למי קראת פשיסט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למי קראת פשיסט
מכר
מאות
עותקים
למי קראת פשיסט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

למי קראת פשיסט

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'ונה גולדברג

ג'ונה גולדברג, מחברם של כמה ספרי עיון רבי־מכר, הוא מהאינטלקטואלים השמרנים המוכרים בארצות הברית. כעורכו הראשי של נשיונל רוויו וכפובליציסט מוביל, שמאמריו נדפסים במאות עיתונים ברחבי ארה"ב, קנה גולדברג לעצמו מוניטין כאחד הקולות המקוריים, השנונים והאמיצים בעולם הרעיונות האמריקני. 
למי קראת פשיסט? הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 

תקציר

"פשיסטים!"... "יודו-נאצים!"... "מזהה תהליכים"...
 
השיח הפוליטי בישראל ובמערב מתפוצץ מרוב עלבונות, האשמות וכינויי גנאי שמטיחים אנשי שמאל בבני הפלוגתא שלהם מימין. השלכת המילה "פשיסט" במהלך דיון פוליטי היא כלי שכיח ויעיל להשתקה ולדחיקה של כל דעה שאינה עולה בקנה אחד עם תפישת העולם ה"מתקדמת". 
 
אבל מי הם ה"פשיסטים" האמיתיים, בעצם?
 
למי קראת פשיסט? שזינק עם צאתו לאור לראש טבלת רבי המכר של הניו יורק טיימס, חשף כי שורשיו של הפשיזם במערב ינקו דווקא מהמסורת הפרוגרסיבית, הסוציאליסטית והמהפכנית, המעצימה את כוחה של המדינה על חשבון הקהילה והמסורת; ומנגד, שאבות השמאל הליברלי הנערצים חיבבו את הפשיזם לעיתים בגלוי, והובילו את ארה"ב בתקופות מסוימות אל סף ההתנהלות הפשיסטית. 
הספר הפך את השיח הפוליטי באמריקה על ראשו. 
 
מדוע שנאו הפשיסטים והנאצים את הדת ואת השוק החופשי?
 
מה הקשר בין תורת הגזע הנאצית לפוליטיקת הזהויות של ימינו?
 
מדוע תכנן השמאל הפרוגרסיבי לחסל את העניים ואת השחורים?
 
מה הקשר בין הרומנטיקה הפגאנית של הנאצים לתורות העידן החדש?
 
ג'ונה גולדברג, מחברם של כמה ספרי עיון רבי־מכר, הוא מהאינטלקטואלים השמרנים המוכרים בארצות הברית. כעורכו הראשי של נשיונל רוויו וכפובליציסט מוביל, שמאמריו נדפסים במאות עיתונים ברחבי ארה"ב, קנה גולדברג לעצמו מוניטין כאחד הקולות המקוריים, השנונים והאמיצים בעולם הרעיונות האמריקני. 
למי קראת פשיסט? הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 
 
 
“למי קראת פשיסט? מוכיח בדרך משכנעת ומשעשעת כי הפשיזם היה מראשיתו תנועה של השמאל".
New York Post
 
 
"ספר מנומק, מעמיק ומצחיק על נושא רציני מאוד".
Publishers Weekly

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית

מאת ד"ר רונן שובל

 
פשיסט הוא ימני שמנצח בוויכוח
 
— ג'ונה גולדברג
 
 
תצפיותיו של גלילאו גליליי היו העדויות הממשיות הראשונות לנכונות התאוריה של קופרניקוס, ששללה את מעמדו של כדור הארץ כמרכז היקום. הכנסייה הקתולית, כדרכן של כנסיות, לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו. הכנסייה הפרוגרסיבית לא אוהבת את ג'ונה גולדברג ואת מסקנותיו. כוהניה תקפו בחמת זעם את הספר שאתם אוחזים בידיכם. אומנם גולדברג אינו גלילאו, אבל הוא בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים. וכצפוי במצבים מעין אלה, הספר טיפס במהירות למקום הראשון במצעד רבי המכר של הניו יורק טיימס ונשאר שם כמה שבועות.
גולדברג (יליד 1969) הוא אחד הפובליציסטים המובילים בארה"ב. מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת ברחבי ארה"ב, והוא פרשן מבוקש בערוצי החדשות המובילים. וכעוצמת מעמדו הציבורי של גולדברג, כך גם עוצמת הביקורת והתסיסה שהספר עורר. אחרי הכול, קשה להתעלם מהתוכן העשיר והמרעיש של הספר, קשה להתעלם מברק התובנות הטמונות בו, וגם מסגנונו הייחודי קשה להתעלם. הספר הזה, על מאות מראי המקום שתומכים בו, הוא כתב סירוב מנומק ורהוט לשלל מוסכמות וקלישאות השולטות כיום בכיפה. גולדברג פשוט התעקש לתהות על קנקנן של הנחות יסוד ציבוריות הנחזות כמובנות מאליהן, והכול — מתוך חריפות מחשבה ואופקים רחבים.
למרות שפע המידע, התובנות והאנקדוטות שיוטח אל הקורא ב-500 העמודים הבאים, הספר נע בהיגיון ובעקביות על שני צירים עיקריים. ציר אחד — מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו. גולדברג בחן בקפידה מדעית את מקורותיו של הפשיזם, פירק אותם לגורמיהם, התחקה כבלש אחרי הלכי־רוח ותפישות אידאולוגיות, וחשף בהצלחה את האופן שבו חלחל הרעיון הפשיסטי מאירופה אל השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב והיכה בו שורש.
ציר שני, סמוי יותר, הוא הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג "פשיזם" כמילה נרדפת לימניות או שמרנות. כמו שגולדברג חוזר ואומר, "השמאל הבינלאומי שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט, בלי להיזקק לנימוקים או לעובדות. עם הזמן, כשהנאציזם נעשה מזוהה עם 'רוע צרוף', הפכה תווית הפשיסט והנאצי שימושית מאוד, כפי שהיא עד היום".
כך, "פשיזם" משמש אצל הליברלים בארה"ב, יורשיהם של הפרוגרסיבים, למעין קללה-לכל-עת; מטבע השמור בלעדית לשמאל להגדרת כל מה ומי שאינו שמאל. אם תתמוך בנו, אתה טוב. אם לא, אתה פשיסט. ומאחר שיש הרבה אנשים שלא תומכים בו, השמאל רואה פשיסטים בכל מקום. כלומר, בכל מקום למעט במראָה. גולדברג מספק לשמאל מראה שהוא יתקשה לעצום עיניים מולה.
לפי גולדברג, השימוש במונח פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון. זוהי ספירלת ההשתקה; הדרך שבה אמצעי התקשורת מעצבים את דעת הקהל, באמצעות יצירת אשליה הקושרת בין דעה "לגיטימית" של "הרוב" לדעה "קיצונית" של "מיעוט". הצופה, שנרתע מהתייצבות בעמדת מיעוט, בוחר להצניע את עמדתו מאימת הביקורת. פשיסט הוא הרי אדם שכוונותיו רעות, וממילא תוכן דבריו לא דורש התייחסות. ואיש אינו רוצה לזכות בתיוג כזה. כך השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה. הדרה זו של עמדות בשיח, מעבירה בתחכום ובאלימות את המסר בדבר דעות "תקינות" ודעות "לא תקינות". באופן הזה מושתק הרוב הדומם (שעל כן הוא דומם...) ונוצרת "הסכמה כללית" מזויפת.
גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:
אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארצות הברית מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים... שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם.
 
האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמה, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" (שמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר), ובגין זכה, בין היתר, לפשקוויל הבא בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 1948: "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת חירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, בשיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".
ואילו היום — ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר — מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס "הימין השפוי והמתון" לעומת הימין העכשווי "הקיצוני והלאומני". פתאום השמאל מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו.
עניין השפיות, אגב, הוא מוטיב קבוע בהשמצות שנוהג להטיח השמאל בימין. אחרי הכול, הפיכת דעה לבעיה נפשית היא פרקטיקת הדרה יעילה למדי. רק לאחרונה קבעה הדוגמנית המלומדת יעל אבקסיס (בתאריך 14.3.19, בראיון לגלי צה"ל) ש"זה כבר לא ימין ושמאל, זה אנושיות נגד אי שפיות". השמאל — אנושי, הימין — לא שפוי. השמאל — ליברלי וטוב, הימין — פשיסטי ורע.
אך האמת היא שלא הימין הוא הראוי למילת הגנאי "פשיסט", אלא דווקא השמאל. במסגרת המסע האינטלקטואלי וההיסטורי שעורך גולדברג בספר, הוא מעמיד תופעות ומושגים פוליטיים כמו "פשיזם" (אך לא רק) על דיוקם, ואגב כך מנקה את שמו של הימין האמריקני מהרפש שהוטח בו. והמסע הזה הוא אישי לא פחות מכפי שהוא ציבורי.
גולדברג אינו מניח לליברלים של זמננו ליטול את כתר הליברליזם בקלות. הוא מזכיר לנו שמושגים ומונחים פוליטיים נשחקים ונבנים מחדש בהתמדה, ואגב כך אופיים ומשמעותם משתנים. גם מקומו של הליברליזם לא נפקד מתהליך זה. הוא מנתח באזמל חד את ההתרחשויות שהובילו את התנועה הפרוגרסיבית לדחות את רעיונות הליברליזם המקורי — זה המזוהה עם חירות אישית וכלכלית במסגרת ממשל דמוקרטי — אך בה בעת לנכס לעצמו את השם "ליברליזם", בהיפוך משמעות כמעט; הליברליזם שכיוון להגן על הפרט מפני ידו של השליט הפך "ליברליזם" שיעדו הוא הפעלת כוח השלטון למטרות כלכליות, תרבותיות או חברתיות.
גולדברג חודר אל שורשי התופעה הזאת. אסכולת פרנקפורט המרקסיסטית, שתקוותה למהפכה של מעמד הפועלים נכזבה, אימצה רעיונות משדה הפסיכואנליזה וביצעה באמצעותם "שינוי מסלול" מתוחכם. הפשיזם, שהוצג תחילה כתגובה קפיטליסטית לאיום מצד מעמד הפועלים, הוצג לאחר "שינוי המסלול" כ"מנגנון הגנה פסיכולוגי כללי מפני שינוי. אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם 'קִדמה' מגיבים באלימות משום שיש להם 'אישיות סמכותנית'". כלומר, מי שאינו מסכים עם היעדים ושיטות הפעולה של הליברליזם החדש נתון למנגנון הגנה פרימיטיבי הידוע בשמו העממי "פשיזם".
מהו בעצם פשיזם?
כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים. שכן ככלות הכול, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים — החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות.
הפרוגרסיבים, ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את ה"קדמה" באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמה קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי.
ככלל, הרעיונות הפרוגרסיביים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכול פוליטי — ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה — והכול שפיט. על האזרח למסור את עצמו בידיהם של מומחים "אובייקטיביים" (קרי, ליברלים) והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים.
הפרוגרסיביזם, מסביר המחבר, דוחה את הרעיון ההומניסטי ומאמץ בעקבות התנועות הטוטליטריות את התפישה שמשמעות קיומו של הפרט נובעת מהשתייכותו לקבוצה — המעמד אצל הקומוניסטים, האומה אצל הפשיסטים, הגזע אצל הנאצים — וברעיון שעל המדינה לחשוף את המשמעות הזו, הגנוזה בזהות הפרטים.
ומה שהתחיל במהפכה הצרפתית כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר "חירות" ו"שוויון" ברוח "ההסכמה הכללית", הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי. אך תלמידיו של רוסו לא היו מוכנים לוותר: שוב ושוב הם התעלמו מהתנגשות המובנית שבין "חירות" לבין "שוויון", והעלו רעיונות כיצד למזג את שני הקטבים האלה באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. המוארים, הנאורים, הם אלה היודעים מהו ה"רצון הכללי", ולהם ניתן ההיתר לכפותו על הכלל בכל מחיר. כפי שאמר רובספייר: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".
בתפישה הטוטליטרית הקלקולים החברתיים אינם תוצר של פגמים אנושיים טבעיים שיש בכל אדם, אלא רק של מוסדות אנושיים שיצרו אדם פגום. האדם נולד טוב, ומוסדות החברה הם המשחיתים אותו. בני תמותה רגילים אינם מסוגלים להבחין באמת זו, ולכן הם זקוקים לאותם יחידי סגולה מורמים מעם שיכפו אותה עד שישתנה המצב האנושי-חברתי מיסודו. יחידי סגולה אלה יכולים לנהל את המדינה ואת העולם כולו על בסיס יישום מדעי-הנדסי של אמיתות חברתיות, שתוקפן חזק כשל חוקי טבע. כמו שחוקי הטבע פועלים תמיד באופן זהה, כך אמורים לפעול בני האדם לפי חוקי היגיון החלים על הכול.
המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה, ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. "עולם ישן עדי־יסוד נחרימה" גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור.
לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו. "הנאציזם", כותב גולדברג, "היה שותף למאמץ הפרוגרסיבי המוכר לפלוש אל המשפחה, לקרקר את קירותיה ולנתץ את האוטונומיה שלה. המשפחה המסורתית היא אויבת הטוטליטריות הפוליטית משום שהיא מעוז של נאמנויות הניצב בדרגת עדיפות מעל למדינה ואינו קשור בה, ומשום כך גם הפרוגרסיבים מנסים בלא הרף לערער אותה ... הגישה הנאצית למיניות הייתה מעוגנת בעוינות המושרשת של התורה הנאצית לנצרות וליהדות, ששתיהן דחו את התפישה הפגאנית של מין כאמצעי לסיפוק מיני ונטעו בו משמעות מוסרית עמוקה".
לפי גולדברג, בעיני הטוטליטרים ניהול נאור הוא ניהול "מדעי", וניהול מדעי פירושו תכנון מרכזי בידי מדענים-מהנדסים לפתרון כל הבעיות האנושיות. לשם כך דרושה ממשלה גדולה של מהנדסי-חברה שיממשו את האידאות המופשטות. חירות בכלל, והמולת השוק חופשי בפרט, אינן צפויות ולפיכך אינן רצויות.
כטבעם של רעיונות מופרכים, גם האידאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות, אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים. ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי — ולאור הכישלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה פעלו פעמים רבות בלי תוכנית ערוכה, מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים שתבעו "פעולה, פעולה, פעולה". כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות השישים בארה"ב.
גולדברג עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל"מיתוס" הסורליאני: הרעיון שאפשר ליצור "דימוי" או "שקר קדוש" שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר.
על כל פנים, גולדברג גורס כי קיים הבדל משמעותי בין הפשיזם האמריקני ה'חביב' לבין אחיו האלים מאירופה, והבדל זה נובע בעיקר מההקשר התרבותי שבמסגרתו צמח הפשיזם. התרבות הגרמנית שונה מאוד מזו האמריקנית, ולכן המימוש של הרעיונות הטוטליטריים בה היה שונה לחלוטין. אותם רעיונות, אותן תפישות — תוצאה שונה. כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום יוצרים גרסאות שונות לאותה מהות.
המקרה הישראלי
בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו.
לשם כך, די לבחון אירועים אחדים שהשפיעו על חיינו בצורה עמוקה בעשרות השנים האחרונות. ב-1977, ככלות 30 שנות שלטון מפא"י והמערך, התחלף השלטון בישראל: מפלגת העבודה הובסה ולשלטון עלה הליכוד. יצחק בן אהרן, ממנהיגי מפלגת העבודה, הודיע: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה".
כפי שמבאר פרופ' מנחם מאוטנר בספרו ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, חוגי האליטה בישראל נתקפו חרדה נוכח ניצחון הליכוד. "חשתי, כרבים מחברי, שחרב עליי עולמי", מספר מירון בנבנישתי בספרו הקלע והאלה. "נגזל מאיתנו מטה המנהיגות, ועבר, שומו שמיים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות... באו ימים רעים... אותם ילוו עכשיו תופי טם-טם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים". תוצר הבהלה הזו, מסביר מאוטנר, היה הפיכתו של בית המשפט העליון ממוסד שתפקידו להכריע בסכסוכים למוסד שמטרתו לקדם סדר יום פוליטי. אליטת תנועת העבודה שכוחה הפוליטי שקע העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה לזרוע השופטת. וכך, במקום שלטון הדמוס, העם, נולד שלטון האוֹליגוֹי, המעטים.
בית המשפט העליון החל לקבוע מה "סביר" ומה אינו סביר, מה "מידתי" ומה אינו מידתי, מה הולם את "ערכי היסוד" או את "עקרונות העל" של "שיטתנו החוקתית" ומה אינו הולם אותם, ועל בסיס זה — ולא על בסיס החוק הכתוב — החל לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, הסביר כי "הציבור הנאור" (קרי, הוא והשותפים לדעותיו) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו.
כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם.
לכן האליטה הישראלית קוראת פעם אחר פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות על זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו. סוגיות המסתננים מאפריקה, איחוד משפחות פלסטיניות או תוואי גדר ההפרדה הן רק דוגמאות אחדות מרבות להתנהלות זו. כך הופך האדם מאזרח חופשי ופעיל לנתין המנוע מהשתתפות בעיצוב גורלו. הנתינים יכולים להצביע בקלפי אחת לארבע שנים, אבל ההחלטות אינן מתקבלות עוד במוסדות שהם בוחרים. הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, וכל החלטה שלהן, גדולה כקטנה, נדרשת לקבל את אישורה (בין אם באופן מפורש לאחר עתירה, בין אם במשתמע).
החוק, כפי שהוא מתעצב בבית המחוקקים, מבקש לבטא פשרה בין קבוצות בעלות עולם ערכי שונה. המהפכה החוקתית, לעומת זאת, הפכה את המוסר הפרוגרסיבי לנקודת מבט אלוהית. מלוא כל הארץ משפט, ניסח זאת השופט אהרן ברק, על משקל "מלוא כל הארץ כבודו" האמור באלוהים. כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולהגן על הדמוקרטיה הופך מיד ל"פשיסט".
"דיקטטורה לשנה"
נהוג לומר שהסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב. בישראל הדמוקרטיה פינתה את מקומה לעריצות המיעוט, בחסות שיח צעקני של התקשורת והאקדמיה ל"הגנת הדמוקרטיה" כביכול. כפי שהראה ד"ר גדי טאוב, הפרוגרסיבים הצליחו "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם".
זלזול זה בריבונות העם התבטא גם בתהליך אוסלו. שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר הסבירה בראיון לעיתון הארץ (13.8.1999): "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי... שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו — בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך".
לאחר שנתיים הוסיפה תמיר: "[אהוד] ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב... ברק עשה המון... הוא הציג דרך אחרת שאולי הייתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה... זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו".
כאשר היו כאלה שסירבו "להבין", הסביר אמנון דנקנר במעריב (22.9.2000), הם תויגו מיד כ"'פאנטים-ימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. איש מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם".
כלומר, "המשבר" מצדיק דיקטטורה. "השקר הקדוש" מוצדק אם יש אמת נעלה יותר, הגלויה לעיני המעטים בלבד. ואלו שאינם מסכימים, כרגיל, הם קיצוניים הזויים הראויים לאשפוז כחולי נפש.
בספר 1984 טבע ג'ורג' אורוול את המושג "שיחדש" — שפה חדשה, המשתנה מלמעלה ללא הרף במטרה לתחום ולצמצם את יכולת ההמון לבטא דברים על אודות המציאות. ההנחה שביסוד ה"שיחדש" היא שיש קשר בין תפישת המציאות לבין ביטוייה בשפה, ואם אינך יכול לבטא דבר, אינך יכול גם לחשוב אותו.
ה"שיחדש" משגשג בישראל. שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל: פלסטינים = יהודים בשואה; ישראל = גרמניה הנאצית; חיילי צה"ל = חיילי אס-אס; ילדי שכם = ילדי גטו ורשה; הרוגי הטרור = קורבנות השלום. וכמובן, מי שמתנגד לשמאל הוא פשיסט. שולמית אלוני אמרה ש"שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס". יוסי שריד טען ש"נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצויין של גבלס". האלוף שלמה גזית הכריז ש"צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה... הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". פרופ' משה צימרמן קבע ש"ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלר יוגנד".
אך התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות. הטוטליטריזם הישראלי התבסס בארץ דווקא בקרב קבוצה אליטיסטית התופשת עצמה כליברלית, והדבר מבטא כֶּשֶׁל עמוק בפוליטיקה הישראלית. כשהממשלה פונה ימינה, מנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב: בית המשפט, האקדמיה, מוסדות התרבות והתקשורת משמיעים את קולם ברמה לריסון הכוח הממשלתי. אולם כאשר הממשלה פונה שמאלה, אותם מנגנונים עצמם חדלים מלתפקד. לא רק שהם נמנעים מלבצע את המוטל עליהם, אלא שהם דוחפים ומקצינים את פעולות הממשלה.
האליטה הליברלית מונעת מתוך תפישה עצמית נרקיסיסטית. היא משוכנעת שבידיה המפתח לאמת, למדעיות ולצדק, ולכן היא נבדלת בעיני עצמה משאר חלקי החברה הישראלית. השבט הליברלי מחזיק בתובנות משותפות, בטקסים משותפים, בכוהנים משותפים, בתקוות משותפות, ובמערכת ענישה ברורה לכל מי שמעז לסטות מהדוֹגמה.
האתוס הפשיסטי-ליברלי הזה צף אל פני השטח בשעת הכושר של רגעים מכריעים. אז, האידאולוגיה גוברת והדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלה, שבהם השמאל הליברלי חש שבכוחו לעצב את החברה בצלמו וכדמותו ולהשיב את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", הוא לא מהסס לפעול בדרכיו כדי להביא את השינוי. אם צריך, "תהיה פה דיקטטורה לשנה".
הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם.
 

