה.
שירים כאלה יפים, אתם יודעים, כמו של פעם. אתם בטח זוכרים. גם אתם בטח שרתם פעם שירים כאלה. אין דבר כזה. כל אחד פעם היה שר שירים כאלה. כל המשפחה יושבת יחד על הדשא. שותים יין. חולצים נעליים. מסתכלים על הכוכבים בשמיים. מרחוק שומעים אולי נגינה חלשה של אקורדיון או גיטרה או חצוצרה, ועוד יותר רחוק, מקצה הוואדי, אולי אפילו איזה תן או צבוע שמייללים וצורחים צריחות נואשות כאילו שמישהו מנסה באמת לשחוט אותם.
אז בקיצור הכלב הזה נכנס להם למגרש, והפריע להם במשחק כדורגל. כלב בלי משפחה. בלי היסטוריה. אף אחד לא ידע למי הוא בעצם שייך למרות שהיה לו קולר על הצוואר. אז בהתחלה ככה בעדינות הם ניסו לסלק אותו. ככה בבעיטות קטנות כאלה. שפיצים קטנים ברגליים כמו שזה, איך קוראים לו, השחקן הזה, נו, נחום סטלמך הכניס פעם בום טראח לתוך הרשת של הרוסים. שפיצים קטנים לכלב. שיעוף כבר. מה הוא נדבק. מי בקש ממנו בכלל. מה הוא עיוור? הוא לא רואה בעצמו שהוא מפריע? לך. לך מפה כבר חתיכת כלב מסריח.
אבל האמת היא שהכלב, הכלב היה כזה עקשן. כמה שבעטו אותו, ככה כל הזמן הוא היה חוזר למגרש. עד שיום אחד הם התעצבנו באמת. הם ישבו באמצע המגרש ועשו חושבים. מה לעשות עם הדבר הזה. קראו לחברים. הפעילו את כל המנגנונים הסודיים. כיווצו את המצח. עשו פרצוף של אנשים חשובים. כמו אריק עם התחבושת על הראש, לפני שהאוגדה שלו חצתה את התעלה. אני לא זוכר אם זה היה כבר לפני או אחרי המלחמה, אבל אחד מהם שקראו לו אורי או דני אפילו אמר: חייבים, אבל פשוט חייבים לעשות סוף לדבר הזה. מה אתם צוחקים? ככה זה לא יכול להמשך. זה כבר נהיה ממש סיוט העניין הזה עם הכלב. זה פשוט יצא להם מכל חור בראש.
בהתחלה יבוא הנה כלב אחד, ואחר כך עוד כלב, ועוד כלב. כלב חום וכלב לבן, וכלב שחור, וכלב לבן עם נקודות שחורות וכלב שחור עם נקודות לבנות - בקיצור, תהיה לנו פה מדינה שלמה של כלבים.
אנחנו לא אוהבים לכלוך. אנחנו לא אוהבים שנהיה לנו בלגן כזה אטומי בתור הראש. אנחנו לא אוהבים שדברים צפים או מתפזרים או נופלים ושוב פעם קמים. אנחנו לא אוהבים רעש. מהומות. דיבורים מיותרים.
ככה הם ישבו ודיברו וקשקשו, ומישהו סיפר אפילו בדיחה מלוכלכת על איזה אחד, חיים, שנהרג פעם בטעות מפצצה של מטוס שלנו בזמן המלחמה, עד שמישהו, אורי או דני ניגש וטראח תפס סוף סוף את הכלב.
הכלב קצת פרפר. זאת האמת. הכלב קצת פרפר כשתפסו אותו. בכל זאת כלב זה כלב. הוא אוהב לאכול בונזו. הוא אוהב לרוץ כמו משוגע בפרדס ליד השוקת בלי רצועה. להסתובב חופשי. להריח פרחים. לרוץ אחרי חתולים. לתפוס איזה תנומה בשמש. לחלום אולי שהוא בעצמו נהפך עכשיו לחלוץ מרכזי או למלך הכלבים וכולם מתחילים אפילו להשתחוות ולעלות אליו עכשיו לרגל. כן. מברכים אותו לרגל כניסת החג. מכשכשים אליו בזנב. מלקקים אותו ועושים לו נעים בצוואר. אומרים לו: אתה. רק אתה. אתה תבוא ותציל אותנו. כלבלב הו בי די בם בם.
