הגנגסטר

פתח דבר 

רצח ותעלולים

 

ניו הייבן, 1895

 

פועל איטלקי שהיה שקוע בתעלה עד החזה נשא את עיניו לשמע שעטת נעליים איטלקיות בעבודת יד ומכנסיים מבד משובח שאצו־רצו אך סנטימטרים ספורים מול פניו. סטודנטים אמריקאים עשירים אספו בכפות ידיהם אדמה וסיננו את העפר האדום בין אצבעותיהם.

המשגיח האירי, שישב לו בצילה של שמשייה, נופף לעברו באגרופו.

"תחזור לעבודה, חתיכת דאגו1 בטלן!"

הצעירים לא שמו לב אליו. הסטודנטים, ששוחררו משיעור גיאולוגיה בכיתה, יצאו לסיור בשטח ובחנו את אדמת הסחף שזה עתה הוצאה מהערוץ בחיפוש אחר עקבות של סלעים קדמוניים מתור הטריאס שהקרחונים שחקו מהרכסים שמעל עמק ניו הייבן. הם שמחו לצאת מהכיתה ביום חמים ראשון זה של האביב, והמראה של איטלקים חופרים בורות באדמה היה מחזה נפוץ, ממש כמו מראה של משגיחים אירים אדומי פנים שמגבעות דרבי שחורות לראשם.

אבל הפַּדרוֹנֶה של האיטלקים, קבלן כוח אדם שהמהגרים שילמו לו עמלה מכובדת תמורת יום עבודה, כן שם לב. לפדרונה, נפוליטני שהדיף ניחוחות של בושם והיה לבוש בהידור מוגזם, היו חושים עסקיים חדים. הוא אותת לפועל, סיציליאני צעיר ששמו אנטוניו ברנקו, והלה חדל מעבודתו והביט בבוס שלו בפה פעור.

אנטוניו ברנקו קפץ בקלילות אל העשב שמעליו. בגדיו, שהצחינו מזיעה, לא היו שונים מבגדי חבריו שעבדו ללא הרף בתוך הערוץ. סתם עוד פועל בכובע מטונף, אם כי גבוה ורחב כתפיים שהופעתו נאה מעט יותר ממרבית חבריו. ועדיין, משהו בו היה קצת מוזר. הוא בטוח מדי בעצמו, הסיק הפדרונה.

"אתה גורם לי להיראות רע בעיני המשגיח."

"מה אכפת לך מהמיק2 הזה?" אמר הפועל.

"אני מקצץ מחצית מהיומית שלך. תחזור לעבודה."

פניו של ברנקו התקשחו. אבל כאשר הוא לא עשה דבר אלא קפץ חזרה לתוך התעלה והרים אֶת אֵת החפירה שלו, ידע הפדרונה כי צדק בהערכתו את האיש. במולדת הישנה החזיקה המשטרה את הפושעים קצר. אנטוניו ברנקו, שנמלט מאימתם והסתנן לאמריקה החופשית והנוחה, לא היה יכול למחות כאשר שדדו ממנו מחצית משכרו.

 

חמישה סטודנטים בשנת הלימודים הראשונה סגרו מאחוריהם את הדלת כך שהיא עמעמה את מהומת הפסנתרים והבנג'ו ואת הצעקות והקריאות שמילאו את אולם ונדרבילט. אחר כך הם התקבצו סביב עמית ללימודים, בחור שדוף וגבוה, והקשיבו מרותקים לתוכניתו לבקר את הבנות בבית הספר של מיס פורטר בפרמינגטון המרוחקת כשישים קילומטר משם. עוד הלילה.

הם לא ממש הכירו אותו. הוא בא מבוסטון, וכל בני משפחתו היו בנקאים בוגרי הרווארד. בחירתו ללמוד בייל העידה על אופיו המרדני. היו לו חיוך מהיר ומבט נוקב, והוא נראה כמי שחושב על הכול — מפה, שעון של כרטיסן רכבת מתוצרת חברת וולטהאם המהוללת שמדייק עד שלושים שניות ביממה ולוח זמנים ייחודי לעובדי הרכבת שכלל את כל לוחות הזמנים ומסלולי הנסיעה של כל הרכבות בקו, רכבות נוסעים ומשא כאחד.

