טיפול פוליטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טיפול פוליטי
הוספה למועדפים

טיפול פוליטי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

פסיכותרפיסטים רבים מוצאים את עצמם מתלבטים אל מול סוגיות פוליטיות רחבות שעולות בטיפול באופנים גלויים וסמויים. רבים מהם מוצאים עניין וערך בבירור ההיבטים הפוליטיים של העשייה הטיפולית אבל חוששים לגעת בנושא טעון זה או שאינם יודעים כיצד. הפוליטיקה, אשר עוסקת ביחסי כוח (בחברה ובטיפול כאחד), נחשבה עד לאחרונה לטאבו בשיח הטיפולי. בעשורים האחרונים, בעקבות שינויים תרבותיים-גלובליים, השתנה מצב זה והעיסוק בפוליטיקה מצא את דרכו ללב השיח התיאורטי-טיפולי. אבל עדיין נותרה מידה רבה של עמימות ביחס לאפשרות לקיים טיפול רגיש פוליטית אשר מכיר בכוחות הפועלים על השותפים במפגש הטיפולי, בתוך המרחב הטיפולי ומחוצה לו. 
 
הספר טיפול פוליטי מבקש לתת פשר לאי-הנחת שחשים אנשי טיפול רבים אל מול הפוליטיקה. ספרו של ניסים אבישר פותח פתח לחשיבה מחדש על טיפול נפשי באופן אשר מביא בחשבון את הקשרי החיים של הפרטים הפונים לסיוע ואת השלכות העשייה המקצועית על הסביבה החברתית. בספר מוצגת עמדה מקצועית-ערכית אשר מבקשת לקדם ביטחון פיזי ורגשי לכול אדם. עמדה זו אינה רואה בפרט מערכת סגורה, וממילא אינה מסתפקת בשינוי נפשי פנימי. היא מבקשת לטפח מישור משלים של מודעות ופעולה של מטפלים – זה החותר לצדק חברתי. 
 
טיפול פוליטי הוא ספר פורץ דרך אשר מציע תפיסה פסיכולוגית מהפכנית, בעל תרומה חיונית לשדה המקצועי. הספר משרטט, לראשונה בעברית, נרטיב בהיר ומפורט על אודות קשרי הגומלין המורכבים בין הפסיכותרפיה לבין הפוליטיקה במובנה הרחב. הוא מנסח בסיס תיאורטי לעבודה טיפולית רגישה פוליטית, לצד עקרונות מנחים הנוגעים ליישומה של עמדה זו. כמו כן מוצגת בספר התייחסות להקשר המקומי-ישראלי, אשר מתבססת על מחקר שטח שערך המחבר. 
 
 
ד"ר ניסים אבישר הוא פסיכולוג קליני. ממקימי קבוצת "פסיכואקטיב" – מטפלים למען זכויות אדם. מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצלייה.