הקדמה: 

כל מה שנדמה לכם שאתם יודעים על פשיזם — שגוי

 
 
ג'ורג' קרלין: ...המסכנים נעשקו באופן שיטתי במדינה הזאת. העשירים התעשרו עוד יותר תחת הנשיא הפשיסט, הפושע הזה והממשל שלו. (מחיאות כפיים, קריאות הסכמה)
 
ביל מאהר: טוב, טוב.
 
ג'יימס גלסמן: ג'ורג', אני חושב שאתה יודע מה זה פשיזם. בעצם, ג'ורג', אתה יודע מה זה פשיזם?
 
קרלין: כשהפשיזם יגיע לאמריקה —
 
גלסמן: אתה יודע מה הם נאצים?
 
קרלין: כשהפשיזם יגיע לאמריקה הוא לא ילבש חולצות חומות ושחורות. הוא לא ינעל מגפיים צבאיים. הוא יבוא עם נעלי נייקי וחולצות עם סמיילי. הוא יהיה כולו חייכני וחביב. פשיזם — תראה, גרמניה אולי הפסידה במלחמת העולם השנייה, אבל הפשיזם ניצח. תאמין לי, ידידי.
 
מאהר: והאמת היא שפשיזם זה כשהתאגידים הופכים לממשלה.
 
קרלין: כן.
 
(תוכנית הטלוויזיה Real Time with Bill Maher,
 
ערוץ HBO, 9.9.2005).
 
