מרד ההיפופוטמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרד ההיפופוטמים
הוספה למועדפים

מרד ההיפופוטמים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

    החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

    נושאים

    תקציר

    מיפוי הומוריסטי אך מדויק של האיומים הנשקפים לתרבות המערב, בשל הטכנולוגיה המטשטשת את מוחותיהם של הצעירים והופכת את חשיבתם לשטחית ועצלה. ובעוד האדם הטכנולוגי הולך ודועך, האינטילגנציה של החיות ממריאה, וההיפופוטמים מתכננים התקוממות… בהט, בדומה ל"מלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, מתאר עולם שבו בעלי החיים מנצלים את חולשותיה של האנושות כדי לחתור תחתיה, ובכך מנצל את החופש של היצירה הסאטירית כדי לומר את האמת הכואבת מכול.

    פרק ראשון

    פרק א | המלון

    ארבע בנות התנדבו לכהן בוועדה המכינה של כנס ההכשרה. כולן חצו כבר את שנתן השבעים פלוס או שבעים פלוס־פלוס. כמעט כולן היו בסטטוס של סבתות ותיקות, אבל מכוחו של הרגל ישן הוסיפו לקרוא להן, והן קראו לעצמן וזו לזו, "בנות, בנות", או "בבקשה־בנות־יקרות", ממש כמו בשנים הרחוקות ההן. בכולן בערה תשוקת החיים. הן היו מוכנות לסכן משהו נחשב בעיני הבריות כדי להתחכך בריח של הרפתקה, או בבושם גברי של בחור יפה תואר בן שבעים או שמונים.
    בגישושים ראשונים בין החברות והחברים התברר שיש התלהבות עצומה לקראת האירוע. כבר חמש שנים לא התקיים כנס ההכשרה. קודם בגלל מלחמה שהפריעה באמצע, אחר כך היו עוד ארבע סיבות טובות אחרות, כל שנה וסיבתה הראויה והמנומקת. אבל זהו, השנה התגבש הרושם שמספיק ודי עם זה. תמו ונשלמו לעולמי עד התירוצים, והפעם אפשר סוף סוף להיפגש ולהסתכל לפחות שנייה בעיניים לפני שמוציאים מילה ראשונה.
    לגבי מקום המפגש, היו הרבה רעיונות מעניינים: הציעו את צפת, את קיבוץ ראש הנקרה, את עין גב, חיפה, את שדה בוקר, את באר שבע, אילת, חלקן נקודות של נוסטלגיה מההיסטוריה של ההכשרה. בסוף, בתור פשרה יצירתית ומקורית, הציעה חברת הוועדה דפנה הלוי דווקא את תל אביב, שנמצאת, לדבריה, "הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה דמוגרפית, בערך במרכז הארץ."
    כולן הסכימו שתל אביב מתאימה על שום היותה מיוחדת ביסודה, ואז, כמובן, עלה שמו של החבר אלכסנדר קונץ, שכבר קרוב לחמישים שנה עוסק במלונאות יוקרה. בקריירה הארוכה שלו הספיק אלכסנדר שלנו לנהל מלונות מפורסמים ומכובדים לא רק ברחבי הארץ, אלא גם ברחבי אירופה ובארצות הברית, וקשרים עם האנשים הנכונים והמתאימים יש לו, ברוך השם, כך שאפשר לסמוך עליו שימצא להם מלון מדהים עם מחיר טוב, מחיר שיהלום כל כיס של בוגרות ההכשרה ובוגריה.
    ידוע ומובן מאליו שרוב חברי ההכשרה מסודרים בחיים, שלא לומר מסודרים היטב. יש ביניהם לא מעט מאלה המכונים "מיליונרים קטנים", כאלה שהם במצב כלכלי טוב יותר מאותו מעמד ביניים נרפה ואומלל ששר האוצר הקודם, שר האוצר הנוכחי, וגם שר האוצר הבא, אוהבים לדבר בשמו ולזעוק את זעקתו. אלה אותם חבר'ה מבוגרי ההכשרה שיש להם בסביבות המיליון דולר בנכסים בנקאיים למיניהם, שלא להזכיר גם חתיכות אדמה כאלה ואחרות, לא רק בארצנו הקטנטונת אלא גם אֵי כאן לא הרחק בכרתים, או ניקוסיה, או אי שם בפולין או באמריקה או באיטליה, וספציפית באזור טרייסט, אם כי הם לא אוהבים לדבר על זה באופן מפורש. יש ביניהם גם כאלה עם נכסים מעט יותר כבדים, בצורת מפעלים מכובדים והשקעות אחרות שאינן מביישות את בעליהן בבורסות של חוץ לארץ. ככה זה, עברו לא מעט שנים מאז שהוריהם, המייסדים, הסתובבו במולדת רעבים לפת לחם וחיפשו עבודה לפרנסת המשפחה. הירושות, תודה לאל, עוד עוברות מדור לדור ומאפשרות איזשהו ביטחון קיומי סביר.
    ובכל זאת חשוב לזכור שנותרו גם חסרי מזל וממון. הללו לא הצליחו להגשים את החלום להיות מיליונרים, אפילו לא בשקלים, ובשבילם, במחווה חברית לזכר ימי הנעורים בהכשרה, כדאי להתאמץ ולהוזיל את ההוצאות, שאם לא כן, הם פשוט לא יבואו לכנס, וחבל.