פרק ראשון

הקדמה

 
חיבור זה אינו ניטרלי או אובייקטיבי, יש בו משום נקיטת עמדה. הוא יוצא נגד עמדתם הפסיבית של פסיכולוגים1 בישראל אל מול מצוקות בחברה הישראלית; הוא מגנה את שתיקתם ביחס למדיניות שמייצרת את המצוקות הללו; והוא שולל את הנטייה של קהילת הפסיכולוגים להימנע מנטילת חלק בתהליכים הקשורים בסוגיות שנויות במחלוקת. עם זאת, ספר זה נכתב מנקודת מבט של פסיכולוג שמבקש לבחון את פעילותה של הקהילה המקצועית שהוא חלק ממנה. דברי הביקורת המובעים בו אינם מופנים מהפנים החוצה, אלא מהווים גם ביקורת עצמית, שכן הפסיכולוגיה - וזו הדינמית בפרט - הפכה לחלק ממני.
מקורו של ספר זה באי־נחת אישי מאוד. אי־נחת שאמנם הופיע במפתיע, אך נעשה להלך רוח מתמשך הנוגע לאופייה של פעילותי ושל זהותי המקצועית. הוא קשור בשסע שאותו אני מנסה כבר לא מעט שנים לאחות - בין האישי או הפסיכולוגי ובין הפוליטי או הפוליטיקה. מדובר בשני תחומי עניין היקרים ללבי, אך מתקשים לעתים לחיות זה לצד זה בשלום. כמי שמאמין בפעולה ממשית לצורך שינוי מציאות (או כאקטיביסט), אני מוצא את עצמי מתקומם לנוכח העיסוק הפנימי העודף והעקר שלי ושל עמיתיי. כפסיכולוג, אני מוקיר את ההתבוננות העצמית הזאת, שמאפשרת לנו לזנוח דפוסים ישנים ומזיקים ולפעול למען שיפור חיינו וחיי הקרובים לנו. זו ה"סכיזופרניה" הפסיכופוליטית, או למצער רק זו שלי.
בשנים האחרונות, עם התגבשות הרעיונות המוצגים בספר זה, החלו להופיע אצלי סימנים ראשוניים של אינטגרציה בין הטיפולי לפוליטי. תפיסה משולבת זו קיבלה ביטוי דרך עמדה טיפולית ששמה דגש על הקשרי החיים או מציאות החיים של המטופלים והתבטאה במגוון אופנים, לעתים דרך התערבויות שחרגו מתחום השיחה הטיפולית וחייבו פעולה ממשית. פעמים אחרות מצאתי את עצמי בהתלבטות אל מול תוכן פוליטי־מציאותי שעלה בפגישה. בשלב ראשון קבעתי לעצמי שני כללים בסיסיים: האחד, לא להימנע מדיון כזה או להסיטו; והשני, להתנזר בעקשנות מפירושים אינטרה־פסיכיים לתוכן שעולה ולשמור על אופייה הפוליטי של השיחה. ברוב המקרים השתתפתי בשיחה אף על פי שלא ידעתי מה יעדה ולמרות מחשבות טורדניות שמדי פעם טרחו להזכיר ש"זה לא טיפול פסיכולוגי!". ובכן, גיליתי שכן. אדרבה, דיונים אלה, כאשר התפתחו, עסקו בנושאים שהיו פוליטיים (או ערכיים או חברתיים) במובהק ובה בעת אישיים מאוד. עד כדי כך אישיים, שפעמים רבות היה נדמה שהם מהווים עמוד תווך בזהות של המטופל או המטופלת. לכל הפחות, כך ראיתי זאת אני.
ואמנם, נקודת המבט משחקת כאן תפקיד מרכזי. המניע לבדיקת הנושא הנדון, וכן תהליך פירוש ממצאי הבדיקות שנערכו וכתיבת המסקנות, אינם יכולים אלא להיות מושפעים מעמדה מוקדמת וממניעים "אישיים". התכחשות לכך תהיה צביעות ואף טיפשות. ברי שכל חיבור נכתב מתוך נקודת מבט, כשם שכל התערבות טיפולית נגזרת גם מתוך עמדה אישית מסוימת. עם זאת השתדלתי לכתוב בהגינות. הסתמכתי על נתונים שהיו בידי ועשיתי מאמץ מודע להימנע מהטיה באיסוף החומרים ובפירושם. הקדשתי מאמץ בבחינה עצמית, תוך כדי שימוש באחרים ובנקודת מבטם כמקור הערכה בלתי תלוי. רפלקסיביות ביחס להטיות ולמניעים אפשריים אינה מהווה ערובה להוגנות, אבל אני סבור שהיא מהווה צעד בכיוון הזה. יש בה משום "גילוי נאות" שמקדם יחסי כוח מאוזנים יותר בין כותב וקוראיו, אשר מאפשרים לאחרונים להעריך את ערכם של הדברים תוך כדי התחשבות בעמדה בסיסית זו. וכמו בכתיבה כך גם בטיפול - אני סבור שבזמן זה יש טעם להפנות את המבט פנימה, לעבר עמדותינו, מניעינו והטיותינו כמטפלים. ספר זה מבקש לתרום לקידום התהליך הזה. הוא מתמקד ב"אזורי המשגה" ובמגבלות של הפסיכותרפיה הישראלית מתוך כוונה לעורר דיון מקצועי פתוח ושקוף בנושאים אלה, שהם טעונים ורגישים. הוא מבקש לערער את כוחו של הטאבו ביחס לפוליטיקה ולעשות לגיטימציה מחדש למונח פוליטיקה בשיח הטיפולי. במילים אחרות, ספר זה מבקש לעשות פוליטיזציה לשיח ולפרקטיקה הטיפוליים. ככזה הוא אקט פוליטי וטיפולי.
הספר נחלק לשלושה שערים אשר מסמנים מוקדים טיפוליים־פוליטיים שונים: תיאוריה, פרקטיקה והמקרה הישראלי. כל אחד מהשערים כולל כמה פרקים, הדנים בהיבטים שונים של המוקד הנבחן. להלן אציג בקצרה את נושאי השערים והפרקים בתוכם, לפי סדר הופעתם. בשער הראשון אני מבקש לבחון עמדות תיאורטיות שונות המבטאות או הולמות ראייה פסיכופוליטית משולבת. בתוך כך, הפרק הראשון יוקדש לדיון קצר בהגדרת הפוליטיקה ובהתייחסות לכמה הבחנות בסיסיות. בפרק השני אציג תפיסות מקצועיות מהעבר הרחוק ואנסה לסמן זיקות בין ההקשר הפוליטי ובין אופייה של התיאוריה הטיפולית. בפרק השלישי אתקדם בציר הזמן ואעסוק בכתיבה מאוחרת, בחיבורים שנכתבו החל בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, והאירו היבטים שונים של הקשר הפסיכופוליטי. בפרק הרביעי אתמקד בשלוש גישות טיפוליות נבחרות, אשר כל אחת מהן מנסחת באופן ייחודי את הקשר בין האישי לטיפולי ועשויה להוות בסיס לעבודה טיפולית רגישה פוליטית. לבסוף, בפרק החמישי אציג שלוש גישות רדיקליות, מוכרות פחות ופוליטיות במופגן, אשר עשויות לשמש חלופה לתפיסות הטיפוליות הדומיננטיות: פסיכולוגיה פמיניסטית, פסיכולוגיה משחררת ופסיכולוגיה ביקורתית או רדיקלית.
בשער השני אנסה להתחיל בעבודת התרגום של התובנות התיאורטיות לשפת המעשה או לדון בהשלכות המעשיות של השינוי בהנחות היסוד. בפרק השישי אפתח בדיון בסוגיית ההכשרה, שהיא התהליך המעצב המרכזי שבכוחו לחולל שינוי ביחס לפוליטי, ואנסה לשרטט קווים מנחים להכשרה רגישה פוליטית. בפרק השביעי אתמקד בפרקטיקה הטיפולית הפרטנית ואציע עקרונות יסוד לעבודה טיפולית רגישה פוליטית. בפרק השמיני אפנה את המבט פנימה, אל מאפייני הקשב של איש־אשת הטיפול, ואתייחס להתמודדות עם תכנים פוליטיים בטיפול. לבסוף, בפרק התשיעי אתמקד בתפקיד פוליטי־טיפולי אפשרי אחד של הפסיכותרפיה - האפשרות להפוך אי־נחת פוליטי־חברתי לכוח שביכולתו לחולל שינוי אישי או חברתי.
בשער השלישי והאחרון אבחן את ההקשר המקומי ואת הקהילה הטיפולית הישראלית. בפרק העשירי אשרטט בקווים כלליים את התפתחות המקצוע לאורך שנות קיום המדינה ואדגים (שוב) את הקשר בין ההקשר הפוליטי הרחב לבין אופייה של הפרקטיקה המקצועית. בפרקים האחד־עשר והשנים־עשר אציג ממצאים מחקריים מסקר שערכתי בקרב פסיכולוגים קליניים, סקר אשר מברר מגוון סוגיות והיבטים פוליטיים של העשייה המקצועית. ממצאי הסקר מסמנים שסע בקהילה המקצועית, אשר מתבטא ביחס כלפי הפוליטיקה בטיפול ומחוצה לו. בפרק השלושה־עשר, החותם את השער השלישי, אנסה לראות מעבר לתמונה המפוצלת של הקהילה הטיפולית ולשרטט קווים כלליים לזהותה הייחודית של הפסיכותרפיה הישראלית. הכוונה כאן להשתמש בקטבים ובגוונים השונים, כולל בערוצי עשייה פסיכופוליטיים ייחודיים, כדי לתרום לתהליך גיבוש הזהות הטיפולית־ישראלית, שנוצרה בתוך הקשר פוליטי, שטבע בה את חותמו. אסיים בסוף דבר המבקש להתבונן במאפייני העידן שבו אנו חיים, אשר מתאפיין בין השאר בשינויים מהירים במישורים מגוונים. אני סבור שבעקבות שינויים חדים אלה יש טעם לבחון מחדש את תפקידיה וכליה של העשייה הטיפולית. ברצוני לטעון שלתפיסות מקצועיות־פוליטיות, כאלה שיוצגו בספר, עשוי להיות תפקיד מרכזי בדמותה המתחדשת של הפסיכותרפיה.
 

שער ראשון 

תיאוריה

 

פוליטיקה, לא מה שחשבתם!

