פרולוג
לין
גלים לוחשים מתנפצים בחרש על החוף, קולותיהם עדינים ומנחמים כאילו הם שרים שיר ערש.
השמיים לוהבים בצבע. כתום לוהט, אדום משלהב – כל אלה צובעים את האופק בעודי מדמיינת את השמש הצהובה צוללת לתוך הים.
השקיעה יפה יותר משמחשבותיי עשויות להכיל בימים אלה כשאני שוכבת במיטה ומתכוננת לקרב הגדול יותר בחיי הצעירים, לבד.
אני מרגישה שקרביי שוקעים עם השמש. ליבי טובע וחיי מתפוגגים עם כל נשימה מאומצת שהלוואי שלא הייתי צריכה לנשום. כואב לנשום.
מעולם לא ידעתי מהו שברון לב. הונאה, שקרים ובגידה – כן. פעם חייתי במחיצתם. הוריי היו המלך והמלכה של הצביעות. אבל שליבי ייתלש מחזי ללא סיכוי שיחזור למקומו היא מציאות שלא אוכל לחיות איתה.
שאלוהים יעזור לי. אני באמת רוצה למות.
אולי כדאי שאודה על כך שזה קורה עכשיו במקום בעוד כמה שנים. לפחות ככה אמרו ההורים שלי.
המילים שלהם קרעו אותי לגזרים. הן חתכו אותי עמוק יותר מהצלקת שעוד מעט תזכיר למה אני כאן. למה כואב לי ולמה איבדתי אותו.
הייתי אמורה להתחתן אתמול. להיעלם מהעולם האכזרי שבו גדלתי, לחיות את החלום עם גבר שאני אוהבת במקום לחיות חיי עושר ופרסום.
בגידות. שקרים. כל־כך הרבה שקרים שאלמלא הייתי חיה אותם, לא הייתי מאמינה בקיומם.
הנה אני, לא נשואה, לא מאושרת ומסרבת לדבר על זה. ממילא אף אחד לא יקשיב לי. בתו הצעירה של עורך הדין הבין־לאומי המפורסם ואשתו, שמוצאה באצולת הוליווד.
זה לא משנה עכשיו. כלום לא משנה. הכול נגמר. שמעתי בקולם והם צדקו. הגבר שאוהב לנצח לא יישא בעול, ירגיש אשמה או ינטור לי טינה בהמשך. אלה חיים אופייניים למלאך שסרח.
אני צריכה להתמקד במה שקורה לי עכשיו. הכאב בחזה, הצריבה מאחורי העיניים ועקיצת המחט שהאחות מכניסה לזרועי שוברים את ליבי במובן אחר לגמרי. העולם משתנה לעד. קץ לחלומותיי. קץ לתקווה ולאושר.
שאלוהים יעזור לי. אני באמת רוצה למות.
אובדן ההכרה מתפשט לאיטו ומכריע אותי בהדרגה. אני מתקשה להישאר ערה וחוששת שאשכח אותו. שאשכח את שפתיו על שפתיי. את הלסת החטובה, את הכתפיים הרחבות ואת החיוך שכבש את נשמתי.
תנשמי, לין. אחת, שתיים, שלוש, ארבע נשימות.
אני מתכווצת, עפעפיי כבדים. דמעה בודדה חומקת בידיעה שכשאעצום עיניים, הוא ייעלם.
אני קהת חושים. כואב לי.
אני מרשה לעצמי להתרחק ולא אכפת לי אם אני חיה או מתה.
פרק 1
כעבור שלוש עשרה שנה
טייסון
"בוא נבהיר משהו, חתיכת פרחח. אתה סוחר בסמים ברחובות שלי. לא מזיז לי למה אתה עושה את זה, העניין הוא שזה מה שקורה. אני מבקש ממך עוד פעם אחת לומר לי ממי אתה קונה את החרא הזה."
פניי במרחק של פחות משני סנטימטרים מהבן־זונה המטופח והעלוב הזה והוא אפילו לא מתכווץ. אשמח להטיח את ראשו בקיר הבטון ולהכניס לו אגרוף בפה, לבעוט לו בתחת עד שיזדקק לטיפול רפואי כדי לתפור את השפתיים לפניו. בן־זונה שחצן. אני שונא אנשים עלובים שחושבים שהם יכולים לכופף את החוקים לטובתם ואז להפר אותם ולהמשיך להסתובב ברחובות כאילו החיים חייבים להם משהו כשהחיים לא חייבים לאף אחד כלום. את מה שהחיים נותנים יש להרוויח, והשמוק הזה עומד לשלם עד סוף ימיו מאחורי סורג ובריח.
חזרתי הביתה אחרי הפוגה נדרשת בת שבועיים מהחיים הדפוקים שלי. במשך השבועיים האחרונים חיפשתי מכאן ועד אמצע שום מקום באיידהו את הזבל המסומם שמכר קוקאין לסטודנטית בת שמונה עשרה לפני כמה חודשים. מה שזה לא יהיה שהוא הכניס לחומר וגרם לבחורה המסוממת להיכנס להיי כזה שהיא כמעט חשבה שהיא יכולה לעוף. תארו לעצמכם. פאק!
תודה לאל שכמה מחבריה מצאו אותה לפני שהחליטה לנסות את כישורי התעופה שלה בגשר במהלך שלא רק היה הורג אותה אלא גם מעיף את איבריה לכל עבר. בלגן שלם היה נוצר בכביש המהיר. כנראה היא הייתה הורגת או פוצעת עוד כמה אנשים תוך כדי המעשה והפרחח תאב הבצע היה יכול לשבת עם חיוך על הפנים. טוב, אין לו מושג מה עומד ליפול עליו, לליצן הלבוש בחולצת פולו כחולה ויוקרתית עם צווארון מורם. אני מניח שיש לו גם נעליים תואמות. אני מהמר, מביט ומגלה שצדקתי. לעזאזל. הוא לא ישרוד שעה לפני שמישהו יכסח לו את הצורה.
"אני לא אומר לך מילה, חתיכת חזיר. אני רוצה עורך דין."
ממש לא. הוא לא החליט הרגע לקחת לעצמו עורך דין. זה לא עובד ככה. לא היום ולא עם טיפוסים כמוהו.
"אין בעיה. תתקשר אליו. רק תתפלל, כמו זונה שהסיוט הכי גרוע שלה מזיין לה את הפרצוף, שהוא יגיע לפני שנגמור איתך כי לפי מה שאני מבין..." אני מניח את ידיי על ידיות הכיסא שעליו הוא יושב ומרכין את ראשי כדי ללחוש ליד אוזנו, "יש לי פחות מחמש דקות עד שסוכן אף־בי־איי ייכנס לפה, ואז אתה תדע בדיוק לאן פניך מועדות כי הוא יצלה אותך על הגריל. כולם רוצים חתיכה ממך."
כן, הוא מתחיל לרעוד.
"אתה מאיים עליי, שוטר?" הוא מגחך, אבל אני רואה שהגרוגרת שלו מתחילה לבלוט וקולו מתחיל לרעוד. תוך זמן קצר הוא ייכנע, יישבר ויחתום על הווידוי שלו. אף עורך דין במדינה לא ישחרר אותו בערבות. לא עם כל הקוקאין, הקראק והממריצים שנתפסו עליו.
