נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
מכר
מאות
עותקים
נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי

3.9 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    נולדו לדם #4

     
    ליליאנה סקודרי התאהבה בשומר הראש של אחותה אריה ברגע שמבטה החולמני פגש במבטו הנוקב. אחרי שאחיותיה נישאו מסיבות טקטיות, היא קיוותה שירשו לה לבחור את בעלה לעתיד בעצמה. 
    אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. 
    תקוותה של ליליאנה מתנפצת לרסיסים כאשר אביה מייעד אותה להינשא לגבר שגילו כפול מגילה, ושום תחנונים מצידה אינם משנים את דעתו.
     
    רומרו קנסיו  התעלם במופגן מפלרטוטיה של ליליאנה. גילה הצעיר ומעמדה החברתי סימנו אותה כמישהי שהיא מחוץ לתחום עבורו. אך גם לאדם צייתן כמוהו יש יכולת שליטה מוגבלת. 
    הוא רוצה אותה אף שהיא אמורה להינשא לאחר, והמשמעות של צעד נועז שכזה היא הכרזת מלחמה בין הפמיליה של ניו יורק לארגון של שיקגו. 
     
    ליליאנה חוששת שרומרו יסכן הכול למענה, אבל האם האושר שלה שווה מחיר יקר כל כך? 
    האם האהבה שביניהם שווה מלחמה בין שתי משפחות פשע אכזריות וצמאות לדם?
    ברומן פשע סוחף, שגיבוריו נאבקים כנגד כל הסיכויים ומורדים בכללים ובמסוכמות של עולם המאפיה, ליליאנה ורומרו מכושפים תחת ברית של פיתוי ואהבתם האסורה תלויה על חוט השערה.

    פרק ראשון

    פרולוג 

    ליליאנה

     
     
    ידעתי שזה לא בסדר. אם מישהו יגלה, אם אבא שלי יגלה, הוא לעולם לא ייתן לי לצאת שוב משיקגו. הוא לא ייתן לי אפילו לצאת מהבית. ההתנהגות הייתה לא הולמת ולא ראויה לאישה במעמדי. אנשים עדיין השמיצו את ג'יאנה, אף שעברה כבר תקופה ארוכה. הם יקפצו על ההזדמנות למצוא קורבן חדש, ומה טוב יותר מעוד בת סקודרי שנתפסה על חם?
    ועמוק בתוכי ידעתי שאני בדיוק כמו ג'יאנה בכל מה שקשור לעמידה בפיתוי. פשוט לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. דלתו של רומרו לא הייתה נעולה. נכנסתי לחדר השינה שלו על קצות האצבעות ועצרתי את הנשימה. הוא לא היה שם, אבל שמעתי את המים זורמים בחדר האמבטיה הסמוך. התקדמתי בשקט לכיוון הזה. הדלת הייתה פתוחה מעט. הצצתי דרך הפתח.
    בימים האחרונים גיליתי שלרומרו יש שגרה קבועה, והוא אכן היה במקלחת כמו שציפיתי.
    מנקודת התצפית שלי לא ראיתי הרבה. פתחתי את הדלת עוד ונכנסתי פנימה.
    נשימתי נעתקה כשראיתי אותו. גבו היה מופנה אליי והמראה היה מרהיב. שרירי כתפיו וגבו נעו בגמישות בעודו חופף את שערו החום. עיניי נשמטו אל ישבנו החטוב והמושלם. מעולם לא ראיתי גבר במצב כזה, אבל לא העליתי על דעתי שמישהו עשוי להשתוות לרומרו.
    הוא החל להסתובב. הייתי צריכה לצאת באותו רגע, אך רק עמדתי והבטתי בהשתאות בגופו. האם עומד לו? הוא נדרך כשהבחין בי. עיניו קלטו את מבטי לפני שגלשו אל כתונת הלילה ואל רגליי העירומות. ואז מצאתי תשובה לשאלתי. לא ממש עמד לו קודם. לעזאזל.
    לחיי התלהטו כשצפיתי באיברו מתקשה. האיפוק שגייסתי כדי לא לחצות את המרחק בינינו ולגעת בו היה מוגבל.
    רומרו פתח את דלת הזכוכית בלי למהר, כרך מגבת סביב מותניו ויצא החוצה. ניחוח ג'ל הרחצה החריף שלו הגיע אל אפי. הוא התקדם אליי לאיטו. "את יודעת," אמר בקול מוזר, "אם מישהו היה תופס אותנו ככה, הוא היה מקבל רושם מוטעה. רושם שהיה עלול לעלות לי בחיי, ולך בשמך הטוב."
    עדיין לא הצלחתי לזוז. הייתי מאובנת אך קרביי בערו ונמסו ללבה אדומה ולוהטת. לא יכולתי להסב את המבט. גם לא רציתי.
    עיניי התעכבו על שולי המגבת, על הפס הדק של השיער הכהה שנעלם מתחתיה ועל ה־וי מעורר התאווה שבין מותניו. בלי שארצה בכך, ידי זזה והושטה אל חזהו מתוך צורך לחוש את עורו תחת קצות אצבעותיי.
     
