מזוודה על השלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזוודה על השלג
מכר
מאות
עותקים
מזוודה על השלג
מכר
מאות
עותקים

מזוודה על השלג

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אולה גרויסמן

אולה (אולגה) גרויסמן (לבית רבינוביץ') נולדה בי"ט בניסן תשכ"ה, 21 באפריל 1965 במוסקבה. עלתה ארצה כילדה ב-1972. למדה בבית הספר העברי הריאלי בחיפה ובאוניברסיטת חיפה. עוסקת בציור ובתרפיה באמנות. מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. כותבת על עצמה: "מהגרת תמידית: נולדתי במוסקבה. גדלתי בחיפה. התבגרתי בתל-אביב. מטפלת באמנות. אמא לשניים. נשואה לאחד. יושבת באנגליה. כותבת על מה שרואה מהחלון וגם על מה שרחוק קצת יותר".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4jn4ubwb

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
הוריה של לנה גוננו על עברם בשתיקה עיקשת, והיא גדלה בלא שתדע דבר על ילדותה ועל גלגולי משפחתה. כשבגרה הבינה כי הנתק שבינה ובין חייה הקודמים מפריע לה להמשיך הלאה, להתקרב אל אנשים ולאהוב.
 
עשרים שנה לאחר שעלתה לישראל מברית המועצות, לנה חוזרת אל מולדתה ששינתה את פניה כדי להביא משם את אפרו של סבא שלה – ומסעה מסתבך. ככל שהיא מעמיקה לחדור אל תוך הסבך המשפחתי, מתערערת הקרקע שתחת רגליה.
 
היא שואלת שאלות, מבררת וחוקרת, ואהדתה מיטלטלת בין מי שהוגלה לסיביר ומת בגלות לבין מי שגרם להסגרתו: אין כאן צדיקים גמורים ואין רשעים גמורים. שתיקה גדולה כיסתה על כל המעשים הללו במשך שנים, ועתה הם נחשפים אחד לאחד על ידי מי שבאה מרחוק.
 
בדרך מיוחדת, מקורית ומלאת תנופה, מלווה אולה גרויסמן את דמויותיה ברומן ביכורים מפתיע בבשלותו, ונותנת פתחון פה מרגש לחוויותיו של דור שלם, בני המהגרים השותקים.
 
אולה גרויסמן נולדה במוסקבה ב-1965 ועלתה ארצה ב-1972. עוסקת בציור ובתרפיה באמנות. כיום היא מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. מזוודה על השלג הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

