התכתבות בכיוון אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התכתבות בכיוון אחד
הוספה למועדפים

התכתבות בכיוון אחד

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
ילידת 1947, נולדה בלבוב שבברית המועצות לשעבר. 
הגיעה עם הוריה ארצה דרך פולים ב-1960, גרהבמעברה במשך 6 שהים.
בעלת תואר שני בספרות צרפת ושני תארים ראשונים באמנות התאטרון ותולדות האמנות. לימדה צרפתית ותולדות האמנות במשך 34 שנים. כתבה 6 ספרים והיו לה 6 תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים.

תקציר

מכתבים לאם שכתבה הבת החל מהיום השביעי של השבעה.
תוך כדי כך נחשפים הביוגרפיה של האם ותולדות המשפחה.

פרק ראשון

הקדמה

 
ביום השביעי לשבעה לקחתי עט ודפים מהמדפסת והתחלתי לכתוב לאמי היקרה לי מכול.
ללא שום תכנון מראש, הלכתי בעקבות הלב והיד שהובילו אותי. לא הייתי מסוגלת לכתוב דברים אלה במחשב, ולא רק מפני שאין בו האלף-בית הקירילי. כי עבורי, אין כמו הכתיבה ביד, המעבירה את התחושות ואת הריגושים העמוקים והכנים ביותר.
גם בארץ תקשרנו בינינו לרוב ברוסית, ולא יכולתי לכתוב לאמי אלא בשפת האם שלי, השפה שלנו, שהודות להורי לא שכחתי אף על פי שהייתי רק בת עשר כשמשפחתנו הקטנה עזבה את ברית המועצות.
את מרבית המכתבים האלה תרגמתי לעברית, והיתה זאת בהחלט משימה לא פשוטה. קשה מאוד למצוא ביטויים מקבילים ומילים שוות ערך לאינספור הוואריאציות של מילות החיבה וסיומות שמות העצם מחממות-הלב של השפה הרוסית. פה ושם, כאשר המשמעות היתה ברורה מן ההקשר, השארתי אף את המילה המקורית, והקורא את מכתבַי אלה יוכל בהזדמנות זאת לטעום מקצת מהצלילים הסלאביים הרכים והמלטפים.
מלבד קשיי תרגום אובייקטיביים אלה, פיתחנו בין שתינו שפה משפחתית, אינטימית, עם קודים מוכרים ומובנים רק לנו...
ובנוסף למגבלות התרגום ואילוציו, בגרסה העברית ויתרתי מצד אחד על אפיזודות ופרטים מסוימים הקשורים באנשים שדווקא בתקופה הקשה ביותר אִכזבו אותי – והיו גם כאלה – ומצד שני הוספתי ופיתחתי קטעים אחרים.
לאחר שהשלמתי את מלאכת התרגום, ב-30 במרץ 2013 חידשתי את הכתיבה ישירות בעברית. ה"מהפך" התבקש, וקרה כמעצמו באופן טבעי. תוך כדי תהליך התרגום, שכאמור היה די מורכב, נכנסתי יותר ויותר לשפת המקום. היה לי גם צורך להביע ולפרוק את העובר עלי בימים ובחודשים אלה, בסביבתי וביחסים שלי עם אנשים הדוברים לרוב עברית. ומעבר לעובדה שאמי שלטה יפה מאוד גם בעברית, נראה לי מסורבל ומיותר לאמץ תרגום "הלוך-חזור" שכזה.
בנוסף לכל אלה, במכתבי ההמשך הקדשתי מקום לא מבוטל ליצירתה, והרגשתי הרבה יותר נוח להתבטא בשפה שבה כתבתי בעבר את העבודות הסמינריוניות שלי בחוג לתולדות האמנות. ככל שהתקדמתי בכתיבה התברר לי שלא אחביא את המכתבים האלה באחת המגירות שלי.
אף על פי שהחשיפה היתה תמיד קשה לשתינו, החלטתי הפעם ללכת כנגד הנטייה הטבעית שלנו, ואף שאמי היתה צנועה, דיסקרטית ומופנמת מאוד – ואולי ביתר שאת דווקא בגלל זה – רציתי לספר, ולו במקצת, עליה ועל חייה הלא-קלים והמרתקים, לפחות עכשיו ובמידת אפשרותי המוגבלת.
להתכתבות חד-צדדית זו צירפתי תצלומים המייצגים את מכלול יצירתה, שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותה ומחייה. לאור מספרם הגדול של פסליה וציוריה, הבחירה לא היתה קלה, אבל אני מניחה שגם דוגמאות אלה אינן זקוקות למילים נוספות על מנת לבטא את העושר הפנימי, את הכישרון ואת היצירתיות של מָמוּסינְ'קָה היקרה שלי.
סופי רחלנקו
 