"ומה אם הבנות יסרבו לפגוש אותנו?" שאל ג'ק, ספקן כתמיד.

"איך הן יעמדו בפני סטודנטים של ייל שבאים ברכבת מיוחדת?" שאל אנדי.

"מיוחדת אבל גנובה," אמר רון.

"מיוחדת שנלקחה בהשאלה," תיקן אותו לארי. "זה לא שאנחנו מתכוונים לשמור אותה לעצמנו. וחוץ מזה, זו לא רכבת שלמה, רק הקטר."

דאג היה זה ששאל את השאלה שהציקה לכולם. "אתה בטוח שאתה יודע לנהוג בקטר, אייזק?"

"יש רק דרך אחת לגלות."

אייזק בל הכניס את המפה, השעון ולוח הזמנים לתוך תרמיל שהיו בו כמה זוגות של כפפות כבדות, מנורת איתות ועותק עב כרס של 'עקרונות הנהיגה בקטר' של גרימשו. דאג, רון, אנדי, ג'ק ולארי הלכו אחריו כאיש אחד כשהוא יצא בנחישות מבעד לדלת.

 

שכונת איטליה הקטנה של ניו הייבן התפשטה כמעט עד למתחם הרכבת. שריקות קטרים ודנדון פעמונים השמיעו את הסרנדה הלילית הרגילה שלהם, ועשן פחמים המתיק את הסירחון שעלה ממפעל הגומי ונישא בחלל השכונה כשהפדרונה יצא מהמסעדה החביבה עליו.

בבטן מלאה וראש סחרחר מיין הוא עצר לרגע וחיטט בין שיניו במכוש קטן המשמש לחיפוש זהב. הוא השתרך אל ביתו לאורך רחוב וסטר והגיב בניד ראש מתנשא לברכותיהם של העוברים ושבים, שכיבדו אותו בברכת בּוּאוֹנָה סֶרָה, פדרונה. הוא כמעט הגיע לחדרו השכור כשראה את אנטוניו ברנקו עומד בצילו של פנס רחוב שרוף. הסיציליאני חידד עיפרון באולר.

הפדרונה צחק. "מה לפועל שאינו יודע קרוא וכתוב ולעיפרון?"

"אני לומד."

"סטוּפידָג'ינֶה," אמר הפדרונה באיטלקית. "שטויות."

עיניו של ברנקו ריצדו ימינה ושמאלה. היה שם שוטר. כדי להניח לו לעבור הוא הוציא ממעילו עיתון וקרא את הכותרת בקול: "תאונה במנהרת מים. מנהל עבודה נהרג."

הפדרונה גיחך. "תקרא את האותיות הקטנות."

ברנקו עשה הצגה שלמה ועקב אחרי השורות בעפרונו. הוא העמיד פנים שהוא מתקשה במילים הארוכות ודילג על הקצרות. "מנהל העבודה ג'ק... סטראטון... נפצע פצעי מוות כשמנהרת ברידג'פורט קרסה. הותיר אישה, קתרין, וילדים, פול ואבּיגֵיל. עוד ארבעה איטלקים נהרגו."

השוטר נעלם מעבר לפינה. הקהל שהיה שם קודם התמעט, והמעטים שעדיין נשארו מיהרו לבתיהם והיו שקועים בענייניהם. ברנקו נעץ את העיפרון בלחיו של הפדרונה.

ידיו של הפדרונה מיהרו אל לחיו וחשפו את חזהו.