    האמת, גם המיליונרים הקטנים, ואפילו מקרב הבינוניים ומעלה, לא יבואו בטענות אם יציעו להם מחירים סבירים ככל האפשר, שהרי עוד מילדות הורגלו לחסוך גרוש לבן ליום שחור. כל פעם מתברר בינם לבין עצמם שלמרות גילם המתקדם, הם עדיין לא הספיקו לשכוח כמה זה אחד ועוד אחד וכמה נכסים רכשה קרן קיימת בשיטה הזאת.
    אז אלכסנדר שלהם סידר מלון נחמד בתל אביב, עם לובי מרהיב, גן בוטני מרשים שבשביליו מתפתלת תעלה עם מים זורמים בצבע טורקיז. בסמוך לו ממוקם אולם זכוכית בצבע שחור לכנסים נחשבים, ובמטבח מנצח על הכול שף ידוע, שמתמצא ברזי הקולינריה העכשווית, וכבר ביקשו שיופיע בעונה הבאה בתוכנית הבישול הפופולרית "שף תאכל".
    אומנם, בדיעבד התברר שהתחזוקה לא היתה הצד המוצלח של המלון אפוף המתיקות והזוהר המהבהב. בחלק מהחדרים היו כיורים סתומים או מקלחת קצת שבורה, והתברר ששכחו להחליף מגבות בקומה השנייה, אבל בסך הכול זוטות כגון אלו לא היו ראויות לתלונות, שהרי החבר'ה כבר הספיקו לעבור משהו בחיים. הם היו מספיק צעירים כדי לזכור היטב את ימי ההכשרה והנח"ל, ובטח שגם את הימים הקשים אבל גם העליזים ההם בקיבוץ, כשבאמצע מקלחת הגברים עמד דלי תורן קבוע שאסף את מי הגשם מהתקרה הדולפת, וסביבו רעדו מקור, בעירום מלא, הבחורים הצעירים, השריריים, עם ירכיהם המבהיקות, שסיפרו בהשתאות שהמספוא השנה מדהים בגובהו ובהדרו. על אף גילם הצעיר, ואולי בזכותו, ידעו אז להישמר בגופם ובנפשם מקשיי היומיום והתמקדו במשימות הקטנות ובתקווה הגדולה.
    דני גזית, לשעבר אייזנשטיין, היה בין המקדימים. הוא הגיע למלון "דה לייט" עם מזוודה קטנה נוסעת על גלגלים ומזמזמת לעצמה נגינת קיש־קש קלה והחלטית תוך כדי חציית החריצים בין הבלטות בחלק החשוף שבין השטיחים המרשימים שבלובי. הוא נרשם, קיבל מפתח פלסטי, התמקם בזריזות בחדרו שבקומה השלישית וחזר למצוא מקום טוב בלובי הצופה על הבאים ועל ההולכים. הוא מצא, התיישב וקם, התיישב וקם, עד שקלט בלובי כורסה בפינה אסטרטגית, פחות מוארת, במרחק מתאים מדלפק הקבלה. ממקומו המצוין יכול היה להשקיף על אזור הקבלה בלי לבלוט יותר מדי לעיני החבר'ה שהתחילו להגיע בטפטוף.
    השאלה החשובה שהעסיקה אותו במיוחד היתה: האם היא תבוא?
    בכנסים של השנים הקודמות, לפני חמש שנות ההפסקה, היא לא הופיעה, וגם שמה נעלם בינתיים מרשימות הקשר שהועברו בין כולם בדואר האלקטרוני. אומנם, הוא לא הפסיק להזכיר לעצמו שכבר הספיק לשכוח אותה — שהרי היו לו חיים עשירים ומלאי סיפוק. הוא ביקר בכל מקום מצודד בעולם, גידל ילדים ונכדים עם אשתו האהובה נחמה, ואחרי פטירתה מצא למזלו הגדול אישה נהדרת אחרת, הוא מצא את מרינה שלו, שאיתה חי עכשיו בנחמדות מלאה. ובכל זאת הופתע לגלות איך לקראת כנס ההכשרה, התחילו לנצנץ בו מחדש נורות רומנטיות כבויות.
    הוא ידע שהיא נישאה באיחור, שיש לה שתיים או שלוש בנות וחיי משפחה מלאים. יותר מזה לא ידע, ובמעמקי לבו הרגיש שהוא רוצה לדעת עוד.
    לא היה לו ספק שכאשר תיכנס, לבדה או עם בעלה, הוא יזהה אותה מיד, אפילו שחלפו כמעט חמישים שנה. הוא רצה לקוות שהיא תבוא. להאמין שהיא תתרגש ותשכח לעזוב את ידו החמה. שתבכה בדמעות אמיתיות כשיסיים להקריא לה את השיר על הקרוקודיל הקטן שטעה ורץ בבוקר אל הדיר.
    איש מלבדו לא ידע על חטאו הנסתר, שהתמצה בכתיבת שירים למגירה הסודית, שהכילה ראיות גם לעיסוקי מחתרת אחרים שלו. בין מחברות שיריו הסתתר גם שיר אהבה מהול באכזבה שנזכר בו רק לאחרונה. הוא חזר וקרא את שירו במשך שעה ארוכה וצובטת־לב, התאכזב, שיכתב, התאכזב שוב, כתב ומחק ומירק כל שורה, וכאשר החליט שדי ומספיק עם זה — קם מכורסתו ובדרכו למיטה מצא הודעה חדשה בתיבת המייל ובה הזמנה לכנס ההכשרה הצפוי. לרגע היה בטוח שריבונו של עולם מעורב בעניין והביט למעלה אסיר תודה.
     