"אני לא צריך לאיים, בחור. לא כשההבטחות שלי תמיד מתקיימות כאן," אני רושף ותופס בידו. אני מכופף את הזרת שלו עד שהיא מתעקמת, מתפצחת ומשמיעה קול מבחיל. וואו, זה בטח כאב.
"חתיכת בן־זונה דפוק! ייקחו לך את התג על דבר כזה," הוא צורח וקולו נשמע כאילו עדיין לא הגיע לגיל ההתבגרות. שיט, אין לו אפילו את הביצים כדי ליילל ככה. הצווחה עדיין מהדהדת מהקירות. פחדן.
"נכון מאוד. כדאי שתחמם את מיתרי הקול כי עוד מעט מישהו יגרום לך לצרוח כמו חתולה. איפה היינו?" אני אוחז במפרק ידו ומעקם אותו לאחור. אני מניח את כף רגלי על רגלו ודורך. אני מותח את הגבולות. באמת לא מזיז לי. "אני יכול להמשיך ככה כל היום, אתה יודע? לשבור אצבעות ובהונות. תגיד לי משהו, ריצ'י ריץ', הכניסו לך פעם אגרוף בגרוגרת? יש לך מושג כמה זה כואב?"
אני מושך לאחור את זרועי תוך כדי שאני צוחק בעודו מנסה לשחרר את ידיו כדי לכסות בהן את צווארו. כמה חבל עבורו שידיו אזוקות למסעדי הכיסא.
"אתה מפר את הזכויות שלי," הוא מתיז.
"איבדת את הזכויות כשהתחלת למכור סמים, חתיכת מושתן. עכשיו נחזור לשאלה שלי. אתה יודע כמה זה כואב?"
"לך תזדיין."
"אוותר. כוסיות כמוך הן לא הסגנון שלי. אספר לך כמה זה כואב. זה יכול לפרק לך את קנה הנשימה. לא תצליח לנשום וזה לא הקטע הכי גרוע."
אני מתכווץ כשאני נזכר איך הכו אותי במהלך תרגיל בבית הספר לשוטרים. הכאב הגופני הכי גרוע שהרגשתי בחיי. לא הצלחתי לנשום או לראות במשך חמש דקות. באמת חשבתי שאני עומד למות.
"הכאב בגרון יהיה נורא ואיום, גבר. תלוי בפגיעה, כמובן, אבל היא יכולה לרסק לך את קנה הנשימה. הדם בעורקים יהפוך לנוזל אדום וחם ויזרום ישר לביצים. תרגיש כאב צורב ומענה כמו גיהינום ואז הבטן שלך תעלה באש. לא תוכל לבלוע או לנשום ולא תצליח להוציא את הביצים או את הגרוגרת מהגרון. במילים אחרות, כאבי תופת."
"אני אמשיך מכאן, קורלי."
הסוכן דיטריך מהאף־בי־איי נכנס לחדר וטורק את הדלת מאחוריו. הגיע הזמן שהוא יצטרף. הוא יכול לקבל את הבן־זונה המוצץ הזה בשמחה.
"הרגע ניצלת, בחור. או שגזרו עליך דין מוות. הוא גרוע ממני פי עשרה."
אני לא מוריד את המבט מהילד בן העשרים ומשהו. חייו ייגמרו עוד לפני שיספיק להרטיב את הזין. חבל שהוא תקוע איתי כהקדמה ושדיטריך יסיים איתו. הוא לא יראה כוס עוד הרבה זמן. פרחח דפוק.
"תעיף את החרא הזה מהעיניים שלי," אני אומר ומסתובב בלי להוסיף מילה. אני טורק את הדלת מאחוריי. אני לא במצב רוח להתעסק עם מטומטמים היום. חתיכת חרא אנוכי.
אני מתקדם במסדרון ופונה כדי להשעין את גבי על הקיר ולהיתמך בו. אין לי מושג כמה עוד אצליח להעמיד פנים שלא מזיז לי כשלמען האמת, זה מחסל אותי. כאילו מישהו הוציא את קרביי ושיתק את כל מה שמעורר אצלי את רגש האכפתיות. ייסורים נוראים. אני לא מצליח להיאחז בכלום. אני מרגיש מרוקן. יבש עד העצם. אם לא אתעשת, אחד הדברים היחידים שעוד אכפת לי מהם ייעלם. העבודה שלי.
עזבתי לפני כמה חודשים וניסיתי לסדר את הראש. למצוא קצת שלווה שתאפשר לי להשלים עם הבור שנפער בחזי ועכשיו נרקב. והנה אני, עומד עם הידיים בצדדים ועם הדופק בגרון וחי חיים חסרי משמעות, חיים בלעדיה ובלי שום שלווה באופק.
היא אמורה הייתה להיות חלק מהחיים שלי. הזמן שלנו יחד מבזיק לנגד עיניי ומעלה זיכרונות מושלמים. יפהפיים. משפחה. במקום זאת, כל המצב דפוק כי בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאראה אותה שוב ואחטט בפצעים ישנים שנקברו מזמן. אחד מהם הוא הסיבה הלא צפויה לכך שעזבה אותי. "לעזאזל, אני צריך להוציא את עצמי מכאן," אני אומר לעצמי. אני יוצא משליטה. גרוע מהמצב שהייתי בו קודם.
כשעזבתי, התפללתי שלא תהיה שם כשאחזור. שהמילים שאמרתי לה, שאני לא רוצה שום קשר איתה, יחלחלו לתוך ראשה והיא תתרצה ותיעלם שוב. לא התמזל מזלי. היא עדיין כאן ועדיין משחקת לי בראש, בלב ובכל דבר אחר. אני לא מסוגל להיפטר ממנה וחוזר לתקופה בחיי שאסור לי לשוב אליה. אני נאחז בקושי בטיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה לי.
לעזאזל, לא רציתי בכלל לחזור. האמת היא שהייתי חייב לחזור, ולא משנה שזה חיסל לי את הנשמה. הזמן חמק מבין אצבעותיי ולפני שהבנתי מה קורה, חזרתי כדי להיות נוכח בחתונתם של רידיק וקורה. הייתי חייב להיות שם בשבילו ובשביל האישה שחשב שמתה, ואז גילה שהיא בחיים. רידיק היה שם בשבילי יותר פעמים משאפשר לספור. במשך הרבה מאוד לילות של שכרות, כשהייתי במרחק של פסע מלעשות משהו מטופש, האיש הזה הציל לי את התחת, ולכן, למרות שנמנעתי מהשתתפות בכל חתונה באשר היא מאז ביטול החתונה שלי, חזרתי לכבוד החתונה שלו, ולמען קורה ואית'ן.
