מרכז קוֹפֶּר, אלסקה

אלה היו שלושים ושתיים השניות האחרונות בחייה.

המטוס הדו־מנועי הקטן, שהיה בשימוש הצבא, החל בהמראה. כמעט כל שבעת הנוסעים שבו בהו החוצה דרך החלונות, וחשבו לעצמם שהם בני מזל. מעטים זוכים לראות את החלק הזה של כדור הארץ, שלא לדבר על הבסיס הפרטי שהצבא הקים שם. במפות הוא לא היה קיים. בגוגל הוא תמיד היה מטושטש.

האישה בעלת השיער השחור שהגיע עד כתפיה, שישבה בשורת הכיסאות האחרונה במטוס, הביטה בהתפעמות בצמרות המושלגות של עצי הצפצפה. היא אהבה את האופן שבו שורשיהם של עצי צפצפה שונים מתפתלים זה לתוך זה, תומכים זה בזה ויוצרים מעין אורגניזם אחד ענק. זו היתה הסיבה לכך שהתגייסה לצבא לפני שנים: כדי לבנות משהו חזק יותר עם אנשים אחרים. זה בדיוק מה שהצליחה לעשות כשהגיעה לכאן, אל האזור המרוחק והשופע הזה.

אין ספק שזכיתי, אמרה לעצמה. ואז, פתאום, המטוס החל לרעוד.

התגובה הראשונית שלה היתה, תתקנו את זה — תיישרו אותנו. היא התרגזה על כך שהרעידות שיבשו את כתב היד שלה. היא ניסתה לכתוב מכתב על המגש הפתוח לפניה — מכתב מלוכלך לארוס שלה, אנתוני, שבו תספר לו מה היא מתכננת לעשות לו באותו ערב.

היא תכננה להגניב את המכתב לכיס האחורי שלו; מכיוון שיהיה כל כך מופתע — וחרמן — מכך שהגיעה עד לפורט קמפבל ביום ההולדת שלו, הוא לא ישים לב כשהיא תחליק פתק משעשע וכיפי לכיס שלו. וגם אם ישים לב, טוב... בגלל לוח הזמנים הצבאי של כל אחד מהם היא ואנתוני לא היו ביחד לבד כבר חודשיים. לא תהיה לו בעיה עם זה שבחורה יפה מניחה יד על התחת שלו.

מערכת הכריזה התעוררה לחיים בקול צורמני. "היכונו ל — "

הטייס לא השלים את המשפט.

המטוס נטה הצידה וכלפי מטה, כמו רכבת הרים שהגיעה לפסגת המסילה. האישה שחורת השיער הרגישה שהבטן שלה מתכווצת. כל שנשאר הוא הנפילה הסופית. פתאום היא הרגישה שני סדנים על כתפיה, שדחפו אותה אל תוך המושב שלה.

באלכסון ממנה, בצד השני של המעבר, קצין בדרגת סגן עם עיניים גדולות ושיער ג'ינג'י קצוץ עיווה את פניו ולפת את זרועות המושב שלו, כשהתחיל להבין את חומרת המצב.

האישה שחורת השיער היתה גם היא חיילת — סמלת אספקה בת עשרים ושש — ובימים הראשונים של האימון המוטס שלה בפורט בנינג לימדו אותה, שבשעת התרסקות מטוס, אנשים לא נכנסים לפאניקה. הם נעשים כנועים ודוממים. כדי להציל את עצמך, צריך לפעול.

המטוס קפץ, והעט כמעט עף מידה. העט. המכתב שלה. היא כמעט שכחה שהיא כותבת אותו. היא חשבה על אנתוני, על כתיבת צוואה... ואז היא שחזרה את הדקות האחרונות לפני שעלתה על המטוס. אוי, אלוהים. עכשיו הכול נהיה ברור. הבחילה גאתה בגרונה. האח"מים בקדמת המטוס צרחו. היא ידעה למה המטוס מתרסק. זאת לא היתה תקלה.

ביד רועדת ובתנועות קדחתניות היא כתבה פתק חדש. דמעות נשרו מתוך עיניה.

