תל אביב-גן עדן-גיהינום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תל אביב-גן עדן-גיהינום
הוספה למועדפים

תל אביב-גן עדן-גיהינום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אוהד עוזיאל הוא כותב, יוצר, עורך ומפתח בעל ניסיון רחב במגוון תחומים, ובהם תכניות בידור והומור, דוקומנטריים רכים וקשים כאחד ותוכניות ריאליטי. במקביל הוא פעיל בהיי-טק ובמדיה החדשה על גווניה, מתוכן משלים לתוכניות טלוויזיה ועד לפיתוח משחקים ואפליקציות. לאורך השנים עבד עוזיאל בערוץ 2 בישראל ובחברות בינלאומיות שונות, ובשנים האחרונות התמקד בפיתוח פורמטים לשוק הבינלאומי.

    תקציר

    "לא כל האנשים טובים בלריב," אמרה לבסוף בשקט. "והאיש הזה אפילו ממש גרוע בזה."
     
    "תל אביב—גן עדן—גיהינום", רומן הביכורים של אוהד עוזיאל, הוא סיפור אהבה יוצא דופן וייחודי. מופיעים בו המשתתפים הרגילים: גבר ואישה, אבל יש גם מלאך ושד, שמציצים מעבר לכתפיהם ומתערבים ביחסים ביניהם, בוחשים בקדרה, מעוררים יצרים, מציתים מריבות ומעודדים בגידות. הבחור המאוהב הוא כלי על לוח השחמט של המשחק ביניהם: המלאך מנסה לגרום לבחור אושר, השד מנסה להרוס את חייו. זהו רומן על אהבה בראשית המאה ה-21. סיפור אהבה בוגר, ובו ניכור וקשיים, חלומות משותפים ורגעים מתוקים שמלווים כל סיפור אהבה ומערכת יחסים.
     
    נקודת המבט נודדת בין תל אביב, גן העדן והגיהינום, ומשרטטת עולם עשיר במיתולוגיה, במנהגים ובטקסים. כל דמות מתמודדת עם רגשות וקשיים, עם מאבקים על כוח ויוקרה, וכן עם מרכיבי החיים המוכרים היטב לבני אנוש, ושאינם משתנים בעולמות אחרים.

    פרק ראשון

    חלק א'

    בראשית היה המשרד. מי שרוצה להמשיך להאמין במפץ הגדול, באבולוציה, ביצורים קטנים ירוקים ממאדים או מכל מקום אחר, שיבושם לו. וכן, בגדול, כל הסיפורים האלה נכונים פחות או יותר. אבל לפניהם היה המשרד. ובמשרד היו מסדרונות. ארוכים. מסדרונות שנמשכו לכל עבר כאילו לעולם לא ייגמרו, מוארים באלפי גוונים של לבן, אין סוף דקויות של לבן על לבן, לבן־לבן, לבן־אפור, לבן־כסוף ולבן־מוזהב, לבן־כחול, לבן־אדום, לבן־אפרסק ואפילו סוג מסוים של לבן־שחור. קירות המסדרונות היו רכים, דקים ושקופים כמו יריעות בד שיפון, ומאחוריהם בקע אור נגוהות שכמעט הסתיר מערכת נפתלת להפליא של גלגלי שיניים, בוכנות ותמסורות זהובות, שנעו במורכבות נטולת פשר.
    כל הלובן הזה היה יכול לעורר הרגשה של חוסר אונים, של אובדן דרך, של התמודדות קפקאית עם מערכת נטולת פנים. אבל זה לא קרה במסדרונות האלו. פה שרתה חיות מסוימת, ואופטימיות ריחפה באוויר, כאילו כל צעד לאורך המסדרון מוביל אותך לקראת עתיד טוב יותר, כמו אותה מנהרת אור שעליה מדווחים בני אנוש החוזרים מן המוות. מנהרה שאכן היתה חלק מהמסדרונות, במובן מסוים לפחות.
    בצומת בו נפגשו שלושה מהמסדרונות עמד שבתיאל והירהר בעוגמת נפש במבוי הסתום שאליו נקלעו חייו לאחרונה.
    כל בר דעת שהיה מעיף מבט בשבתיאל, ולו מבט קל, היה רואה מיד שהוא מלאך. קודם כול, הוא היה מכונף. חוץ מזה היתה לו הילה, מוזהבת, והוא לבש כותונת לבנה־לבנה, ארוכה־ארוכה, מבד אוורירי־מרחף אך מאוד מהוגן. יתרה מזו, מעבר לאקססוריז, גם בסוף יום העבודה — אחרי שקיפל את הכותונת בארון ועבר לטרנינג, אחרי ששלח את הכנפיים לכביסה, ואחרי שהשיל את ההילה והניח אותה במַטעֵן — היה ברור שמדובר במלאך.
    היו אלו העיניים — עיניים ששיקפו את האור הטהור של גן עדן, ולא השאירו מקום לספק באשר למלאכיותו.
     
    אני לא מלאך.
    גם מעולם לא התיימרתי להיות. בכל זאת, אני חושב שהחיים שלי כרגע במצב די מוזר. סיגל, המלצרית מהבית קפה, שאני מפלרטט איתה כבר איזה שבועיים, סוף סוף הסכימה לבוא אלי. לפני איזה שעה היא הלכה הביתה, ומאז שתי בחורות אחרות הציעו לבוא אלי לדירה — בנפרד אומנם, אבל בכל זאת.
    לא שאני כזה דון ז'ואן. אני פשוט רווק כבר הרבה שנים, ויש הצטברות מסוימת.
    התפתיתי להגיד לאחת מהן כן. שרון, שגם נורא מצחיקה אותי, וגם יודעת לעשות פלאים עם האנטומיה שלה. אבל כמה שטויות אני יכול לעשות ביום אחד?
    בסוף אמרתי לה לבוא.
    לא מלאך, חשבתי.
     