כשעמדנו וצפינו ברון מלווה את קורה במורד המעבר לעבר החופה, נדרשה לי פחות מדקה כדי להרגיש בנוכחותה. נשאתי את עיניי ולין הייתה שם, עומדת על המרפסת שלה ומאזינה להם מחליפים נדירים תוך כדי שהיא נועצת את עיניה בי. נדרשו ממני כל הכוחות שבעולם כדי לא לגרור את התחת שלי לעברה, לחצות את הרחבה החולית ולהכניס בה היגיון. לעקור לה את הלב כמו שעשתה לי. לחנוק אותה עד שתתחנן שאפסיק. הייתי צריך לעשות את זה אז, וכדאי שאעשה את זה עכשיו. רק שלמרות שאני שונא להודות בזה, אסור לי לעשות לה את מה שעשתה לי, בייחוד כשעמוק בליבי אני יודע למה היא עזבה.
זו חלק מהסיבה לכך שהראש שלי דפוק. עכשיו ג'וד וויויאן מאורסים. הם חיים באושר עם תיאו, הבחור שג'וד אימץ, ועם הכלבים הפסיכיים שלהם.
אני לא כועס על החברים הכי טובים שלי מפני שהם מאושרים בזמן שאני שוקע ברחמים עצמיים. מגיע להם אושר. האמת היא שאני כועס כי היא עדיין כאן. היא הייתה אמורה להיות האושר שלי. היא בכל מקום שבו אני לא רוצה או צריך שהיא תהיה ונשגב מבינתי למה, לעזאזל, לין צ'פמן חזרה כדי להעיר את הזיכרונות שאני לא רוצה לזכור.
עברו כל־כך הרבה שנים ואני עדיין לא מצליח להוציא אותה מהראש, מהמחשבות או מהלב. ניסיתי. אלוהים יודע כמה ניסיתי לשחרר את האישה הזאת מהחיים שלי ולהעמיד פנים שהיא בכלל לא הייתה קיימת, ומשום מה אני לא מצליח. אם פסיכולוג היה מנתח את הדרכים שבהן אני מנסה לשכוח אותה, אני בטוח שהייתי נכלא לכל החיים באיזה בית כלא על אי נטוש ששמור למטורפים או שהוא היה אומר לי שחיסולים, זיונים ואלכוהול רק מובילים לעוד הרס עצמי. אולי אני צריך לקבוע איתה פגישה. הרי היא פסיכולוגית. פאקינג לא משנה. הפצצה שבתוכי מופעלת יותר מדי זמן מכדי שאצליח לנטרל אותה עכשיו. מה שמצחיק הוא שנדרשו לה שנים כדי להתפוצץ ועכשיו אין לי מושג איך להדביק את השברים.
"טייסון, מה נסגר, אחי?" ג'וד אוחז בכתפיי לפני שאני צונח על הרצפה.
"אני לא מסוגל יותר," אני מתנשם ומיישיר אליו מבט לכמה שניות עד שמבטו המודאג מכביד עליי מדי. פאק, אני רוצה לספר לו מה קורה. זה מהסיפורים האלה שאין לך מושג מאיפה להתחיל לספר אותו כי אתה לא ממש מבין אותו עד הסוף בעצמך. אני שומר אותו בבטן כבר שנים, מאז חזרנו מהמדבר שבו שירתנו את ארצנו. אלוהים, הזיכרונות מציפים אותי כמו צונאמי. אני טובע, משווע לאוויר.
"משהו אומר לי שאתה לא מדבר על כמה אתה מצטיין בהכאת חשודים, אחי," הוא מסגיר כמה היטב הוא מכיר אותי.
"החרא הזה היה קל. הכנתי אותו כמו שצריך לקראת האף־בי־איי. הוא ידבר."
כבר עברתי את המסלול הזה עם ג'וד, לא פחות פעמים מכפי שעברתי אותו עם רידיק. הם רוצים שאסביר להם למה האישה שחשבתי שאחיה איתה עד יומי האחרון זלזלה בי כל־כך. אין להם מושג שהסיבה שבגללה נטשה אותי דפקה אותי בראש עד כדי כך שאני לא מצליח לחשוב בהיגיון. טוב, אולי יש להם מושג. הם נתנו לי את הזמן ואת המרחב שלהם הייתי זקוק. שום כמות של זמן או של מרחב תוכל לתקן את זה. הדרך היחידה היא לדבר איתה ואני לא חושב שאוכל לעשות את זה בלי שארצה להרוג מישהו. בעיקר את ההורים האפסים שלה.
במשך שנים חשדתי שזה אולי מפני שאבא שלה שנא אותי עד מוות. הוא אף פעם לא חשב שאני טוב מספיק עבור הילדה הקטנה והיקרה שלו. קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהוא לא שם עליה בכלל.
הייתי הילד העני שאימא שלו מתה בגיל חמש והשאירה מאחוריה בעל שבור לב שנעשה אלכוהוליסט ואז התחיל להיות אלים כלפי בנו. הוא הרביץ לי עד היום שבו האלכוהול הכריע אותו, גמר לו את הכבד והרג אותו. אני מקווה שהוא נרקב בגיהינום.
בני זונות. אבא שלה ואבא שלי.
ואז הראש שלי נדפק שוב. חשבתי שאין מצב בעולם שהיא תאפשר לו להשפיע עליה ככה. היא שנאה אותו ואת כל מה שייצג. היא שנאה את הבגידות, את השקרים ואת הרמאות. לין רצתה לברוח ממנו ומאורח החיים שניהל, מהזיוף שמאחורי העושר כי לכסף לא הייתה שום משמעות בעיניה. היא הוכיחה זאת עשרת מונים כשהתאהבה בי.
ואז הגיע השלב שבו חשבתי שזה בטח בגלל גבר אחר. אבל מיהרתי לזרוק את הרעיון הזה לפח עם ליבי המדמם. היא לא הייתה טיפוס בוגדני. היא לא יכולה הייתה להיות, אחרי שליבה נשבר בכל פעם שחשבה על האופן שבו אימה נהגה להעלים עין מהבגידות של אבא שלה.
אימא שלה היא כלבה קרת לב. אני לא מהטיפוסים הבוגדים, החרא הזה לא מתאים לאופי שלי בכלל, אבל לאישה הזאת הגיע כל מה שקרה לה.
בכל התקופה שבה לחמתי לצד האחים שלי, שאלתי את עצמי מה עשיתי שגרם לאישה היחידה שאי פעם אהבתי לחסל את הסיכוי היחיד שלי למצוא שלווה. בקושי דיברתי על זה עם אנשים. השאלות עלו בחלומות, בסיוטים ובכל קליע שיריתי בגולגולת אויב. שנאתי אותה וגם אהבתי אותה. אני עדיין אוהב. זו הבעיה הכי גדולה שדופקת לי את הראש. זה כאילו אני לוחץ על ההדק והכדור נשאר תקוע בגולגולת שלי ומשאיר אותי חי למרות שאני רק רוצה למות.
"לך הביתה. אני אחפה עליך," אומר ג'וד ומעיר אותי מזיכרונותיי שוברי הלב.
"תודה. אתקשר אליך אחר כך."
אני הודף את עצמי מהקיר והולך לאט, מהסס אם לספר לו עוד, ואז אני נושף בכוח, פותח את הדלת הצדדית ופוסע אל האופנוע בלי לספר לו את האמת, בלי להרגיע את הדאגה שלו כלפיי. "יום אחד אספר לך, אחי," אני לוחש, חובש את הקסדה, רוכס את המעיל ויוצא לכביש הפתוח, נוסע לדירה שלי.