ברנקו תקף. הלהב של אולרו היה קצר, הרבה פחות מששת הסנטימטרים המותרים בחוק, אבל הידית שממנה יצא הלהב הייתה דקה כמעט כמו הלהב עצמו. בעת שהפלדה חדרה בין הצלעות ייצב ברנקו את כף ידו מאחורי האולר ודחף בכוח. הידית הדקה הדפה את הלהב עמוק לתוך הפצע, והלהב הדק כמחט ננעץ בליבו של הפדרונה כמו פגיון.

ברנקו לקח את ארנקו של הפדרונה, את טבעותיו ואת המכוש הקטן ורץ לעבר הרכבות.

 

קטר 106 גנח ורטן כמו כלב מסטיף ישנוני. זה היה קטר אמריקני תקני מדגם 4-4-0 עם ארבעה גלגלי כיוון מלפנים וארבעה גלגלי הינע בגובה כתפיו של אייזק בל. הקטר התנשא מעל הסוללה שלצידה התאספו הסטודנטים ונראה כמו צללית ענקית על רקע השמיים העשֵנים שאורות העיר הבזיקו בעדם.

בל עקב אחריו כל לילה במשך שבוע. כל לילה הוסע הקטר אל ערימת הפחם ומכל המים כדי לחדש את המלאי בקרונית המשא העוקבת. אחר כך סילקו פועלי הרכבת את האפר שהצטבר בכבשן שלו, שמרו על אש קטנה כדי לזרז את ייצור הקיטור בבוקר והחנו אותו על מסילה צדדית בקצה הצפוני של המגרש. גם הלילה היה קטר 106 מכוון לכיוון הנכון, צפונה לעבר הקו המוביל ישירות לפרמינגטון.

בל הורה לדאג לרוץ לפני הקטר ולהסיט את המסוט. דאג היה שחקן פוטבול חסון, קר רוח וקל רגליים, המועמד הטוב ביותר להסיט את המסוט ולחבר את המסילה הצדדית למסילה הראשית. "ברגע שנעבור תחזיר את המסוט למצבו הקודם."

"למה?"

"כדי שאם הם יבחינו בהיעדרו של הקטר, הם לא ידעו לאן נסענו."

"בסוף תהיה פושע מוצלח, אייזק."

"עדיף מאשר להיתפס. ברגע שתסיים תרוץ כמו משוגע כדי להשיג אותנו. אנדי, אתה תדליק את האורות. בסדר, חבר'ה, קדימה."

בל הוביל כשהוא מדלג בפסיעות ארוכות מעל הפסים, האדנים והחצץ. הצעירים האחרים רצו בעקבותיו בראשים מורכנים.

משטרת הרכבות הייתה ידועה באכזריותה, אם כי ספק רב אם יעזו להכות את בניהם של אמריקאים רבי־השפעה. אבל אם הם ייתפסו במהלך המבצע הנועז שלהם, הכומר של האוניברסיטה ישעה אותם מלימודיהם וישלח אותם בבושת פנים חזרה אל הוריהם.

דאג מיהר לרוץ קדימה לפני הקטר וכרע כשידיו על המסוט. אנדי, שאביו סידר לו עבודה מאחורי הקלעים בהפעלת התאורה באולמות תיאטראות הוודוויל שלו, טיפס על הפגוש הקדמי שמשמש להסרת מכשולים מדרכה של הרכבת והדליק את פנס האצטילן שהטיל אור עמום על המסילה. אחר כך הוא קפץ למטה, רץ לעבר ירכתי הקרונית העוקבת והדליק פנס אדום.

אייזק בל טיפס על הסולם ונכנס לתא הנהג. הוא לבש זוג כפפות ששלה מתוך התרמיל שלו, מסר זוג שני לרון והצביע על דלת הכבשן. "תפתח ותעמיס פנימה פחם."

חום פרץ החוצה.

"תפזר את הפחם כדי שלא יחנוק את האש."

על רקע האור הכתום שנגהּ מהכבשן הפתוח השווה בל את כפתורי השליטה לאלה ששינן בזיכרונו. אחר כך ספר את הנוכחים. כולם נדחסו לתוך התא, למעט דאג שכבר היה ליד המסוט.