    ***
     
    כאשר ארז את המזוודה הקלה והתכונן לנסיעה לתל אביב, הקליד שוב את השיר בתוספת כמה מילים וצירופים, תיקונים ועדכונים. הדפיס אותו, קיפל את הדף, ושם בכיס מכנסיו.
    עד הגיעו למלון לא ידע להחליט אם יראה לה את השיר כאשר ייפגשו. עכשיו חשב, שאם יזדמן לו ינסה לחתור לכמה דקות של פרטיות איתה, ויקרא לה את מה שכתב אי אז.
    גם לדעתו השיר לא היה יצירת מופת לירית, אבל הוא ביטא רגשות חריפים ואמיתיים שהזכירו לו מופעי קרקס מסוכנים של זוגות המרחפים במרומים על טרפז. הם מתקרבים לנשיקה לוהטת, אבל החבל הדק האוחז בהם מסתחרר והם עלולים למות בעודם מחפשים את הנשיקה שתחבר אותם.
    בעבר היה נדמה לו שהיא התחרטה על סירובה לו, ואף ציפתה שינסה פעם נוספת, אלא שהוא פחד יותר מדי מכישלון נוסף. הוא העדיף לחפש את אושרו במחוזות אחרים ואף מצא אותו, אבל עכשיו תהה מה יכולה להיות תגובתה, אחרי כל השנים הללו, על המילים שעכשיו הוא נוגע בהן, כשהוא מכניס את ידו לכיסו.
    ממקום מושבו, משקיף מהצד, זיהה את הראשון שהגיע לשולחן הקבלה, יורם צמרת, לשעבר צימרמן, גורר גם הוא אחריו מזוודה על גלגלים, גדולה יותר מזו של דני.
    האישה הלא מוכרת שעמדה ליד יורם היתה נאה מאוד ונראתה בעשרים או שלושים שנה צעירה ממנו. הם שוחחו זה עם זו, עליזים ונינוחים כאילו הם מוקפים קהל במסיבת חברים שאין מה לספר עליה, משעממת למדי. דני ניחש שזו ג'נט, בת זוגו הנוכחית של יורם, שעליה כבר הספיק לשמוע קטעי רכילות. הוא ידע, למשל, שגרושתו של יורם, דינה, שאותה, בניגוד לג'נט, כן הכיר, נכנעה לגורלה אחרי שנים ממושכות של מלחמה במחלה הממארת ויצאה לדרכה האחרונה לפני שנים מספר.
    נחמה אהובתו־שלו ודינה של יורם היו בזמנן חברות טובות, ושני הזוגות נחשבו, בין חברי ההכשרה, לרביעייה קרובה וידידותית במיוחד. גורלן הדומה של נשותיהם יצר בין דני ליורם קשר מורכב, שהכיל בו בזמן מרכיבים של משיכה ושל דחייה רגשית. המשיכה נבעה מן ההבנה ההדדית; כל אחד מהם ידע בדיוק מה חש האחר והבין את הסבל העובר גם על בן הזוג, המלווה את האישה הגוועת לאטה.