להוציא קורסים אקדמיים מסוימים, זו בערך רמת הדיון בפשיזם באמריקה: שמאלנים זועמים מאשימים בפשיזם את כל מי שנמצא מימין להם בקשת הפוליטית, ובמיוחד בעלי חברות עשירים והפוליטיקאים עושי דברם. במקביל, השמרנים הנצורים מתכווצים במושבם לנוכח ההאשמה הארסית.
ביל מאהר טועה: פשיזם אינו מה שקורה "כשהתאגידים הופכים לממשלה". ג'ורג' קרלין, לעומת זאת, מגיע למסקנה שלו בדרך עקומה, אך המסקנה עצמה נכונה: אם הפשיזם יגיע לאמריקה הוא אכן יהיה פשיזם חייכני וחביב. למעשה, במובנים רבים אפשר לומר שלא זו בלבד שהפשיזם הגיע לאמריקה, אלא שהוא נמצא בה כבר כמאה שנה. מה שהאמריקנים מכנים "ליברליזם"1 — כלומר המסד המשופץ של התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית — הוא למעשה צאצא מובהק של הפשיזם וייצוג מסוים שלו. אין כוונת הדברים לומר שליברליזם הוא נאציזם או שהוא תאומו של הפשיזם האיטלקי; אבל התנועה הפרוגרסיבית אכן הייתה תנועה-אחות לפשיזם, והתנועה הליברלית בת זמננו בארצות הברית היא בתה של התנועה הפרוגרסיבית. אפשר למתוח את ההשוואה ולומר שהתנועה הליברלית שאנו מכירים היא מעין אחיינית של התנועה הפשיסטית האירופית. כוונותיה טובות והיא בהחלט חביבה יותר לבריות משארי בשרה הכעורים — ובכל זאת, היא נושאת דמיון משפחתי מביך שמעטים יודו בקיומו.
אין מילה בשפה האנגלית שאנשים זורקים באוויר בלי להבין את פירושה יותר מן המילה "פשיזם". למעשה, נראה שככל שמאן דהו מרבה להשתמש בה בשגרת דיבורו היומיומי, כך פוחת הסיכוי שהוא יודע על מה הוא מדבר.
אולי תחשבו שהכלל הזה אינו חל על חוקרי פשיזם, אך האמת היא שמה שמבחין בנקודה זו את קהילת החוקרים משאר בני האדם הוא כנותה. אפילו המקצוענים לא הצליחו להסכים על הגדרה מדויקת של פשיזם. מחקרים רבים מספור מתחילים בגילוי הנאות הזה. "המושג אפוף מהומה כזו של חילוקי דעות", כותב רוג'ר גריפין בהקדמה שלו לטבעו של הפשיזם, "עד שיש הכרח כמעט לפתוח כל תרומה לדיון בנושא בהערה מעין זו".
החוקרים הבודדים שהעזו להציע הגדרה משלהם מאפשרים לנו תובנה מסוימת על הסיבה שבגינה קשה כל כך להסכים על הגדרה חד־משמעית לפשיזם. גריפין, חוקר מוביל בתחום, מגדיר את הפשיזם כ"מין של אידאולוגיה פוליטית שהמיתוס הבסיסי שלו בזניו השונים הוא פופוליזם אולטרה-לאומני המציב במרכזו התחדשות ותחייה לאומית". רוג'ר איטוול טוען כי "תמצית" הפשיזם היא "צורת חשיבה המטיפה לצורך בתחייה חברתית כדי לחשל דרך שלישית רדיקלית הוליסטית-לאומית". אמיליו ג'נטילה רואה בפשיזם "תנועת המונים המשלבת מעמדות שונים, אך שייכת בעיקר למעמד הבינוני, הרואה עצמה בעלת שליחות לתחייה לאומית, נמצאת במצב של מלחמה עם מתנגדיה וחותרת לכונן מונופול על כוח באמצעות הטלת אימה, טקטיקות פרלמנטריות ופשרה שיביאו לכינון משטר חדש שיחריב את הדמוקרטיה".א
אלו הגדרות שמישות, אך יתרונן על פני הגדרות אחרות הוא בעיקר בכך שהן קצרות דיין שנוכל להביא אותן במסגרת זו. למשל, איש מדעי החברה ארנסט נולטה, דמות מפתח בפולמוס ההיסטוריונים (Historikerstreit) הגרמני בשנות השמונים של המאה הקודמת,2 הציג הגדרה בת שש נקודות שאותה כינה "רף תחתון לפשיזם" המורכב מהדברים שהפשיזם מתנגד אליהם — כלומר, הפשיזם הוא "אנטי-ליברליזם" ו"אנטי-שמרנות" כאחד. ניסיונות הגדרה אחרים היו נפתלים וסבוכים אף יותר, ותבעו להתייחס לכל ממצא סותר כיוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.
זוהי גרסה אקדמית של עקרון האי־ודאות של הייזנברג: ככל שאתה מתעמק בנושא, כך הופכת הגדרתו מעורפלת יותר. "על אף כמות עצומה של זמן ואנרגיה נפשית שהושקעו בחקר הנושא... נותר הפשיזם חידה גדולה לחוקרי המאה העשרים", כתב ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד א"ה רובינסון בשנת 1989. ואילו מחברי המילון ההיסטורי של הפשיזם והנאציזם כתבו ב-1992 בפשטות כי "אין הגדרה המקובלת על הכול לתופעת הפשיזם, אין הסכמה כללית, ואפילו רופפת, באשר להיקפו, למקורותיו האידאולוגיים או לדפוסי הפעולה המאפיינים אותו". סטנלי ג' פיין, מומחה בולט לחקר הפשיזם, כתב ב-1995 כי "עתה, בשלהי המאה העשרים, הפשיזם נותר המונח הפוליטי המרכזי המעורפל ביותר". יש אף מומחים חשובים הטוענים שהנאציזם לא היה פשיזם, שאין בכלל פשיזם, או שמדובר במשהו שהוא במהותו דת חילונית (זוהי השקפתי שלי). "אם לומר זאת בפשטות", כתב גילברט אלרדיץ', "הסכמנו להשתמש במילה מבלי שנסכים על הגדרתה".ב
ועדיין, אף שמומחים מודים שטיבו של הפשיזם מעורפל, מורכב ופתוח לפרשנויות שונות ורחוקות מאוד זו מזו, ליברלים ואנשי שמאל רבים בארצות הברית נוהגים כאילו הם יודעים במדויק מהו פשיזם. יתרה מזו, הם רואים אותו בכל מקום — רק לא במראָה. נדמה שהשמאל משתמש במונח כבאַלה לרדוף את יריביו מהזירה הציבורית תוך הצגתם כמפיצי כתבי פלסתר. הרי לפשיסטים לא צריך להתייחס ברצינות. אין לכם כל מחויבות להקשיב לטיעוניו של פשיסט או להטריד את עצמכם ברגשותיו או בזכויותיו. זאת הסיבה שאל גור ורבים משוחרי איכות הסביבה נזעקים להשוות את הספקנים ביחס להתחממות גלובלית למכחישי שואה. ברגע שהקישור הזה נתפס, אין שום סיבה להתייחס לאנשים כאלו ברצינות.
בקיצור, "פשיסט" הוא המקבילה המודרנית ל"כופר", כתיוג של אדם שראוי לנדותו מהשיח הציבורי. השמאל משתמש במילים נוספות — "גזען", "סקסיסט", "הומופוב", "נוצריסט"3 — להשיג יעדים דומים, אך משמעותן של מילים אלו אלסטית פחות. פשיזם, לעומת זאת, הוא האווזה המטילה ביצי זהב תועמלניות. ג'ורג' אורוול התייחס לנטייה זו כבר ב-1946 במסה המפורסמת שלו "פוליטיקה והשפה האנגלית": "למילה 'פשיזם' אין כיום כל משמעות פרט לכך שהיא מסמנת "משהו לא רצוי".ג
תסריטאי הוליווד משתמשים במילים "פשיזם", "חולצות חומות" ו"נאצי" כשוות ערך ל"כל דבר שליברלים לא אוהבים". כך, למשל, בסדרה הבית הלבן מבית NBC מוצגת התמיכה במדיניות המאפשרת לבחור את בית הספר כ"פשיסטית" (אף שאפשר בהחלט לטעון שמעולם לא נהגתה מדיניות הרחוקה יותר מפשיזם בתחום החינוך, למעט חינוך ביתי). בסרט מעריצה צמודה מסביר קראש דייוויס (בגילומו של קווין קוסטנר) לחניכו, "תפסיק לנסות לפסול את כולם. פסילות זה דבר משעמם וחוץ מזה, הן פשיסטיות. תזרוק כמה זריקות שטוחות, זה יותר דמוקרטי''. בקומדיית המצבים סיינפלד מכונה טבח גס רוח בשם "הנאצי של המרק".