עשר דקות מאוחר יותר, אני נכנס הביתה. הבדידות הולמת בי כשאני מביט בקירות הלבנים והחשופים, בהיעדר הריהוט ובטלוויזיה שתופסת את מחציתו של אחד הקירות. אני מתעב את המקום הזה. שקט, מאופק ואין בו תחושה של בית. בעיקר מאז שהיא לא איתי.
"לעזאזל!" אני שואג ומשליך את הקסדה על ספת העור המרופטת. אני ניגש למטבח, מוציא בקבוק ויסקי מהארון, לוקח סיגר ופותח את דלת ההזזה שמובילה למרפסת. "למה היא עושה לי את זה?" אני שותה כמה לגימות, מניח את הבקבוק על השולחן ומדליק את הסיגר. העשן הכחול־אפור מתחיל להסתנן אל אוויר דמדומי הערב.
אני רואה רק אותה. היא התפתחה מנערה לאישה, לאלילה – בעלת שיער חום סמיך מובהר בפסים בלונדיניים שגולש על כתפיה, שפתיים רכות ומלאות שתמיד הטריפו אותי ולשון חדה. זרועותיה ורגליה חטובות. היא מהממת. היא מושא חלומותיי או החורבן שמקרב אותי עוד צעד אל השאול.
כל קימור בגופה מעורר התאווה הוא עולם ומלואו. צורת עיניה הירוקות והמהפנטות מופיעה בראשי בבירור. מראה חזה השופע העולה והיורד עדיין פועם בעורקיי ואני שונא את עצמי על כך שאני נותן לה להתמקם שם, לתפוס חלל שלא שייך לה יותר. אתה בטוח לגבי זה? כן, לגמרי.
כשראיתי אותה לראשונה על החוף לפני חודשים רבים, חשבתי שיצאתי מדעתי. חזרתי בזמן אל הבחור שהייתי פעם, הבחור שבור הלב שאיבד את אימו, את אביו ואז את האישה היחידה שאי פעם הכניס לחייו. גבר שבור עד היסוד. חציו אדם, חציו זר גמור. כבר אין לי מושג מי הוא טייסון קורלי.
וזו הסיבה לכך שהדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות לי באותו היום זה לראות אותה פוסעת פסיעות קטנות ומהוססות לעברי על רגלי האלילה שלה. דמיינתי אותה צועדת לעברי בשמלת הכלה שלה וכשהמציאות הכתה בי והיא נעמדה מולי בשמלת סטרפלס קצרה ולבנה ובפניה מבט תמים כמו שביום שבו נפגשנו, יצאתי מכליי. סם נוירוטי הציף את עורקיי. הלקח הקשה שלימדה אותי הלם באוזניי וכל השערות שעל עורפי סמרו.
התנפלתי עליה לפני שהספיקה לדבר. צרחתי מעל שאגת הים. גרוני צרב ולראשונה בחיי, הצטערתי שזה לא היה אחד הסיוטים שלי. כי זה לא היה סיוט. לין צ'פמן באמת עמדה מולי בעיניים מצועפות ובדמעות שזלגו על פניה העדינות. רציתי לנשק אותה, לפצוע את שפתיה ואז לבכות.
"מה, לעזאזל, את עושה כאן?" שאלתי והצבעתי לעבר פניה.
"באתי לכאן בגללך. אתה צריך לתת לי להסביר," היא התחננה. נרתעתי לאחור בחדות. מה, לעזאזל, התרחש כאן?
"אני צריך לתת לך להסביר? שלא תדאיגי את עצמך לגבי הצרכים שלי. עכשיו, עופי מהחוף הזה ועופי ממני. חוץ מזה, הסבר היה אמור להגיע ביום למחרת או לאחר חודש. פאק, לכל המאוחר אחרי שנה – לא אחרי יותר מעשור. אני לא רוצה הסבר כי אני יודע את האמת. אני יודע אותה כבר שנים, לין."
פניה החווירו ועטו את צבע שמלתה. דמעותיה התייבשו מייד ופיה נפער. היא הייתה יפהפייה והייתי צריך שתיעלם.
"איך אתה יודע?" שאלה. הבלבול נטף ממנה והתמזג עם הגלים. יכולתי להקניט אותה ולהתגרות בה, לגרום לה לשאול, אבל לא עשיתי את זה. הייתי בהלם לראות אותה במקום שאהבתי יותר מכול – חוף הים. ושם היא הייתה, חולקת איתי את האוויר, גורמת לי לשאוף את ריחה, מחריבה את המקום היחיד שבו מצאתי נחמה ואפשרתי למחשבות להימלט ממני. זו הייתה הפעם היחידה שבה לא רציתי לעמוד במקום שבו עמדתי, רק הבטתי במים וחשבתי איך נתתי לה להרוס לי את החיים. היא עמדה קרוב מדי. ריחה אפף אותי. רציתי לגעת בה, לחנוק אותה ולרגע גם לזיין ולטעום אותה. אז המציאות נחתה עליי והזעם השתלט.
"איך אני יודע? בואי נגיד שלמדתי חתיכת שיעור בחיים כשגיליתי שלארוסתי לא היה את האומץ לעמוד מולי ביום החתונה שלנו ולומר לי בפנים שהיא לא אוהבת אותי מספיק כדי להפוך לאשתי. האישה שאהבתי לא סמכה על האהבה שלנו מספיק כדי להאמין שגבר ואישה שאוהבים זה את זה נאבקים במשברי החיים. תקראי לזה איך שאת רוצה, לין. לא אכפת לי."
לא יכולתי לסבול לעמוד שם יותר. ההסבר שלה בנוגע לסיבה שבגללה נחתה פתאום בחצר האחורית של החבר שלי לא הייתה חשובה. קראתי לכלבים, פניתי לעזוב ומילותיה האחרונות לימדו אותי שהחיים הכינו עבורי עוד קיר לבנים להתנגש בו ולהישבר לחתיכות.
"הייתי מוכרחה לעשות את זה. הגיע לך יותר," היא לחשה.
"הגיע לי לשמוע את האמת. הגיע לי אותך. אז לכי תזדייני, את וכל מי שהסתיר את זה ממני. לא אהבת אותי מספיק כדי לתת לי להיות זה שיעזור לך."
"אהבתי אותך מספיק כדי לשחרר אותך. אני עדיין אוהבת אותך."
פרק 2
לין
"לא אכפת לי איך זה נראה, אימא. אני לא עושה את זה."
בחיי, הייתי צריכה לבקש כבר לפני שנים מהפסיכולוגית שלי שתסביר לי איך זורם בעורקיי אותו הדם שזורם בעורקי אימי ואבי. אני דומה לשניהם בערך כמו שנוכחות והיעדרות הן מילים נרדפות. כשזה מגיע אליי, שניהם יודעים טוב יותר מכל אדם אחר כמה נעדרת הייתה נוכחותי בחייהם במשך שנים. אכפת להם רק מעצמם. ממראית העין. מתקשורת באיכות גבוהה עם אנשים כמותם – שקרנים, בוגדים, מניפולטורים, אנשי ציבור. חייתי את החיים האלה ושנאתי כל רגע.