ינואר 1992, מוסקבה. יום ראשון בערב

"איזה ארץ זאת," אני מסננת ומנסה לעמוד זקוף. מהרגע שנחתּי כאן אני הולכת כפופה ומכווצת כל כך עד שאני מתקשה להביט ישירות קדימה. כמות הבגדים שאני לובשת כדי להתחמם היא בלתי אפשרית, הצעיף חונק את צווארי, ואני נאלצת לסובב את כל גופי כדי לראות היכן אני נמצאת. פנסים חיוורים מטילים את אורם מלמעלה, לוכדים באלומות צהובות וצרות את פתיתי השלג, והבניינים הגבוהים עומדים זה בצד זה, בנויים כולם במתכונת אחת אחידה. אני מבוססת בשלג, סוחבת אחרי את שתי המזוודות. פתיתים לבנים חודרים אל פי, ואני מקללת את הרגע שהסכמתי לבוא לכאן. מה לעזאזל קיוויתי למצוא בארץ הולדתי, האם ציפיתי שתפתח לקראתי את זרועותיה ותחבק אותי כמו אם את בנה האובד?
נשימתי נעשית כבדה יותר ויותר, ורגלי מתחילות לכאוב מהמאמץ. האדים שיוצאים מפי מערפלים את עיני, והשלג חורק תחת רגלי בחְריק חְריק קצבי שעונה כהד לקצב נשימתי. חְריק חְריק נמעכו הכרובים תחת ידיו של אבי, נכבשו במלח ונדחפו באכזריות לתוך צנצנות זכוכית ענקיות.
אני נעצרת. עלי לאסוף כוח ולתת לידי לנוח מסחיבת המזוודות, שאמי התעקשה שאקח בהן את כל הבגדים החמים שלי עם תחתוני הצמר וגופיות הצמר שקנתה לי יום לפני הנסיעה בשוק הכרמל. אני מותחת את גבי ומאמצת את עיני כדי לקרוא את מספר הבניין שלפני. הרגשה קרובה לאושר מציפה אותי כשאני מגלה שהמספר הוא 107 - הבניין של מרינה ולדימירובנה.
גם זה מעצבן בארץ הזאת, השמות. "את חייבת לקרוא לה עם השם השני ביחד. אחרת זה לא מנומס," אמרה אמי בתוקף. "זאת לא ישראל. הם מקפידים על זה." מרינה ולדימירובנה היתה חברת ילדות של אמא ומתברר שהכירה אותי מהיום שנולדתי, אבל את שמה שמעתי לראשונה רק לפני ימים אחדים. "היא קיבלה את המכתב והיא מחכה לך," ציינה אמי ביובש. כל גינוני הנימוס רחוקים ממני עכשיו, ואפילו אמי לא היתה מתעקשת עליהם כרגע. נהג המונית שהביא אותי מנמל התעופה התעקש להוריד אותי "ממש על יד הפינה", וכמעט חצי שעה בוססתי בשלג.
אני אוספת את כוחותי האחרונים וגוררת את עצמי ואת המזוודות בכיוון הבניין. מה שמתגלה לי מקרוב עוצר אותי במקום - הכניסה לבניין חסומה בערימת שלג שגבוהה יותר ממני. אני מביטה בערימה הענקית כמו גור כלבים שנזרק החוצה ועכשיו הוא מביט בביתו בחוסר אמון ובגעגועים. אני רוצה לבכות. קר לי, גבי כואב, פני צורבים מהכפור ואני רוצה הביתה.
בתל אביב לכל היותר יורד עכשיו קצת גשם, דיזנגוף מואר ומלא חיים, ואפשר להרים יד ולעצור מונית בכל רגע. אך לא כאן. כאן קר וחשוך והרחובות ריקים. אני דוחפת את המזוודות במעלה ערימת השלג ונעמדת על ראשה חסרת נשימה ומביטה מטה. מישהו עקר את הדלת מציריה והניח אותה כמגלשה במורד הערימה. אני הודפת את המזוודות מטה והן גולשות ברעש אדיר אל חדר הכניסה.
"את יכולה לעשות את זה," צעקה אלי דורית מתחתי. המגלשה הכחולה התפתלה כנחש ארסי, מאיימת להטביע אותי ברגע שאחליט להניח עליה את ישבני. "זוזי כבר," שמעתי קול עצבני מאחורי, ולפני שהספקתי להגיב כבר דחפו אותי בגב ואיבדתי את שיווי המשקל. המים נשאו אותי בכל כוחם, מטלטלים אותי מצד אל צד. מי הבריכה כיסו את ראשי, ופי התמלא במי כלור. "עשית את זה," צהלה דורית, ואני נתקפתי אימה.
עכשיו, בראש ערימת השלג, משתלטת עלי האימה שוב. לבי הולם במהירות וראייתי מתערפלת. אני מרימה את עיני אל החלונות המוארים בתקווה קלושה שמישהו יבחין בי וירד לעזרתי, אך הדממה מוחלטת כל כך שאני עוצמת את עיני וגולשת מטה. אחר כך אני יושבת על הרצפה הקרה במשך דקות אחדות ומחכה שנשימתי תחזור לסדרה. כשאני פוקחת את עיני מחזיר לי חדר הכניסה מבט דהוי ואפור, ונורה יחידה שמשתלשלת מהתקרה מאירה את דלת המעלית ואת האותיות השחורות הענקיות המרוחות עליה ואומרות: זין.
