מותו וחייו של שרלוק הולמס
עם ההוצאה המחודשת של שני קובצי הסיפורים הקצרים הראשונים של ארתור קונן דויל, שגיבורם הוא הבלש שרלוק הולמס, ומספרם הוא ד"ר ג'יימס ווטסון, עושה הוצאת מחברות לספרות שני דברים גדולים.
האחד הוא החזרת הספרים הללו בעברית לחנויות הספרים. עד כמה שקשה להאמין, את הספרים שבהם מופיעים הולמס ווטסון ניתן היה עד לאחרונה למצוא בעברית רק בחנויות לספרים משומשים. המהדורה האחרונה, שכללה את ארבעת הרומנים וחמישים ושישה הסיפורים שבהם מקופלת הסאגה של הבלש והרופא, ראתה אור בשנות השמונים של המאה הקודמת, בשמונה כרכים, בהוצאת זמורה־ביתן. לפני כמה שנים יצאה בהוצאה זו מהדורה מוערת של "כלבם של בני בסקרוויל", אך את הסיפורים בעברית אין להשיג.
הדבר השני הוא החזרת הסיפורים לסדר שבו פורסמו לראשונה באנגלית בסוף המאה התשע־עשרה. מרבית הקוראים אינם מודעים לחשיבות של מעשה עריכה זה, בעיקר בגלל העובדה המדהימה, שאין לה אח ורע בספרות המודרנית, והיא ששמו של שרלוק הולמס, עיסוקו ותכונותיו הייחודיות מוכרים היטב למיליוני אנשים שמעולם לא קראו שום סיפור מפרי עטו של ארתור קונן דויל, המספר על הבלש ועלילותיו.
שרלוק הולמס (וד"ר ווטסון, כמובן) הם גיבורים ספרותיים שהפכו בתודעת רבים לדמויות בשר ודם. למרות שהסיפורים והרומנים מתרחשים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית העשרים (הסיפור המאוחר ביותר שהולמס הוא גיבורו, "הקידה האחרונה", מתרחש ערב מלחמת העולם הראשונה) הרי מן המפורסמות (בעיקר בעיתונים) הוא שאנשים מכל רחבי העולם עדיין שולחים מכתבים לבלש המהולל, בכתובת שמצוינת בסיפורים, רחוב בייקר 221ב' בלונדון, בבקשה שיעזור להם לפתור את התעלומות המעיבות על חייהם.
זוהי עדות לא רק לגדולתו של קונן דויל כסופר, שהגה שתי דמויות מרתקות כל כך, ויצר במילותיו את העולם שלהן, שנראה ממשי לגמרי, אלא גם למלאכתם של מעריצי הולמס, קונן דויל וסוגת הסיפור הבלשי הקצר. הללו, רובם במודעות מלאה להיותם נהנים ממשחק אינטלקטואלי, התייחסו לכתבי קונן דויל על הולמס ווטסון כאל כתבי קודש (וחלקם אף קראו להם "קאנון", כלומר מסגרת תרבותית מחייבת, ומשחק מילים על שמו של הסופר) ואל המסופר שם כאל עובדות.
אחת התוצאות של יחס זה היה פרסום הרומנים והסיפורים לא לפי סדר היכתבם ופרסומם הראשוני, אלא לפי סדר התרחשות עלילותיהם. כזו היתה גם המהדורה האחרונה בעברית, שראתה אור בשנות השמונים של המאה הקודמת, בעריכתו של יחיעם פדן, ונוסחי תרגום הסיפורים שבה מופיע גם בספר זה. סידור כזה של הסיפורים יצר סתירות משונות, כשלמשל ווטסון בסיפור מסוים ("הבעיה הסופית" בקובץ שלפנינו) שומע לראשונה עובדה שהקוראים כבר מודעים לה, מפני שהיא תוארה בסיפור שעלילתו מתרחשת לפני הסיפור המסוים הזה, אך הוא עצמו נכתב ופורסם אחרי הסיפור המסוים הזה.
מבולבלים? לא תהיו אם תגלו איך נולדו הולמס ווטסון במוחו של ד"ר קונן דויל, רופא בעל כישרונות ספרותיים ושאיפות להיות מחברם של רומנים היסטוריים, שישב במרפאה שלו (הוא התמחה ברפואת עיניים) וחיכה לשווא למטופלים. תחילה, בהשראת הפרופסור שלו לרפואה באוניברסיטת גלזגו, ד"ר ג'וזף בל, שהפתיע את מטופליו ותלמידיו כשערך דיאגנוזה מדויקת למטופל, רק על סמך התבוננות בו, כתב קונן דויל רומן, "החקירה בשָני", שבו נפגשים הולמס, העוסק בניסויי מעבדה מסתוריים, וד"ר ווטסון, שחזר משירות צבאי באפגניסטן, ושוכרים חדרים יחד ברחוב בייקר.