"אוי, למען השם, לין. זה רק טקס השקה קטן. אחרי כל מה שעשינו למענך בשנים האחרונות, זה המינימום שאת יכולה לעשות עבורנו כדי לגמול לנו."
אני מרחיקה את הטלפון מאוזני ומביטה במכשיר כאילו הרגע שלפתי צבוע נוהם מצד ראשי. היא מטורפת, הכלבה הזאת, וגם רעילה.
"תסלחי לי מאוד," אני אומרת בתדהמה. אולי כדאי שאשאל אותה אם היא רוצה להיפגש איתי. אגרום לה לשלם ולא בכסף. אכניס לה אגרוף בפנים. "ומה בדיוק את חושבת שעשית בשבילי, אימא?" חוץ מלשטוף לי את המוח כדי שאאמין שאין דבר כזה אהבת אמת. אה, ובואי לא נשכח שתוך כדי שעשית את זה, רצחת לי את הנשמה. הנה זה מגיע. כמו שריטות של ציפורניים על לוח.
אני מרחיקה את הטלפון מאוזני לפני שאתחרש. "אלוהים אדירים, ילדה. עשינו בשבילך הכול. למה את כל־כך מזלזלת בי? לא גידלנו אותך ככה. תני לי לנחש – זה קשור לטייסון, נכון? חזרת אליו. בחיים לא תלמדי. למען השם, לין."
אלוהים, אני שונאת אותה. אני באמת ובתמים שונאת אותה, וזה נורא להרגיש ככה כלפי אימא שלי.
העקיצה שאני חשה כשאני שומעת את שמו הנאמר על ידי קולה המריר שוב חותכת אותי. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הניצוצות שעפים לה בראש. הלוואי שהם יצלו לה את הגולגולת וישרפו אותה עד אפר. היא מנסה לחבר את הנקודות על דף נייר חלק לחלוטין – אין מה לחבר פה. היא הולכת לקטר ולהתלונן על הנזק שהוא גרם לבית שלהם או כמה הוא עדיין לא טוב מספיק בשבילי, או שהיא תשתמש בתירוץ הטוב מכולם: איך מישהו כמוהו לעולם לא יעמוד לצידי ברגע שידע את האמת, בדיוק כמו בעלי לשעבר. אבל היא טועה. רוברט ידע את הכול עוד לפני שהתחתנו. אני הייתי זו שהתרחקה ממנו אחרי חמש שנים שבהן העמדתי פנים שאני אוהבת אותו. חמש שנים שבהן ניסיתי לשכוח את הפנים שלחשו את שמי בכל פעם שחשבתי עליו, וזה קרה מדי יום. מדי לילה. בכל פעם שרוברט נגע בי הצטערתי שהוא לא טייסון.
לא יכולתי לחיות ככה יותר. האמת כרסמה בי מבפנים ושרטטה צלקת קבועה ומכוערת בנשמתי. צלבתי את עצמי. הרגתי גבר שהיה ראוי ליותר מהחיים האלה. הוא מת לאיטו במקום מרוחק שממנו לא יכולתי לחלץ אותו והכול בגללם. הם שמו אותי כאן. השאירו אותי להירקב בבאר האשמה הרעילה שלהם. אני שונאת אותם.
נישואים למישהו אחר הייתה הדרך היחידה שעלתה בראשי שבאמצעותה יכולתי לקבור את הטעות הגדולה של חיי. לנסות איכשהו להפסיק להתייסר בגלל חטאיי. רוברט היה יקר לי אבל מעולם לא אהבתי אותו. לא כמו שרעיה אמורה לאהוב את בעלה. הוא לא היה טייסון.
האדם היחיד שקיבל אותי כפי שאני היה טייסון. אני יודעת שהוא היה שם בשבילי אם הייתי נותנת לו את ההזדמנות ובכל זאת שיתפתי עם ההורים שלי פעולה ושמעתי בקולם. אין זה משנה אם יום אחד אלמד לסלוח לעצמי, מפני שלעולם לא אסלח להם על שזרעו בראשי את הספק מלכתחילה.
המוח שלי לא הפסיק לשחק משחקים עם הלב. יום אחד חשבתי שהדבר הכי טוב שאוכל לעשות הוא להרפות ולמחרת רציתי לספר לו הכול ולתת לו להחליט לבד. בסופו של דבר הראש ניצח והלב נעלם ולא שב.
ידעתי שאיבדתי את טייסון ביום שבו נטשתי אותו והשארתי אחריי פתק ותו לא. כתבתי לו שאנחנו צעירים מכדי להתחתן ושיש לי רגשי חרטה. שאני רוצה לטייל בעולם. כל מה שכתבתי היו שקרים. יותר מדי שקרים, שהוריי חיפו עליהם. איש לא יודע יותר טוב ממני עד כמה אני מתביישת ועל מעשיי אין מחילה.
אלא שהם לא ממש חיפו על השקרים שלי. איכשהו טייסון גילה את האמת ועכשיו אני פה בעיר בכוונה לעשות כל מה שביכולתי כדי לגרום לו להקשיב לי. אני פשוט צריכה שהוא ישמע את מה שיש לי לומר.
"אני לא מדברת על זה איתך. זו התראה אחרונה מבחינתי, אימא. אם לא תפסיקי לדבר עליו כאילו את טובה ממנו, אז את יכולה מבחינתי להתייחס לעצמך בתור אימא לשתי בנות במקום שלוש, כי אני סיימתי איתך. במחשבה שנייה, בכל מקרה סיימתי איתך."
אני מנתקת לפני שתהיה לה הזדמנות להשחיל את המילה האחרונה. מנוולת תככנית.
"תודה על שהאמנת ביכולת שלי להצליח בכוחות עצמי, אימא. הייתי צריכה להתנער מכולם במשפחה הקטנה והיפה שלך כבר לפני שנים. מהיום, את ואבא כבר לא חלק מהחיים שלי," אני מצהירה באוזני קירות משרדי החדש. אני משליכה את הטלפון על השולחן ומסובבת את הכיסא כדי להביט אל מחוץ לחלון. כל מה שהם רוצים זה לראות את הפרצופים שלהם בעיתון. הם מעמידים פנים שאנחנו המשפחה המושלמת, אבל אנחנו ממש לא.
היא יודעת שלא כדאי לה להפעיל את הבולשיט הזה עליי. כשעברתי לגור כאן הזהרתי את כולם שיתפסו ממני מרחק. הם עדיין חושבים שיוכלו לסמן אותי כאחת משלהם ולשבור אותי עד שלא יישאר דבר ממני. אם לא הייתי שונאת אותם כל־כך, הייתי מרחמת עליהם על כך שהם כבר שנים הקורבנות שלי. הם לימדו אותי כמו שצריך.
אימי היקרה, אלן צ'פמן, ניצלה כבר עד תום את מעמד הקורבן שניכסה לעצמה, האישה המסכנה שמצאה את עצמה כבולה בנישואים מזויפים לגבר מזויף עוד יותר ממנה. עכשיו היא פועלת בשליחותו ומחלקת פקודות לבת היחידה מבין שלוש בנותיה שממש לא מזיז לה מה חושבים עליה כל האנשים בעולמה המדומה. לוס אנג'לס. עיר המלאכים הבדיונית בתחת שלי. מתאים יותר יהיה לומר שזו עירו של השטן ושל תומכיו הנאמנים.