בתוך המעלית שורר חושך מוחלט. נראה שארץ מולדתי החליטה למרוט את עצבי עד פקיעה, ואני כבר קרובה לכך מאוד. באצבעות רועדות אני מגששת על דופנות המתכת אחר כפתורי הקומות, ולבסוף פותחת שוב את הדלת הארורה. באור הקלוש המסתנן פנימה אני יכולה לראות את חוט החשמל העירום שמתנודד במקום שבו היתה אמורה להיות המנורה.
"מה אתה עושה?!" שאלתי את האיש הגבוה שעמד בחדר המדרגות מול ארון החשמל ובידו אחד הפקקים של הדירה שלי. זה היה לאחר שהטלוויזיה שלי פלטה יבבה מוזרה וחושך מוחלט ירד על הסלון. סרגיי, שכני החדש בתל אביב, הופתע כשיצאתי למסדרון מהר כל כך. הוא חשב שיספיק להחליף את הפקקים שלו בשלי.
"אומה חולה," אני ממלמלת לעצמי בייאוש ולוחצת על כפתור הקומה השישית. המעלית עולה לאִטה, נשנקת ממאמץ ונעצרת בכל קומה, והדלתות שנפתחות בחריקה מגלות קירות אפורים מתקלפים ורצפה מזוהמת. אני משעינה על קיר המעלית את גופי הכואב, עוצמת את עיני ומניחה למחשבותי לנדוד לתל אביב. הפרחים על מעקה המרפסת שלי בוודאי ימותו בקרוב. אמי לא תטרח לבוא מחיפה במיוחד לשם כך. לכל היותר תבוא פעם בשבוע, ודרושה להם יותר מהשקיה אחת. חוץ מזה, קראתי פעם שגם צמחים זקוקים להתייחסות: אם אתה לא אוהב אותם, הם פשוט דועכים ומתים. ואהבה הם לא יקבלו מאמא.
נהגו לספר אצלנו שסבתי היתה מסוגלת לגדל עגבניות גם בחורף, אבל עכשיו, בשנים עשר בינואר, במעלית המיטלטלת שעולה באטיות מחדר המבוא הקפוא, אני מבינה כמה מגוחכת האגדה הזאת. בביטחון גמור אני יכולה לומר ששום דבר לא גדל ברוסיה בעונה הזאת של השנה.
אני מנסה לחשוב ממי עוד יכולתי לבקש לדאוג לצמחים, אבל לא עולה בראשי אף אחד. כבר עשרים שנה אני חיה בישראל, למדתי בה ואני עובדת בה ומשבחים אותי על הישגי, אבל חברים קרובים לא השגתי לי. את המחלקה בסוכנות אני מנהלת היטב, אף אחד לא חולק על כך, אבל לעשרים המנחים בצוות שלי יש חיים משלהם, בדיחות פרטיות וסודות שהם חולקים זה עם זה ולא איתי. לא מעט רכילות ודאי עוסקת גם בי. אין לי ספק שהם מחקים את צורת ההנחיה שלי בסדנאות, מכירים בעל פה את כל הבדיחות השחוקות שלי וצוחקים גם על האופן שבו אני מנהלת ישיבות צוות. כל זה לא היה אכפת לי אילו רק ראו בי אחת מהם, הרי אני בת גילם, אבל בעיניהם אני כבר מבוגרת מדי, מיושבת מדי בדעתי וצוננת. פעם שמעתי אותם מלגלגים על הבגדים שלי. "איפה היא קונה אותם?" שאל מישהו. "היא לא קונה אותם," ענו לו, "היא לוקחת מהארון של סבתא שלה."
"איך היית מגדירה את העבודה שלך?" שאל אותי הפסיכולוג שלי, שבגללו בעצם אני כאן. "היא בסדר," עניתי, "המשכורת טובה ואני יכולה להיות עצמאית." "עצמאית לעשות מה?" הוא שאל. אני פוקחת את עיני. דלת המעלית פתוחה עכשיו באחת הקומות. צעדים כבדים מתקרבים, ורגע לפני שהדלתות נסגרות חוצה את שדה ראייתי אישה. רק בחטף אני יכולה לראות את עיניה המבוהלות במרווח שמותירה הדלת הנסגרת. המעלית ממשיכה לעלות, גונחת וחורקת, וגופי מיטלטל בתוכה מצד אל צד.
דלתות המעלית נפתחות שוב. אישה אחרת עומדת מולי, קטנה ועגולה. ידיה שלובות על חזה, עיניה בורקות וחיוך גדול מאיר את פניה.
לפני שאני מספיקה לומר מילה מושכות אותי בזרועותי ידיים שמנמנות והיא מצמידה אותי בכוח אל חזה הרך, ועלי לאזן את עצמי שלא אמעד. אחר כך דוחפות אותי ידיה מעט אחורה בלי להרפות ממני, והיא סוקרת אותי מן המרחק הזה.
"לנצ'קה! לנצ'קה הקטנה. תראי כמה גדלת!" היא אומרת בקול נרגש. שמי הישן נישא בפיה בטבעיות גמורה, ואני לא טורחת לתקן אותה.
"שלום, מרינה ולדימירובנה," אני ממלמלת, המומה מן הקרבה.