ברומן זה מנסה ווטסון להבין מהו עיסוקו של השותף שלו לדירה, ואחר כך הוא גם מגיש לקורא את רשימת מעלותיו של הולמס, "המכונה החושבת", ואת חסרונותיו (בורות מוחלטת בספרות ובפילוסופיה, חוסר עניין גמור במה שאיננו פשע). הספר ראה אור ב-1887, וזכה להצלחה מוגבלת. קונן דויל המשיך להמתין למטופלים, ולכתוב ולפרסם רומנים היסטוריים.
אבל היה בכל זאת מישהו שקרא את "החקירה בשני" והתרשם. זה היה המו"ל של ההוצאה האמריקאית ליפינקוט, שבא באוגוסט 1889 ללונדון והזמין לארוחת צהריים שני סופרים שנראו לו מבטיחים: ארתור קונן דויל ואוסקר ויילד. הארוחה הספרותית הניבה שני חוזים. בעקבותיה כתב אוסקר ויילד את "תמונתו של דוריאן גריי", רומן שיחולל מהפך בחייו, ויהיה הצעד הראשון בדרך חייו המיוסרת ובשביל תהילת הנצח שלו. הספר השני היה "חותם הארבעה", הרומן השני שגיבוריו הם הולמס הבלש ווטסון המתעד את חקירותיו ומפרסם אותן בצורת ספר.
היום נחשב "חותם הארבעה" לאחד הסיפורים הידועים ששמו של הולמס קשור אליהם. אבל כשהתפרסם, באנגליה ובארצות הברית בפברואר 1890 כתב אחד המבקרים, בכתב העת "אתנאום": "חובבי כתיבתו של קונן דויל יקראו ספר קטן זה בהנאה מרובה למדי, אך ספק אם ייטלוהו לידם שנית". באותו רומן מצא ווטסון כלה, לקוחה של הולמס (כיאה למסורת הרומן הוויקטוריאני שסופו חתונה), ושני הידידים עמדו בפני פרידה. קונן דויל נאלץ גם לחזור בו מכמה מן התכונות שייחס ווטסון להולמס ב"חקירה בשני". וכך הולמס מצטט סופרים ופילוסופים, ואנחנו למדים גם שהוא מכור לקוקאין (תמיסה של שבעה אחוזים), כדי להעסיק במשהו את מוחו באין חקירות פשע.
ויכול להיות שכאן היו מסתיימות קורותיהם של ווטסון והולמס, אלמלא גילה קונן דויל, שהמשיך לחפש דרכים להתפרנס מכתיבתו, את תופעת כתב העת, כלומר פרסום שנמכר באופן קבוע, במרווחי זמן קבועים, בדרך כלל לאותם קונים, המחבבים את ההיצע המילולי שלו. קונן דויל נתקל בכתב העת החדש אז, ה"סטרנד". באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה ב-1924 ונשאה את הכותרת "הרפתקאות וזיכרונות" (המורכבת משמות הקבצים המובאים כאן), כתב קונן דויל, אחרי שהוא מציין את ייחודו של הירחון ה"סטרנד": "כשעיינתי בכתבי עת אלה, עם הסיפורים שבהם, שאינם קשורים ביניהם, עלה בדעתי שדמות אחת בסדרת סיפורים, אם תעורר את דמיונם של הקוראים, תוכל לכבול את אותו קורא לאותו כתב עת. בחפשי דמות מרכזית כזאת, עלה בדעתי ששרלוק הולמס, שבו טיפלתי כבר בשני ספרים קטנים, יוכל להתאים עצמו בקלות לסדרה כזאת של סיפורים."