בשעה שאחיותיי, לריסה ולייני, נשואות לעורכי דין נחשבים שעובדים אצל אבא שלי והולכות בעקבות הורינו בהשתלבותן בחוג הנוצץ והיוקרתי של המי ומי בלוס אנג'לס, לי פשוט לא מזיז.
שיזדיינו כולם.
אחיותיי יקרות לי ואנחנו מסתדרות, כל עוד אני מעמידה פנים שאני פועלת לפי הכללים. אני לא באמת פועלת לפי הכללים. הסיפור הזה נגמר.
יהרוג אותי לאבד את אחיותיי ולעולם לא אכניס אותן לתסבוכת הזאת. הן יבחרו בעצמן. עד כמה שכואב לי להודות בכך, אני יודעת שהן לא יבחרו בצד הנכון. הן כבר בחרו, לין. הן היו שם בשבילך כשהעולם חרב? התשובה היא לא.
הן יודעות שאסור להן להזכיר את העבר שלי או את הכאב שמפלח את ליבי בגלל הבלגן שיצרתי מחיי. הן פשוט החליטו להתעלם ממנו. לחיות באותה בועה אטומה. אבל לא ההורים שלי. אני באמת חושבת ששניהם לא יודעים בכלל מה זה אומר לשחרר את הדברים השייכים לעבר, או איך בכלל להפגין אהבה. לעזאזל, לא נראה לי שזה קיים בלקסיקון או בדם שלהם.
העניינים היו קצת שונים כשהייתי ילדה – אז הם היו הורים לא כאלה גרועים, אם כי מעולם לא שמעתי 'אני אוהב אותך' או סיפורים לפני השינה. לפחות לא למיטב זכרוני. הם פשוט השאירו אותי לבד.
תמיד הרגשתי כמו הבת יוצאת הדופן. הכבשה השחורה. הבת היחידה ללא מטרה בחיים. משעממת, לדברי אבא שלי. על אף שההורים שלי כרכרו סביב אחיותיי יותר משכרכרו סביבי, כיבדתי אותם ככל שילדה מסוגלת לכבד את הוריה. הכול הידרדר כשהופעתי בבית שלנו עם טייסון. ריצ'רד ואלן צ'פמן הישנים והטובים הראו מי הם באמת. הם שנאו אותו ובתמורה, למדתי לשנוא גם אותם. מרדתי בהם. ברחתי ויצאתי איתו בכל זאת. התאהבתי בו לחלוטין. אני אוהבת אותו עד היום.
הייתי המומה מכך שהסכימו לשלם עבור החתונה כשאמרתי להם שאנחנו מתחתנים עם עזרתם או בלעדיה. מובן שהם לא הסכימו מתוך שמחה עבורי – כל מה שהם עשו היה עבור מראית העין. הכול תמיד סבב סביבם.
"גברים הם בני זונות," נהגה אימי לומר, "הם אף פעם לא שומרים אמונים או מקיימים את נדרי הנישואים שלהם." בהתחלה הייתי מקשיבה לקיטורים שלה אבל מעולם לא האמנתי שטייסון בחור כזה. הוא אהב אותי. ואז העולם שלי התפרק. חיי נבלו ומשום מה התחלתי להאמין לה כי הייתי צעירה והמומה מהחדשות שנמסרו לי כמה שבועות לפני החתונה של טייסון ושלי.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא להרוס את חייו. רציתי לראות איך יתנפצו כל חלומותיו וחייו ייהרסו וידעתי שחיי יתרסקו כשאראה אותו נופל בגללי.
השקרים שבהם הזינו אותי הצליחו אך בקושי להתחמק תחת הרדאר שלי והרחיקו את הגיהינום ממני. הם היו גדולים כל־כך שברגע שיצאתי מהקונכייה שלי ולמדתי כמה אמיתות שוברות לב, לא האמנתי שההורים שלי היו מסוגלים לעשות לי דבר כזה. או לו. להרוס את החיים שלנו בזמן שהם מגוננים על עצמם מפני תיאוריית קונספירציה שהעיפה לי את המוח. הם ריסקו אותי.
אבא שלי היה גרוע עשרת מונים מאימא שלי. אם לא הייתי מכירה אותו, הייתי נשבעת שהאיש הזה התפלל שמשהו נורא יעלים את טייסון מחיי. הוא אף פעם לא חשב שטייסון טוב מספיק בשבילי. הוא אף פעם לא חשב שנצליח להתקיים ממשכורת של חייל. מעולם לא חשב שטייסון יחזיק לי את היד בעת צרה. אירוני לומר שגם אבא שלי לא עמד לצידי כשהייתי צריכה אותו. אף פעם.
רק אחרי כמה שנים, כשהתחלתי ללמוד ב'ייל', הגעתי למסקנה שהחדשות שלי היו הורסות את טייסון בסערה של דאגה, פחד והלא נודע, ואולי עדיף היה לפעול באופן שבו שכנעו אותי הוריי לפעול. למדתי לתעב אותם לאחר מכן. הפכתי קרה ומנותקת וכשהיו מעירים לי על כך, הסברתי שאחרי שנתיים של חיים באפלה שבהן הייתי קבורה באוניברסיטה, הגיע לי לפרוש כנפיים וללמוד להסתדר לבד. אלא שבדיוק כמוהם, למדתי לנצל אנשים לטובתי והייתי צריכה אותם כדי שישלמו עבור עשר שנות הלימודים שלי, כדי שאוכל לשבת היום במשרדי המרווח עם התואר שלי בפסיכולוגיה. לכן העמדתי פנים שאני בסדר. טסתי מקונטיקט הביתה לחגים בתדירות גבוהה ככל שיכולתי.
את רוברט פגשתי בשנה השנייה ללימודים. התחתנו שנה לאחר מכן בנוכחות הסלתה והשמנה של עיר מגוריי. לבשתי שמלות נשף מפוארות לאירועי צדקה ושנאתי כל רגע שבו ביליתי זמן במחיצת הוריי, אך שמרתי הכול בפנים.
עכשיו אני לא צריכה לסבול את החרא הזה יותר. אני יכולה לומר להם ללכת להזדיין, לנשק לי בתחת ולשמור ממני מרחק.
כבר שנים שאני יודעת איפה טייסון נמצא, מאז אזרתי אומץ וחיפשתי אחריו. הייתי מוכרחה לעשות זאת. חוסר הידיעה כרסם אותי מבפנים. עקבותיו אבדו לי ביום שבו שחררתי אותו, ובאותו יום איבדתי גם את עצמי.
הכאב לא רק עלה מחדש אל פני השטח ביום שבו גיליתי שהוא גר בסנטה ברברה, במרחק של כמה שעות נסיעה מהמקום שממנו ברחתי – הוא הרס אותי שוב, מחדש. הוא גם הביא לסיומם את נישואיי שהתפוררו ממילא ואת מערכת יחסיי עם בעלי, שהייתה מבוססת על שקרים. פשוט לא ידעתי איך להמשיך הלאה. רוברט הוא אדם נפלא, לא הגיע לו לחיות בגיהינום שהעברתי אותו. הוא קיבל את זה כמו אלוף. הוא אמר לי ששנינו ראויים לאושר ושעליי לצאת ולמצוא את האושר שלי. נדרשו לי כמה שנים כדי לעשות את זה.