15.01.13 - 20:15
מָמוּסִינְ'קָה היקרה שלי,
כשהייתי פונה אלייך במילים אלה, היית עונה לי: "ואת שלי!" וכעת את כבר לא יכולה לענות לי, אבל אולי, אולי, אף על פי שלא הפכתי פתאום לדתייה ואין לי שום כוונה לחזור בתשובה, להיפך, יש לי יותר מדי שאלות שנשארות ללא מענה, אולי בכל זאת נפשך ממשיכה לחוש אותי, אולי זאת את שלא מניחה לי להרים ידיים ואף מסייעת לי לכתוב מילים אלה... הרי תמיד הבנו זו את זו גם ללא מילים, בחצי מבט, ברמז של קריצה או חיוך.
הפרידה הפיזית שלנו נמשכת כבר כשבעה ימים, שבעה ימים נוראיים, וליתר דיוק שבעה ימים פחות כשש שעות. כמה נורא ורע לי בלעדייך, כמה כואב לי שכה סבלת. לא הגיעו לך כל הייסורים האלה, הפיזיים והנפשיים כאחת!
תמיד היית כזו גיבורה והתגברת על מצבים כה קשים, שלמרות ההבנה והסימביוזה שבינינו, סירבתי להאמין בהידרדרות הבלתי הפיכה במצב בריאותך. לפעמים ניסיתי לשכנע ולעודד אותך להמשיך בפעולות שנעשו יותר ויותר קשות עבורך, ביקשתי ממך את הבלתי אפשרי, שלא היה תלוי בך! לפעמים אף כעסתי, חשבתי שאת מסוגלת לא להיכנע, ועכשיו אני לא יכולה לסלוח לעצמי על כך.
נכון שגם לי לא היה קל. רבים אמרו, ואומרים אף כיום, שעשיתי מעל ומעבר. אבל אני מודעת ויודעת שלא אחת טעיתי, שלא הצלחתי להעריך בזמן את חומרת מצבך, ולמרות גילי המתקדם הייתי רוצה להגיד לך שוב, כמו שנהגתי להגיד לך כשהייתי קטנה: "אמא'לה, את לא כועסת עלי?"
הרגשתי צורך, נכון יותר דחף, לכתוב לך, ואולי איזשהו אינטרנט נסתר ואלחוטי יעביר אלייך את תחושתי ומחשבותי... ובעצם, את הרי מכירה אותי כל כך טוב, הכתיבה עוזרת גם לי, עוזרת לי להתמודד עם המצב החדש והקשה מנשוא, עוזרת לי להמשיך.
אני נזכרת כעת בהתכתבויות שלנו מתקופות ההשתלמויות שלי בפריז. במגירות שולחן הכתיבה שלך שמרת את כל מכתבי, סידרת אותם לפי השנים וכל צרור קשרת בסרט. אני מצדי שמרתי את כל המכתבים שלך. אני מקווה שבאחד הימים יהיה לי הכוח להתיר את הסרטים ולקרוא אותם שוב, אך כעת לא אוכל לעמוד בכך.
אף שהייתי בת עשר בלבד כשעזבנו את ברית המועצות, התכתבנו תמיד ברוסית, שפת האם שלך וגם שלי. לפעמים, פה ושם, תיקנת לי שגיאות אחדות, אך לרוב שיבחת אותי על כך שלא שכחתי את השפה. וכמה יפה את התבטאת בשפתו של פושקין, אף על פי שהרוסית שלך היתה רק מהבית, כי את כל לימודייך – בית הספר היסודי, גימנסיה ואוניברסיטה – עשית בפולנית!
והיום אני מתחילה התכתבות מסוג אחר... כשהתלבטתי, כשלא הייתי בטוחה בעצמי, נהגת לצטט בפני את הפתגם הסיני, האומר שהצעד הראשון שווה ערך למחצית הדרך. מאז ליל
9 בינואר הנורא, רעידת האדמה הפרטית שלי, אין לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי. אך מה שלא יהיה את תחסרי לי, אמא'לה היקרה שלי, עד סוף ימי! ואז ניפגש שוב, כי בבית העלמין "ירקון" קניתי לי מקום לצדך.