    רומרו אחז במפרק ידי לפני שהספקתי לגעת בו, ואחיזתו הייתה כמעט מכאיבה. מבטי התרומם ולא ידעתי אם חשתי מבוכה או הפתעה. מה שראיתי בפניו צמרר אותי.
    הוא רכן קדימה, התקרב עוד ועוד. עיניי נעצמו אך הנשיקה שקיוויתי לה לא הגיעה. במקומה שמעתי את הדלת חורקת. הרמתי את עיניי. הוא רק פתח לרווחה את דלת חדר האמבטיה. לכן הוא התקרב, לא כדי לנשק אותי. מבוכה הציפה אותי. איך יכולתי לחשוב שהוא מעוניין בי?
    "את צריכה לצאת," הוא מלמל והזדקף. אצבעותיו עדיין עטפו את מפרק ידי.
    "אז שחרר אותי."
    הוא עשה זאת מייד ונסוג לאחור. נשארתי במקומי. רציתי לגעת בו, רציתי שייגע בי בחזרה. הוא קילל והתקרב אליי, ידו האחת ערסלה את עורפי וידו השנייה עטפה את מותניי. כמעט הצלחתי לטעום את שפתיו מרוב שהיו קרובות אליי. מגעו גרם לי להרגיש חיה יותר מאי פעם.
    "צאי," אמר בצרידות. "צאי לפני שאיאלץ להפר את הנדר." זו הייתה ספק תחינה ספק פקודה.
     
    ליליאנה
     
    עדיין התכווצתי כשחשבתי על הניסיון המביך הראשון שלי לפלרטט עם רומרו. אימי ואחותי אַרְיָה תמיד הזהירו אותי שלא להתגרות בגברים, ומעולם לא הייתי נועזת עם אף אחד כפי שהייתי עם רומרו באותו יום. הוא נראה בטוח בעצמו, כאילו אין סיכוי שיפגע בי, לא משנה כמה אתגרה בו. הייתי צעירה וטיפשה, בת ארבע־עשרה בלבד, וכבר משוכנעת שאני יודעת הכול על גברים, על אהבה ועל כל השאר.
    כמה ימים לפני החתונה של אריה עם לוקה, לוקה שלח את רומרו לשמור על אחותי. לא פשוט לבחור מאבטח לאשתך לעתיד; כדי שיהיה רשאי להתקרב עד כדי כך, הוא חייב להיות מישהו שראוי לאמונך המוחלט. אך הידיעה הזאת בכלל לא הייתה הסיבה שבגללה אני סמכתי על רומרו.
    רומרו נראה יפה תואר בחולצתו הלבנה, במכנסיו השחורים ובווסט שהסתיר את נרתיק האקדח שלו. ומסיבה מסוימת עיניו החומות נראו אדיבות יותר לעומת עיניהם של גברים אחרים בעולמנו. לא הצלחתי להתיק את מבטי ממנו. לא היה ברור לי מה אני חושבת או מה אני מנסה להשיג, אך ברגע שרומרו התיישב, התמקמתי בחיקו. הוא נדרך תחתיי, אבל משהו בעיניו גרם לי להתאהב בו באותו יום. כשפלרטטתי עם חייליו של אבא שלי, לעיתים קרובות ראיתי בעיניהם שאלמלא חששו ממנו, הם לא היו מהססים לבצע בי את זממם. אבל אצל רומרו ידעתי שלעולם לא אצטרך לחשוש שהוא ייקח ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. כך הרגשתי באותו יום. הוא נראה בחור טוב, כמו הבחורים שמעריצים מרחוק כי אי אפשר למצוא אותם במאפיה; כמו אביר על סוס לבן, מישהו שמופיע בחלומות של ילדות טיפשות — ילדות כמוני.
    כעבור כמה חודשים בלבד גיליתי שרומרו שונה מכפי שחשבתי ושהוא לא מי שרציתי או דמיינתי. אותו יום עדיין רודף אותי. הרגשתי שזה הרגע שבו ההתאהבות שלי ברומרו נגוזה לעד.
    אף שלא הכרתי את סלבטורה ויטיאלו — אביהם של לוקה ושל מתיאו — הוריי לקחו את ג'יאנה, את פביאנו ואותי איתם לניו יורק כדי להשתתף בלווייתו. התרגשתי מאוד לפגוש שוב את אריה. אך הנסיעה הזאת הפכה לסיוט, לטעימה האמיתית הראשונה שלי מהחיים בעולמנו.
    אחרי שהרוסים תקפו את אחוזת ויטיאלו, נשארתי לבד עם אחי פאבי בחדר שאליו רומרו לקח אותנו לאחר שהפמיליה בהנהגתו של לוקה נחלצה לעזרתנו. מישהו נתן לאחי סם הרגעה כי הוא יצא מדעתו אחרי שראה שיורים למאבטח שלנו בראש. למרבה הפלא אני הייתי רגועה, כמעט בטראנס, כשהצטנפתי לידו במיטה, בהיתי באוויר והאזנתי לקולות. בכל פעם שמישהו עבר ליד החדר שלנו, נדרכתי והתכוננתי למתקפה נוספת. 
    ג'יאנה סימסה לי ושאלה אותי איפה אני. מעולם לא נעתי מהר יותר. בתוך פחות משתי שניות זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר ופתחתי את הדלת. ג'יאנה עמדה במסדרון בשיער אדום פרוע. ברגע שזינקתי לזרועותיה, הרגשתי בטוחה ומאוששת יותר. מרגע שאריה התחתנה, ג'יאנה מילאה את תפקיד האם המחליפה בשעה שאימא שלנו דאגה למלא את המחויבויות החברתיות שלה ולהיענות לכל גחמה של אבי.
    כשג'יאנה החליטה להעיף מבט סביבה, השתלטה עליי הבהלה. לא רציתי להיות לבד ופאבי לא עמד להתעורר בשעות הקרובות. לכן, למרות הפחד ממה שנמצא בקומה הראשונה, הלכתי בעקבות אחותי. רוב הרהיטים בסלון נהרסו בגלל הקרב עם הרוסים, ודם כיסה כמעט כל משטח. דם מעולם לא הרתיע אותי וגם לא שום דבר אחר. פאבי תמיד בא להראות לי את פצעיו, בייחוד כשהעלו מוגלה כיוון שלא ניקה אותם כמו שצריך. ואפילו עכשיו, כשחלפנו על פני כל האדום שכיסה את השטיחים והספות הלבנות, לא הדם הוא שהפך את קרביי, אלא זכר האירועים. אפילו לא הרחתי דם כי הרצפות כבר נוקו בחומר מחטא. שמחתי כשג'יאנה ניגשה לאזור אחר בבית, אך אז שמעתי את הצרחה הראשונה מהמרתף. אלמלא ג'יאנה, הייתי מסתובבת ומעמידה פנים שלא שמעתי כלום.
    היא פתחה את דלת הפלדה שהובילה לחדר מתחת לאדמה. גרם המדרגות היה חשוך אך ממקום כלשהו במעמקי המרתף בקע אור. הצטמררתי. "את לא מתכוונת לרדת לשם, נכון?" לחשתי. הייתי צריכה לדעת מה התשובה. הרי זו ג'יאנה.
    "אני כן, אבל את תישארי במדרגות," אמרה ג'יאנה לפני שהחלה לרדת. היססתי רק לרגע לפני שירדתי בעקבותיה. מעולם לא אמרו עליי שאני מצטיינת במילוי הוראות.
    ג'יאנה נעצה בי מבט נוקב. "תישארי שם. תבטיחי לי."
    רציתי להתווכח. כבר לא הייתי ילדה קטנה. אבל אז מישהו זעק מתחתינו והשערות שעל עורפי סמרו. "אוקיי. אני מבטיחה," אמרתי במהירות. ג'יאנה הסתובבה וירדה במדרגות הנותרות. היא קפאה כשהגיעה למדרגה האחרונה, לפני שסוף־סוף נכנסה למרתף. ראיתי רק חלק מגבה אך מדריכות שריריה ידעתי שהיא במצוקה. נשמעה קריאה חנוקה וג'יאנה התכווצה. למרות הפחד שהלם ברקותיי, התגנבתי למטה. הייתי צריכה לדעת בדיוק מה אחותי ראתה. היא לא הטיפוס שמאבד עשתונות בקלות.
    אף שידעתי שאתחרט על כך, לא עמדתי בפיתוי. נמאס לי להיות מחוץ לעניינים, נמאס לי להיות צעירה מדי, נמאס לי שהזכירו לי כל יום שאני זקוקה להגנה מעצמי ומכל מה שסביבי.
    ברגע שרגליי נגעו ברצפת המרתף, עיניי נחו על מרכז החדר. תחילה לא הצלחתי להבין כלל מה מתרחש. הרגשתי כאילו המוח שלי נותן לי הזדמנות לעזוב בלי לדעת, אבל במקום להיעלם נשארתי במקום ונעצתי מבט. מוחי פעל במרץ רב וספג כל פרט, כל פרט מזוויע שנגלה לעיניי. פרטים ששנים לאחר מכן עדיין זכרתי בצבעים חיים.
    שניים מהרוסים שתקפו אותנו ישבו שם קשורים לכיסאות, והיה הרבה דם. מתיאו ועוד מישהו הכו ודקרו אותם, פצעו אותם. הראייה שלי היטשטשה ואימה עלתה בגרוני. ואז מבטי נח על רומרו, על עיניו החומות והטובות, שכבר לא היו טובות כפי שזכרתי אותן. גם ידיו היו מכוסות דם. הבחור הטוב והאביר על הסוס הלבן שעליו פנטזתי לא היה כזה. צרחה נקרעה מגופי, אבל רק בגלל הלחץ בחזי ובגרוני. לא שמעתי דבר פרט לרחש באוזניי. כולם הביטו בי כאילו אני המטורפת. 
    לא היה ברור לי מה קרה לאחר מכן. זכרתי רסיסי דברים. ידיים לפתו אותי, זרועות אחזו בי בכוח. נאמרו מילים מרגיעות וחסרות השפעה. זכרתי חזה חמים על גבי וריח דם. כאב צורב רגעי כשמתיאו הזריק לי משהו ושלווה משונה השתררה בעולמי. האימה עדיין הייתה שם אך היא הייתה מוסתרת. ראייתי היטשטשה אבל ראיתי את רומרו כורע ברך לידי. הוא הרים אותי והזדקף כשאני בזרועותיו. הרוגע הכפוי הכריע אותי והתרפיתי על חזהו. כתם אדום השחית את חולצתו הלבנה. דם מהגברים שעונו. האימה ניסתה לחדור מבעד לשלווה המשונה אך לשווא, ואני הרמתי ידיים. עיניי רפרפו ונעצמו בעודי משלימה עם גורלי.
     
