פסיכותרפיה ופוליטיקה נתפסות לא פעם כזרות זו לזו, כמנותקות זו מזו ואפילו כמנוגדות. גם הדימוי הרווח של שני התחומים הללו מציב אותם לכאורה בשני קטבים מנוגדים של דיכוטומיה מוחלטת: האחד פרטי והאחר ציבורי, האחד מופשט (וקשור בנפשי או ברוחני) בעוד השני מציאותי ומוחשי, באחד נוכחים בעיקר רגש ואמפתיה ואילו בשני כוחנות ואינטרסים, הראשון נתפס כאלטרואיסטי והאחרון כמשרת מניעים של יחיד או קבוצת כוח מסוימת ועוד. לכן אין פלא שאנשי טיפול רבים חשים שהפוליטיקה היא עניינם של אחרים ושמוטב להם שיתמקדו בעבודתם הטיפולית ה"נקייה". במקביל, גם אנשים שעוסקים בעשייה פוליטית לרוב אינם מחשיבים את הפסיכותרפיה, את תפיסות העולם שאותה היא מבקשת לקדם ואת דרכי פעולתה. לפיכך, מדובר לכאורה בשני תחומים נפרדים, שהאחד זר למשנהו ופועל באופן המנוגד לאמצעים או למטרות של האחר. תפיסה זו היא ככל הנראה תוצר של שנים רבות של הגמוניה פסיכואנליטית בשיח הטיפולי הישראלי ושל גרסאות ונגזרות דוגמטיות של חשיבה זו בפרט. תפיסה דיכוטומית של הפסיכולוגיה והפוליטיקה עודה דומיננטית בקהילה הטיפולית הישראלית. בעטיה, רבים המטפלים אשר נרתעים מעיסוק בפוליטיקה ובנגזרותיה הטיפוליות והחברתיות, ולמעשה סולדים (ולעתים נמנעים כליל) מהמונח עצמו בכל הקשור לעבודתם.

עמדה זו, שלעתים מכונה "א־פוליטית", היא למעשה עמדה טיפולית־פוליטית מובחנת, שכמו כל עמדה אחרת גוררת השלכות, אפשרויות וסכנות. היא מאפשרת להתמקד בפרט ובחווייתו, ומכאן לפתוח פתח לשינוי אישי של דפוסים וערכים, אך במקביל היא מקהה את הרגישות למאפייני המציאות ולהשפעתם על הפרט בעבר ובהווה. בגרסתה הקיצונית, התפיסה האינטרה־פסיכית, הממוקדת בעולמו הפנימי והלא מודע של הפרט, מתעלמת לחלוטין מגורמי השפעה חיצוניים, כולל ממצבים ומאירועים קיצוניים. קשה להאמין, אך גם כיום לתפיסה זו אחיזה בשיח ובפרקטיקה הטיפוליים. מכיוון שכך, מטופלים מוצאים את עצמם מואשמים (באופן סמוי) על סבלם וניצבים מול ציפייה להסתגלות למציאות, תהא אשר תהא (ואפילו היא פוגענית). בה בעת, קולם של מטפלים אלה בשיח הציבורי אינו נשמע ושתיקתם מהווה למעשה הסכמה שבשתיקה עם עוולות ותמיכה סבילה בסטטוס־קוו. לעומת זאת, בצדו השני של המנעד ניצבים מטפלים המודעים לכוחה של הסביבה ולהשפעותיהם המזיקות של יחסי כוח דכאניים או פוגעניים על רווחת הפרט. הדגש על גורמי סבל חיצוניים מתווסף להשפעות האפשריות של הפרט על סביבתו כדי ליצור עמדה טיפולית אינטראקציונית. כאן, פרט וסביבה וכן מטפל ומטופל מקיימים ביניהם יחסים הדדיים, אך לא סימטריים. מכאן נפתחות אפשרויות נוספות להבנת עולמו של הפרט ולהתערבות לשם צמצום סבלו שלו וסבלם של אחרים. במקרה הזה הפוליטיקה מהווה היבט מובנה בהוויה האנושית (ובטיפול הנפשי בתוך כך) שאין להתעלם ממנו.