היא תופסת אותי שוב בידי ומושכת אותי פנימה אל הדירה שמול המעלית. צעדיה של מרינה ולדימירובנה מהירים, כפות רגליה הקטנות רודפות זו אחר זו, והכול נעשה ביעילות מדהימה: מזוודותי כבר בפנים, המעיל שלי, הצעיף וכל שאר אביזרי החורף כבר תלויים בארון שבכניסה. והנה, בלי ששמתי לב, אני במטבח. הכול כאן זעיר כל כך, חם וביתי כמו מרינה ולדימירובנה, שעומדת עכשיו קטנה ועגולה במטבח האדום שלה בסינר אדום שחצאית פרחונית אדומה מבצבצת מתחתיו. עיניה מתרוצצות בחדווה ילדותית, סורקות אותי מכף רגל ועד ראש בחיוך מסוקרן. היא מורה לי לשבת, נפנית רגע לכיריים, ואני מעיפה מבט מהיר סביבי. אין ספק שהצבע האדום הוא הצבע האהוב על מרינה ולדימירובנה. שלושת הארונות במטבח הקטן צבועים אדום, ועל הטפט המצפה את הקיר דוגמה של זרי פרחים אדומים. מפת הפלסטיק הלבנה שעל השולחן מעוטרת בוורדים, אדומים כמובן, והצלחת שמרינה ולדימירובנה מניחה לפני אדומה בשוליה. בצלחת מרק בורשט ולידו פרוסת לחם שחור ושיני שום. "הלחם טרי טרי, קניתי ממש היום," היא מציינת בסיפוק ומכווצת רגע את עיניה.
"אין כמו שום לנקות את דרכי הנשימה," אמר אבי ודחף שתי שיני שום לנחירי אפו. "זה מה שאתה מייעץ לחולים שלך?" שאלתי, צוחקת מהמראה שלו. "לא, יקירתי. לישראלים אני רושם אקמול. מה ישראלים מבינים ברפואה אמיתית?" צחק ופלט את שיני השום אל מפת השולחן. לשנינו ברור שאבי מעריץ את הרפואה הישראלית ושזו בדיחה על חשבונם של הרוסים דווקא.
אני מנערת מעלי את דמותו של אבי ומביטה במרינה ולדימירובנה. "תאכלי," היא דוחקת בי, ואני מחייכת אליה במבוכה. אפה החד מכוון אל צלחתי, וקווצת שיער מתסרוקתה המנופחת שנפרמה מעט גולשת על מצחה.
בורשט הוא המאכל האהוב עלי. אמא עדיין מבשלת בורשט, אף שלעתים היא טוענת שהוא לא מתאים למזג האוויר בישראל. פעם אחת עשה אבי טעות חמורה ואמר שהוא עדיין זוכר את הבורשט שאמא שלה היתה מכינה. כמעט שבוע לא דיברה איתו, עד שהתנצל.
כאן, במטבח של מרינה ולדימירובנה, נראה הבורשט כמו נס: קורץ לעברי בצבעו האדום הזוהר. הריח המפולפל מדגדג את נחירי, והאדים מפשירים את לחיי הסמוקות מקור. אני מעלה מהצלחת את כף הכסף הענקית המלאה בנוזל הבוהק ומכניסה אותה לאט ובחגיגיות אל תוך פי, כאילו כל עתידי תלוי בזה. חומו של המרק היורד בגרוני אל בטני מתפשט בכל גופי, ועל הלשון הוא משאיר את טעמו המתוק חמוץ. ההנאה גדולה, ולולי עיניה הבוחנות של מרינה ולדימירובנה אולי היתה מושלמת. אני יכולה לראות את מרינה בזווית עיני, פותחת את פיה עם כל גמיעה שלי עד שהיא נשענת באנחת רווחה על גב הכיסא. אני מרכינה את ראשי אל הצלחת כדי להסתיר את החיוך שעולה על שפתי. זרועה נוגעת בזרועי. המגע הפתאומי מכווץ את שרירי ואני מפסיקה לאכול.
"למה מגע אנושי מפחיד אותך כל כך?" שאל ד"ר לחובר. לרגע אני יכולה לראות אותו: מתנדנד מולי בכורסת העור, מסדר את משקפיו על אפו שלא יגלשו.
צלצול הטלפון מרעיד אותי.
מרינה ולדימירובנה מתנתקת ממני וממהרת לקום מהשולחן. על הקו אמי. מטר שאלות נוחת עלי בקולה היבש. "קחי נשימה עמוקה," אני מזכירה לעצמי. על סקרנותה אני עונה רק ב"כן" ו"לא", וקולה החד צורם באוזני. כשהיא משתתקת עדיין נשמעות ממרחק נשימותיה. אני מרגישה שבעוד רגע תכריע אותי העייפות. עפעפי כבדים ואני נותנת לעיני להיעצם, ובקול רפה אני מבקשת מאמי שנמשיך את השיחה מחר. "בסדר. תעשי כרצונך. אבא ואני פשוט דאגנו לך. זה הכול," אומרת אמי ומנתקת. הקליק מהדהד בחלל ראשי. לא מעט שנים התנסיתי בניתוקים כאלה, ועדיין הצליל הזה מהדהד.
ידה של מרינה ולדימירובנה נחה על גבי ומחזירה את השפופרת אל כנה. "כדאי שתנוחי," היא אומרת. מיתר אחד ניתק מגופי ואני רוצה לבכות. "מה יקרה אם מישהו יטפל בך?" שאל ד"ר לחובר. לא ידעתי את התשובה, אבל עייפתי מכך שאף אחד לא מטפל בי. אמרתי לעצמי שאחרי שאישן יחזור הכול למצבו הרגיל, אבל כבר זמן רב אני לא בטוחה שהמצב הרגיל הוא הדבר שאני רוצה בו.
 