     
    *
     
    רומרו
     
    כחברים בפמיליה, המשימה שלנו הייתה לדאוג לביטחונם של אלה שנשבענו להגן עליהם: החלשים, הילדים והנשים. הקדשתי את חיי למטרה הזאת. משימות רבות בתפקיד כללו פציעה, אכזריות וקור רוח, אבל דאגה לביטחונם של אנשים תמיד גרמה לי להרגיש שאני לא רק אדם רע. לא שזה היה חשוב. אם לוקה היה מבקש ממני, הייתי עושה כל דבר נורא שניתן להעלות על הדעת. קל היה לשכוח שלמרות המוסר, האתיקה והקודים הפנימיים, אנחנו, אנשי הפמיליה עשינו דברים שרוב האנשים היו מגדירים רעים ואכזריים. נזכרתי באופיינו האמיתי, באופיי האמיתי, כששמעתי את הצרחה של ליליאנה. 
    צרחותיהם של הרוסים לא הזיזו לי. שמעתי כאלה וגרועות מאלה בעבר. אך הצרחה הצורמנית והבלתי פוסקת מנערה שהיינו אמורים להגן עליה הייתה מבחינתי כמו דקירה בקרביים.
    הבעת פניה והמבט שנשקף מעיניה היו הגרועים מכול. היא הוכיחה לי מי אני באמת. אולי אדם טוב ממני היה מבטיח להשתפר, אבל הצטיינתי בתפקיד. רוב הזמן נהניתי ממנו. אפילו פניה מוכות האימה של ליליאנה לא גרמו לי לרצות להיות משהו אחר פרט לחבר בפמיליה. אז, לא הבנתי שהמבט החטוף במפגן האכזריות הזה לא יהיה הדרך הגרועה ביותר שבה אדפוק את חייה.
     
