נזק מושלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נזק מושלם
הוספה למועדפים

נזק מושלם

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

כולם משקרים. לפעמים שקרים לבנים ולפעמים כאלה שיכולים להרוס חיים. 
 
מילי שיקרה לכולם, אך בעיקר לעצמה. היא לא חשבה שהשקר שלה יזיק לה עד שהתעוררה למציאות ששברה את ליבה. היא זאת שבחרה לשכוח, לא להתמודד עם האמת שהייתה חלק בלתי נפרד מחייה. כאשר הכתה המציאות בפניה היא הבינה שדברים יכולים להשתנות עבורה. תוך כדי מסע נפשי מסובך היא מבינה שגם היא יכולה להיות מאוהבת. כמה שווה האהבה הזאת? האם יש לה מחיר? ומי יהיו אלה שישלמו אותו?
 
גלעד בחר לזכור. הוא לא רצה לשכוח את כל מה שעבר בחייו, גם לא את הרע, עד שהבחירה כבר לא הייתה בידיו. האמת משתנה, ומציאות מדומה תופסת את מקומה. דמות מהעבר מוצאת את דרכה אל ההווה ומנסה להשפיע על תוכנית שנרקמה בשם האהבה. מי מהדמויות תצליח להכתיב את רצונה? 
 
מה קורה כששקר ואמת מתמזגים למציאות אחת המורכבת מגבר ואישה? וכמה חזקה היא אהבה שנבנית על קרקע לא יציבה שעלולה להתמוטט בשבריר של שנייה?
 
זהו ספרה האחד־עשר של אורית פטקין.
קדמו לו "לורי", "חצויה", "נטע אהובתי", "מִיה רוזה", "שני מלאכים", "אהבתי אותך", "חיים של שקר", "פעמיים עשרים", "אהבה למכירה" ו"לאהוב את סטלה".

פרק ראשון

רגע לפני הפרולוג

 
לא זיהיתי אותם. לא ידעתי מי הם. שיקרתי לעצמי ושיקרתי להם. אני לא רוצה לזכור אותם. רוצה להעלים אותם מחיי לנצח, וזאת העובדה היחידה שחשובה כרגע.
עשרים שנה שאני סובלת אותם, חיי קשורים בחייהם בגלל הזיכרונות. היו ימים שניסיתי להעלים את הזיכרונות אך זה לא הצליח. היום, אף זיכרון לא יצא החוצה, בחרתי למחוק את תוכן הקופסה הארורה שנקראת מוחי ולשכוח אותם. אשקר להם במצח נחושה, אעשה את עצמי חסרת זיכרון עד שאשתחרר מהם.
אושפזתי. הם קבעו שמשהו לא בסדר אצלי. איך ייתכן שאיני זוכרת אותם? לא אכנע, לא אתן להם להשפיע עליי. אני איתם סיימתי.
 
בזמן האשפוז פגשתי אותו במחלקה. טענו שהוא סובל מפוסט־טראומה. הוא היה חייל ואז כבר לא. הוא נפצע אבל החלים. הוא נפצע אבל לא החלים. הזיכרונות שלו לא מרפים, הוא לא מצליח לשחרר, בדיוק כמוני. הוא כאן כי הוא זוכר. אני כאן כי בחרתי לשכוח.
ניגשתי אליו.
דיברתי איתו.
הקשבתי לו. שעה שלמה של מלל מלא משמעות. תהיתי אם הרופאים הקשיבו לו. הוא סבל, היה נתון ללחצים בלתי פוסקים של החברה להיות בסדר. ומי בכלל קובע מה זה בסדר? מה הסטנדרט המקובל כדי להיות מושלם? אותי לא קיבלו בגלל הסטיות שלי, ולכן בחרתי לשכוח. אותו מנסים לרפא מהצלקות שלו, ולכן הוא נאלץ לזכור.
ישבנו בלובי המחלקה, לבושים בלבן מעוטר בוורוד, הבטנו באליטות שהסתובבו סביבנו והרימו את ראשם גבוה במחשבה שהם יודעים מה לא בסדר איתנו, להם יש פתרון לכל המצוקות שלנו, כך לפחות הם חושבים.
הם טועים. לנו יש פתרון למצוקות שלנו. איני זקוקה לליטופים שקריים שיוכיחו לי שאני מושלמת. אני לא מושלמת, אני פגומה כל כך שזה מושלם בעיניי. כך בדיוק אני רוצה להיות.
והוא? הוא כבר אבוד. הוא נתן להם להטריף את דעתו בעזרת הכדורים שלהם והדעות הטיפשיות שלהם, אך אחרי השיחה שלנו הוא הבין עד כמה הוא מושלם, אבוד בתוך המושלמות שלו.
הוא הבטיח לשכוח, לא לאפשר להם לשלוט בו יותר, לא לתת להם פתח לחייו, לראשו, למחשבותיו. הסודות שלו מהיום יהיו רק שלו. חייו יימשכו כי הוא בוחר לעשות זאת.
ראיתי בו חלק שבור שיכול להשלים אותי. הוא ראה בי מטורפת שמשקרת לכולם. חיינו משתלבים נהדר יחד בתוך הטירוף הזה שנקרא אנחנו.
 
בלילה שמעתי את הצרחות. האח התורן המשיך לצעוק על כל המחלקה להיות בשקט, אך הצרחות שלו לא הרפו מאיתנו. לא יכולנו לישון נוכח מצוקתו. ידעתי שהם ריסנו אותו. שוב.
בבוקר חיפשתי אותו בין המהלכים במחלקה, אך הוא לא היה. ניגשתי לאחות הבוקר, והיא אמרה שאין זה ענייני. פחדתי ממנה, פחדתי מהם, פחדתי מכולם. בערב הוא הגיע לחדר האוכל. עיניו היו מעוטרות בשקים שחורים, ושפתיו נראו חסרות צבע, חסרות חיות. הוא מת מהלך, הוא כבר לא הוא. הסמים יחזיקו אותו הלילה, ידעתי שהוא יישן כמו תינוק בהשפעתם. הלילה כולנו נישן.
רציתי להשתחרר הביתה אך לא יכולתי להשאיר אותו כאן. כאשר הגיעו הוריי לביקור, נתתי לאפי לנזול ולמחשבותיי לנדוד. שיקרתי להם במצח נחושה. "מי אתם?" שאלתי כלא יודעת. "למה אתם כאן?" הכאבתי להם בכוונה. הרופאים החליטו שאני עצמאית וצלולה, לכן אוכל לשחרר את עצמי בכל רגע שאחפוץ, אבל הוא לא. הוא תקוע כאן עד שיבינו הרופאים שהטוב ביותר עבורו יהיה להתקדם הלאה, להפסיק לדון בעבר ולהחיות את הסיוטים מדי יום ביומו.
"תשקר להם," אמרתי בבוקר שאחרי, בבוקר שהוא היה מספיק צלול כדי להקשיב למילותיי.
"ולהיות כמוך?"
"עדיף להיות כמוני מאשר לצרוח כל לילה. עדיף להתחיל מחדש, לפחות לנסות, מאשר להיות מסומם רוב הזמן."
"אני לא יודע. לא נראה לי."
"למה אתה לא בבית חולים צבאי שמתמחה במצבך?" התעניינתי.
"למה את לא בבית?" הוא עקץ. "העבירו אותי לכאן כי קבעו שאני מקרה קשה."
"אתה מקרה קשה?" לעגתי. "אתה לא מקרה קשה. ברגע שתצא החוצה ותחיה, תבין שבזבזת זמן יקר."
"למה את עדיין כאן?"
"בשבילך," עניתי בכנות, "אני מפחדת שיסממו אותך כל כך שתשכח מי אתה."
"אני לא אשכח. לעולם."
"נצא יחד."
"אין לי לאן לצאת, נכון יותר אין לי בשביל מה."
"אני יודעת, לכן אני מחכה לך."
"אבל לך יש לאן לצאת. יש לך בית לשוב אליו."
"בית שאני לא רוצה, הבית שבו גדלתי."
"הלוואי שיכולתי לשוב לבית שבו גדלתי," ניכר עצב בקולו.
"לא היית רוצה בית כמו שלי. זוהי ממלכה של שליט אחד, דיקטטור רשע שחושב שהוא אחראי על כולם."
"לפחות יש לך מיטה חמה."
"לכן אתה נשאר כאן? בשביל המיטה?"
"גם אני שקרן. שיקרתי אפילו לך."
"והצרחות? גם הן היו שקר?"
"הצרחות נועדו כדי להבטיח לי מיטה חמה וארוחה טובה." מילותיו נשמעו כמו שקר, אבל בחרתי להאמין להן.
הוא בדיוק כמוני. בורח מהמציאות העגומה של עצמו ולא אכפת לו מהדרך, לא אכפת לו מה חושבים עליו. העיקר המטרה.
 
הלילה היה שונה מכל הלילות ומוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא החלוק הלבן המעוטר בוורוד, בעצם ראיתי אותו כמעט לגמרי עירום. הצרחות התחילו בדיוק בחצות. נמאס מהרעש שלו בכל פעם מחדש. הוא בטוח משקר, לא ייתכן שהוא באמת עושה את עצמו. התיישבתי במיטה והקשבתי לאחיות דנות במצבו. הן החליטו לקרוא לשני אחים ממחלקה מקבילה ולהוריד אותו לבידוד, שם הוא יכול לצרוח ולא ישמעו אותו. נעמדתי במסדרון החשוך וחיכיתי לראות מה יקרה.
הצעקות פסקו, ואז ראיתי אותו. שני אחים סחבו את גופו הגדול, והאחיות הלכו בעקבותיהם. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, ופלג גופו העליון היה עירום. הם סיממו אותו. סיממו אותו יותר מדי כדי שיוכלו להעביר אותו. ראיתי את הקעקועים על חזהו ועל זרועותיו ורציתי לראות את כולו. למה הוא נותן להם להתנהג אליו ככה? למה הוא נכנע להם? נכנע לעצמו.
"תיכנסי למיטה ומייד!" נזפה בי האחות, ובלי לחשוב פעמיים צייתי לה.
 
הוא היה הראשון בחדר האוכל. האור כנראה הפריע לעיניו כי משקפי שמש עיטרו את פניו היפות. הוא שתה תה ואכל מעוגת הגזר המפורסמת של המחלקה.
"ראיתי אותך אתמול בלילה," רציתי שידע.
"ראיתי אותך אתמול בלילה," הוא ענה לי בצורה מטרידה.
אחרי האוכל כבר לא דיברנו ולא נפגשנו, הוא הסתגר בחדרו. בערב הלכתי לחפש אותו ואז הבנתי למה טוב לו כאן כל כך.
ישבנו היה מכווץ וכל שריריו דרוכים. הוא נע לאט ואז הגביר את הקצב, משמיע קולות מוכרים. רגליה היו כרוכות סביבו, אך לא יכולתי לראות אותה, ואז שמעתי אותו קורא בשמה. קורא בשמי. אולי שמה זהה לשמי? גל עצום עבר לאורך עמוד השדרה שלו, ועכוזו התכווץ בעוצמה. אהבתי את מראה גבו המפוסל, דמיינתי שאלה רגליי שעוטפות אותו בחוזקה.
הוא התרומם מעליה והבנתי מי זאת. הוא אכן קרא בשמי ולא בשמה.
 
 

פרולוג

 
נולדתי לבית עשיר. עשיר מאוד. אבא שלי נחשב טייקון גדול במדינה קטנה מאוד. מרוב שיש לנו כסף, לא ידענו מה לעשות בו. את הוריי ראיתי מדי פעם בפעם, בעיקר בסופי שבוע, אך את ליילה, המטפלת המסורה שלי, ראיתי מדי יום ביומו. היא טיפלה בי עד שהייתי אמורה להתגייס לצבא. כאשר מלאו לי שמונה־עשרה והתבשרתי בבשורה הקשה, פוטרה ליילה מתפקידה.
אתם בטח תוהים מה מפונקת כמוני בוכה? מה היא כבר רוצה כל כך לשכוח? אז רק שתדעו לכם, אני לא מפונקת. אני ילדה שהוריה החליטו להפוך אותה לעסק כלכלי. בפעם הראשונה שהוזכרה המילה מיזוג, לא קישרתי בין הדבר לביני, אך כאשר התחילו לעוף באוויר שמות, הבנתי.
"זאת ההחלטה היחידה שאפשר לקבל. ההחלטה הנכונה." זאת לא ההחלטה שלו, והוא לא מבין את זה. כל הדמעות שהזלתי לא הועילו, הוא לא הסכים להקשיב. אבא שלי, איש העסקים הממולח, הפך אותי לעסקה. כל הכסף שיש לו בבנק לא הספיק לו, הוא תמיד ניסה להרוויח עוד. ניסיתי לדבר עם אימא אך היא צידדה באבא. הנימוק היחיד שלה היה כמה החיים טובים כשיש גבר עשיר שתומך בך. תמיד תהיתי למה אימא צעירה כל כך ואבא זקן כל כך, ורק כשהיא הסבירה לי את גישתה לחיים, הבנתי.
הוא נשא אותה לאישה כשהייתה בת עשרים. הוא היה בן קצת יותר מחמישים ביום חתונתם. תמיד תהיתי למה הגברים העשירים האלה מתחתנים מאוחר כל כך ועכשיו אני מבינה, למה להם למהר ולכבול את עצמם בזמן שהם יכולים להתחתן עם ילדה אחרי שחיו חיים מלאים בכל מה שחפץ ליבם.
"הוא אדם טוב. הוא יהיה רק בן שישים כשתתחתנו," הביעה אימא את עמדתה. רק בן שישים. רציתי למות מהמחשבה. אליעזר היה בן בית אצלנו, אני זוכרת אותו מאז שהייתי ילדה. הוא ואבא היו מעשנים סיגרים ודנים בדברים שאני מניחה שהיו חשובים. אליעזר מכוער. הוא זקן ומכוער. הוא גם מסריח. יש לו ריח של סיגרים רוב הזמן. אני לא אתחתן איתו. אתאבד לפני שאתחתן עם הזקן המסריח.
 