בעולם האמיתי המצב אינו טוב בהרבה. חבר הקונגרס הדמוקרטי צ'רלי רנגל טען כי החוזה עם אמריקה שהציגה המפלגה הרפובליקנית ב-1994 קיצוני יותר מהנאציזם. "אפילו היטלר לא דיבר על דברים כאלה" (טכנית, הוא צודק. היטלר באמת לא ניסה לקדם הגבלת זמן כהונתם של ראשי ועדות בקונגרס או "תקצוב על בסיס אפס").4 בשנת 2000 כינה ביל קלינטון את מצע המפלגה הרפובליקנית בטקסס "מסה פשיסטית". הניו יורק טיימס ניצב בראש שורה ארוכה של פרסומים בעיתונות הממוסדת הששים לתת בית לאקדמאים בולטים המעלים את האפשרות שהמפלגה הרפובליקנית היא מפלגה פשיסטית וששמרנים נוצרים הם הנאצים החדשים.ד
עיתונאי בניו יורק טיימס פרסם ב-2007 ספר ושמו פשיסטים אמריקנים: הימין הנוצרי והמלחמה נגד אמריקה, שהוא עוד חיבור פולמוסי הטוען כי שמרנים או פונדמנטליסטים נוצרים הם פשיסטים (ריק פרלסטין פרסם ביקורת שלילית למדי על הספר בניו יורק טיימס אך בחר לפתוח אותה באמירה "מובן שיש נוצרים פשיסטים באמריקה"). הכומר ג'סי ג'קסון מתייחס לכל התנגדות לסדר היום הגזעני שלו כפשיסטית. במהלך ספירת הקולות החוזרת בשנת 2000 הוא הכריז שניצולי השואה "שוב" הפכו ליעד רדיפות משום שטופסי ההצבעה בפלורידה היו מסובכים מדי לכמה אלפי מצביעים קשישים. בתוכנית האירוח של לארי קינג הכריז ג'קסון, למרבה האבסורד, כי "הקואליציה הנוצרית הייתה כוח חזק בגרמניה" והמשיך: "היא יצרה הסבר מתאים, מדעי ותאולוגי לטרגדיה שהתחוללה בגרמניה. לקואליציה הנוצרית הייתה נוכחות מאוד בולטת שם".ה
אם תשאלו אדם ממוצע בעל השכלה סבירה, מה עולה לו בראש כשהוא שומע את המילה "פשיזם", התגובה המיידית שתקבלו תהיה: "דיקטטורה", "רצח עם", "אנטישמיות", "גזענות" וכמובן גם "ימנים". אם תתעמקו עוד ותעברו מעט שמאלה על פני הקשת הפוליטית תשמעו הרבה על "השבחת הגזע", "דרוויניזם חברתי", "קפיטליזם בחסות המדינה", ועל שלטון הרשע של התאגידים. גם מלחמה, מיליטריזם ולאומנות יצוצו בשפע. כמה מהתכונות האלו הן ללא ספק חלק מרכזי במה שאפשר לכנות פשיזם "קלאסי" — הפשיזם של בניטו מוסוליני והנאציזם של אדולף היטלר. תופעות אחרות — כמו המונח "דרוויניזם חברתי", שרבים טועים בהבנתו — קשורות לפשיזם רק באופן קלוש.ו אך רק תופעות מעטות ביותר מבין המוזכרות לעיל ייחודית לפשיזם, וכמעט אף אחת מהן אינה תופעה ייחודית לימין או לשמרנות — לפחות לא במובנם בארצות הברית.
ראשית, עלינו להיות מסוגלים להבחין בין התסמינים לבין המחלה. ראו לדוגמה את המיליטריזם, נושא שישוב ויעלה בספר זה. מיליטריזם היה ללא ספק מאפיין מרכזי בפשיזם (כמו גם בקומוניזם) בארצות רבות, אך קשריו לפשיזם אינם חד משמעיים כפי שמניחים. הוגי דעות אחדים בגרמניה ובארה"ב (בהם טדי רוזוולט ואוליבר וונדל הולמס) ראו במלחמה מקור לערכים מוסריים חשובים. זהו מיליטריזם כפילוסופיה חברתית, חד וחלק. אבל בתודעתם של רבים הרבה יותר נתפש המיליטריזם כנוחות פרגמטית: הכלי הטוב ביותר לארגון יעיל של החברה בדרך יצרנית. בהשראת רעיונות כמו אלו המנוסחים במאמרו הידוע של ויליאם ג'יימס "המקבילה המוסרית למלחמה", נתפש המיליטריזם כמודל הגיוני וישים להשגת מטרות חברתיות. מוסוליני, שהערצתו לג'יימס הייתה עניין גלוי, השתמש בהיגיון זה לטובת תוכניתו "הקרב על הדגן" וביוזמות חברתיות כוללות נוספות. לרעיונות אלו היו חסידים רבים בארצות הברית, ופרוגרסיבים מובילים רבים הניפו את נס השימוש ב"צבאות תעשייה" כדי ליצור את דמוקרטיית העמלים האידאלית. חיל השימור האזרחי של פרנקלין דלנו רוזוולט בשנות השלושים התבסס על רעיונות אלו ליצירת תוכנית חברתית לגיוס צעירים המוני, וכך גם "חיל השלום" של הנשיא קנדי בשנות השישים.
הנהייה אחר המיליטריזם לא פסה גם מן הליברליזם האמריקני בן זמננו. בכל יום אנו שומעים על "המלחמה בסרטן", "המלחמה בסמים", "המלחמה בעוני" והטפות על אתגרים חברתיים שהם "המקבילה המוסרית למלחמה", מביטוח בריאות, עבור בהחזקת כלי נשק וכלה בהתחממות גלובלית. הקריאה אחת: "להתעלות מעל הפוליטיקה" ו"להניח את ההבדלים האידאולוגיים מאחורינו" כדי "לבצע את מה שנחוץ לעם". המומחים והמדענים יודעים מה לעשות, אומרים לנו, ולכן עבר זמנו של דיון בנושא. זהו ניסוח חביב ורך יותר של הגיון החשיבה הפשיסטית — והוא הופגן שוב ושוב בממשליהם של וודרו וילסון, פ"ד רוזוולט וכן, אפילו בממשל קנדי.
וכאן מגיע תור הגזענות. גזענות הייתה ללא ספק מרכיב מרכזי באידאולוגיה הנאצית. כיום אנו חשים בנוח להשוות גזענות לנאציזם, ובמובנים חשובים כך צריך לעשות. אבל מדוע שלא נשווה בין נאציזם לבין, נאמר, אפרוצנטריות? אפרוצנטרים רבים, כמו מרקוס גארווי,5 היו פרו-פשיסטים או אף פשיסטים מוצהרים. לאומת האסלאם יש קשרים מפתיעים לנאציזם, והתאולוגיה שלה היא ברוח משנתו של הימלר. הפנתרים השחורים — קבוצה מיליטריסטית של צעירים הדוגלת באלימות, בבדלנות ובעליונות גזעית — היא פשיסטית במהותה בדיוק כמו החולצות החומות של היטלר או החולצות השחורות של מוסוליני. גם את הפרופסור בדימוס האפרוצנטרי ליאונרד ג'פריז (שחורים הם "אנשי השמש" ולבנים הם "אנשי הקרח") אפשר היה לראות בקלות כתאורטיקן נאצי.
יש קבוצות בשמאל הגורסות ש"ציונות היא גזענות" ושהישראלים הם מקביליהם של הנאצים. אלו השוואות קנטרניות ובעייתיות, אך השאלה האמיתית היא מדוע איננו שומעים הוקעה דומה של קבוצות בכל הטווח שבין המועצה הלאומית של לה ראזה — קרי "הגזע" — לקבוצה ההיספאנית הקיצונית MEChA, שהמוטו שלה הוא Por La Raza todo, Fuera de La Raza nada כלומר: "הכול למען הגזע, אין דבר מחוץ לגזע".6 מדוע כשאדם לבן מביע רגש כזה הדבר נחשב "אובייקטיבית" לפשיסטי, אך כשאדם בעל כהה עור יותר אומר אותו דבר בדיוק נחשב הדבר לביטוי אופנתי של רב-תרבותיות ותו לא?
השמאל עושה מאמצי על כדי שלא לתת תשובה כלשהי לשאלות אלו. הבחירה המועדפת עליו היא לשמר את הגדרתו של אורוול לפשיזם, קרי ככל דבר שאינו רצוי, וכך לכסות על נטיותיו הפשיסטיות של השמאל עצמו מפני עיניים חקרניות. עם זאת, כשכופים עליהם לספק תשובה הם מגיבים בדרך כלל מהבטן, בזלזול מבטל ולא באופן רציונלי או ענייני. הטיעון שלהם הוא בערך כזה: רב-תרבותיות, "חיל השלום" וכו' הם דברים טובים, נושאים שליברלים תומכים בהם, ואם ליברלים תומכים בהם, הרי הם אינם יכולים להיות פשיסטים. למעשה, נדמה שזהו טיעון היסוד של אינספור כותבים המשתמשים בנדיבות בתואר "פשיסטי" כדי לתאר את "האנשים הרעים" על בסיס קריטריון אחד ויחיד: שהליברלים חושבים שהם האנשים הרעים. פידל קסטרו, אפשר לטעון, היה התגלמות קלאסית של פשיזם; אבל מכיוון שהשמאל תמך בהתנגדותו ל"אימפריאליזם" של ארה"ב, ומכיוון שהוא דיבר מרקסיסטית שוטפת, הרי לא רק שגוי אלא גם מגוחך מבחינה אובייקטיבית לקרוא לו פשיסט. ובמקביל, כשמישהו קורא לרונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, רודי ג'וליאני ושמרנים אחרים פשיסטים, הרי זה בדיוק מה שאנשים חכמים שחושבים נכון אמורים לעשות.