אולה גרויסמן

אולה (אולגה) גרויסמן (לבית רבינוביץ') נולדה בי"ט בניסן תשכ"ה, 21 באפריל 1965 במוסקבה. עלתה ארצה כילדה ב-1972. למדה בבית הספר העברי הריאלי בחיפה ובאוניברסיטת חיפה. עוסקת בציור ובתרפיה באמנות. מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. כותבת על עצמה: "מהגרת תמידית: נולדתי במוסקבה. גדלתי בחיפה. התבגרתי בתל-אביב. מטפלת באמנות. אמא לשניים. נשואה לאחד. יושבת באנגליה. כותבת על מה שרואה מהחלון וגם על מה שרחוק קצת יותר".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4jn4ubwb

עוד על הספר

מזוודה על השלג אולה גרויסמן

ינואר 1992, מוסקבה. יום ראשון בערב

"איזה ארץ זאת," אני מסננת ומנסה לעמוד זקוף. מהרגע שנחתּי כאן אני הולכת כפופה ומכווצת כל כך עד שאני מתקשה להביט ישירות קדימה. כמות הבגדים שאני לובשת כדי להתחמם היא בלתי אפשרית, הצעיף חונק את צווארי, ואני נאלצת לסובב את כל גופי כדי לראות היכן אני נמצאת. פנסים חיוורים מטילים את אורם מלמעלה, לוכדים באלומות צהובות וצרות את פתיתי השלג, והבניינים הגבוהים עומדים זה בצד זה, בנויים כולם במתכונת אחת אחידה. אני מבוססת בשלג, סוחבת אחרי את שתי המזוודות. פתיתים לבנים חודרים אל פי, ואני מקללת את הרגע שהסכמתי לבוא לכאן. מה לעזאזל קיוויתי למצוא בארץ הולדתי, האם ציפיתי שתפתח לקראתי את זרועותיה ותחבק אותי כמו אם את בנה האובד?
נשימתי נעשית כבדה יותר ויותר, ורגלי מתחילות לכאוב מהמאמץ. האדים שיוצאים מפי מערפלים את עיני, והשלג חורק תחת רגלי בחְריק חְריק קצבי שעונה כהד לקצב נשימתי. חְריק חְריק נמעכו הכרובים תחת ידיו של אבי, נכבשו במלח ונדחפו באכזריות לתוך צנצנות זכוכית ענקיות.
אני נעצרת. עלי לאסוף כוח ולתת לידי לנוח מסחיבת המזוודות, שאמי התעקשה שאקח בהן את כל הבגדים החמים שלי עם תחתוני הצמר וגופיות הצמר שקנתה לי יום לפני הנסיעה בשוק הכרמל. אני מותחת את גבי ומאמצת את עיני כדי לקרוא את מספר הבניין שלפני. הרגשה קרובה לאושר מציפה אותי כשאני מגלה שהמספר הוא 107 - הבניין של מרינה ולדימירובנה.
גם זה מעצבן בארץ הזאת, השמות. "את חייבת לקרוא לה עם השם השני ביחד. אחרת זה לא מנומס," אמרה אמי בתוקף. "זאת לא ישראל. הם מקפידים על זה." מרינה ולדימירובנה היתה חברת ילדות של אמא ומתברר שהכירה אותי מהיום שנולדתי, אבל את שמה שמעתי לראשונה רק לפני ימים אחדים. "היא קיבלה את המכתב והיא מחכה לך," ציינה אמי ביובש. כל גינוני הנימוס רחוקים ממני עכשיו, ואפילו אמי לא היתה מתעקשת עליהם כרגע. נהג המונית שהביא אותי מנמל התעופה התעקש להוריד אותי "ממש על יד הפינה", וכמעט חצי שעה בוססתי בשלג.
אני אוספת את כוחותי האחרונים וגוררת את עצמי ואת המזוודות בכיוון הבניין. מה שמתגלה לי מקרוב עוצר אותי במקום - הכניסה לבניין חסומה בערימת שלג שגבוהה יותר ממני. אני מביטה בערימה הענקית כמו גור כלבים שנזרק החוצה ועכשיו הוא מביט בביתו בחוסר אמון ובגעגועים. אני רוצה לבכות. קר לי, גבי כואב, פני צורבים מהכפור ואני רוצה הביתה.