הימים חלפו, וההכנות לחתונה היו בעיצומן. הייתי סגורה בחדרי רוב הזמן, לא רציתי לראות את הוריי ולא את החתן המיועד. הוריי העבירו לי מסר חד וחלק, אם אין לי כישרון אחר שבעזרתו אשיג שכר ראוי למחיה, אצטרך להתחתן עם אליעזר למען פרנסתי. ככה זה נהוג שנים בעולם, לדבריה של אימי.
"תעשי לו כמה תינוקות ותקווי שהוא ימות מהתקף לב בגיל צעיר," הרבתה אימי להטיף לי, היא לא הצליחה להבין מה הבעיה.
התופרת הגיעה עם השמלה. היא הייתה לבנה כל כך ומבריקה שדמעותיי נראו עליה כמו כתמים שחורים. הבטתי במראה הגדולה בחדרי בזמן שהתופרת הניחה עליי חגורת יהלומים.
"אין עוד גבר בעולם שייתן לך חגורת יהלומים לחתונה," אימי לא הרפתה.
"אני רוצה אהבה ולא אבנים," הצלחתי לומר בין בכי לרגיעה. היא צחקה.
המדידות היו מושלמות בעיני הנוכחות. בעיניי, זה היה סיוט מתמשך שרק הבהיר לי עד כמה היום השחור קרב ובא. בלילה נשכבתי במיטה ורק רציתי לדמיין את עצמי, אבל אחרת. אותי עם משפחה רגילה, עם אימא אוהבת ואבא שמקשיב לבתו היחידה.
רציתי לשכוח את כל מה שקרה עד עכשיו. רציתי לשכוח שקיבלתי פטור מהצבא, לשכוח את חיוכו של הזקן הטרחן כשאמר לי שליל כלולותינו יהיה הפתעה נעימה. אבי הבטיח לו שאני בתולה אף שלא היה באפשרותו באמת לדעת אם זה נכון.
כל חיי גדלתי במבצר עם מטפלת צמודה, ומבחינה חומרית חיי היו כמו אגדה. רציתי לשכוח לרגע שאני נסיכה ולצאת לשחק עם ילדים אחרים, רציתי להיות נורמלית או אולי בעצם חסרת מעצורים. רציתי להיות עצמאית וחופשייה.
רציתי רק לשכוח.
בחרתי לשכוח.
בחרתי להמציא שקרים רבים שיחליפו את האמת שבה אני חיה.
 

פרק 1

גלעד

 
סיימתי את שירותי הצבאי לפני שש שנים. הייתי קרבי, תפקיד סודי, כזה שהטביע בי חותם לכל החיים. בשנה הראשונה לאחר השחרור לא ידעתי איך לחיות עם עצמי. בחור בן עשרים וארבע שאמור להתחיל את חייו אך נותר תקוע מאחור. לא ידעתי לעשות שום דבר מלבד להיות חייל. בצבא הייתי קצין מצטיין, בחיים האמיתיים הייתי שום דבר. התחלתי עבודה חדשה אך השכר היה עלוב כל כך שנאלצתי לפרוש ולמצוא אחת אחרת. בשנה השנייה לאחר השחרור הכרתי בחורה. היא רצתה להתחתן בעוד אני רציתי להתקדם, שלחתי אותה לדרכה אחרי שנה שהיינו יחד. אהבתי אותה, אבל לא ראיתי את עצמי מקים משפחה כשאיני מסודר כלכלית ובכלל בחיים. בשנה השלישית התחלתי לעבוד באבטחת אישים. שמרתי על אנשים חשובים רבים שלחייהם היה ערך יותר מאשר לחיי. בשנה הרביעית הבנתי שהם יכולים ללכת להזדיין. החיים שלי חשובים הרבה יותר משלהם, ואם יסתיימו חיי בזמן שאגן עליהם, עבורי יהיה זה הסוף.
בשנה החמישית הכרתי את בילי, הבוס העכשווי שלי. הכרתי אותו דרך מכר משותף שהמליץ לו על כישורי האבטחה שלי. יש לו שם של אישה ולמרות זאת הוא גבר לעניין. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה את זה. פעם אחת שוחחנו בזמן נסיעה על כסף. הוא טען שכסף קונה הכול, אפילו בריאות. יכולתי לא להסכים איתו, אך אחותי הקטנה נלקחה מאיתנו בגלל מחלת הסרטן, וידעתי שאילו היה לנו את הכסף לתרופות שלה, היא עדיין הייתה כאן היום.
לפני כמה חודשים פנה אליי בילי בהצעת עבודה מוזרה, להגן על הבת שלו בלי שתדע. מעולם לא פגשתי אותה, ידעתי שקוראים לה מילי ושהיא בחורה צעירה.
עשיתי עבודת מודיעין יסודית על בית החולים שבו הייתה מאושפזת, וברגע שהכרתי את הבניין כאילו היה בית ילדותי, דאגתי להתאשפז בחדר במחלקה שלה. הייתה לי אשת קשר אחת במחלקה, אחות שבילי קנה, אך השאר היו בטוחים שאני לגמרי משוגע. בימים הראשונים סוממתי לשם ההצגה, ובימים שלאחר מכן ניסיתי להראות התנהגות טובה.
אחרי כמה ימים בטירוף פגשתי אותה. היא באמת ילדה, אחת היפות שראיתי. לא הבנתי למה היא אושפזה, גם לאחר ששוחחתי איתה עדיין לא הבנתי למה. לפעמים השתיקה שלה שברה אותי, רציתי להציל אותה מעצמה. אך ברגע שהיא דיברה הבנתי שהשתיקה שלה היא בעצם הגנה.
איזה אבא שפוי ירצה שנסיכה תתחתן עם צפרדע ביצה. הכרתי את החתן המיועד, ריחו תמיד עלה בנחיריי, וחשבתי לעצמי שהוא מסריח יותר ממאפרה. העדינות של מילי לעומת גילו הזקן ומבטו המקומט של איש המאפרה הבהירו לי עד כמה בילי חסר מחשבה. תהיתי עד כמה הכסף חשוב עבורו שהוא מוכן להקריב את בתו היחידה. שמעתי אותה בוכה בלילות, ובבקרים משקרת על איבוד זיכרונה.
אומנם נדרשו כמה שבועות, אך ידעתי שמצאתי את הישות שעליה אני רוצה להגן, זאת שלטובתה אני מוכן להסתכן. ילדה תמימה שרק רצתה לגדול בקצב שלה. ילדה שרוצים לחתן עם איש נורא. אלה לא ימי הביניים, אז למה מתעקשים הוריה על שידוך בכפייה? חקרתי את הנושא, בלילות יצאתי מבניין האשפוז ובדקתי מה בדיוק בילי רוצה. הבנתי את צדקתה של מילי, הבנתי למה היא השתגעה מבחירה.
בילי והמלכה האם הגיעו למחלקה. הם חתמו על ניירת שמאפשרת טיפול פולשני כדי לאפס את מוחה של בתם. הלילה היא אמורה לסבול, אמורה להפוך לבחורה אחרת שתסכים לחתונה. הזיכרונות איבדו כל משמעות, ועכשיו הם רק רצו חתימת רופא שיעיד שהיא כשירה. פחדתי על חייה, פחדתי על ליבה. פחדתי שבאמת תאבד את עצמה.
 
סירבתי להפוך אותה לעוד שם ברשימה. לא רציתי לגעת בה כמו שנגעתי באחרות. במשך שנים חייתי אחרת, ניצלתי כל אישה שרצתה להיכנס אליי למיטה. הייתי לוקח את התמימות ואת האהבה שנתנו לי הבחורות, מנצל אותן ויורק בפרצופן. לא נגמלתי מההרגל הרע, הכרתי אחיות רבות במחלקה, אך לא כך רציתי להכיר את מילי. לא רציתי לפגוע בה.
אני לא אדם רע. ניצלתי, ועודני מנצל, כדי להדחיק את כאבי הפרטי, כדי לשכוח את זיכרונות המלחמה. אני משתמש בנשים כי אין לי ברירה.
הייתי חייל מיומן בשדה קרב, אך בחיים האמיתיים אני סתם גלעד. המראה שלי הוא זה שגורם לאנשים לחשוש ממני. שנים בחדר כושר וקודם לכן אימונים מסיביים בצבא נראו בבירור על גופי. חששתי לי ולמילי, דאגתי כי לא הייתה לי תוכנית פעולה. בעצם, החיים אינם פעולה צבאית או פעולה של כוח ביטחון כזה או אחר, אין תדרוך ואין משימה ברורה. כרגע כל מה שאני יודע זה שנעשה כאן עוול לבחורה טובה.
 
 
החלטתי שנישאר קרוב ככל האפשר למקום שממנו ברחנו. הם לא יחפשו אותנו כאן. את רכבי השארתי בחניית בית החולים, ונסענו בתחבורה הציבורית עד למלונית של שמוליק. הוא לעולם לא יסגיר אותי. הוא אחד החברים היחידים שנותרו לי מהתיכון. הכלב השתחרר מהצבא בגלל פרופיל עשרים ואחת והלך לעבוד תקופה מסוימת בחברת הובלות. הוא חסך די כסף כדי לפתוח את המלונית העלובה שלו באזור הטוב ביותר בתל אביב מבחינת קהל יעד, אך הנחוּת ביותר מבחינת מיקום. בסוף הוא עוד יקבל מיליונים רק כדי למכור את המבנה שבו נמצאת המלונית בגלל השיפוצים שעושים בעיר. ההורים שלו היו בעלים של חצי מהמבנה, והוא קנה את החצי השני. הבנתי שסבו הוריש לו די כסף כדי לקנות את החצי שלו במלונית, ובכסף שחסך מההובלות הוא הצליח להקים את העסק. אומנם המלונית לא מפוארת, אבל ייאמר לזכותו של שמוליק, שהיא נקייה.
"תדברי איתי," הפצרתי במילי ששתקה כל הדרך, "אני לא אפגע בך." ראיתי את החשש על פניה התמימות. לא התקשרתי לשמוליק בזמן הנסיעה, פחדתי מבילי וידעתי כמה תושייה יש לו. הוא יאתר אותנו בדקה אם רק ניתן לו סימן חיים. הם עדיין לא יודעים שברחנו, ואני מתכוון לנצל את השעות הללו כדי להיעלם מעל פני האדמה. בעשרים דקות של נסיעה שקטה רקמתי בראשי תוכנית פעולה. נתמקם במלונית ונמתין כמה ימים, בזמן הזה אוכל לדעת עד כמה אינטנסיביים חיפושי המשטרה. לאחר מכן, כמובן אם מילי תשתף פעולה, נוכיח לאביה שחוקית היא כבר לא בשליטתו. היא חייבת להפוך לאישה עצמאית כדי להיפטר ממנו. עליה לקחת את עצמה בידיים על אף גילה הצעיר ולהתחיל בחייה.
שמוליק לא היה במלונית. שכרתי חדר מפקידת הקבלה שלא טרחה לבקש ממני תעודת זהות או כל אמצעי זיהוי אחר. שילמתי במזומן ועלינו למעלה. בחדר ניצבה מיטה זוגית על רצפה שנראתה מזמינה פחות.
"המיטה כולה שלך."
"הוא ימצא אותנו כאן. הוא לא יוותר, אתה סתם מסכן את עצמך." היא עדיין לא יודעת מי אני, אין לה מושג שאני שכיר של אביה. "הוא יכלא אותך בבית החולים לנצח, שנינו אבודים."
"בילי לא מפחיד אותי," טענתי בתוקף וראיתי אותה מרימה גבה כשנקבתי בשמו. "אני עובד עבורו מספיק זמן כדי לדעת איך להתנהג מולו." היא החלה להתהלך בחדר ולמלמל משהו לעצמה. "הוא שלח אותי לבית החולים כדי לבדוק שלא פוגעים בך, הוא חשש מהמטופלים בזמן שהיה צריך לחשוש מעצמו."
"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה בכעס.
"רק רציתי להציל אותך מהטיפול האגרסיבי שלהם ומחתן בריח של מאפרה."
"הוא לא יוותר. הוא לא יניח לי לעולם. אני הבת היחידה שלו, ואם הוא החליט שאני צריכה להתחתן, כך יהיה. רק ניסיתי לגנוב קצת זמן לפני הזוועה."
"את לא חייבת להתחתן עם הגבר הזה. את לא חייבת לעשות שום דבר שאינך רוצה."
"אתה לא מבין."
"אני מבין מצוין. עכשיו את כאן, תנצלי את הלילה כדי לחשוב על מה שאת רוצה. תנצלי את הלילה כדי להתאהב שוב בעצמך, בבחורה שאת ובאישה שתוכלי להיות בעתיד. אף אחד לא יקבע לך מה להיות ועם מי להיות."
היא נכנסה להתקלח, ואני נשכבתי לישון על הרצפה. לא הייתה לי כוונה לגעת בה, לא רציתי להפחיד אותה בכך שנחלוק מיטה.
 
התעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי אותה מכורבלת במיטה. שלווה ומתוקה כאילו אין דאגה בליבה. הבטתי בה דקות ארוכות וירדתי לקבלה. שמוליק ישב שם, כוס קפה בידו האחת ופקידת קבלה בידו השנייה.
"תראי מה גרר הלילה למלונית שלי," אמר שמוליק לפקידה, והיא התרחקה ממנו מייד. חיוך נמרח על פניו ומבטו התקבע עליי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתו הייתה חברית.
"אני צריך לדבר איתך. בארבע עיניים." עלינו למשרד שהיה גם הדירה שלו. סיפרתי לו בקצרה, חצי שקר חצי אמת, שאני כאן עם בחורה שזקוקה להגנה. לא טרחתי לספר את הסיפור במלואו היות שהוא לא יבין את המשמעות. לאחר שהבטיח לי שמוליק סודיות בנוגע לשהותי כאן, חזרתי לחדר.
ראיתי אותה יושבת ליד השולחן הקטן ובוהה מהחלון. ידעתי שעליי להאכיל אותה ולדאוג לרווחתה.
"רעבה?" שאלתי, והיא סובבה את גופה לכיווני.
"מפוחדת עד עמקי נשמתי." הדמעות על פניה הזכירו לי נשכחות. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. כך ישבנו כמה דקות עד שנרגעה.
"אני אלך להביא לנו משהו לאכול. אל תדאגי יש לי תוכנית, חשבתי על הכול."
"אתה איש זר עבורי, ולמרות זאת אני מרגישה איתך נוח יותר מאשר עם אלה שאמורים להיות משפחתי."
חייכתי אליה וסגרתי את הדלת מאחוריי. הבנתי עד כמה החיים שלה היו הזויים. כל הכסף של הוריה וכל החומריות שקיבלה בילדותה לעולם לא יהיו תחליף ראוי לאהבה.
מילי
 
מי הוא גלעד? את שם משפחתו איני יודעת. איני יודעת עליו דבר. כל מה שחשבתי עליו התגלה כשקר, כל מה שידעתי עליו היה בדיה שאני המצאתי. רציתי כל כך מישהו לדאוג לו עד שהייתי עיוורת למציאות, הורדתי מגננות ולא נתתי לחושיי לגלות את האמת על אודותיו. טיפשה שכמותי.
אני חייבת לברוח ממנו. אם הוא עובד עבור אבי, בטוח מסתתר משהו מאחורי כל הסיפור המטופש שניסה למכור לי. ברגע שהוא יצא מהחדר, שטפתי את פניי משנת לילה טרופה וברחתי.
עמדתי דקות ארוכות על הכביש הראשי, אך אף אחד מהרכבים שעצרו לי לא היה כזה שרציתי להיכנס לתוכו. חששתי. אלה לא החיים שהורגלתי אליהם, אלה לא החיים שלי.
בסופו של דבר עצרה לצד הדרך משאית גדולה. הבטתי בנהג וחששתי לעלות עליה, הוא נראה כמו זה שמיועד להיות בעלי בהבדל אחד קטן, במקום חליפה וסיגר הוא לבש בגדים פשוטים ועישן סיגריה לבנה. הסירחון שנדף מהמשאית היה בלתי נסבל.
"חכי," יצא גלעד בעקבותיי. "מילי, חכי!"
"לא!" השבתי בכעס וניסיתי לטפס על המדרגה הקטנה ולהיעלם בתוך המשאית. "תניח לי."
"את לא עולה למשאית הזאת." גלעד אחז בידי ומשך אותי לכיוונו. לא נותרה לי ברירה אלא להיכנע לו, אחרת ידי הייתה נתלשת ממקומה. אידיוט אלים!
"מה אתה עושה?" צרחתי על גלעד.
ככל הנראה, השמן במשאית לא נהנה מההצגה שהרמנו לכבודו, הוא התאמץ כדי לסגור את הדלת שפתחתי ונסע מהמקום במהירות.
"את מטורפת, הוא היה אונס אותך ומשאיר אותך מדממת לצד הכביש."
"ומה אתה מתכוון לעשות לי?" ניסיתי לשחרר את ידי מאחיזתו. "אתה עובד אצל אבא שלי, אתה גרוע כמעט כמוהו."
"אני עובד אצל אבא שלך, אבל אני לא הוא."
"מה אתה רוצה ממני?"
הוא משך אותי לתוך המלונית והושיב אותי על כיסא עלוב בקבלה. "תן לי ללכת!"
"אולי תפסיקי לצרוח, את מתחילה לעצבן אותי." אני מעצבנת אותו? אין לו מושג איך אני מתנהגת כשאני מנסה לעצבן מישהו, הוא עדיין לא חווה את מילי שמעצבנת אנשים. "הייתי צריך להשאיר אותך בבית המשוגעים ההוא, שיכרתו לך חלק מהמוח ויהפכו אותך לשק הזיונים של השמן המסריח." הקשבתי למילותיו וידעתי שיש בהן אמת. הדבר היחיד שעדיין לא היה לי ברור הוא כוונותיו בנוגע אליי. אולי הוא מתכנן לסחוט את אבי ולכן אני כאן? מה מסתתר מאחורי האביר שהוא מנסה להציג? מי אתה גלעד, ולמה אתה מנסה לעזור לי, אם בכלל?
"הבאת מטורפת למקום שלי?" שאל החוצפן שישב בקבלה את גלעד. "רק שלא תגרום נזק לרכוש." התחשק לי לשבור לו את הראש. אידיוט.
"אני מסתלקת מכאן," הכרזתי וקמתי מהכיסא, ניסיתי ללכת, אבל גלעד משך אותי לכיוון החדר שלנו. נגררתי אחריו כמו שק רפוי רק כי לא הייתה לי באמת ברירה. לא היה לי חשק ליצור סצנה מביכה עבורי, בוודאי הכול מצולם וזה עלול להגיע לאבי.
אבא, שאוהב שאני קוראת לו בילי ולא אבא, שנא כשהיו מצליחים לצלם אותי ומעלים בכל מיני אתרים. זה אחד החסרונות שבלהיות בת של מיליארדר, הרדיפה.
"את מתנהגת כמו ילדה בת עשר ואני יודע שגילך כפול מזה."
"אתה יודע יותר מדי פרטים וזה מפחיד אותי."
"טיפשה."
הוא רק חושב שאני טיפשה. אין לו מושג עם מי יש לו עסק, אני לא איזו בחורה חסרת אונים שצריכה אביר על סוס לבן שיציל אותה. אני מילי, זאת שגדלה כמעט לבד והגיעה למקום שבו היא נמצאת רק בזכות עצמה. שום גבר לא ישלוט בי, איש לא יחליט עבורי איך ייראו חיי. אדון גלעד עוד יגלה מי אני, אך הוא יבין זאת בדרך הקשה.
"אני הטיפשה מבין שנינו?" התרסתי. "או זה שבחר לפתוח במלחמה שאין לו סיכוי לנצח בה. אתה אפילו לא אתגר קטן לבילי. הוא ירמוס אותך בצעד קליל שלא יצריך מאמץ, ולו הקטן ביותר."
"מה את מבינה בכלל," האדישות בקולו הרגיזה אותי. "תשאירי לי לדאוג בנוגע לאבא המיליונר שלך."
"ועוד איך אתה תדאג. אתה תחסיר שעות שינה רבות מרוב דאגה," צחקתי בהתנשאות. "אתה לא מבין מה עשית."
"את מבינה שהדלת פתוחה ואת חופשייה ללכת."
"הלכתי, אבל אתה בחרת להחזיר אותי."
"בחרתי להציל אותך מעצמך! ומנהג משאית דוחה."
"אולי אני בקטע של שמנים עם ריח של סיגריות?" הנחתי את ידיי על מותניי, מוכנה למתקפה.
"משום מה יש לי הרגשה אחרת, אבל אם זה מה שאת רוצה, קחי את עצמך ועופי מכאן."
"אידיוט," השבתי ברוגז, רציתי שייאבק בי כדי שאשאר. לראשונה בחיי מישהו דואג לי, רציתי שזה יימשך לנצח.
"האידיוט הזה יוצא לשעה. בזמן הזה תחליטי אם את רוצה להישאר או ללכת." הוא סיים את דבריו בהפגנתיות ופשט את החולצה מעליו.
קפאתי.
שוב אותו מחזה מהפנט, בדיוק כמו בבית המטורפים שתקעו אותי בו.
לא הצלחתי לשחרר את מבטי מגופו.
הוא פתח תיק קטן שהיה מונח על כיסא בצד החדר, והוציא חולצת טריקו שחורה פשוטה. הוא הסתובב לכיווני והביט בי בתמיהה. "רואה משהו שאת אוהבת או מנסה להשוות לשומנים של אליעזר?" הוא התמהמה עם החולצה ונשאר חשוף עוד דקות ארוכות.
"לאליעזר יש שומנים בגוף אבל גם כיסים מרופדים. הוא בחיים לא היה לוקח אותי למקום כזה."
"כמו שאמרתי, הדלת פתוחה." הוא לבש את החולצה והביט בי בצורה מטרידה.
"מה?" כעסתי.
"ביי." הוא טרק אחריו את הדלת והשאיר אותי לבד עם כל המחשבות.
התעשתי די מהר אחרי שגלעד הלך וניגשתי לתיק הקטן שהוא השאיר בחדר. בתוכו היו המכנסיים שלי וחולצת טריקו ורודה. הוא לקח אותם מהמחלקה לפני שברחנו. ובעצם למה אני אומרת שברחנו? הרי שנינו היינו מאושפזים שם מבחירה ולא בכפייה.
הוא תכנן הכול מראש. הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה הוא צופה שיקרה בימים הקרובים. חוץ מזה, למה הוא חושב שהוא יכול להציל אותי. אני צריכה שיצילו אותי, אבל זאת משימה קשה מדי עבורו. בעצם, זאת משימה בלתי אפשרית.
גלעד
 