    למרות כל הסממנים החיצוניים התקניים, גם שבתיאל עצמו לא תמיד הרגיש כמו מלאך. הוא לא ידע בדיוק כמו מה הוא כן מרגיש, אבל מדי פעם היה נתקף ברגעים של ספק, שבהם לא היה כל כך בטוח במלאכיות שלו. פעם אחר פעם מצא את עצמו עם אותה הרגשה מנדנדת, כאילו שכח את המפתחות בבית, או את הגז דולק. כאילו יש משהו שהיה צריך לעשות ולא הספיק, או שכח, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
    כשתקף אותו אחד הרגעים הללו — רגעים בלתי מלאכיים בעליל, יש לומר, רגעים שהוא חשב עליהם כעל קריאה לחשבון נפש, אבל שהיו, לרוב, לא יותר מאשר הלקאה עצמית חסרת תוחלת — מצא שבתיאל את עצמו בעיקר מתייסר על זה שהוא מלאך לא מספיק מוצלח. לא שהוא לא היה מלאך טוב, הוא היה כזה, רוב הזמן. ובכל זאת, קרה שבלי אזהרה מוקדמת, הרגיש כאילו חסר משהו בחייו — חסר איזה מרכיב נעלם שמונע ממנו למצות את המלאכיות שלו עד תום.
    כלפי חוץ הוא נראה כמו מלאך מצליח. הוא הספיק להגיע לאותו דרג ביניים בשדרת הניהול, שבגן עדן, כמו בכל מקום אחר, בעולם הזה או בבא, עושה בעצם את כל העבודה. חוץ מזה שמנהל, אפילו זוטר, שלא לומר בדרגי הביניים, בעולמם של המלאכים הוא אכן בעל עמדה של עוצמה לא מבוטלת.
    אומנם, הוא נאלץ לפזר את העוצמה הזאת בין ארבעים אלף הנפשות שעליהן היה מופקד, ורובן לא היו ממש מאושרות, אבל זה היה רק בגלל שאלוהים מאוהב משום מה במספר 40. מספר טוב כשלעצמו, לכל הדעות, אבל ארבעים אלף אנשים זה המון. שבתיאל נטה לתלות את תחושת התסכול שתקפה אותו שוב ושוב באותו מספר שאלוהים מחבב כל כך. ארבעים אלף איש שאינו מצליח להקדיש מספיק תשומת לב לאף אחד מהם, ולהעניק למישהו מהם מגע של מלאכים.
    עומס העבודה המתמיד גרם לשבתיאל לשנוא עוד יותר את רגעי המרה השחורה שתקפו אותו מדי פעם, רגעים של דיכאון וחוסר יעילות. הוא הרגיש מדוכא כי הוא היה מדוכא, וזה מנע ממנו לעבוד, מה ששילש את כמות הדיכאון. הוא שנא את ההרגשה הזאת, ולכן נהג לברוח, בכל הזדמנות, לחברתם של מלאכים אחרים. כמו שהוא אהב להגיד, "לא צריך לדפוק את ההילה בקיר". אולי זה לא שיפר את העבודה שלו והפך אותה ליעילה יותר, אבל זה ללא ספק הפך את חוסר היעילות לנעים יותר.
    היה קל למצוא מלאכים אחרים להעביר זמן בחברתם. תמיד יכולת לפגוש מישהו באחת מפינות המנוחה הפזורות בכל רחבי גן עדן, ובהן מטבחונים קטנים שבכולם מכונות קפה לבנות־אפורות המשמיעות המהום קל וממלאות ספלי פלסטיק לבנים־חומים בקפוצ'ינו, פרנץ' ונילה או קפה הפוך — שלכולם אותו טעם בדיוק. בחלק מהמטבחונים הגדולים יותר היו גם עמדות "הקרעכצן" שהמלאכים יכלו להתחבר אליהן ולקבל דגדוגים בגב — מה שבלא ספק יכול היה להיראות, מרחוק, כמו פינוק גן עדן של ממש, אבל למעשה היה כורח המציאות, למי שסוחב כל היום כנפיים כבדות על גב שלא תוכנן לכך.
    הנוכחות המתמדת שלו במטבחונים, וחוסר השקט שגרם לו להסתובב בין פינות מנוחה שונות ולא להסתפק רק באחת קבועה, הפכו אותו למלאך פופולרי למדי. יחד עם מלאכים אחרים נהג לעמוד כשבידו ספל פלסטיק לבן מלא בנוזל חום — שהיה קפוצ'ינו או פרנץ' ונילה או קפה הפוך — וגבו מופנה לאחת ממכונות הנעימימים, לא עושה שום דבר מיוחד, ממש כמוהם. כלומר נכון שהוא לא בדיוק עבד ברגעים הארוכים האלו שהוקדשו למטבחון, אבל זה לא נחשב ממש התבטלות בעיניו. לא כמו המחשבות הטורדניות שלו. הוא הרי היה בעבודה.
    והוא אהב את הכלום הזה לא מעט, הכלום החשוב כל כך של סתם לדבר, להרגיש אחד מהחבורה, להיות חלק מהקבוצה של הטובים. הוא למד מאחד האנשים שלו למטה, בארץ החיים הזמניים, שקוראים לבילוי הזמן הזה "נטוורקינג", מילה שנשמעה משמעותית באנגלית, אבל כשניסה לתרגם אותה לעצמו, בעזרת מילון המלאכים השלם לשפת בני האדם, יצא לו "רישות", או "קליעת רשתות" או "פיתוח קשרים" או "קשירת מכמורות דייגים", והוא לא הבין מה העניין. במיוחד שלא היו שום דגים בחלק שלו בגן עדן.
    להיות מלאך שעובד בגן עדן זה אומנם חיי נצח, אבל לא מסוג חיי הנצח המובטחים לצדיקים גמורים — אלו יושבים להם בניחותא ליד כס המלכות, מהללים, מקלסים, משבחים, מפארים, מאדירים, מרננים, ובאופן כללי טובלים באור הזרוע ובאור הגנוז ובאורה של שכינה. ואילו המלאכים העובדים היו בחייהם אנשים טובים, רק שלא מספיק טובים כדי לזכות במקום ישיבה בין הצדיקים למעלה. "האמת היא שכל החיים הייתי ככה," חשב שבתיאל לעצמו כשאחד מרגעי הבאסה שלו תפס אותו בלתי מוכן, "רגיל, יציב, אחראי, מהוגן ובסך הכול בחור טוב."
    הוא כמובן היה מת מחדש לפני שהיה חולק את אחת המחשבות הנוגות האלו עם מי מהמלאכים האחרים. בעיני מלאכים אחרים הוא היה בסדר. אחד מצבא השמים של הטובים. זו אחת הסיבות שהוא שמח לשהות בחברתם. הם סיפקו את כלי ההדחקה המושלם לספקות העצמיים שלו. אילו קלט מישהו לרגע מבט מהוסס או עצבובי בעיניו, הוא היה מכחיש מיד ובכל תוקף. רק בשבוע האחרון שלף מהשרוול הלבן של בגד המלאכים שלו, בלי לחשוב פעמיים, איזה שני "סתם שטויות", שלושה "מה פתאום, אצלי הכול בסדר", ולפחות חמישה "אני? אני מרגיש מצוין!"
    ובכל זאת, בזמן האחרון שיכנע פחות ופחות. משהו השתנה אצלו.
    שבתיאל ידע שהוא קצת בורח מעצמו. אבל הוא הצליח לשכלל את מיומנות הבריחה, ועד לתקופה האחרונה הצליח תמיד להעלים מעצמו את הידיעה הזאת. האמת, היו לו הרבה רגעים שבהם היה מרוצה מעצמו ודווקא בלי סד הביקורת העצמית המנקרת. בייחוד כאשר מישהו מבני האנוש שהיה מופקד עליהם חש לרגע שחייו נעשים טובים יותר. לפעמים הם גם הסתפקו בלהיות "מצליחים", על פי כל אותם קני מידה טיפשיים שבני האנוש נוהגים לייחס להם חשיבות כל כך גדולה. לפעמים מישהו הפך שמח בחלקו לרגע קט, וגם זה היה משהו.
     