 
פסיכותרפיה ופוליטיקה נתפסות לא פעם כזרות זו לזו, כמנותקות זו מזו ואפילו כמנוגדות. גם הדימוי הרווח של שני התחומים הללו מציב אותם לכאורה בשני קטבים מנוגדים של דיכוטומיה מוחלטת: האחד פרטי והאחר ציבורי, האחד מופשט (וקשור בנפשי או ברוחני) בעוד השני מציאותי ומוחשי, באחד נוכחים בעיקר רגש ואמפתיה ואילו בשני כוחנות ואינטרסים, הראשון נתפס כאלטרואיסטי והאחרון כמשרת מניעים של יחיד או קבוצת כוח מסוימת ועוד. לכן אין פלא שאנשי טיפול רבים חשים שהפוליטיקה היא עניינם של אחרים ושמוטב להם שיתמקדו בעבודתם הטיפולית ה"נקייה". במקביל, גם אנשים שעוסקים בעשייה פוליטית לרוב אינם מחשיבים את הפסיכותרפיה, את תפיסות העולם שאותה היא מבקשת לקדם ואת דרכי פעולתה. לפיכך, מדובר לכאורה בשני תחומים נפרדים, שהאחד זר למשנהו ופועל באופן המנוגד לאמצעים או למטרות של האחר. תפיסה זו היא ככל הנראה תוצר של שנים רבות של הגמוניה פסיכואנליטית בשיח הטיפולי הישראלי ושל גרסאות ונגזרות דוגמטיות של חשיבה זו בפרט. תפיסה דיכוטומית של הפסיכולוגיה והפוליטיקה עודה דומיננטית בקהילה הטיפולית הישראלית. בעטיה, רבים המטפלים אשר נרתעים מעיסוק בפוליטיקה ובנגזרותיה הטיפוליות והחברתיות, ולמעשה סולדים (ולעתים נמנעים כליל) מהמונח עצמו בכל הקשור לעבודתם.
עמדה זו, שלעתים מכונה "א־פוליטית", היא למעשה עמדה טיפולית־פוליטית מובחנת, שכמו כל עמדה אחרת גוררת השלכות, אפשרויות וסכנות. היא מאפשרת להתמקד בפרט ובחווייתו, ומכאן לפתוח פתח לשינוי אישי של דפוסים וערכים, אך במקביל היא מקהה את הרגישות למאפייני המציאות ולהשפעתם על הפרט בעבר ובהווה. בגרסתה הקיצונית, התפיסה האינטרה־פסיכית, הממוקדת בעולמו הפנימי והלא מודע של הפרט, מתעלמת לחלוטין מגורמי השפעה חיצוניים, כולל ממצבים ומאירועים קיצוניים. קשה להאמין, אך גם כיום לתפיסה זו אחיזה בשיח ובפרקטיקה הטיפוליים. מכיוון שכך, מטופלים מוצאים את עצמם מואשמים (באופן סמוי) על סבלם וניצבים מול ציפייה להסתגלות למציאות, תהא אשר תהא (ואפילו היא פוגענית). בה בעת, קולם של מטפלים אלה בשיח הציבורי אינו נשמע ושתיקתם מהווה למעשה הסכמה שבשתיקה עם עוולות ותמיכה סבילה בסטטוס־קוו. לעומת זאת, בצדו השני של המנעד ניצבים מטפלים המודעים לכוחה של הסביבה ולהשפעותיהם המזיקות של יחסי כוח דכאניים או פוגעניים על רווחת הפרט. הדגש על גורמי סבל חיצוניים מתווסף להשפעות האפשריות של הפרט על סביבתו כדי ליצור עמדה טיפולית אינטראקציונית. כאן, פרט וסביבה וכן מטפל ומטופל מקיימים ביניהם יחסים הדדיים, אך לא סימטריים. מכאן נפתחות אפשרויות נוספות להבנת עולמו של הפרט ולהתערבות לשם צמצום סבלו שלו וסבלם של אחרים. במקרה הזה הפוליטיקה מהווה היבט מובנה בהוויה האנושית (ובטיפול הנפשי בתוך כך) שאין להתעלם ממנו.
כדי להדגים את ההבדל בין שתי התפיסות איעזר במקרה טיפולי שהותיר בי חותם עז. במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית קיבלתי לטיפולי גבר כבן 60 שהתלונן על קשיים ביצירת קשר וביחסים בין־אישיים. הוא היה אדם עובד, בעל משפחה, רגיש ובעל עולם פנימי עשיר. עם זאת, עקב קשיים בזוגיות, ברבים מלילותיו הוא בחר לישון במכוניתו. עניין זה לא נסתר מעיניי והיה מושא מרכזי להתבוננות, כשאני מעביר מסר של הסתייגות ומעודד בחינת חלופות. הטיפול כלל שיחות שבועיות, ואולי משום שהיה מטופל מנוסה מאוד, הקשר בינינו היה מוצלח ומספק. התובנות שהגענו אליהן היו מעניינות ולעתים מרגשות. היה נראה שהשיחות מתניעות תנועה אישית פנימית, שראשיתה בתובנה וסופה צפוי להיות בשינוי דפוסים אישיים, ומכאן בחייו וברווחתו. הטיפול היה נמשך כך אלמלא "נאלצתי" להביאו להדרכה. בפגישת ההדרכה התייחס המדריך להשלכות של המצב הזה על מציאות חייו ועל יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים. רוח הדברים הייתה שמדובר במשבר הומניטרי־אישי, אשר אל לי כאדם (לא כל שכן כמטפל) לתת לו יד. הופתעתי, הרי לא התעלמתי ועשיתי את מה שמצופה מפסיכותרפיסט לעשות. עם זאת, דבריו של המדריך סייעו לי להתחבר באופן רגשי למצבו של המטופל, שלפי גילו היה יכול להיות אבי. המסקנה, בהתאם, הייתה בלתי שגרתית. המדריך המליץ להציב למטופל אולטימטום, ולפיו אם יוסיף לנהוג כך בעצמו לא אוכל להיות שותף סביל ואיאלץ להפסיק את הטיפול. כעת הייתה העמדה המילולית מגובה במעשה שתואם אותה. למרות רתיעתי הראשונית ובזכות החיבור הרגשי, החלטתי לאמץ את ההמלצה. השינוי שחל בחייו של אותו מטופל בעקבות התערבות זו היה נרחב והשלכותיו חרגו מתחום הקשר הטיפולי (אף על פי שלבטח לא פסחו עליו). המטופל עזב את הבית ועבר לדירה משלו. הוא התחיל לפתח קשרים חברתיים חדשים, ותפיסת עולמו, כמו גם תפיסתו העצמית וחיוניותו השתנו ללא הכר. באותה הזדמנות התפיסה הטיפולית־דינמית שלי נסדקה כדי לפתוח פתח לבחינת עוצמתם של תנאי החיים על הרווחה הנפשית.2 תנאי חיים ורווחה נפשית, אמת פשוטה של שכל ישר שכל כך קל לשכוח כששוקעים בחשיבה תוך־נפשית סגורה.
ספר זה מבקש לתאר ולנסח תפיסות, מודלים וכלים טיפוליים הקשורים לאותו קוטב מוזנח או מוכחש בתיאוריה ובעשייה הטיפולית. קוטב זה מסומן כאן באמצעות המושג פוליטיקה. מכיוון שמדובר במושג מורכב הכולל מגוון משמעויות, הגדרה בהירה מתחייבת כבר בפתיחה. במובנו השגור והצר המונח "פוליטיקה" מתייחס לכל מה שקשור בשלטון, בהליכי הממשל, בנבחרי הציבור ובקבלת החלטות במדינה. לכן "רוב האנשים מניחים שהפוליטיקה מתרחשת רק במוסדות שיוחדו לה, כגון הקבינט, הפרלמנט, מפלגות ובמערכת המשפטית, שכולם מעורבים במדינה ובפעולות הממשלה" (Brunner, 1995, עמ' vii).3 זו פוליטיקה במובנה הצר או פוליטיקה צרה, מפלגת. אפשר שאנשי בריאות הנפש מבקשים להימנע ממובן זה של המונח, מאותה פוליטיקה סיעתית, שלא תאפשר יצירת קרבה ואמון ורק תוביל להתנגחות והתנצחות אידיאולוגית עקרה. אולם בנוטשם את המונח כליל הם מוותרים על כמה משמעויות נוספות של המושג שהנן חיוניות לעבודה הטיפולית, ויש שיאמרו ניצבות בלבה. במובנה הרחב, פוליטיקה עוסקת ביחסים בין בני אדם ובהשפעות שיש לפעולתו של אחד על אחר/ים. כלומר פעולה פוליטית עשויה להיות פעולה של יחיד שאינו איש ציבור, ואפילו אינה מתרחשת במרחב הציבורי, כך שלמעשה פוליטיקה היא היבט בכל יחסים חברתיים (Stoker, 1995). עם זאת, אנו עוסקים ביחסים שיש בהם מרכיב של השפעה של אחד על אחר, קרי יחסים שבהם נוכח כוח, באופן גלוי או סמוי. הגדרת הפוליטיקה כאן כרוכה במושג הכוח ובאופן דומה לזה שהציע דיוויד קופר, מהדמויות הבולטות בתנועה האנטי־פסיכיאטרית (ומי שטבע את המונח אנטי־פסיכיאטריה): "פוליטיקה עוסקת בהחלה של כוח בתוך או בין ישויות חברתיות" (Cooper, 1974, 4).
פוליטיקה, לפי הגדרה רחבה זו, עניינה יחסי כוח/השפעה/דיכוי של פרט/ים על פרט/ים. הקשר בין הגדרה זו של הפוליטיקה לבין העבודה הפסיכולוגית - הקבוצתית, המשפחתית ואף הפרטנית - נראה מובן מאליו, שכן אין יחסים ללא כוח. על כן, עניינו של הפוליטי ביחסים ובאלו שיש בהם כדי להשפיע על בני אדם, התפתחותם ורווחתם. באופן דומה, גם הגישות הדומיננטיות כיום בפסיכולוגיה הטיפולית עוסקות ביחסים ובהשפעתם על הפרט. לא פעם מטפלים עוסקים ביחסי הכוח בחיי מטופליהם רק בלי לקרוא לילד (הפוליטי) בשמו. במקום זה הם בוחרים לעקר את עוקצו הפוליטי של השיח הטיפולי ולהמשיג את הדרמה הפוליטית במונחים "א־פוליטיים" של קונפליקטים פנימיים. כפי שאנסה להראות בהמשך, לעמדה זו השלכות שליליות הן במישור האישי־טיפולי והן במישור החברתי. לכן חשוב לציין הבחנה נוספת - בין פוליטיקה גלויה וסמויה. יחסי הכוח עשויים להיות סמויים הן במישור הנראות החברתית והן במובן היותם לא מודעים. ליחסי כוח סמויים השפעה פוטנציאלית מזיקה אף יותר מאשר לאלה הגלויים, שכן הם חמקמקים, קשה לזהותם ולהתמודד עמם ובכוחם לייצר ספקות עצמיים. נוסף על כך, במקרים כאלה בעל הכוח יתקשה לקחת אחריות על פעולותיו והשלכותיהן. סוג זה של יחסי כוח עשוי להופיע גם ביחסים טיפוליים וללא כוונות זדון (אך עם השלכות מזיקות בכל זאת).
הגדרה מסוג זה, המזהה בין פוליטיקה לבין כוח והפעלתו בחברה, שומטת את הקרקע תחת הדיכוטומיה המציבה את האישי בקוטב המנוגד לפוליטי, שכן היא אינה מגבילה את עצמה להקשרים קולקטיביים כמו יחסים בין קבוצות או מדינות, והיא תקפה באותה מידה ביחסים בין פרטים. הסיסמה "האישי הוא פוליטי", כותבת ג'ני צ'פמן (Chapman, 1995), שימשה במקורה את התנועות לזכויות האזרח בארצות הברית, אך הפכה למוטיב מרכזי בפמיניזם המודרני. המחברת מסבירה:
פוליטיקה מצויה בכל ההחלטות המעצבות את חיינו, לא רק באלו המתקבלות בזירה מוגבלת, שבאופן רגיל מתוארת כ"פוליטיקה". לא מדובר רק בהרחבת המוקד ממוסדות מרכזיים ואליטות פוליטיות אל פוליטיקה מקומית וקבוצות קהילתיות; משמעות הדבר שיחסים בין פרטים, אפילו מהסוג האישי והאינטימי ביותר, משקפים את המצב של הקבוצות הרחבות יותר אשר להן הם שייכים (עמ' 100, ההדגשה במקור).
 