בתל אביב לכל היותר יורד עכשיו קצת גשם, דיזנגוף מואר ומלא חיים, ואפשר להרים יד ולעצור מונית בכל רגע. אך לא כאן. כאן קר וחשוך והרחובות ריקים. אני דוחפת את המזוודות במעלה ערימת השלג ונעמדת על ראשה חסרת נשימה ומביטה מטה. מישהו עקר את הדלת מציריה והניח אותה כמגלשה במורד הערימה. אני הודפת את המזוודות מטה והן גולשות ברעש אדיר אל חדר הכניסה.
"את יכולה לעשות את זה," צעקה אלי דורית מתחתי. המגלשה הכחולה התפתלה כנחש ארסי, מאיימת להטביע אותי ברגע שאחליט להניח עליה את ישבני. "זוזי כבר," שמעתי קול עצבני מאחורי, ולפני שהספקתי להגיב כבר דחפו אותי בגב ואיבדתי את שיווי המשקל. המים נשאו אותי בכל כוחם, מטלטלים אותי מצד אל צד. מי הבריכה כיסו את ראשי, ופי התמלא במי כלור. "עשית את זה," צהלה דורית, ואני נתקפתי אימה.
עכשיו, בראש ערימת השלג, משתלטת עלי האימה שוב. לבי הולם במהירות וראייתי מתערפלת. אני מרימה את עיני אל החלונות המוארים בתקווה קלושה שמישהו יבחין בי וירד לעזרתי, אך הדממה מוחלטת כל כך שאני עוצמת את עיני וגולשת מטה. אחר כך אני יושבת על הרצפה הקרה במשך דקות אחדות ומחכה שנשימתי תחזור לסדרה. כשאני פוקחת את עיני מחזיר לי חדר הכניסה מבט דהוי ואפור, ונורה יחידה שמשתלשלת מהתקרה מאירה את דלת המעלית ואת האותיות השחורות הענקיות המרוחות עליה ואומרות: זין.
בתוך המעלית שורר חושך מוחלט. נראה שארץ מולדתי החליטה למרוט את עצבי עד פקיעה, ואני כבר קרובה לכך מאוד. באצבעות רועדות אני מגששת על דופנות המתכת אחר כפתורי הקומות, ולבסוף פותחת שוב את הדלת הארורה. באור הקלוש המסתנן פנימה אני יכולה לראות את חוט החשמל העירום שמתנודד במקום שבו היתה אמורה להיות המנורה.
"מה אתה עושה?!" שאלתי את האיש הגבוה שעמד בחדר המדרגות מול ארון החשמל ובידו אחד הפקקים של הדירה שלי. זה היה לאחר שהטלוויזיה שלי פלטה יבבה מוזרה וחושך מוחלט ירד על הסלון. סרגיי, שכני החדש בתל אביב, הופתע כשיצאתי למסדרון מהר כל כך. הוא חשב שיספיק להחליף את הפקקים שלו בשלי.
"אומה חולה," אני ממלמלת לעצמי בייאוש ולוחצת על כפתור הקומה השישית. המעלית עולה לאִטה, נשנקת ממאמץ ונעצרת בכל קומה, והדלתות שנפתחות בחריקה מגלות קירות אפורים מתקלפים ורצפה מזוהמת. אני משעינה על קיר המעלית את גופי הכואב, עוצמת את עיני ומניחה למחשבותי לנדוד לתל אביב. הפרחים על מעקה המרפסת שלי בוודאי ימותו בקרוב. אמי לא תטרח לבוא מחיפה במיוחד לשם כך. לכל היותר תבוא פעם בשבוע, ודרושה להם יותר מהשקיה אחת. חוץ מזה, קראתי פעם שגם צמחים זקוקים להתייחסות: אם אתה לא אוהב אותם, הם פשוט דועכים ומתים. ואהבה הם לא יקבלו מאמא.
נהגו לספר אצלנו שסבתי היתה מסוגלת לגדל עגבניות גם בחורף, אבל עכשיו, בשנים עשר בינואר, במעלית המיטלטלת שעולה באטיות מחדר המבוא הקפוא, אני מבינה כמה מגוחכת האגדה הזאת. בביטחון גמור אני יכולה לומר ששום דבר לא גדל ברוסיה בעונה הזאת של השנה.