זו היתה הערה והארה ששינתה לעד את גורלם של הולמס ווטסון, של ירחון "הסטרנד", של ארתור קונן דויל ושל סוגת הסיפור הבלשי. בין יולי 1891 לדצמבר 1893 פירסם קונן דויל ב"סטרנד" מדי חודש, עשרים וארבעה סיפורים שגיבוריהם הולמס ווטסון. עשרים ושלושה מהם מובאים בקובץ זה. עוד במהלך הפרסום החודשי ראה התריסר הראשון אור בספר, באנגליה ובארצות הברית, תחת הכותרת "הרפתקאות שרלוק הולמס", וזמן קצר אחרי תום הסדרה ראה אור הקובץ השני, ובו אחד־עשר סיפורים בלבד, "זיכרונות שרלוק הולמס", ובסיפור האחרון שבקובץ, "הבעיה הסופית" (המתרחש בקיץ 1891, ופורסם בדצמבר 1893) נופל שרלוק הולמס אל מותו במימיו השוצפים של מפל הרייכנבך, בזרועות אויבו האימתני, אלוף הפשע, פרופסור מוריארטי.
קונן דויל צדק בניתוחו הספרותי־עיתונאי בעניין הקורא, הסיפור הקצר, הדמות המעוררת דמיון והכבלים בינו לבין הירחון. ה"סטרנד" זכה לעשרות אלפי מינויים שהשתוקקו לקרוא עוד ועוד על הולמס ווטסון והלקוחות שלהם. אחת הקוראות היתה גם המלכה ויקטוריה (ברבות הימים יכתוב קונן דויל מעשיית הולמס קטנה שתודפס במהדורה מיניאטורית מיוחדת בשביל הוד מלכותה).
קונן דויל ידע כיצד לכבול אותם: הסיפורים התרחשו בהווה או בעבר הקרוב, כלומר הסיפורים היו בעלי אופי ריאליסטי עבור הקורא. אבל נוסף על כך המשיך כאן קונן דויל בתחבולה ספרותית מבריקה שאותה פיתח כבר ב"חותם הארבעה": הולמס חוקר תעלומה, ווטסון מספר עליה לקורא, ובמהלך העלילה מעיר הולמס לווטסון שהגרסה הספרותית של פרשייה אחרת, שכבר הוגשה לקורא, זכתה ל"ייפוי" ספרותי ולא היתה תואמת מציאות לחלוטין. בכך כאילו אומר הסיפור לקורא: שים לב, אתה מקבל כאן גרסה מעובדת, "ספרותית", אבל בעולם המציאותי שלך קיימים שני אנשים, הולמס ווטסון, שאכן פותרים תעלומות.
וכיוון שקונן דויל לא התיימר להיות מחדש ספרותי, וידע שחובבי הסוגה מכירים את מקורות השראתו, כמו למשל סיפוריו של אדגר אלן פו האמריקאי, הולמס מתייחס בשיחותיו עם ווטסון בסיפורים לגיבורים ולסיפורים של פו, (ושל גיבורי ספרי מתח אחרים) וכאילו אומר לקורא: הם הספרות, אני ואתה המציאות. וכיוון שבאחד מסיפורי פו מפתיע הבלש אוגוסט דופין את המספר חסר השם בקריאת מחשבותיו, באחד הסיפורים הולמס עושה את אותו הדבר לווטסון, ומראה כיצד מלאכת הסקת המסקנות שלו עצמו היתה מורכבת ומעודנת לאין ערוך מזו של גיבורו של פו. כשהסיפורים פורסמו בירחון ה"סטרנד" נכלל אירוע קריאת המחשבות בראשיתו של הסיפור "פרשת קופסת הקרטון", שפורסם בינואר 1893. כשערך קונן דויל את קובץ הסיפורים השני החליט שסיפור זה, שבמרכזו פרשת ניאוף ורצח, אינו צריך להיכלל בספר, שאולי ייקרא אף על ידי בני נוער. אירוע קריאת המחשבות הועבר אפוא במהדורת הספר של "זיכרונות" לראשית הסיפור "פרשת החולה הדייר". "קופסת הקרטון" פורסם בספר רק בקובץ "קידתו האחרונה" שראה אור רק ב-1921, עם התחלתו המקורית.
בניגוד למצופה מן הסיפור שחקירת פשע במרכזו, במחצית מסיפורי שני הקבצים האלה אין גופה כלל, ובחלק ניכר מהם (שבעה מתוך עשרים ושלושה) מתברר שמה שקרה לא היה פשע כלל, אלא תעלומה שנראית מורכבת, והולמס מגלה לווטסון, ללקוח ולקורא שהיא למעשה פשוטה. הלקוחות הם לעתים קרובות אנשים פשוטים שנתקלו במציאות שאותה אין הם מבינים (עשרה מתוך הסיפורים). מה שמעניין עוד יותר הוא היחס בין הצלחות וכישלונות בסיפורים: בשמונה מתוך הסיפורים מצליח הולמס לפתור את התעלומה, אבל לא לתפוס את האשמים. בשלושה מן המקרים מצליח הולמס ללכוד את האשם, אבל מחליט לא להסגיר אותו לידי החוק. הוא מסתפק בכך שמי שאינם נאשמים לא ייענשו, אבל גם מבצר לעצמו מעמד — שעוד ילך ויתפתח בסיפורים שעוד ייכתבו — של מי שאיננו לצד החוק, אלא לצד הצדק. הוא החוקר, הקטגור, הסנגור והשופט, ווטסון הוא חבר המושבעים הבריטי: ישר, תם לבב והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים.