לא באמת היה לי לאן ללכת, אבל רציתי שיהיה לה זמן להרהר בדברים. אם אני רוצה להצליח בתוכנית שלי, היא תהיה חייבת לשתף פעולה.
את התוכנית הגיתי עוד לפני שנכנסתי לתפקיד השומר של מילי. באחד הערבים בבית הוריה, שמעתי את בילי ואליעזר מדברים. מייד הנחתי שמילי היא איזו כבשה שחורה שאין ברירה אלא לחתנה עם זקן דוחה כמו אליעזר. חשבתי לעצמי שהיא בטח בחורה מטורללת, ובעצם אליעזר עושה לה טובה בכך שהוא מסכים להינשא לה. כשנכנסתי לבית המשוגעים, הזדעזעתי. איך אפשר להשאיר שם אדם שאוהבים? המקום מטורף, כמו סרט אימה לא מוצלח במיוחד.
כשראיתי את מילי לראשונה, הבנתי ששגיתי בחלק מהפרטים, אבל ידעתי שהתוכנית שלי חייבת לצאת לדרך. זה הסיכוי היחיד שלי לצאת לפנסיה מוקדמת ולהצליח לדאוג למשפחתי.
אחותי נפטרה מהמחלה הארורה רק כי לא היה לנו די כסף לטיפולים. אילו היינו יכולים, היא הייתה מקבלת טיפול אחר שלא נכלל בסל הבריאות הקטנטן שמציעה המדינה. עד היום אני לא מאמין שאחותי מתה מעוני. היא נלקחה מאיתנו מאחר שלאנשים מסוימים יש הכול בזמן שאחרים הולכים לישון רעבים. אני שונא אנשים כמו בילי, הוא יהיר ושחצן, אדם דוחה ומתנשא. הלוואי שהוא ייאלץ לסבול כמו שסבלו הוריי בשעותיה האחרונות של אחותי. הלוואי שהוא ירגיש את הריקנות שמרגישים כשנלקח ממך אדם אהוב, ואין לך שום דרך לגעת בו, אפילו לא עוד פעם אחת אחרונה. הכאב הוא אין־סופי. כזה שנשאר איתך לנצח.
נכנסתי למכולת פינתית וחיפשתי מה לקנות לנסיכה המפונקת. אם לכמה שעות הייתה לי הרגשה שהיא לא כמו אביה, עכשיו אני בטוח שהיא קורצה בדיוק מאותו החומר. עשירה ומתנשאת. מגיע לה שמן דוחה שיזיין אותה. מגיע לה לסבול כי היא נולדה למשפחה עשירה.
אני לא מצליח להבין איך הגעתי למצב שריחמתי עליה. לא מגיעים לה רחמים, היא זאת שמחליטה איך ייראו חייה. לולא התוכנית הגאונית שלי, הייתי מחזיר אותה למחלקה וצופה בה מאבדת את זהותה על ידי טיפול פולשני שאולי היא באמת צריכה.
איזו בחורה מטומטמת מסכימה להיות במצב הזה? איך היא שקלה בכלל לאפשר להם לעשות לה טיפול פולשני כל כך? ואפילו אם תאמר שלא ידעה, אחשוב שהיא משקרת.
ברגעים אלה ממש הבנתי משהו חשוב – אני שונא אותה.
אני מומחה בלשקר לעצמי. אני לא אדם רע, וניסיתי לספר לעצמי שהמעשה שאני עומד לעשות הוא גם לטובתה. לא הבאתי בחשבון שהיא דפוקה בדיוק כמו המשפחה שלה.
אין לי שותפים, אני לגמרי לבד בעסק הזה. אני חושב שזאת תוכנית קלה ורוצה לגרוף לעצמי את כל הקופה. בילי ישלם. אני בטוח שהוא ישלם. הוא חייב את מילי כדי להכניס את השמן הדוחה למשפחה. זה יהיה מיזוג מעולה עבורו, חקרתי את זה באינטרנט, הבנתי שהוא ישלם עוד לפני שהחלטתי איזה סכום לדרוש עבורה.
אני לא פושע, אפילו לא טיפה. היא פה בהסכמה מלאה. היא רוצה להיות פה, ואם אני טועה, כשאחזור לחדר אגלה שהיא הלכה. אני לא פושע וזאת לא חטיפה. זה משחק עם איש עשיר שצריך ללמוד לחלוק את הונו.
קניתי כיכר לחם, שקית במבה, חפיסת שוקולד וממרח פסטו. היא תיאלץ להרכיב מזה ארוחת בוקר. יצאתי מהמכולת והלכתי לכיוון המלונית, הייתי במתח נורא, רציתי להצליח, רציתי לחזור להיות המצליחן שהייתי בצבא, הקצין שהוגה רעיונות ומוציא לפועל מבצעים שאפשר רק להתגאות בהם. אני חייב את זה לעצמי, שש שנים שאני אפס מאופס, מהיום שהשתחררתי מהצבא אני הבחור עם הקשיים הכלכליים והאופי ההרסני. אני חייב להצליח.
מילי
 
אף שכמעט עשיתי את זה, כמעט יצאתי מהדלת ורצתי לזרועותיו של אבי, משהו גרם לי להישאר בחדר. הדלקתי את הטלוויזיה המיושנת וצפיתי בסרט מצויר. טוב לא באמת צפיתי, נכון יותר בהיתי כדי לא להעסיק את מוחי במה שעתיד עוד להתרחש.
מה גרוע יותר מבחינתי? לא לדעת מה עתיד לקרות בדקה הבאה, או לצפות את כל חיי מראש ולשנוא אותם? בחרתי. החלטתי לא לדעת. בדיוק כמו שהחלטתי לא לזכור, עכשיו החלטתי לא לדעת. משהו טוב חייב לצאת מכל הבלגן הזה.
דלת החדר נפתחה, והוא נכנס דרכה כאילו היה לו מובן מאליו שאשאר. שנאתי שלקחו אותי כמובן מאליו, אך באותו הרגע גם ידעתי שאיאלץ להשלים עם זה.
הוא הניח שקית מכולת על השולחן הקטן והחל לפרוק את המצרכים המוזרים שקנה. "מה הבאת?" הייתי מורעבת. בפעם הקודמת שהלך כביכול לקנות לנו משהו לאכול, הוא חזר בידיים ריקות ומצא אותי כמעט עולה על משאית. "במבה?" כיווצתי גבות. "למה?"
"כי אני אוהב לאכול במבה ושוקולד. לך הבאתי לחם ואת הממרח הזה." הסתכלתי עליו והבנתי שאשאר רעבה. טיפש! לא היה יכול לקנות בורקסים או לחמניות וגבינה שווה? "את לא אוכלת?" הוא שאל כאשר חזרתי להתיישב על המיטה.
"לא רעבה," חייכתי חיוך מזויף, "לא עכשיו בכל אופן." בילי תמיד לימד אותי להשאיר דלתות פתוחות, אז אם זה כל מה שיהיה לי לאכול היום, עדיף שהחוצפן ישאיר לי משהו.
"תאכלי משהו קטן כי יש לנו נסיעה ארוכה."
"נסיעה לאן?"
"את תגלי בהמשך, עכשיו אני צריך להתקשר לאבא שלך."
"למה?" רציתי לדעת והייתי מוכנה לדרוש את זה.
"כי הבת שלו נעדרת." הוא חייך את החיוך הזה שלו שיכול להמס לב של נערה. אבל אני לא נערה, אני אישה בת עשרים עם יכולת חשיבה עצמאית, כזאת שלא מתאהבת בדפוקים.
שיערתי שהוא יֵצא מהחדר אבל לא כך קרה. הוא התיישב כששקית הבמבה בידו האחת והטלפון בידו השנייה. הטלפון צלצל וההמתנה עד שבילי יענה הייתה קשה עבורי. שלוש שניות שנדמו כמו נצח.
"בילי, זה גלעד."
רציתי לשמוע את הצד השני של השיחה, אבל גלעד לא העביר לרמקול אף על פי שסימנתי לו כמה פעמים.
"זאת מילי. היא נעלמה בלילה מקן המשוגעים."
הייתה דממה ויכולתי לשמוע את בילי צועק, אך לא שמעתי מספיק ברור כדי להבין מה הוא אומר. גלעד לא הרבה במילים, והשיחה הגיעה לסיומה.
"הוא כיסח אותך?" צחקתי. "נכון?"
"הוא כועס. בהחלט כועס."
"לא נורא," שילבתי את ידיי על חזי, "עבורו, זאת סתם עסקה שעלולה להשתבש ולא שום דבר מעבר."
יצאנו לכיוון הרכב וראיתי איך גלעד סורק את השטח. עכשיו, כשאבי כבר יודע שאני לא במחלקה, הוא כנראה מחפש אחריי, והמצב מעט יותר מסובך. או שבעצם לא. אני לא בטוחה שבילי יטריד את עצמו בחיפוש אחריי, אלא יחכה שאחזור בעצמי. הרי לאן אני כבר יכולה ללכת? מי יוכל להעניק לי את החיים שאליהם הורגלתי? למי יש כזה שפע?
נסענו. לא הייתי בטוחה לאן אבל נסענו. הסתכלתי מהחלון וניסיתי להבין את המצב שאני נמצאת בו, אבל לא יכולתי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. מה האינטרס של גלעד לעזור לי? והאם הוא באמת עוזר לי או שהוא רק עוזר לעצמו? שיגעתי את עצמי במחשבות. רציתי לברוח מעצמי. רציתי לשכוח. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח. הלוואי שלא הייתי אני יותר.
"מילי," קולו של גלעד העיר אותי משרעפיי, "את נוחרת," הוא צחק והמשיך להביט בכביש בריכוז.
"אני ממש לא נוחרת," הגנתי על עצמי אף שלא הייתי צריכה, "אני מצוננת, ולכן..."
"מה שתגידי." שוב החיוך הזה שלו. אף שמבטו לא היה מופנה אליי, ראיתי אותו.
"מה שתגיד בעצמך," השבתי בכעס מזויף והבטתי מהחלון.
 
חנינו על שביל בטון מוקף צמחיה מרשימה. לא היה לי מושג קלוש איפה אנחנו, אבל אהבתי את הנוף שנשקף מהחלון. "מה זה המקום הזה?"
"מישהי סקרנית, סוף כל סוף."
"אתה יכול לקרוא לזה סקרנות או איך שבא לך," השבתי בנונשלנטיות. "אז... איפה אנחנו?"
"בצפון הארץ," הוא לא הרחיב במילים.
יצאנו מהרכב והלכנו על שביל שהוביל לכיוון מה שנראה כמו צריף או אולי מחסן. זה לא היה מובן בכלל, אבל אהבתי את זה. אהבתי את חוסר הידיעה אף שהייתי אמורה לפחד. "כמה צפונה אנחנו נמצאים?" רציתי מעט יותר מידע בנוגע למיקום שלנו. רציתי להיות חלק בפרויקט ההצלה של גלעד.
"מאוד צפונה," שוב הוא קימץ במילים.
"מריחים שזה מאוד צפונה. האוויר צלול והשקט מטריף. שבוע לבד במקום כזה ובאמת אצטרך אשפוז בכפייה."
"זאת שלווה. זאת נחת. כאן זה המקום לחיות בו." משהו בקולו גרם לי להבין בדיוק על מה הוא מדבר. הרגשתי את הנחת ואת השלווה אף על פי שידעתי שעוד מעט הם ייעלמו כאילו לא היו מעולם. הלוואי שנצליח לשמר מעט מהרגעים הללו.
נכנסנו למבנה הקטן שהיה בהחלט חמים ומזמין. פתחתי את החלון במה שכנראה שימש מטבח, והסתכלתי על הנוף המרהיב שנשקף דרכו. "של מי המקום הזה?" שאלתי את הבחור שאני מכירה זמן מועט כל כך. למה אני מצפה לתשובה כנה אם אני בכלל לא יודעת מה אני עושה כאן? "יש לנו רשות להיות פה או שאנחנו פולשים?"
"ראית יותר מדי סרטי פעולה," הוא צחק. "המקום של מכר, ואנחנו מוזמנים לשהות בו כמה זמן שנצטרך."
"וכמה זמן נצטרך?"
"זה משחק השאלות עכשיו?" הוא נשמע קצת כועס. "כי אני עייף מהנסיעה ומהלילה הקודם שישנתי על הרצפה."
"אולי אתה עייף מהלילות שבילית עם האחיות במחלקה," צחקתי. "ראיתי אתכם," קרצתי, "ראיתי איך אתה מזיין אותן ואחר כך צורח כמו משוגע."
"אז את מציצנית," הוא לעג, "גם חושבת את עצמך וגם מציצנית. זה לא טוב."
"אני לא מציצנית. דאגתי לך, ולכן..."
"ולכן?" הוא פשט את חולצתו, ככל הנראה עשה זאת בכוונה.
"אתה מוכן ללבוש בחזרה את החולצה," ביקשתי בביישנות.
"זה מפריע לך?"
"זה לא נעים."
"אם זה לא נעים לך, תסתכלי לצד השני." חוצפן!
הוא התרחק ממני, אך אני החלטתי שהוא לא יאמר את המילה האחרונה. "אתה מבין שאני כאן רק בגלל הסקרנות. הרי שנינו יודעים שבסופו של דבר אנשא לשמן ואחיה כמו מלכה."
"גם כן מלכה," צחקוק קל נפלט מבין שפתיו. "תסלחי לי בזמן שאלך לחפש לך מלך."
"אל תטרח," חרצתי לשון והתרחקתי ממנו. "ודרך אגב, גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה." פשטתי את חולצתי ועמדתי מולו במכנסיים ובחזייה.
"את לא הטעם שלי," רציתי לרצוח אותו, "אבל אני יכול להתרגל."
"אידיוט!" לבשתי בחזרה את החולצה והלכתי לבדוק את המבנה.
חדר השינה קטנטן ובתוכו אמבטיה מזמינה. המקום בנוי כמו צימר ולא כמו מבנה מגורים רגיל, אבל לא הייתי בטוחה שזה אכן צימר, כי כששאלתי את גלעד הוא התעלם משאלתי. מזל שהשירותים נמצאים מאחורי דלת שאפשר לסגור אותה, אחרת הייתי נאלצת להתפוצץ. התיישבתי על המיטה ובהיתי בחלל המקסים. הרגשתי כמעט כמו בנופש, רק שאני לא באמת בנופש, אני יותר במנוסה מדבר שלא מובן אפילו לי.
"סתם התעללתי בך," הוא נעמד בכניסה לחדר השינה, "לא הייתי צריך להיות ישיר כל כך."
"התעללת בי?" שאלתי בזלזול. "אתה לא כזה חשוב כדי שזה ייחשב התעללות."
"בסדר," הוא משך בכתפיו, "אז לא אכפת לך אם אני אצא לריצה של שעה. אין כאן אף אחד, תרגישי בנוח."
"לא אכפת לי כלל וכלל, דווקא אעריך שעה של שקט ממך."
"את..." הוא לא סיים את דבריו ויצא מהחדר. ידעתי שהוא מחייך לעצמו עכשיו, הייתי גם בטוחה שהוא מרוצה מהמצב, אבל אני לא באמת בטוחה איפה זה שם אותי.
 