    שמונים ושבע הסתובב על צירו לקולות הפלאץ' והקווץ' של סביבתו. הוא נראה כמו גוש מתכת ענקי, והסיבוב שלו מעך תחתיו כמויות עצומות של החומר האורגני שממנו עשוי הגיהינום. הוא חשב לעצמו, לא בפעם הראשונה, שהדבר הכי גרוע בשאול תחתית הוא לא החום או העינויים או אפילו השדים האחרים, אלא הסאונד. העובדה שכל דבר שקורה פה מלווה ברעש מחריד שמחשיך את האוזניים. רעש בלתי פוסק אשר חודר גם את השריונות העבים ביותר.
    אין בגיהינום רגע של שקט, ואין לאן לברוח ועל מה לחלום. מספרים שהשדים הבכירים ביותר, אלה שיש להם גם שם משלהם, ולא רק מספר, מהימים הרחוקים ההם שבהם עוד התקיים הנוהג להשקיע בכל שד באופן אישי, התחפרו עמוק עמוק מתחת לתחתית העולם שמתחת כדי להימלט מהרעש, ושם הם מבלים עד היום.
    לשמונים ושבע, במעמדו הבכיר אך לא בכיר מספיק, לא היו פריבילגיות עתיקות כאלו, אז הוא עשה מה ששדים עושים, שזה לחטוף לעתים קרובות קריזה ולדרוס את כל מי שעמד בדרכו. זה עזר. קצת.
    הבעיה עם הקריזה היתה שהיא נורא מלכלכת, אז הוא הלך למצוא מקום בו יכול לשטוף את השריון שלו מכל הג'יפה והסחלא שדבק בו כשדרס את כל היצורים הנקלים האלה והתעצבן עוד יותר.
     