     
    *
     
    ליליאנה
     
    התעוררתי. משהו חמים ורך היה מונח מתחת לגופי. ראשי היה מטושטש אך הזיכרונות היו צלולים וממוקדים, יותר ממוקדים מסביבתי כשסוף־סוף העזתי לפקוח את עיניי. תנועה בזווית העין משכה את תשומת ליבי. רומרו נשען על הקיר מולי. בדקתי בזריזות את החדר שבו נמצאתי. זה היה חדר שינה לאורחים והייתי לבד עם רומרו מאחורי דלת סגורה. אלמלא ההשפעה המתמשכת של מה שמתיאו הזריק לי קודם, הייתי מתחילה לצרוח שוב. במקום זאת, צפיתי בדממה ברומרו כשהתקרב אליי. לא היה ברור לי כלל למה חשבתי שהוא לא מזיק; עכשיו כל דבר בו זעק סכנה. כשכמעט הגיע למיטה, התכווצתי ונצמדתי לכרית. 
    רומרו נעצר, עיניו הכהות התרככו אבל האדיבות שנשקפה מהן כבר לא הוליכה אותי שולל, לא אחרי מה שראיתי. "זה בסדר. את בטוחה."
    מעולם לא הרגשתי לא בטוחה בחיי — עד עכשיו. 
    רציתי להשיב לעצמי את הבורות המבורכת. לא אמרתי מילה.
    רומרו הרים כוס מים מהשידה והושיט לי אותה. עיניי בחנו את ידיו וחיפשו דם, אבל הוא כנראה הספיק לנקות אותן ביסודיות. לא נשאר ולו שמץ אדום, גם לא בין אצבעותיו או מתחת לציפורניים. הוא בטח היה מיומן מאוד בניקוי דם. מיצי מרה עלו בגרוני מעצם המחשבה.
    "את צריכה לשתות, ילדה."
    עיניי התרוממו אל פניו. "אני לא ילדה."
    צל של חיוך עבר על פניו. "מובן שלא, ליליאנה."
    חיפשתי בעיניו לעג, רמז לאפלה שראיתי שם במרתף, אבל הוא נראה כמו הבחור הטוב שרציתי שיהיה. הזדקפתי ונטלתי ממנו את הכוס. ידי רעדה אך הצלחתי לא לשפוך את המים. לאחר שתי לגימות הושטתי לו את הכוס.
    "עוד מעט תוכלי לחזור אל האחיות שלך, אבל קודם לוקה רוצה להחליף איתך מילה על מה שראית היום," הוא אמר ברוגע.
    פחד דקר אותי כמו להב קר. מישהו נקש בדלת. יצאתי מהמיטה ולוקה נכנס כעבור רגע. הוא סגר את הדלת ועיניי נדדו ממנו אל רומרו. לא רציתי להישבר שוב, אבל הרגשתי שעוד התקף בהלה מחלחל מבעד לסמים שבזרם הדם שלי. מעולם לא הייתי איתם לבד, ואחרי אירועי היום זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.
    "אף אחד לא יפגע בך," אמר לוקה בקולו העמוק. ניסיתי להאמין לו. 
    הרגשתי שאריה אוהבת אותו, ולכן לא יכול להיות שהוא אדם רע, והוא לא היה במרתף ועינה את הרוסים. הסתכנתי בעוד מבט אל רומרו, שעיניו נחו עליי.
    השפלתי את ראשי. "אני יודעת," אמרתי לבסוף וכנראה זה נשמע כמו שקר כי לא הרגשתי כך. נשמתי עמוק והישרתי מבט אל סנטרו של לוקה. "רצית לדבר איתי?"
    לוקה הנהן. הוא לא התקרב, וגם רומרו לא. אולי הפחד שלי היה ברור כשמש מבחינתם. "אסור לך לספר לאריה מה ראית היום. זה יצער אותה."
    "לא אספר לה," מיהרתי להבטיח. לא התכוונתי לדבר איתה על כך. לא רציתי לזכור את האירועים ובטח שלא לספר עליהם למישהו. לו הייתי יכולה, הייתי מוחקת אותם מהזיכרון לחלוטין.
    לוקה ורומרו החליפו מבט, ואז לוקה פתח את הדלת. "את הרבה יותר הגיונית מאחותך ג'יאנה. את מזכירה לי את אריה."
    משום־מה המילים שלו גרמו לי להרגיש פחדנית. לא כי אריה הייתה כזאת. היא הייתה אמיצה וגם ג'יאנה, כל אחת מהן בדרכה. הרגשתי פחדנית מפני שהסכמתי לשמור על שתיקה מסיבה אנוכית — כי רציתי לשכוח ולא כי רציתי להגן על אריה מפני האמת. הייתי בטוחה למדי שהיא הייתה מקבלת את זה טוב ממני.
    "אתה יכול לקחת אותה לג'יאנה, אבל תוודא שהן לא מסתובבות בבית שוב," הוא אמר לרומרו.
    "מה עם אריה?" פלטתי.
    לוקה נדרך. "היא ישנה. תוכלי לראות אותה אחר כך," הוא אמר ויצא מהחדר.
    כרכתי את זרועותיי סביב מותניי. "ההורים שלי יודעים מה קרה?"
     