 

עוד על הספר

נזק מושלם אורית פטקין

רגע לפני הפרולוג

 
לא זיהיתי אותם. לא ידעתי מי הם. שיקרתי לעצמי ושיקרתי להם. אני לא רוצה לזכור אותם. רוצה להעלים אותם מחיי לנצח, וזאת העובדה היחידה שחשובה כרגע.
עשרים שנה שאני סובלת אותם, חיי קשורים בחייהם בגלל הזיכרונות. היו ימים שניסיתי להעלים את הזיכרונות אך זה לא הצליח. היום, אף זיכרון לא יצא החוצה, בחרתי למחוק את תוכן הקופסה הארורה שנקראת מוחי ולשכוח אותם. אשקר להם במצח נחושה, אעשה את עצמי חסרת זיכרון עד שאשתחרר מהם.
אושפזתי. הם קבעו שמשהו לא בסדר אצלי. איך ייתכן שאיני זוכרת אותם? לא אכנע, לא אתן להם להשפיע עליי. אני איתם סיימתי.
 
בזמן האשפוז פגשתי אותו במחלקה. טענו שהוא סובל מפוסט־טראומה. הוא היה חייל ואז כבר לא. הוא נפצע אבל החלים. הוא נפצע אבל לא החלים. הזיכרונות שלו לא מרפים, הוא לא מצליח לשחרר, בדיוק כמוני. הוא כאן כי הוא זוכר. אני כאן כי בחרתי לשכוח.
ניגשתי אליו.
דיברתי איתו.
הקשבתי לו. שעה שלמה של מלל מלא משמעות. תהיתי אם הרופאים הקשיבו לו. הוא סבל, היה נתון ללחצים בלתי פוסקים של החברה להיות בסדר. ומי בכלל קובע מה זה בסדר? מה הסטנדרט המקובל כדי להיות מושלם? אותי לא קיבלו בגלל הסטיות שלי, ולכן בחרתי לשכוח. אותו מנסים לרפא מהצלקות שלו, ולכן הוא נאלץ לזכור.
ישבנו בלובי המחלקה, לבושים בלבן מעוטר בוורוד, הבטנו באליטות שהסתובבו סביבנו והרימו את ראשם גבוה במחשבה שהם יודעים מה לא בסדר איתנו, להם יש פתרון לכל המצוקות שלנו, כך לפחות הם חושבים.
הם טועים. לנו יש פתרון למצוקות שלנו. איני זקוקה לליטופים שקריים שיוכיחו לי שאני מושלמת. אני לא מושלמת, אני פגומה כל כך שזה מושלם בעיניי. כך בדיוק אני רוצה להיות.
והוא? הוא כבר אבוד. הוא נתן להם להטריף את דעתו בעזרת הכדורים שלהם והדעות הטיפשיות שלהם, אך אחרי השיחה שלנו הוא הבין עד כמה הוא מושלם, אבוד בתוך המושלמות שלו.
הוא הבטיח לשכוח, לא לאפשר להם לשלוט בו יותר, לא לתת להם פתח לחייו, לראשו, למחשבותיו. הסודות שלו מהיום יהיו רק שלו. חייו יימשכו כי הוא בוחר לעשות זאת.
ראיתי בו חלק שבור שיכול להשלים אותי. הוא ראה בי מטורפת שמשקרת לכולם. חיינו משתלבים נהדר יחד בתוך הטירוף הזה שנקרא אנחנו.
 
בלילה שמעתי את הצרחות. האח התורן המשיך לצעוק על כל המחלקה להיות בשקט, אך הצרחות שלו לא הרפו מאיתנו. לא יכולנו לישון נוכח מצוקתו. ידעתי שהם ריסנו אותו. שוב.
בבוקר חיפשתי אותו בין המהלכים במחלקה, אך הוא לא היה. ניגשתי לאחות הבוקר, והיא אמרה שאין זה ענייני. פחדתי ממנה, פחדתי מהם, פחדתי מכולם. בערב הוא הגיע לחדר האוכל. עיניו היו מעוטרות בשקים שחורים, ושפתיו נראו חסרות צבע, חסרות חיות. הוא מת מהלך, הוא כבר לא הוא. הסמים יחזיקו אותו הלילה, ידעתי שהוא יישן כמו תינוק בהשפעתם. הלילה כולנו נישן.
רציתי להשתחרר הביתה אך לא יכולתי להשאיר אותו כאן. כאשר הגיעו הוריי לביקור, נתתי לאפי לנזול ולמחשבותיי לנדוד. שיקרתי להם במצח נחושה. "מי אתם?" שאלתי כלא יודעת. "למה אתם כאן?" הכאבתי להם בכוונה. הרופאים החליטו שאני עצמאית וצלולה, לכן אוכל לשחרר את עצמי בכל רגע שאחפוץ, אבל הוא לא. הוא תקוע כאן עד שיבינו הרופאים שהטוב ביותר עבורו יהיה להתקדם הלאה, להפסיק לדון בעבר ולהחיות את הסיוטים מדי יום ביומו.
"תשקר להם," אמרתי בבוקר שאחרי, בבוקר שהוא היה מספיק צלול כדי להקשיב למילותיי.
"ולהיות כמוך?"
"עדיף להיות כמוני מאשר לצרוח כל לילה. עדיף להתחיל מחדש, לפחות לנסות, מאשר להיות מסומם רוב הזמן."
"אני לא יודע. לא נראה לי."
"למה אתה לא בבית חולים צבאי שמתמחה במצבך?" התעניינתי.
"למה את לא בבית?" הוא עקץ. "העבירו אותי לכאן כי קבעו שאני מקרה קשה."
"אתה מקרה קשה?" לעגתי. "אתה לא מקרה קשה. ברגע שתצא החוצה ותחיה, תבין שבזבזת זמן יקר."
"למה את עדיין כאן?"
"בשבילך," עניתי בכנות, "אני מפחדת שיסממו אותך כל כך שתשכח מי אתה."
"אני לא אשכח. לעולם."
"נצא יחד."
"אין לי לאן לצאת, נכון יותר אין לי בשביל מה."
"אני יודעת, לכן אני מחכה לך."
"אבל לך יש לאן לצאת. יש לך בית לשוב אליו."
"בית שאני לא רוצה, הבית שבו גדלתי."
"הלוואי שיכולתי לשוב לבית שבו גדלתי," ניכר עצב בקולו.
"לא היית רוצה בית כמו שלי. זוהי ממלכה של שליט אחד, דיקטטור רשע שחושב שהוא אחראי על כולם."
"לפחות יש לך מיטה חמה."
"לכן אתה נשאר כאן? בשביל המיטה?"
"גם אני שקרן. שיקרתי אפילו לך."
"והצרחות? גם הן היו שקר?"
"הצרחות נועדו כדי להבטיח לי מיטה חמה וארוחה טובה." מילותיו נשמעו כמו שקר, אבל בחרתי להאמין להן.
הוא בדיוק כמוני. בורח מהמציאות העגומה של עצמו ולא אכפת לו מהדרך, לא אכפת לו מה חושבים עליו. העיקר המטרה.
 
הלילה היה שונה מכל הלילות ומוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא החלוק הלבן המעוטר בוורוד, בעצם ראיתי אותו כמעט לגמרי עירום. הצרחות התחילו בדיוק בחצות. נמאס מהרעש שלו בכל פעם מחדש. הוא בטוח משקר, לא ייתכן שהוא באמת עושה את עצמו. התיישבתי במיטה והקשבתי לאחיות דנות במצבו. הן החליטו לקרוא לשני אחים ממחלקה מקבילה ולהוריד אותו לבידוד, שם הוא יכול לצרוח ולא ישמעו אותו. נעמדתי במסדרון החשוך וחיכיתי לראות מה יקרה.
הצעקות פסקו, ואז ראיתי אותו. שני אחים סחבו את גופו הגדול, והאחיות הלכו בעקבותיהם. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, ופלג גופו העליון היה עירום. הם סיממו אותו. סיממו אותו יותר מדי כדי שיוכלו להעביר אותו. ראיתי את הקעקועים על חזהו ועל זרועותיו ורציתי לראות את כולו. למה הוא נותן להם להתנהג אליו ככה? למה הוא נכנע להם? נכנע לעצמו.
"תיכנסי למיטה ומייד!" נזפה בי האחות, ובלי לחשוב פעמיים צייתי לה.
 
הוא היה הראשון בחדר האוכל. האור כנראה הפריע לעיניו כי משקפי שמש עיטרו את פניו היפות. הוא שתה תה ואכל מעוגת הגזר המפורסמת של המחלקה.
"ראיתי אותך אתמול בלילה," רציתי שידע.
"ראיתי אותך אתמול בלילה," הוא ענה לי בצורה מטרידה.
אחרי האוכל כבר לא דיברנו ולא נפגשנו, הוא הסתגר בחדרו. בערב הלכתי לחפש אותו ואז הבנתי למה טוב לו כאן כל כך.
ישבנו היה מכווץ וכל שריריו דרוכים. הוא נע לאט ואז הגביר את הקצב, משמיע קולות מוכרים. רגליה היו כרוכות סביבו, אך לא יכולתי לראות אותה, ואז שמעתי אותו קורא בשמה. קורא בשמי. אולי שמה זהה לשמי? גל עצום עבר לאורך עמוד השדרה שלו, ועכוזו התכווץ בעוצמה. אהבתי את מראה גבו המפוסל, דמיינתי שאלה רגליי שעוטפות אותו בחוזקה.
הוא התרומם מעליה והבנתי מי זאת. הוא אכן קרא בשמי ולא בשמה.
 
 

פרולוג

 
נולדתי לבית עשיר. עשיר מאוד. אבא שלי נחשב טייקון גדול במדינה קטנה מאוד. מרוב שיש לנו כסף, לא ידענו מה לעשות בו. את הוריי ראיתי מדי פעם בפעם, בעיקר בסופי שבוע, אך את ליילה, המטפלת המסורה שלי, ראיתי מדי יום ביומו. היא טיפלה בי עד שהייתי אמורה להתגייס לצבא. כאשר מלאו לי שמונה־עשרה והתבשרתי בבשורה הקשה, פוטרה ליילה מתפקידה.
אתם בטח תוהים מה מפונקת כמוני בוכה? מה היא כבר רוצה כל כך לשכוח? אז רק שתדעו לכם, אני לא מפונקת. אני ילדה שהוריה החליטו להפוך אותה לעסק כלכלי. בפעם הראשונה שהוזכרה המילה מיזוג, לא קישרתי בין הדבר לביני, אך כאשר התחילו לעוף באוויר שמות, הבנתי.
"זאת ההחלטה היחידה שאפשר לקבל. ההחלטה הנכונה." זאת לא ההחלטה שלו, והוא לא מבין את זה. כל הדמעות שהזלתי לא הועילו, הוא לא הסכים להקשיב. אבא שלי, איש העסקים הממולח, הפך אותי לעסקה. כל הכסף שיש לו בבנק לא הספיק לו, הוא תמיד ניסה להרוויח עוד. ניסיתי לדבר עם אימא אך היא צידדה באבא. הנימוק היחיד שלה היה כמה החיים טובים כשיש גבר עשיר שתומך בך. תמיד תהיתי למה אימא צעירה כל כך ואבא זקן כל כך, ורק כשהיא הסבירה לי את גישתה לחיים, הבנתי.
הוא נשא אותה לאישה כשהייתה בת עשרים. הוא היה בן קצת יותר מחמישים ביום חתונתם. תמיד תהיתי למה הגברים העשירים האלה מתחתנים מאוחר כל כך ועכשיו אני מבינה, למה להם למהר ולכבול את עצמם בזמן שהם יכולים להתחתן עם ילדה אחרי שחיו חיים מלאים בכל מה שחפץ ליבם.
"הוא אדם טוב. הוא יהיה רק בן שישים כשתתחתנו," הביעה אימא את עמדתה. רק בן שישים. רציתי למות מהמחשבה. אליעזר היה בן בית אצלנו, אני זוכרת אותו מאז שהייתי ילדה. הוא ואבא היו מעשנים סיגרים ודנים בדברים שאני מניחה שהיו חשובים. אליעזר מכוער. הוא זקן ומכוער. הוא גם מסריח. יש לו ריח של סיגרים רוב הזמן. אני לא אתחתן איתו. אתאבד לפני שאתחתן עם הזקן המסריח.
 