הפגם הבולט ביותר בכל זה הוא שפשיזם, כאשר הוא מובן כהלכה, אינו תופעה הקשורה לימין כלל. פשיזם הוא, ותמיד היה, תופעה שצמחה בערוגות השמאל. העובדה הזאת, מטרידה באמת, מטושטשת בזמננו בידי האמונה השגויה לא פחות שפשיזם וקומוניזם הם הפכים. בפועל, יש בין שני סוגי המשטרים קשר הדוק, הם התחרו תמיד על אותו קהל בוחרים וחתרו להכריע ולשלוט באותו מרחב חברתי. הצגתם כקטבים מנוגדים היא תעלול של היסטוריה אינטלקטואלית, ובעיקר תוצר של מאמץ תעמולתי מרוכז של "האדומים" שנועד להציג את ה"חומים" כזדוניים ו"אחרים" (באופן אירוני, דמוניזציה של "האחר" נחשבת למאפיין מגדיר של הפשיזם). מכל מקום, במונחים של תאוריה ושל פרקטיקה, ההבדלים בין הפשיזם לקומוניזם זעירים.
כיום, לאור כשליהם ופשעיהם החמורים, קשה לזכור שהפשיזם והקומוניזם כאחד ייצגו פעם חזון אוטופי ועוררו תקוות גדולות. לא זו בלבד אלא שהפשיזם, כמו הקומוניזם, היה תנועה בינלאומית שנמנו לה חסידים בכל חברה מערבית. עם שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה, אבל גם הרבה לפני כן, נוצר "רגע פשיסטי" מאפרו של הסדר האירופי הישן. הוא שזר בתוכו את הזרמים השונים בתרבות ובפוליטיקה האירופית: עליית הלאומיות האתנית, מדינת הרווחה נוסח ביסמרק והתמוטטות הנצרות כמקור לאורתודוקסיה פוליטית וחברתית ולשאיפה אוניברסלית. במקום הנצרות הציג הפשיזם דת חדשה שזבחה למדינה וקידשה את האומה כקהילה אורגנית.
לתנועה הבינלאומית הזאת היו זנים וצאצאים רבים, והיא נשאה שמות שונים והתבטאה בדרכים שונות בכל מקום. זו גם אחת הסיבות לקושי שבהגדרת הפשיזם. בפועל, עם זאת, הפשיזם הבינלאומי שאב את רעיונותיו מאותם מעיינות כמו הפרוגרסיביזם האמריקני. התנועה הפרוגרסיבית — מסע הצלב החברתי-מוסרני שעליו מצביעים ליברלים באמריקה בגאווה כאילן היוחסין שלהם — הייתה במובנים מסוימים מקור חשוב לרעיונות הפשיסטיים שיושמו באירופה בידי מוסוליני והיטלר.
אמריקנים אוהבים לחשוב על עצמם כמחוסנים מפני פשיזם, ובמקביל לחוש תדיר מאוימים על ידו. הפזמון החוזר הוא: "כאן זה לא יכול לקרות". אבל לפשיזם יש עבר בארצות הברית — ובכך עוסק הספר שבידכם. המסורת הפשיסטית האמריקנית קשורה הדוקות לניסיון ל"אירופיזציה" של אמריקה ולהפיכתה למדינה "מודרנית" שאפשר לרתום לטובת יעדים אוטופיים. הפשיזם האמריקני הזה נראה שונה מהפשיזם האירופי, והוא אכן שונה ממנו מאוד, משום שהוא מותן בידי מגוון גורמים ייחודיים: גודל גיאוגרפי, גיוון אתני, אינדיבידואליזם ברוח תומס ג'פרסון, מורשת ליברלית חזקה וכן הלאה. כתוצאה מכך, הפשיזם האמריקני רך יותר, ידידותי יותר ו"אימהי" יותר ממקביליו הזרים, זה מה שג'ורג' קרלין כינה "פשיזם חייכני". פשיזם נחמד. המונח המתאים לו ביותר הוא "פשיזם ליברלי". והפשיזם הזה היה ונותר תופעת שמאל מובהקת.
ספר זה יציג התבוננות שונה בתולדות הליברליזם האמריקני. הוא יחשוף את שורשיו ואת קרבתו לפשיזם הקלאסי, ובמקביל יראה כיצד התבצעה התרמית המורכבת שבאמצעותה הודבקה תווית הפשיזם דווקא לימין. למעשה, השמרנים קרובים יותר לרעיונות הליברליזם הקלאסי, ואילו רבים מאלה המכונים בארצות הברית ליברלים הם בפועל פשיסטים "נחמדים".
אין כוונתי לטעון שכל הליברלים האמריקנים הם פשיסטים. אני גם לא אומר שתמיכה במערכת רפואה ציבורית או במקומות ללא עישון מוכיחה שאתה נאצי סמוי. עיקר כוונתי לפרק את ההנחה החקוקה בסלע התרבות הפוליטית האמריקנית, שלפיה השמרנים הם שארי בשרו של הפשיזם. כפי שאנסה להראות, רבים מהרעיונות והזרמים המזינים את מה שמכונה בארצות הברית ליברליזם התגלגלו ממורשת אינטלקטואלית שהובילה לפשיזם. רעיונות אלו אומצו בפשיזם ובמובנים חשובים נותרו פשיסטיים גם היום.
כיום, קשה לנו לזהות את קווי הדמיון ואת ההמשכיות שבין פשיזם לליברליזם פרוגרסיבי, על אחת כמה וכמה קשה לנו לדבר עליהם, משום שכל תחום הניתוח ההיסטורי הזה ננעל על בריח אחרי השואה. לפני מלחמת העולם השנייה היה מקובל לראות את הפשיזם כתנועה חברתית פרוגרסיבית שעם חסידיה נמנים ליברלים ושמאלנים רבים באירופה ובארה"ב. אך זוועות השואה שינו את נקודת המבט שלנו מן הקצה אל הקצה, והפכו את הפשיזם לביטוי לרשעות יוצאת דופן הכרוכה לבלי התר בלאומנות קיצונית, בפרנויה ובגזענות מהסוג המוביל לרצח עם. אחרי המלחמה נאלצו הפרוגרסיבים האמריקנים שבשנות העשרים והשלושים שיבחו את מוסוליני ואף התייחסו באהדה להיטלר לבדל את עצמם מזוועות הנאציזם. במגמה זו החלו אינטלקטואלים מקרב אנשי השמאל להגדיר את הפשיזם מחדש כ"ימני", והשליכו את גלימת חטאיהם לפתחם של השמרנים, שעה שהם עצמם המשיכו לאמץ נתחים נכבדים מההגות הפשיסטית והקדם-פשיסטית.
חלק ניכר מההיסטוריה החלופית הזאת הוא דבר שכל אחד יכול לגלות, אם רק יפקח את עיניו ויביט. הבעיה היא שהנרטיב הליברלי-פרוגרסיבי שעליו התחנכנו נוטה להסתיר את העובדות הסותרות והמטרידות האלו, ולהציג דברים מרכזיים בפשיזם כתופעות שוליות וחסרות חשיבות.
ראשית, אין חולק על כך שבשנות העשרים של המאה הקודמת זכו הפשיזם והרעיונות הפשיסטיים לפופולריות רבה בשורות השמאל האמריקני. "אם ריחו של הפשיזם הבאיש בנחיריו", כותב ג'ון פטריק דיגינס על ניו מסס, כתב העת השמאלני-קיצוני האגדי, "הרי הדבר אירע רק אחרי 1930. לדידם של הרדיקלים מן השמאל לא הייתה שום צחנה אידאולוגית דוחה במשב הרוח שהגיע מאיטליה בשנות העשרים".ז הייתה לכך סיבה. במובנים רבים, האבות המייסדים של הליברליזם האמריקני המודרני, מי שהניחו את התשתית הרעיונית לניו-דיל ולמדינת הרווחה, חשבו שפשיזם נשמע כמו רעיון ממש לא רע. אם להיות הוגן: רבים פשוט חשבו (ברוח הפרגמטיזם של ג'ון דיואי) שזה נשמע כמו "ניסוי" שכדאי לתת לו סיכוי. יתר על כן, הפשיזם האיטלקי אכן העלה בסופו של דבר צחנה באפם של שמאל וימין כאחד באמריקה (הרבה אחרי 1930, אגב), אך עיקום האף הזה לא נבע מתהום אידאולוגית. נכון יותר יהיה לומר שהשמאל האמריקני פשוט בחר בקבוצה אחרת — הקבוצה האדומה — ובהתאם לכך נשבע אמונים לקו הרשמי של הקומוניזם ביחס לפשיזם. בשורות השמאל הליברלי בארה"ב שנותר לא-קומוניסטי המילה "פשיזם" הפכה טמאה, אך הרעיונות והדחפים הפשיסטיים נותרו בעינם.
