נסיכת האפר 2 - גבירת העשן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נסיכת האפר 2 - גבירת העשן
מכר
מאות
עותקים
נסיכת האפר 2 - גבירת העשן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נסיכת האפר 2 - גבירת העשן

4.8 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לורה סבסטיאן

לאורה סבסטיאן גדלה בדרום פלורידה ולמדה במכללת סוואנה לאמנות ועיצוב. כיום היא מתגוררת וכותבת בעיר ניו יורק. לאורה היא מחברת הספרים ״נסיכת האפר״, ״גבירת העשן״ ו״מלכת הגחלת״. 

תקציר

אמא שלי היתה מלכת השלום, אבל אני יודעת היטב ששלום אינו מספיק הקַייזֶר רצח את מלכת אַסְטְרֵיאָה כשבתה, הנסיכה תֵיאוֹדוֹסִיָה, היתה רק בת שש. הוא השתלט על הארמון והחזיק בנסיכה הצעירה כאסירה.

תֵיאוֹ קיבלה את הכינוי "נסיכת האפר" וספגה עינויים והשפלות כאות אזהרה לאנשי אסטריאה הכבושה. אבל הקייזר לא הבין שגם מוח חד יכול להיות כלי נשק מסוכן.

תיאו מצליחה לברוח מהארמון בעזרת בני ברית ואפילו לוקחת איתה כבן־ערובה את פְּרִינְץ סוֹרְן, בנו של הקייזר. עכשיו נמצאים הנסיכה הגולה, בני בריתה וסורן על הספינה "סְמוֹק", השייכת לדודתה של תיאו, פיראטית אגדית הידועה בשם "אימת־הדרקון". על המלכה לעתיד לגייס צבא כדי לשחרר את בני עמה מעול השלטון האכזרי של הקייזר. כולם אומרים לה שחתונה היא הדרך היחידה לכרות ברית ולגייס צבא, אבל היא נחושה בדעתה להציל את ארצה בלי לאבד את עצמה.

זהו הספר השני בסדרה המצליחה "נסיכת האפר". תיאודוסיה, הגיבורה המרתקת של לאורה סבסטיאן, שבתה לבבות בארצות הברית, ברחבי העולם וגם בישראל. כמו קודמו, כבש גבירת העשן את טבלאות רבי־המכר של "הניו־יורק טיימס".

פרק ראשון

הקדמה

 
אמא שלי אמרה לי פעם שאַסְטְרֵיאָה יכולה לשרוד אך ורק בדרכי שלום. אין לנו צורך בצבאות גדולים, היא אמרה, אין לנו צורך להכריח את הילדים שלנו להפוך ללוחמים. אנחנו לא מבקשים לעצמנו מלחמות כמו מדינות אחרות בניסיון לקחת יותר מכפי שנחוץ לנו. אסטריאה מספיקה, היא אמרה.
היא מעולם לא העלתה על דעתה שהמלחמה תבוא אלינו, בין שנבקש אותה ובין שלא. היא היתה עתידה לחיות משך זמן מספיק רק כדי לראות עד כמה נכשל השלום בהתמודדות עם להבי הברזל המחושל של הקאלוֹוַקסיאנים ועם חמדנותם הפראית.
אמא שלי היתה מלכת השלום, אבל אני יודעת היטב ששלום אינו מספיק.
 
 

