הכתר הארמני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכתר הארמני
הוספה למועדפים

הכתר הארמני

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    הרומן הנוכחי של מיכאל דרור, "הכתר הארמני", הינו סיפור עלילה מיוחד ומורכב, המחזיק בשני כתרים: קו אופי אחד משובח וברור, המציין את יצירתו של מיכאל דרור גם בשנים קודמות, הוא יכולתו הרבה בפיתוח עלילות מתח והרפתקאות הנוטות לכיוון של תעלומות ריגול ומסתורין. גם ב"כתר הארמני" בולט הכישרון הזה מאוד, אף שהמסתורין שבו אינם אל–טבעיים כפי שהכרנו, אלא היסטוריים ופוליטיים. ואולם, בלי לפגום בהיבט המתח שבעלילת "הכתר הארמני" המעניין והמרתק, אין ספק כי לפנינו קודם כול רומן היסטורי מובחר, הכתוב כמיטב המסורת הידועה של וולטר סקוט, סינקביץ', דיומא, הוגו ורבים וטובים אחרים.
    ברומן זה הושקע ידע היסטורי נכבד ביותר באשר לתקופת הצלבנים. דרור שולב כאן לא רק דיוקנאות אישים היסטוריים מרכזיים, החל מהקיסר פרידריך עד האפיפיור גרגוריוס, שהיו גדולי האישים השליטים באותה העת, אלא גם שפע דמויות עממיות ואריסטוקרטיות גם יחד. מאידך גיסא, דרור הוא גם צייר נופים מיומן. כך נופיה החורפיים של אירופה, עם דובים ביערות, וכך גם נוף ארץ ישראל משורטטים היטב. המחבר מצייר, בידע אדריכלי מדויק ובאור אמנותי, גם את המבצרים, הצריחים ותבליטי הדייק של התקופה הפיאודלית, שהיו אז חלק בלתי נפרד מתפישת הביטחון ההכרחית במהלכים של מלחמות ופשיטות צבאיות כמעט בלתי פוסקות.
    כישרונו הסיפורי של מיכאל דרור מצליח באופן מרתק ויוצא דופן למסמר את תשומת לבנו ואהדתנו גם לדמויות משנה שונות ברומן. עם דמויות מעניינות אלו, ממש בלתי נשכחות, נמנה ארנולד הגמד, מפעיל תיאטרון–בובות נודד, ונמנית גם שותפתו למסע, היפהפייה הצעירה אורסולה. הייתי משווה כאן את הכישרון הסיפורי של דרור אפילו לזה של ויקטור הוגו בכבודו ובעצמו, להעמיד דמויות אהודות כמו ב"עלובי החיים"!
     
    לבסוף נציין תכונה נוספת וחשובה של "הכתר הארמני", שאיננה רק חיצונית אלא מקרינה על הרומן כולו ועל כל הפרטים שבו. כוונתי לגודל, להיקף המצטבר שלו. זהו סיפור הרפתקאות כמעט אפי, המעלה מרקם של תקופה שלמה באותנטיות סוחפת וכובשת – והיקפו של "הכתר הארמני", לא פחות מאירועי העלילה הדינמית, הוא אחד הגורמים להצלחתו הרבה. 
    פרופ' גבריאל מוקד

    פרק ראשון

    פרק 1

    ראש המנזר מגלה סודות 

     
    "האח בֶּרנארד... האח ברנארד," לחש האח ניקוֹלאס, משמניו ממלאים את גלימת הנזיר הלבנה, העשויה צמר ומהודקת למותניו בחבל פשוט. הוא משך בשרוולו של גבר צעיר, רזה ובעל תווי פנים מלאכיים, שניצב ליד עמוד הקריאה. 
    האח ברנארד היה שקוע בכתובים שלפניו, עד כי נראה ששכח את המתרחש סביבו בין כותלי המנזר. אצבעותיו אחזו את שולי עמוד הקריאה בחוזקה עד שפרקיהן הלבינו. בפינת השולחן עמד נר שעווה עבה, שהאיר באור זהוב את הדפים הרכים. האח מַרטינוּס, מבוגר במעט מחברו, עמד מצדו השני של האח ברנארד ואחז בכתפו, מנענע אותה קלות אנה ואנה. 
    "ברנארד!" קראו שניהם במקהלה, "תתעורר." עם כל מילה שאמרו פרץ מפיותיהם הבל חם מעובה. קור מקפיא שרר באולם הסְקְריפְּטוֹריוּם, שבו עסקו הנזירים בהעתקת כתבי יד עתיקים. 
    האח ברנארד הרים ראשו לאטו. למרות הקור באולם היה מצחו מכוסה בשכבה דקה של זיעה. הדברים שקרא כרגע על גורלם של יהודי העיר מיינץ בתחילת המסע הראשון לשחרור ירושלים חתכו את לבו כמו סכין. עוצמת הרגשות שהציפו את נשמתו הפתיעה אותו. הוא לא ידע לומר מדוע נגע כל כך ללבו גורלם של היהודים.
    ברנארד הציץ סביבו באולם האפלולי, רחב הידיים. החלונות הגדולים של הסקריפטוריום היו מוגפים בתריסי עץ בגלל סופת שלגים שהשתוללה בחוץ. תריסר נזירים היו רכונים מעל עמודי הקריאה והעתיקו בשקידה, לאור שורות של נרות, כתבי יד של פילוסופים קדומים ביוונית ובלטינית. 
    בסבלנות ובעדינות אין קץ היו טובלים את הנוצה המחודדת בקסת הדיו, ומשחזרים בכתב אחיד ומעוגל את הטקסטים הנצחיים על גווילים חדשים. אחרים עסקו בתרגום כתבים עתיקים ללטינית חדשה בת זמנם. על במה מוגבהת נימנם קלות הספרן הראשי, שהפקיר את תפקידו כאחראי על הסדר במקום, ראשו הרפוי נח על השולחן הקר. 
    הנזירים ניצלו את נמנומו, עזבו את מקומותיהם והצטופפו ליד הקיר הדרומי של האולם, המשותף לסקריפטוריום ולמטבח המנזר, שהיה ספוג בחומו של התנור הגדול. חלקם פרשו את ידיהם לצדדים על הקיר כמו צלובים על הצלב, צמודים לקיר בגבם ואחוריהם, מנסים לינוק לתוך גופם את החום המענג והמתוק.
    "יהי האל איתך, ברנארד," לחש ניקולאס. "שוב עזבת אותנו ושקעת בעלילה של הכרוניקה הזאת. מה אתה מוצא בכתבי היד האלה? אלו לא הכתבים הגדולים של הפילוסופים, אלו לא כתבי הקודש של הכנסייה, את מי מעניין מה התרחש במיינץ לפני מאה ומאתיים שנה? הם כותבים לשם שמים" — הוא הצביע על שורת הנזירים המעתיקים — "ומה איתך?" 
    "ניקולאס, ניקולאס, אתה חסר תקנה," מילמל ברנארד בחיוך, מותח את איבריו. "אין לך מושג על מה אתה מדבר."
    הדובר היה גבר צעיר, באמצע שנות העשרים לחייו, פניו מעודנות כפני ילד, שערו גזור קצר כמנהג הנזירים. מעיניו השחורות ניבט מבט ערני. הוא היה צנוע באופן עמידתו, ביישן ונעים סבר. למרות הזמן הרב שבילה בספריית המנזר, גופו היה מוצק ושרירי, תוצאת עבודת הכפיים בכרמי המנזר ובסדנאותיו, שמילאה חלק אחר של זמנו. הוא היה מלומד לגילו ובנוסף לשליטתו בלטינית, יוונית, גרמנית וצרפתית, שקד גם על לימודי ערבית ועברית בהדרכתם של נזירים שחזרו משהות ארוכה בממלכת הצלבנים במזרח ולמדו שם את השפות הללו על בוריין. הוא הכיר היטב את כתבי הקודש וידע לצטט בעל פה פסוקים נבחרים. ברוב סקרנותו נהג להתעמק בכתבי יד העוסקים בדברי הימים ובתרבויות של עמים עתיקים. כן למד את תורת הרוקחות, ואף שלח ידו בחשאי במלאכת האלכימיה.
    "הפגן קצת כבוד לאנשים שהשקיעו מזמנם בכתיבת הכרוניקות האלה," השיב לעמיתו הנזיר, "וקצת כבוד לאנשים שמופיעים בכתבים אלה. הרי כך אנו למדים על ההיסטוריה האנושית, על אופי האדם, על חייהם, על אהבותיהם ו..." לאחר הפסקה קצרה הוסיף באנחה עמוקה, "ועל אכזריותם."