בל הדף קדימה את המנוף, שחרר את מעצורי האוויר ופתח את המצערת כדי להזרים קיטור למנוע. בהמת הברזל התעוררה בידיו לחיים ברעדה. ברגע האחרון הוא נזכר להסיט חזרה את המצערת כדי שהקטר לא יקפוץ כמו ארנבת נמלטת.

הבחורים הריעו וטפחו לו על גבו. הם התחילו להתגלגל.

 

"עצור!"

השוטר ממשטרת הרכבות היה הר אדם עם פנס בחגורתו ואלה באורך תשעים סנטימטר אחוזה באגרופו. הוא התקדם במהירות מדהימה והצמיד את אנטוניו ברנקו לקרון המטען שמתחתיו הוא ניסה להסתתר בעת שהשוטר הפתיע אותו. מול האור המסמא צמצם ברנקו עין אחת לכדי סדק צר ועצם את השנייה.

"כמה ידיים של דאגוס אני צריך לשבור לפני שתבינו את המסר?" צעק השוטר. "אסור לתפוס טרמפים. תסתלק מהחצר שלי, וכדי שלא תשכח אותי תקבל מתנה."

האלה נחתה מטה לכיוון זרועו בכוונה לרסקה.

ברנקו התכופף מתחת לקשת של המכה והציל את הזרוע במחיר מכה מייסרת בברכו השמאלית. הוא התקפל, הוציא את אולרו, שלף את הלהב במיומנות הנובעת מניסיון רב ושיסף את פניו של השוטר מהסנטר ועד קו השיער.

האיש צרח כשהדם זרם לתוך עיניו. הוא שמט את האלה ואחז בפניו הפגועות. ברנקו כשל לתוך העלטה. הברך שלו בערה כאילו הוטבלה בעופרת רותחת. הוא נאבק על כל פסיעה וצלע לעבר הקצה הצפוני הנטוש של המגרש, הרחק מהאורות ומהשוטרים שבוודאי יגיעו לשמע הצעקות. הוא ראה קטר נוסע. לא קטר עיתוק שמשמש רק לצורך ניוד של קרונות בין המסילות, אלא קטר גדול עם פנס איתות אדום דולק מאחורי הקרונית העוקבת. הקטר התקדם לעבר המסילה הראשית. מבחינתו, לא חשוב לאן מועדות פניו של הקטר — הארטפורד, ספרינגפילד, בוסטון — העיקר שהוא עוזב את ניו הייבן. אחוז בחילה מהכאב הוא כשל בעקבותיו מהר ככל שהיה יכול, השיג אותו והטיל את עצמו על המַחבר שבירכתי הקרונית העוקבת. הוא הרגיש את גלגלי הקטר רועמים על המעתק, והקטר החל להגביר מהירות.

ברנקו כבר למד כי באמריקה רכבות המשא מוחקות גבולות. זו ארץ ענקית, פי שלושים מאיטליה, אבל מסילות ברזל משולבות באורך אלפי קילומטרים מצמצמות את המרחקים. אדם שנוסע במסילה יכול להיטמע במשכנות העוני של איטליה הקטנה או במחנות העבודה הזמניים הפזורים בכל מקום. המשטרה לעולם לא תמצא אותו. בניגוד למשטרת איטליה, שהיא משטרה כלל־ארצית, השוטרים האמריקאים יודעים מה קורה רק בטריטוריה שלהם.

לפתע שרקו הבלמים. הגלגלים צרחו והקטר נעצר.

ברנקו שמע מישהו רץ מתוך האפלה. הוא צנח אל האדנים, החליק אל מתחת לקרונית העוקבת ושלף את אולרו. אדם חלף על פניו וטיפס לתוך תא הנהג כשנעליו נוקשות על שלבי הברזל. הבלמים השתחררו בשריקה והקטר החל שוב לנוע. בשלב זה השתחל ברנקו לתוך גומחה מתחת למרכב הקרונית, וניו הייבן החלה להתרחק מאחוריו.