"לין."
המזכירה שלי, מגי, קוטעת את מחשבותיי. אני מסתובבת ומביטה באישה בת החמישים ואחת שאינה רק המזכירה שלי, היא גם חברתי היחידה בעיר הזאת. מגי גרה ברחוב שלי, בבית השכן. נפגשנו בחוף כמה ימים לאחר שעברתי לגור כאן. התחברנו מייד כשהיא שאלה אם אכפת לי שהיא תביא את שני נכדיה הקטנים לשחות ולשחק ברצועת החוף הקטנה שלי. הערצתי אותה. היא הייתה האימא שתמיד רציתי ואשת סוד שידעה עליי הכול תוך זמן קצר. קשר חזק נרקם בינינו.
"סליחה, מגי. בדיוק סיימתי שיחה עם אימא שלי. אעזור לך לסיים להניח דברים במקום." אני מתכוננת לעמוד, אבל היא רוכנת מעל השולחן, מבטה מודאג.
"זה לא העניין. סיימתי," היא לוחשת.
"טוב, זה היה מהיר. הכול בסדר?" אני תוהה. היא מפחידה אותי כשאני רואה את כתפיה מתאבנות ובעיניה מבט רציני, כאילו היא מצפה שאקרא את מחשבותיה.
"ג'וד וסטברוק בקבלה. הוא דורש לדבר איתך."
עיניי מתרחבות ואני בולעת את הרוק. ג'וד הוא שכן שלי. הוא, בדיוק כמו חברתו, בנו וכל יתר חבריו של טייסון, בורחים ממני כמו ממגפה בכל פעם שהם רואים אותי. לא דיברתי עם האיש מאז ניסיתי לעזור להם כשאיזו סטוקרית פסיכית רצתה לפגוע בהם. זמן קצר לאחר מכן עזבתי, נסעתי לגור עם אחותי לריסה בלוס אנג'לס לכמה שבועות. לא נשארתי כדי להיות איתה – רציתי לבלות עם אחייניתי בת העשר, אליזבת. לאחר מכן עברתי למלון בצד השני של העיר.
העסקתי את עצמי עם קבלנים כששיפצתי מבנה שקניתי כדי שישמש אותי כמשרד ונמנעתי מלחזור לביתי החדש עד ששמעתי שטייסון חזר. מדהים אילו דברים שומעים כשיושבים על המרפסת כשהבתים צמודים כל־כך זה לזה. שמעתי את ג'וד ואת ויויאן מדברים על כך שכדאי מאוד לטייסון שיחזור לחתונה של רידיק. חיכיתי עד היום שלפני החתונה וחזרתי לבית כדי לישון בו בלילה. התחבאתי וחיכיתי לו.
ביום שבו עזבתי, שפתיו של טייסון נעו בקצב רצחני כשאמר לי שהוא לא רוצה שום קשר איתי. אבל עיניו... העיניים ששיננתי בליבי, העיניים שבהן יכולתי לספור כל כתם זהב המשולב באישוניו הירוקים־כהים – העיניים האלה סיפרו לי סיפור אחר לחלוטין. הוא היה שבור בדיוק כמוני. אולי אפילו יותר ממני.
"תכניסי אותו," אני אומרת בקוצר רוח, טון קולי השלילי לא מכוון כלפיה. אני בטוחה שהיא יודעת למה הוא כאן עכשיו ושלא מדובר בביקור נימוסין. הוא רוצה לדעת מה קורה.
טוב, יש לי חדשות בשבילו. הוא לא יוציא ממני כלום; לא עד שאדבר עם טייסון ואסביר לו שבזמנו חשבתי שאני נותנת לו הזדמנות לחיות חיים שבהם לא אהיה עליו לעול. כמה טעיתי. אלה חיים שאיש מאיתנו לא יכול לקבל בחזרה. אין לי שום ספק מדוע ג'וד הופיע כאן. הוא רוצה שאעזוב ושלא אחזור לעולם. הוא עומד לקבל קריאת השכמה רצינית כי נמאס לי לוותר ולהפגין חולשה. כל מה שיש לו לומר לי לא ישתווה לגיהינום שעברתי ושרדתי ומבחינתי הוא יכול ללכת להזדיין כמו כל היתר.
"בסדר. רק שתדעי שאני כאן בחוץ, אם תצטרכי אותי. אני מחבבת את ג'וד, הוא תמיד התנהג אליי יפה, אבל לא אחשוש להעמיד אותו במקום, כי אני בצד שלך, את שומעת אותי?" קולה מתרומם מספיק כדי לאפשר גם לו לשמוע אותה.
"את יודעת שאעשה כן," אני מרגיעה אותה בכל הביטחון שבעולם. קרביי רועדים כשהיא יוצאת ברוח קלילה וחמימה שמפנה את מקומה לצינה המקפיאה שמביא איתו מבטו הקר של ג'וד. הוא סוגר את הדלת מאחוריו, עומד במקום ומיישיר אליי מבט.
"המבט המאיים שלך אולי יעבוד על הפושעים שאתה תופס. אני מבטיחה לך, ג'וד, שהוא לא עובד עליי. עכשיו, אפשר לעזור לך במשהו?"
כן, אני יודעת שטייסון והחברים שלו שוטרים. אני יודעת הכול עליהם. הוא התגייס לצבא זמן קצר אחרי שעזבתי אותו, כפי שתכנן. הוא רודף שמלות, שוכב עם כל מה שזז, שותה ונקלע לקטטות. הוא כועס, מריר וחסר שליטה והכול בגללי. למדתי לזהות את תסמיניו של אדם שבור. למדתי לזהות את התסמינים האלה אצלי.
אני יודעת מעט מאוד על הזמן שבילה באזורי הלחימה. אני בטוחה שחלק מהכעס שלו נובע ממה שחווה שם. חששתי לחייו מדי יום. התעדכנתי בחדשות בשעה שהאימה הכבידה על כתפיי בכל רגע שבו היה בחו"ל. אני גאה בו על מה שעשה בחייו. הילדות שלו והסביבה שבה גדל אמורות היו להפוך אותו לפושע אך הוא גדל להיות איש עטור כבוד. חייל שנעשה שוטר. לא יכולתי לבקש לעצמי גבר טוב ממנו.
עדיין לא הצלחתי לשחרר אותו. הגבר שעזבתי קינן בשברי ליבי ומעולם לא הפסקתי לייחל לכך שהחיים שלנו היו מתגלגלים בצורה אחרת, שהגורל לא היה מכה בי ושומט את הקרקע תחתיי, גוזל את הסיכוי שלנו לאושר. אהבתי את טייסון מהרגע הראשון שבו עיניי נחו עליו. חשבתי שעם הזמן ובעזרת טיפול פסיכולוגי אצליח להפסיק לאהוב אותו. לא חשבתי שיש סיכוי שאהבה תוכל להמשיך להיות חזקה כל־כך גם חודשים ושנים לאחר שנגמרה ושתשרוד גם אחרי עשור. הזיכרונות היקרים שנצרתי בתוכי עלו אל פני השטח ברגע שראיתי אותו, ונזכרתי בנשיקות הגנובות, בגופינו שהיו סבוכים זה בזה. הלבבות שלנו היו גדושים בהבטחות שהבטחנו זה לזה ואילו אני הפרתי את כולן ושברתי אותו בתהליך. שברתי גם את עצמי. אני כאן כדי לתקן את המצב, איכשהו.