    מרטינוס הצביע על חבורת הנזירים שהצטופפו ליד קיר המטבח וציחקק, למרות שהדבר נאסר במפורש בתקנון המנזר. "תראו אותם. בדיוק כמו עלוקות הנדבקות לרגליים במים עכורים."
    "אל תדון אותם לחומרה, מרטינוס. הם הולכים אחרי משאלת לבם, כמו שבני ישראל הלכו במדבר אחרי עמוד האש. כל אחד מחפש מעט נחמה, בחום ובאמונה."
    "יהי כן, האח ברנארד, תמיד יש לך תשובה מחוכמת. אבל אנחנו כאן כי אב המנזר מבקש לראותך. הוא נמצא בלשכתו וממתין לך. נצטווינו ללוות אותך," הודיע בחגיגיות האח ניקולאס, מגלה סוף סוף לברנארד את מטרת שליחותם אליו.
    "אז למה לא אמרת את זה מיד? מה אתה עומד ומפטפט ומבזבז את זמני בשיחת חולין ומפר את השקט." ברנארד הרים את קולו בשמץ של רוגז. מיד נשמעו מכל עבר רחשי מחאה. אחד הנזירים הבוגרים אף העיר בקדרות, "אינכם נמצאים ביריד עירוני." 
    במנזר לא היה נהוג נדר השתיקה, אבל הנזירים נמנעו מדיבורי סרק. ברנארד הרכין את ראשו לאות שהוא מכיר באשמתו ופנה בזריזות אל היציאה. שני האחים מיהרו אחריו.
    מנזר אברבאך, שהשתייך למסדר הציסְטֶרְסיאני, שכן בראש גבעה גבוהה מצפון לעיר מיינץ, על הגדה המזרחית של נהר הריינוס. בעוד שנתיים היה אמור לחגוג מאה שנה להיווסדו בידי הנזיר ברנארד מקלֶרבוֹ, יחד עם שלושים נזירים מלווים, אנשי המסדר הבנדיקטיני. ברנארד מקלרבו היה האב הרוחני של האבירים הטמפלרים והוא שחיבר את תקנון המסדר. איש אדוק מאוד באמונתו הנוצרית אך לא קנאי קיצוני. בעת מסעות הצלב קרא לא פעם להפסיק את רדיפת היהודים, שכן חשב שניתן יהיה לשכנע אותם בדרכי פולמוס ולא באלימות. חוכמתו נודעה למרחקים, עד כדי כך ששימש כיועצם של כמה וכמה אפיפיורים.
    מאה שנה אחרי הקמתו, היה מנזר אברבאך לגדול ביותר בגרמניה. כמאה נזירים חיו ועבדו בו, בחקלאות, בתעשיית היין, בנפחות ובעבודות אחרות, בנוסף לכמאתיים פועלים מהכפרים הסמוכים.
    ניקולאס התעכב לרגע להדליק אבוקה, להאיר להם את הדרך במסדרונות החשוכים בדרכם אל לשכתו של אב המנזר. ברנארד ושני מלוויו חלפו על פני המטבח, אולם האוכל והדוֹרְמיטוֹריוּם, מקום חדרי השינה הצנועים של הנזירים, שמאחורי דלתותיהם נשמעו מלמולים, גניחות, קולות שיעול ורקיקות. התאים האישיים היו המקום היחידי שבו יכלו הנזירים להתבודד בפרטיות. 
    בראש המדרגות המובילות אל הקומות התת־קרקעיות, שם נשמרו חביות היין של המנזר, ראו את האח אַנְדְרֵיאַס, האחראי על המרתפים, פונה לרדת במדרגות. בידו האחת החזיק מנורת שמן עשנה ובשנייה רישרש צרור מפתחות גדול. 
    בהגיעם אל קצה המסדרון ולפני צאתם אל אכסדרת העמודים המובילה אל לשכתו של אב המנזר, כיסו את ראשיהם בברדסי גלימותיהם, הצמידו את שולי בגדיהם אל גופם, ואז הצטלבו ומילמלו "הצילינו, גבירתנו הקדושה" ויצאו אל משבי הרוח העזים שבחוץ. 
    הרוח שרקה בין העמודים והכפור עצר את נשימתם. השמים הכבדים והאפורים נדמו כרובצים ממש על גג המנזר. החצר כולה היתה מכוסה בהררי שלג. כאשר הרוח העוקצנית פיזרה מדי פעם את מסך הערפל הלבן, התגלו לעיניהם המצומצמות צללים עמומים של בית התפילה ומגדל הפעמון. 
    נפש חיה לא נראתה בחצר. ברנארד הבחין בקושי בתוך ענן הלובן בקבוצת המבנים שבחצר המנזר — רפתות, דירים, לולי תרנגולות, בתי מלאכה וסדנאות שבהם בילה חלק גדול מזמנו. אב המנזר דגל בשילוב של לימודים ועבודה רוחנית עם עמל כפיים.
    דחיפה חזקה העיפה אותו לפתע קדימה וכמעט שהפילה אותו על הקרקע. הוא פנה לאחוריו בהפתעה, ומבטו הנוזף נתקל במרטינוס, שהצביע מעלה על שורת נטיפי הקרח התלויים על בלימה בקצה הגג. נטיף שקוף אחד התנתק, צלל כחץ שלוח והתנפץ אל הקרקע, אלא שהרוח בלעה את קול השבר. שרידי הנטיף הקפוא התגוללו לרגליו של ברנארד, ולא היה ספק שאילולא התערבותו של חברו הוא היה פוגע בו. הוא הודה במבט למרטינוס, שאולי הציל את חייו.
    כשהגיעו השלושה אל דלת האגף בו נמצא משכנו של אב המנזר, הם ניערו את גלימותיהם משלג ונשפו את הבל פיהם החם על אצבעותיהם הקפואות. "רוח אלוהים שומרת עליך, ברנארד. אתה מבורך, זה בטוח," חייך ניקולאס.
    "רוח הקודש בוודאי, אבל גם חברי הטובים עזרו לי," ענה ברנארד, גם הוא בחיוך. 
    בחדר המבוא של לשכת אב המנזר הצטופפה קבוצה של עותרים: נזירים ממנזרים שכנים, אנשי הכפרים הסמוכים שהגיעו להגיש בקשה להתקבל לעבודה במנזר, סוחרים ורוכלים, שהיו מעוניינים לעשות עסקים עם המנזר העשיר. שני נזירים־לבלרים, בגלימות מאריגת המנזר, ישבו ליד שולחן עץ גס וניווטו את זרם המבקרים. רשמו שמות, תלונות, קובלנות ובקשות. 
    בעוד ברנארד ממתין בתור וסוקר את האנשים סביבו, נפתחה דלת לשכתו של אב המנזר ושני גברים הופיעו בפתח. מלבושיהם המהודרים, צעדיהם הבוטחים וגוום הזקוף העידו שמדובר באנשים רמי מעלה. הראשון, גבר ממוצע קומה, ששערותיו הלבנות משוכות לאחור ועיניו החדות יוקדות, לבש אדרת ארוכה שנקשרה לצווארו בחוט מוזהב, תחתיה ניתן היה להבחין בבגדי כמורה מעוטרים בסרטים, ובמכנסיו הרחבים ששוליהם היו תחובים במגפי עור גבוהים. מאחוריו צעד אביר לבוש אפודה עשויה טבעות מתכת, וחלוק מלחמה לבן שהגיע כמעט עד לרצפה. בצדו השמאלי של הבגד היה רקום צלב אדום, סמל מסדר הטמפלרים, ואילו בצדו הימני היה תפור אריה ארגמן על רקע צהוב, שואג ושש לקרב. עיניו של האביר היו קרות וחסרות הבעה, ושפתיו מכווצות. גם פה, הרחק מכל אויב, ידו האחת נחה על ניצב חרבו הנתונה בנדן, שהיה מעוטר במוטיבים מזרחיים. 
    ברנארד מיהר ונסוג צעד אחד לאחור לפנות דרך לאורחים הנכבדים. איש הדת המהודר חלף על פניו בלי להקדיש לו כל תשומת לב, אך האביר, בחולפו ליד הנזיר, האט את צעדו ומבטו הנוקב לא הסתיר את סקרנותו.