    שבתיאל זכר איך אחד הדברים שהפתיעו וקוממו אותו כשנעשה למלאך היה הקושי הגדול לגרום לבני אנוש להיות שמחים בחלקם. הדבר התגלה כאחת המשימות הקשות ביותר שמלאך היה צריך להתמודד איתן. עצם הביטוי נראה לו מקומם — 
    "שמחים בחלקם". למה רק בחלק? למה שלא יקבלו את הכול, מעבר לפירורים שמחלקים להם? אבל כבר מזמן הפנים את היופי שביציבות ובצניעות, ובני האדם חיים אחרי הכול עלי אדמות, לא בגן עדן — שמח בחלקו כנראה מספיק בשבילם. הרי אפילו הוא, שמכל הבחינות ובכל אמות המידה של מלאכיות אובייקטיבית הצטייר כמוצלח למדי, בטח בשליש העליון של המלאכים העושים טוב, היו לו רגעים חלשים, רגעים שבהם שקע בשרעפים לא מי־יודע־מה אופטימיים.
    שבתיאל בעיקר פחד שמישהו יראה אותו ככה, בחולשתו. הוא לא ידע למה זה קורה, ושנא את הרגעים האלו, כשהופיעו, בתיעוב השמור בדרך כלל רק לשוכני תהום תחתית. בעיניו הם הצטיירו תמיד כפינוק, והוא ניסה לבטל אותם מהר ככל האפשר. לא היה לו זמן לשטויות האלו. השקיעה המלנכולית הזאת לנבכי עצמו הרי לא שינתה כלום בסופו של דבר בסדר הגדול של הדברים בשמים או על פני הארץ.
    במסע אינטנסיבי של שכנוע עצמי, ניסה שבתיאל להבהיר לעצמו שהוא בסדר, בסדר גמור אפילו. יש לו קריירה טובה בתור מלאך. יש לו צבא גדול של עוזרים, כרובים זוטרים, שרי רבבות, אלפים ומאות, שעושים במלאכה במרץ. אף פעם לא נשמעה עליו תלונה — לא מלמעלה ולא מלמטה. הרי כולם ראו שהוא מלאך מצוין ואהוד. למה הוא מלקה את עצמו ככה?
    ברגעים האלו היה אפשר לתפוס את שבתיאל חושב על הגיהינום. שם, עם הבלגן, האש, הגופרית ומה לא, יש בכל זאת משהו שאין בגן עדן שלו — הביטחון המלא שאתה נמצא שם כי יש לזה סיבה טובה. גם יש שם כל הזמן אקשן, ולפחות לא משעמם.
    אבל המחשבות האלו רק טיפטפו עוד ועוד טיפות דלוחות אל סאת הספקנות שהלכה ונגדשה בו, ושבתיאל מצא את עצמו מרגיש פעם אחר פעם שהוא מהלך במסדרונות גן עדן כמי שרימה את המערכת, ובעצם לא מגיע לו להיות פה. אולי זה בדיוק הדבר שהטריד אותו כל כך. הוא הרי במקום שכולם חושבים שיש לו מזל ענקי אם הגיע אליו — מלך מלכי עצמו הביא אותו הנה כמעט אישית, והוא? הוא מסתובב ומעסיק את עצמו במחשבות אוויליות כאילו יכול להיות מלאך שלא ממש מתאווה להיות במקום הזה. הרי זה ה־גן עדן — אנשים מהוגנים לא הולכים לגיהינום, בטח לא מרצונם. אז למה הוא חייב לבזבז זמן בשטויות?
    אם היה מהדהד בו קולה הנשכח של אמו, הוא בטח היה אומר לו, "תפסיק להיות כזה מפונק", או הקלאסיקה שלה, "תגיד תודה שאתה פה בכלל". פעם, מזמן, כשעוד היה בחיים, העז לספר לאמא שלו שהוא לא ממש מרוצה בעבודה, וזו היתה בערך התגובה שלה, התגובה הרגילה לכל אי שביעות רצון שהעז להביע באוזניה.
    למזלו, במלאכים לא מהדהדים קולות מהעבר שלהם עלי אדמות, והם בטח לא אמורים להגיד לעצמם כלום. אז הוא שתק לעצמו את אותן המחשבות בדיוק. לא שזה עזר. גם כשדחק החוצה מהראש את ההרהורים, גם כשהצליח להשתיק אותם באופן גמור ומוחלט עד כדי כך שהם איבדו את קולם ולא יכלו להטיל עליו אף לא צל מוגדר של ספק, הם בכל זאת היו שם — ובזמן האחרון אפילו ביתר שאת.
    שבתיאל ידע שהפתרון ההגיוני לכל מלאך, ובטח לאלו שהיו סוג של מנהלים, הוא להטביע את עצמו בעבודה. אבל זה רק הגביר את התסכול שלו. ארבעים אלף איש שהוא מופקד עליהם לא הותירו לו שום אפשרות לטפל בשום דבר באמת. ככה זה בהנהלת הביניים. אתה נמצא בדיוק באמצע. מצד אחד, אתה לא יכול לבצע דברים בעצמך — כי את זה עושים הזוטרים — ומצד שני, אתה לא יכול סתם לעזוב אותם לנפשם, כי הם באחריותך, ואתה חייב להתעניין בשלומם. תחומי האחריות של המנהלים החשובים ממנו, ההנהלה הבכירה, הארכי־מלאכים, כל כך עצומים ורחבים, שבעצם הם לא צריכים לעשות כלום, אבל לו יש את הארבעים אלף שלו על הראש.
    כך היו חייו לאורך ימים לבנים רבים מספור. הוא היה מסיים כל יום בקבלת הדוח היומי מהכרובים שלו, מעיף מבט מהיר ברשימות, רואה שאין מוקדי סבל מיוחדים, והולך לשבת עם החברים. סתם, לא לעשות כלום, לקשקש, להחליף קצת רכילויות על ההיכלות העליונים ועל איזו מלאכית חולפת. הוא אהב את זה. לא משום שחש איזו קרבה מיוחדת למלאכים האחרים, אלא שככה הצליח להעביר את הזמן בלהיות טוב ופופולרי, ובלנחול ניצחונות זעירים של יום־יום.
    היתה תקופה, בהתחלה, שכל ילדה שבכתה כי לקחו לה משהו נראתה לו ראויה לתשומת לב אינטנסיבית. הוא היה מריץ דוחות, מקים ועדות, שולח שליחים, דופק שעות נוספות, הכול רק כדי לוודא שימצא לה תחליף הולם לדבר שאבד לה, נניח הדובי. היום? היום היא היתה צריכה להיות קורבן לאונס בידי אביה כשאמה מוחאת כפיים ומריעה הידד לפני שבכלל היה עוצר ליד השם שלה בדוח. וגם אז, הוא בדרך כלל לא עשה עם זה כלום. אי אפשר לתת טיפול אמיתי לאנשים כה רבים, והסיפורים לא נעשו טובים יותר עם הזמן. לאט לאט, בלי ששם לב, העבודה שלו התחילה להתמקד בעיקר בדיווחים, במצגות ובדיונים על המצב. אפילו למוקדי סבל מחרידים, מזוויעים, קולוסאליים, הגיעו הוא והכרובים שלו מאוחר מדי ועם מעט מדי כוח, וילדות בוכות עד לב השמים, בלי שהשמים יטרחו להתעורר ולתת מענה לבִכיין, כבר מזמן נהיו תופעה בנאלית וחסרת עניין.
    "אולי זו הבעיה שלי," מילמל שבתיאל לעצמו. "זה שאני נאבק ברגשות הללו. אולי אני צריך פשוט להתעלם מהם, עד שיעברו. ככה לא אכניס את עצמי לסרטים ולופים אין סופיים." אז רוב הזמן הוא פשוט לא חשב, יצא מגדרו כדי שלא לחשוב וגם כדי לא להיות לבד, כי אם אתה לבד אתה בסוף תמיד נתקל בעצמך. וזה עבד בסדר, הסידור הזה. רוב הזמן. ונשאלת השאלה, מדוע?
    ובכן, לפעמים בכל זאת יש דברים שמזיזים מלאכים.