חשוב להדגיש שפוליטיקה או יחסי כוח אינם מניחים מטען ערכי. בכוח ניתן להשתמש באופן חיובי, לטובת רווחתם של בני אדם, או באופן שלילי, למשל דרך ביטויי דיכוי או אלימות. המודעות (הביקורתית) להיבט הכוח ביחסים יש בה כדי למזער שימוש לרעה או בלתי מבוקר בכוח.
הבחנה רלוונטית נוספת אני שואב מהשיח הביקורתי. מדובר בשיח תיאורטי המבקש להעלות שאלות יסודיות ביחס למציאות, אשר מטיל ספק במובן מאליו וחותר להבנה מעמיקה של התהליכים הסמויים המעצבים את חיינו. שיח זה מתמקד ביחסי כוח ובאינטרסים, וככזה הוא פוליטי במובהק. כמו כן הוא מקיים יחסי גומלין ענפים עם תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות בפרט (דוגמה בולטת לחיבור מעין זה מהווה עבודתם של אנשי אסכולת פרנקפורט). במסגרת השיח הביקורתי העכשווי מקובל להבחין בין "הפוליטי" לבין "פוליטיקה" (שנהב, 2009). הפוליטי מייצג את החריג, את מה שמערער על הסדר הקיים ומצוי באופן סמוי בכל מקום. ככזה, הפוליטי הוא חמקמק. הוא אינו מפורש, הוא רק עשוי להיות מזוהה לפי השלכותיו המייצרות אי־נחת. לעומתו, הפוליטיקה מתייחסת ליחסי כוח בין פרטים וקבוצות: בדיכוי, באפליה ובפריבילגיות של אחד על פני האחר. פוליטיקה, אם כן, קשורה למרחב הציבורי ולחלוקת המשאבים בתוכו, גם כאשר היא מתקיימת במישור האישי. ככזו היא עשויה להיות גלויה ומפורשת. ספר זה מתמקד בפוליטיקה, באותם תהליכים קולקטיביים המשפיעים על עיצוב הזהות, יחסים ורווחה. לא תמיד הקפדתי על ההבחנה בשימוש במונחים, אולי מכיוון שהשניים קשורים זה לזה. עבורי, הדיון בפוליטיקה ובהשפעות הגומלין בינה ובין הפסיכותרפיה מהווה נקודת פתיחה נוחה לדיון נרחב ומעמיק יותר בפוליטי. כלומר, המישור המפורש עשוי לשמש כפתח לדיון בסמוי, כולל במופעיו האפשריים בטיפול.
 