    לאחר רגע קצר החיש את צעדיו ונעלם בעקבות שותפו. כל האירוע נמשך שניות קצרות בלבד ומכל הנוכחים בחדר, רק ברנארד היה מודע לו. הוא הצטער שלא התעכב יותר על פניו של האביר ולצערו לא זכר מהן הרבה. הוא לא ידע להסביר את סיבתה של תחושת האי נוחות שתקפה אותו.
    מרטינוס ניגש אל הנזירים־הלבלרים שליד השולחן, ומסר להם שהביא איתו את האח ברנארד. אחד מהם מיהר להיכנס אל לשכתו של אב המנזר כדי למסור לו. לאחר זמן מה יצא והצהיר בקול רם, "על פי החלטתו של כבוד אב המנזר, כל הזימונים להיום נדחים למחר."
    מלמול שקט של חוסר שביעות רצון ואכזבה עבר בקהל הממתינים, אך בתוך כמה דקות התרוקן חדר המבוא וברנארד ושני מלוויו נשארו לבדם. 
    ליבֶּריוּס, אב המנזר, יצא מלשכתו. חיוך רחב התפשט על פניו הצנומים בראותו את הצעיר. "ברנארד, בני, הגעת!"
    ליבריוס חצה זה מכבר את שנתו השבעים, והחזיק בתפקידו הרם זה יותר משני עשורים. הוא היה נמוך קומה ודק גוף, בעל עור חיוור ומצח גבוה. שערו הדליל היווה מסגרת עדינה לקרחת נזירים נוסח המסדר הפרנציסקני. עיניו הכחולות כמי אגם הררי היו צלולות וחדות, וידעו להסתכל על העולם במבט פילוסופי. למרות מראהו השביר האיש היה בעל סמכות מוחלטת בין כותלי המנזר ועל אדמותיו הרבות ואיש לא העז להמרות את פיו.
    מרטינוס הרכין ראשו ופנה אל אב המנזר, "אבי, מבקשים את רשותך לחזור אל הסקריפטוריום." 
    "הרשות ניתנת לכם," ענה ליבריוס בקול רם וברור ופטר מלפניו את מרטינוס וניקולאס, שליוו את ברנארד ללשכה. בצאתם, החווה בידו ללבלרים, לאות שגם הם משוחררים, ואז נשאר לבדו עם ברנארד. 
    באוויר עמד ריח חזק של שעווה מותכת. נרות רבים האירו את לשכתו של ליבריוס באור בהיר. מלבד צוהר צר אחד, היה זה חדר גדול ללא חלונות, והוא הזכיר באופיו את תאי הנזירים, להוציא שלוש מחתות ברזל שניצבו בפינות החדר והפיצו חום נעים. קיר אחד היה מכוסה במדפי ספרים, ברובם ספרי חשבונות שנגעו לניהול המנזר. שולחן עץ אלון עמד במרכז החדר, עמוס באיגרות, בקשות ועתירות, קבלות ודרישות תשלום. חותמת המנזר היתה מונחת על אחד הספרים. 
    ליבריוס חייך אל ברנארד חיוך מרגיע וביקש ממנו לשבת אל השולחן. הוא עצמו התיישב מעברו השני. 
    "ברנארד, מה שלומך, בני? איך עוברים עליך הימים במנזר?" שאל במה שנראה כעניין אמיתי, אף שרק הבוקר נפגשו בתפילת השחרית.
    "תודה, אבי. מזג אוויר חורפי וסוער היום. הבוקר שהיתי בסקריפטוריום והקדשתי את זמני לקריאת אחת הכרוניקות שם."
    "מממ..." הינהן ליבריוס. "משהו מעניין?"
    "מאוד. ראיתי במקרה את כתב היד על שולחנו של הספרן הראשי וקיבלתי את רשותו לעיין בו. כתב אותה אלמוני בן העיר מיינץ, ואני חושד שהיה מזרע ישראל. הוא מתאר בחיות רבה את התקופה של תחילת המסע הראשון לשחרור קברו של המשיח בירושלים ואת גורל היהודים בעת ההיא, כשהצליינים עברו בערי הסביבה."
    "אתה מתכוון לשנת אדוננו 1096. הפרעות של הצלבנים ביהודי עמק הריינוס. אכן," מילמל ליבריוס, "לא מהרגעים המזהירים של ההיסטוריה האנושית. אנשים עשו מעשים קשים בשם המשיח הרחום ולא הפגינו רוח של חמלה נוצרית."
    ליבריוס זע באי נוחות בכיסאו, כמי שנוטל חלק באשמה על המעשים שהתרחשו לא הרחק מכאן לפני כ־140 שנה. הדברים נשארו תלויים באוויר, ואיש מהם לא רצה להפר את השתיקה שהשתררה בחדר. 
    לבסוף הניף ליבריוס את ידו כמגרש את אירועי העבר וחייך. "אבל לא בשביל זה קראתי לך, ברנארד." הוא קם ממקומו, עקף את השולחן והתיישב ליד הבחור הצעיר, משרה ביניהם תחושת אינטימיות שבין אב לבן.
    "אתה יודע שאני רוחש כלפיך אהבה רבה. ואולם מעולם לא סיפרתי לך את תולדות לידתך, מי הם הוריך ואיך בכלל הגעת למנזר." 
    ליבריוס נאנח, מזג לעצמו יין מתוך קנקן שעמד על השולחן ואז המשיך: "אולי ניסיתי להתחמק מהנושא ואולי פשוט המתנתי שאתה תבוא ותשאל את השאלות, דבר שלא עשית מעולם. אולי גם אתה לא רצית לדעת את האמת וטוב היה לך עם אי הידיעה. לא יודע, לא יודע," חזר ואמר, מבטו נעוץ בפניו של בן שיחו.
    אכן, חשב ברנארד לעצמו, פחדתי לשמוע את האמת, למרות התחושה שאני שונה משאר הנזירים. "מעולם לא הוסמכתי לכמורה ולא קיבלתי על עצמי את נדרי הכנסייה," העיר הצעיר. "ההארה פסחה עלי, ועולם הנזירים, ההתבודדות והדממה, לא קנו את נפשי. אם הייתי מקבל על עצמי את נדרי האמונה, הייתי משקר לעצמי."
    "אני יודע. לכן גם לא לחצתי עליך לקבל החלטה. נתתי לך את כל הזמן שבעולם. אם לבך לא מחפש נחמה בזרועות הכנסייה, אני מקבל זאת בהבנה. ראיתי את ניצוץ הסקרנות בעיניך בכל פעם שחזרת מהשליחויות מחוץ למנזר. מרחבי העולם החיצון מושכים אותך הרבה יותר מחיים שקטים של הרהור, תפילות ונדרים. אני מבין." 
    שוב השתררה שתיקה. אב המנזר חיפש דרך עדינה לספר לברנארד את האמת על דרך הגעתו למנזר. הוא נשא את עיניו מעלה כמחפש עזרה מהשמים. 
    "ברנארד היקר," פתח שוב בדברים. "זה היה באביב, בשנת 1210 ללידת אדוננו. תאריך זה זכור לי היטב, שכן באותה שנה הטיל הכס הקדוש אינוֹקֶנְטיוּס השלישי חרם על אוטוֹ הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והדבר גרם לאי שקט. 
    "זכור לי שזה היה בתום יום חמים במיוחד, אחרי שהפעמון כינס את כל דיירי המנזר לתפילת ערבית, התפללנו כרגיל, ולאחר מכן פנו כולם אל חדר האוכל, ונוכחותי נדרשה באחת הסדנאות. בעודי שם הגיע בריצה האח..." אב המנזר קימט את מצחו בניסיון להיזכר בשמו של הנזיר, אך לשווא. "אני רק זוכר שהוא עזב את העולם הזה לפני שנים." 
