פרולוג
2018
בתחנת האוטובוס ברחוב בלפור בתל-אביב לא היה צל.
היה ספסל עץ מתקלף ועמוד בודד.
על העמוד היה תלוי שלט עם פירוט קווי האוטובוס העוצרים בתחנה. חלק מקווי האוטובוס לא עצרו בתחנה כבר למעלה מחמש-עשרה שנה, אבל השלט לא שונה מעולם.
מאיה עמדה בתחנת האוטובוס, השמש קפחה על ראשה ללא רחמים וזיעה ניגרה במורד גבה.
זה היה היום האחרון של החופש הגדול, ביום המחרת תצעד לתיכון ‘אשכול’ ותחל את השנה האחרונה בתיכון. משעות הבוקר עד אחר הצהרים שמרה על ילדי משפחת פישר, שלושה זאטוטים בני שלוש עד עשר שאהבו לשחק משחקי מלחמה. מאיה לא אהבה לשחק משחקי מלחמה, לכן התפשרו על משחק ‘תופסת’ ואחריו משחק ‘מחבואים’. במשחק המחבואים הזאטוט בן השלוש התחבא כל כך טוב, עד שמאיה פחדה שאיבדה אותו. היא הסתובבה ברחבי הדירה והכריזה בקולי-קולות שהוא ניצח ושיצא מיד מן המחבוא, אבל זה לא עזר. רק לאחר דקות ארוכות ומורטות עצבים מצאה אותו במזווה, מאחורי ארגז גדול, תוחב לפיו שוקולד. מאיה הודיעה שהמשחק נגמר ושלחה את הילדים לצפות בטלוויזיה.
בינתים היא הכינה להם ארוחת צהרים, קיפלה כביסה כבקשת אם המשפחה לימור, ובארבע בדיוק סיימה את עבודתה, כשהיא מותשת אבל מרוצה, מכניסה לכיס מכנסייה שלוש מאות שקלים.
היא רצה במהירות לתחנת האוטובוס ברחוב בלפור, אך החמיצה את האוטובוס ונאלצה לחכות חצי שעה עד שהאוטובוס הבא יגיע.
חצי שעה ללא צל,
חצי שעה ללא משב רוח רענן,
חצי שעה של אוגוסט ישראלי.
היא קבעה להיפגש עם חברותיה הטובות תהילה ויעלי ולחגוג אתן את סיום החופש הגדול ב’שופינג’, אכילת גלידה ומרתון סרטי בנות, אבל ידעה שלא תגיע בזמן שקבעו. היא הוציאה את הטלפון הסלולארי מהכיס וכתבה להן שהיא מתעכבת ושתגיע הכי מהר שתוכל.
בעודה כותבת את ההודעה, שתי נערות התקרבו לתחנת האוטובוס והתיישבו על ספסל העץ המתקלף.
מאיה הביטה בהן.
האחת, בעלת שיער זהוב ועיניים ירוקות בוהקות, חתוליות, ואילו השנייה ברונטית, עיניה כהות. הראשונה עמדה בגב זקוף, חתך דיבורה כמנגינה. השנייה, שתקנית וגבה כפוף, כמצונפת בעצמה.
כמה מוזר, חשבה לעצמה מאיה, הצמד המשונה הזה.
הן שוחחו על נער חדש שהגיע לשכונה, נער חכם, מצחיק וגם יפה.
“הוא מושלם,” קבעה בעלת השיער הזהוב ואילו הברונטית קבעה אף היא, “הוא בחיים לא יסתכל עלי.”
“תפסיקי להיות כזאת כבדה, אם תחשבי שהוא לא יסתכל עליך, זה מה שתשדרי לו. תשני את הדיסק במוח שלך,” אמרה בעלת השיער הזהוב ואילו הברונטית התכווצה במקומה, כמבקשת להיעלם.
כמה אכזריות, חשבה לעצמה מאיה ושלחה מבט מנחם בברונטית האומללה, הרי גם היא הייתה פעם כפופה כמוה, הרי גם היא הרגישה פעם חלשה ולא חשובה.
אמנם, זה היה בקיץ אחר, קיץ רחוק. אמנם, היום היא לא באותו מקום, אבל היא יכולה להיזכר בתחושה, להרגיש לרגע את חוסר החשיבות שלה בעולם, כמו טעם לוואי על לשונה, שלא ירפה לעולם.
אנשים כמו בעלת השיער הזהוב לעולם לא ירגישו את אותה תחושת בדידות, את אותם רגשי נחיתות ולכן מה הפלא שאינם מסוגלים לראות את האדם שלצדם, שחווה תסכול, הם עיוורים אליו, מתעלמים מהכפיפות ומוסיפים לדבר כאילו לא אירע דבר.
שתי הנערות הוסיפו לדבר על הנער החדש והמושלם שבא לשכונה והאוטובוס עוד לא הגיע.
בעוד הן ממתינות, אדם נוסף התקרב לתחנה, בחור צעיר עם ז’קט עור שחור. מאיה הביטה בו בפליאה, חם היום, חם מאוד והוא לובש ז’קט עור עבה, למה שילבש ז’קט עור עבה?
האורח הבחין במבטה החשדני והחזיר לה מבט.
הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש, עיניו טיילו על גופה לאט, מעלה ומטה, שוב ושוב. מאיה הרגישה לא בנוח והתרחקה מהבחור לקצה האחר של התחנה, נשענת על העמוד הבודד ומנסה לעשות סדר במחשבותיה.