 

"עוד פחם, רון! דאג, תעביר לרון עוד פחם מהקרונית העוקבת. לארי, ג'ק, תעזרו לדאג."

"אין עוד אתים, אייזק."

"תשתמשו בידיים."

מהירות הייתה שם המשחק. אייזק בל, שקרא היטב את לוח הזמנים הלילי, ידע כי שום רכבת מסחרית אינה מתוכננת לצאת אחרי עשר וחצי. אבל לוח הזמנים כלל רכבות תחזוקה ורכבות המובילות חצץ שעשויות לנוע על הפסים. ככל שיקצר את שהייתם על המסילה, כן ייטב. מהירות של תשעים קילומטר בשעה תביא אותו לפרמינגטון בתוך ארבעים דקות. הוא הציץ בשעונו. הוא איבד חמש דקות תמימות כשעצר את הקטר בהמתנה לדאג. מד המהירות הצביע על שישים.

"עוד פחם!"

הבחורים העבירו פחם. רון השליך אותו לתוך הכבשן. נראה כי הפעולה נמשכת נצח, אבל לאט־לאט ובהדרגה התגבר לחץ הקיטור, והמחוג של מד המהירות זחל עוד ועוד עד שהמהירות התייצבה לבסוף על תשעים קילומטר בשעה. מרגע שהמהירות התייצבה והקטר לא היה צריך להתאמץ בגרירה של קרונות היה בל יכול למשוך את מנוף הג'ונסון לאחור למהירות שיוט קבועה ולאפשר מעט מנוחה לאנשיו העייפים, המיוזעים והמלוכלכים מפחם וגריז.

"מה זה שם מלפנים?"

אנדי שרבב את ראשו מחוץ לחלון והביט במסילה. בל רכן החוצה יחד איתו וראה אור עמום יחיד. הוא הביט בשעונו ובמפה שלו. תחנת הר הכרמל. שנים־עשר קילומטר מניו הייבן. עוד ארבעים ושמונה. לרווחתו הייתה התחנה חשוכה. האחראי, שהיה יכול לטלגרף ולדווח על רכבת שנוסעת מעצמה, ישן במיטתו.

אנדי התחנן לאישור להפעיל את הצופר. בל הטיל וטו. צרחות כמו של שֵׁדה מבשרת רעות לא יועילו לנוסעי רכבת שחוצה את מדינת קונטיקט בחשאי, כמו רוח רפאים.

מזלו שיחק לו, וה-106 חלף במהירות על פני תחנות כפריות קטנות בצ'שייר, פלנסוויל וסאותינגדון, שכולן היו חשוכות ושקועות בשינה עמוקה. התחנה הבאה הייתה פליינוויל. האותיות המודגשות בלוח הזמנים ציינו כי זו תחנת מעבר גדולה, ואכן, בעת שה-106 התעקל לתוך העיר ראה בל בית נתיבות גדול ורציף מואר באור יקרות.

על הרציף היו עובדי רכבת, והוא חשש שיהיו פועלים על המסילה. הוא הושיט את ידו אל מעצורי האוויר, ואז ראה כי האור ברמזור לבן, מה שלפי ספר ההוראות מסמל שהמסילה פנויה ואפשר להמשיך.

"תפעיל את הצופר, אנדי."

אנדי משך בחבל שהשתלשל מתקרת התא. קיטור זרם דרך הצופר, והוא השמיע צפירה מחרישת אוזניים. האנשים שעל המסילה קפצו אחורה והביטו בתדהמה ב-106 קורע את המסילה, נכנס לפליינוויל ויוצא ממנה במהירות של תשעים קילומטר בשעה.

בל הרים את קולו כדי שכולם יוכלו לשמוע למרות רעם הקטר.

"הריקוד מתחיל."

הנערים רטנו. "מה נעשה, אייזק?"