הפוליטיקה, אם כן, מגולמת בפעולות של פרטים וביחסים בין־אישיים ובין קבוצות אנשים, גם באלו שאינם מתרחשים בתוך הקשר של פעילות מדינית או שלטונית. מנקודת מבט זו, העצמי, שנתפס לעתים כנובע מהפנים וכמבטא את ייחודיותו של הפרט, משקף את פעולתם של הגורמים הפוליטיים (מערכות הכוח) אשר עיצבו אותו מלכתחילה. מכאן ניתן לגזור שהצבת יחסים מכל סוג בתוך הקשר רחב של זמן, מקום וחברה היא אקט של פוליטיזציה או של חשיפת הפוליטי בפרטי. כפי שנראה בהמשך, לפעולה מהסוג הזה עשויות להיות השלכות חיוביות על התפתחותם של פרטים וקבוצות.
 

עוד על הספר

נושאים

טיפול פוליטי ניסים אבישר

הקדמה

 
חיבור זה אינו ניטרלי או אובייקטיבי, יש בו משום נקיטת עמדה. הוא יוצא נגד עמדתם הפסיבית של פסיכולוגים1 בישראל אל מול מצוקות בחברה הישראלית; הוא מגנה את שתיקתם ביחס למדיניות שמייצרת את המצוקות הללו; והוא שולל את הנטייה של קהילת הפסיכולוגים להימנע מנטילת חלק בתהליכים הקשורים בסוגיות שנויות במחלוקת. עם זאת, ספר זה נכתב מנקודת מבט של פסיכולוג שמבקש לבחון את פעילותה של הקהילה המקצועית שהוא חלק ממנה. דברי הביקורת המובעים בו אינם מופנים מהפנים החוצה, אלא מהווים גם ביקורת עצמית, שכן הפסיכולוגיה - וזו הדינמית בפרט - הפכה לחלק ממני.
מקורו של ספר זה באי־נחת אישי מאוד. אי־נחת שאמנם הופיע במפתיע, אך נעשה להלך רוח מתמשך הנוגע לאופייה של פעילותי ושל זהותי המקצועית. הוא קשור בשסע שאותו אני מנסה כבר לא מעט שנים לאחות - בין האישי או הפסיכולוגי ובין הפוליטי או הפוליטיקה. מדובר בשני תחומי עניין היקרים ללבי, אך מתקשים לעתים לחיות זה לצד זה בשלום. כמי שמאמין בפעולה ממשית לצורך שינוי מציאות (או כאקטיביסט), אני מוצא את עצמי מתקומם לנוכח העיסוק הפנימי העודף והעקר שלי ושל עמיתיי. כפסיכולוג, אני מוקיר את ההתבוננות העצמית הזאת, שמאפשרת לנו לזנוח דפוסים ישנים ומזיקים ולפעול למען שיפור חיינו וחיי הקרובים לנו. זו ה"סכיזופרניה" הפסיכופוליטית, או למצער רק זו שלי.
בשנים האחרונות, עם התגבשות הרעיונות המוצגים בספר זה, החלו להופיע אצלי סימנים ראשוניים של אינטגרציה בין הטיפולי לפוליטי. תפיסה משולבת זו קיבלה ביטוי דרך עמדה טיפולית ששמה דגש על הקשרי החיים או מציאות החיים של המטופלים והתבטאה במגוון אופנים, לעתים דרך התערבויות שחרגו מתחום השיחה הטיפולית וחייבו פעולה ממשית. פעמים אחרות מצאתי את עצמי בהתלבטות אל מול תוכן פוליטי־מציאותי שעלה בפגישה. בשלב ראשון קבעתי לעצמי שני כללים בסיסיים: האחד, לא להימנע מדיון כזה או להסיטו; והשני, להתנזר בעקשנות מפירושים אינטרה־פסיכיים לתוכן שעולה ולשמור על אופייה הפוליטי של השיחה. ברוב המקרים השתתפתי בשיחה אף על פי שלא ידעתי מה יעדה ולמרות מחשבות טורדניות שמדי פעם טרחו להזכיר ש"זה לא טיפול פסיכולוגי!". ובכן, גיליתי שכן. אדרבה, דיונים אלה, כאשר התפתחו, עסקו בנושאים שהיו פוליטיים (או ערכיים או חברתיים) במובהק ובה בעת אישיים מאוד. עד כדי כך אישיים, שפעמים רבות היה נדמה שהם מהווים עמוד תווך בזהות של המטופל או המטופלת. לכל הפחות, כך ראיתי זאת אני.
ואמנם, נקודת המבט משחקת כאן תפקיד מרכזי. המניע לבדיקת הנושא הנדון, וכן תהליך פירוש ממצאי הבדיקות שנערכו וכתיבת המסקנות, אינם יכולים אלא להיות מושפעים מעמדה מוקדמת וממניעים "אישיים". התכחשות לכך תהיה צביעות ואף טיפשות. ברי שכל חיבור נכתב מתוך נקודת מבט, כשם שכל התערבות טיפולית נגזרת גם מתוך עמדה אישית מסוימת. עם זאת השתדלתי לכתוב בהגינות. הסתמכתי על נתונים שהיו בידי ועשיתי מאמץ מודע להימנע מהטיה באיסוף החומרים ובפירושם. הקדשתי מאמץ בבחינה עצמית, תוך כדי שימוש באחרים ובנקודת מבטם כמקור הערכה בלתי תלוי. רפלקסיביות ביחס להטיות ולמניעים אפשריים אינה מהווה ערובה להוגנות, אבל אני סבור שהיא מהווה צעד בכיוון הזה. יש בה משום "גילוי נאות" שמקדם יחסי כוח מאוזנים יותר בין כותב וקוראיו, אשר מאפשרים לאחרונים להעריך את ערכם של הדברים תוך כדי התחשבות בעמדה בסיסית זו. וכמו בכתיבה כך גם בטיפול - אני סבור שבזמן זה יש טעם להפנות את המבט פנימה, לעבר עמדותינו, מניעינו והטיותינו כמטפלים. ספר זה מבקש לתרום לקידום התהליך הזה. הוא מתמקד ב"אזורי המשגה" ובמגבלות של הפסיכותרפיה הישראלית מתוך כוונה לעורר דיון מקצועי פתוח ושקוף בנושאים אלה, שהם טעונים ורגישים. הוא מבקש לערער את כוחו של הטאבו ביחס לפוליטיקה ולעשות לגיטימציה מחדש למונח פוליטיקה בשיח הטיפולי. במילים אחרות, ספר זה מבקש לעשות פוליטיזציה לשיח ולפרקטיקה הטיפוליים. ככזה הוא אקט פוליטי וטיפולי.
הספר נחלק לשלושה שערים אשר מסמנים מוקדים טיפוליים־פוליטיים שונים: תיאוריה, פרקטיקה והמקרה הישראלי. כל אחד מהשערים כולל כמה פרקים, הדנים בהיבטים שונים של המוקד הנבחן. להלן אציג בקצרה את נושאי השערים והפרקים בתוכם, לפי סדר הופעתם. בשער הראשון אני מבקש לבחון עמדות תיאורטיות שונות המבטאות או הולמות ראייה פסיכופוליטית משולבת. בתוך כך, הפרק הראשון יוקדש לדיון קצר בהגדרת הפוליטיקה ובהתייחסות לכמה הבחנות בסיסיות. בפרק השני אציג תפיסות מקצועיות מהעבר הרחוק ואנסה לסמן זיקות בין ההקשר הפוליטי ובין אופייה של התיאוריה הטיפולית. בפרק השלישי אתקדם בציר הזמן ואעסוק בכתיבה מאוחרת, בחיבורים שנכתבו החל בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20, והאירו היבטים שונים של הקשר הפסיכופוליטי. בפרק הרביעי אתמקד בשלוש גישות טיפוליות נבחרות, אשר כל אחת מהן מנסחת באופן ייחודי את הקשר בין האישי לטיפולי ועשויה להוות בסיס לעבודה טיפולית רגישה פוליטית. לבסוף, בפרק החמישי אציג שלוש גישות רדיקליות, מוכרות פחות ופוליטיות במופגן, אשר עשויות לשמש חלופה לתפיסות הטיפוליות הדומיננטיות: פסיכולוגיה פמיניסטית, פסיכולוגיה משחררת ופסיכולוגיה ביקורתית או רדיקלית.
בשער השני אנסה להתחיל בעבודת התרגום של התובנות התיאורטיות לשפת המעשה או לדון בהשלכות המעשיות של השינוי בהנחות היסוד. בפרק השישי אפתח בדיון בסוגיית ההכשרה, שהיא התהליך המעצב המרכזי שבכוחו לחולל שינוי ביחס לפוליטי, ואנסה לשרטט קווים מנחים להכשרה רגישה פוליטית. בפרק השביעי אתמקד בפרקטיקה הטיפולית הפרטנית ואציע עקרונות יסוד לעבודה טיפולית רגישה פוליטית. בפרק השמיני אפנה את המבט פנימה, אל מאפייני הקשב של איש־אשת הטיפול, ואתייחס להתמודדות עם תכנים פוליטיים בטיפול. לבסוף, בפרק התשיעי אתמקד בתפקיד פוליטי־טיפולי אפשרי אחד של הפסיכותרפיה - האפשרות להפוך אי־נחת פוליטי־חברתי לכוח שביכולתו לחולל שינוי אישי או חברתי.
בשער השלישי והאחרון אבחן את ההקשר המקומי ואת הקהילה הטיפולית הישראלית. בפרק העשירי אשרטט בקווים כלליים את התפתחות המקצוע לאורך שנות קיום המדינה ואדגים (שוב) את הקשר בין ההקשר הפוליטי הרחב לבין אופייה של הפרקטיקה המקצועית. בפרקים האחד־עשר והשנים־עשר אציג ממצאים מחקריים מסקר שערכתי בקרב פסיכולוגים קליניים, סקר אשר מברר מגוון סוגיות והיבטים פוליטיים של העשייה המקצועית. ממצאי הסקר מסמנים שסע בקהילה המקצועית, אשר מתבטא ביחס כלפי הפוליטיקה בטיפול ומחוצה לו. בפרק השלושה־עשר, החותם את השער השלישי, אנסה לראות מעבר לתמונה המפוצלת של הקהילה הטיפולית ולשרטט קווים כלליים לזהותה הייחודית של הפסיכותרפיה הישראלית. הכוונה כאן להשתמש בקטבים ובגוונים השונים, כולל בערוצי עשייה פסיכופוליטיים ייחודיים, כדי לתרום לתהליך גיבוש הזהות הטיפולית־ישראלית, שנוצרה בתוך הקשר פוליטי, שטבע בה את חותמו. אסיים בסוף דבר המבקש להתבונן במאפייני העידן שבו אנו חיים, אשר מתאפיין בין השאר בשינויים מהירים במישורים מגוונים. אני סבור שבעקבות שינויים חדים אלה יש טעם לבחון מחדש את תפקידיה וכליה של העשייה הטיפולית. ברצוני לטעון שלתפיסות מקצועיות־פוליטיות, כאלה שיוצגו בספר, עשוי להיות תפקיד מרכזי בדמותה המתחדשת של הפסיכותרפיה.
 

