הניצוץ שבאפר 3 - האויב בשער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הניצוץ שבאפר 3 - האויב בשער
הוספה למועדפים

הניצוץ שבאפר 3 - האויב בשער

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    הספר השלישי בסדרה המצליחה "הניצוץ שבאפר" קדמו לו: 'הניצוץ שבאפר' ו'לפיד בלילה'

     

    הלן מאקילה מותקפת מכל הכיוונים. הקיסר מרקוס הולך ומשתגע, המפקדת מנצלת את חולשתו, ואחותה של הלן, היחידה שנותרה ממשפחתה, נתונה בסכנה גדולה יחד עם האימפריה כולה; בינתיים, הרחק במזרח, לאיה יודעת שחייבים לעצור את מביא־הלילה; ובמקומו החדש, בין עולם החיים והמתים, אליאס מחליט לוותר על חירותו כדי להפוך ללוכד־נשמות.

     

    גיבורי "האויב בשער" ניצבים לפני שאלות הרות גורל: האם אפשר לוותר על חירות למען מטרה נעלה יותר? האם מלחמה צודקת אכן מצדיקה את תוצאותיה ההרסניות? כיצד בוחרים במי לצדד, כשהמציאות כל כך מסובכת?

     

    "האויב בשער" משלב בטבעיות פנטזיה עם אמת אנושית, היסטוריה עם מדע בדיוני, ומציג גיבורים מורכבים וסוחפים, שסיפור גורלם המשותף ייקרא בנשימה עצורה.

     

    "ספר מסעיר ומרתק שמזכיר לנו מה זה להיות אנושי ואיך ניצתת תקווה גם בתנאים של פחד ודיכוי." הוושינגטון פוסט

    פרק ראשון

     

    חלק 1 

    המלך שאין לו שם
     

    1. מביא הלילה

     
    אתה אוהב יותר מדי, מלכי.
    מלכתי אמרה זאת לעיתים קרובות במהלך מאות השנים שהעברנו יחד. בתחילה בחיוך, אבל כעבור זמן במצח קמוט. מבטה נעצר על ילדינו שהשתובבו בארמון, גופיהם מהבהבים כשהם הופכים מלהבה לבשר וחוזר חלילה. הם היו סוּפוֹת קטנטנות של יופי בלתי אפשרי.
    ״אני חוששת לך, מֶהֶרְיָה,״ רטט קולה. ״אני חוששת ממה שתעשה אם ייפגעו אהוביך.״
    ״אתם לא תיפגעו. בי נשבעתי.״
    דיברתי בלהט ובסכלות של צעירים, אם כי אני כמובן לא הייתי צעיר. אפילו אז. ביום ההוא פרעו הרוחות הקלות מהנהר את שערה השחור כחצות הליל, ואור השמש ניגר כזהב נוזלי מבעד לווילונות השקופים על החלונות. הוא האיר את ילדינו בצבע חום אדמדם כשגררו סימני חריכה וצחוק על רצפת האבן.
    פחדיה החזיקו אותה בשבי. הושטתי ידיים אל ידיה. ״אני אשמיד כל מי שיעז לפגוע בכם,״ אמרתי.
    ״מהריה, לא.״ תהיתי בשנים מאז אם היה בה כבר פחד ממה שאהפוך להיות. ״הישבע שלא תעשה זאת לעולם. אתה מהריה שלנו. ליבך נברא לאהוב. לתת. לא לקחת. משום כך אתה מלך הג'ינים. הישבע.״
    נשבעתי שתי שבועות ביום ההוא: להגן, תמיד. לאהוב, תמיד.
    בתוך שנה הפרתי את שתי שבועותיי.
     