"נעצור במגרש של פרמינגטון ומשם ניגש לבית הספר של מיס פורטר."

בל הראה להם את הדרך על המפה. אחר כך הוא הושיט לכל אחד מהם כרטיס רכבת בכיוון אחד מפליינוויל לניו הייבן. "בבוקר תחזרו לאוניברסיטה."

"אורות מלפנים," צעק אנדי שהביט מבעד לחלון. בל האט את המהירות ועצר לאט ובעדינות.

"דאג, זה המסוט שלך. תזדרז, הם יודעים שאנחנו באים. אנדי, תכבה את האורות."

אנדי כיבה את הפנס הקדמי ודאג מיהר אל המסוט והפנה אותם לעבר המגרש שהשתרע בכיוון אורותיה של פרמינגטון. אחרי רעש המנוע, השקט שהשתרר היה מפחיד.

"חכו," לחש בל. הוא שמע רעש של נעליים שגרסו את החצץ. לאורם של הכוכבים הוא הבחין בתנועה. "מישהו בא!" אמרו רון ולארי כאיש אחד.

"חכו," חזר ואמר בל, שאימץ את אוזניו. "הוא הולך בכיוון ההפוך." הוא הבחין בדמות מתרחקת מהקטר. "סתם נווד אומלל."

"משטרה!" פנס היטלטל מולם.

בל ראה שוטר יחיד נע בחוסר יציבות בתוך בריכה של אורות. חולצת פיג'מה הייתה תחובה חלקית במכנסיו, והוא התאמץ להעביר תוך כדי ריצה את הכתפיות שלו על כתפיו. "עצור!"

דמות נוספת חצתה את אותה בריכת אורות שבה ראה בל את איש משטרת הרכבות.

הפנס המקפץ שינה את כיוונו והחל במרדף.

"הוא רודף אחרי הנווד."

"רוצו, חבר'ה, זאת ההזדמנות שלנו."

הנערים נורו כחץ מקשת לתוך העלטה. בל הביט אחורה. הריצה של הנווד הייתה מוזרה. רגלו הימנית, שנטתה הצידה עם כל צעד, הזכירה לבל סוס פצוע שדוהר בצורה משונה.

שוטר שני הגיע בריצה מהתחנה כשהוא שורק במשרוקיתו ורץ בעקבות חבריו של בל. בלב כבד ידע בל שהם נמצאים כאן באשמתו. הוא רץ אחריהם מהר ככל שהיה יכול, נכנס ביניהם לבין השוטר, וכשזה הבחין בו הוא מיהר לכיוון ההפוך. התכסיס הצליח. השוטר שעט בעקבותיו, ושאר הנערים נבלעו בכיוון העיר.

בל פנה לכיוון כמה מחסנים וערימות פחם, תזמן את מהירותו והגדיל בהדרגה את המרחק ביניהם. הוא התפתל בין הבניינים והשתמש בהם כדי להסתיר את מנוסתו לכיוון סבך עצים, ושם הסתתר בהמתנה לבאות. בימים אלה של ראשית האביב, העצים עדיין לא החלו ללבלב, ואור הכוכבים, שבקע מבעד לענפים העירומים, נצנץ על ידיו. הוא השליך את התרמיל לרגליו, העלה את צווארונו על פניו וטמן את כפות ידיו בכיסיו.

הוא שמע צעדים, ואחר כך נשימה מאומצת. הנווד זינק אל בין העצים. הוא הבחין בבל, הכניס את ידו לכיס מעילו והוציא ממנו סכין שנצץ לאור הכוכבים. לברוח? חשב בל. ובכך להפנות גב לסכין? הוא הרים את התרמיל הכבד כדי לחסום את הסכין ואגרף את כף ידו.

ממרחק שלושה מטרים זה מזה בחנו השניים איש את רעהו בדממה. פניו של הנווד היו כהות ובקושי נראו מתחת לשולי כובעו. עיניו נצצו כמו עיניים של חיה נרדפת. זרועותיו, רגליו וכל גופו היו דרוכים לקראת זינוק. אייזק בל נעשה מודע לגופו־הוא. כל שריר משרירי גופו היה דרוך.