שער ראשון 

תיאוריה

 

פוליטיקה, לא מה שחשבתם!

 
פסיכותרפיה ופוליטיקה נתפסות לא פעם כזרות זו לזו, כמנותקות זו מזו ואפילו כמנוגדות. גם הדימוי הרווח של שני התחומים הללו מציב אותם לכאורה בשני קטבים מנוגדים של דיכוטומיה מוחלטת: האחד פרטי והאחר ציבורי, האחד מופשט (וקשור בנפשי או ברוחני) בעוד השני מציאותי ומוחשי, באחד נוכחים בעיקר רגש ואמפתיה ואילו בשני כוחנות ואינטרסים, הראשון נתפס כאלטרואיסטי והאחרון כמשרת מניעים של יחיד או קבוצת כוח מסוימת ועוד. לכן אין פלא שאנשי טיפול רבים חשים שהפוליטיקה היא עניינם של אחרים ושמוטב להם שיתמקדו בעבודתם הטיפולית ה"נקייה". במקביל, גם אנשים שעוסקים בעשייה פוליטית לרוב אינם מחשיבים את הפסיכותרפיה, את תפיסות העולם שאותה היא מבקשת לקדם ואת דרכי פעולתה. לפיכך, מדובר לכאורה בשני תחומים נפרדים, שהאחד זר למשנהו ופועל באופן המנוגד לאמצעים או למטרות של האחר. תפיסה זו היא ככל הנראה תוצר של שנים רבות של הגמוניה פסיכואנליטית בשיח הטיפולי הישראלי ושל גרסאות ונגזרות דוגמטיות של חשיבה זו בפרט. תפיסה דיכוטומית של הפסיכולוגיה והפוליטיקה עודה דומיננטית בקהילה הטיפולית הישראלית. בעטיה, רבים המטפלים אשר נרתעים מעיסוק בפוליטיקה ובנגזרותיה הטיפוליות והחברתיות, ולמעשה סולדים (ולעתים נמנעים כליל) מהמונח עצמו בכל הקשור לעבודתם.
עמדה זו, שלעתים מכונה "א־פוליטית", היא למעשה עמדה טיפולית־פוליטית מובחנת, שכמו כל עמדה אחרת גוררת השלכות, אפשרויות וסכנות. היא מאפשרת להתמקד בפרט ובחווייתו, ומכאן לפתוח פתח לשינוי אישי של דפוסים וערכים, אך במקביל היא מקהה את הרגישות למאפייני המציאות ולהשפעתם על הפרט בעבר ובהווה. בגרסתה הקיצונית, התפיסה האינטרה־פסיכית, הממוקדת בעולמו הפנימי והלא מודע של הפרט, מתעלמת לחלוטין מגורמי השפעה חיצוניים, כולל ממצבים ומאירועים קיצוניים. קשה להאמין, אך גם כיום לתפיסה זו אחיזה בשיח ובפרקטיקה הטיפוליים. מכיוון שכך, מטופלים מוצאים את עצמם מואשמים (באופן סמוי) על סבלם וניצבים מול ציפייה להסתגלות למציאות, תהא אשר תהא (ואפילו היא פוגענית). בה בעת, קולם של מטפלים אלה בשיח הציבורי אינו נשמע ושתיקתם מהווה למעשה הסכמה שבשתיקה עם עוולות ותמיכה סבילה בסטטוס־קוו. לעומת זאת, בצדו השני של המנעד ניצבים מטפלים המודעים לכוחה של הסביבה ולהשפעותיהם המזיקות של יחסי כוח דכאניים או פוגעניים על רווחת הפרט. הדגש על גורמי סבל חיצוניים מתווסף להשפעות האפשריות של הפרט על סביבתו כדי ליצור עמדה טיפולית אינטראקציונית. כאן, פרט וסביבה וכן מטפל ומטופל מקיימים ביניהם יחסים הדדיים, אך לא סימטריים. מכאן נפתחות אפשרויות נוספות להבנת עולמו של הפרט ולהתערבות לשם צמצום סבלו שלו וסבלם של אחרים. במקרה הזה הפוליטיקה מהווה היבט מובנה בהוויה האנושית (ובטיפול הנפשי בתוך כך) שאין להתעלם ממנו.
כדי להדגים את ההבדל בין שתי התפיסות איעזר במקרה טיפולי שהותיר בי חותם עז. במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית קיבלתי לטיפולי גבר כבן 60 שהתלונן על קשיים ביצירת קשר וביחסים בין־אישיים. הוא היה אדם עובד, בעל משפחה, רגיש ובעל עולם פנימי עשיר. עם זאת, עקב קשיים בזוגיות, ברבים מלילותיו הוא בחר לישון במכוניתו. עניין זה לא נסתר מעיניי והיה מושא מרכזי להתבוננות, כשאני מעביר מסר של הסתייגות ומעודד בחינת חלופות. הטיפול כלל שיחות שבועיות, ואולי משום שהיה מטופל מנוסה מאוד, הקשר בינינו היה מוצלח ומספק. התובנות שהגענו אליהן היו מעניינות ולעתים מרגשות. היה נראה שהשיחות מתניעות תנועה אישית פנימית, שראשיתה בתובנה וסופה צפוי להיות בשינוי דפוסים אישיים, ומכאן בחייו וברווחתו. הטיפול היה נמשך כך אלמלא "נאלצתי" להביאו להדרכה. בפגישת ההדרכה התייחס המדריך להשלכות של המצב הזה על מציאות חייו ועל יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים. רוח הדברים הייתה שמדובר במשבר הומניטרי־אישי, אשר אל לי כאדם (לא כל שכן כמטפל) לתת לו יד. הופתעתי, הרי לא התעלמתי ועשיתי את מה שמצופה מפסיכותרפיסט לעשות. עם זאת, דבריו של המדריך סייעו לי להתחבר באופן רגשי למצבו של המטופל, שלפי גילו היה יכול להיות אבי. המסקנה, בהתאם, הייתה בלתי שגרתית. המדריך המליץ להציב למטופל אולטימטום, ולפיו אם יוסיף לנהוג כך בעצמו לא אוכל להיות שותף סביל ואיאלץ להפסיק את הטיפול. כעת הייתה העמדה המילולית מגובה במעשה שתואם אותה. למרות רתיעתי הראשונית ובזכות החיבור הרגשי, החלטתי לאמץ את ההמלצה. השינוי שחל בחייו של אותו מטופל בעקבות התערבות זו היה נרחב והשלכותיו חרגו מתחום הקשר הטיפולי (אף על פי שלבטח לא פסחו עליו). המטופל עזב את הבית ועבר לדירה משלו. הוא התחיל לפתח קשרים חברתיים חדשים, ותפיסת עולמו, כמו גם תפיסתו העצמית וחיוניותו השתנו ללא הכר. באותה הזדמנות התפיסה הטיפולית־דינמית שלי נסדקה כדי לפתוח פתח לבחינת עוצמתם של תנאי החיים על הרווחה הנפשית.2 תנאי חיים ורווחה נפשית, אמת פשוטה של שכל ישר שכל כך קל לשכוח כששוקעים בחשיבה תוך־נפשית סגורה.