כדי להדגים את ההבדל בין שתי התפיסות איעזר במקרה טיפולי שהותיר בי חותם עז. במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית קיבלתי לטיפולי גבר כבן 60 שהתלונן על קשיים ביצירת קשר וביחסים בין־אישיים. הוא היה אדם עובד, בעל משפחה, רגיש ובעל עולם פנימי עשיר. עם זאת, עקב קשיים בזוגיות, ברבים מלילותיו הוא בחר לישון במכוניתו. עניין זה לא נסתר מעיניי והיה מושא מרכזי להתבוננות, כשאני מעביר מסר של הסתייגות ומעודד בחינת חלופות. הטיפול כלל שיחות שבועיות, ואולי משום שהיה מטופל מנוסה מאוד, הקשר בינינו היה מוצלח ומספק. התובנות שהגענו אליהן היו מעניינות ולעתים מרגשות. היה נראה שהשיחות מתניעות תנועה אישית פנימית, שראשיתה בתובנה וסופה צפוי להיות בשינוי דפוסים אישיים, ומכאן בחייו וברווחתו. הטיפול היה נמשך כך אלמלא "נאלצתי" להביאו להדרכה. בפגישת ההדרכה התייחס המדריך להשלכות של המצב הזה על מציאות חייו ועל יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים. רוח הדברים הייתה שמדובר במשבר הומניטרי־אישי, אשר אל לי כאדם (לא כל שכן כמטפל) לתת לו יד. הופתעתי, הרי לא התעלמתי ועשיתי את מה שמצופה מפסיכותרפיסט לעשות. עם זאת, דבריו של המדריך סייעו לי להתחבר באופן רגשי למצבו של המטופל, שלפי גילו היה יכול להיות אבי. המסקנה, בהתאם, הייתה בלתי שגרתית. המדריך המליץ להציב למטופל אולטימטום, ולפיו אם יוסיף לנהוג כך בעצמו לא אוכל להיות שותף סביל ואיאלץ להפסיק את הטיפול. כעת הייתה העמדה המילולית מגובה במעשה שתואם אותה. למרות רתיעתי הראשונית ובזכות החיבור הרגשי, החלטתי לאמץ את ההמלצה. השינוי שחל בחייו של אותו מטופל בעקבות התערבות זו היה נרחב והשלכותיו חרגו מתחום הקשר הטיפולי (אף על פי שלבטח לא פסחו עליו). המטופל עזב את הבית ועבר לדירה משלו. הוא התחיל לפתח קשרים חברתיים חדשים, ותפיסת עולמו, כמו גם תפיסתו העצמית וחיוניותו השתנו ללא הכר. באותה הזדמנות התפיסה הטיפולית־דינמית שלי נסדקה כדי לפתוח פתח לבחינת עוצמתם של תנאי החיים על הרווחה הנפשית.2 תנאי חיים ורווחה נפשית, אמת פשוטה של שכל ישר שכל כך קל לשכוח כששוקעים בחשיבה תוך־נפשית סגורה.