השוטרים שרקו במשרוקיותיהם. הם חברו זה לזה והתכוננו ללכוד את טרפם, אבל פנו לכיוון שגוי. הנווד התאמץ לנשום, ועיניו ריצדו בין אייזק ובין השוטרים.

בל הוריד את תרמילו ושחרר את אגרופו. האינסטינקט הוכיח את עצמו. הנווד החזיר את הסכין למעיל וקרס לצד אחד העצים.

בל לחש, "אני קודם."

הוא החליק בשקט מבין העצים.

כשהביט אחורה אל מגרש תחנת הרכבת, מאחורי גדר חווה ששימשה לו מסתור, הוא ראה צללית חולפת מתחת לאור. הנווד המשיך בצליעה, אבל בכיוון אחר.

 

תומס, הספקן הנצחי, אמר שזה לא בסדר.

כשחבריו של בל יידו אבני חצץ בחלונותיו של בית הצעירות הישן ברחוב מיין, פתחו הבנות את חלונות חדריהן לרווחה ורכנו החוצה כשהן מצחקקות ולוחשות. מי אתם, חבר'ה? מנין הופעתם? איך הגעתם הנה באמצע הלילה?

בשעה שעשו את דרכם בין השדות הם החליטו כי לטובת העתיד של כולם מוטב להם לא להודות שגנבו רכבת. הם נצמדו לסיפור ששכרו רכבת מיוחדת, ונראה כי הבנות של מיס פורטר מתרשמות. "רק כדי לפגוש אותנו?"

"שווה כל גרוש," אמרו לארי ודאג במקהלה.

לפתע הגיחה מעבר לפינה בלונדינית מדהימה בשמלה לבנה מתנפנפת.

"חבר'ה, מוטב שתברחו. אם הבית התקשרה למילר."

"מי זה מילר?"

"השוטר."

הסטודנטים מאוניברסיטת ייל נפוצו לכל עבר, כולם למעט אייזק בל שפסע לתוך האור והסיר את כובעו. "ערב טוב, מרי קלארק. אני מאושר לראותך שוב."

"אייזק?"

הם נפגשו בחודש שעבר במסיבת תה שהתנהלה בהשגחה צמודה של מלוות.

"מה אתה עושה כאן?"

"את יותר בלונדינית ויותר יפה מכפי שזכרתי."

"הנה מילר. תברח, אידיוט אחד."

אייזק בל רכן מעל כף ידה ונס לעבר העלטה.

מרי קלארק הבלתי נשכחת קראה אחריו, "אני אגיד למילר שאתה לומד בהרווארד."

 

כעבור יומיים הוא צעד לתוך משרדו של מנהל תחנת ניו הייבן והכריז, "אני אייזק בל. אני תלמיד השנה הראשונה באוניברסיטת ייל. מסתובבת בקמפוס שמועה שמתנהלת חקירה בקשר לקטר מספר 106."

"מה בקשר אליו?"

"אני זה שלקח אותו בהשאלה."

"שב שם ואל תזוז. חכה למשטרה."

מנהל התחנה חטף את אפרכסת הטלפון ודיווח על הווידוי של בל.

שעה חלפה. בלש בחליפת פסים ששערו הלבין בטרם עת הגיע. מאחוריו צעד ענק שהתחבושת שלראשו כיסתה כמעט את כל פניו למעט עין בוהקת אחת. העין התמקדה באייזק בל.

"זה לא הוופ3," הוא מלמל מבעד לתחבושת שכיסתה את פניו. "אמרתי לכם שהוא היה וופ."

"אבל הוא אומר שהוא גנב את ה-106."

"לא מעניין אותי אם הוא גנב את כל הרכבת המחורבנת. הוא לא הדאגו האיטלקי שחתך אותי."