הימים חלפו, וההכנות לחתונה היו בעיצומן. הייתי סגורה בחדרי רוב הזמן, לא רציתי לראות את הוריי ולא את החתן המיועד. הוריי העבירו לי מסר חד וחלק, אם אין לי כישרון אחר שבעזרתו אשיג שכר ראוי למחיה, אצטרך להתחתן עם אליעזר למען פרנסתי. ככה זה נהוג שנים בעולם, לדבריה של אימי.
"תעשי לו כמה תינוקות ותקווי שהוא ימות מהתקף לב בגיל צעיר," הרבתה אימי להטיף לי, היא לא הצליחה להבין מה הבעיה.
התופרת הגיעה עם השמלה. היא הייתה לבנה כל כך ומבריקה שדמעותיי נראו עליה כמו כתמים שחורים. הבטתי במראה הגדולה בחדרי בזמן שהתופרת הניחה עליי חגורת יהלומים.
"אין עוד גבר בעולם שייתן לך חגורת יהלומים לחתונה," אימי לא הרפתה.
"אני רוצה אהבה ולא אבנים," הצלחתי לומר בין בכי לרגיעה. היא צחקה.
המדידות היו מושלמות בעיני הנוכחות. בעיניי, זה היה סיוט מתמשך שרק הבהיר לי עד כמה היום השחור קרב ובא. בלילה נשכבתי במיטה ורק רציתי לדמיין את עצמי, אבל אחרת. אותי עם משפחה רגילה, עם אימא אוהבת ואבא שמקשיב לבתו היחידה.
רציתי לשכוח את כל מה שקרה עד עכשיו. רציתי לשכוח שקיבלתי פטור מהצבא, לשכוח את חיוכו של הזקן הטרחן כשאמר לי שליל כלולותינו יהיה הפתעה נעימה. אבי הבטיח לו שאני בתולה אף שלא היה באפשרותו באמת לדעת אם זה נכון.
כל חיי גדלתי במבצר עם מטפלת צמודה, ומבחינה חומרית חיי היו כמו אגדה. רציתי לשכוח לרגע שאני נסיכה ולצאת לשחק עם ילדים אחרים, רציתי להיות נורמלית או אולי בעצם חסרת מעצורים. רציתי להיות עצמאית וחופשייה.
רציתי רק לשכוח.
בחרתי לשכוח.
בחרתי להמציא שקרים רבים שיחליפו את האמת שבה אני חיה.
 

פרק 1

גלעד

 
סיימתי את שירותי הצבאי לפני שש שנים. הייתי קרבי, תפקיד סודי, כזה שהטביע בי חותם לכל החיים. בשנה הראשונה לאחר השחרור לא ידעתי איך לחיות עם עצמי. בחור בן עשרים וארבע שאמור להתחיל את חייו אך נותר תקוע מאחור. לא ידעתי לעשות שום דבר מלבד להיות חייל. בצבא הייתי קצין מצטיין, בחיים האמיתיים הייתי שום דבר. התחלתי עבודה חדשה אך השכר היה עלוב כל כך שנאלצתי לפרוש ולמצוא אחת אחרת. בשנה השנייה לאחר השחרור הכרתי בחורה. היא רצתה להתחתן בעוד אני רציתי להתקדם, שלחתי אותה לדרכה אחרי שנה שהיינו יחד. אהבתי אותה, אבל לא ראיתי את עצמי מקים משפחה כשאיני מסודר כלכלית ובכלל בחיים. בשנה השלישית התחלתי לעבוד באבטחת אישים. שמרתי על אנשים חשובים רבים שלחייהם היה ערך יותר מאשר לחיי. בשנה הרביעית הבנתי שהם יכולים ללכת להזדיין. החיים שלי חשובים הרבה יותר משלהם, ואם יסתיימו חיי בזמן שאגן עליהם, עבורי יהיה זה הסוף.
בשנה החמישית הכרתי את בילי, הבוס העכשווי שלי. הכרתי אותו דרך מכר משותף שהמליץ לו על כישורי האבטחה שלי. יש לו שם של אישה ולמרות זאת הוא גבר לעניין. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה את זה. פעם אחת שוחחנו בזמן נסיעה על כסף. הוא טען שכסף קונה הכול, אפילו בריאות. יכולתי לא להסכים איתו, אך אחותי הקטנה נלקחה מאיתנו בגלל מחלת הסרטן, וידעתי שאילו היה לנו את הכסף לתרופות שלה, היא עדיין הייתה כאן היום.
לפני כמה חודשים פנה אליי בילי בהצעת עבודה מוזרה, להגן על הבת שלו בלי שתדע. מעולם לא פגשתי אותה, ידעתי שקוראים לה מילי ושהיא בחורה צעירה.
עשיתי עבודת מודיעין יסודית על בית החולים שבו הייתה מאושפזת, וברגע שהכרתי את הבניין כאילו היה בית ילדותי, דאגתי להתאשפז בחדר במחלקה שלה. הייתה לי אשת קשר אחת במחלקה, אחות שבילי קנה, אך השאר היו בטוחים שאני לגמרי משוגע. בימים הראשונים סוממתי לשם ההצגה, ובימים שלאחר מכן ניסיתי להראות התנהגות טובה.
אחרי כמה ימים בטירוף פגשתי אותה. היא באמת ילדה, אחת היפות שראיתי. לא הבנתי למה היא אושפזה, גם לאחר ששוחחתי איתה עדיין לא הבנתי למה. לפעמים השתיקה שלה שברה אותי, רציתי להציל אותה מעצמה. אך ברגע שהיא דיברה הבנתי שהשתיקה שלה היא בעצם הגנה.
איזה אבא שפוי ירצה שנסיכה תתחתן עם צפרדע ביצה. הכרתי את החתן המיועד, ריחו תמיד עלה בנחיריי, וחשבתי לעצמי שהוא מסריח יותר ממאפרה. העדינות של מילי לעומת גילו הזקן ומבטו המקומט של איש המאפרה הבהירו לי עד כמה בילי חסר מחשבה. תהיתי עד כמה הכסף חשוב עבורו שהוא מוכן להקריב את בתו היחידה. שמעתי אותה בוכה בלילות, ובבקרים משקרת על איבוד זיכרונה.
אומנם נדרשו כמה שבועות, אך ידעתי שמצאתי את הישות שעליה אני רוצה להגן, זאת שלטובתה אני מוכן להסתכן. ילדה תמימה שרק רצתה לגדול בקצב שלה. ילדה שרוצים לחתן עם איש נורא. אלה לא ימי הביניים, אז למה מתעקשים הוריה על שידוך בכפייה? חקרתי את הנושא, בלילות יצאתי מבניין האשפוז ובדקתי מה בדיוק בילי רוצה. הבנתי את צדקתה של מילי, הבנתי למה היא השתגעה מבחירה.
בילי והמלכה האם הגיעו למחלקה. הם חתמו על ניירת שמאפשרת טיפול פולשני כדי לאפס את מוחה של בתם. הלילה היא אמורה לסבול, אמורה להפוך לבחורה אחרת שתסכים לחתונה. הזיכרונות איבדו כל משמעות, ועכשיו הם רק רצו חתימת רופא שיעיד שהיא כשירה. פחדתי על חייה, פחדתי על ליבה. פחדתי שבאמת תאבד את עצמה.
 
סירבתי להפוך אותה לעוד שם ברשימה. לא רציתי לגעת בה כמו שנגעתי באחרות. במשך שנים חייתי אחרת, ניצלתי כל אישה שרצתה להיכנס אליי למיטה. הייתי לוקח את התמימות ואת האהבה שנתנו לי הבחורות, מנצל אותן ויורק בפרצופן. לא נגמלתי מההרגל הרע, הכרתי אחיות רבות במחלקה, אך לא כך רציתי להכיר את מילי. לא רציתי לפגוע בה.
אני לא אדם רע. ניצלתי, ועודני מנצל, כדי להדחיק את כאבי הפרטי, כדי לשכוח את זיכרונות המלחמה. אני משתמש בנשים כי אין לי ברירה.
הייתי חייל מיומן בשדה קרב, אך בחיים האמיתיים אני סתם גלעד. המראה שלי הוא זה שגורם לאנשים לחשוש ממני. שנים בחדר כושר וקודם לכן אימונים מסיביים בצבא נראו בבירור על גופי. חששתי לי ולמילי, דאגתי כי לא הייתה לי תוכנית פעולה. בעצם, החיים אינם פעולה צבאית או פעולה של כוח ביטחון כזה או אחר, אין תדרוך ואין משימה ברורה. כרגע כל מה שאני יודע זה שנעשה כאן עוול לבחורה טובה.
 
 
החלטתי שנישאר קרוב ככל האפשר למקום שממנו ברחנו. הם לא יחפשו אותנו כאן. את רכבי השארתי בחניית בית החולים, ונסענו בתחבורה הציבורית עד למלונית של שמוליק. הוא לעולם לא יסגיר אותי. הוא אחד החברים היחידים שנותרו לי מהתיכון. הכלב השתחרר מהצבא בגלל פרופיל עשרים ואחת והלך לעבוד תקופה מסוימת בחברת הובלות. הוא חסך די כסף כדי לפתוח את המלונית העלובה שלו באזור הטוב ביותר בתל אביב מבחינת קהל יעד, אך הנחוּת ביותר מבחינת מיקום. בסוף הוא עוד יקבל מיליונים רק כדי למכור את המבנה שבו נמצאת המלונית בגלל השיפוצים שעושים בעיר. ההורים שלו היו בעלים של חצי מהמבנה, והוא קנה את החצי השני. הבנתי שסבו הוריש לו די כסף כדי לקנות את החצי שלו במלונית, ובכסף שחסך מההובלות הוא הצליח להקים את העסק. אומנם המלונית לא מפוארת, אבל ייאמר לזכותו של שמוליק, שהיא נקייה.
"תדברי איתי," הפצרתי במילי ששתקה כל הדרך, "אני לא אפגע בך." ראיתי את החשש על פניה התמימות. לא התקשרתי לשמוליק בזמן הנסיעה, פחדתי מבילי וידעתי כמה תושייה יש לו. הוא יאתר אותנו בדקה אם רק ניתן לו סימן חיים. הם עדיין לא יודעים שברחנו, ואני מתכוון לנצל את השעות הללו כדי להיעלם מעל פני האדמה. בעשרים דקות של נסיעה שקטה רקמתי בראשי תוכנית פעולה. נתמקם במלונית ונמתין כמה ימים, בזמן הזה אוכל לדעת עד כמה אינטנסיביים חיפושי המשטרה. לאחר מכן, כמובן אם מילי תשתף פעולה, נוכיח לאביה שחוקית היא כבר לא בשליטתו. היא חייבת להפוך לאישה עצמאית כדי להיפטר ממנו. עליה לקחת את עצמה בידיים על אף גילה הצעיר ולהתחיל בחייה.
שמוליק לא היה במלונית. שכרתי חדר מפקידת הקבלה שלא טרחה לבקש ממני תעודת זהות או כל אמצעי זיהוי אחר. שילמתי במזומן ועלינו למעלה. בחדר ניצבה מיטה זוגית על רצפה שנראתה מזמינה פחות.
"המיטה כולה שלך."
"הוא ימצא אותנו כאן. הוא לא יוותר, אתה סתם מסכן את עצמך." היא עדיין לא יודעת מי אני, אין לה מושג שאני שכיר של אביה. "הוא יכלא אותך בבית החולים לנצח, שנינו אבודים."
"בילי לא מפחיד אותי," טענתי בתוקף וראיתי אותה מרימה גבה כשנקבתי בשמו. "אני עובד עבורו מספיק זמן כדי לדעת איך להתנהג מולו." היא החלה להתהלך בחדר ולמלמל משהו לעצמה. "הוא שלח אותי לבית החולים כדי לבדוק שלא פוגעים בך, הוא חשש מהמטופלים בזמן שהיה צריך לחשוש מעצמו."
"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה בכעס.
"רק רציתי להציל אותך מהטיפול האגרסיבי שלהם ומחתן בריח של מאפרה."
"הוא לא יוותר. הוא לא יניח לי לעולם. אני הבת היחידה שלו, ואם הוא החליט שאני צריכה להתחתן, כך יהיה. רק ניסיתי לגנוב קצת זמן לפני הזוועה."
"את לא חייבת להתחתן עם הגבר הזה. את לא חייבת לעשות שום דבר שאינך רוצה."
"אתה לא מבין."
"אני מבין מצוין. עכשיו את כאן, תנצלי את הלילה כדי לחשוב על מה שאת רוצה. תנצלי את הלילה כדי להתאהב שוב בעצמך, בבחורה שאת ובאישה שתוכלי להיות בעתיד. אף אחד לא יקבע לך מה להיות ועם מי להיות."
היא נכנסה להתקלח, ואני נשכבתי לישון על הרצפה. לא הייתה לי כוונה לגעת בה, לא רציתי להפחיד אותה בכך שנחלוק מיטה.
 
התעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי אותה מכורבלת במיטה. שלווה ומתוקה כאילו אין דאגה בליבה. הבטתי בה דקות ארוכות וירדתי לקבלה. שמוליק ישב שם, כוס קפה בידו האחת ופקידת קבלה בידו השנייה.
"תראי מה גרר הלילה למלונית שלי," אמר שמוליק לפקידה, והיא התרחקה ממנו מייד. חיוך נמרח על פניו ומבטו התקבע עליי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתו הייתה חברית.
"אני צריך לדבר איתך. בארבע עיניים." עלינו למשרד שהיה גם הדירה שלו. סיפרתי לו בקצרה, חצי שקר חצי אמת, שאני כאן עם בחורה שזקוקה להגנה. לא טרחתי לספר את הסיפור במלואו היות שהוא לא יבין את המשמעות. לאחר שהבטיח לי שמוליק סודיות בנוגע לשהותי כאן, חזרתי לחדר.
ראיתי אותה יושבת ליד השולחן הקטן ובוהה מהחלון. ידעתי שעליי להאכיל אותה ולדאוג לרווחתה.
"רעבה?" שאלתי, והיא סובבה את גופה לכיווני.
"מפוחדת עד עמקי נשמתי." הדמעות על פניה הזכירו לי נשכחות. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. כך ישבנו כמה דקות עד שנרגעה.
"אני אלך להביא לנו משהו לאכול. אל תדאגי יש לי תוכנית, חשבתי על הכול."
"אתה איש זר עבורי, ולמרות זאת אני מרגישה איתך נוח יותר מאשר עם אלה שאמורים להיות משפחתי."
חייכתי אליה וסגרתי את הדלת מאחוריי. הבנתי עד כמה החיים שלה היו הזויים. כל הכסף של הוריה וכל החומריות שקיבלה בילדותה לעולם לא יהיו תחליף ראוי לאהבה.
מילי
 
מי הוא גלעד? את שם משפחתו איני יודעת. איני יודעת עליו דבר. כל מה שחשבתי עליו התגלה כשקר, כל מה שידעתי עליו היה בדיה שאני המצאתי. רציתי כל כך מישהו לדאוג לו עד שהייתי עיוורת למציאות, הורדתי מגננות ולא נתתי לחושיי לגלות את האמת על אודותיו. טיפשה שכמותי.
אני חייבת לברוח ממנו. אם הוא עובד עבור אבי, בטוח מסתתר משהו מאחורי כל הסיפור המטופש שניסה למכור לי. ברגע שהוא יצא מהחדר, שטפתי את פניי משנת לילה טרופה וברחתי.
עמדתי דקות ארוכות על הכביש הראשי, אך אף אחד מהרכבים שעצרו לי לא היה כזה שרציתי להיכנס לתוכו. חששתי. אלה לא החיים שהורגלתי אליהם, אלה לא החיים שלי.
בסופו של דבר עצרה לצד הדרך משאית גדולה. הבטתי בנהג וחששתי לעלות עליה, הוא נראה כמו זה שמיועד להיות בעלי בהבדל אחד קטן, במקום חליפה וסיגר הוא לבש בגדים פשוטים ועישן סיגריה לבנה. הסירחון שנדף מהמשאית היה בלתי נסבל.
"חכי," יצא גלעד בעקבותיי. "מילי, חכי!"
"לא!" השבתי בכעס וניסיתי לטפס על המדרגה הקטנה ולהיעלם בתוך המשאית. "תניח לי."
"את לא עולה למשאית הזאת." גלעד אחז בידי ומשך אותי לכיוונו. לא נותרה לי ברירה אלא להיכנע לו, אחרת ידי הייתה נתלשת ממקומה. אידיוט אלים!
"מה אתה עושה?" צרחתי על גלעד.
ככל הנראה, השמן במשאית לא נהנה מההצגה שהרמנו לכבודו, הוא התאמץ כדי לסגור את הדלת שפתחתי ונסע מהמקום במהירות.
"את מטורפת, הוא היה אונס אותך ומשאיר אותך מדממת לצד הכביש."
"ומה אתה מתכוון לעשות לי?" ניסיתי לשחרר את ידי מאחיזתו. "אתה עובד אצל אבא שלי, אתה גרוע כמעט כמוהו."
"אני עובד אצל אבא שלך, אבל אני לא הוא."
"מה אתה רוצה ממני?"
הוא משך אותי לתוך המלונית והושיב אותי על כיסא עלוב בקבלה. "תן לי ללכת!"
"אולי תפסיקי לצרוח, את מתחילה לעצבן אותי." אני מעצבנת אותו? אין לו מושג איך אני מתנהגת כשאני מנסה לעצבן מישהו, הוא עדיין לא חווה את מילי שמעצבנת אנשים. "הייתי צריך להשאיר אותך בבית המשוגעים ההוא, שיכרתו לך חלק מהמוח ויהפכו אותך לשק הזיונים של השמן המסריח." הקשבתי למילותיו וידעתי שיש בהן אמת. הדבר היחיד שעדיין לא היה לי ברור הוא כוונותיו בנוגע אליי. אולי הוא מתכנן לסחוט את אבי ולכן אני כאן? מה מסתתר מאחורי האביר שהוא מנסה להציג? מי אתה גלעד, ולמה אתה מנסה לעזור לי, אם בכלל?
"הבאת מטורפת למקום שלי?" שאל החוצפן שישב בקבלה את גלעד. "רק שלא תגרום נזק לרכוש." התחשק לי לשבור לו את הראש. אידיוט.
"אני מסתלקת מכאן," הכרזתי וקמתי מהכיסא, ניסיתי ללכת, אבל גלעד משך אותי לכיוון החדר שלנו. נגררתי אחריו כמו שק רפוי רק כי לא הייתה לי באמת ברירה. לא היה לי חשק ליצור סצנה מביכה עבורי, בוודאי הכול מצולם וזה עלול להגיע לאבי.
אבא, שאוהב שאני קוראת לו בילי ולא אבא, שנא כשהיו מצליחים לצלם אותי ומעלים בכל מיני אתרים. זה אחד החסרונות שבלהיות בת של מיליארדר, הרדיפה.
"את מתנהגת כמו ילדה בת עשר ואני יודע שגילך כפול מזה."
"אתה יודע יותר מדי פרטים וזה מפחיד אותי."
"טיפשה."
הוא רק חושב שאני טיפשה. אין לו מושג עם מי יש לו עסק, אני לא איזו בחורה חסרת אונים שצריכה אביר על סוס לבן שיציל אותה. אני מילי, זאת שגדלה כמעט לבד והגיעה למקום שבו היא נמצאת רק בזכות עצמה. שום גבר לא ישלוט בי, איש לא יחליט עבורי איך ייראו חיי. אדון גלעד עוד יגלה מי אני, אך הוא יבין זאת בדרך הקשה.
"אני הטיפשה מבין שנינו?" התרסתי. "או זה שבחר לפתוח במלחמה שאין לו סיכוי לנצח בה. אתה אפילו לא אתגר קטן לבילי. הוא ירמוס אותך בצעד קליל שלא יצריך מאמץ, ולו הקטן ביותר."
"מה את מבינה בכלל," האדישות בקולו הרגיזה אותי. "תשאירי לי לדאוג בנוגע לאבא המיליונר שלך."
"ועוד איך אתה תדאג. אתה תחסיר שעות שינה רבות מרוב דאגה," צחקתי בהתנשאות. "אתה לא מבין מה עשית."
"את מבינה שהדלת פתוחה ואת חופשייה ללכת."
"הלכתי, אבל אתה בחרת להחזיר אותי."
"בחרתי להציל אותך מעצמך! ומנהג משאית דוחה."
"אולי אני בקטע של שמנים עם ריח של סיגריות?" הנחתי את ידיי על מותניי, מוכנה למתקפה.
"משום מה יש לי הרגשה אחרת, אבל אם זה מה שאת רוצה, קחי את עצמך ועופי מכאן."
"אידיוט," השבתי ברוגז, רציתי שייאבק בי כדי שאשאר. לראשונה בחיי מישהו דואג לי, רציתי שזה יימשך לנצח.
"האידיוט הזה יוצא לשעה. בזמן הזה תחליטי אם את רוצה להישאר או ללכת." הוא סיים את דבריו בהפגנתיות ופשט את החולצה מעליו.
קפאתי.
שוב אותו מחזה מהפנט, בדיוק כמו בבית המטורפים שתקעו אותי בו.
לא הצלחתי לשחרר את מבטי מגופו.
הוא פתח תיק קטן שהיה מונח על כיסא בצד החדר, והוציא חולצת טריקו שחורה פשוטה. הוא הסתובב לכיווני והביט בי בתמיהה. "רואה משהו שאת אוהבת או מנסה להשוות לשומנים של אליעזר?" הוא התמהמה עם החולצה ונשאר חשוף עוד דקות ארוכות.
"לאליעזר יש שומנים בגוף אבל גם כיסים מרופדים. הוא בחיים לא היה לוקח אותי למקום כזה."
"כמו שאמרתי, הדלת פתוחה." הוא לבש את החולצה והביט בי בצורה מטרידה.
"מה?" כעסתי.
"ביי." הוא טרק אחריו את הדלת והשאיר אותי לבד עם כל המחשבות.
התעשתי די מהר אחרי שגלעד הלך וניגשתי לתיק הקטן שהוא השאיר בחדר. בתוכו היו המכנסיים שלי וחולצת טריקו ורודה. הוא לקח אותם מהמחלקה לפני שברחנו. ובעצם למה אני אומרת שברחנו? הרי שנינו היינו מאושפזים שם מבחירה ולא בכפייה.
הוא תכנן הכול מראש. הלוואי שהייתי יכולה לדעת מה הוא צופה שיקרה בימים הקרובים. חוץ מזה, למה הוא חושב שהוא יכול להציל אותי. אני צריכה שיצילו אותי, אבל זאת משימה קשה מדי עבורו. בעצם, זאת משימה בלתי אפשרית.
גלעד
 