לבד

 
הקפה המתובל מתוק על לשוני, ומכיל מנה נדיבה של דבש. כמו שקְרֵסֶנְטִיָה מזמינה אותו תמיד.
אנחנו יושבות בפביליון כמו שישבנו אלף פעמים בעבר, ספלי פורצלן מהבילים מעורסלים בידינו כדי להדוף את צינת אוויר הערב. לרגע אני מרגישה בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, ושתיקה נינוחה אופפת אותנו באוויר החשוך. התגעגעתי לשיחות איתה, אבל גם לזה התגעגעתי — לדרך שבה יכולנו לשבת יחד בלי להרגיש צורך למלא את השתיקה בשיחת חולין סתמית.
אבל זה טיפשי. איך אני יכולה להתגעגע אל קרֵס כשהיא יושבת ממש מולי?
היא צוחקת כאילו היא יכולה לקרוא את המחשבות שלי ומניחה את הספל על התחתית ברעש שמשקשק את עצמותַי. היא רוכנת מעבר לשולחן המוזהב כדי לתפוס את ידי הפנויה בשתי ידיה.
"אוי, ת'וֹרָה," היא אומרת, וקולה מזמר את שמי המזויף כאילו הוא מנגינה. "גם אני התגעגעתי אלייך. אבל בפעם הבאה לא אתגעגע."
לפני שאני מצליחה לפענח את משמעות דבריה, האור שמגיע מלמעלה משתנה, השמש נעשית זוהרת יותר ויותר עד שקרסנטיה מוארת לגמרי, כל סנטימטר מחריד מגופה. צווארה החרוך והמתפורר שנשרף והשחיר מהאֶנקַטריו שהוריתי להגיש לה, שׂערה הלבן והשברירי, שפתיה האפורות כמו תחליף הכתר שנהגתי לענוד.
פחד ואשמה מציפים אותי כשפיסות הפאזל מסתדרות לי בראש. אני זוכרת מה עשיתי לה; אני זוכרת מדוע עשיתי את זה. אני זוכרת את פניה מצדם האחר של סורגי התא שלי, מלאות זעם כשהיא אומרת שתריע על מותי. אני זוכרת שהסורגים הפכו לוהטים בַּמקום שנגעה בהם.
אני מנסה למשוך ממנה את ידי, אבל היא לופתת אותה בחוזקה, וחיוך הנסיכה־מהאגדות שלה מושחז לניבים שקצותיהם מכוסים אפר ודם. עורה יוקד כנגד עורי, חם יותר אפילו מעורו של בְּלֵייז. זו האש עצמה הנוגעת בעורי, ואני מנסה לצרוח, אבל שום קול לא בוקע מפי. אני מפסיקה לגמרי לחוש את היד, ולרגע אחד אני מרגישה הקלה, אבל אז אני משפילה מבט ורואה שהיא הפכה לאפר, התפוררה לאבק. האש עושה את דרכה במעלה זרועי ובמורד הזרוע האחרת, מתפשטת לרוחב החזה אל הַגֵּו, אל הרגליים ואל כפות הרגליים. ראשי מתלקח אחרון, והדבר הסופי שאני רואה הוא חיוכה המפלצתי של קרֵס.
"זהו. נכון ככה יותר טוב? עכשיו אף אחד לא יחשוב בטעות שאת מלכה."
 
 
 