בערך באותה תקופה עלתה בדעתו של סטלין טקטיקה מבריקה של תיוג כל רעיון או תנועה שגרמו לו בעיות כפשיסטיים. כך, סוציאליסטים ופרוגרסיבים שיישרו קו עם מוסקבה נקראו סוציאליסטים או פרוגרסיבים, ואילו סוציאליסטים שלא היו נאמנים לקרמלין או התנגדו לו נקראו פשיסטים. בהשפעת משנת סטלין על הסוציאל-פשיזם ראו הקומוניסטים הנאמנים ברחבי העולם אפילו בפרנקלין דלנו רוזוולט פשיסט מובהק. ובל נשכח את החוזה לחיסולו של ליאון טרוצקי מאחר שיזם, לכאורה, "הפיכה פשיסטית". טקטיקה זו זכתה מאוחר לבוז מצד רבים בשמאל האמריקני השפוי, אך מדהים לראות כמה אידיוטים שימושיים נפלו בפח בזמנו ועד כמה היה גדול כושר השרידות של הטקטיקה הזאת בקרב אינטלקטואלים.
לפני השואה ותורת הסוציאל-פשיזם של סטלין יכלו הליברלים לדבר בכנות רבה יותר על אהדתם לפשיזם. במהלך העידן ה"פרגמטיסטי" של שנות העשרים ושנות השלושים המוקדמות הייתה שורה של אינטלקטואלים ועיתונאים פרוגרסיבים שהתרשמו מאוד מה"ניסוי" של מוסוליני.ח גם לנאציזם היו לא מעט אוהדים. לסוציולוג האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו-בויז, למשל, היו רגשות מורכבים ומעורבים מאוד לגבי עלייתו של היטלר וגורלם של היהודים, משום שהאמין שהנאציונל סוציאליזם עשוי להיות דגם לארגון כלכלי. כינון הדיקטטורה הנאצית, כתב, היה "הכרחי לגמרי להשגת סדר במדינה". בנאום שנשא בהרלם בשנת 1937 הכריז דו-בויז, כשהוא מתייחס להגדרה הפרוגרסיבית של "דמוקרטיה" כשלטון אטטיסטי שוויוני, כי "בכמה מובנים גרמניה היום דמוקרטית משהייתה בשנים עברו".ט
במשך שנים טענו פלחים במה שמכונה "הימין הישן" האמריקני שתוכנית הניו-דיל של רוזוולט הייתה פשיסטית או הושפעה מפשיסטים. יש צדק רב בטענה זו, כפי שנאלצו להודות היסטוריונים רבים מבין הליברלים ומהזרם המרכזי.י אך הטענה שהניו-דיל הוא פשיסטי לא הייתה ביקורת ייחודית לימין בשנות השלושים של המאה העשרים. אדרבה, אלו שהציגו ביקורת מעין זו, ובהם הגיבור הדמוקרטי אל סמית והרפובליקן הפרוגרסיבי הרברט הובר, נהדפו בהאשמה שהם ימנים הזויים ופשיסטים בעצמם. נורמן תומס, שעמד בראש המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית, טען לעיתים קרובות שהניו-דיל היה פשיסטי ביסודו. רק הקומוניסטים נאמני מוסקבה או האידיוטים השימושיים שנפלו בפח של סטלין היו מסוגלים לומר שתומס היה איש הימין או פשיסט. אבל זה בדיוק מה שהם עשו.
יתרה מזו, מגיניו של רוזוולט הודו בגלוי בהערצתם לפשיזם. רקספורד גאי טאגוול, חבר רב־השפעה ב'צוות המוחות' של רוזוולט, אמר על הפשיזם האיטלקי, "זהו המנגנון החברתי המתפקד הנקי, המסודר והיעיל ביותר שראיתי מימיי. זה גורם לי לקנא". "אנו מנסים לאמץ את משנתו הכלכלית של הפשיזם בלי לסבול את כל השפעותיו ההרסניות במישור החברתי והפוליטי", הכריז ג'ורג' סול, עורך כתב העת הניו ריפבליק, שהיה תומך נלהב בממשל רוזוולט.יא
אך כל הדיון הזה מחמיץ נקודה משמעותית יותר, שנוטים להתעלם ממנה: הניו-דיל אכן חיקתה את המשטר הפשיסטי, אך איטליה וגרמניה שימשו לה דגמים משניים בלבד, אישורים שלאחר מעשה לצדקת דרכם של הליברלים בארה"ב. ההשראה האמיתית לניו-דיל הייתה ממשל וילסון בשנות מלחמת העולם הראשונה. עובדה זו רחוקה מלהיות סוד. רוזוולט ביסס את מסע הבחירות שלו על התחייבות ליצור מחדש את הסוציאליזם המלחמתי של שנות וילסון. הצוות שלו יצא לדרך עם מטרה זו, והממסד הליברלי של שנות השלושים הריע לה בכל לב. עורכי עיתונים, פוליטיקאים ופרשנים רבים מספור, לרבות ולטר ליפמן הנערץ, הפצירו בנשיא רוזוולט להפוך ל"דיקטטור", מילה שלא נחשבה מוקצה מחמת מיאוס בשנות השלושים המוקדמות, ולהכריע את השפל הגדול באותו אופן שבו לחמו וילסון והפרוגרסיבים במלחמת העולם הראשונה.
הטיעון שלי הוא שבמהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה ארצות הברית למדינה פשיסטית, גם אם באופן זמני בלבד. הטוטליטריות המודרנית בעולם המערבי לא ערכה את מופע הבכורה שלה באיטליה או בגרמניה, אלא דווקא בארצות הברית של אמריקה. וכי איך תכנו מדינה שבה הוקם משרד התעמולה המודרני הראשון; מדינה שהטרידה אלפי פעילים פוליטיים, הכתה אותם, ריגלה אחריהם והשליכה אותם לכלא רק כי ביטאו את דעתם האישית; מדינה שהעומד בראשה האשים זרים ומהגרים בזיהום מחזור הדם של עמה ב"רעל" הבגידה; מדינה שסגרה עיתונים ומגזינים שביקרו את הממשל; ממשלה שפיזרה כמאה אלף סוכני תעמולה בקרב האוכלוסייה, כדי לתמרץ את התמיכה במשטר ובמלחמתו; מדינה שהמרצים במכללות בה כפו שבועת אמונים על עמיתיהם; מדינה שבה כרבע מיליון בריונים קיבלו סמכות חוקית לאיים על "משתמטים" ומתנגדי ממשל ולהכותם; או מדינה שבה אומנים וסופרים מובילים השקיעו מכישרונם לעשות נפשות למען הממשל?
הסיבה לכך שפרוגרסיבים רבים כל כך חשו עניין לנוכח ה"ניסויים" של מוסוליני ולנין הייתה פשוטה: הם הביטו במראה האירופית וראו בה את בבואתם שלהם. מבחינה פילוסופית, ארגונית ופוליטית הייתה התנועה הפרוגרסיבית קרובה לפשיזם אותנטי מתוצרת בית יותר מכל תנועה אחרת שנולדה באמריקה.יב היא הייתה מיליטריסטית, לאומנית קיצונית, אימפריאליסטית וגזענית. היא הייתה מעורבת עד צוואר בקידום הרעיון הדרוויניסטי של השבחת הגזע. הוקסמה ממדינת הרווחה נוסח ביסמרק, ואחזה בתפישות אטטיסטיות שחרגו הרבה ממה שמוכר לנו בעידן המודרני. הפרוגרסיבים ייצגו את הזן האמריקני של תנועה שחבקה את שני עברי האוקיינוס. הייתה בכך התכווננות מחודשת לקראת קולקטיביזם הגליאני ודרוויניסטי שיובא מאירופה בשלהי המאה התשע־עשרה.
במובן זה, ממשלי וילסון ורוזוולט היו שניהם קרובים (רחוקים) של התנועה הפשיסטית הראשונה: המהפכה הצרפתית.
כיום, במבט לאחור, קשה להבין איך יכול מישהו לפקפק בטבעה הפשיסטי של המהפכה הצרפתית. מעטים יחלקו על כך שהיא הייתה טוטליטרית, טרוריסטית, לאומנית, קונספירטיבית ופופוליסטית. היא הולידה את הדיקטטורים המודרניים הראשונים, רובספייר ונפוליאון, ופעלה על בסיס ההנחה שהמדינה צריכה להישלט בידי חיל חלוץ נאור שישמש הביטוי האותנטי והאורגני של "הרצון הכללי". המנטליות היעקובינית הפרנואידית עשתה את המהפכנים פראיים ואכזריים יותר מהמלך שהחליפו. כחמישים אלף איש מתו בעקבות שלטון הטרור, רבים לאחר משפטי ראווה פוליטיים שסיימון שאמה כינה "אמנת היסוד של הצדק הטוטליטרי". רובספייר סיכם את דרך המחשבה הטוטליטרית של המהפכה: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".יג