    הדחייה נולדה אחרי זמן, והיתה קשורה ברגשות האשמה ששניהם זיהו ושיקפו והעצימו זה לזה — על הנשים החדשות, הצעירות והיפות שלקחו להם באלמנותם, כמו היתה זו בגידה מסוימת, משותפת לשניהם, בזכרן של נשות נעוריהם האהובות, שזמן לא רב קודם לכן עוד הזמינו לעצמן פונץ' וציחקקו על בדיחה או מחמאה ובאבחת הרף הלכו לעולמן. למרות שהאתמול העשיר שלהם לא נשכח, וגם לא יישכח, חשו שניהם מעין סימני שאלה הדדיים לגבי הנאמנות של כל אחד מהם לזיכרונות העבר המשותפים.
    לאחר שנרשם בדלפק הסתכל יורם סביבו ומיד זיהה את דני, שהספיק בינתיים לקום ממושבו וצעד גבוה וזקוף לעבר חברו הוותיק. ג'נט התבוננה בעניין בחיבוק הנרגש של השניים, קולטת שמדובר בהיסטוריה של יחסים אינטימיים שזכרם לא הועם, על אף שהשניים פנו איש לדרכו לפני שנים רבות.
    יורם הציגם זה לזו.
    "שמעתי עלייך הרבה," אמר לה דני בקול רך שמאחוריו יודע להתקשח הקול הנוקב, החזק, הבלתי מתפשר.
    "אני מקווה שרק דברים טובים," ענתה בחיוך מצודד והתנדנדה מרגל לרגל על עקביה הקטנים.
    "אפילו טובים מאוד," מיהר דני לאשר, ואז השלושה השתתקו ונותרו לעמוד נבוכים מעט, בלי לדעת איך ממשיכים, לאן יוצאים מזה. דני השתעל ואז אחז יורם בזרועה של ג'נט, התנצל בקולו המעט לוחש, "נו, טוב, חבר שלי, בטח עוד יהיה לנו הרבה על מה לדבר אחר כך," ופנה איתה לעבר המעלית בצעדים נמרצים, קלים מעט לגילו.
    דני נשם בהקלה מסוימת כשראה אותם נבלעים במעלית, ואז פנה וצעד בחזרה לעבר כורסת המשקיף שלו, אלא שזו נתפסה בינתיים על ידי גברת מבושמת. היא לא התרשמה מאכזבתו על מקומו שנתפס, ואפילו מתחה את צווארה כדי שיצטער על כל שנייה שהוא רוטן בעיניים מעט מושפלות.
    מקום הישיבה החדש היה פחות מוצלח מהקודם, ודני גרר את הכורסה החדשה מטרים אחדים עד שסידר לו זווית שהניחה את דעתו, שממנה יוכל להוסיף לבלוש אחר הנעשה ליד דלפק הקבלה. בכל זאת עוד קיווה שההיא־ההיא שלו תגיע והוא יזהה אותה כבר בדלת, עוד לפני שתספיק לחצות את המרחק בין דלת הכניסה לדלפק.
    בינתיים הבחין סביבו בלחיצות ידיים, התחבקויות והתנשקויות של אנשים לא מוכרים, דוברי רוסית נרגשת, אחדים מהם לבושים במעילי עור, צעירים יותר ושונים לגמרי מחברי וחברות ההכשרה שלו, והסיק שהמלון מארח התכנסות נוספת על זו שלהם.
    זרותם של אנשי ההתכנסות האחרת ריתקה אותו לזמן מה, וכאשר שלח את מבטו פעם נוספת לעבר הדלפק ראה את יורם פלדי, לשעבר גרינפלד. הוא נראה בסדר. פניו הטובות נשארו חלקות ורק מעט יותר רחבות.

