ענת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ענת
הוספה למועדפים
1.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אילנית דוקרקר ילידת 1976, נולדה וגדלה באשדוד. למדה בבי"ס ממלכתי דתי ובתיכון דתי. בשנת 2002 עברה לגור באילת שם התמקצעה כטבחית. באילת הכירה את זוגתה, ומאז הן ביחד.

תקציר

חיי ענת משתנים
 
כאשר רונית,
 
חברת ילדות,
 
במקרה נתקלת בה.
 
הדלת שענת פתחה
 
מעמיד אותה בפני החלטות
 
שנמנעה מהן.
 
 
 
אילנית דוקרקר ילידת 1976, למדה בבי”ס ממלכתי דתי ובתיכון דתי. גדלה באשדוד. בשנת 2002 הכירה את זוגתה באילת, ומאז הן ביחד.

פרק ראשון

אני חוזרת מהעבודה. מחנה את האוטו, נועלת.
נכנסת לשער ולבית, נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול.
השכנה מיה. ודווקא כשאני חושבת על זה... השכנה מיה בדיוק יוצאת ומתוך חטטנות ודחיפת האף כרגיל והיא שואלת:
"חזרת מאוחר? הכל בסדר? חזרת מ..."
ולא נתתי לה לסיים את דבריה. חזרתי והכל בסדר ולילה טוב.
אגב, יש לי ממחטה, את צריכה? אני אומרת בציניות ומגחכת לעצמי, מנסה לרמוז לה על האף החטטני.
אבל זה לא יעזור כי היא כזו ואני בטח לא אשנה אותה.
או... סוף סוף בבית. הדלקתי דוד ושמתי מים לקפה.
הקפה על השולחן ואז אני נעלמת, חושבת עליך, על מה שהיה ואיך זה נגמר, איך נתתי לזה לקרות, לתת לך לברוח ממני ככה ולא לנסות להחזיק או לתת לך תקוה להישאר... למרות כל מה עבר עלינו.
אני נגררת למחשבות, אליך, אל מי שהיינו ואיך נפרדנו כך.
צלצול הטלפון מבהיל אותי ומעבר לקו עידו מדבר:
"הי ממי, מה קורה?"
הלו, אני מסדירה את נשימתי.
ועידו שואל:
"מאיפה הוצאתי אותך? את בסדר?"
אני בסדר. מה שלומך עידו?
"אני לא כל כך טוב. שוב רבתי איתה. אני לא יכול יותר לחיות ככה. אני כבר רוצה לעזוב. איך אפשר עם כל הצעקות ולריב איתה על כל שטות?"
עידו תפסיק כבר. כבר דברנו על זה עשרות פעמים ואתה יודע בדיוק מה הבעיה שלכם, יועץ.
"אוי.. מה קרה לך?! את עוינת, ענת".
הוצאת אותי ממחשבות עליה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.
על ההזדמנות שהיתה לי איתה ואיך זה נגמר.
"ענת, את זוכרת את המצבים שהייתן בהם? את יודעת שאת אוהבת אותה והיא מאוהבת בך. את לא יכולה לעצור את החיים שלה רק בגלל שאת כבר לא מאוהבת בה. תני לה לנסות להגיע לשקט שהיא רוצה. גם אם היית מצליחה ומשכנעת את עצמך ואכן הייתן ביחד, היית מצטערת על כך כל חייך. היא לא בשבילך והיא לא אתך עכשיו. גם אחרי כל מה שקרה ביניכן, הטרוף שלה והתסכול שלך זה לא היה יכול להיגמר טוב. היא נסעה לחפש את עצמה ולהחליט אם היא רוצה אותך איתה ואם היא תוכל למתן את האובססיביות כלפיך."
טוב, יתכן ואתה צודק.
"אני צודק נקודה."
מה אתה הולך לעשות עם זוגתך?
"אני לא יודע אבל זה לא יכול להמשך כך. אולי באמת אציע לה ללכת אתי ליועץ זוגי. מה את אומרת, ענת, זה יצליח?"
זה יצליח, עידו, אבל אם לא, אז זה לא.
"טוב, אני בדיוק בכניסה לבית. נדבר?"
כן עידו, נדבר. ביי.
אני נכנסת להתקלח ומתארגנת למיטה. אני לא מצליחה להירדם.
עוד מעט יצוץ האור ואני לא נרדמת. אני שוב חושבת עליך.
על מה שהיה ועל מה שקרה. איך שנפגשנו ואמרת לי בפעם הראשונה שאני מוצאת חן בעינייך, ואני לא הבנתי את המשמעות. חשבתי שאת אומרת את זה כי הצלחנו לדבר על כל דבר בלי להרגיש איך הזמן טס. רק אחרי שהגעתי לבית הבנתי.
איזה פספוס. אהבתי אותך, רציתי את לבך ורציתי אותך וזה מה שקרה.
התאהבנו אחת בשנייה בלי כוונה ובלי להרגיש.
הנגיעה שלי אצלך בלב והמגע שלך אצלי בנשמה, גררו אותנו לאהבה מדהימה ואחר כך לתסכול שהרס כל אחת בנפרד וביחד.
כל כך הרבה פעמים שדברנו על כך כבר לא יכולתי להסביר לך, לא בפעם השלישית ובטח לא בפעם העשירית. המריבות היו מגיעות עד למצב שבו היית יוצאת מהבית ונעלמת לשעות ארוכות. היית חוזרת כאילו כלום לא קרה. ואני הייתי מכניסה לעצמי מחשבות שאולי קרה לך משהו או עשית לעצמך נזק.
ואני מתחילה שוב לבכות, איזו פתטית אני.
לא יכולה להחזיק את הדמעות, מנוזלת, ומתחיל לכאוב לי הראש.
כשהשעון צלצל התעוררתי עם כאב ראש חזק. לא זוכרת מתי נרדמתי פשוט נעלמתי. אני מתקלחת ומתארגנת לעבודה את הקפה אשתה כבר בדרך לעבודה.