היו סיפורים על צעירים שלבשו מעיל עבה והסתירו בתוכו מטעני חבלה או סכין. אולי יש לו סכין עבה מתחת למעיל והוא מתכוון לדקור אותן? ואיך שהוא הסתכל עליה, בחן אותה, אולי הוא מתכוון לאנוס אותה? לתקוף אותה? ואולי היא בכלל מגזימה, אולי הוא יצא מהעבודה בה פעל המזגן ולכן המעיל.
מאיה הביטה על הנערות ביאוש, כיצד הדבר לא מוזר להן? האם היא מלחיצה עצמה חינם או שהן עסוקות בשיחתן ולא מבחינות באדם החשוד?
מאיה החליטה לרדת לכביש, לבדוק האם האוטובוס מתקרב, אבל הוא לא נראה מרחוק.
היא הוציאה את הטלפון הנייד מכיס מכנסיה, שיחקה בו, הסיחה את דעתה.
היא סתם פרנואידית, חשבה לעצמה.
לפתע נשמעה צרחה מקפיאת דם.
הברונטית הוטלה על רצפת התחנה.
בעל הז’קט השחור פגע בה שוב ושוב, דקר.
העולם נדם לרגע, קפא. האם מאיה רואה נכון? אולי היא חולמת?
בעלת השיער הזהוב צעקה: “פיגוע! פיגוע!” שוב ושוב, ללא הפסק וגם לבה של מאיה דפק במהירות ללא הפסק.
רגליה של מאיה היו כמשותקות, ידיה רעדו ללא שליטה. בראשה ידעה שהיא צריכה לפעול, שזה הזמן להיות גיבורה, אבל גופה בגד בה.
לפתע פסק מלדקור, הוא הרים מבטו למאיה, פניו רוויי שנאה.
הוא בחן אותה שוב, מכף רגל ועד ראש, מעלה, מטה, אט-אט, כאילו ניתן לו כל הזמן שבעולם, ואז גופה של מאיה שקפא נשבר. היא ידעה שזוהי ההזדמנות האחרונה שיש לה. היא אחזה חזק בטלפון, מנסה להשתלט על הרעד. בקושי רב חייגה שלוש ספרות, חייגה למגן דוד אדום. בידיים רועדות, ברגליים כבדות ובקול מגומגם אמרה, “פיגוע, אנחנו בתחנת אוטובוס ברחוב בלפור, יש בתחנה בחור צעיר עם ז’קט עור שחור, הוא דוקר נערה צעירה, בואו.”
היא חזרה על המסר שוב ושוב. חיוכו של הדוקר נמחה, גם הוא נכנס לסערה והחל לרוץ, יוצא במנוסה מהתחנה.
זה עבד, הוא הלך.
מאיה השליכה את הטלפון וחיפשה בתיק הגב שלה חתיכת בד, בגד שיעצור את הדימום הזורם מגופה של הברונטית. בתיק מצאה את הפיג’מה האהובה עליה, הפיג’מה שאמא קנתה לה לפני שנתיים, הפיג’מה שהיתה אמורה ללבוש הערב במסיבת פיג’מות, בחגיגות סיום החופש הגדול, עם תהילה ויעלי. אולם בין רגע הפיג’מה האהובה הוכתמה בדם.
מאיה ניסתה לזהות מקומות בגוף של הנערה מהן זורם הדם וללחוץ עליהן, היא התפללה שיש בכך הצלת חיים, היא התפללה שהיא עושה את הדבר הנכון. היא מלמלה לאלוהים בקשה שיציל את הברונטית, שיבוא האוטובוס, שיבוא האמבולנס, שיבואו אנשים, שיבוא אדם לעזור לה. היא פחדה, היא לא ידעה אם היא עושה טוב.
הברונטית פקחה עינייה לאט, “מה קרה?” שאלה בערפול.
“היה פיגוע, יהיה בסדר,” מאיה ענתה ומבעד למסך הדמעות ניסתה להלביש על עצמה חיוך, לנחם. הברונטית הביטה לשמים, כמו נפרדת מן העולם, אבל מאיה התעקשה, “הכל בסדר, את שומעת? לא לוותר, לא לוותר.”
הברונטית דמעה, הנהנה.
צפירת האמבולנס נשמעה מקצה הרחוב, פילחה את האוויר. הצלצול הגואל, חשבה לעצמה מאיה. ניידת משטרה הגיעה וגם האוטובוס הגיע לבסוף. עוברי אורח החלו להתקהל, כונני מד”א ירדו מן האמבולנס אל עבר הברונטית והחלו לטפל בה במהירות. מאיה צעדה לאחור. זהו. משימתה הסתיימה.
ידיה המגואלות בדם החלו לרעוד שוב ללא שליטה. כל גופה רעד והיא נפלה על ספסל האוטובוס מובסת, עיניה התערפלו.
“תשתי מים, מיידלע”, אמר קשיש חביב והושיט לה בקבוק מים. היא לא הצליחה לאחוז בבקבוק והזקן השקה אותה מים כילדה קטנה.
המשטרה החלה לפזר את הקהל, כונן מד”א התקרב אליה, “נפצעת?” שאל והיא לא הצליחה לענות, “אני אמדוד לך דופק ולחץ דם,” אמר בקול נעים והסתכל בפניה.
לרגע עיניהם נפגשו.
הכונן בעל הקול הנעים היה מבולבל, מצחו נחרש קמטים ובפניו דאגה.
מאיה לא הבינה, היא רואה נכון? היא חולמת?
“מאיה,” אמר לה ונשימתה נעתקה.
לא, היא לא חולמת, זה הוא, זה איתמר. מכל האנשים בעולם.
זה היה איתמר.