    פרופסור דב בהט נולד בחיפה ב-4 למרץ, 1935, להורים חלוצים שעלו לישראל מרוסיה הלבנה בשלהי העליה השלישית. הוא סיים את בית הספר "חוגים", התגייס לנח‘ל במסגרת גרעין הצופים יא‘, והצטרף לקבוץ ראש הנקרה, שם התמחה בגידול בננות, עד שהחל את לימודי הגיאולוגיה והמינרלוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

    החל משנת 2004 מקדיש דב בהט את עקר זמנו (5-7 שעות ביום) לכתיבת ספרות עברית.

    עוד על הספר

    נושאים

    מרד ההיפופוטמים דב בהט

    פרק א | המלון

    ארבע בנות התנדבו לכהן בוועדה המכינה של כנס ההכשרה. כולן חצו כבר את שנתן השבעים פלוס או שבעים פלוס־פלוס. כמעט כולן היו בסטטוס של סבתות ותיקות, אבל מכוחו של הרגל ישן הוסיפו לקרוא להן, והן קראו לעצמן וזו לזו, "בנות, בנות", או "בבקשה־בנות־יקרות", ממש כמו בשנים הרחוקות ההן. בכולן בערה תשוקת החיים. הן היו מוכנות לסכן משהו נחשב בעיני הבריות כדי להתחכך בריח של הרפתקה, או בבושם גברי של בחור יפה תואר בן שבעים או שמונים.
    בגישושים ראשונים בין החברות והחברים התברר שיש התלהבות עצומה לקראת האירוע. כבר חמש שנים לא התקיים כנס ההכשרה. קודם בגלל מלחמה שהפריעה באמצע, אחר כך היו עוד ארבע סיבות טובות אחרות, כל שנה וסיבתה הראויה והמנומקת. אבל זהו, השנה התגבש הרושם שמספיק ודי עם זה. תמו ונשלמו לעולמי עד התירוצים, והפעם אפשר סוף סוף להיפגש ולהסתכל לפחות שנייה בעיניים לפני שמוציאים מילה ראשונה.
    לגבי מקום המפגש, היו הרבה רעיונות מעניינים: הציעו את צפת, את קיבוץ ראש הנקרה, את עין גב, חיפה, את שדה בוקר, את באר שבע, אילת, חלקן נקודות של נוסטלגיה מההיסטוריה של ההכשרה. בסוף, בתור פשרה יצירתית ומקורית, הציעה חברת הוועדה דפנה הלוי דווקא את תל אביב, שנמצאת, לדבריה, "הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה דמוגרפית, בערך במרכז הארץ."
    כולן הסכימו שתל אביב מתאימה על שום היותה מיוחדת ביסודה, ואז, כמובן, עלה שמו של החבר אלכסנדר קונץ, שכבר קרוב לחמישים שנה עוסק במלונאות יוקרה. בקריירה הארוכה שלו הספיק אלכסנדר שלנו לנהל מלונות מפורסמים ומכובדים לא רק ברחבי הארץ, אלא גם ברחבי אירופה ובארצות הברית, וקשרים עם האנשים הנכונים והמתאימים יש לו, ברוך השם, כך שאפשר לסמוך עליו שימצא להם מלון מדהים עם מחיר טוב, מחיר שיהלום כל כיס של בוגרות ההכשרה ובוגריה.
    ידוע ומובן מאליו שרוב חברי ההכשרה מסודרים בחיים, שלא לומר מסודרים היטב. יש ביניהם לא מעט מאלה המכונים "מיליונרים קטנים", כאלה שהם במצב כלכלי טוב יותר מאותו מעמד ביניים נרפה ואומלל ששר האוצר הקודם, שר האוצר הנוכחי, וגם שר האוצר הבא, אוהבים לדבר בשמו ולזעוק את זעקתו. אלה אותם חבר'ה מבוגרי ההכשרה שיש להם בסביבות המיליון דולר בנכסים בנקאיים למיניהם, שלא להזכיר גם חתיכות אדמה כאלה ואחרות, לא רק בארצנו הקטנטונת אלא גם אֵי כאן לא הרחק בכרתים, או ניקוסיה, או אי שם בפולין או באמריקה או באיטליה, וספציפית באזור טרייסט, אם כי הם לא אוהבים לדבר על זה באופן מפורש. יש ביניהם גם כאלה עם נכסים מעט יותר כבדים, בצורת מפעלים מכובדים והשקעות אחרות שאינן מביישות את בעליהן בבורסות של חוץ לארץ. ככה זה, עברו לא מעט שנים מאז שהוריהם, המייסדים, הסתובבו במולדת רעבים לפת לחם וחיפשו עבודה לפרנסת המשפחה. הירושות, תודה לאל, עוד עוברות מדור לדור ומאפשרות איזשהו ביטחון קיומי סביר.
    ובכל זאת חשוב לזכור שנותרו גם חסרי מזל וממון. הללו לא הצליחו להגשים את החלום להיות מיליונרים, אפילו לא בשקלים, ובשבילם, במחווה חברית לזכר ימי הנעורים בהכשרה, כדאי להתאמץ ולהוזיל את ההוצאות, שאם לא כן, הם פשוט לא יבואו לכנס, וחבל.