    "כן. אבא שלך יאסוף אתכם ברגע שיסיים את ענייניו ואז יחזיר אתכם לשיקגו. כנראה בבוקר." רומרו חיכה אך לא זזתי. משום־מה, גופי רעד מהמחשבה שאצטרך להיות קרובה אליו, וזה היה מגוחך כי עד לא מזמן פנטזתי שאנשק אותו.
    הוא פתח את הדלת לרווחה ונסוג לאחור. "אני בטוח שאחותך ג'יאנה מתה לראות אותך."
    נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי ללכת לכיוונו. גופו היה רפוי ופניו אדיבות ולמרות האימה והפחד שעדיין בעבעו עמוק בגופי, בטני פרפרה קלות כשהתחככתי בו. אולי מרוב הלם. לא יכולתי להמשיך להיות דלוקה עליו אחרי מה שקרה היום.
     

    עוד על הספר

    נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי קורה ריילי

    פרולוג 

    ליליאנה

     
     
    ידעתי שזה לא בסדר. אם מישהו יגלה, אם אבא שלי יגלה, הוא לעולם לא ייתן לי לצאת שוב משיקגו. הוא לא ייתן לי אפילו לצאת מהבית. ההתנהגות הייתה לא הולמת ולא ראויה לאישה במעמדי. אנשים עדיין השמיצו את ג'יאנה, אף שעברה כבר תקופה ארוכה. הם יקפצו על ההזדמנות למצוא קורבן חדש, ומה טוב יותר מעוד בת סקודרי שנתפסה על חם?
    ועמוק בתוכי ידעתי שאני בדיוק כמו ג'יאנה בכל מה שקשור לעמידה בפיתוי. פשוט לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי. דלתו של רומרו לא הייתה נעולה. נכנסתי לחדר השינה שלו על קצות האצבעות ועצרתי את הנשימה. הוא לא היה שם, אבל שמעתי את המים זורמים בחדר האמבטיה הסמוך. התקדמתי בשקט לכיוון הזה. הדלת הייתה פתוחה מעט. הצצתי דרך הפתח.
    בימים האחרונים גיליתי שלרומרו יש שגרה קבועה, והוא אכן היה במקלחת כמו שציפיתי.
    מנקודת התצפית שלי לא ראיתי הרבה. פתחתי את הדלת עוד ונכנסתי פנימה.
    נשימתי נעתקה כשראיתי אותו. גבו היה מופנה אליי והמראה היה מרהיב. שרירי כתפיו וגבו נעו בגמישות בעודו חופף את שערו החום. עיניי נשמטו אל ישבנו החטוב והמושלם. מעולם לא ראיתי גבר במצב כזה, אבל לא העליתי על דעתי שמישהו עשוי להשתוות לרומרו.
    הוא החל להסתובב. הייתי צריכה לצאת באותו רגע, אך רק עמדתי והבטתי בהשתאות בגופו. האם עומד לו? הוא נדרך כשהבחין בי. עיניו קלטו את מבטי לפני שגלשו אל כתונת הלילה ואל רגליי העירומות. ואז מצאתי תשובה לשאלתי. לא ממש עמד לו קודם. לעזאזל.
    לחיי התלהטו כשצפיתי באיברו מתקשה. האיפוק שגייסתי כדי לא לחצות את המרחק בינינו ולגעת בו היה מוגבל.
    רומרו פתח את דלת הזכוכית בלי למהר, כרך מגבת סביב מותניו ויצא החוצה. ניחוח ג'ל הרחצה החריף שלו הגיע אל אפי. הוא התקדם אליי לאיטו. "את יודעת," אמר בקול מוזר, "אם מישהו היה תופס אותנו ככה, הוא היה מקבל רושם מוטעה. רושם שהיה עלול לעלות לי בחיי, ולך בשמך הטוב."
    עדיין לא הצלחתי לזוז. הייתי מאובנת אך קרביי בערו ונמסו ללבה אדומה ולוהטת. לא יכולתי להסב את המבט. גם לא רציתי.
    עיניי התעכבו על שולי המגבת, על הפס הדק של השיער הכהה שנעלם מתחתיה ועל ה־וי מעורר התאווה שבין מותניו. בלי שארצה בכך, ידי זזה והושטה אל חזהו מתוך צורך לחוש את עורו תחת קצות אצבעותיי.
     
    רומרו אחז במפרק ידי לפני שהספקתי לגעת בו, ואחיזתו הייתה כמעט מכאיבה. מבטי התרומם ולא ידעתי אם חשתי מבוכה או הפתעה. מה שראיתי בפניו צמרר אותי.
    הוא רכן קדימה, התקרב עוד ועוד. עיניי נעצמו אך הנשיקה שקיוויתי לה לא הגיעה. במקומה שמעתי את הדלת חורקת. הרמתי את עיניי. הוא רק פתח לרווחה את דלת חדר האמבטיה. לכן הוא התקרב, לא כדי לנשק אותי. מבוכה הציפה אותי. איך יכולתי לחשוב שהוא מעוניין בי?
    "את צריכה לצאת," הוא מלמל והזדקף. אצבעותיו עדיין עטפו את מפרק ידי.
    "אז שחרר אותי."
    הוא עשה זאת מייד ונסוג לאחור. נשארתי במקומי. רציתי לגעת בו, רציתי שייגע בי בחזרה. הוא קילל והתקרב אליי, ידו האחת ערסלה את עורפי וידו השנייה עטפה את מותניי. כמעט הצלחתי לטעום את שפתיו מרוב שהיו קרובות אליי. מגעו גרם לי להרגיש חיה יותר מאי פעם.
    "צאי," אמר בצרידות. "צאי לפני שאיאלץ להפר את הנדר." זו הייתה ספק תחינה ספק פקודה.
     