לפני שבוע, קרוב לשתיים בלילה, הבחנתי פתאום בנשימות הכבדות והמהירות שלך, שהלכו והתמעטו בהדרגה עד שנדמו לגמרי. מבוהלת ונואשת לחצתי על כפתור המצוקה של שח"ל, אבל היה כבר מאוחר מדי. בחוץ השתוללה סערה ששנים רבות הארץ לא ידעה כמותה, ואני ידעתי שמשהו איום ונורא ובלתי הפיך קורה אצלנו, צרחתי וצרחתי.
ניסיון ההחייאה נכשל, והרופא, בליווי הפרמדיק של שח"ל, עזבו את הבית והשאירו אותי לבדי אתך. לא יודעת איך שרדתי באותו לילה. צעדתי בחדרך הלוך ושוב, כשכל פעם אני ניגשת אלייך, מנשקת את פנייך היפות, עם הבעת הסבל והייסורים שלא אשכח לעולם, מלטפת את ידייך, ידי הזהב שלך, שהחווירו והתקררו יותר ויותר. חיכיתי כך עד הבוקר, עד שמונה בערך, ואז ניסיתי לחייג לחברה קדישא. מוזר, אבל כל המספרים שהשאירו לי הרופא והפרמדיק משח"ל לא היו מחוברים... חסרת אונים צלצלתי לנועה, השכנה הצעירה הנחמדה, והיא שמצאה את המספר המעודכן, התקשרה ודיברה עם אנשי חברה קדישא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
גם כעת אין לי כוח להמשיך ולתאר את הסיוט של היום הראשון בלעדייך, את ההלוויה למחרת, את תחושת היעדרותך הכואבת והמעיקה, שלא עוזבת אותי אף לרגע.
לפני שלושה ימים גיליתי בבית אלבום כמעט ריק, ואחרי שהוצאתי את התמונות המעטות שהיו בו, התחלתי לסדר כרונולוגית, לפחות באופן ארעי, חלק מהצילומים שלך. באחת המגירות של השִידה מצאתי את קופסת העץ העתיקה שלך, שעליה שמרת כעל בבת עין במשך עשרות שנים, כולל שנות המלחמה. כמה אלפי קילומטרים עבר הארכיון הפרטי הזה יחד אתך! טמנת שם צילומים של ההורים שלך, סבא וסבתא שלי שלצערי לא הכרתי ושמעתי עליהם רק מסיפורייך. וכמה נעים היה לי לגלות אותך שוב כילדונת מתוקה, כנערה פיקחית וחמודה, כבחורה נאה וכסטודנטית רצינית ומקסימה.
אני אומרת "לגלות אותך שוב", כי אמנם הראית לי את התמונות בעבר, אבל לא זכרתי את כולן. בהמשך דליתי מהקופסה החומה (כמעט קופסה שחורה של שורשינו...) צילומים שלך לצדו של אבא שלי, את חיילת ואבא קצין, שניכם במדים של הצבא האדום. בשנים שלאחר המלחמה, את כבר אם צעירה והתינוקת שבזרועותייך זאת אני, וגם צילום הבית היפה שלנו בלְבוֹב, ותזכורות נוספות בשחור-לבן לחופשות מלאות השמש שלנו לחופי הים הבלטי או הים השחור, פָלַנְגָה, אוֹדֶסָה, האי קְרִים... כמה יקרה לי התמונה של שלושתנו על רקע מבצר "קן הסנונית" (Lastotchkino Gnezdo), הנקרא כך, הסברת לי בזמנו, משום שנבנה מעל סלע גבוה מאוד שבסיסו נושק לים. הנוף עוצר נשימה, מסחרר, את לצדו של אבא, אני ביניכם, ושלושתנו נינוחים ומאושרים. כן, גם לנו היו זמנים אחרים...
יקרה שלי, מקווה להמשיך מחר כי גל הגעגועים והנוסטלגיה חזקים ממני...
ילידת 1947, נולדה בלבוב שבברית המועצות לשעבר. 
הגיעה עם הוריה ארצה דרך פולים ב-1960, גרהבמעברה במשך 6 שהים.
בעלת תואר שני בספרות צרפת ושני תארים ראשונים באמנות התאטרון ותולדות האמנות. לימדה צרפתית ותולדות האמנות במשך 34 שנים. כתבה 6 ספרים והיו לה 6 תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2015
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
התכתבות בכיוון אחד סופי רחלנקו