    האמת, גם המיליונרים הקטנים, ואפילו מקרב הבינוניים ומעלה, לא יבואו בטענות אם יציעו להם מחירים סבירים ככל האפשר, שהרי עוד מילדות הורגלו לחסוך גרוש לבן ליום שחור. כל פעם מתברר בינם לבין עצמם שלמרות גילם המתקדם, הם עדיין לא הספיקו לשכוח כמה זה אחד ועוד אחד וכמה נכסים רכשה קרן קיימת בשיטה הזאת.
    אז אלכסנדר שלהם סידר מלון נחמד בתל אביב, עם לובי מרהיב, גן בוטני מרשים שבשביליו מתפתלת תעלה עם מים זורמים בצבע טורקיז. בסמוך לו ממוקם אולם זכוכית בצבע שחור לכנסים נחשבים, ובמטבח מנצח על הכול שף ידוע, שמתמצא ברזי הקולינריה העכשווית, וכבר ביקשו שיופיע בעונה הבאה בתוכנית הבישול הפופולרית "שף תאכל".
    אומנם, בדיעבד התברר שהתחזוקה לא היתה הצד המוצלח של המלון אפוף המתיקות והזוהר המהבהב. בחלק מהחדרים היו כיורים סתומים או מקלחת קצת שבורה, והתברר ששכחו להחליף מגבות בקומה השנייה, אבל בסך הכול זוטות כגון אלו לא היו ראויות לתלונות, שהרי החבר'ה כבר הספיקו לעבור משהו בחיים. הם היו מספיק צעירים כדי לזכור היטב את ימי ההכשרה והנח"ל, ובטח שגם את הימים הקשים אבל גם העליזים ההם בקיבוץ, כשבאמצע מקלחת הגברים עמד דלי תורן קבוע שאסף את מי הגשם מהתקרה הדולפת, וסביבו רעדו מקור, בעירום מלא, הבחורים הצעירים, השריריים, עם ירכיהם המבהיקות, שסיפרו בהשתאות שהמספוא השנה מדהים בגובהו ובהדרו. על אף גילם הצעיר, ואולי בזכותו, ידעו אז להישמר בגופם ובנפשם מקשיי היומיום והתמקדו במשימות הקטנות ובתקווה הגדולה.
    דני גזית, לשעבר אייזנשטיין, היה בין המקדימים. הוא הגיע למלון "דה לייט" עם מזוודה קטנה נוסעת על גלגלים ומזמזמת לעצמה נגינת קיש־קש קלה והחלטית תוך כדי חציית החריצים בין הבלטות בחלק החשוף שבין השטיחים המרשימים שבלובי. הוא נרשם, קיבל מפתח פלסטי, התמקם בזריזות בחדרו שבקומה השלישית וחזר למצוא מקום טוב בלובי הצופה על הבאים ועל ההולכים. הוא מצא, התיישב וקם, התיישב וקם, עד שקלט בלובי כורסה בפינה אסטרטגית, פחות מוארת, במרחק מתאים מדלפק הקבלה. ממקומו המצוין יכול היה להשקיף על אזור הקבלה בלי לבלוט יותר מדי לעיני החבר'ה שהתחילו להגיע בטפטוף.
    השאלה החשובה שהעסיקה אותו במיוחד היתה: האם היא תבוא?
    בכנסים של השנים הקודמות, לפני חמש שנות ההפסקה, היא לא הופיעה, וגם שמה נעלם בינתיים מרשימות הקשר שהועברו בין כולם בדואר האלקטרוני. אומנם, הוא לא הפסיק להזכיר לעצמו שכבר הספיק לשכוח אותה — שהרי היו לו חיים עשירים ומלאי סיפוק. הוא ביקר בכל מקום מצודד בעולם, גידל ילדים ונכדים עם אשתו האהובה נחמה, ואחרי פטירתה מצא למזלו הגדול אישה נהדרת אחרת, הוא מצא את מרינה שלו, שאיתה חי עכשיו בנחמדות מלאה. ובכל זאת הופתע לגלות איך לקראת כנס ההכשרה, התחילו לנצנץ בו מחדש נורות רומנטיות כבויות.
    הוא ידע שהיא נישאה באיחור, שיש לה שתיים או שלוש בנות וחיי משפחה מלאים. יותר מזה לא ידע, ובמעמקי לבו הרגיש שהוא רוצה לדעת עוד.
    לא היה לו ספק שכאשר תיכנס, לבדה או עם בעלה, הוא יזהה אותה מיד, אפילו שחלפו כמעט חמישים שנה. הוא רצה לקוות שהיא תבוא. להאמין שהיא תתרגש ותשכח לעזוב את ידו החמה. שתבכה בדמעות אמיתיות כשיסיים להקריא לה את השיר על הקרוקודיל הקטן שטעה ורץ בבוקר אל הדיר.
    איש מלבדו לא ידע על חטאו הנסתר, שהתמצה בכתיבת שירים למגירה הסודית, שהכילה ראיות גם לעיסוקי מחתרת אחרים שלו. בין מחברות שיריו הסתתר גם שיר אהבה מהול באכזבה שנזכר בו רק לאחרונה. הוא חזר וקרא את שירו במשך שעה ארוכה וצובטת־לב, התאכזב, שיכתב, התאכזב שוב, כתב ומחק ומירק כל שורה, וכאשר החליט שדי ומספיק עם זה — קם מכורסתו ובדרכו למיטה מצא הודעה חדשה בתיבת המייל ובה הזמנה לכנס ההכשרה הצפוי. לרגע היה בטוח שריבונו של עולם מעורב בעניין והביט למעלה אסיר תודה.
     