    והוא חזר לספר את קורות אותו ערב: "אותו נזיר היה נרגש בעליל, וביקש שנגיע במהירות אל שערי המנזר. ביקשתי לדעת מה הבהילות, אך הנזיר השתנק מהתרגשות והיה קשה להבין את דבריו. מיהרתי בעקבותיו אל השערים, שלמורת רוחי היו עדיין פתוחים בשעה זו. על הרצפה היתה מונחת סלסילת קש. הנזיר הושיט אלי את החבילה שהיתה בה בידיים רועדות. מתוך חבילת הבדים הציצו אלי פנים לבנות־אדומות של תינוק. בתחילה אחזה בי בהלה, אך מיד התעשתתי והוריתי להביא לשם את אחת מנשות הכפר, שהועסקה ככובסת בין כותלי המנזר. כך הגעת אלינו, ברנארד," סיים אב המנזר את סיפורו. "אתה יודע על מה חשבתי כשראיתי אותך לראשונה? חוץ מרגשות הבהלה, כמובן, הזכרת לי את משה העברי בתיבה, שנמשה ממי היאור על ידי בת פרעה, ככתוב בספר הקודש. אני מקווה שתגיע לגדולות, כמו משה בשעתו... מאחר שלא ידענו אם הוטבלת כבר אם לאו, והיה צורך להעניק לך שם, בחרתי בשמו של אבינו הקדוש והמבורך, מייסד המנזר שלנו, ברנארד מקלרבו, ובשם זה אף הטבלנו אותך. היה זה אירוע מעורר כבוד."
    במהלך הסיפור ישב ברנארד בסבר קפוא, מנסה להסתיר את סערת רגשותיו. אצבעותיו מוללו בכוח את קצות החבל הקשור למותניו, עד שכמעט נפרם. הגחלים הרוחשות במחתות הבוערות השתקפו בעיניו השחורות. הוא בהה בשפתיו הנעות של אב המנזר ואוזניו קלטו את הדברים באיחור מה. ובכן, הוא אסופי! סוף סוף נאמרה האמת. 
    במהלך השנים שמע התלחשויות שעברו בין הנזירים על כך שהוא בנם של זוג איכרים, שעזבו את כפרם ופנו מזרחה, לירושלים, לעלות לקברו של המשיח, ואת בנם שזה עתה נולד השאירו להשגחתו של האל הרחום. הוא היה בטוח באמיתות הדברים, שנשמעו לו הגיוניים למדי, ואולם נמנע מלפנות אל אב המנזר לקבל הסבר ולשמוע את האמת. והנה, הדברים שכה פחד לשמוע כל השנים הללו, נשמעו לבסוף. 
    "אז מי הם הורי?" שאל הגבר הצעיר לאחר זמן מה. "כפריים מהסביבה? איכרים שפנו לירושלים כדי למצוא נחמה לנפשם, בהשאירם את פרי בטנם לרחמי האל?"
    ליבריוס הבין לסערת רגשותיו של בן שיחו, והצטער שלא היו בידיו פרטים נוספים. "אולי דברי יישמעו לך מוזרים, אך הוריך, מי שלא היו, אהבו אותך. עובדה. הם השאירו אותך על מדרגות המנזר ולא זרקו אותך אל הנהר או השאירו אותך ביער לחיות טרף, כמו שכבר נעשה בתינוקות לא רצויים בחלקים אלו של העולם לא פעם ולא פעמיים. ועוד דבר אחד, ברנארד." אב המנזר קם ממקומו ופנה אל החדר האחורי, ששימש לו מחסן. הוא השתהה קלות ואז חזר ובידו סל קש מתפורר, מעין גיגית ובה בדים דהויים. "זה הסל שבו מצאנו אותך, עטוף בסמרטוטים אלה. שמרתי אותו בשבילך."
    אב המנזר העמיד את סל הקש על השולחן. "והיה עוד משהו." ליבריוס חיטט בין הבדים, המשיך וחיטט בהם, ואז הביט בבן שיחו בפנים מופתעות. "היה פה עוד דבר, אך אינני מוצא אותו. הוא היה בתוך הסל כל השנים. משונה. מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי ולא יד זדונית היא שלקחה אותו."          
    "לקחה את מה, אבי? מה חסר?" 
    "אני בוש ונכלם, ברנארד. אולי הייתי צריך למסור לך אותו מיד עם הגיעך לבגרות. כשמצאנו אותך, היה כרוך קמע על צווארך הקטן. לצערי עברו כל כך הרבה שנים, ואני זוכר במעורפל שזה היה מין מטבע פגום, אולי שחוק או שבור. אולי חצי מטבע. אני לא זוכר... אהה... מצאתי. הנה זה." ליבריוס נשם לרווחה. בתחתית הסל היה מוטל שקיק עור, קשור לחבל דק. הוא מסר אותו לברנארד.
    הורי נתנו לי קמע, שישמור עלי, חשב הצעיר. אולי בכל זאת פעמו בהם רגשות כלשהם כלפי. 
    נסיבות לידתו נשארו עלומות גם עכשיו, אך לפחות ידע איך הגיע למנזר. ואב המנזר? תמיד יישאר עבורו דמות האב שלא היה לו. הוא סובב בידו בזהירות את השקיק הנושן, חושש לפתוח אותו.
    "קדימה, ברנארד, אל פחד," עודד אותו אב המנזר. "זה הקשר היחיד שלך אל עברך."
    ברנארד הכניס את אצבעותיו פנימה ומשך החוצה משהו שהזכיר מעין מטבע שקצותיו שבורים. הוא לא יכול לדעת מה הסיבה לפגם הזה, אבל לא היה אכפת לו. דמעות הציפו את עיניו. הוא רצה להאמין שאמו היא שתלתה את הקמע על צווארו הקטן.
    אב המנזר עמד בצד, מאפשר לגבר הצעיר להתייחד עם הפתעתו. לאחר מספר דקות כיחכח בגרונו, למשוך את תשומת לבו של ברנארד. "ועכשיו, כשאנחנו, כמקווה, רגועים יותר ושלמים עם עצמנו, אני רוצה לספר לך את סיבת זימונך הנה היום." 
    ברנארד הופתע לשמוע שיש עוד סיבה לזימונו. הוא קינח את אפו בשרוול גלימתו, ניגב את שאריות הדמעות והפנה את תשומת לבו אל האיש הזקן. 
    "ברנארד," פתח אב המנזר, "אתה בחור נבון ויודע שלכל דבר תחת השמש יש סיבה והסבר, וגם לדברים שסיפרתי לך היום יש סיבה, כפי שתבין. קראתי לך היום אלי כי יש בפי הצעה חשובה. בפגישותי הרבות עם כבוד הארכיבישוף של מיינץ, סיגְפְריד, עלה בשיחותינו שמך כבחור צעיר ונמרץ, בעל תכונות חיוביות רבות ותפיסה מהירה. למרות גילך הצעיר אתה כבר בעל ידע רב בכתבי הקודש ובכתביהם של אבות הכנסייה, אך גם בעל ידי זהב בעבודה הארצית. ובל נשכח את הידע שלך בשפות חדשות ועתיקות ובתורת הרוקחות. כמובן שלא הזכרתי באוזניו את הסקרנות שלך בתורת האלכימיה. הוא לא היה רואה זאת בעין יפה." אב המנזר חייך. "כל הסיבות האלה, לדעתי, עושות אותך מתאים לתפקיד המיועד." 
    ברנארד הביט באב המנזר בפליאה, הן על ששמו עלה בשיחות בדרגים כאלה והן על שהתעניינותו באלכימיה היתה ידועה לאב המנזר. הוא לא העיר לו על כך אף פעם. אב המנזר קרא את מחשבותיו ובעיניו הבזיק ניצוץ סלחני.
    "ברור לך שנושא שיחתנו היום הוא בעל חשיבות רבה, ואין לדבר על כך עם איש," המשיך. "הארכיבישוף סיפר לי שהוא מחפש אדם משכיל למשימה חשובה וחשאית, שאת מהותה לא גילה לי. הוא רק ציין שההוראה הגיעה מלמעלה." אב המנזר הרים אצבע לעבר התקרה. ברנארד לא ידע לפרש אם ההוראה הגיעה מן האפיפיור, או אולי מסמכות גבוהה אף יותר. 
    ליבריוס הבין שההסבר אינו ברור דיו. "את הפרטים תקבל מפי הארכיבישוף עצמו. אני יכול רק לציין שהמשימה היא על פי דרישתו של הדרג הבכיר ביותר בהיררכיה הכנסייתית." ליבריוס הרכין את ראשו אל אוזנו של ברנארד ולחש, "...הבכיר ביותר. על כן," חזר לדבר בקולו הרגיל, "אין לי ספק שתקבל על עצמך את המשימה. מיד עם הפשרת השלגים תצא אל ארמון הארכיבישוף במיינץ, ומשם אל היעד שיקבע לך. אך ראשית לכול, אתה צריך לומר לי שאתה מקבל על עצמך את המשימה. בחרתי לספר לך היום על מוצאך כדי שתהיה שלם עם עצמך. מה החלטתך?"