העור שלי רטוב לגמרי כשאני מתעוררת, סדיני כותנה סבוכים סביב רגלַי ולחים מזיעה. בטני גועשת ומאיימת לפלוט את תכולתה, אף על פי שאני לא בטוחה אם אכלתי משהו שאפשר לפלוט, חוץ מכמה קרומי לחם אתמול בערב. אני מתיישבת במיטה, מניחה יד על הבטן כדי לייצב אותה וממצמצת כדי לסייע לעינַי להסתגל לחשיכה.
עובר רגע עד שאני קולטת שאני לא במיטה שלי, לא בחדר שלי, ובכלל לא בארמון. החלל קטן יותר, המיטה אינה אלא מיטה מתקפלת צרה עם מזרן דק וסדינים מרופטים ושמיכה. בטני מיטלטלת הצִדה ומתהפכת בצורה מעוררת בחילה, ואז אני מבינה שזו בכלל לא הבטן — החדר עצמו מתנדנד מצד לצד. הבטן רק מהדהדת את התנועה.
אירועי היומיים האחרונים מסתננים בחזרה למוחי. הצינוק, המשפט של הקייזר, אֶלְפִּיס מתה לרגלַי. אני זוכרת את סוֹרְן מציל אותי ואחר כך נכלא בעצמו. ברגע שהמחשבה עולה בראשי אני הודפת אותה. יש די והותר דברים שאני צריכה להרגיש אשמה לגביהם — לקיחת סורן כבן ערובה לא יכולה להיות אחד מהם.
אני בספינה סְמוֹק, אני נזכרת, בדרך לחורבות אֶנְגֶלְמָאר כדי להתחיל להשתלט בחזרה על אסטריאה. אני בתא שלי, לבד ומוגנת, בשעה שסורן אזוק בשלשלאות בתא המעצר.
אני עוצמת עיניים ומרכינה את ראשי בין הידיים, אבל מיד כשאני עושה זאת צפים במוחי פניה של קרֵס, כולה לחיים ורודות וגומות חן ועיניים אפורות תמימות, בדיוק כמו שנראתה בפעם הראשונה שפגשתי אותה. לבי נצבט בחזי למחשבה על הילדה שהיתה, על הילדה שאני הייתי, שנאחזה בה מכיוון שהיא היתה קרש ההצלה היחיד בחיי המסויטים. מהר מדי מתחלפת אותה תמונה של קרֵס לדמותה כפי שראיתי אותה בפעם האחרונה, עיניה האפורות הקרות רושפות שנאה ועור צווארה חרוך ומתפורר.
היא לא היתה אמורה להישאר בחיים אחרי הרעל. אלמלא ראיתי אותה במו עינַי, לא הייתי מאמינה שהיא שרדה. מצד אחד אני חשה הקלה על כך, אבל מצד שני לעולם לא אשכח איך היא הסתכלה עלי כשהבטיחה להחריב את אסטריאה עד היסוד, איך אמרה שתבקש מהקייזר לשמור אצלה את הראש שלי אחרי שיוציא אותי להורג.
אני צונחת לשכיבה על הגב ופוגעת בכרית הדקה בקול חבטה. כל גופי כואב מרוב תשישות, אבל מוחי הומה במערבולת של פעילות שאינה מראה שום סימן לרגיעה. ובכל זאת אני עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להדוף כל מחשבה על קרֵס, אף על פי שהיא ממשיכה להשתהות בשוליים, רוח רפאים של נוכחות.
החדר שקט מדי — שקט עד כדי כך שהוא מסגל לעצמו צליל משלו. אני שומעת אותו בחסרונם של צלילי הנשימה של הצללים שלי, של רחש תזוזותיהם המזעריות כשהם מתנועעים בעצבנות, של קול ההתלחשויות שלהם זה עם זה. זה שקט מחריש אוזניים. אני מתהפכת לצד אחד ואחר כך לצד האחר. אני נרעדת ומהדקת סביבי את השמיכה; אני חשה שוב באש מגעה של קרֵס ובועטת מעלי את השמיכה לגמרי, והיא נופלת בערימה על הרצפה.
אין סיכוי שהשינה תגיע בקרוב. אני קמה מהמיטה ומוצאת את גלימת הצמר העבה שהשאירה אֵימת־הדרקון בתא שלי. אני לובשת אותה מעל כתונת הלילה. היא מטביעה אותי, משתלשלת עד קרסולַי, חמימה וחסרת צורה. הבד מרופט, והיא הוטלאה פעמים רבות כל כך עד שקשה לי להאמין שנשאר משהו מהגלימה המקורית, אבל אני עדיין מעדיפה אותה על פני גלימות המשי המהודרות שהקייזר נהג להכריח אותי ללבוש.
כמו תמיד, המחשבה על הקייזר גורמת ללהבת הזעם שבקרבי להתלקח באש עזה יותר, עד שהיא חורכת את כל־כולי, הופכת את דמי ללָבה. זו תחושה שמפחידה אותי גם בשעה שאני מתענגת עליה. בלייז הבטיח לי פעם שאני אצית את האש שתשרוף את גופו של הקייזר לאפר, ונראה לי שהתחושה לא תשכך עד שאעשה זאת.

לורה סבסטיאן

לאורה סבסטיאן גדלה בדרום פלורידה ולמדה במכללת סוואנה לאמנות ועיצוב. כיום היא מתגוררת וכותבת בעיר ניו יורק. לאורה היא מחברת הספרים ״נסיכת האפר״, ״גבירת העשן״ ו״מלכת הגחלת״. 

נסיכת האפר 2 - גבירת העשן לורה סבסטיאן

הקדמה

 
אמא שלי אמרה לי פעם שאַסְטְרֵיאָה יכולה לשרוד אך ורק בדרכי שלום. אין לנו צורך בצבאות גדולים, היא אמרה, אין לנו צורך להכריח את הילדים שלנו להפוך ללוחמים. אנחנו לא מבקשים לעצמנו מלחמות כמו מדינות אחרות בניסיון לקחת יותר מכפי שנחוץ לנו. אסטריאה מספיקה, היא אמרה.
היא מעולם לא העלתה על דעתה שהמלחמה תבוא אלינו, בין שנבקש אותה ובין שלא. היא היתה עתידה לחיות משך זמן מספיק רק כדי לראות עד כמה נכשל השלום בהתמודדות עם להבי הברזל המחושל של הקאלוֹוַקסיאנים ועם חמדנותם הפראית.
אמא שלי היתה מלכת השלום, אבל אני יודעת היטב ששלום אינו מספיק.
 