    ליליאנה
     
    עדיין התכווצתי כשחשבתי על הניסיון המביך הראשון שלי לפלרטט עם רומרו. אימי ואחותי אַרְיָה תמיד הזהירו אותי שלא להתגרות בגברים, ומעולם לא הייתי נועזת עם אף אחד כפי שהייתי עם רומרו באותו יום. הוא נראה בטוח בעצמו, כאילו אין סיכוי שיפגע בי, לא משנה כמה אתגרה בו. הייתי צעירה וטיפשה, בת ארבע־עשרה בלבד, וכבר משוכנעת שאני יודעת הכול על גברים, על אהבה ועל כל השאר.
    כמה ימים לפני החתונה של אריה עם לוקה, לוקה שלח את רומרו לשמור על אחותי. לא פשוט לבחור מאבטח לאשתך לעתיד; כדי שיהיה רשאי להתקרב עד כדי כך, הוא חייב להיות מישהו שראוי לאמונך המוחלט. אך הידיעה הזאת בכלל לא הייתה הסיבה שבגללה אני סמכתי על רומרו.
    רומרו נראה יפה תואר בחולצתו הלבנה, במכנסיו השחורים ובווסט שהסתיר את נרתיק האקדח שלו. ומסיבה מסוימת עיניו החומות נראו אדיבות יותר לעומת עיניהם של גברים אחרים בעולמנו. לא הצלחתי להתיק את מבטי ממנו. לא היה ברור לי מה אני חושבת או מה אני מנסה להשיג, אך ברגע שרומרו התיישב, התמקמתי בחיקו. הוא נדרך תחתיי, אבל משהו בעיניו גרם לי להתאהב בו באותו יום. כשפלרטטתי עם חייליו של אבא שלי, לעיתים קרובות ראיתי בעיניהם שאלמלא חששו ממנו, הם לא היו מהססים לבצע בי את זממם. אבל אצל רומרו ידעתי שלעולם לא אצטרך לחשוש שהוא ייקח ממני יותר ממה שאני מוכנה לתת. כך הרגשתי באותו יום. הוא נראה בחור טוב, כמו הבחורים שמעריצים מרחוק כי אי אפשר למצוא אותם במאפיה; כמו אביר על סוס לבן, מישהו שמופיע בחלומות של ילדות טיפשות — ילדות כמוני.
    כעבור כמה חודשים בלבד גיליתי שרומרו שונה מכפי שחשבתי ושהוא לא מי שרציתי או דמיינתי. אותו יום עדיין רודף אותי. הרגשתי שזה הרגע שבו ההתאהבות שלי ברומרו נגוזה לעד.
    אף שלא הכרתי את סלבטורה ויטיאלו — אביהם של לוקה ושל מתיאו — הוריי לקחו את ג'יאנה, את פביאנו ואותי איתם לניו יורק כדי להשתתף בלווייתו. התרגשתי מאוד לפגוש שוב את אריה. אך הנסיעה הזאת הפכה לסיוט, לטעימה האמיתית הראשונה שלי מהחיים בעולמנו.
    אחרי שהרוסים תקפו את אחוזת ויטיאלו, נשארתי לבד עם אחי פאבי בחדר שאליו רומרו לקח אותנו לאחר שהפמיליה בהנהגתו של לוקה נחלצה לעזרתנו. מישהו נתן לאחי סם הרגעה כי הוא יצא מדעתו אחרי שראה שיורים למאבטח שלנו בראש. למרבה הפלא אני הייתי רגועה, כמעט בטראנס, כשהצטנפתי לידו במיטה, בהיתי באוויר והאזנתי לקולות. בכל פעם שמישהו עבר ליד החדר שלנו, נדרכתי והתכוננתי למתקפה נוספת. 
    ג'יאנה סימסה לי ושאלה אותי איפה אני. מעולם לא נעתי מהר יותר. בתוך פחות משתי שניות זינקתי מהמיטה, חציתי את החדר ופתחתי את הדלת. ג'יאנה עמדה במסדרון בשיער אדום פרוע. ברגע שזינקתי לזרועותיה, הרגשתי בטוחה ומאוששת יותר. מרגע שאריה התחתנה, ג'יאנה מילאה את תפקיד האם המחליפה בשעה שאימא שלנו דאגה למלא את המחויבויות החברתיות שלה ולהיענות לכל גחמה של אבי.
    כשג'יאנה החליטה להעיף מבט סביבה, השתלטה עליי הבהלה. לא רציתי להיות לבד ופאבי לא עמד להתעורר בשעות הקרובות. לכן, למרות הפחד ממה שנמצא בקומה הראשונה, הלכתי בעקבות אחותי. רוב הרהיטים בסלון נהרסו בגלל הקרב עם הרוסים, ודם כיסה כמעט כל משטח. דם מעולם לא הרתיע אותי וגם לא שום דבר אחר. פאבי תמיד בא להראות לי את פצעיו, בייחוד כשהעלו מוגלה כיוון שלא ניקה אותם כמו שצריך. ואפילו עכשיו, כשחלפנו על פני כל האדום שכיסה את השטיחים והספות הלבנות, לא הדם הוא שהפך את קרביי, אלא זכר האירועים. אפילו לא הרחתי דם כי הרצפות כבר נוקו בחומר מחטא. שמחתי כשג'יאנה ניגשה לאזור אחר בבית, אך אז שמעתי את הצרחה הראשונה מהמרתף. אלמלא ג'יאנה, הייתי מסתובבת ומעמידה פנים שלא שמעתי כלום.
    היא פתחה את דלת הפלדה שהובילה לחדר מתחת לאדמה. גרם המדרגות היה חשוך אך ממקום כלשהו במעמקי המרתף בקע אור. הצטמררתי. "את לא מתכוונת לרדת לשם, נכון?" לחשתי. הייתי צריכה לדעת מה התשובה. הרי זו ג'יאנה.
    "אני כן, אבל את תישארי במדרגות," אמרה ג'יאנה לפני שהחלה לרדת. היססתי רק לרגע לפני שירדתי בעקבותיה. מעולם לא אמרו עליי שאני מצטיינת במילוי הוראות.
    ג'יאנה נעצה בי מבט נוקב. "תישארי שם. תבטיחי לי."
    רציתי להתווכח. כבר לא הייתי ילדה קטנה. אבל אז מישהו זעק מתחתינו והשערות שעל עורפי סמרו. "אוקיי. אני מבטיחה," אמרתי במהירות. ג'יאנה הסתובבה וירדה במדרגות הנותרות. היא קפאה כשהגיעה למדרגה האחרונה, לפני שסוף־סוף נכנסה למרתף. ראיתי רק חלק מגבה אך מדריכות שריריה ידעתי שהיא במצוקה. נשמעה קריאה חנוקה וג'יאנה התכווצה. למרות הפחד שהלם ברקותיי, התגנבתי למטה. הייתי צריכה לדעת בדיוק מה אחותי ראתה. היא לא הטיפוס שמאבד עשתונות בקלות.
    אף שידעתי שאתחרט על כך, לא עמדתי בפיתוי. נמאס לי להיות מחוץ לעניינים, נמאס לי להיות צעירה מדי, נמאס לי שהזכירו לי כל יום שאני זקוקה להגנה מעצמי ומכל מה שסביבי.
    ברגע שרגליי נגעו ברצפת המרתף, עיניי נחו על מרכז החדר. תחילה לא הצלחתי להבין כלל מה מתרחש. הרגשתי כאילו המוח שלי נותן לי הזדמנות לעזוב בלי לדעת, אבל במקום להיעלם נשארתי במקום ונעצתי מבט. מוחי פעל במרץ רב וספג כל פרט, כל פרט מזוויע שנגלה לעיניי. פרטים ששנים לאחר מכן עדיין זכרתי בצבעים חיים.
    שניים מהרוסים שתקפו אותנו ישבו שם קשורים לכיסאות, והיה הרבה דם. מתיאו ועוד מישהו הכו ודקרו אותם, פצעו אותם. הראייה שלי היטשטשה ואימה עלתה בגרוני. ואז מבטי נח על רומרו, על עיניו החומות והטובות, שכבר לא היו טובות כפי שזכרתי אותן. גם ידיו היו מכוסות דם. הבחור הטוב והאביר על הסוס הלבן שעליו פנטזתי לא היה כזה. צרחה נקרעה מגופי, אבל רק בגלל הלחץ בחזי ובגרוני. לא שמעתי דבר פרט לרחש באוזניי. כולם הביטו בי כאילו אני המטורפת. 
    לא היה ברור לי מה קרה לאחר מכן. זכרתי רסיסי דברים. ידיים לפתו אותי, זרועות אחזו בי בכוח. נאמרו מילים מרגיעות וחסרות השפעה. זכרתי חזה חמים על גבי וריח דם. כאב צורב רגעי כשמתיאו הזריק לי משהו ושלווה משונה השתררה בעולמי. האימה עדיין הייתה שם אך היא הייתה מוסתרת. ראייתי היטשטשה אבל ראיתי את רומרו כורע ברך לידי. הוא הרים אותי והזדקף כשאני בזרועותיו. הרוגע הכפוי הכריע אותי והתרפיתי על חזהו. כתם אדום השחית את חולצתו הלבנה. דם מהגברים שעונו. האימה ניסתה לחדור מבעד לשלווה המשונה אך לשווא, ואני הרמתי ידיים. עיניי רפרפו ונעצמו בעודי משלימה עם גורלי.
     
