בס״ד
במקום הקדמה
יום אחד, זאת אומרת לפני שכתבתי את ״מה שהיה ומה שחשבתי על זה״, הזמינו אותי לאגף השיקום של משרד הביטחון בתל אביב.
הפגישה התקיימה ביום יפה, אחד מאותם הימים שאני מחבב - חמים, שמשי וללא רוח, באביב תשע״א (2011).
נסעתי לשם עם יוני, האחיין שלי. בנסיעות ארוכות אפשר לדבר וללבן דברים, ועם יוני אפשר לדבר על הכול, לעומק ולרוחב.
לפני שיצאתי מהבית, התקשרו מהאגף על מנת לוודא שאני בדרך. כשדיברתי עם המזכירה וידאתי שוב שהמעלית גדולה דיה ותוכל להכיל את כיסא הגלגלים הממונע שלי. ״הוא גדול מהממוצע״, הזהרתי אותה. ״אין בעיה,״ ענתה, ״המעלית עמוקה ורחבה״. לא נרגעתי מהתשובה הזאת. כמה וכמה פעמים בעבר שמעתי את המילים ״אין בעיה, הכול נגיש״, וכשהגעתי, נאלצתי להידחק לתוך המעלית, ולמלווה שלי בקושי נותר מקום. לפעמים אפילו נאלצתי לוותר על הכניסה כליל.
יוני תמרן את המכונית הגדולה אל תוך החניון שמתחת לבניין. תקרת החניון הייתה גבוהה דיה ואפשרה כניסה בקלות. גם עובדה זו איננה ברורה מאליה. פעמים רבות אי אפשר להיכנס לחניה מקורה, ואז צריך להתחיל לשוטט ולחפש מקום חניה בחוץ.
יוני שחרר את כיסא הגלגלים מהקיבועים לרצפת הרכב ופתח את מעלית המכונית. הפעם לא היה איש בסביבה וירדתי לרצפת החניה ללא ליווי של מבטים סקרניים. תמרנתי את הכיסא בין המכוניות אל עבר מעלית הבניין, ואז התברר, כרגיל, ש’עמוקה ורחבה’ הוא תיאור סובייקטיבי. אני הייתי משתמש במילים ״אפשר להיכנס בדוחק״. יוני לחץ על כפתור הקומה השלישית והמעלית שקשקה את דרכה למעלה.
בכניסה לאגף עצר אותנו איש ביטחון חמור סבר. הוא בדק אותי בקפדנות כה גדולה עד שכמעט והתפתיתי לשאול אותו אם הוא רוצה לבדוק גם מתחת לסתימות שבשִנּיים, תהיתי ממה הוא חושש: ״מה כבר יכול לעולל נכה משותק לחלוטין בשרידי תנועה בידיים ובאצבעות שלא זזות?״
כשהסתיימה הבדיקה. תמרנתי בין דלתות זכוכית שסגרו על אחד המשרדים, עקפתי בזהירות את שולחן המזכירה והתייצבתי בחדר של כרמל בן שומרון, אחד הבכירים באגף השיקום. מלבד כרמל בן שומרון היו בחדר נכה צעיר שישב בכיסא ממונע ופניו מצולקות מרסיסים ואדם מבוגר שישב מול מחשב נישא.
כרמל בן שומרון הציג לפניי את הנוכחים. הנכה שישב שם היה בחור צעיר בשם עמוס. עמוס נפצע בקיץ תשס״ו (2006) במלחמת לבנון השנייה ונעשה משותק בכל גופו; האדם המבוגר היה ראובן פרימן, איש שיווק המייצג חברת מחשבים מארה״ב.
לאחר הנהוני הנימוס המקובלים, הסביר לנו כרמל בן שומרון את מטרת הפגישה: ״האדם הזה,״ פתח ואמר תוך שהוא מחווה בראשו כלפי ראובן פרימן, ״הוא ציוני גדול אשר תורם רבות למדינת ישראל״, כאן עצר, ולאחר שהבעת ההערכה שחיכה לה הופיעה על פנינו, המשיך: ״הוא גר כרגע בארה״ב (!) ועוסק בשיווק תָכנה לשליטה על מחשב ועל כיסא גלגלים בעזרת תנועות העיניים בלבד. החברה החליטה לתרום כמה מערכות כאלה, וראובן פרימן מעביר כמה מהן כתרומה לנכי צה״ל״. כאן עצר שוב, ולאחר ששיתוף הפעולה שלנו השביע את רצונו המשיך ואמר: ״אתם נבחרתם מבין הנכים היותר קשים שיש לנו משום שלדעתנו תוכלו להפיק תועלת מהתָכנה הזאת״, כרמל בן שומרון הוסיף עוד כמה מילים ‘מכובסות’ על החשיבות שאגף השיקום מייחס לפתרונות הטכנולוגיים שנועדו לסייע לנכים, והעביר לראובן פרימן את זכות הדיבור.