גם אני חולם הרבה חלומות אבל לא את הכל אני מספר. חלומות מתוקים על הילדה הלן, שרק אני מצליח לראות מפה את היופי שלה בתוך כל הלכלוך.
בקיצור גם הכלב הזה לא סבל שתופסים אותו, ועוד בצוואר. כאילו שגם הוא רצה לשמור עוד רגע על הרגע הזה הנעים והחם שפעם מזמן עשה לו כזאת צמרמורת בכל הגוף. הרגע הזה פעם מזמן בארץ האחרת שלו, כשהאימא שלו הייתה מלקקת אותו עם הלשון שלה ומבטיחה לו בדרך המשונה שלה שכשהוא יפקח את העיניים, שום דבר נורא כבר לא יקרה לו. עוד רגע הוא רצה להישאר בעיניים עצומות ולהתמכר לחלומות המשונים שלו. אבל באמת שלא הייתה להם ברירה. באמת הם היו חייבים להפסיק עם כל הבלגן הזה. זה עשה להם פשוט כאב אטומי בתוך הראש.
לאקי. כן. לאקי. ככה קראו לכלב. עכשיו אני כבר זוכר את זה טוב טוב. לאקי. לא לאסי. לאקי. למרות שהרבה מזל לא היה לו. כלב שחור. שעיר. קטן. כושי כלב קט. אבל הייתם צריכים לראות איך הכלב הזה היה מסתובב בשבילים של הכפר. כאילו שהוא המלך. כאילו שהוא היה פעם בכלל האדון של המקום הזה ואנחנו היינו העבדים שלו. מתכווצים. מתגלגלים על העפר כמו חרא, כי כל האדמות והעצים והנחלים היו פעם רק שלו, לפני שאנחנו הגענו הנה.
ואז מישהו, אני לא זוכר בדיוק מי, אמר: אולי ניקח אותו אתנו לאסם. כי בדיוק הם היו צריכים ללכת לשם לגמור את הכתובת אש לפני המפקד. כתובת אש אתם יודעים. כל שנה לפני יום העצמאות כל הילדים מטפסים ושמים אותה גבוה על הקצה קצה של האסם כדי שאף אחד לא יתבלבל וכל אחד בעמק ידע בטוח כמה זמן עבר מאז שהמדינה שלנו נולדה.
כל הילדים מטפסים ואני היחידי שבא לעזור להם. כל שנה. ואפילו מביא להם שוקולד. שוויצרי! כזה שהם הכי הכי אוהבים!
אז הם לקחו אתם את הכלב. ואורי או דני אמר:
- ״למה לא, שיעלה אתנו לאסם. אם הוא מתעקש להידבק ככה אז לפחות שיראה קצת נוף. שיראה את העמק. שילמד קצת מורשת קרב.״
הנה. שם. הטנק הסורי נעצר מטר לפני הגדר של דגניה. ושם על ההר, אבא של דני חטף את הצרור בראש. שיבין מה בדיוק קרה פה, שלב אחרי שלב. שיראה כמה דם היינו צריכים לשפוך כדי לקבל סוף סוף את מה שמגיע לנו.
חוץ מזה עכשיו זה הכי שווה בעולם לעלות לאסם. עכשיו באביב כשהכל כל כך פורח פה בעמק והדשא והממטרות והאויר כזה רך ונקי וטוב. העמק פשוט מלא. אפשר פשוט למות מזה.
אז ככה הם קשרו אותו והעלו אותו על האסם. ובהתחלה הכלב אפילו שמח וכשכש בזנב. כאילו שהולכים לתת לו אוכל מיוחד. הנה, סוף סוף מתייחסים גם אליו כמו שצריך. הנה, סוף סוף הם נותנים לו טיפה כבוד. הנה, גם לו זורקים סוף סוף איזה חתיכת עצם. גם הם מבינים סוף סוף שזאת הייתה בכלל טעות גדולה. הוא לא סתם כלב. הוא לא דיבוק. הוא הרבה הרבה יותר מזה. הוא גם מאוד ישמח עכשיו להראות להם את גבולות הממלכה הישנה שלו. ארץ הכלבים הישנה והטובה שהוא היה פעם מזמן האדון הכי גדול והכי מפורסם שלה.