אני שומרת על רוגע ושולחת אל ג'וד מבט בשעה שכל תא בגופי נסער ורוטט. קרביי מתהפכים באי נוחות וזיעה מבצבצת על עורי. אבל לא אמעד ואתן לו לראות כמה נוכחותו מפחידה אותי.
"כשטייסון אמר לי שזאת את, לא רציתי להאמין. התפללתי שתיעלמי, שתחזרי לחור שלך ותתרחקי ממנו. אחרי שראיתי מה זה עושה לו, שיניתי את דעתי. לפני שאסביר לך למה, לדעתי, את חייבת לי הסבר לגבי התוכניות שלך, אני רוצה שתדעי שלא באתי לכאן כדי לאיים עלייך. באתי כדי לומר לך שאם הסיבות שלך לא הגונות, אני פאקינג אחסל אותך."
בהצלחה עם זה. אי אפשר לחסל משהו שכבר מת מזמן.
"אני לא חייבת לך כלום," אני רושפת. הקול שלי מתנשא, אפילו באוזניי. איך הוא מעז להיכנס לכאן ולדרוש ממני דברים בעוד אני רק ניסיתי להיות נחמדה, אבל הם רק הרימו את האף שלהם גבוה באוויר ברגע שגילו מי אני. אני מבינה למה הם מתנהגים כאילו אני לא קיימת ועדיין זוכרת איך כולם התעלמו ממני בערב חתונתם של רידיק וקורה. הם ידעו שאני עומדת וצופה בהם, עיניי דבוקות לאיש בחליפה האפורה־כהה ובעניבה הסגולה בעודי מצטערת שאני לא איתו. אהבתי את האופן שבו עיניו הכהות נצצו תחת קרני השמש האחרונות שהאירו את פניו המחוספסות. את האופן שבו החליק לאחור את שערו הבלונדיני־כהה. את האופן שבו כל צעד שלו בחול הדגיש את ירכיו העבות, החטובות והשריריות. הז'קט שלו היה מתוח על הררי השרירים שבזרועותיו, על גבו ועד לישבנו המוצק. אהבתי הכול. הכול חוץ מהעובדה שהוא התעלם ממבטי וסירב להכיר בקיומי.
אני רוצה לשאול אותו מה זה עושה לטייסון אך המילים נתקעות בגרוני. ג'וד לא יענה לי, בדיוק כפי שאני לא יכולה לענות לו. זה לא עניינו מבחינתי.
"כאן את פאקינג טועה. טייסון מרוסק. הנוכחות שלך כאן עושה לו בלגן בראש ועכשיו את דופקת לו גם את העבודה. הוא חבר שלי, אח שלי, ופגעת בו מספיק. או שתסבירי לי בדיוק מה את מתכננת או שתודיעי לי שתתרחקי ממנו, או ש... שאלוהים יעזור לי, לין."
"או שמה?" אני נעמדת, מניחה את ידיי על השולחן ורוכנת לעברו. "תרחיק אותי מהעיר? תהרוס לי את המוניטין? תעצור אותי? לא תצליח להפחיד אותי בקלות כזאת, ג'וד. אין שום דבר שתוכל לעשות או לומר כדי להבריח אותי. מאוחר מדי למחילה ואני יודעת אז זה. אני לא כאן כדי לפגוע בו ולא מזיז לי אם אתה מאמין לי או לא. הוא לא סיפר לך כלום, נכון?"
אני משחקת באש ויורקת אותה במעגל סביב רגליו. זה משחק מסוכן ובאמת שלא אכפת לי מה חושב עליי האיש הזחוח הזה. שום דבר לא מעניין אותי כבר שנים חוץ מטייסון. ג'וד והרוע שלו לא יפגעו בי יותר מכפי שכבר פגעתי בעצמי.
אני מבהילה אפילו את עצמי. מעולם לא התנגדתי למישהו בצורה כזאת קודם לכן. זה כנראה היום המתאים להגן על עצמי.
"לא, הוא לא אמר. מאיזו סיבה לא ברורה, הוא מגן עלייך. מה הסיפור? בגדת בו? ילדת את התינוק שלו ומסרת אותו לאימוץ?"
שאלוהים יעזור לי. משהו בתוכי הרגע התרסק. "צא החוצה," אני מרימה את קולי, גופי מתחיל לרעוד ללא שליטה. "באיזו חוצפה אתה מעז להיכנס לכאן ולדבר אליי ככה? אתה לא מבין כלום."
קולי נסדק. אני צריכה שיצא מכאן לפני שאתמוטט. הוא מתקרב לאמת ואני נשברת. אסור שיראה אותי ככה. אסור שיפרק אותי בעיניו העזות, המסתתרות מאחורי המשקפיים שלו. לא לפני שאספר לטייסון הכול.
"מעולם לא בגדתי בו ואם היה מתמזל מזלי להיות האימא של הילד שלו, לעולם לא הייתי מוסרת אותו. לך בבקשה," אני אומרת, מתאמצת שלא לפקוע את מיתרי גרוני כי הם עלולים להתפוצץ בקול צורמני שעלול לנפץ זכוכית.
אני לא יכולה לרסן יותר את הכאב. דמעות מתחילות לזלוג, רגשותיי נסדקים ומתפוררים. הוא מגן עליי בכך שלא מספר להם. למה? אין על מה להגן. זו לא הבעיה שלו. וידאתי את זה כשעזבתי. מבחינתו, לא אמורה להיות לזה שום משמעות.
אני מתיישבת לפני שרגליי יתמוטטו. דמעותיי הופכות ליפחות וצורבות את עיניי, סותמות את אפי. אני עוצמת את עיניי כדי שלא אצטרך לראות את האיש הזה שמח לאידי, כדי שלא אצטרך לראות את הסיפוק שבפניו בידיעה ששבר אותי. אלוהים, הלוואי שהייתי עושה דברים אחרת, הלוואי שהייתי סומכת על הלב ואומרת לטייסון מה קורה. ידעתי שהרסתי אותו ואני עושה זאת שוב. אסור לי סתם להסתלק. לא הפעם.
"הנה."
אני קופאת לנוכח העדינות בקולו של ג'וד ופוקחת את עיניי שהיו עצומות בחוזקה. אני לוקחת את קופסת הממחטות שהוא מושיט לי. "אני מתנצל על שציערתי אותך. באמת סליחה. אני דואג לו ולך יש את כל התשובות. מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שבבקשה, תעשי משהו. מה שמתרחש כעת מחסל אותו."
אלוהים, בקשתו מפרקת אותי. היא מעלה אל פני השטח כל זיכרון שניסיתי לקבור. "איפה הוא?"