    אוהד עוזיאל הוא כותב, יוצר, עורך ומפתח בעל ניסיון רחב במגוון תחומים, ובהם תכניות בידור והומור, דוקומנטריים רכים וקשים כאחד ותוכניות ריאליטי. במקביל הוא פעיל בהיי-טק ובמדיה החדשה על גווניה, מתוכן משלים לתוכניות טלוויזיה ועד לפיתוח משחקים ואפליקציות. לאורך השנים עבד עוזיאל בערוץ 2 בישראל ובחברות בינלאומיות שונות, ובשנים האחרונות התמקד בפיתוח פורמטים לשוק הבינלאומי.

    עוד על הספר

    תל אביב-גן עדן-גיהינום אוהד עוזיאל

    חלק א'

    בראשית היה המשרד. מי שרוצה להמשיך להאמין במפץ הגדול, באבולוציה, ביצורים קטנים ירוקים ממאדים או מכל מקום אחר, שיבושם לו. וכן, בגדול, כל הסיפורים האלה נכונים פחות או יותר. אבל לפניהם היה המשרד. ובמשרד היו מסדרונות. ארוכים. מסדרונות שנמשכו לכל עבר כאילו לעולם לא ייגמרו, מוארים באלפי גוונים של לבן, אין סוף דקויות של לבן על לבן, לבן־לבן, לבן־אפור, לבן־כסוף ולבן־מוזהב, לבן־כחול, לבן־אדום, לבן־אפרסק ואפילו סוג מסוים של לבן־שחור. קירות המסדרונות היו רכים, דקים ושקופים כמו יריעות בד שיפון, ומאחוריהם בקע אור נגוהות שכמעט הסתיר מערכת נפתלת להפליא של גלגלי שיניים, בוכנות ותמסורות זהובות, שנעו במורכבות נטולת פשר.
    כל הלובן הזה היה יכול לעורר הרגשה של חוסר אונים, של אובדן דרך, של התמודדות קפקאית עם מערכת נטולת פנים. אבל זה לא קרה במסדרונות האלו. פה שרתה חיות מסוימת, ואופטימיות ריחפה באוויר, כאילו כל צעד לאורך המסדרון מוביל אותך לקראת עתיד טוב יותר, כמו אותה מנהרת אור שעליה מדווחים בני אנוש החוזרים מן המוות. מנהרה שאכן היתה חלק מהמסדרונות, במובן מסוים לפחות.
    בצומת בו נפגשו שלושה מהמסדרונות עמד שבתיאל והירהר בעוגמת נפש במבוי הסתום שאליו נקלעו חייו לאחרונה.
    כל בר דעת שהיה מעיף מבט בשבתיאל, ולו מבט קל, היה רואה מיד שהוא מלאך. קודם כול, הוא היה מכונף. חוץ מזה היתה לו הילה, מוזהבת, והוא לבש כותונת לבנה־לבנה, ארוכה־ארוכה, מבד אוורירי־מרחף אך מאוד מהוגן. יתרה מזו, מעבר לאקססוריז, גם בסוף יום העבודה — אחרי שקיפל את הכותונת בארון ועבר לטרנינג, אחרי ששלח את הכנפיים לכביסה, ואחרי שהשיל את ההילה והניח אותה במַטעֵן — היה ברור שמדובר במלאך.
    היו אלו העיניים — עיניים ששיקפו את האור הטהור של גן עדן, ולא השאירו מקום לספק באשר למלאכיותו.
     
    אני לא מלאך.
    גם מעולם לא התיימרתי להיות. בכל זאת, אני חושב שהחיים שלי כרגע במצב די מוזר. סיגל, המלצרית מהבית קפה, שאני מפלרטט איתה כבר איזה שבועיים, סוף סוף הסכימה לבוא אלי. לפני איזה שעה היא הלכה הביתה, ומאז שתי בחורות אחרות הציעו לבוא אלי לדירה — בנפרד אומנם, אבל בכל זאת.
    לא שאני כזה דון ז'ואן. אני פשוט רווק כבר הרבה שנים, ויש הצטברות מסוימת.
    התפתיתי להגיד לאחת מהן כן. שרון, שגם נורא מצחיקה אותי, וגם יודעת לעשות פלאים עם האנטומיה שלה. אבל כמה שטויות אני יכול לעשות ביום אחד?
    בסוף אמרתי לה לבוא.
    לא מלאך, חשבתי.
     