    «««
     
    הכוכב תלוי על קיר המערה, הרחק מעיני בני אדם. הוא יהלום בעל ארבעה חודים, ובקודקודו פער צר. קווים דקים חוצים אותו כרשת קורי עכביש, תזכורת ליום שבו המלומדים ריסקו אותו אחרי שכלאו את בני עמי. המתכת מבהיקה בקוצר רוח, רבת עוצמה כמבטה של חיית טרף המתקרבת לטרפהּ. כוח כה עצום בתוך הנשק הזה — די בו כדי להשמיד עיר עתיקה, עם עתיק יומין. די בו כדי לכלוא את הג'ינים לאלף שנים.
    די בו כדי לשחרר אותם.
    הכוכב כאילו חש בצמיד הצמוד לאמת ידי, ורוטט, כמֵהָ אל החלק החסר. תנועת משיכה עוברת בי ברטט כשאני מרים את הצמיד בתנועת הגשה, והוא נוזל ומתנתק ממני, נע כצלופח של כסף לעבר הכוכב. הפער מצטמצם.
    ארבע פינות הכוכב מתלקחות, מאירות את נבכיה המרוחקים של מערת הגרניט המנוקדת, מפיקות גל לחישות זעומות מהיצורים הסובבים אותי. ואז הזוהר נמוג, ונשאר רק אור הירח החיוור. ר'ולים רוחשים סביב קרסוליי.
    אדון. אדון.
    מעבר להם ממתין ראש הרפאים לפקודותיי, יחד עם מלכי ומלכות האפריתים — רוח וים, חול ומערה, אוויר ושלג.
    מול מבטיהם הדוממים והחוששים אני בוחן את נייר הקלף שבידי. הוא סתמי כמו חול. המילים שבתוכו אינן כאלה.
    אני מזמן את ראש הרפאים והוא מתקרב אליי. הוא נכנע בחוסר רצון, שפוף מול קסמיי, במאמץ תמידי להשתחרר ממני. אבל אני עוד זקוק לו. הרפאים הם שיירים שונים של נשמות אבודות, מחוברות זו לזו בכישוף עתיק. כאשר הם רוצים בכך הם נסתרים מעין. אפילו מעיני אנשי המסכות המפורסמים של האימפריה.
    אני מושיט לעברו את נייר הקלף, ואני שומע אותה. קולה של מלכתי הוא לחישה, עדינה כנר בלילה קר. מרגע שתעשה זאת, אין דרך חזרה. תאבד בעבורך כל תקווה, מהריה. חשוֹב.
    אני ממלא את בקשתה. אני חושב.
    ואז אני נזכר שהיא מתה ואיננה זה אלף שנים. נוכחותה היא אשליה. קולה הוא נקודת התורפה שלי. אני מגיש את המגילה לראש הרפאים.
    ״ודא שיגיע לידי חנקן הדם אָקִילָה,״ אני אומר לו. ״היא ולא אחר.״ הוא קד, והאפריתים נסחפים קדימה. אני מצווה על אפריתי האוויר לסור; יש לי משימה אחרת בשבילם. השאר כורעים ברך.
    ״לפני עידן ועידנים נתתם למלומדים ידע שהביא להשמדת בני עמי ועולם היצורים העל־טבעיים.״ זיכרון חולף ביניהם באדוות כשל מכת ברק. ״אני מציע לכם כפרה. לכו לבעלי בריתנו החדשים בדרום. עזרו להם להבין מה הם יכולים להעלות מהמקומות החשוכים. ירח הדגן יזרח בעוד שישה חודשים. עליכם לגרום לכך שהדבר ייעשה הרבה לפני כן. ואתם״ — הר'ולים מתגודדים — ״זללו. אל תאכזבו אותי.״
    אחרי שכולם עוזבים אותי, אני בוחן את הכוכב וחושב על בת הג'ינים הבוגדנית שעזרה ליצור אותו. אולי לעיני בני אנוש הנשק יזהר מרוב הבטחה.
    אני מרגיש רק שנאה.
    פרצוף אחד נסחף לחזית מחשבותייי. לָאיָה מסֶרָה. אני נזכר בחום עורה מתחת לכפות ידיי, איך הצטלבו מפרקי ידיה מאחורי עורפי. איך עצמה את עיניה והשקע הזהוב בגרונה. הרגשתי איתה כמו על מפתן ביתי משכבר, מחופה כיסוי טרי של קני סוף. ביטחון.
    אהבת אותה, אומרת מלכתי. ואז פגעת בה.
    בגידתי בבת עם המלומדים לא צריכה להשתהות בליבי. רימיתי מאות לפניה.
    ובכל זאת אני נאחז מועקה. משהו בלתי מוסבר קרה אחרי שלאיה מסרה נתנה לי במתנה את הצמיד שלה — אחרי שהבינה שהאיש שקראה לו קִינַן הוא רק המצאה. כמו כל בני האדם היא ראתה להרף עין בעיניי את הרגעים האפלים ביותר בחייה. אבל כשאני הבטתי אל תוך נשמתה, משהו — מישהו — החזיר אליי מבט: מלכתי הביטה בי מעבר למאות השנים.
    ראיתי בה את הבעתה. ראיתי את העצב על מה שהפכתי להיות. ראיתי את הכאב שחשה על מה שילדינו ובני עמנו סבלו מידי המלומדים.
    אני חושב על מלכתי בכל בגידה. זה אלף שנים, עם כל בן ובת אדם שמצאתי, תמרנתי ואהבתי עד שנתנו לי מרצונם החופשי את חלק הכוכב שהיה ברשותם מתוך האהבה. שוב ושוב ושוב.
    אבל מעולם לא ראיתיה במבט של אחר. מעולם לא הרגשתי את להב אכזבתה החד בעוצמה נוקבת כזאת.
    עוד פעם. רק עוד פעם אחת.
    מלכתי מדברת. אל תעשה את זה. בבקשה.
    אני מוחץ את קולה. אני מוחץ את זכרה. אני חושב שלא אשמע אותה שוב.