    ברנארד התעכב בתשובתו. בכל שנותיו השלוות בין חומות המנזר, לא ריגש אותו דבר כמו האירועים של השעה האחרונה. ראשית הגילויים על הגעתו למנזר, ועתה הבשורה על בחירתו של הארכיבישוף לשלוח אותו, אסופי נחות מוצא, למשימה חשאית. 
    הוא הביט בפניו המתוחים של הזקן. הוא היה טוב אלי כל השנים, חשב. אינני יכול לאכזב אותו עכשיו. ברנארד נתן תשובה חיובית.
    ליבריוס נשם לרווחה. לרגע עלה בו החשש שברנארד יעדיף חיי נוחות שקטים במנזר על פני הסכנות האורבות למי שיוצא למסעות עלומים בעולם הגדול. "אינני יודע כמה זמן תארך שליחותך, ואם אהיה עוד בחיים כאשר תשוב למנזר, אם תחליט לשוב. כמובן שעוד נדבר לפני נסיעתך."
    ברנארד תהה אם שני האורחים המכובדים של אב המנזר, אלו שנתקל בהם בבואו, היו קשורים למשימה המדוברת. אבל אב המנזר התחמק מתשובה.
    "עם הזמן תדע," הבטיח, והוסיף לפרידה, "יהי האל עמך." 
    בדיוק אז נשמע צלצול הפעמון הקורא לנזירים אל בית התפילה. "אל תיתן לאחיך לחכות לך, בני. לך בשלום."

    עוד על הספר

    הכתר הארמני מיכאל דרור

    פרק 1

    ראש המנזר מגלה סודות 

     
    "האח בֶּרנארד... האח ברנארד," לחש האח ניקוֹלאס, משמניו ממלאים את גלימת הנזיר הלבנה, העשויה צמר ומהודקת למותניו בחבל פשוט. הוא משך בשרוולו של גבר צעיר, רזה ובעל תווי פנים מלאכיים, שניצב ליד עמוד הקריאה. 
    האח ברנארד היה שקוע בכתובים שלפניו, עד כי נראה ששכח את המתרחש סביבו בין כותלי המנזר. אצבעותיו אחזו את שולי עמוד הקריאה בחוזקה עד שפרקיהן הלבינו. בפינת השולחן עמד נר שעווה עבה, שהאיר באור זהוב את הדפים הרכים. האח מַרטינוּס, מבוגר במעט מחברו, עמד מצדו השני של האח ברנארד ואחז בכתפו, מנענע אותה קלות אנה ואנה. 
    "ברנארד!" קראו שניהם במקהלה, "תתעורר." עם כל מילה שאמרו פרץ מפיותיהם הבל חם מעובה. קור מקפיא שרר באולם הסְקְריפְּטוֹריוּם, שבו עסקו הנזירים בהעתקת כתבי יד עתיקים. 
    האח ברנארד הרים ראשו לאטו. למרות הקור באולם היה מצחו מכוסה בשכבה דקה של זיעה. הדברים שקרא כרגע על גורלם של יהודי העיר מיינץ בתחילת המסע הראשון לשחרור ירושלים חתכו את לבו כמו סכין. עוצמת הרגשות שהציפו את נשמתו הפתיעה אותו. הוא לא ידע לומר מדוע נגע כל כך ללבו גורלם של היהודים.
    ברנארד הציץ סביבו באולם האפלולי, רחב הידיים. החלונות הגדולים של הסקריפטוריום היו מוגפים בתריסי עץ בגלל סופת שלגים שהשתוללה בחוץ. תריסר נזירים היו רכונים מעל עמודי הקריאה והעתיקו בשקידה, לאור שורות של נרות, כתבי יד של פילוסופים קדומים ביוונית ובלטינית. 
    בסבלנות ובעדינות אין קץ היו טובלים את הנוצה המחודדת בקסת הדיו, ומשחזרים בכתב אחיד ומעוגל את הטקסטים הנצחיים על גווילים חדשים. אחרים עסקו בתרגום כתבים עתיקים ללטינית חדשה בת זמנם. על במה מוגבהת נימנם קלות הספרן הראשי, שהפקיר את תפקידו כאחראי על הסדר במקום, ראשו הרפוי נח על השולחן הקר. 
    הנזירים ניצלו את נמנומו, עזבו את מקומותיהם והצטופפו ליד הקיר הדרומי של האולם, המשותף לסקריפטוריום ולמטבח המנזר, שהיה ספוג בחומו של התנור הגדול. חלקם פרשו את ידיהם לצדדים על הקיר כמו צלובים על הצלב, צמודים לקיר בגבם ואחוריהם, מנסים לינוק לתוך גופם את החום המענג והמתוק.
    "יהי האל איתך, ברנארד," לחש ניקולאס. "שוב עזבת אותנו ושקעת בעלילה של הכרוניקה הזאת. מה אתה מוצא בכתבי היד האלה? אלו לא הכתבים הגדולים של הפילוסופים, אלו לא כתבי הקודש של הכנסייה, את מי מעניין מה התרחש במיינץ לפני מאה ומאתיים שנה? הם כותבים לשם שמים" — הוא הצביע על שורת הנזירים המעתיקים — "ומה איתך?" 
    "ניקולאס, ניקולאס, אתה חסר תקנה," מילמל ברנארד בחיוך, מותח את איבריו. "אין לך מושג על מה אתה מדבר."
    הדובר היה גבר צעיר, באמצע שנות העשרים לחייו, פניו מעודנות כפני ילד, שערו גזור קצר כמנהג הנזירים. מעיניו השחורות ניבט מבט ערני. הוא היה צנוע באופן עמידתו, ביישן ונעים סבר. למרות הזמן הרב שבילה בספריית המנזר, גופו היה מוצק ושרירי, תוצאת עבודת הכפיים בכרמי המנזר ובסדנאותיו, שמילאה חלק אחר של זמנו. הוא היה מלומד לגילו ובנוסף לשליטתו בלטינית, יוונית, גרמנית וצרפתית, שקד גם על לימודי ערבית ועברית בהדרכתם של נזירים שחזרו משהות ארוכה בממלכת הצלבנים במזרח ולמדו שם את השפות הללו על בוריין. הוא הכיר היטב את כתבי הקודש וידע לצטט בעל פה פסוקים נבחרים. ברוב סקרנותו נהג להתעמק בכתבי יד העוסקים בדברי הימים ובתרבויות של עמים עתיקים. כן למד את תורת הרוקחות, ואף שלח ידו בחשאי במלאכת האלכימיה.
    "הפגן קצת כבוד לאנשים שהשקיעו מזמנם בכתיבת הכרוניקות האלה," השיב לעמיתו הנזיר, "וקצת כבוד לאנשים שמופיעים בכתבים אלה. הרי כך אנו למדים על ההיסטוריה האנושית, על אופי האדם, על חייהם, על אהבותיהם ו..." לאחר הפסקה קצרה הוסיף באנחה עמוקה, "ועל אכזריותם."
    מרטינוס הצביע על חבורת הנזירים שהצטופפו ליד קיר המטבח וציחקק, למרות שהדבר נאסר במפורש בתקנון המנזר. "תראו אותם. בדיוק כמו עלוקות הנדבקות לרגליים במים עכורים."
    "אל תדון אותם לחומרה, מרטינוס. הם הולכים אחרי משאלת לבם, כמו שבני ישראל הלכו במדבר אחרי עמוד האש. כל אחד מחפש מעט נחמה, בחום ובאמונה."
    "יהי כן, האח ברנארד, תמיד יש לך תשובה מחוכמת. אבל אנחנו כאן כי אב המנזר מבקש לראותך. הוא נמצא בלשכתו וממתין לך. נצטווינו ללוות אותך," הודיע בחגיגיות האח ניקולאס, מגלה סוף סוף לברנארד את מטרת שליחותם אליו.
    "אז למה לא אמרת את זה מיד? מה אתה עומד ומפטפט ומבזבז את זמני בשיחת חולין ומפר את השקט." ברנארד הרים את קולו בשמץ של רוגז. מיד נשמעו מכל עבר רחשי מחאה. אחד הנזירים הבוגרים אף העיר בקדרות, "אינכם נמצאים ביריד עירוני." 