    למרות כל הסממנים החיצוניים התקניים, גם שבתיאל עצמו לא תמיד הרגיש כמו מלאך. הוא לא ידע בדיוק כמו מה הוא כן מרגיש, אבל מדי פעם היה נתקף ברגעים של ספק, שבהם לא היה כל כך בטוח במלאכיות שלו. פעם אחר פעם מצא את עצמו עם אותה הרגשה מנדנדת, כאילו שכח את המפתחות בבית, או את הגז דולק. כאילו יש משהו שהיה צריך לעשות ולא הספיק, או שכח, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
    כשתקף אותו אחד הרגעים הללו — רגעים בלתי מלאכיים בעליל, יש לומר, רגעים שהוא חשב עליהם כעל קריאה לחשבון נפש, אבל שהיו, לרוב, לא יותר מאשר הלקאה עצמית חסרת תוחלת — מצא שבתיאל את עצמו בעיקר מתייסר על זה שהוא מלאך לא מספיק מוצלח. לא שהוא לא היה מלאך טוב, הוא היה כזה, רוב הזמן. ובכל זאת, קרה שבלי אזהרה מוקדמת, הרגיש כאילו חסר משהו בחייו — חסר איזה מרכיב נעלם שמונע ממנו למצות את המלאכיות שלו עד תום.
    כלפי חוץ הוא נראה כמו מלאך מצליח. הוא הספיק להגיע לאותו דרג ביניים בשדרת הניהול, שבגן עדן, כמו בכל מקום אחר, בעולם הזה או בבא, עושה בעצם את כל העבודה. חוץ מזה שמנהל, אפילו זוטר, שלא לומר בדרגי הביניים, בעולמם של המלאכים הוא אכן בעל עמדה של עוצמה לא מבוטלת.
    אומנם, הוא נאלץ לפזר את העוצמה הזאת בין ארבעים אלף הנפשות שעליהן היה מופקד, ורובן לא היו ממש מאושרות, אבל זה היה רק בגלל שאלוהים מאוהב משום מה במספר 40. מספר טוב כשלעצמו, לכל הדעות, אבל ארבעים אלף אנשים זה המון. שבתיאל נטה לתלות את תחושת התסכול שתקפה אותו שוב ושוב באותו מספר שאלוהים מחבב כל כך. ארבעים אלף איש שאינו מצליח להקדיש מספיק תשומת לב לאף אחד מהם, ולהעניק למישהו מהם מגע של מלאכים.
    עומס העבודה המתמיד גרם לשבתיאל לשנוא עוד יותר את רגעי המרה השחורה שתקפו אותו מדי פעם, רגעים של דיכאון וחוסר יעילות. הוא הרגיש מדוכא כי הוא היה מדוכא, וזה מנע ממנו לעבוד, מה ששילש את כמות הדיכאון. הוא שנא את ההרגשה הזאת, ולכן נהג לברוח, בכל הזדמנות, לחברתם של מלאכים אחרים. כמו שהוא אהב להגיד, "לא צריך לדפוק את ההילה בקיר". אולי זה לא שיפר את העבודה שלו והפך אותה ליעילה יותר, אבל זה ללא ספק הפך את חוסר היעילות לנעים יותר.
    היה קל למצוא מלאכים אחרים להעביר זמן בחברתם. תמיד יכולת לפגוש מישהו באחת מפינות המנוחה הפזורות בכל רחבי גן עדן, ובהן מטבחונים קטנים שבכולם מכונות קפה לבנות־אפורות המשמיעות המהום קל וממלאות ספלי פלסטיק לבנים־חומים בקפוצ'ינו, פרנץ' ונילה או קפה הפוך — שלכולם אותו טעם בדיוק. בחלק מהמטבחונים הגדולים יותר היו גם עמדות "הקרעכצן" שהמלאכים יכלו להתחבר אליהן ולקבל דגדוגים בגב — מה שבלא ספק יכול היה להיראות, מרחוק, כמו פינוק גן עדן של ממש, אבל למעשה היה כורח המציאות, למי שסוחב כל היום כנפיים כבדות על גב שלא תוכנן לכך.
    הנוכחות המתמדת שלו במטבחונים, וחוסר השקט שגרם לו להסתובב בין פינות מנוחה שונות ולא להסתפק רק באחת קבועה, הפכו אותו למלאך פופולרי למדי. יחד עם מלאכים אחרים נהג לעמוד כשבידו ספל פלסטיק לבן מלא בנוזל חום — שהיה קפוצ'ינו או פרנץ' ונילה או קפה הפוך — וגבו מופנה לאחת ממכונות הנעימימים, לא עושה שום דבר מיוחד, ממש כמוהם. כלומר נכון שהוא לא בדיוק עבד ברגעים הארוכים האלו שהוקדשו למטבחון, אבל זה לא נחשב ממש התבטלות בעיניו. לא כמו המחשבות הטורדניות שלו. הוא הרי היה בעבודה.
    והוא אהב את הכלום הזה לא מעט, הכלום החשוב כל כך של סתם לדבר, להרגיש אחד מהחבורה, להיות חלק מהקבוצה של הטובים. הוא למד מאחד האנשים שלו למטה, בארץ החיים הזמניים, שקוראים לבילוי הזמן הזה "נטוורקינג", מילה שנשמעה משמעותית באנגלית, אבל כשניסה לתרגם אותה לעצמו, בעזרת מילון המלאכים השלם לשפת בני האדם, יצא לו "רישות", או "קליעת רשתות" או "פיתוח קשרים" או "קשירת מכמורות דייגים", והוא לא הבין מה העניין. במיוחד שלא היו שום דגים בחלק שלו בגן עדן.
    להיות מלאך שעובד בגן עדן זה אומנם חיי נצח, אבל לא מסוג חיי הנצח המובטחים לצדיקים גמורים — אלו יושבים להם בניחותא ליד כס המלכות, מהללים, מקלסים, משבחים, מפארים, מאדירים, מרננים, ובאופן כללי טובלים באור הזרוע ובאור הגנוז ובאורה של שכינה. ואילו המלאכים העובדים היו בחייהם אנשים טובים, רק שלא מספיק טובים כדי לזכות במקום ישיבה בין הצדיקים למעלה. "האמת היא שכל החיים הייתי ככה," חשב שבתיאל לעצמו כשאחד מרגעי הבאסה שלו תפס אותו בלתי מוכן, "רגיל, יציב, אחראי, מהוגן ובסך הכול בחור טוב."
    הוא כמובן היה מת מחדש לפני שהיה חולק את אחת המחשבות הנוגות האלו עם מי מהמלאכים האחרים. בעיני מלאכים אחרים הוא היה בסדר. אחד מצבא השמים של הטובים. זו אחת הסיבות שהוא שמח לשהות בחברתם. הם סיפקו את כלי ההדחקה המושלם לספקות העצמיים שלו. אילו קלט מישהו לרגע מבט מהוסס או עצבובי בעיניו, הוא היה מכחיש מיד ובכל תוקף. רק בשבוע האחרון שלף מהשרוול הלבן של בגד המלאכים שלו, בלי לחשוב פעמיים, איזה שני "סתם שטויות", שלושה "מה פתאום, אצלי הכול בסדר", ולפחות חמישה "אני? אני מרגיש מצוין!"
    ובכל זאת, בזמן האחרון שיכנע פחות ופחות. משהו השתנה אצלו.
    שבתיאל ידע שהוא קצת בורח מעצמו. אבל הוא הצליח לשכלל את מיומנות הבריחה, ועד לתקופה האחרונה הצליח תמיד להעלים מעצמו את הידיעה הזאת. האמת, היו לו הרבה רגעים שבהם היה מרוצה מעצמו ודווקא בלי סד הביקורת העצמית המנקרת. בייחוד כאשר מישהו מבני האנוש שהיה מופקד עליהם חש לרגע שחייו נעשים טובים יותר. לפעמים הם גם הסתפקו בלהיות "מצליחים", על פי כל אותם קני מידה טיפשיים שבני האנוש נוהגים לייחס להם חשיבות כל כך גדולה. לפעמים מישהו הפך שמח בחלקו לרגע קט, וגם זה היה משהו.
     