אני מנסה לחשוב ממי עוד יכולתי לבקש לדאוג לצמחים, אבל לא עולה בראשי אף אחד. כבר עשרים שנה אני חיה בישראל, למדתי בה ואני עובדת בה ומשבחים אותי על הישגי, אבל חברים קרובים לא השגתי לי. את המחלקה בסוכנות אני מנהלת היטב, אף אחד לא חולק על כך, אבל לעשרים המנחים בצוות שלי יש חיים משלהם, בדיחות פרטיות וסודות שהם חולקים זה עם זה ולא איתי. לא מעט רכילות ודאי עוסקת גם בי. אין לי ספק שהם מחקים את צורת ההנחיה שלי בסדנאות, מכירים בעל פה את כל הבדיחות השחוקות שלי וצוחקים גם על האופן שבו אני מנהלת ישיבות צוות. כל זה לא היה אכפת לי אילו רק ראו בי אחת מהם, הרי אני בת גילם, אבל בעיניהם אני כבר מבוגרת מדי, מיושבת מדי בדעתי וצוננת. פעם שמעתי אותם מלגלגים על הבגדים שלי. "איפה היא קונה אותם?" שאל מישהו. "היא לא קונה אותם," ענו לו, "היא לוקחת מהארון של סבתא שלה."
"איך היית מגדירה את העבודה שלך?" שאל אותי הפסיכולוג שלי, שבגללו בעצם אני כאן. "היא בסדר," עניתי, "המשכורת טובה ואני יכולה להיות עצמאית." "עצמאית לעשות מה?" הוא שאל. אני פוקחת את עיני. דלת המעלית פתוחה עכשיו באחת הקומות. צעדים כבדים מתקרבים, ורגע לפני שהדלתות נסגרות חוצה את שדה ראייתי אישה. רק בחטף אני יכולה לראות את עיניה המבוהלות במרווח שמותירה הדלת הנסגרת. המעלית ממשיכה לעלות, גונחת וחורקת, וגופי מיטלטל בתוכה מצד אל צד.
דלתות המעלית נפתחות שוב. אישה אחרת עומדת מולי, קטנה ועגולה. ידיה שלובות על חזה, עיניה בורקות וחיוך גדול מאיר את פניה.
לפני שאני מספיקה לומר מילה מושכות אותי בזרועותי ידיים שמנמנות והיא מצמידה אותי בכוח אל חזה הרך, ועלי לאזן את עצמי שלא אמעד. אחר כך דוחפות אותי ידיה מעט אחורה בלי להרפות ממני, והיא סוקרת אותי מן המרחק הזה.
"לנצ'קה! לנצ'קה הקטנה. תראי כמה גדלת!" היא אומרת בקול נרגש. שמי הישן נישא בפיה בטבעיות גמורה, ואני לא טורחת לתקן אותה.
"שלום, מרינה ולדימירובנה," אני ממלמלת, המומה מן הקרבה.
היא תופסת אותי שוב בידי ומושכת אותי פנימה אל הדירה שמול המעלית. צעדיה של מרינה ולדימירובנה מהירים, כפות רגליה הקטנות רודפות זו אחר זו, והכול נעשה ביעילות מדהימה: מזוודותי כבר בפנים, המעיל שלי, הצעיף וכל שאר אביזרי החורף כבר תלויים בארון שבכניסה. והנה, בלי ששמתי לב, אני במטבח. הכול כאן זעיר כל כך, חם וביתי כמו מרינה ולדימירובנה, שעומדת עכשיו קטנה ועגולה במטבח האדום שלה בסינר אדום שחצאית פרחונית אדומה מבצבצת מתחתיו. עיניה מתרוצצות בחדווה ילדותית, סורקות אותי מכף רגל ועד ראש בחיוך מסוקרן. היא מורה לי לשבת, נפנית רגע לכיריים, ואני מעיפה מבט מהיר סביבי. אין ספק שהצבע האדום הוא הצבע האהוב על מרינה ולדימירובנה. שלושת הארונות במטבח הקטן צבועים אדום, ועל הטפט המצפה את הקיר דוגמה של זרי פרחים אדומים. מפת הפלסטיק הלבנה שעל השולחן מעוטרת בוורדים, אדומים כמובן, והצלחת שמרינה ולדימירובנה מניחה לפני אדומה בשוליה. בצלחת מרק בורשט ולידו פרוסת לחם שחור ושיני שום. "הלחם טרי טרי, קניתי ממש היום," היא מציינת בסיפוק ומכווצת רגע את עיניה.