    במנזר לא היה נהוג נדר השתיקה, אבל הנזירים נמנעו מדיבורי סרק. ברנארד הרכין את ראשו לאות שהוא מכיר באשמתו ופנה בזריזות אל היציאה. שני האחים מיהרו אחריו.
    מנזר אברבאך, שהשתייך למסדר הציסְטֶרְסיאני, שכן בראש גבעה גבוהה מצפון לעיר מיינץ, על הגדה המזרחית של נהר הריינוס. בעוד שנתיים היה אמור לחגוג מאה שנה להיווסדו בידי הנזיר ברנארד מקלֶרבוֹ, יחד עם שלושים נזירים מלווים, אנשי המסדר הבנדיקטיני. ברנארד מקלרבו היה האב הרוחני של האבירים הטמפלרים והוא שחיבר את תקנון המסדר. איש אדוק מאוד באמונתו הנוצרית אך לא קנאי קיצוני. בעת מסעות הצלב קרא לא פעם להפסיק את רדיפת היהודים, שכן חשב שניתן יהיה לשכנע אותם בדרכי פולמוס ולא באלימות. חוכמתו נודעה למרחקים, עד כדי כך ששימש כיועצם של כמה וכמה אפיפיורים.
    מאה שנה אחרי הקמתו, היה מנזר אברבאך לגדול ביותר בגרמניה. כמאה נזירים חיו ועבדו בו, בחקלאות, בתעשיית היין, בנפחות ובעבודות אחרות, בנוסף לכמאתיים פועלים מהכפרים הסמוכים.
    ניקולאס התעכב לרגע להדליק אבוקה, להאיר להם את הדרך במסדרונות החשוכים בדרכם אל לשכתו של אב המנזר. ברנארד ושני מלוויו חלפו על פני המטבח, אולם האוכל והדוֹרְמיטוֹריוּם, מקום חדרי השינה הצנועים של הנזירים, שמאחורי דלתותיהם נשמעו מלמולים, גניחות, קולות שיעול ורקיקות. התאים האישיים היו המקום היחידי שבו יכלו הנזירים להתבודד בפרטיות. 
    בראש המדרגות המובילות אל הקומות התת־קרקעיות, שם נשמרו חביות היין של המנזר, ראו את האח אַנְדְרֵיאַס, האחראי על המרתפים, פונה לרדת במדרגות. בידו האחת החזיק מנורת שמן עשנה ובשנייה רישרש צרור מפתחות גדול. 
    בהגיעם אל קצה המסדרון ולפני צאתם אל אכסדרת העמודים המובילה אל לשכתו של אב המנזר, כיסו את ראשיהם בברדסי גלימותיהם, הצמידו את שולי בגדיהם אל גופם, ואז הצטלבו ומילמלו "הצילינו, גבירתנו הקדושה" ויצאו אל משבי הרוח העזים שבחוץ. 
    הרוח שרקה בין העמודים והכפור עצר את נשימתם. השמים הכבדים והאפורים נדמו כרובצים ממש על גג המנזר. החצר כולה היתה מכוסה בהררי שלג. כאשר הרוח העוקצנית פיזרה מדי פעם את מסך הערפל הלבן, התגלו לעיניהם המצומצמות צללים עמומים של בית התפילה ומגדל הפעמון. 
    נפש חיה לא נראתה בחצר. ברנארד הבחין בקושי בתוך ענן הלובן בקבוצת המבנים שבחצר המנזר — רפתות, דירים, לולי תרנגולות, בתי מלאכה וסדנאות שבהם בילה חלק גדול מזמנו. אב המנזר דגל בשילוב של לימודים ועבודה רוחנית עם עמל כפיים.
    דחיפה חזקה העיפה אותו לפתע קדימה וכמעט שהפילה אותו על הקרקע. הוא פנה לאחוריו בהפתעה, ומבטו הנוזף נתקל במרטינוס, שהצביע מעלה על שורת נטיפי הקרח התלויים על בלימה בקצה הגג. נטיף שקוף אחד התנתק, צלל כחץ שלוח והתנפץ אל הקרקע, אלא שהרוח בלעה את קול השבר. שרידי הנטיף הקפוא התגוללו לרגליו של ברנארד, ולא היה ספק שאילולא התערבותו של חברו הוא היה פוגע בו. הוא הודה במבט למרטינוס, שאולי הציל את חייו.
    כשהגיעו השלושה אל דלת האגף בו נמצא משכנו של אב המנזר, הם ניערו את גלימותיהם משלג ונשפו את הבל פיהם החם על אצבעותיהם הקפואות. "רוח אלוהים שומרת עליך, ברנארד. אתה מבורך, זה בטוח," חייך ניקולאס.
    "רוח הקודש בוודאי, אבל גם חברי הטובים עזרו לי," ענה ברנארד, גם הוא בחיוך. 
    בחדר המבוא של לשכת אב המנזר הצטופפה קבוצה של עותרים: נזירים ממנזרים שכנים, אנשי הכפרים הסמוכים שהגיעו להגיש בקשה להתקבל לעבודה במנזר, סוחרים ורוכלים, שהיו מעוניינים לעשות עסקים עם המנזר העשיר. שני נזירים־לבלרים, בגלימות מאריגת המנזר, ישבו ליד שולחן עץ גס וניווטו את זרם המבקרים. רשמו שמות, תלונות, קובלנות ובקשות. 
    בעוד ברנארד ממתין בתור וסוקר את האנשים סביבו, נפתחה דלת לשכתו של אב המנזר ושני גברים הופיעו בפתח. מלבושיהם המהודרים, צעדיהם הבוטחים וגוום הזקוף העידו שמדובר באנשים רמי מעלה. הראשון, גבר ממוצע קומה, ששערותיו הלבנות משוכות לאחור ועיניו החדות יוקדות, לבש אדרת ארוכה שנקשרה לצווארו בחוט מוזהב, תחתיה ניתן היה להבחין בבגדי כמורה מעוטרים בסרטים, ובמכנסיו הרחבים ששוליהם היו תחובים במגפי עור גבוהים. מאחוריו צעד אביר לבוש אפודה עשויה טבעות מתכת, וחלוק מלחמה לבן שהגיע כמעט עד לרצפה. בצדו השמאלי של הבגד היה רקום צלב אדום, סמל מסדר הטמפלרים, ואילו בצדו הימני היה תפור אריה ארגמן על רקע צהוב, שואג ושש לקרב. עיניו של האביר היו קרות וחסרות הבעה, ושפתיו מכווצות. גם פה, הרחק מכל אויב, ידו האחת נחה על ניצב חרבו הנתונה בנדן, שהיה מעוטר במוטיבים מזרחיים. 
    ברנארד מיהר ונסוג צעד אחד לאחור לפנות דרך לאורחים הנכבדים. איש הדת המהודר חלף על פניו בלי להקדיש לו כל תשומת לב, אך האביר, בחולפו ליד הנזיר, האט את צעדו ומבטו הנוקב לא הסתיר את סקרנותו.
    לאחר רגע קצר החיש את צעדיו ונעלם בעקבות שותפו. כל האירוע נמשך שניות קצרות בלבד ומכל הנוכחים בחדר, רק ברנארד היה מודע לו. הוא הצטער שלא התעכב יותר על פניו של האביר ולצערו לא זכר מהן הרבה. הוא לא ידע להסביר את סיבתה של תחושת האי נוחות שתקפה אותו.
    מרטינוס ניגש אל הנזירים־הלבלרים שליד השולחן, ומסר להם שהביא איתו את האח ברנארד. אחד מהם מיהר להיכנס אל לשכתו של אב המנזר כדי למסור לו. לאחר זמן מה יצא והצהיר בקול רם, "על פי החלטתו של כבוד אב המנזר, כל הזימונים להיום נדחים למחר."
    מלמול שקט של חוסר שביעות רצון ואכזבה עבר בקהל הממתינים, אך בתוך כמה דקות התרוקן חדר המבוא וברנארד ושני מלוויו נשארו לבדם. 
    ליבֶּריוּס, אב המנזר, יצא מלשכתו. חיוך רחב התפשט על פניו הצנומים בראותו את הצעיר. "ברנארד, בני, הגעת!"
    ליבריוס חצה זה מכבר את שנתו השבעים, והחזיק בתפקידו הרם זה יותר משני עשורים. הוא היה נמוך קומה ודק גוף, בעל עור חיוור ומצח גבוה. שערו הדליל היווה מסגרת עדינה לקרחת נזירים נוסח המסדר הפרנציסקני. עיניו הכחולות כמי אגם הררי היו צלולות וחדות, וידעו להסתכל על העולם במבט פילוסופי. למרות מראהו השביר האיש היה בעל סמכות מוחלטת בין כותלי המנזר ועל אדמותיו הרבות ואיש לא העז להמרות את פיו.