    עוד על הספר

    הניצוץ שבאפר 3 - האויב בשער סבה טהיר

     

    חלק 1 

    המלך שאין לו שם
     

    1. מביא הלילה

     
    אתה אוהב יותר מדי, מלכי.
    מלכתי אמרה זאת לעיתים קרובות במהלך מאות השנים שהעברנו יחד. בתחילה בחיוך, אבל כעבור זמן במצח קמוט. מבטה נעצר על ילדינו שהשתובבו בארמון, גופיהם מהבהבים כשהם הופכים מלהבה לבשר וחוזר חלילה. הם היו סוּפוֹת קטנטנות של יופי בלתי אפשרי.
    ״אני חוששת לך, מֶהֶרְיָה,״ רטט קולה. ״אני חוששת ממה שתעשה אם ייפגעו אהוביך.״
    ״אתם לא תיפגעו. בי נשבעתי.״
    דיברתי בלהט ובסכלות של צעירים, אם כי אני כמובן לא הייתי צעיר. אפילו אז. ביום ההוא פרעו הרוחות הקלות מהנהר את שערה השחור כחצות הליל, ואור השמש ניגר כזהב נוזלי מבעד לווילונות השקופים על החלונות. הוא האיר את ילדינו בצבע חום אדמדם כשגררו סימני חריכה וצחוק על רצפת האבן.
    פחדיה החזיקו אותה בשבי. הושטתי ידיים אל ידיה. ״אני אשמיד כל מי שיעז לפגוע בכם,״ אמרתי.
    ״מהריה, לא.״ תהיתי בשנים מאז אם היה בה כבר פחד ממה שאהפוך להיות. ״הישבע שלא תעשה זאת לעולם. אתה מהריה שלנו. ליבך נברא לאהוב. לתת. לא לקחת. משום כך אתה מלך הג'ינים. הישבע.״
    נשבעתי שתי שבועות ביום ההוא: להגן, תמיד. לאהוב, תמיד.
    בתוך שנה הפרתי את שתי שבועותיי.
     