 

לבד

 
הקפה המתובל מתוק על לשוני, ומכיל מנה נדיבה של דבש. כמו שקְרֵסֶנְטִיָה מזמינה אותו תמיד.
אנחנו יושבות בפביליון כמו שישבנו אלף פעמים בעבר, ספלי פורצלן מהבילים מעורסלים בידינו כדי להדוף את צינת אוויר הערב. לרגע אני מרגישה בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, ושתיקה נינוחה אופפת אותנו באוויר החשוך. התגעגעתי לשיחות איתה, אבל גם לזה התגעגעתי — לדרך שבה יכולנו לשבת יחד בלי להרגיש צורך למלא את השתיקה בשיחת חולין סתמית.
אבל זה טיפשי. איך אני יכולה להתגעגע אל קרֵס כשהיא יושבת ממש מולי?
היא צוחקת כאילו היא יכולה לקרוא את המחשבות שלי ומניחה את הספל על התחתית ברעש שמשקשק את עצמותַי. היא רוכנת מעבר לשולחן המוזהב כדי לתפוס את ידי הפנויה בשתי ידיה.
"אוי, ת'וֹרָה," היא אומרת, וקולה מזמר את שמי המזויף כאילו הוא מנגינה. "גם אני התגעגעתי אלייך. אבל בפעם הבאה לא אתגעגע."
לפני שאני מצליחה לפענח את משמעות דבריה, האור שמגיע מלמעלה משתנה, השמש נעשית זוהרת יותר ויותר עד שקרסנטיה מוארת לגמרי, כל סנטימטר מחריד מגופה. צווארה החרוך והמתפורר שנשרף והשחיר מהאֶנקַטריו שהוריתי להגיש לה, שׂערה הלבן והשברירי, שפתיה האפורות כמו תחליף הכתר שנהגתי לענוד.
פחד ואשמה מציפים אותי כשפיסות הפאזל מסתדרות לי בראש. אני זוכרת מה עשיתי לה; אני זוכרת מדוע עשיתי את זה. אני זוכרת את פניה מצדם האחר של סורגי התא שלי, מלאות זעם כשהיא אומרת שתריע על מותי. אני זוכרת שהסורגים הפכו לוהטים בַּמקום שנגעה בהם.
אני מנסה למשוך ממנה את ידי, אבל היא לופתת אותה בחוזקה, וחיוך הנסיכה־מהאגדות שלה מושחז לניבים שקצותיהם מכוסים אפר ודם. עורה יוקד כנגד עורי, חם יותר אפילו מעורו של בְּלֵייז. זו האש עצמה הנוגעת בעורי, ואני מנסה לצרוח, אבל שום קול לא בוקע מפי. אני מפסיקה לגמרי לחוש את היד, ולרגע אחד אני מרגישה הקלה, אבל אז אני משפילה מבט ורואה שהיא הפכה לאפר, התפוררה לאבק. האש עושה את דרכה במעלה זרועי ובמורד הזרוע האחרת, מתפשטת לרוחב החזה אל הַגֵּו, אל הרגליים ואל כפות הרגליים. ראשי מתלקח אחרון, והדבר הסופי שאני רואה הוא חיוכה המפלצתי של קרֵס.
"זהו. נכון ככה יותר טוב? עכשיו אף אחד לא יחשוב בטעות שאת מלכה."
 
 
 