לא באמת היה לי לאן ללכת, אבל רציתי שיהיה לה זמן להרהר בדברים. אם אני רוצה להצליח בתוכנית שלי, היא תהיה חייבת לשתף פעולה.
את התוכנית הגיתי עוד לפני שנכנסתי לתפקיד השומר של מילי. באחד הערבים בבית הוריה, שמעתי את בילי ואליעזר מדברים. מייד הנחתי שמילי היא איזו כבשה שחורה שאין ברירה אלא לחתנה עם זקן דוחה כמו אליעזר. חשבתי לעצמי שהיא בטח בחורה מטורללת, ובעצם אליעזר עושה לה טובה בכך שהוא מסכים להינשא לה. כשנכנסתי לבית המשוגעים, הזדעזעתי. איך אפשר להשאיר שם אדם שאוהבים? המקום מטורף, כמו סרט אימה לא מוצלח במיוחד.
כשראיתי את מילי לראשונה, הבנתי ששגיתי בחלק מהפרטים, אבל ידעתי שהתוכנית שלי חייבת לצאת לדרך. זה הסיכוי היחיד שלי לצאת לפנסיה מוקדמת ולהצליח לדאוג למשפחתי.
אחותי נפטרה מהמחלה הארורה רק כי לא היה לנו די כסף לטיפולים. אילו היינו יכולים, היא הייתה מקבלת טיפול אחר שלא נכלל בסל הבריאות הקטנטן שמציעה המדינה. עד היום אני לא מאמין שאחותי מתה מעוני. היא נלקחה מאיתנו מאחר שלאנשים מסוימים יש הכול בזמן שאחרים הולכים לישון רעבים. אני שונא אנשים כמו בילי, הוא יהיר ושחצן, אדם דוחה ומתנשא. הלוואי שהוא ייאלץ לסבול כמו שסבלו הוריי בשעותיה האחרונות של אחותי. הלוואי שהוא ירגיש את הריקנות שמרגישים כשנלקח ממך אדם אהוב, ואין לך שום דרך לגעת בו, אפילו לא עוד פעם אחת אחרונה. הכאב הוא אין־סופי. כזה שנשאר איתך לנצח.
נכנסתי למכולת פינתית וחיפשתי מה לקנות לנסיכה המפונקת. אם לכמה שעות הייתה לי הרגשה שהיא לא כמו אביה, עכשיו אני בטוח שהיא קורצה בדיוק מאותו החומר. עשירה ומתנשאת. מגיע לה שמן דוחה שיזיין אותה. מגיע לה לסבול כי היא נולדה למשפחה עשירה.
אני לא מצליח להבין איך הגעתי למצב שריחמתי עליה. לא מגיעים לה רחמים, היא זאת שמחליטה איך ייראו חייה. לולא התוכנית הגאונית שלי, הייתי מחזיר אותה למחלקה וצופה בה מאבדת את זהותה על ידי טיפול פולשני שאולי היא באמת צריכה.
איזו בחורה מטומטמת מסכימה להיות במצב הזה? איך היא שקלה בכלל לאפשר להם לעשות לה טיפול פולשני כל כך? ואפילו אם תאמר שלא ידעה, אחשוב שהיא משקרת.
ברגעים אלה ממש הבנתי משהו חשוב – אני שונא אותה.
אני מומחה בלשקר לעצמי. אני לא אדם רע, וניסיתי לספר לעצמי שהמעשה שאני עומד לעשות הוא גם לטובתה. לא הבאתי בחשבון שהיא דפוקה בדיוק כמו המשפחה שלה.
אין לי שותפים, אני לגמרי לבד בעסק הזה. אני חושב שזאת תוכנית קלה ורוצה לגרוף לעצמי את כל הקופה. בילי ישלם. אני בטוח שהוא ישלם. הוא חייב את מילי כדי להכניס את השמן הדוחה למשפחה. זה יהיה מיזוג מעולה עבורו, חקרתי את זה באינטרנט, הבנתי שהוא ישלם עוד לפני שהחלטתי איזה סכום לדרוש עבורה.
אני לא פושע, אפילו לא טיפה. היא פה בהסכמה מלאה. היא רוצה להיות פה, ואם אני טועה, כשאחזור לחדר אגלה שהיא הלכה. אני לא פושע וזאת לא חטיפה. זה משחק עם איש עשיר שצריך ללמוד לחלוק את הונו.
קניתי כיכר לחם, שקית במבה, חפיסת שוקולד וממרח פסטו. היא תיאלץ להרכיב מזה ארוחת בוקר. יצאתי מהמכולת והלכתי לכיוון המלונית, הייתי במתח נורא, רציתי להצליח, רציתי לחזור להיות המצליחן שהייתי בצבא, הקצין שהוגה רעיונות ומוציא לפועל מבצעים שאפשר רק להתגאות בהם. אני חייב את זה לעצמי, שש שנים שאני אפס מאופס, מהיום שהשתחררתי מהצבא אני הבחור עם הקשיים הכלכליים והאופי ההרסני. אני חייב להצליח.
מילי
 
אף שכמעט עשיתי את זה, כמעט יצאתי מהדלת ורצתי לזרועותיו של אבי, משהו גרם לי להישאר בחדר. הדלקתי את הטלוויזיה המיושנת וצפיתי בסרט מצויר. טוב לא באמת צפיתי, נכון יותר בהיתי כדי לא להעסיק את מוחי במה שעתיד עוד להתרחש.
מה גרוע יותר מבחינתי? לא לדעת מה עתיד לקרות בדקה הבאה, או לצפות את כל חיי מראש ולשנוא אותם? בחרתי. החלטתי לא לדעת. בדיוק כמו שהחלטתי לא לזכור, עכשיו החלטתי לא לדעת. משהו טוב חייב לצאת מכל הבלגן הזה.
דלת החדר נפתחה, והוא נכנס דרכה כאילו היה לו מובן מאליו שאשאר. שנאתי שלקחו אותי כמובן מאליו, אך באותו הרגע גם ידעתי שאיאלץ להשלים עם זה.
הוא הניח שקית מכולת על השולחן הקטן והחל לפרוק את המצרכים המוזרים שקנה. "מה הבאת?" הייתי מורעבת. בפעם הקודמת שהלך כביכול לקנות לנו משהו לאכול, הוא חזר בידיים ריקות ומצא אותי כמעט עולה על משאית. "במבה?" כיווצתי גבות. "למה?"
"כי אני אוהב לאכול במבה ושוקולד. לך הבאתי לחם ואת הממרח הזה." הסתכלתי עליו והבנתי שאשאר רעבה. טיפש! לא היה יכול לקנות בורקסים או לחמניות וגבינה שווה? "את לא אוכלת?" הוא שאל כאשר חזרתי להתיישב על המיטה.
"לא רעבה," חייכתי חיוך מזויף, "לא עכשיו בכל אופן." בילי תמיד לימד אותי להשאיר דלתות פתוחות, אז אם זה כל מה שיהיה לי לאכול היום, עדיף שהחוצפן ישאיר לי משהו.
"תאכלי משהו קטן כי יש לנו נסיעה ארוכה."
"נסיעה לאן?"
"את תגלי בהמשך, עכשיו אני צריך להתקשר לאבא שלך."
"למה?" רציתי לדעת והייתי מוכנה לדרוש את זה.
"כי הבת שלו נעדרת." הוא חייך את החיוך הזה שלו שיכול להמס לב של נערה. אבל אני לא נערה, אני אישה בת עשרים עם יכולת חשיבה עצמאית, כזאת שלא מתאהבת בדפוקים.
שיערתי שהוא יֵצא מהחדר אבל לא כך קרה. הוא התיישב כששקית הבמבה בידו האחת והטלפון בידו השנייה. הטלפון צלצל וההמתנה עד שבילי יענה הייתה קשה עבורי. שלוש שניות שנדמו כמו נצח.
"בילי, זה גלעד."
רציתי לשמוע את הצד השני של השיחה, אבל גלעד לא העביר לרמקול אף על פי שסימנתי לו כמה פעמים.
"זאת מילי. היא נעלמה בלילה מקן המשוגעים."
הייתה דממה ויכולתי לשמוע את בילי צועק, אך לא שמעתי מספיק ברור כדי להבין מה הוא אומר. גלעד לא הרבה במילים, והשיחה הגיעה לסיומה.
"הוא כיסח אותך?" צחקתי. "נכון?"
"הוא כועס. בהחלט כועס."
"לא נורא," שילבתי את ידיי על חזי, "עבורו, זאת סתם עסקה שעלולה להשתבש ולא שום דבר מעבר."
יצאנו לכיוון הרכב וראיתי איך גלעד סורק את השטח. עכשיו, כשאבי כבר יודע שאני לא במחלקה, הוא כנראה מחפש אחריי, והמצב מעט יותר מסובך. או שבעצם לא. אני לא בטוחה שבילי יטריד את עצמו בחיפוש אחריי, אלא יחכה שאחזור בעצמי. הרי לאן אני כבר יכולה ללכת? מי יוכל להעניק לי את החיים שאליהם הורגלתי? למי יש כזה שפע?
נסענו. לא הייתי בטוחה לאן אבל נסענו. הסתכלתי מהחלון וניסיתי להבין את המצב שאני נמצאת בו, אבל לא יכולתי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. מה האינטרס של גלעד לעזור לי? והאם הוא באמת עוזר לי או שהוא רק עוזר לעצמו? שיגעתי את עצמי במחשבות. רציתי לברוח מעצמי. רציתי לשכוח. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח. הלוואי שלא הייתי אני יותר.
"מילי," קולו של גלעד העיר אותי משרעפיי, "את נוחרת," הוא צחק והמשיך להביט בכביש בריכוז.
"אני ממש לא נוחרת," הגנתי על עצמי אף שלא הייתי צריכה, "אני מצוננת, ולכן..."
"מה שתגידי." שוב החיוך הזה שלו. אף שמבטו לא היה מופנה אליי, ראיתי אותו.
"מה שתגיד בעצמך," השבתי בכעס מזויף והבטתי מהחלון.
 
חנינו על שביל בטון מוקף צמחיה מרשימה. לא היה לי מושג קלוש איפה אנחנו, אבל אהבתי את הנוף שנשקף מהחלון. "מה זה המקום הזה?"
"מישהי סקרנית, סוף כל סוף."
"אתה יכול לקרוא לזה סקרנות או איך שבא לך," השבתי בנונשלנטיות. "אז... איפה אנחנו?"
"בצפון הארץ," הוא לא הרחיב במילים.
יצאנו מהרכב והלכנו על שביל שהוביל לכיוון מה שנראה כמו צריף או אולי מחסן. זה לא היה מובן בכלל, אבל אהבתי את זה. אהבתי את חוסר הידיעה אף שהייתי אמורה לפחד. "כמה צפונה אנחנו נמצאים?" רציתי מעט יותר מידע בנוגע למיקום שלנו. רציתי להיות חלק בפרויקט ההצלה של גלעד.
"מאוד צפונה," שוב הוא קימץ במילים.
"מריחים שזה מאוד צפונה. האוויר צלול והשקט מטריף. שבוע לבד במקום כזה ובאמת אצטרך אשפוז בכפייה."
"זאת שלווה. זאת נחת. כאן זה המקום לחיות בו." משהו בקולו גרם לי להבין בדיוק על מה הוא מדבר. הרגשתי את הנחת ואת השלווה אף על פי שידעתי שעוד מעט הם ייעלמו כאילו לא היו מעולם. הלוואי שנצליח לשמר מעט מהרגעים הללו.
נכנסנו למבנה הקטן שהיה בהחלט חמים ומזמין. פתחתי את החלון במה שכנראה שימש מטבח, והסתכלתי על הנוף המרהיב שנשקף דרכו. "של מי המקום הזה?" שאלתי את הבחור שאני מכירה זמן מועט כל כך. למה אני מצפה לתשובה כנה אם אני בכלל לא יודעת מה אני עושה כאן? "יש לנו רשות להיות פה או שאנחנו פולשים?"
"ראית יותר מדי סרטי פעולה," הוא צחק. "המקום של מכר, ואנחנו מוזמנים לשהות בו כמה זמן שנצטרך."
"וכמה זמן נצטרך?"
"זה משחק השאלות עכשיו?" הוא נשמע קצת כועס. "כי אני עייף מהנסיעה ומהלילה הקודם שישנתי על הרצפה."
"אולי אתה עייף מהלילות שבילית עם האחיות במחלקה," צחקתי. "ראיתי אתכם," קרצתי, "ראיתי איך אתה מזיין אותן ואחר כך צורח כמו משוגע."
"אז את מציצנית," הוא לעג, "גם חושבת את עצמך וגם מציצנית. זה לא טוב."
"אני לא מציצנית. דאגתי לך, ולכן..."
"ולכן?" הוא פשט את חולצתו, ככל הנראה עשה זאת בכוונה.
"אתה מוכן ללבוש בחזרה את החולצה," ביקשתי בביישנות.
"זה מפריע לך?"
"זה לא נעים."
"אם זה לא נעים לך, תסתכלי לצד השני." חוצפן!
הוא התרחק ממני, אך אני החלטתי שהוא לא יאמר את המילה האחרונה. "אתה מבין שאני כאן רק בגלל הסקרנות. הרי שנינו יודעים שבסופו של דבר אנשא לשמן ואחיה כמו מלכה."
"גם כן מלכה," צחקוק קל נפלט מבין שפתיו. "תסלחי לי בזמן שאלך לחפש לך מלך."
"אל תטרח," חרצתי לשון והתרחקתי ממנו. "ודרך אגב, גם אני יכולה לשחק את המשחק הזה." פשטתי את חולצתי ועמדתי מולו במכנסיים ובחזייה.
"את לא הטעם שלי," רציתי לרצוח אותו, "אבל אני יכול להתרגל."
"אידיוט!" לבשתי בחזרה את החולצה והלכתי לבדוק את המבנה.
חדר השינה קטנטן ובתוכו אמבטיה מזמינה. המקום בנוי כמו צימר ולא כמו מבנה מגורים רגיל, אבל לא הייתי בטוחה שזה אכן צימר, כי כששאלתי את גלעד הוא התעלם משאלתי. מזל שהשירותים נמצאים מאחורי דלת שאפשר לסגור אותה, אחרת הייתי נאלצת להתפוצץ. התיישבתי על המיטה ובהיתי בחלל המקסים. הרגשתי כמעט כמו בנופש, רק שאני לא באמת בנופש, אני יותר במנוסה מדבר שלא מובן אפילו לי.
"סתם התעללתי בך," הוא נעמד בכניסה לחדר השינה, "לא הייתי צריך להיות ישיר כל כך."
"התעללת בי?" שאלתי בזלזול. "אתה לא כזה חשוב כדי שזה ייחשב התעללות."
"בסדר," הוא משך בכתפיו, "אז לא אכפת לך אם אני אצא לריצה של שעה. אין כאן אף אחד, תרגישי בנוח."
"לא אכפת לי כלל וכלל, דווקא אעריך שעה של שקט ממך."
"את..." הוא לא סיים את דבריו ויצא מהחדר. ידעתי שהוא מחייך לעצמו עכשיו, הייתי גם בטוחה שהוא מרוצה מהמצב, אבל אני לא באמת בטוחה איפה זה שם אותי.