ולמרות שהוא ניסה להתאפק חזק חזק הוא לא היה יכול להשתלט על המחשבה הזאת המשוגעת שהנה, גם הם יכירו סוף סוף בכוחות המיוחדים שלו, וסוף סוף הם יתחילו להצטער על כל הדברים האיומים והעינויים והמכות והבעיטות החדות והכואבות שהם נתנו לו, ושאולי עכשיו הם אפילו יתחילו לשמוע יחד אתו מאיזה בית ישן בקצה הכפר מוסיקה רחוקה של חצוצרה, כאילו שמתחיל עכשיו איזה טקס משונה וסודי במיוחד לכבודו, ואפילו הם, בני אדם קטנים ומשונים כמוהם יעלו אותו לאסם, ישימו לו מין כתר משונה על הראש, ויכירו בזה שהוא באמת המלך האמיתי של הכפר.
חצוצרות! חצוצרות היה נדמה לו שהוא שומע, והוא כמעט אפילו אמר לעצמו: תנו עכשיו תרועה חזקה במיוחד! מלך הכלבים הכי גדול והכי מפורסם הגיע!
אבל כבר בקומה הראשונה של האסם גם הכלב הזה התחיל להבין שאולי משהו לא כל כך בסדר. לא. לא אל הממלכה הישנה שלו הם חוזרים עכשיו אלא למקום אחר. מקום אפילו קצת אפל ומסוכן. משהו בלחישות המשונות שהם, הילדים, החליפו ביניהם, אמר לו שלא על כיסא המלך הם הולכים לשים אותו, אלא אולי להפך, אולי אפילו אל הכלבים הם הולכים לזרוק אותו כמו שאומרים. להיפטר ממנו פעם אחת ולתמיד.
ואז הוא התחיל לנבוח ולבעוט ולנשוך כמו משוגע. כאילו שהוא מנסה אולי לקרוא לחברים הכלבים מהארץ הקדומה שלו, שיבואו להציל אותו מהצרה הגדולה שנחתה פתאום על הראש שלו, וכדי שכל הכפר לא ישמע את הנביחות המטורפות שלו, מישהו, אני לא זוכר בדיוק מי זה היה, שם לו על הראש איזה שק יוטה ישן שנשאר מהכתובת אש.
חושך. חושך גדול נהיה. חושך מצרים. וגם הכלב המשונה הזה הבין פתאום שהנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו. וכלום, אבל פשוט כלום, לא הולך להישאר עכשיו מהמחשבות הדמיוניות שלו. ימים אחרים יבואו עכשיו. ימים איומים. דם. צפרדע. כינים. דבר. שחין. פתאום אפילו חלפה בראש הדפוק שלו מחשבה משונה שאולי הוא צריך להתפלל בכל לבבו ובכל מאודו לאלוהים של הכלבים, שלא יעזוב אותו עכשיו לבד כל כך אבוד בתוך השק של החושך.
ויותר מכל הוא התגעגע אולי באותו רגע אל אותה לטיפת לשון חמה שתעשה לו מין צמרמורת כזאת על הצוואר. לטיפת לשון חמה ולחה שתרעיד לו את הצוואר ותבטיח לו שוב שהכל הוא בעצם רק חלום רע, וכשהוא יפקח את העיניים מחדש שום דבר נורא כבר לא ייקרה לו.
אבל שום לטיפת לשון לחה לא הרעידה לו את הצוואר ומישהו, אולי אורי או דני אמר:
- ״עכשיו אחרי שהראינו לו את כל המורשת קרב, אפשר כבר להגיד לו יפה שלום, ולהיפטר ממנו.״
אז באמת הם הכניסו אותו לתוך השק יוטה שנשאר מהכתובת אש וזרקו אותו למטה, כי באמת, מספיק, כמה זמן אפשר לעמוד ולהסתכל ככה על השדות של העמק. למי יש זמן? וחוץ מזה עוד מעט החג בכבודו ובעצמו עומד להיכנס לשם, גדול ורחוץ וטהור, ובכלל משום מה פתאום הוא התחיל עם כל הנביחות והיבבות האיומות כאילו שזה הוא שנולד לא מזמן ולא המדינה שלנו, וכמו תינוק הוא התחיל להשפריץ מרוב פחד את כל הטינופת שלו על הבגדים שלהם.
אז הם קשרו אותו בתוך השק יוטה שנשאר מהכתובת אש, זרקו אותו למטה, ויותר לא שמעו כלב.
סיפור אה?
סיפור לחג.
לפעמים אנשים באים אלי ואומרים:
- ״אתה מספר את זה כל כך יפה! אתה היית יכולת להיות ב'הבימה'!״
לא להסתובב ככה עם כל הסמרטוטים האלה ברחובות.