     
    *
     
    רומרו
     
    כחברים בפמיליה, המשימה שלנו הייתה לדאוג לביטחונם של אלה שנשבענו להגן עליהם: החלשים, הילדים והנשים. הקדשתי את חיי למטרה הזאת. משימות רבות בתפקיד כללו פציעה, אכזריות וקור רוח, אבל דאגה לביטחונם של אנשים תמיד גרמה לי להרגיש שאני לא רק אדם רע. לא שזה היה חשוב. אם לוקה היה מבקש ממני, הייתי עושה כל דבר נורא שניתן להעלות על הדעת. קל היה לשכוח שלמרות המוסר, האתיקה והקודים הפנימיים, אנחנו, אנשי הפמיליה עשינו דברים שרוב האנשים היו מגדירים רעים ואכזריים. נזכרתי באופיינו האמיתי, באופיי האמיתי, כששמעתי את הצרחה של ליליאנה. 
    צרחותיהם של הרוסים לא הזיזו לי. שמעתי כאלה וגרועות מאלה בעבר. אך הצרחה הצורמנית והבלתי פוסקת מנערה שהיינו אמורים להגן עליה הייתה מבחינתי כמו דקירה בקרביים.
    הבעת פניה והמבט שנשקף מעיניה היו הגרועים מכול. היא הוכיחה לי מי אני באמת. אולי אדם טוב ממני היה מבטיח להשתפר, אבל הצטיינתי בתפקיד. רוב הזמן נהניתי ממנו. אפילו פניה מוכות האימה של ליליאנה לא גרמו לי לרצות להיות משהו אחר פרט לחבר בפמיליה. אז, לא הבנתי שהמבט החטוף במפגן האכזריות הזה לא יהיה הדרך הגרועה ביותר שבה אדפוק את חייה.
     