המטוס קפץ שוב. כדור אש של דלק מטוסים חדר דרך דלת החירום שמשמאלה. החולצה שלה עלתה באש. היא טפחה עליה כדי לכבותה. היא הריחה פלסטיק נמס, אבל כשראתה את הלהבות —

הדלת. היא ישבה ליד יציאת החירום.

היא אחזה את הפתק בחוזקה, תפסה את הידית האדומה של דלת המילוט בשתי ידיה והחלה למשוך. הידית השתחררה, והיא משכה אותה הצידה. נשמע קול פיצוח; הדלת עדיין היתה סגורה, אבל כבר לא נעולה.

עוד עשרים שניות.

היא ניסתה לקום מהמושב שלה, אבל החגורה — היא עדיין היתה רכוסה. היא החלה למשוך באבזם בידיים רועדות. קליק. היא היתה חופשייה.

הפתק המעוך עדיין היה בכף ידה, לח מזיעה. היא הניחה את כף ידה על הדלת ודחפה. הדלת היתה תקועה בגלל האש. היא בעטה בה. לבסוף הדלת נפתחה ומשב רוח פרוע העיף את שערה השחור לכל עבר. דפי נייר התעופפו ברחבי המטוס. טלפון הוטח בתקרה. אנשים צעקו, אבל היא לא יכלה להבין מה הם צועקים.

עוד ארבע עשרה שניות.

בחוץ עצי הצפצפה המושלגים, שנראו קטנים כל כך קודם לכן, התקרבו אליה במהירות, גדלים מרגע לרגע. היא ידעה אילו אפשרויות עומדות בפניה. בנפילה חופשית של מטוס קל, אם הגורל לא בצד שלך, אין לך סיכוי.

"קדימה! צאי החוצה!" צעק קול של גבר.

היא בקושי הספיקה להסתובב כשהסגן עם העיניים הגדולות התנגש בה, במאמץ להגיע ליציאת החירום.

המטוס היה בנפילה חופשית. עשן כתמתם מילא את תא הנוסעים. עוד אחת עשרה שניות. הגבר נדחף אליה בכל כובד משקלו. שניהם ידעו שאם יקפצו מוקדם מדי — מעל לגובה של מאה מטר — הם לא ישרדו את הנפילה. וגם אם יתמזל מזלם והם יישארו בחיים, הם ישברו את רגליהם, ואם העצמות השבורות יחדרו דרך העור — הם ידממו למוות בתוך דקות ספורות.

לא. צריך לתזמן את זה בדיוק מושלם.

רק כשתגיעי לצמרות העצים, אמרה לעצמה, בהיזכרה באימונים שעברה. עצי הצפצפה הלכו והתקרבו. הרוח עיוורה אותה. העשן מילא את ריאותיה בשעה שעצרה את הסגן בידה האחת ואחזה בפתק בידה השנייה.

"צאי! עכשיו!" צרח האיש, ולרגע נראה כאילו גבו עולה באש.

עוד שמונה שניות.

המטוס צנח באלכסון לכיוון הקרקע. בלי לחשוב היא דחפה את הפתק אל המקום היחיד שבו חשבה שהוא עשוי לשרוד.

"אין לנו — !"

שש שניות.

היא שלחה את כף רגלה אל מפתן הדלת, הסתובבה אל הסגן ואחזה בחולצה שלו, בניסיון למשוך אותו החוצה יחד איתה. זה יכול להצליח. היא יכולה להציל את שניהם.

היא טעתה.

הסגן משך לאחור מתוך אינסטינקט. אף אחד לא רוצה שימשכו אותו מחוץ למטוס. זה היה הסוף. הסגן עם העיניים הגדולות יתרסק בתוך הלהבות.

כשנותרו רק עוד שלוש שניות, האישה שחורת השיער זינקה מהמטוס.

היא תנחת על כריות כפות הרגליים בתוך השלג, ותנסה להמשיך לפי מה שלמדה באימונים. נחיתה מושלמת. אבל גם קטלנית. היא תשבור את שתי הרגליים ואת הצוואר מעוצמת המכה.

צוותי החילוץ ימצאו את השם שלה ברשימת הנוסעים. נולה בראון.

והפתק המשורבט — מילותיה האחרונות — זה שהחביאה כל כך טוב? אותו ימצא האדם האחרון שיכלה להעלות בדעתה.