ספר זה מבקש לתאר ולנסח תפיסות, מודלים וכלים טיפוליים הקשורים לאותו קוטב מוזנח או מוכחש בתיאוריה ובעשייה הטיפולית. קוטב זה מסומן כאן באמצעות המושג פוליטיקה. מכיוון שמדובר במושג מורכב הכולל מגוון משמעויות, הגדרה בהירה מתחייבת כבר בפתיחה. במובנו השגור והצר המונח "פוליטיקה" מתייחס לכל מה שקשור בשלטון, בהליכי הממשל, בנבחרי הציבור ובקבלת החלטות במדינה. לכן "רוב האנשים מניחים שהפוליטיקה מתרחשת רק במוסדות שיוחדו לה, כגון הקבינט, הפרלמנט, מפלגות ובמערכת המשפטית, שכולם מעורבים במדינה ובפעולות הממשלה" (Brunner, 1995, עמ' vii).3 זו פוליטיקה במובנה הצר או פוליטיקה צרה, מפלגת. אפשר שאנשי בריאות הנפש מבקשים להימנע ממובן זה של המונח, מאותה פוליטיקה סיעתית, שלא תאפשר יצירת קרבה ואמון ורק תוביל להתנגחות והתנצחות אידיאולוגית עקרה. אולם בנוטשם את המונח כליל הם מוותרים על כמה משמעויות נוספות של המושג שהנן חיוניות לעבודה הטיפולית, ויש שיאמרו ניצבות בלבה. במובנה הרחב, פוליטיקה עוסקת ביחסים בין בני אדם ובהשפעות שיש לפעולתו של אחד על אחר/ים. כלומר פעולה פוליטית עשויה להיות פעולה של יחיד שאינו איש ציבור, ואפילו אינה מתרחשת במרחב הציבורי, כך שלמעשה פוליטיקה היא היבט בכל יחסים חברתיים (Stoker, 1995). עם זאת, אנו עוסקים ביחסים שיש בהם מרכיב של השפעה של אחד על אחר, קרי יחסים שבהם נוכח כוח, באופן גלוי או סמוי. הגדרת הפוליטיקה כאן כרוכה במושג הכוח ובאופן דומה לזה שהציע דיוויד קופר, מהדמויות הבולטות בתנועה האנטי־פסיכיאטרית (ומי שטבע את המונח אנטי־פסיכיאטריה): "פוליטיקה עוסקת בהחלה של כוח בתוך או בין ישויות חברתיות" (Cooper, 1974, 4).

פוליטיקה, לפי הגדרה רחבה זו, עניינה יחסי כוח/השפעה/דיכוי של פרט/ים על פרט/ים. הקשר בין הגדרה זו של הפוליטיקה לבין העבודה הפסיכולוגית - הקבוצתית, המשפחתית ואף הפרטנית - נראה מובן מאליו, שכן אין יחסים ללא כוח. על כן, עניינו של הפוליטי ביחסים ובאלו שיש בהם כדי להשפיע על בני אדם, התפתחותם ורווחתם. באופן דומה, גם הגישות הדומיננטיות כיום בפסיכולוגיה הטיפולית עוסקות ביחסים ובהשפעתם על הפרט. לא פעם מטפלים עוסקים ביחסי הכוח בחיי מטופליהם רק בלי לקרוא לילד (הפוליטי) בשמו. במקום זה הם בוחרים לעקר את עוקצו הפוליטי של השיח הטיפולי ולהמשיג את הדרמה הפוליטית במונחים "א־פוליטיים" של קונפליקטים פנימיים. כפי שאנסה להראות בהמשך, לעמדה זו השלכות שליליות הן במישור האישי־טיפולי והן במישור החברתי. לכן חשוב לציין הבחנה נוספת - בין פוליטיקה גלויה וסמויה. יחסי הכוח עשויים להיות סמויים הן במישור הנראות החברתית והן במובן היותם לא מודעים. ליחסי כוח סמויים השפעה פוטנציאלית מזיקה אף יותר מאשר לאלה הגלויים, שכן הם חמקמקים, קשה לזהותם ולהתמודד עמם ובכוחם לייצר ספקות עצמיים. נוסף על כך, במקרים כאלה בעל הכוח יתקשה לקחת אחריות על פעולותיו והשלכותיהן. סוג זה של יחסי כוח עשוי להופיע גם ביחסים טיפוליים וללא כוונות זדון (אך עם השלכות מזיקות בכל זאת).

הגדרה מסוג זה, המזהה בין פוליטיקה לבין כוח והפעלתו בחברה, שומטת את הקרקע תחת הדיכוטומיה המציבה את האישי בקוטב המנוגד לפוליטי, שכן היא אינה מגבילה את עצמה להקשרים קולקטיביים כמו יחסים בין קבוצות או מדינות, והיא תקפה באותה מידה ביחסים בין פרטים. הסיסמה "האישי הוא פוליטי", כותבת ג'ני צ'פמן (Chapman, 1995), שימשה במקורה את התנועות לזכויות האזרח בארצות הברית, אך הפכה למוטיב מרכזי בפמיניזם המודרני. המחברת מסבירה:

פוליטיקה מצויה בכל ההחלטות המעצבות את חיינו, לא רק באלו המתקבלות בזירה מוגבלת, שבאופן רגיל מתוארת כ"פוליטיקה". לא מדובר רק בהרחבת המוקד ממוסדות מרכזיים ואליטות פוליטיות אל פוליטיקה מקומית וקבוצות קהילתיות; משמעות הדבר שיחסים בין פרטים, אפילו מהסוג האישי והאינטימי ביותר, משקפים את המצב של הקבוצות הרחבות יותר אשר להן הם שייכים (עמ' 100, ההדגשה במקור).

 

חשוב להדגיש שפוליטיקה או יחסי כוח אינם מניחים מטען ערכי. בכוח ניתן להשתמש באופן חיובי, לטובת רווחתם של בני אדם, או באופן שלילי, למשל דרך ביטויי דיכוי או אלימות. המודעות (הביקורתית) להיבט הכוח ביחסים יש בה כדי למזער שימוש לרעה או בלתי מבוקר בכוח.

הבחנה רלוונטית נוספת אני שואב מהשיח הביקורתי. מדובר בשיח תיאורטי המבקש להעלות שאלות יסודיות ביחס למציאות, אשר מטיל ספק במובן מאליו וחותר להבנה מעמיקה של התהליכים הסמויים המעצבים את חיינו. שיח זה מתמקד ביחסי כוח ובאינטרסים, וככזה הוא פוליטי במובהק. כמו כן הוא מקיים יחסי גומלין ענפים עם תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות בפרט (דוגמה בולטת לחיבור מעין זה מהווה עבודתם של אנשי אסכולת פרנקפורט). במסגרת השיח הביקורתי העכשווי מקובל להבחין בין "הפוליטי" לבין "פוליטיקה" (שנהב, 2009). הפוליטי מייצג את החריג, את מה שמערער על הסדר הקיים ומצוי באופן סמוי בכל מקום. ככזה, הפוליטי הוא חמקמק. הוא אינו מפורש, הוא רק עשוי להיות מזוהה לפי השלכותיו המייצרות אי־נחת. לעומתו, הפוליטיקה מתייחסת ליחסי כוח בין פרטים וקבוצות: בדיכוי, באפליה ובפריבילגיות של אחד על פני האחר. פוליטיקה, אם כן, קשורה למרחב הציבורי ולחלוקת המשאבים בתוכו, גם כאשר היא מתקיימת במישור האישי. ככזו היא עשויה להיות גלויה ומפורשת. ספר זה מתמקד בפוליטיקה, באותם תהליכים קולקטיביים המשפיעים על עיצוב הזהות, יחסים ורווחה. לא תמיד הקפדתי על ההבחנה בשימוש במונחים, אולי מכיוון שהשניים קשורים זה לזה. עבורי, הדיון בפוליטיקה ובהשפעות הגומלין בינה ובין הפסיכותרפיה מהווה נקודת פתיחה נוחה לדיון נרחב ומעמיק יותר בפוליטי. כלומר, המישור המפורש עשוי לשמש כפתח לדיון בסמוי, כולל במופעיו האפשריים בטיפול.

 

הפוליטיקה, אם כן, מגולמת בפעולות של פרטים וביחסים בין־אישיים ובין קבוצות אנשים, גם באלו שאינם מתרחשים בתוך הקשר של פעילות מדינית או שלטונית. מנקודת מבט זו, העצמי, שנתפס לעתים כנובע מהפנים וכמבטא את ייחודיותו של הפרט, משקף את פעולתם של הגורמים הפוליטיים (מערכות הכוח) אשר עיצבו אותו מלכתחילה. מכאן ניתן לגזור שהצבת יחסים מכל סוג בתוך הקשר רחב של זמן, מקום וחברה היא אקט של פוליטיזציה או של חשיפת הפוליטי בפרטי. כפי שנראה בהמשך, לפעולה מהסוג הזה עשויות להיות השלכות חיוביות על התפתחותם של פרטים וקבוצות.