     
    *
     
    ליליאנה
     
    התעוררתי. משהו חמים ורך היה מונח מתחת לגופי. ראשי היה מטושטש אך הזיכרונות היו צלולים וממוקדים, יותר ממוקדים מסביבתי כשסוף־סוף העזתי לפקוח את עיניי. תנועה בזווית העין משכה את תשומת ליבי. רומרו נשען על הקיר מולי. בדקתי בזריזות את החדר שבו נמצאתי. זה היה חדר שינה לאורחים והייתי לבד עם רומרו מאחורי דלת סגורה. אלמלא ההשפעה המתמשכת של מה שמתיאו הזריק לי קודם, הייתי מתחילה לצרוח שוב. במקום זאת, צפיתי בדממה ברומרו כשהתקרב אליי. לא היה ברור לי כלל למה חשבתי שהוא לא מזיק; עכשיו כל דבר בו זעק סכנה. כשכמעט הגיע למיטה, התכווצתי ונצמדתי לכרית. 
    רומרו נעצר, עיניו הכהות התרככו אבל האדיבות שנשקפה מהן כבר לא הוליכה אותי שולל, לא אחרי מה שראיתי. "זה בסדר. את בטוחה."
    מעולם לא הרגשתי לא בטוחה בחיי — עד עכשיו. 
    רציתי להשיב לעצמי את הבורות המבורכת. לא אמרתי מילה.
    רומרו הרים כוס מים מהשידה והושיט לי אותה. עיניי בחנו את ידיו וחיפשו דם, אבל הוא כנראה הספיק לנקות אותן ביסודיות. לא נשאר ולו שמץ אדום, גם לא בין אצבעותיו או מתחת לציפורניים. הוא בטח היה מיומן מאוד בניקוי דם. מיצי מרה עלו בגרוני מעצם המחשבה.
    "את צריכה לשתות, ילדה."
    עיניי התרוממו אל פניו. "אני לא ילדה."
    צל של חיוך עבר על פניו. "מובן שלא, ליליאנה."
    חיפשתי בעיניו לעג, רמז לאפלה שראיתי שם במרתף, אבל הוא נראה כמו הבחור הטוב שרציתי שיהיה. הזדקפתי ונטלתי ממנו את הכוס. ידי רעדה אך הצלחתי לא לשפוך את המים. לאחר שתי לגימות הושטתי לו את הכוס.
    "עוד מעט תוכלי לחזור אל האחיות שלך, אבל קודם לוקה רוצה להחליף איתך מילה על מה שראית היום," הוא אמר ברוגע.
    פחד דקר אותי כמו להב קר. מישהו נקש בדלת. יצאתי מהמיטה ולוקה נכנס כעבור רגע. הוא סגר את הדלת ועיניי נדדו ממנו אל רומרו. לא רציתי להישבר שוב, אבל הרגשתי שעוד התקף בהלה מחלחל מבעד לסמים שבזרם הדם שלי. מעולם לא הייתי איתם לבד, ואחרי אירועי היום זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.
    "אף אחד לא יפגע בך," אמר לוקה בקולו העמוק. ניסיתי להאמין לו. 
    הרגשתי שאריה אוהבת אותו, ולכן לא יכול להיות שהוא אדם רע, והוא לא היה במרתף ועינה את הרוסים. הסתכנתי בעוד מבט אל רומרו, שעיניו נחו עליי.
    השפלתי את ראשי. "אני יודעת," אמרתי לבסוף וכנראה זה נשמע כמו שקר כי לא הרגשתי כך. נשמתי עמוק והישרתי מבט אל סנטרו של לוקה. "רצית לדבר איתי?"
    לוקה הנהן. הוא לא התקרב, וגם רומרו לא. אולי הפחד שלי היה ברור כשמש מבחינתם. "אסור לך לספר לאריה מה ראית היום. זה יצער אותה."
    "לא אספר לה," מיהרתי להבטיח. לא התכוונתי לדבר איתה על כך. לא רציתי לזכור את האירועים ובטח שלא לספר עליהם למישהו. לו הייתי יכולה, הייתי מוחקת אותם מהזיכרון לחלוטין.
    לוקה ורומרו החליפו מבט, ואז לוקה פתח את הדלת. "את הרבה יותר הגיונית מאחותך ג'יאנה. את מזכירה לי את אריה."
    משום־מה המילים שלו גרמו לי להרגיש פחדנית. לא כי אריה הייתה כזאת. היא הייתה אמיצה וגם ג'יאנה, כל אחת מהן בדרכה. הרגשתי פחדנית מפני שהסכמתי לשמור על שתיקה מסיבה אנוכית — כי רציתי לשכוח ולא כי רציתי להגן על אריה מפני האמת. הייתי בטוחה למדי שהיא הייתה מקבלת את זה טוב ממני.
    "אתה יכול לקחת אותה לג'יאנה, אבל תוודא שהן לא מסתובבות בבית שוב," הוא אמר לרומרו.
    "מה עם אריה?" פלטתי.
    לוקה נדרך. "היא ישנה. תוכלי לראות אותה אחר כך," הוא אמר ויצא מהחדר.
    כרכתי את זרועותיי סביב מותניי. "ההורים שלי יודעים מה קרה?"
     
    "כן. אבא שלך יאסוף אתכם ברגע שיסיים את ענייניו ואז יחזיר אתכם לשיקגו. כנראה בבוקר." רומרו חיכה אך לא זזתי. משום־מה, גופי רעד מהמחשבה שאצטרך להיות קרובה אליו, וזה היה מגוחך כי עד לא מזמן פנטזתי שאנשק אותו.
    הוא פתח את הדלת לרווחה ונסוג לאחור. "אני בטוח שאחותך ג'יאנה מתה לראות אותך."
    נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי ללכת לכיוונו. גופו היה רפוי ופניו אדיבות ולמרות האימה והפחד שעדיין בעבעו עמוק בגופי, בטני פרפרה קלות כשהתחככתי בו. אולי מרוב הלם. לא יכולתי להמשיך להיות דלוקה עליו אחרי מה שקרה היום.