במשך השנים יצא שמו של הולמס כאבי הבלשות כמדע מדויק. במובן מסוים, הוא ההשראה לסדרת טלוויזיה כמו CSI. הוא בודק את זירת הפשע, בודק ממצאים, עקבות, בדלי סיגריות, תביעות אצבעות, כתמי דם, שערות. הוא גם מכיר את כל התקדימים של תולדות הפשע וחקירתו. אמנם כיום אנחנו יודעים שקונן דויל לא המציא דבר מכל אלה, ושיטות כאלה (השוואת טביעות אצבעות, למשל) היו כבר בשימוש ארגונים משטרתיים באירופה, אם כי עצם הארגון המשטרתי האזרחי היה אז בחיתוליו. הולמס עצמו, כמובן, בז לאנשי המשטרה, החרוצים אך המוגבלים, ובכך הוא מייסד מסורת של הבלש הפרטי, שבאיכויות שכלו וכושר המצאתו עולה על חוקרי המשטרה. הולמס ממעט לצאת מלונדון, כי "הסקוטלנד יארד מרגיש אבוד בלעדי". כשהשוטרים פונים אליו, הרי זה כי הם מכירים את חיבתו לתעלומות מוזרות. לכאורה הם לא נזקקים לו, אבל הם שמחים להיעזר בו, והוא תמיד שמח לתת להם את הקרדיט. הוא מתעניין רק בסיפוק של פתרון התעלומה.
מה שהולמס (כלומר קונן דויל באמצעותו) מנחיל לעולם — ולכן הוא נשאר קריא ומרתק גם היום, למרות ש"השנה היא תמיד אלף שמונה מאות תשעים", כנכתב בסונט לזכר הולמס (שאליו עוד אחזור) הוא כמה אמיתות אוניברסליות, שאותן הוא מפליט כאילו אגב אורחא באוזני ווטסון, המצטט אותו נאמנה. במציאות אורבנית, בה העולם נהיה צפוף, מאיים, מורכב, חידתי, הולמס חוזר וטוען כי המוח האנושי (כלומר מוחו שלו, המשתמש בכל יכולותיו) מסוגל להבין כל תעלומה, אם רק יבחן כראוי את כל העובדות. זוהי שגיאה חמורה, כך יאמר, לנסח תאוריה בטרם נמצאות בידי החוקר כל העובדות. החוקר צריך לראות הכול, להבחין בפרטים. ווטסון עלה במדרגות המובילות לחדרים שלהם ברחוב בייקר 221ב' מאות פעמים, אבל מעולם לא ספר את המדרגות. "אתה רואה, אבל אינך מבחין", מסביר הולמס ומספר לקורא שיש שם שבע־עשרה מדרגות.
אלא שלא מספיק להבחין. צריך לדעת להסיק את המסקנות הנכונות מן העובדות. ווטסון מנסה לנקוט את שיטותיו של הולמס, אך טועה שוב ושוב במסקנותיו. כי הולמס יודע גם, ומסביר לקורא, שאין דבר מוטעה יותר מעובדה מובנת מאליה. וכך הוא מסרב להאמין שחשוד שאינו מסוגל לספק הסבר למעשיו המפלילים הוא אשם. להפך, לדעתו זוהי אחת ההוכחות לכך שהאיש הוא חף מפשע.
המסקנה המסעירה ביותר משיטותיו של הולמס, שהיא התגלמות הגישה הרציונלית (וזה מוזר, כי בשנותיו המאוחרות היה קונן דויל לספיריטואליסט שהאמין בפיות ובתקשורת עם עולם הרוחות והמתים) היא: "אחרי ששללת את כל מה שלא ייתכן שהתרחש, מה שנשאר, יהיה בלתי סביר כאשר יהיה, חייב להיות האמת".