    ***
     
    כאשר ארז את המזוודה הקלה והתכונן לנסיעה לתל אביב, הקליד שוב את השיר בתוספת כמה מילים וצירופים, תיקונים ועדכונים. הדפיס אותו, קיפל את הדף, ושם בכיס מכנסיו.
    עד הגיעו למלון לא ידע להחליט אם יראה לה את השיר כאשר ייפגשו. עכשיו חשב, שאם יזדמן לו ינסה לחתור לכמה דקות של פרטיות איתה, ויקרא לה את מה שכתב אי אז.
    גם לדעתו השיר לא היה יצירת מופת לירית, אבל הוא ביטא רגשות חריפים ואמיתיים שהזכירו לו מופעי קרקס מסוכנים של זוגות המרחפים במרומים על טרפז. הם מתקרבים לנשיקה לוהטת, אבל החבל הדק האוחז בהם מסתחרר והם עלולים למות בעודם מחפשים את הנשיקה שתחבר אותם.
    בעבר היה נדמה לו שהיא התחרטה על סירובה לו, ואף ציפתה שינסה פעם נוספת, אלא שהוא פחד יותר מדי מכישלון נוסף. הוא העדיף לחפש את אושרו במחוזות אחרים ואף מצא אותו, אבל עכשיו תהה מה יכולה להיות תגובתה, אחרי כל השנים הללו, על המילים שעכשיו הוא נוגע בהן, כשהוא מכניס את ידו לכיסו.
    ממקום מושבו, משקיף מהצד, זיהה את הראשון שהגיע לשולחן הקבלה, יורם צמרת, לשעבר צימרמן, גורר גם הוא אחריו מזוודה על גלגלים, גדולה יותר מזו של דני.
    האישה הלא מוכרת שעמדה ליד יורם היתה נאה מאוד ונראתה בעשרים או שלושים שנה צעירה ממנו. הם שוחחו זה עם זו, עליזים ונינוחים כאילו הם מוקפים קהל במסיבת חברים שאין מה לספר עליה, משעממת למדי. דני ניחש שזו ג'נט, בת זוגו הנוכחית של יורם, שעליה כבר הספיק לשמוע קטעי רכילות. הוא ידע, למשל, שגרושתו של יורם, דינה, שאותה, בניגוד לג'נט, כן הכיר, נכנעה לגורלה אחרי שנים ממושכות של מלחמה במחלה הממארת ויצאה לדרכה האחרונה לפני שנים מספר.
    נחמה אהובתו־שלו ודינה של יורם היו בזמנן חברות טובות, ושני הזוגות נחשבו, בין חברי ההכשרה, לרביעייה קרובה וידידותית במיוחד. גורלן הדומה של נשותיהם יצר בין דני ליורם קשר מורכב, שהכיל בו בזמן מרכיבים של משיכה ושל דחייה רגשית. המשיכה נבעה מן ההבנה ההדדית; כל אחד מהם ידע בדיוק מה חש האחר והבין את הסבל העובר גם על בן הזוג, המלווה את האישה הגוועת לאטה.