ספר זה מבקש לתאר ולנסח תפיסות, מודלים וכלים טיפוליים הקשורים לאותו קוטב מוזנח או מוכחש בתיאוריה ובעשייה הטיפולית. קוטב זה מסומן כאן באמצעות המושג פוליטיקה. מכיוון שמדובר במושג מורכב הכולל מגוון משמעויות, הגדרה בהירה מתחייבת כבר בפתיחה. במובנו השגור והצר המונח "פוליטיקה" מתייחס לכל מה שקשור בשלטון, בהליכי הממשל, בנבחרי הציבור ובקבלת החלטות במדינה. לכן "רוב האנשים מניחים שהפוליטיקה מתרחשת רק במוסדות שיוחדו לה, כגון הקבינט, הפרלמנט, מפלגות ובמערכת המשפטית, שכולם מעורבים במדינה ובפעולות הממשלה" (Brunner, 1995, עמ' vii).3 זו פוליטיקה במובנה הצר או פוליטיקה צרה, מפלגת. אפשר שאנשי בריאות הנפש מבקשים להימנע ממובן זה של המונח, מאותה פוליטיקה סיעתית, שלא תאפשר יצירת קרבה ואמון ורק תוביל להתנגחות והתנצחות אידיאולוגית עקרה. אולם בנוטשם את המונח כליל הם מוותרים על כמה משמעויות נוספות של המושג שהנן חיוניות לעבודה הטיפולית, ויש שיאמרו ניצבות בלבה. במובנה הרחב, פוליטיקה עוסקת ביחסים בין בני אדם ובהשפעות שיש לפעולתו של אחד על אחר/ים. כלומר פעולה פוליטית עשויה להיות פעולה של יחיד שאינו איש ציבור, ואפילו אינה מתרחשת במרחב הציבורי, כך שלמעשה פוליטיקה היא היבט בכל יחסים חברתיים (Stoker, 1995). עם זאת, אנו עוסקים ביחסים שיש בהם מרכיב של השפעה של אחד על אחר, קרי יחסים שבהם נוכח כוח, באופן גלוי או סמוי. הגדרת הפוליטיקה כאן כרוכה במושג הכוח ובאופן דומה לזה שהציע דיוויד קופר, מהדמויות הבולטות בתנועה האנטי־פסיכיאטרית (ומי שטבע את המונח אנטי־פסיכיאטריה): "פוליטיקה עוסקת בהחלה של כוח בתוך או בין ישויות חברתיות" (Cooper, 1974, 4).
פוליטיקה, לפי הגדרה רחבה זו, עניינה יחסי כוח/השפעה/דיכוי של פרט/ים על פרט/ים. הקשר בין הגדרה זו של הפוליטיקה לבין העבודה הפסיכולוגית - הקבוצתית, המשפחתית ואף הפרטנית - נראה מובן מאליו, שכן אין יחסים ללא כוח. על כן, עניינו של הפוליטי ביחסים ובאלו שיש בהם כדי להשפיע על בני אדם, התפתחותם ורווחתם. באופן דומה, גם הגישות הדומיננטיות כיום בפסיכולוגיה הטיפולית עוסקות ביחסים ובהשפעתם על הפרט. לא פעם מטפלים עוסקים ביחסי הכוח בחיי מטופליהם רק בלי לקרוא לילד (הפוליטי) בשמו. במקום זה הם בוחרים לעקר את עוקצו הפוליטי של השיח הטיפולי ולהמשיג את הדרמה הפוליטית במונחים "א־פוליטיים" של קונפליקטים פנימיים. כפי שאנסה להראות בהמשך, לעמדה זו השלכות שליליות הן במישור האישי־טיפולי והן במישור החברתי. לכן חשוב לציין הבחנה נוספת - בין פוליטיקה גלויה וסמויה. יחסי הכוח עשויים להיות סמויים הן במישור הנראות החברתית והן במובן היותם לא מודעים. ליחסי כוח סמויים השפעה פוטנציאלית מזיקה אף יותר מאשר לאלה הגלויים, שכן הם חמקמקים, קשה לזהותם ולהתמודד עמם ובכוחם לייצר ספקות עצמיים. נוסף על כך, במקרים כאלה בעל הכוח יתקשה לקחת אחריות על פעולותיו והשלכותיהן. סוג זה של יחסי כוח עשוי להופיע גם ביחסים טיפוליים וללא כוונות זדון (אך עם השלכות מזיקות בכל זאת).
הגדרה מסוג זה, המזהה בין פוליטיקה לבין כוח והפעלתו בחברה, שומטת את הקרקע תחת הדיכוטומיה המציבה את האישי בקוטב המנוגד לפוליטי, שכן היא אינה מגבילה את עצמה להקשרים קולקטיביים כמו יחסים בין קבוצות או מדינות, והיא תקפה באותה מידה ביחסים בין פרטים. הסיסמה "האישי הוא פוליטי", כותבת ג'ני צ'פמן (Chapman, 1995), שימשה במקורה את התנועות לזכויות האזרח בארצות הברית, אך הפכה למוטיב מרכזי בפמיניזם המודרני. המחברת מסבירה:
פוליטיקה מצויה בכל ההחלטות המעצבות את חיינו, לא רק באלו המתקבלות בזירה מוגבלת, שבאופן רגיל מתוארת כ"פוליטיקה". לא מדובר רק בהרחבת המוקד ממוסדות מרכזיים ואליטות פוליטיות אל פוליטיקה מקומית וקבוצות קהילתיות; משמעות הדבר שיחסים בין פרטים, אפילו מהסוג האישי והאינטימי ביותר, משקפים את המצב של הקבוצות הרחבות יותר אשר להן הם שייכים (עמ' 100, ההדגשה במקור).
 