אין ספק שקונן דויל ידע מה שהוא עושה כשכתב את קורותיהם של הולמס ווטסון. ואולי זה מה שגרם לו למאוס בהם כה מהר. הוא היה מודע להצלחה, אבל ראה בה אומנות גרידא, ואילו לו היו יומרות אמנותיות. הוא רצה להיכנס להיסטוריה כמחבר רומנים היסטוריים נוסח וולטר סקוט. אבל ההצלחה גבתה מחיר. הוא היה חייב לספק סיפור חדש מדי חודש. הוא ניסה להתחמק, כשהוא מעלה את דרישותיו הכספיות מן המו"ל של ה"סטרנד", באמצעות הסוכן הספרותי א"פ וואט, שפטר אותו מטורח המיקוח.
אלא שלהפתעתו המו"לים קיבלו את כל דרישותיו. כך נאלץ לספק שישייה שנייה של סיפורים, ואחר כך שישייה שלישית. הוא חיפש נואשות עלילות ותעלומות, וחדי העין בין הקוראים יכולים לגלות תבניות חוזרות. בשישייה השלישית גמלה בלבו החלטה: הדרך היחידה להיפטר מן המטלה לספק תעלומה חדשה של הולמס ווטסון בכל חודש היא להרוג את הבלש. וכך הגה וכתב את "הבעיה הסופית", שבה מדווח ווטסון שבור הלב, כביכול שנתיים אחרי המעשה, בדצמבר 1893, על מות ידידו הנערץ, העשוי ללא חת, בזרועות אויבו הנצחי, פרופסור מוריארטי.
עשרים אלף מנויים ביטלו את חתימתם על ה"סטרנד" במחאה. מספרים שב"סיטי" של לונדון התהלכו אנשים עם רצועות בד שחור על זרועותיהם לאות אבל. אבל קונן דויל היה מרוצה. לגביו הולמס ווטסון היו חובה מבחילה, מן הסוג שממנו סבל אחרי שאכל מנה גדולה מדי של פטה אווז.
אבל באופן אירוני היה דווקא מוות ספרותי זה מה שהעניק להולמס ולווטסון חיי נצח. אחד מחוקרי ומעריצי הבלש, העיתונאי והסופר האמריקאי וינסנט סטארט חיבר סונט שכותרתו היא "221ב'":
כאן הם גרים עדיין שני אנשי השם יחדיו
הם מעולם לא חיו, כך שלא יכלו למות,
נדמים כל כך קרובים, ובכל זאת סיפורם נכתב
שנים לפני שהעולם נקלע לעמימות.
אך המרדף נמשך עבור האוזן הכרויה
לקלוט הדים מרוחקים וכל הילת בת־קול,
ואנגליה היא אנגליה עודה, למרות הכול —
כי האמת באמונת הלב היא עטויה.
כאן ערפילי חלמון עולים מעבר לזגוגית
בעוד הליל רד על הרחוב המפורסם.
וכרכרה בודדת עוד עוברת בשלולית,
פנס הגז מטיל אורו רק פה ושם.
עולם כמרקחה אך הם עדיין כאן פוסעים,
והשנה תמיד היא אלף שמונה מאות תשעים.
אבל מה היא ההוכחה הניצחת לכך שמישהו חי? העובדה שהוא מת. בניגוד לטענתו של סטארט שלפיה הולמס ווטסון לא חיו, ולכן אינם יכולים למות, ההוכחה לכך שהולמס חי היא העובדה שהוא מת. הראיה לכך היא שגם קונן דויל לא יכול היה להתכחש למציאות. עברו שמונה שנים עד שפירסם ספר נוסף על הולמס (כי ווטסון חי, והוא יכול להעלות עוד פרשיות מן העבר המשותף, לפני מות הבלש. רמזים עליהן הוא פיזר ברוחב יד בסיפורים).
בשנת 1903 גם קונן דויל נשבר. בספטמבר 1903, בכתב העת "קוליירס" חוזר הולמס מן המתים. חודשיים מאוחר יותר הוא שב להתגורר מעל דפי ה"סטרנד". הסיפור האחרון על אודותיו מתפרסם במרס 1927 בכתב העת "ליברטי".
אחד הקוראים העיר כי "יכול להיות שהולמס אכן לא מת כשנפל אל תוך מפלי הרייכנבך, אבל מאז אותו יום שוב לא היה מי שהיה." אבל הוא משקף כנראה דעת מיעוט. עבור מיליוני קוראים הולמס ווטסון חיים גם בשנת 2009, כי זה כוחה של אמנות הסיפור. אלמנטרי, ווטסון יקירי.
מיכאל הנדלזלץ, 2009