הבלש לבן השיער הוליך את האיש המגודל החוצה. כעבור עשרים דקות הוא חזר. הוא התיישב לצד בל והציג את עצמו כבלש אדי אדוארדס. אחר כך הוא הוציא פנקס רשימות וכתב בכתב יד נקי ומסודר את סיפורו של בל. שלוש פעמים הוא ביקש מבל לחזור על הסיפור. לבסוף הוא שאל, "ראית במקרה את הוופ שחתך את פניו של השור הזה?"

"לא בניו הייבן, אבל היה מישהו כזה במגרש של תחנת פרמינגטון." בל סיפר לו על המפגש שלו עם הנווד הצולע. "יכול להיות שהוא נסע איתנו כשהסתתר מתחת לקרונית העוקבת."

"אני אעביר את זה הלאה לבלשים של הרכבת, אבל בשלב זה הוא כבר בטח הצליח להגיע לבוסטון." אדוארדס רשם עוד משהו בפנקסו וסגר אותו.

"לא הייתי רוצה לחשוב שעזרתי לפושע נמלט," אמר בל.

"מי שיכול לכסח את השור המגודל הזה לא זקוק לעזרתך. בוא, ילד, אני אלווה אותך בחזרה לאוניברסיטה."

"אתה משחרר אותי?"

"באורח נס התעלול המטופש שלך לא גרם למוות, לפציעה או לפגיעה ברכוש. לכן לא כדאי לשוטרי משטרת הרכבות של ניו הייבן להגיש תלונה נגד בן של בנקאי עשיר מבוסטון שביום מן הימים הם עשויים לבקש ממנו הלוואה."

"איך אתה יודע שאבא שלי בנקאי?"

"טלגרפתי לחבר בבוסטון."

שניהם הלכו לאורך רחוב צ'פל, ובל השיב לשאלותיו של הבלש אדי אדוארדס על אתרים שונים שהם חלפו על פניהם. כשהגיעו לפארק גרין שאל אדוארדס, "תגיד, רק בינינו, כמה אנשים היית צריך כדי לבצע את התעלול זה?"

"עשיתי את זה לבד," אמר בל.

אדי אדוארדס סקר את הסטודנט הצעיר בחשדנות.

בל החזיר לו במבט חשדני משלו. בניגוד לבלש ממשטרת הרכבות שפניו שוספו, הבלש אדוארדס היה לבוש בהידור אופנתי. בהתנהגותו הקלילה, שהסתירה מבט נוקב ומוח חריף, הוא היה כמו זיקית. הוא היה צעיר יותר מכפי שרעמת שערו הלבן גרמה לו להיראות. בל תהה היכן הוא נושא את אקדחו. בטח בנרתיק כתף, ניחש. אבל בלתי נראה.

"זו משימה קשה לאדם אחד," אמר אדוארדס במבט מהורהר. "אבל אם לומר את האמת, אני מעריך אנשים שמגוננים על החברים שלהם."

"בכנות," אמר בל, "גם אם באו איתי עוד חברים, זה עדיין היה הרעיון שלי." הוא הראה לבלש את המפות שלו, את ספר ההדרכה ואת לוח הזמנים. "אתה מכיר את המדריך שכתב גרימשו על קטרים?"

"תשובה טובה, ילד. מגובה בראיות. ושינוי הנושא בשאלה משלך. יש לך יסודות של נוכל עם מוח חריף."

"או אולי בלש עם מוח חריף?"

פיו של אדוארדס התעקל בחיוך קל שעה שאמר בנוקשות, "בלשים עוזרים לאנשים, הם לא גונבים את רכושם."

"מר אדוארדס, לא רמזת קודם לכן שאתה לא עובד במשטרת הרכבות?"

"משטרת הרכבות מזמינה אותנו למקומות שמחייבים טיפול עדין."

"אז בשביל מי אתה עובד?"

אדוארדס מתח את כתפיו והזדקף מעט יותר.

"אני עובד בסוכנות הבילוש ואן־דורן."