    שמונים ושבע הסתובב על צירו לקולות הפלאץ' והקווץ' של סביבתו. הוא נראה כמו גוש מתכת ענקי, והסיבוב שלו מעך תחתיו כמויות עצומות של החומר האורגני שממנו עשוי הגיהינום. הוא חשב לעצמו, לא בפעם הראשונה, שהדבר הכי גרוע בשאול תחתית הוא לא החום או העינויים או אפילו השדים האחרים, אלא הסאונד. העובדה שכל דבר שקורה פה מלווה ברעש מחריד שמחשיך את האוזניים. רעש בלתי פוסק אשר חודר גם את השריונות העבים ביותר.
    אין בגיהינום רגע של שקט, ואין לאן לברוח ועל מה לחלום. מספרים שהשדים הבכירים ביותר, אלה שיש להם גם שם משלהם, ולא רק מספר, מהימים הרחוקים ההם שבהם עוד התקיים הנוהג להשקיע בכל שד באופן אישי, התחפרו עמוק עמוק מתחת לתחתית העולם שמתחת כדי להימלט מהרעש, ושם הם מבלים עד היום.
    לשמונים ושבע, במעמדו הבכיר אך לא בכיר מספיק, לא היו פריבילגיות עתיקות כאלו, אז הוא עשה מה ששדים עושים, שזה לחטוף לעתים קרובות קריזה ולדרוס את כל מי שעמד בדרכו. זה עזר. קצת.
    הבעיה עם הקריזה היתה שהיא נורא מלכלכת, אז הוא הלך למצוא מקום בו יכול לשטוף את השריון שלו מכל הג'יפה והסחלא שדבק בו כשדרס את כל היצורים הנקלים האלה והתעצבן עוד יותר.
     