"אין כמו שום לנקות את דרכי הנשימה," אמר אבי ודחף שתי שיני שום לנחירי אפו. "זה מה שאתה מייעץ לחולים שלך?" שאלתי, צוחקת מהמראה שלו. "לא, יקירתי. לישראלים אני רושם אקמול. מה ישראלים מבינים ברפואה אמיתית?" צחק ופלט את שיני השום אל מפת השולחן. לשנינו ברור שאבי מעריץ את הרפואה הישראלית ושזו בדיחה על חשבונם של הרוסים דווקא.
אני מנערת מעלי את דמותו של אבי ומביטה במרינה ולדימירובנה. "תאכלי," היא דוחקת בי, ואני מחייכת אליה במבוכה. אפה החד מכוון אל צלחתי, וקווצת שיער מתסרוקתה המנופחת שנפרמה מעט גולשת על מצחה.
בורשט הוא המאכל האהוב עלי. אמא עדיין מבשלת בורשט, אף שלעתים היא טוענת שהוא לא מתאים למזג האוויר בישראל. פעם אחת עשה אבי טעות חמורה ואמר שהוא עדיין זוכר את הבורשט שאמא שלה היתה מכינה. כמעט שבוע לא דיברה איתו, עד שהתנצל.
כאן, במטבח של מרינה ולדימירובנה, נראה הבורשט כמו נס: קורץ לעברי בצבעו האדום הזוהר. הריח המפולפל מדגדג את נחירי, והאדים מפשירים את לחיי הסמוקות מקור. אני מעלה מהצלחת את כף הכסף הענקית המלאה בנוזל הבוהק ומכניסה אותה לאט ובחגיגיות אל תוך פי, כאילו כל עתידי תלוי בזה. חומו של המרק היורד בגרוני אל בטני מתפשט בכל גופי, ועל הלשון הוא משאיר את טעמו המתוק חמוץ. ההנאה גדולה, ולולי עיניה הבוחנות של מרינה ולדימירובנה אולי היתה מושלמת. אני יכולה לראות את מרינה בזווית עיני, פותחת את פיה עם כל גמיעה שלי עד שהיא נשענת באנחת רווחה על גב הכיסא. אני מרכינה את ראשי אל הצלחת כדי להסתיר את החיוך שעולה על שפתי. זרועה נוגעת בזרועי. המגע הפתאומי מכווץ את שרירי ואני מפסיקה לאכול.
"למה מגע אנושי מפחיד אותך כל כך?" שאל ד"ר לחובר. לרגע אני יכולה לראות אותו: מתנדנד מולי בכורסת העור, מסדר את משקפיו על אפו שלא יגלשו.
צלצול הטלפון מרעיד אותי.
מרינה ולדימירובנה מתנתקת ממני וממהרת לקום מהשולחן. על הקו אמי. מטר שאלות נוחת עלי בקולה היבש. "קחי נשימה עמוקה," אני מזכירה לעצמי. על סקרנותה אני עונה רק ב"כן" ו"לא", וקולה החד צורם באוזני. כשהיא משתתקת עדיין נשמעות ממרחק נשימותיה. אני מרגישה שבעוד רגע תכריע אותי העייפות. עפעפי כבדים ואני נותנת לעיני להיעצם, ובקול רפה אני מבקשת מאמי שנמשיך את השיחה מחר. "בסדר. תעשי כרצונך. אבא ואני פשוט דאגנו לך. זה הכול," אומרת אמי ומנתקת. הקליק מהדהד בחלל ראשי. לא מעט שנים התנסיתי בניתוקים כאלה, ועדיין הצליל הזה מהדהד.
ידה של מרינה ולדימירובנה נחה על גבי ומחזירה את השפופרת אל כנה. "כדאי שתנוחי," היא אומרת. מיתר אחד ניתק מגופי ואני רוצה לבכות. "מה יקרה אם מישהו יטפל בך?" שאל ד"ר לחובר. לא ידעתי את התשובה, אבל עייפתי מכך שאף אחד לא מטפל בי. אמרתי לעצמי שאחרי שאישן יחזור הכול למצבו הרגיל, אבל כבר זמן רב אני לא בטוחה שהמצב הרגיל הוא הדבר שאני רוצה בו.