    מרטינוס הרכין ראשו ופנה אל אב המנזר, "אבי, מבקשים את רשותך לחזור אל הסקריפטוריום." 
    "הרשות ניתנת לכם," ענה ליבריוס בקול רם וברור ופטר מלפניו את מרטינוס וניקולאס, שליוו את ברנארד ללשכה. בצאתם, החווה בידו ללבלרים, לאות שגם הם משוחררים, ואז נשאר לבדו עם ברנארד. 
    באוויר עמד ריח חזק של שעווה מותכת. נרות רבים האירו את לשכתו של ליבריוס באור בהיר. מלבד צוהר צר אחד, היה זה חדר גדול ללא חלונות, והוא הזכיר באופיו את תאי הנזירים, להוציא שלוש מחתות ברזל שניצבו בפינות החדר והפיצו חום נעים. קיר אחד היה מכוסה במדפי ספרים, ברובם ספרי חשבונות שנגעו לניהול המנזר. שולחן עץ אלון עמד במרכז החדר, עמוס באיגרות, בקשות ועתירות, קבלות ודרישות תשלום. חותמת המנזר היתה מונחת על אחד הספרים. 
    ליבריוס חייך אל ברנארד חיוך מרגיע וביקש ממנו לשבת אל השולחן. הוא עצמו התיישב מעברו השני. 
    "ברנארד, מה שלומך, בני? איך עוברים עליך הימים במנזר?" שאל במה שנראה כעניין אמיתי, אף שרק הבוקר נפגשו בתפילת השחרית.
    "תודה, אבי. מזג אוויר חורפי וסוער היום. הבוקר שהיתי בסקריפטוריום והקדשתי את זמני לקריאת אחת הכרוניקות שם."
    "מממ..." הינהן ליבריוס. "משהו מעניין?"
    "מאוד. ראיתי במקרה את כתב היד על שולחנו של הספרן הראשי וקיבלתי את רשותו לעיין בו. כתב אותה אלמוני בן העיר מיינץ, ואני חושד שהיה מזרע ישראל. הוא מתאר בחיות רבה את התקופה של תחילת המסע הראשון לשחרור קברו של המשיח בירושלים ואת גורל היהודים בעת ההיא, כשהצליינים עברו בערי הסביבה."
    "אתה מתכוון לשנת אדוננו 1096. הפרעות של הצלבנים ביהודי עמק הריינוס. אכן," מילמל ליבריוס, "לא מהרגעים המזהירים של ההיסטוריה האנושית. אנשים עשו מעשים קשים בשם המשיח הרחום ולא הפגינו רוח של חמלה נוצרית."
    ליבריוס זע באי נוחות בכיסאו, כמי שנוטל חלק באשמה על המעשים שהתרחשו לא הרחק מכאן לפני כ־140 שנה. הדברים נשארו תלויים באוויר, ואיש מהם לא רצה להפר את השתיקה שהשתררה בחדר. 
    לבסוף הניף ליבריוס את ידו כמגרש את אירועי העבר וחייך. "אבל לא בשביל זה קראתי לך, ברנארד." הוא קם ממקומו, עקף את השולחן והתיישב ליד הבחור הצעיר, משרה ביניהם תחושת אינטימיות שבין אב לבן.
    "אתה יודע שאני רוחש כלפיך אהבה רבה. ואולם מעולם לא סיפרתי לך את תולדות לידתך, מי הם הוריך ואיך בכלל הגעת למנזר." 
    ליבריוס נאנח, מזג לעצמו יין מתוך קנקן שעמד על השולחן ואז המשיך: "אולי ניסיתי להתחמק מהנושא ואולי פשוט המתנתי שאתה תבוא ותשאל את השאלות, דבר שלא עשית מעולם. אולי גם אתה לא רצית לדעת את האמת וטוב היה לך עם אי הידיעה. לא יודע, לא יודע," חזר ואמר, מבטו נעוץ בפניו של בן שיחו.
    אכן, חשב ברנארד לעצמו, פחדתי לשמוע את האמת, למרות התחושה שאני שונה משאר הנזירים. "מעולם לא הוסמכתי לכמורה ולא קיבלתי על עצמי את נדרי הכנסייה," העיר הצעיר. "ההארה פסחה עלי, ועולם הנזירים, ההתבודדות והדממה, לא קנו את נפשי. אם הייתי מקבל על עצמי את נדרי האמונה, הייתי משקר לעצמי."
    "אני יודע. לכן גם לא לחצתי עליך לקבל החלטה. נתתי לך את כל הזמן שבעולם. אם לבך לא מחפש נחמה בזרועות הכנסייה, אני מקבל זאת בהבנה. ראיתי את ניצוץ הסקרנות בעיניך בכל פעם שחזרת מהשליחויות מחוץ למנזר. מרחבי העולם החיצון מושכים אותך הרבה יותר מחיים שקטים של הרהור, תפילות ונדרים. אני מבין." 
    שוב השתררה שתיקה. אב המנזר חיפש דרך עדינה לספר לברנארד את האמת על דרך הגעתו למנזר. הוא נשא את עיניו מעלה כמחפש עזרה מהשמים. 
    "ברנארד היקר," פתח שוב בדברים. "זה היה באביב, בשנת 1210 ללידת אדוננו. תאריך זה זכור לי היטב, שכן באותה שנה הטיל הכס הקדוש אינוֹקֶנְטיוּס השלישי חרם על אוטוֹ הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והדבר גרם לאי שקט. 
    "זכור לי שזה היה בתום יום חמים במיוחד, אחרי שהפעמון כינס את כל דיירי המנזר לתפילת ערבית, התפללנו כרגיל, ולאחר מכן פנו כולם אל חדר האוכל, ונוכחותי נדרשה באחת הסדנאות. בעודי שם הגיע בריצה האח..." אב המנזר קימט את מצחו בניסיון להיזכר בשמו של הנזיר, אך לשווא. "אני רק זוכר שהוא עזב את העולם הזה לפני שנים." 
    והוא חזר לספר את קורות אותו ערב: "אותו נזיר היה נרגש בעליל, וביקש שנגיע במהירות אל שערי המנזר. ביקשתי לדעת מה הבהילות, אך הנזיר השתנק מהתרגשות והיה קשה להבין את דבריו. מיהרתי בעקבותיו אל השערים, שלמורת רוחי היו עדיין פתוחים בשעה זו. על הרצפה היתה מונחת סלסילת קש. הנזיר הושיט אלי את החבילה שהיתה בה בידיים רועדות. מתוך חבילת הבדים הציצו אלי פנים לבנות־אדומות של תינוק. בתחילה אחזה בי בהלה, אך מיד התעשתתי והוריתי להביא לשם את אחת מנשות הכפר, שהועסקה ככובסת בין כותלי המנזר. כך הגעת אלינו, ברנארד," סיים אב המנזר את סיפורו. "אתה יודע על מה חשבתי כשראיתי אותך לראשונה? חוץ מרגשות הבהלה, כמובן, הזכרת לי את משה העברי בתיבה, שנמשה ממי היאור על ידי בת פרעה, ככתוב בספר הקודש. אני מקווה שתגיע לגדולות, כמו משה בשעתו... מאחר שלא ידענו אם הוטבלת כבר אם לאו, והיה צורך להעניק לך שם, בחרתי בשמו של אבינו הקדוש והמבורך, מייסד המנזר שלנו, ברנארד מקלרבו, ובשם זה אף הטבלנו אותך. היה זה אירוע מעורר כבוד."
    במהלך הסיפור ישב ברנארד בסבר קפוא, מנסה להסתיר את סערת רגשותיו. אצבעותיו מוללו בכוח את קצות החבל הקשור למותניו, עד שכמעט נפרם. הגחלים הרוחשות במחתות הבוערות השתקפו בעיניו השחורות. הוא בהה בשפתיו הנעות של אב המנזר ואוזניו קלטו את הדברים באיחור מה. ובכן, הוא אסופי! סוף סוף נאמרה האמת. 