חשוב להדגיש שפוליטיקה או יחסי כוח אינם מניחים מטען ערכי. בכוח ניתן להשתמש באופן חיובי, לטובת רווחתם של בני אדם, או באופן שלילי, למשל דרך ביטויי דיכוי או אלימות. המודעות (הביקורתית) להיבט הכוח ביחסים יש בה כדי למזער שימוש לרעה או בלתי מבוקר בכוח.
הבחנה רלוונטית נוספת אני שואב מהשיח הביקורתי. מדובר בשיח תיאורטי המבקש להעלות שאלות יסודיות ביחס למציאות, אשר מטיל ספק במובן מאליו וחותר להבנה מעמיקה של התהליכים הסמויים המעצבים את חיינו. שיח זה מתמקד ביחסי כוח ובאינטרסים, וככזה הוא פוליטי במובהק. כמו כן הוא מקיים יחסי גומלין ענפים עם תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות בפרט (דוגמה בולטת לחיבור מעין זה מהווה עבודתם של אנשי אסכולת פרנקפורט). במסגרת השיח הביקורתי העכשווי מקובל להבחין בין "הפוליטי" לבין "פוליטיקה" (שנהב, 2009). הפוליטי מייצג את החריג, את מה שמערער על הסדר הקיים ומצוי באופן סמוי בכל מקום. ככזה, הפוליטי הוא חמקמק. הוא אינו מפורש, הוא רק עשוי להיות מזוהה לפי השלכותיו המייצרות אי־נחת. לעומתו, הפוליטיקה מתייחסת ליחסי כוח בין פרטים וקבוצות: בדיכוי, באפליה ובפריבילגיות של אחד על פני האחר. פוליטיקה, אם כן, קשורה למרחב הציבורי ולחלוקת המשאבים בתוכו, גם כאשר היא מתקיימת במישור האישי. ככזו היא עשויה להיות גלויה ומפורשת. ספר זה מתמקד בפוליטיקה, באותם תהליכים קולקטיביים המשפיעים על עיצוב הזהות, יחסים ורווחה. לא תמיד הקפדתי על ההבחנה בשימוש במונחים, אולי מכיוון שהשניים קשורים זה לזה. עבורי, הדיון בפוליטיקה ובהשפעות הגומלין בינה ובין הפסיכותרפיה מהווה נקודת פתיחה נוחה לדיון נרחב ומעמיק יותר בפוליטי. כלומר, המישור המפורש עשוי לשמש כפתח לדיון בסמוי, כולל במופעיו האפשריים בטיפול.
 
הפוליטיקה, אם כן, מגולמת בפעולות של פרטים וביחסים בין־אישיים ובין קבוצות אנשים, גם באלו שאינם מתרחשים בתוך הקשר של פעילות מדינית או שלטונית. מנקודת מבט זו, העצמי, שנתפס לעתים כנובע מהפנים וכמבטא את ייחודיותו של הפרט, משקף את פעולתם של הגורמים הפוליטיים (מערכות הכוח) אשר עיצבו אותו מלכתחילה. מכאן ניתן לגזור שהצבת יחסים מכל סוג בתוך הקשר רחב של זמן, מקום וחברה היא אקט של פוליטיזציה או של חשיפת הפוליטי בפרטי. כפי שנראה בהמשך, לפעולה מהסוג הזה עשויות להיות השלכות חיוביות על התפתחותם של פרטים וקבוצות.