הצגת התָכנה הייתה די צפויה, למדתי על התָכנה הרבה לפני הפגישה ולכן לא חידשו לי הרבה, גם עמוס לא התלהב במיוחד. לאחר שראובן פרימן הראה עוד כמה מיכולותיה של התָכנה הסתיימה ההצגה.
לאחר שנשאלו כמה שאלות טכניות, שאלתי על מחירה של תָכנה כזו. ראובן פרימן ענה שמחירה גבוה, אולם, כאמור, התָכנה תועבר לידינו ללא תמורה, ותוך שהוא פונה לכרמל בן שומרון, הוסיף: ״אולם אבקש את סיפורי הגבורה שלהם״, והחווה בראשו כלפינו.
לו הייתי צעיר יותר הייתי מגיב בכמה מילים עוקצניות למדי, אך עם השנים למדתי שלפעמים מוטב לשתוק ולפיכך סכרתי את פי, אולם עמוס, שהיה צעיר ממני בהרבה, התפרץ בחריפות וצעק: ״מה גבורה? איזו גבורה? בסך הכול נפל עליי פגז וחטפתי כמה רסיסים״.
בחדר נפלה דממה לכמה שניות. כרמל בן שומרון התעשת ראשון וניסה להשיב את האווירה הממלכתית שהשרה בחדר קודם לכן.
הוא פתח בנאום נלהב, שהיה מיועד בעצם לראובן פרימן, ובו העלה על נס את העובדה שהתייצבנו לשירות מילואים כשקראו לנו, לא הגשנו ולת״ם ולא התחמקנו, נפצענו במסגרת השירות וכו’. היו עוד כמה מילים יפות, ובסך הכול כרמל בן שומרון אמר את הדברים השגרתיים שכל פוליטיקאי יודע לדקלם בעל פה.
אני ישבתי והקשבתי באוזן אחת, עמוס שתק אבל נדמה לי שלא הקשיב כלל, וראובן פרימן, אינני יודע אם הדברים ריצו אותו או שהוא גמר בדעתו שלא לראותנו עד עולם, בין כך ובין כך הוא נפרד מאתנו בנימוס והפליג לדרכו.
בדרך חזרה לירושלים שִחְזַרתי בראשי קטעים נבחרים מהפגישה ודנתי עליהם עם יוני, חשבתי על בקשתו של ראובן פרימן ובייחוד על נאום התגובה של כרמל בן שומרון. משהו היה חָסר שם. חיסרון צורם. צועק. אבל מהו? ואז פתאום הבנתי!
כרמל בן שומרון דיבר על ההיענות לקריאה ועל מילוי החובה. באמת יפה מאוד, אבל זה הכול? זה העיקר? זה הסיפור שלי?
ומה קרה אחר כך? מה התרחש מרגע הפציעה והלאה? זה הסיפור. זה עיקר הסיפור! איך חיים עם זה? איך חיים את זה? איך סוחבים את משא הנכות הנורא הזה כל הזמן וממשיכים יום אחר יום עם הידיעה הברורה שהנכות נמצאת שם ותמיד תהיה שם, מעיקה וכואבת?
על זה הוא היה צריך לנאום. זה הסיפור שהיה צריך לספר לראובן פרימן, אך על זה הוא לא אמר כלום, לא הוא, לא ראובן פרימן וגם לא עמוס ולא אני שישבנו שם.
באותו רגע החלטתי לכתוב, לספר לראובן פרימן את מה שראוי היה שישמע: את הסיפור האמתי — הסיפור על מה שקרה אחרי הפציעה ועל מה שחשבתי על זה.
אחר כך, תוך כדי כתיבה איבדתי כל עניין בראובן פרימן. הוא כבר חדל להיות הנמען של כתיבתי.
הסיפור, שאמור היה להיות מכתב קצר - הלך והתרחב; זיכרונות ששקעו ונעלמו, צצו ועלו; רגשות הציפו אותי מחדש; שקעתי בכתיבה.
שמתי לב שתוך כדי הכתיבה והחוויה המחודשת של המפגש עם הדברים, חוויה שמעובדת מתוך פרספקטיבה של שלושים שנה, נפתרות לי הרבה שאלות שנשארו כל הזמן הזה ללא פתרון. התנהגויות ותחושות שלא ידעתי את פשרן הוארו פתאום מזווית חדשה. התגליות האלה הפכו את הכתיבה למסע מרתק, משל למי שהולך במסלול מפותל וחושף תגליות מרתקות מעבר לכל פינה.
אך לא רק לשם כך רציתי לכתוב. ידעתי שמישהו עתיד לקרוא את הדברים, ולו היה הסיפור מיועד ‘למגֵרה’, ספק אם הייתי כותב. אני חושב שלכל אדם יש שאיפה בסיסית, שאיפה יסודית שבמהות הנפש, לשתף ולחלוק חוויות ומחשבות.
כתבתי מתוך רצון לבטא את חוויותיי ומחשבותיי, לספר מה קורה אחרי חלוקת הצל״שים ותרועת החצוצרות, לתאר מה קורה כשהמסך יורד והמסע האמתי מתחיל ולשתף אותך בחלק ממה שהיה ובמה שחשבתי על זה.