העור שלי רטוב לגמרי כשאני מתעוררת, סדיני כותנה סבוכים סביב רגלַי ולחים מזיעה. בטני גועשת ומאיימת לפלוט את תכולתה, אף על פי שאני לא בטוחה אם אכלתי משהו שאפשר לפלוט, חוץ מכמה קרומי לחם אתמול בערב. אני מתיישבת במיטה, מניחה יד על הבטן כדי לייצב אותה וממצמצת כדי לסייע לעינַי להסתגל לחשיכה.
עובר רגע עד שאני קולטת שאני לא במיטה שלי, לא בחדר שלי, ובכלל לא בארמון. החלל קטן יותר, המיטה אינה אלא מיטה מתקפלת צרה עם מזרן דק וסדינים מרופטים ושמיכה. בטני מיטלטלת הצִדה ומתהפכת בצורה מעוררת בחילה, ואז אני מבינה שזו בכלל לא הבטן — החדר עצמו מתנדנד מצד לצד. הבטן רק מהדהדת את התנועה.
אירועי היומיים האחרונים מסתננים בחזרה למוחי. הצינוק, המשפט של הקייזר, אֶלְפִּיס מתה לרגלַי. אני זוכרת את סוֹרְן מציל אותי ואחר כך נכלא בעצמו. ברגע שהמחשבה עולה בראשי אני הודפת אותה. יש די והותר דברים שאני צריכה להרגיש אשמה לגביהם — לקיחת סורן כבן ערובה לא יכולה להיות אחד מהם.
אני בספינה סְמוֹק, אני נזכרת, בדרך לחורבות אֶנְגֶלְמָאר כדי להתחיל להשתלט בחזרה על אסטריאה. אני בתא שלי, לבד ומוגנת, בשעה שסורן אזוק בשלשלאות בתא המעצר.
אני עוצמת עיניים ומרכינה את ראשי בין הידיים, אבל מיד כשאני עושה זאת צפים במוחי פניה של קרֵס, כולה לחיים ורודות וגומות חן ועיניים אפורות תמימות, בדיוק כמו שנראתה בפעם הראשונה שפגשתי אותה. לבי נצבט בחזי למחשבה על הילדה שהיתה, על הילדה שאני הייתי, שנאחזה בה מכיוון שהיא היתה קרש ההצלה היחיד בחיי המסויטים. מהר מדי מתחלפת אותה תמונה של קרֵס לדמותה כפי שראיתי אותה בפעם האחרונה, עיניה האפורות הקרות רושפות שנאה ועור צווארה חרוך ומתפורר.
היא לא היתה אמורה להישאר בחיים אחרי הרעל. אלמלא ראיתי אותה במו עינַי, לא הייתי מאמינה שהיא שרדה. מצד אחד אני חשה הקלה על כך, אבל מצד שני לעולם לא אשכח איך היא הסתכלה עלי כשהבטיחה להחריב את אסטריאה עד היסוד, איך אמרה שתבקש מהקייזר לשמור אצלה את הראש שלי אחרי שיוציא אותי להורג.
אני צונחת לשכיבה על הגב ופוגעת בכרית הדקה בקול חבטה. כל גופי כואב מרוב תשישות, אבל מוחי הומה במערבולת של פעילות שאינה מראה שום סימן לרגיעה. ובכל זאת אני עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להדוף כל מחשבה על קרֵס, אף על פי שהיא ממשיכה להשתהות בשוליים, רוח רפאים של נוכחות.
החדר שקט מדי — שקט עד כדי כך שהוא מסגל לעצמו צליל משלו. אני שומעת אותו בחסרונם של צלילי הנשימה של הצללים שלי, של רחש תזוזותיהם המזעריות כשהם מתנועעים בעצבנות, של קול ההתלחשויות שלהם זה עם זה. זה שקט מחריש אוזניים. אני מתהפכת לצד אחד ואחר כך לצד האחר. אני נרעדת ומהדקת סביבי את השמיכה; אני חשה שוב באש מגעה של קרֵס ובועטת מעלי את השמיכה לגמרי, והיא נופלת בערימה על הרצפה.
אין סיכוי שהשינה תגיע בקרוב. אני קמה מהמיטה ומוצאת את גלימת הצמר העבה שהשאירה אֵימת־הדרקון בתא שלי. אני לובשת אותה מעל כתונת הלילה. היא מטביעה אותי, משתלשלת עד קרסולַי, חמימה וחסרת צורה. הבד מרופט, והיא הוטלאה פעמים רבות כל כך עד שקשה לי להאמין שנשאר משהו מהגלימה המקורית, אבל אני עדיין מעדיפה אותה על פני גלימות המשי המהודרות שהקייזר נהג להכריח אותי ללבוש.
כמו תמיד, המחשבה על הקייזר גורמת ללהבת הזעם שבקרבי להתלקח באש עזה יותר, עד שהיא חורכת את כל־כולי, הופכת את דמי ללָבה. זו תחושה שמפחידה אותי גם בשעה שאני מתענגת עליה. בלייז הבטיח לי פעם שאני אצית את האש שתשרוף את גופו של הקייזר לאפר, ונראה לי שהתחושה לא תשכך עד שאעשה זאת.