    «««
     
    הכוכב תלוי על קיר המערה, הרחק מעיני בני אדם. הוא יהלום בעל ארבעה חודים, ובקודקודו פער צר. קווים דקים חוצים אותו כרשת קורי עכביש, תזכורת ליום שבו המלומדים ריסקו אותו אחרי שכלאו את בני עמי. המתכת מבהיקה בקוצר רוח, רבת עוצמה כמבטה של חיית טרף המתקרבת לטרפהּ. כוח כה עצום בתוך הנשק הזה — די בו כדי להשמיד עיר עתיקה, עם עתיק יומין. די בו כדי לכלוא את הג'ינים לאלף שנים.
    די בו כדי לשחרר אותם.
    הכוכב כאילו חש בצמיד הצמוד לאמת ידי, ורוטט, כמֵהָ אל החלק החסר. תנועת משיכה עוברת בי ברטט כשאני מרים את הצמיד בתנועת הגשה, והוא נוזל ומתנתק ממני, נע כצלופח של כסף לעבר הכוכב. הפער מצטמצם.
    ארבע פינות הכוכב מתלקחות, מאירות את נבכיה המרוחקים של מערת הגרניט המנוקדת, מפיקות גל לחישות זעומות מהיצורים הסובבים אותי. ואז הזוהר נמוג, ונשאר רק אור הירח החיוור. ר'ולים רוחשים סביב קרסוליי.
    אדון. אדון.
    מעבר להם ממתין ראש הרפאים לפקודותיי, יחד עם מלכי ומלכות האפריתים — רוח וים, חול ומערה, אוויר ושלג.
    מול מבטיהם הדוממים והחוששים אני בוחן את נייר הקלף שבידי. הוא סתמי כמו חול. המילים שבתוכו אינן כאלה.
    אני מזמן את ראש הרפאים והוא מתקרב אליי. הוא נכנע בחוסר רצון, שפוף מול קסמיי, במאמץ תמידי להשתחרר ממני. אבל אני עוד זקוק לו. הרפאים הם שיירים שונים של נשמות אבודות, מחוברות זו לזו בכישוף עתיק. כאשר הם רוצים בכך הם נסתרים מעין. אפילו מעיני אנשי המסכות המפורסמים של האימפריה.
    אני מושיט לעברו את נייר הקלף, ואני שומע אותה. קולה של מלכתי הוא לחישה, עדינה כנר בלילה קר. מרגע שתעשה זאת, אין דרך חזרה. תאבד בעבורך כל תקווה, מהריה. חשוֹב.
    אני ממלא את בקשתה. אני חושב.
    ואז אני נזכר שהיא מתה ואיננה זה אלף שנים. נוכחותה היא אשליה. קולה הוא נקודת התורפה שלי. אני מגיש את המגילה לראש הרפאים.
    ״ודא שיגיע לידי חנקן הדם אָקִילָה,״ אני אומר לו. ״היא ולא אחר.״ הוא קד, והאפריתים נסחפים קדימה. אני מצווה על אפריתי האוויר לסור; יש לי משימה אחרת בשבילם. השאר כורעים ברך.
    ״לפני עידן ועידנים נתתם למלומדים ידע שהביא להשמדת בני עמי ועולם היצורים העל־טבעיים.״ זיכרון חולף ביניהם באדוות כשל מכת ברק. ״אני מציע לכם כפרה. לכו לבעלי בריתנו החדשים בדרום. עזרו להם להבין מה הם יכולים להעלות מהמקומות החשוכים. ירח הדגן יזרח בעוד שישה חודשים. עליכם לגרום לכך שהדבר ייעשה הרבה לפני כן. ואתם״ — הר'ולים מתגודדים — ״זללו. אל תאכזבו אותי.״
    אחרי שכולם עוזבים אותי, אני בוחן את הכוכב וחושב על בת הג'ינים הבוגדנית שעזרה ליצור אותו. אולי לעיני בני אנוש הנשק יזהר מרוב הבטחה.
    אני מרגיש רק שנאה.
    פרצוף אחד נסחף לחזית מחשבותייי. לָאיָה מסֶרָה. אני נזכר בחום עורה מתחת לכפות ידיי, איך הצטלבו מפרקי ידיה מאחורי עורפי. איך עצמה את עיניה והשקע הזהוב בגרונה. הרגשתי איתה כמו על מפתן ביתי משכבר, מחופה כיסוי טרי של קני סוף. ביטחון.
    אהבת אותה, אומרת מלכתי. ואז פגעת בה.
    בגידתי בבת עם המלומדים לא צריכה להשתהות בליבי. רימיתי מאות לפניה.
    ובכל זאת אני נאחז מועקה. משהו בלתי מוסבר קרה אחרי שלאיה מסרה נתנה לי במתנה את הצמיד שלה — אחרי שהבינה שהאיש שקראה לו קִינַן הוא רק המצאה. כמו כל בני האדם היא ראתה להרף עין בעיניי את הרגעים האפלים ביותר בחייה. אבל כשאני הבטתי אל תוך נשמתה, משהו — מישהו — החזיר אליי מבט: מלכתי הביטה בי מעבר למאות השנים.
    ראיתי בה את הבעתה. ראיתי את העצב על מה שהפכתי להיות. ראיתי את הכאב שחשה על מה שילדינו ובני עמנו סבלו מידי המלומדים.
    אני חושב על מלכתי בכל בגידה. זה אלף שנים, עם כל בן ובת אדם שמצאתי, תמרנתי ואהבתי עד שנתנו לי מרצונם החופשי את חלק הכוכב שהיה ברשותם מתוך האהבה. שוב ושוב ושוב.
    אבל מעולם לא ראיתיה במבט של אחר. מעולם לא הרגשתי את להב אכזבתה החד בעוצמה נוקבת כזאת.
    עוד פעם. רק עוד פעם אחת.
    מלכתי מדברת. אל תעשה את זה. בבקשה.
    אני מוחץ את קולה. אני מוחץ את זכרה. אני חושב שלא אשמע אותה שוב.