אילנית דוקרקר ילידת 1976, נולדה וגדלה באשדוד. למדה בבי"ס ממלכתי דתי ובתיכון דתי. בשנת 2002 עברה לגור באילת שם התמקצעה כטבחית. באילת הכירה את זוגתה, ומאז הן ביחד.

עוד על הספר

ענת אילנית ק. דוקרקר
אני חוזרת מהעבודה. מחנה את האוטו, נועלת.
נכנסת לשער ולבית, נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול.
השכנה מיה. ודווקא כשאני חושבת על זה... השכנה מיה בדיוק יוצאת ומתוך חטטנות ודחיפת האף כרגיל והיא שואלת:
"חזרת מאוחר? הכל בסדר? חזרת מ..."
ולא נתתי לה לסיים את דבריה. חזרתי והכל בסדר ולילה טוב.
אגב, יש לי ממחטה, את צריכה? אני אומרת בציניות ומגחכת לעצמי, מנסה לרמוז לה על האף החטטני.
אבל זה לא יעזור כי היא כזו ואני בטח לא אשנה אותה.
או... סוף סוף בבית. הדלקתי דוד ושמתי מים לקפה.
הקפה על השולחן ואז אני נעלמת, חושבת עליך, על מה שהיה ואיך זה נגמר, איך נתתי לזה לקרות, לתת לך לברוח ממני ככה ולא לנסות להחזיק או לתת לך תקוה להישאר... למרות כל מה עבר עלינו.
אני נגררת למחשבות, אליך, אל מי שהיינו ואיך נפרדנו כך.
צלצול הטלפון מבהיל אותי ומעבר לקו עידו מדבר:
"הי ממי, מה קורה?"
הלו, אני מסדירה את נשימתי.
ועידו שואל:
"מאיפה הוצאתי אותך? את בסדר?"
אני בסדר. מה שלומך עידו?
"אני לא כל כך טוב. שוב רבתי איתה. אני לא יכול יותר לחיות ככה. אני כבר רוצה לעזוב. איך אפשר עם כל הצעקות ולריב איתה על כל שטות?"
עידו תפסיק כבר. כבר דברנו על זה עשרות פעמים ואתה יודע בדיוק מה הבעיה שלכם, יועץ.
"אוי.. מה קרה לך?! את עוינת, ענת".
הוצאת אותי ממחשבות עליה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.
על ההזדמנות שהיתה לי איתה ואיך זה נגמר.
"ענת, את זוכרת את המצבים שהייתן בהם? את יודעת שאת אוהבת אותה והיא מאוהבת בך. את לא יכולה לעצור את החיים שלה רק בגלל שאת כבר לא מאוהבת בה. תני לה לנסות להגיע לשקט שהיא רוצה. גם אם היית מצליחה ומשכנעת את עצמך ואכן הייתן ביחד, היית מצטערת על כך כל חייך. היא לא בשבילך והיא לא אתך עכשיו. גם אחרי כל מה שקרה ביניכן, הטרוף שלה והתסכול שלך זה לא היה יכול להיגמר טוב. היא נסעה לחפש את עצמה ולהחליט אם היא רוצה אותך איתה ואם היא תוכל למתן את האובססיביות כלפיך."
טוב, יתכן ואתה צודק.
"אני צודק נקודה."
מה אתה הולך לעשות עם זוגתך?
"אני לא יודע אבל זה לא יכול להמשך כך. אולי באמת אציע לה ללכת אתי ליועץ זוגי. מה את אומרת, ענת, זה יצליח?"
זה יצליח, עידו, אבל אם לא, אז זה לא.
"טוב, אני בדיוק בכניסה לבית. נדבר?"
כן עידו, נדבר. ביי.
אני נכנסת להתקלח ומתארגנת למיטה. אני לא מצליחה להירדם.
עוד מעט יצוץ האור ואני לא נרדמת. אני שוב חושבת עליך.
על מה שהיה ועל מה שקרה. איך שנפגשנו ואמרת לי בפעם הראשונה שאני מוצאת חן בעינייך, ואני לא הבנתי את המשמעות. חשבתי שאת אומרת את זה כי הצלחנו לדבר על כל דבר בלי להרגיש איך הזמן טס. רק אחרי שהגעתי לבית הבנתי.
איזה פספוס. אהבתי אותך, רציתי את לבך ורציתי אותך וזה מה שקרה.
התאהבנו אחת בשנייה בלי כוונה ובלי להרגיש.
הנגיעה שלי אצלך בלב והמגע שלך אצלי בנשמה, גררו אותנו לאהבה מדהימה ואחר כך לתסכול שהרס כל אחת בנפרד וביחד.
כל כך הרבה פעמים שדברנו על כך כבר לא יכולתי להסביר לך, לא בפעם השלישית ובטח לא בפעם העשירית. המריבות היו מגיעות עד למצב שבו היית יוצאת מהבית ונעלמת לשעות ארוכות. היית חוזרת כאילו כלום לא קרה. ואני הייתי מכניסה לעצמי מחשבות שאולי קרה לך משהו או עשית לעצמך נזק.
ואני מתחילה שוב לבכות, איזו פתטית אני.
לא יכולה להחזיק את הדמעות, מנוזלת, ומתחיל לכאוב לי הראש.
כשהשעון צלצל התעוררתי עם כאב ראש חזק. לא זוכרת מתי נרדמתי פשוט נעלמתי. אני מתקלחת ומתארגנת לעבודה את הקפה אשתה כבר בדרך לעבודה.