הקדמה

 
ביום השביעי לשבעה לקחתי עט ודפים מהמדפסת והתחלתי לכתוב לאמי היקרה לי מכול.
ללא שום תכנון מראש, הלכתי בעקבות הלב והיד שהובילו אותי. לא הייתי מסוגלת לכתוב דברים אלה במחשב, ולא רק מפני שאין בו האלף-בית הקירילי. כי עבורי, אין כמו הכתיבה ביד, המעבירה את התחושות ואת הריגושים העמוקים והכנים ביותר.
גם בארץ תקשרנו בינינו לרוב ברוסית, ולא יכולתי לכתוב לאמי אלא בשפת האם שלי, השפה שלנו, שהודות להורי לא שכחתי אף על פי שהייתי רק בת עשר כשמשפחתנו הקטנה עזבה את ברית המועצות.
את מרבית המכתבים האלה תרגמתי לעברית, והיתה זאת בהחלט משימה לא פשוטה. קשה מאוד למצוא ביטויים מקבילים ומילים שוות ערך לאינספור הוואריאציות של מילות החיבה וסיומות שמות העצם מחממות-הלב של השפה הרוסית. פה ושם, כאשר המשמעות היתה ברורה מן ההקשר, השארתי אף את המילה המקורית, והקורא את מכתבַי אלה יוכל בהזדמנות זאת לטעום מקצת מהצלילים הסלאביים הרכים והמלטפים.
מלבד קשיי תרגום אובייקטיביים אלה, פיתחנו בין שתינו שפה משפחתית, אינטימית, עם קודים מוכרים ומובנים רק לנו...
ובנוסף למגבלות התרגום ואילוציו, בגרסה העברית ויתרתי מצד אחד על אפיזודות ופרטים מסוימים הקשורים באנשים שדווקא בתקופה הקשה ביותר אִכזבו אותי – והיו גם כאלה – ומצד שני הוספתי ופיתחתי קטעים אחרים.
לאחר שהשלמתי את מלאכת התרגום, ב-30 במרץ 2013 חידשתי את הכתיבה ישירות בעברית. ה"מהפך" התבקש, וקרה כמעצמו באופן טבעי. תוך כדי תהליך התרגום, שכאמור היה די מורכב, נכנסתי יותר ויותר לשפת המקום. היה לי גם צורך להביע ולפרוק את העובר עלי בימים ובחודשים אלה, בסביבתי וביחסים שלי עם אנשים הדוברים לרוב עברית. ומעבר לעובדה שאמי שלטה יפה מאוד גם בעברית, נראה לי מסורבל ומיותר לאמץ תרגום "הלוך-חזור" שכזה.
בנוסף לכל אלה, במכתבי ההמשך הקדשתי מקום לא מבוטל ליצירתה, והרגשתי הרבה יותר נוח להתבטא בשפה שבה כתבתי בעבר את העבודות הסמינריוניות שלי בחוג לתולדות האמנות. ככל שהתקדמתי בכתיבה התברר לי שלא אחביא את המכתבים האלה באחת המגירות שלי.
אף על פי שהחשיפה היתה תמיד קשה לשתינו, החלטתי הפעם ללכת כנגד הנטייה הטבעית שלנו, ואף שאמי היתה צנועה, דיסקרטית ומופנמת מאוד – ואולי ביתר שאת דווקא בגלל זה – רציתי לספר, ולו במקצת, עליה ועל חייה הלא-קלים והמרתקים, לפחות עכשיו ובמידת אפשרותי המוגבלת.
להתכתבות חד-צדדית זו צירפתי תצלומים המייצגים את מכלול יצירתה, שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותה ומחייה. לאור מספרם הגדול של פסליה וציוריה, הבחירה לא היתה קלה, אבל אני מניחה שגם דוגמאות אלה אינן זקוקות למילים נוספות על מנת לבטא את העושר הפנימי, את הכישרון ואת היצירתיות של מָמוּסינְ'קָה היקרה שלי.
סופי רחלנקו
 