    הדחייה נולדה אחרי זמן, והיתה קשורה ברגשות האשמה ששניהם זיהו ושיקפו והעצימו זה לזה — על הנשים החדשות, הצעירות והיפות שלקחו להם באלמנותם, כמו היתה זו בגידה מסוימת, משותפת לשניהם, בזכרן של נשות נעוריהם האהובות, שזמן לא רב קודם לכן עוד הזמינו לעצמן פונץ' וציחקקו על בדיחה או מחמאה ובאבחת הרף הלכו לעולמן. למרות שהאתמול העשיר שלהם לא נשכח, וגם לא יישכח, חשו שניהם מעין סימני שאלה הדדיים לגבי הנאמנות של כל אחד מהם לזיכרונות העבר המשותפים.
    לאחר שנרשם בדלפק הסתכל יורם סביבו ומיד זיהה את דני, שהספיק בינתיים לקום ממושבו וצעד גבוה וזקוף לעבר חברו הוותיק. ג'נט התבוננה בעניין בחיבוק הנרגש של השניים, קולטת שמדובר בהיסטוריה של יחסים אינטימיים שזכרם לא הועם, על אף שהשניים פנו איש לדרכו לפני שנים רבות.
    יורם הציגם זה לזו.
    "שמעתי עלייך הרבה," אמר לה דני בקול רך שמאחוריו יודע להתקשח הקול הנוקב, החזק, הבלתי מתפשר.
    "אני מקווה שרק דברים טובים," ענתה בחיוך מצודד והתנדנדה מרגל לרגל על עקביה הקטנים.
    "אפילו טובים מאוד," מיהר דני לאשר, ואז השלושה השתתקו ונותרו לעמוד נבוכים מעט, בלי לדעת איך ממשיכים, לאן יוצאים מזה. דני השתעל ואז אחז יורם בזרועה של ג'נט, התנצל בקולו המעט לוחש, "נו, טוב, חבר שלי, בטח עוד יהיה לנו הרבה על מה לדבר אחר כך," ופנה איתה לעבר המעלית בצעדים נמרצים, קלים מעט לגילו.
    דני נשם בהקלה מסוימת כשראה אותם נבלעים במעלית, ואז פנה וצעד בחזרה לעבר כורסת המשקיף שלו, אלא שזו נתפסה בינתיים על ידי גברת מבושמת. היא לא התרשמה מאכזבתו על מקומו שנתפס, ואפילו מתחה את צווארה כדי שיצטער על כל שנייה שהוא רוטן בעיניים מעט מושפלות.
    מקום הישיבה החדש היה פחות מוצלח מהקודם, ודני גרר את הכורסה החדשה מטרים אחדים עד שסידר לו זווית שהניחה את דעתו, שממנה יוכל להוסיף לבלוש אחר הנעשה ליד דלפק הקבלה. בכל זאת עוד קיווה שההיא־ההיא שלו תגיע והוא יזהה אותה כבר בדלת, עוד לפני שתספיק לחצות את המרחק בין דלת הכניסה לדלפק.
    בינתיים הבחין סביבו בלחיצות ידיים, התחבקויות והתנשקויות של אנשים לא מוכרים, דוברי רוסית נרגשת, אחדים מהם לבושים במעילי עור, צעירים יותר ושונים לגמרי מחברי וחברות ההכשרה שלו, והסיק שהמלון מארח התכנסות נוספת על זו שלהם.
    זרותם של אנשי ההתכנסות האחרת ריתקה אותו לזמן מה, וכאשר שלח את מבטו פעם נוספת לעבר הדלפק ראה את יורם פלדי, לשעבר גרינפלד. הוא נראה בסדר. פניו הטובות נשארו חלקות ורק מעט יותר רחבות.