2012 גבריאלה
בבוקרו של אותו יום, שבו ציפיתי לחגוג עם מכרה ותיקה, לא ידעתי שהמוות והסכנה עדיין מלווים אותי. תקופה ארוכה חשבתי שלעולם לא אוכל לשוב ולשמוח, אבל בדיוק כשהכאב החל להתעמעם, המציאות הוכיחה לי שיש לי עוד משהו אחד לאבד – את חיי.
משדריי החדשות שבו וסקרו את פניה של האם הבוכייה מטולוז. לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי, אולי כי בליבי בערה בדידות שהיא טרם הספיקה לחוש. בימים הקרובים, כך ידעתי, יעסיקו אותה חקירות המשטרה, זיהוי הגופות, טקס הקבורה וביקורי השבעה. גם העיתונאים.
השבועות והחודשים שיצטברו לשנים אשר יבואו אחר כך, הם אלה שיחרצו אם תהפוך לשונאת אדם או שתקבל את שנגזר עליה. שאלתי את עצמי מה היא תעשה כשתתעורר באמצע הלילה אל בית שומם מבעל ומילדים?
הנחתי את בקבוק השמפניה האחוז בידי על השולחן. הוא היה קריר. זה עתה הוצאתיו ממקרר היינות. היו ימים שהשתמשתי באלכוהול כדי לשכוח, אבל הבקבוק הזה נועד לחגיגות. קיוויתי שגם האישה הזו תדע ימים טובים, שתזכה לשמחות משלה.
צלצול הטלפון הסלולארי הקפיץ אותי ממקומי. העפתי מבט מהיר בשעון הקיר הגדול שקישט את דירתי החדשה שבפריז. השעה הייתה כבר חמש ועשרים. הצצתי בצג וחייכתי בעל כורחי. הקול המהוסס שבטלפון התמזג היטב במערבולת שבתוכי. השיחה הייתה קצרה, אבל הבטיחה ביקור מרגש. הנה, חשבתי, כך גם היא תבנה את עצמה מחדש: מרגעים של אושר.
הנחתי את המכשיר במקומו ומיד הוא שב וצלצל. רק שלא יתחרט ויבטל, אמרתי לעצמי. זה היה מספר לא מוכר. ‘בונז’ור’, פתחתי.
‘היי, זו אני, נטליה’.
‘את בוכה? מה קרה יקירה? ‘
‘אני רואה את האישה האומללה הזו בטלוויזיה…’ שמעתי אותה מושכת באפה, ‘…וחשבתי שאולי תרצי שאקדים להגיע או שנצא לבלות בחוץ במקום להישאר בבית…’
‘את באמת נפלאה, נטליה. גם ליבי יוצא אליה… הכאב שלה עכשיו לא נתפס והוא רק ילך ויתעצם. אבל את יודעת… עוד יהיו לה ימים טובים… עוד תהיינה לה סיבות לחגוג’.
‘אם כך, התכנית שלנו נשארת בעינה. בשבע אני אצלך ונחגוג ביחד’.
עכשיו כבר הייתי רגועה. כל שנותר לי היה להיזהר מהזיכרונות שהציפו אותי כשלא עמדתי על המשמר.