15.01.13 - 20:15
מָמוּסִינְ'קָה היקרה שלי,
כשהייתי פונה אלייך במילים אלה, היית עונה לי: "ואת שלי!" וכעת את כבר לא יכולה לענות לי, אבל אולי, אולי, אף על פי שלא הפכתי פתאום לדתייה ואין לי שום כוונה לחזור בתשובה, להיפך, יש לי יותר מדי שאלות שנשארות ללא מענה, אולי בכל זאת נפשך ממשיכה לחוש אותי, אולי זאת את שלא מניחה לי להרים ידיים ואף מסייעת לי לכתוב מילים אלה... הרי תמיד הבנו זו את זו גם ללא מילים, בחצי מבט, ברמז של קריצה או חיוך.
הפרידה הפיזית שלנו נמשכת כבר כשבעה ימים, שבעה ימים נוראיים, וליתר דיוק שבעה ימים פחות כשש שעות. כמה נורא ורע לי בלעדייך, כמה כואב לי שכה סבלת. לא הגיעו לך כל הייסורים האלה, הפיזיים והנפשיים כאחת!
תמיד היית כזו גיבורה והתגברת על מצבים כה קשים, שלמרות ההבנה והסימביוזה שבינינו, סירבתי להאמין בהידרדרות הבלתי הפיכה במצב בריאותך. לפעמים ניסיתי לשכנע ולעודד אותך להמשיך בפעולות שנעשו יותר ויותר קשות עבורך, ביקשתי ממך את הבלתי אפשרי, שלא היה תלוי בך! לפעמים אף כעסתי, חשבתי שאת מסוגלת לא להיכנע, ועכשיו אני לא יכולה לסלוח לעצמי על כך.
נכון שגם לי לא היה קל. רבים אמרו, ואומרים אף כיום, שעשיתי מעל ומעבר. אבל אני מודעת ויודעת שלא אחת טעיתי, שלא הצלחתי להעריך בזמן את חומרת מצבך, ולמרות גילי המתקדם הייתי רוצה להגיד לך שוב, כמו שנהגתי להגיד לך כשהייתי קטנה: "אמא'לה, את לא כועסת עלי?"
הרגשתי צורך, נכון יותר דחף, לכתוב לך, ואולי איזשהו אינטרנט נסתר ואלחוטי יעביר אלייך את תחושתי ומחשבותי... ובעצם, את הרי מכירה אותי כל כך טוב, הכתיבה עוזרת גם לי, עוזרת לי להתמודד עם המצב החדש והקשה מנשוא, עוזרת לי להמשיך.
אני נזכרת כעת בהתכתבויות שלנו מתקופות ההשתלמויות שלי בפריז. במגירות שולחן הכתיבה שלך שמרת את כל מכתבי, סידרת אותם לפי השנים וכל צרור קשרת בסרט. אני מצדי שמרתי את כל המכתבים שלך. אני מקווה שבאחד הימים יהיה לי הכוח להתיר את הסרטים ולקרוא אותם שוב, אך כעת לא אוכל לעמוד בכך.
אף שהייתי בת עשר בלבד כשעזבנו את ברית המועצות, התכתבנו תמיד ברוסית, שפת האם שלך וגם שלי. לפעמים, פה ושם, תיקנת לי שגיאות אחדות, אך לרוב שיבחת אותי על כך שלא שכחתי את השפה. וכמה יפה את התבטאת בשפתו של פושקין, אף על פי שהרוסית שלך היתה רק מהבית, כי את כל לימודייך – בית הספר היסודי, גימנסיה ואוניברסיטה – עשית בפולנית!
והיום אני מתחילה התכתבות מסוג אחר... כשהתלבטתי, כשלא הייתי בטוחה בעצמי, נהגת לצטט בפני את הפתגם הסיני, האומר שהצעד הראשון שווה ערך למחצית הדרך. מאז ליל
9 בינואר הנורא, רעידת האדמה הפרטית שלי, אין לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי. אך מה שלא יהיה את תחסרי לי, אמא'לה היקרה שלי, עד סוף ימי! ואז ניפגש שוב, כי בבית העלמין "ירקון" קניתי לי מקום לצדך.