    במהלך השנים שמע התלחשויות שעברו בין הנזירים על כך שהוא בנם של זוג איכרים, שעזבו את כפרם ופנו מזרחה, לירושלים, לעלות לקברו של המשיח, ואת בנם שזה עתה נולד השאירו להשגחתו של האל הרחום. הוא היה בטוח באמיתות הדברים, שנשמעו לו הגיוניים למדי, ואולם נמנע מלפנות אל אב המנזר לקבל הסבר ולשמוע את האמת. והנה, הדברים שכה פחד לשמוע כל השנים הללו, נשמעו לבסוף. 
    "אז מי הם הורי?" שאל הגבר הצעיר לאחר זמן מה. "כפריים מהסביבה? איכרים שפנו לירושלים כדי למצוא נחמה לנפשם, בהשאירם את פרי בטנם לרחמי האל?"
    ליבריוס הבין לסערת רגשותיו של בן שיחו, והצטער שלא היו בידיו פרטים נוספים. "אולי דברי יישמעו לך מוזרים, אך הוריך, מי שלא היו, אהבו אותך. עובדה. הם השאירו אותך על מדרגות המנזר ולא זרקו אותך אל הנהר או השאירו אותך ביער לחיות טרף, כמו שכבר נעשה בתינוקות לא רצויים בחלקים אלו של העולם לא פעם ולא פעמיים. ועוד דבר אחד, ברנארד." אב המנזר קם ממקומו ופנה אל החדר האחורי, ששימש לו מחסן. הוא השתהה קלות ואז חזר ובידו סל קש מתפורר, מעין גיגית ובה בדים דהויים. "זה הסל שבו מצאנו אותך, עטוף בסמרטוטים אלה. שמרתי אותו בשבילך."
    אב המנזר העמיד את סל הקש על השולחן. "והיה עוד משהו." ליבריוס חיטט בין הבדים, המשיך וחיטט בהם, ואז הביט בבן שיחו בפנים מופתעות. "היה פה עוד דבר, אך אינני מוצא אותו. הוא היה בתוך הסל כל השנים. משונה. מקווה שזיכרוני אינו בוגד בי ולא יד זדונית היא שלקחה אותו."          
    "לקחה את מה, אבי? מה חסר?" 
    "אני בוש ונכלם, ברנארד. אולי הייתי צריך למסור לך אותו מיד עם הגיעך לבגרות. כשמצאנו אותך, היה כרוך קמע על צווארך הקטן. לצערי עברו כל כך הרבה שנים, ואני זוכר במעורפל שזה היה מין מטבע פגום, אולי שחוק או שבור. אולי חצי מטבע. אני לא זוכר... אהה... מצאתי. הנה זה." ליבריוס נשם לרווחה. בתחתית הסל היה מוטל שקיק עור, קשור לחבל דק. הוא מסר אותו לברנארד.
    הורי נתנו לי קמע, שישמור עלי, חשב הצעיר. אולי בכל זאת פעמו בהם רגשות כלשהם כלפי. 
    נסיבות לידתו נשארו עלומות גם עכשיו, אך לפחות ידע איך הגיע למנזר. ואב המנזר? תמיד יישאר עבורו דמות האב שלא היה לו. הוא סובב בידו בזהירות את השקיק הנושן, חושש לפתוח אותו.
    "קדימה, ברנארד, אל פחד," עודד אותו אב המנזר. "זה הקשר היחיד שלך אל עברך."
    ברנארד הכניס את אצבעותיו פנימה ומשך החוצה משהו שהזכיר מעין מטבע שקצותיו שבורים. הוא לא יכול לדעת מה הסיבה לפגם הזה, אבל לא היה אכפת לו. דמעות הציפו את עיניו. הוא רצה להאמין שאמו היא שתלתה את הקמע על צווארו הקטן.
    אב המנזר עמד בצד, מאפשר לגבר הצעיר להתייחד עם הפתעתו. לאחר מספר דקות כיחכח בגרונו, למשוך את תשומת לבו של ברנארד. "ועכשיו, כשאנחנו, כמקווה, רגועים יותר ושלמים עם עצמנו, אני רוצה לספר לך את סיבת זימונך הנה היום." 
    ברנארד הופתע לשמוע שיש עוד סיבה לזימונו. הוא קינח את אפו בשרוול גלימתו, ניגב את שאריות הדמעות והפנה את תשומת לבו אל האיש הזקן. 
    "ברנארד," פתח אב המנזר, "אתה בחור נבון ויודע שלכל דבר תחת השמש יש סיבה והסבר, וגם לדברים שסיפרתי לך היום יש סיבה, כפי שתבין. קראתי לך היום אלי כי יש בפי הצעה חשובה. בפגישותי הרבות עם כבוד הארכיבישוף של מיינץ, סיגְפְריד, עלה בשיחותינו שמך כבחור צעיר ונמרץ, בעל תכונות חיוביות רבות ותפיסה מהירה. למרות גילך הצעיר אתה כבר בעל ידע רב בכתבי הקודש ובכתביהם של אבות הכנסייה, אך גם בעל ידי זהב בעבודה הארצית. ובל נשכח את הידע שלך בשפות חדשות ועתיקות ובתורת הרוקחות. כמובן שלא הזכרתי באוזניו את הסקרנות שלך בתורת האלכימיה. הוא לא היה רואה זאת בעין יפה." אב המנזר חייך. "כל הסיבות האלה, לדעתי, עושות אותך מתאים לתפקיד המיועד." 
    ברנארד הביט באב המנזר בפליאה, הן על ששמו עלה בשיחות בדרגים כאלה והן על שהתעניינותו באלכימיה היתה ידועה לאב המנזר. הוא לא העיר לו על כך אף פעם. אב המנזר קרא את מחשבותיו ובעיניו הבזיק ניצוץ סלחני.
    "ברור לך שנושא שיחתנו היום הוא בעל חשיבות רבה, ואין לדבר על כך עם איש," המשיך. "הארכיבישוף סיפר לי שהוא מחפש אדם משכיל למשימה חשובה וחשאית, שאת מהותה לא גילה לי. הוא רק ציין שההוראה הגיעה מלמעלה." אב המנזר הרים אצבע לעבר התקרה. ברנארד לא ידע לפרש אם ההוראה הגיעה מן האפיפיור, או אולי מסמכות גבוהה אף יותר. 
    ליבריוס הבין שההסבר אינו ברור דיו. "את הפרטים תקבל מפי הארכיבישוף עצמו. אני יכול רק לציין שהמשימה היא על פי דרישתו של הדרג הבכיר ביותר בהיררכיה הכנסייתית." ליבריוס הרכין את ראשו אל אוזנו של ברנארד ולחש, "...הבכיר ביותר. על כן," חזר לדבר בקולו הרגיל, "אין לי ספק שתקבל על עצמך את המשימה. מיד עם הפשרת השלגים תצא אל ארמון הארכיבישוף במיינץ, ומשם אל היעד שיקבע לך. אך ראשית לכול, אתה צריך לומר לי שאתה מקבל על עצמך את המשימה. בחרתי לספר לך היום על מוצאך כדי שתהיה שלם עם עצמך. מה החלטתך?"
    ברנארד התעכב בתשובתו. בכל שנותיו השלוות בין חומות המנזר, לא ריגש אותו דבר כמו האירועים של השעה האחרונה. ראשית הגילויים על הגעתו למנזר, ועתה הבשורה על בחירתו של הארכיבישוף לשלוח אותו, אסופי נחות מוצא, למשימה חשאית. 
    הוא הביט בפניו המתוחים של הזקן. הוא היה טוב אלי כל השנים, חשב. אינני יכול לאכזב אותו עכשיו. ברנארד נתן תשובה חיובית.
    ליבריוס נשם לרווחה. לרגע עלה בו החשש שברנארד יעדיף חיי נוחות שקטים במנזר על פני הסכנות האורבות למי שיוצא למסעות עלומים בעולם הגדול. "אינני יודע כמה זמן תארך שליחותך, ואם אהיה עוד בחיים כאשר תשוב למנזר, אם תחליט לשוב. כמובן שעוד נדבר לפני נסיעתך."
    ברנארד תהה אם שני האורחים המכובדים של אב המנזר, אלו שנתקל בהם בבואו, היו קשורים למשימה המדוברת. אבל אב המנזר התחמק מתשובה.
    "עם הזמן תדע," הבטיח, והוסיף לפרידה, "יהי האל עמך." 
    בדיוק אז נשמע צלצול הפעמון הקורא לנזירים אל בית התפילה. "אל תיתן לאחיך לחכות לך, בני. לך בשלום."