    שבתיאל זכר איך אחד הדברים שהפתיעו וקוממו אותו כשנעשה למלאך היה הקושי הגדול לגרום לבני אנוש להיות שמחים בחלקם. הדבר התגלה כאחת המשימות הקשות ביותר שמלאך היה צריך להתמודד איתן. עצם הביטוי נראה לו מקומם — 
    "שמחים בחלקם". למה רק בחלק? למה שלא יקבלו את הכול, מעבר לפירורים שמחלקים להם? אבל כבר מזמן הפנים את היופי שביציבות ובצניעות, ובני האדם חיים אחרי הכול עלי אדמות, לא בגן עדן — שמח בחלקו כנראה מספיק בשבילם. הרי אפילו הוא, שמכל הבחינות ובכל אמות המידה של מלאכיות אובייקטיבית הצטייר כמוצלח למדי, בטח בשליש העליון של המלאכים העושים טוב, היו לו רגעים חלשים, רגעים שבהם שקע בשרעפים לא מי־יודע־מה אופטימיים.
    שבתיאל בעיקר פחד שמישהו יראה אותו ככה, בחולשתו. הוא לא ידע למה זה קורה, ושנא את הרגעים האלו, כשהופיעו, בתיעוב השמור בדרך כלל רק לשוכני תהום תחתית. בעיניו הם הצטיירו תמיד כפינוק, והוא ניסה לבטל אותם מהר ככל האפשר. לא היה לו זמן לשטויות האלו. השקיעה המלנכולית הזאת לנבכי עצמו הרי לא שינתה כלום בסופו של דבר בסדר הגדול של הדברים בשמים או על פני הארץ.
    במסע אינטנסיבי של שכנוע עצמי, ניסה שבתיאל להבהיר לעצמו שהוא בסדר, בסדר גמור אפילו. יש לו קריירה טובה בתור מלאך. יש לו צבא גדול של עוזרים, כרובים זוטרים, שרי רבבות, אלפים ומאות, שעושים במלאכה במרץ. אף פעם לא נשמעה עליו תלונה — לא מלמעלה ולא מלמטה. הרי כולם ראו שהוא מלאך מצוין ואהוד. למה הוא מלקה את עצמו ככה?
    ברגעים האלו היה אפשר לתפוס את שבתיאל חושב על הגיהינום. שם, עם הבלגן, האש, הגופרית ומה לא, יש בכל זאת משהו שאין בגן עדן שלו — הביטחון המלא שאתה נמצא שם כי יש לזה סיבה טובה. גם יש שם כל הזמן אקשן, ולפחות לא משעמם.
    אבל המחשבות האלו רק טיפטפו עוד ועוד טיפות דלוחות אל סאת הספקנות שהלכה ונגדשה בו, ושבתיאל מצא את עצמו מרגיש פעם אחר פעם שהוא מהלך במסדרונות גן עדן כמי שרימה את המערכת, ובעצם לא מגיע לו להיות פה. אולי זה בדיוק הדבר שהטריד אותו כל כך. הוא הרי במקום שכולם חושבים שיש לו מזל ענקי אם הגיע אליו — מלך מלכי עצמו הביא אותו הנה כמעט אישית, והוא? הוא מסתובב ומעסיק את עצמו במחשבות אוויליות כאילו יכול להיות מלאך שלא ממש מתאווה להיות במקום הזה. הרי זה ה־גן עדן — אנשים מהוגנים לא הולכים לגיהינום, בטח לא מרצונם. אז למה הוא חייב לבזבז זמן בשטויות?
    אם היה מהדהד בו קולה הנשכח של אמו, הוא בטח היה אומר לו, "תפסיק להיות כזה מפונק", או הקלאסיקה שלה, "תגיד תודה שאתה פה בכלל". פעם, מזמן, כשעוד היה בחיים, העז לספר לאמא שלו שהוא לא ממש מרוצה בעבודה, וזו היתה בערך התגובה שלה, התגובה הרגילה לכל אי שביעות רצון שהעז להביע באוזניה.
    למזלו, במלאכים לא מהדהדים קולות מהעבר שלהם עלי אדמות, והם בטח לא אמורים להגיד לעצמם כלום. אז הוא שתק לעצמו את אותן המחשבות בדיוק. לא שזה עזר. גם כשדחק החוצה מהראש את ההרהורים, גם כשהצליח להשתיק אותם באופן גמור ומוחלט עד כדי כך שהם איבדו את קולם ולא יכלו להטיל עליו אף לא צל מוגדר של ספק, הם בכל זאת היו שם — ובזמן האחרון אפילו ביתר שאת.
    שבתיאל ידע שהפתרון ההגיוני לכל מלאך, ובטח לאלו שהיו סוג של מנהלים, הוא להטביע את עצמו בעבודה. אבל זה רק הגביר את התסכול שלו. ארבעים אלף איש שהוא מופקד עליהם לא הותירו לו שום אפשרות לטפל בשום דבר באמת. ככה זה בהנהלת הביניים. אתה נמצא בדיוק באמצע. מצד אחד, אתה לא יכול לבצע דברים בעצמך — כי את זה עושים הזוטרים — ומצד שני, אתה לא יכול סתם לעזוב אותם לנפשם, כי הם באחריותך, ואתה חייב להתעניין בשלומם. תחומי האחריות של המנהלים החשובים ממנו, ההנהלה הבכירה, הארכי־מלאכים, כל כך עצומים ורחבים, שבעצם הם לא צריכים לעשות כלום, אבל לו יש את הארבעים אלף שלו על הראש.
    כך היו חייו לאורך ימים לבנים רבים מספור. הוא היה מסיים כל יום בקבלת הדוח היומי מהכרובים שלו, מעיף מבט מהיר ברשימות, רואה שאין מוקדי סבל מיוחדים, והולך לשבת עם החברים. סתם, לא לעשות כלום, לקשקש, להחליף קצת רכילויות על ההיכלות העליונים ועל איזו מלאכית חולפת. הוא אהב את זה. לא משום שחש איזו קרבה מיוחדת למלאכים האחרים, אלא שככה הצליח להעביר את הזמן בלהיות טוב ופופולרי, ובלנחול ניצחונות זעירים של יום־יום.
    היתה תקופה, בהתחלה, שכל ילדה שבכתה כי לקחו לה משהו נראתה לו ראויה לתשומת לב אינטנסיבית. הוא היה מריץ דוחות, מקים ועדות, שולח שליחים, דופק שעות נוספות, הכול רק כדי לוודא שימצא לה תחליף הולם לדבר שאבד לה, נניח הדובי. היום? היום היא היתה צריכה להיות קורבן לאונס בידי אביה כשאמה מוחאת כפיים ומריעה הידד לפני שבכלל היה עוצר ליד השם שלה בדוח. וגם אז, הוא בדרך כלל לא עשה עם זה כלום. אי אפשר לתת טיפול אמיתי לאנשים כה רבים, והסיפורים לא נעשו טובים יותר עם הזמן. לאט לאט, בלי ששם לב, העבודה שלו התחילה להתמקד בעיקר בדיווחים, במצגות ובדיונים על המצב. אפילו למוקדי סבל מחרידים, מזוויעים, קולוסאליים, הגיעו הוא והכרובים שלו מאוחר מדי ועם מעט מדי כוח, וילדות בוכות עד לב השמים, בלי שהשמים יטרחו להתעורר ולתת מענה לבִכיין, כבר מזמן נהיו תופעה בנאלית וחסרת עניין.
    "אולי זו הבעיה שלי," מילמל שבתיאל לעצמו. "זה שאני נאבק ברגשות הללו. אולי אני צריך פשוט להתעלם מהם, עד שיעברו. ככה לא אכניס את עצמי לסרטים ולופים אין סופיים." אז רוב הזמן הוא פשוט לא חשב, יצא מגדרו כדי שלא לחשוב וגם כדי לא להיות לבד, כי אם אתה לבד אתה בסוף תמיד נתקל בעצמך. וזה עבד בסדר, הסידור הזה. רוב הזמן. ונשאלת השאלה, מדוע?
    ובכן, לפעמים בכל זאת יש דברים שמזיזים מלאכים.