לפני שבוע, קרוב לשתיים בלילה, הבחנתי פתאום בנשימות הכבדות והמהירות שלך, שהלכו והתמעטו בהדרגה עד שנדמו לגמרי. מבוהלת ונואשת לחצתי על כפתור המצוקה של שח"ל, אבל היה כבר מאוחר מדי. בחוץ השתוללה סערה ששנים רבות הארץ לא ידעה כמותה, ואני ידעתי שמשהו איום ונורא ובלתי הפיך קורה אצלנו, צרחתי וצרחתי.
ניסיון ההחייאה נכשל, והרופא, בליווי הפרמדיק של שח"ל, עזבו את הבית והשאירו אותי לבדי אתך. לא יודעת איך שרדתי באותו לילה. צעדתי בחדרך הלוך ושוב, כשכל פעם אני ניגשת אלייך, מנשקת את פנייך היפות, עם הבעת הסבל והייסורים שלא אשכח לעולם, מלטפת את ידייך, ידי הזהב שלך, שהחווירו והתקררו יותר ויותר. חיכיתי כך עד הבוקר, עד שמונה בערך, ואז ניסיתי לחייג לחברה קדישא. מוזר, אבל כל המספרים שהשאירו לי הרופא והפרמדיק משח"ל לא היו מחוברים... חסרת אונים צלצלתי לנועה, השכנה הצעירה הנחמדה, והיא שמצאה את המספר המעודכן, התקשרה ודיברה עם אנשי חברה קדישא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
גם כעת אין לי כוח להמשיך ולתאר את הסיוט של היום הראשון בלעדייך, את ההלוויה למחרת, את תחושת היעדרותך הכואבת והמעיקה, שלא עוזבת אותי אף לרגע.
לפני שלושה ימים גיליתי בבית אלבום כמעט ריק, ואחרי שהוצאתי את התמונות המעטות שהיו בו, התחלתי לסדר כרונולוגית, לפחות באופן ארעי, חלק מהצילומים שלך. באחת המגירות של השִידה מצאתי את קופסת העץ העתיקה שלך, שעליה שמרת כעל בבת עין במשך עשרות שנים, כולל שנות המלחמה. כמה אלפי קילומטרים עבר הארכיון הפרטי הזה יחד אתך! טמנת שם צילומים של ההורים שלך, סבא וסבתא שלי שלצערי לא הכרתי ושמעתי עליהם רק מסיפורייך. וכמה נעים היה לי לגלות אותך שוב כילדונת מתוקה, כנערה פיקחית וחמודה, כבחורה נאה וכסטודנטית רצינית ומקסימה.
אני אומרת "לגלות אותך שוב", כי אמנם הראית לי את התמונות בעבר, אבל לא זכרתי את כולן. בהמשך דליתי מהקופסה החומה (כמעט קופסה שחורה של שורשינו...) צילומים שלך לצדו של אבא שלי, את חיילת ואבא קצין, שניכם במדים של הצבא האדום. בשנים שלאחר המלחמה, את כבר אם צעירה והתינוקת שבזרועותייך זאת אני, וגם צילום הבית היפה שלנו בלְבוֹב, ותזכורות נוספות בשחור-לבן לחופשות מלאות השמש שלנו לחופי הים הבלטי או הים השחור, פָלַנְגָה, אוֹדֶסָה, האי קְרִים... כמה יקרה לי התמונה של שלושתנו על רקע מבצר "קן הסנונית" (Lastotchkino Gnezdo), הנקרא כך, הסברת לי בזמנו, משום שנבנה מעל סלע גבוה מאוד שבסיסו נושק לים. הנוף עוצר נשימה, מסחרר, את לצדו של אבא, אני ביניכם, ושלושתנו נינוחים ומאושרים. כן, גם לנו היו זמנים אחרים...
יקרה שלי, מקווה להמשיך מחר כי גל הגעגועים והנוסטלגיה חזקים ממני...