טירת הזכוכית

"מה את יודעת על חייהם של משוללי הזכויות‭...‬ מה את יודעת על התלאות והמכשולים שבני המעמדות הנמוכים נתקלים בהם‭,"‬ נזפה בג'נט וולס אחת המרצות האהובות עליה כשלמדה במכללה יוקרתית בסוף שנות‭ .70-ה ‬"יש משהו במה שאת אומרת‭,"‬ ענתה לה וולס לאחר שכל הכיתה לטשה בה עיניים. היא לא רצתה לספר להם שבשעה שהם מתדיינים בכובד ראש בנושא הומלסים, ההורים שלה נוברים בפחי אשפה ברחובות ניו-יורק. זה לא היה המקום לפתוח את הסיפור של המשפחה שלה. היא עשתה את זה רק ‭ 25-כ‬שנה אחר כך, ומול קהל הרבה יותר גדול, כשפירסמה את 'טירת ‭ .'הזכוכית‬

בממואר שיצא בארה"ב ‭ 2005-ב‬והתמקם לאורך זמן ברשימת רבי המכר של ה'ניו-יורק ‭ ,'טיימס‬חוזרת וולס אל ילדותה כפי שעוצבה על ידי הוריה יוצאי הדופן. כבר מההתחלה ברור שזה עומד להיות קיצוני: שני צעירים מבריקים ואנטי-ממסדיים עוברים עם ילדיהם ממקום למקום, פותחים בפניהם שלל עולמות תרבותיים ומדעיים, מחנכים אותם למחשבה חופשית, לאהבת אדם ולעצמאות מגיל אפס, מתוך עקרונות ברורים וחיבה לכאוטיות. כך וולס נכווית כשהיא מבשלת לעצמה נקניקיות בגיל שלוש, יודעת לירות באקדח בגיל ארבע, יוצרת בגיל שבע עם אחיה הקטן מה שהם מכנים דלק גרעיני ושניהם כמעט נשרפים. כך ההורים מסרבים לסגור את הדלתות והחלונות בבית גם לאחר שאחד מהסוטים בשכונה עוגב על וולס באמצע הלילה. "הם אמרו שאנחנו זקוקים לאוויר צח‭,"‬ היא כותבת, "ושחשוב מאוד שנסרב להיכנע לפחד‭."‬

זה מבהיל, אבל עד שלב מסוים לפחות נראה שהם בשליטה. שאפשר אולי לאזן בין החסרונות ליתרונות בהתנהלות הרדיקלית שלהם. שהילדים בסך הכל מאושרים. אבל זה לא נמשך לאורך זמן. הזוג המבריק והאנטי- ממסדי מתגלה כאבא אלכוהוליסט ואמא מרוכזת בעצמה. כל אחד בדרכו מתנער מאחריות, והילדים מופקרים לנפשם. אפילו אוכל אין בבית. גם כשמגיע מאיפשהו כסף האבא שורף אותו על שתייה. הייתי רעבה, מסבירה וולס לאמא שלה למה גמרה חצי חבילת מרגרינה. התשובה הכנה עומדת בניגוד לכללים של המשפחה המיוחדת. "היינו אמורים להעמיד פנים שהחיים שלנו הם הרפתקה אחת ארוכה ומשעשעת לאין שיעור‭." ‬

ההרפתקה הארוכה לא משעשעת בכלל. ככל שהספר מתקדם ברור שלא יחזרו עוד סצנות מקסימות כמו אלה שניקדו את תחילתו, על הרגלי הקריאה של המשפחה, על השיטוטים פוקחי העיניים במדבר, על מחוות מקוריות של האב הכריזמטי - כולל ניסיון אמיתי להפסיק לשתות. תוך כדי כך, הגוף הולך ונקפץ. כאילו היה שייך לוולס או לאחד מאחיה, הוא נמצא בכוננות לקראת מה שזה לא יהיה: הטרדה מינית, בטן שזועקת מרעב עד כדי חיטוט בפחים, ניכור ואגואיסטיות מצמררים מצד האמא, התעלמות או ניצול מקוממים מצד האבא. הראש כבר לא מסוגל להאמין שמשהו טוב יכול לקרות. וכשהוא קורה, כשהילדים שורדים את המצוקות באמצעות הברית החזקה ביניהם ויוצרים לעצמם חיים משותפים חדשים, גם אז לוקח זמן לגוף להשתחרר, בוודאי כשהמבוגרים הלא אחראיים שבים לתמונה. אבל הפעם הם לא יוכלו לקלקל, הצאצאים המחושלים לא ייתנו להם. אפשר כמעט לנשום לרווחה. כמעט, כי גורלה של האחות הקטנה, כפי שעולה כבר בתודות בתחילת הספר, לא מצטייר כטוב במיוחד.

'טירת ‭ ,'הזכוכית‬על שם הבית שאביה של וולס מפנטז לבנות למשפחתו ברגעים הטובים, הוא ספר אמריקאי מאוד מבחינת הסביבה שהוא מתרחש בה (בעיקר דרום ארצות הברית, עיירות או שכונות נחשלות, וגם מעבר חד לניו-יורק, על כל מה שיש לה להציע‭,(‬ וגם מבחינת הסמליות שבו (הילדה הענייה שכנגד כל הסיכויים הפכה לעיתונאית מוצלחת ומצאה פינה משלה‭.(‬ לכן היה יכול להפוך בקלות לחבילה רגשנית של פסיכולוגיה והעצמה בגרוש. אבל וולס לא נותנת לזה לקרות, גם לא בפרק הסיום שבו היא מפלרטטת עם הקלישאה של כינוס משפחתי בחג ההודיה. היא אמנם פורשת את הסיפור כאילו מתוך תודעתה בגיל שבו התחוללו הדברים, מילדות מוקדמת ועד בגרות מתקדמת, אבל מתארת את ההתרחשויות בצורה כמעט יבשה; מציגה את הפרטים, לא חופרת ברגשות. היא לא מתחשבנת עם הוריה, לא נכנסת לניתוחים של כשירותם הנפשית, וגם לא מצהירה: למרות מה שאתם בטח חושבים, בזכותם אני מה שאני. וזה מה שכל כך יפה ב'טירת הזכוכית' - וולס מאפשרת לחומרים לדבר בעד עצמם. זאת המשפחה שלי, ככה נראו חיי, ושכל אחד יעשה עם זה מה שהוא רוצה.

עוד 3 סיפורי ילדות יוצאי דופן:
על שתי רגליים וכנפיים > עבאס קזרוני
אבי, רומלוס > ריימונד גייטה
סקטבורדים בחינם > סעיד סיירפיזדיי

יעל נעמני

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"