אבל מה שבאמת מזכה את המהפכה הצרפתית בתואר "המהפכה הפשיסטית הראשונה" הוא הניסיון להפוך פוליטיקה לדת (וכאן שאבו המהפכנים השראה מרוסו, שתפישת "הרצון הכללי" שלו הביאה להאלהת העם בעודה הופכת את הפרט לזניח). בהתאם לכך, הכריזו המהפכנים מלחמה על הנצרות, במטרה לבער אותה מן החברה ולהחליף אותה באמונה "חילונית" שדיברותיה זהים לסדר היום היעקוביני. מאות פסטיבלים שהתבססו על תמה פגנית הושקו בכל רחבי המדינה כדי לחגוג את הלאום, החשיבה הרציונלית, האחווה, החירות ושאר ערכים מופשטים, מתוך רצון לשוות למדינה ול"רצון הכללי" הילה של קדושה. כפי שנראה, הנאצים חיקו את הדגם היעקוביני בדקדקנות.
האמירה שהמהפכה הצרפתית הייתה נוראה ואכזרית כבר מקובלת על הכול, אך האמירה שהיא הייתה פשיסטית שנויה במחלוקת, מפני שהמהפכה הצרפתית היא מקור מעיין השמאל ו"המסורת המהפכנית". הימין האמריקני והליברליזם הקלאסי רואים בעין יפה את המהפכה האמריקנית, שהייתה שמרנית ביסודה, אך מתחלחלים לנוכח זוועותיה ואיוולתה של היעקוביניות. אך אם המהפכה הצרפתית הייתה פשיסטית, יורשיה ייתפשו כ"פרי העץ המורעל" והפשיזם יוצב נכונה במקום הראוי לו בסיפורו של השמאל. זה היה מחולל רעידת אדמה של ממש בתפישת העולם השמאלית. לכן, במקום להכיר בכך, מאמצים אנשי השמאל דיסוננס קוגניטיבי ואחיזת עיניים טרמינולוגית.
במקביל, חייבים לציין שחוקרים התקשו מאוד להסביר מהו פשיזם, משום שסוגים רבים של פשיזם היו שונים מאוד זה מזה. לדוגמה, הנאצים היו נגועים באנטישמיות רצחנית, אך הפשיסטים באיטליה הגנו על היהודים עד שהנאצים השתלטו בפועל על איטליה. הפשיסטים לחמו לצד מדינות הציר, אך הספרדים שמרו על ניטרליות (וגם הם הגנו על היהודים). הנאצים שנאו את הנצרות, אך האיטלקים השלימו עם הכנסייה הקתולית (אף על פי שמוסוליני עצמו תיעב את הנצרות מעומק ליבו), וחברים במשמר הברזל הרומני ראו בעצמם צלבנים נוצרים. היו פשיסטים שהטיפו ל"קפיטליזם בחסות המדינה", ואילו אחרים, כמו "החולצות הכחולות" של הקואומינטנג בסין, דרשו את הלאמתם המיידית של אמצעי הייצור. הנאצים היו אנטי-בולשביקים להלכה, אך בשורות המפלגה הייתה גם תנועה של "נאציונל-בולשביזם".
המכנה המשותף היחיד לכל התנועות הללו, כל אחת בדרכה, הוא שכולן היו טוטליטריות. אבל על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו אומרים שמשהו הוא "טוטליטרי"? מסיבות ברורות, מדובר במונח שזכה לקישורים אפלים למדי במהלך מחצית המאה האחרונה. מחקריהם של חנה ארנדט וזביגנייב בז'ז'ינסקי הפכו את השלטון הטוטליטרי לשם כולל למשטרים אורווליאניים ואלימים הממיתים את נשמת נתיניהם. אך זה אינו האופן שבו שימש המונח במקורו, וגם לא הכוונה המקורית שלו. מוסוליני עצמו טבע את המונח כדי לתאר חברה שבה כולם מרגישים "שייכים", שבה כולם זוכים למענה, ושבה המדינה היא הכול — אין דבר מחוץ למדינה ואין דבר נגד המדינה: מקום שבו אף ילד אינו נותר מאחור.
טענתי היא שהליברליזם האמריקני הוא דת פוליטית טוטליטרית — אך הוא אינו בהכרח אורווליאני. הוא נחמד ולאו דווקא אלים. הוא שואף להיות אומנת, לא בריון. אבל הוא בהחלט טוטליטרי — או "הוליסטי", אם נוח לכם יותר עם המונח הזה — במובן זה שהליברליזם האמריקני אינו רואה שום תחום בחיי האדם שאין לו משמעות פוליטית, ממה שאתם אוכלים עד מה שאתם מעשנים או מה שאתם אומרים. מין הוא עניין פוליטי. אוכל הוא סוגיה פוליטית. ספורט, בידור, המניעים הפנימיים שלכם והמראה החיצוני שלכם — כולם בעלי חשיבות פוליטית בעיניהם של הפשיסטו-ליברלים. הליברלים נותנים את מבטחם בכוהנים-מומחים שיודעים יותר טוב מכם מה טוב בשבילכם, מומחים העוסקים בתכנון, בהטפה, בהצקה ובחלוקת תוארי גנאי. הם מנסים להשתמש במדע כדי להפריך תפישות מסורתיות של דת ואמונה, אך מדברים בשפת הפלורליזם והרוחניות כדי להגן על אמונות "לא מסורתיות". ממש כמו בפשיזם הקלאסי, גם הפשיסטו-ליברלים מדברים על "דרך שלישית" שבין הימין והשמאל, שבה כל הדברים הטובים משתלבים זה עם זה וכל הבחירות הקשות הן "בחירות כוזבות".
הרעיון שאין בחירות קשות — כלומר בחירה שיש בה תחרות בין כמה דברים טובים — הוא דתי וטוטליטרי, משום שהוא מניח שכל הדברים הטובים תואמים זה לזה מיסודם. ההשקפה השמרנית, או הליברלית הקלאסית, מבינה שהחיים אינם הוגנים, שהאדם פגום, ושהחברה המושלמת היחידה — האוטופיה האמיתית היחידה — ממתינה לנו רק בעולם הבא.
אני מכיר בכך שהפשיזם הליברלי שונה במובנים רבים מהפשיזם הקלאסי. למעשה, זה חלק מהותי מהטיעון שלי. צורות שונות של פשיזם נבדלות זו מזו משום שהן צומחות בקרקע שונה. מה שמשותף להן הוא הדחף הרגשי או האינסטינקטיבי, כמו החתירה לקהילתיות, הדחף "להתעלות" מעל לפוליטיקה, האמונה ביכולתו של האדם להפוך מושלם ובסמכותם של המומחים, וקיבעון לאסתטיקה של הנעורים, לפולחן הפעולה ולצורך במדינה כול-יכולה שתתאם את החברה ברמה הלאומית או הגלובלית. מעל לכול, לכל זני הפשיזם משותפת האמונה — מה שאני מכנה "הפיתוי הטוטליטרי" — שעם מספיק כוונון נוכל לממש את החלום האוטופי "ליצור עולם טוב יותר".
ואולם, כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום הם גורמים בעלי חשיבות, וההבדלים בין גרסאות שונות של פשיזם יכולים להיות בעלי משמעות. הנאציזם היה תוצר של התרבות הגרמנית וצמח מתוך הקשר גרמני. השואה לא הייתה יכולה להתרחש באיטליה, משום שהאיטלקים אינם גרמנים. בדומה לכך, כאשר מדובר בארצות הברית, שבה העוינות כלפי ממשל רחב סמכויות היא מרכיב מרכזי באופי הלאומי, הטיעונים בזכות אטטיזם חייבים להיות מנוסחים במונחים של "פרגמטיזם" והוגנות. במילים אחרות, הפשיזם האמריקני חייב להיות חביב ושוחר טובת הפרט.
הפרוגרסיביזם בארה"ב, שהוא אביו של הליברליזם בן־זמננו באמריקה, היה זן של פשיזם נוצרי (שכונה בפי רבים "סוציאליזם נוצרי"). זהו מושג שליברלים מודרניים מתקשים בעיכולו, משום שהם רגילים לחשוב על הפרוגרסיבים בתור אלו שעמלו על שיפור ההיגיינה ותנאי העבודה בייצור מזון, דחפו ליום עבודה של שמונה שעות ושמו קץ לעבודת ילדים. הם נוטים לשכוח שהפרוגרסיבים היו גם אימפריאליסטים מבית ומחוץ. הם עמדו מאחורי חוק היובש, פשיטות פלמר, היוזמות להשבחת הגזע (אֶוּגֶניקה), שבועות הנאמנות במהלך מלחמת העולם הראשונה וגם למה שמכונה, בגלגולו המודרני, "קפיטליזם בחסות המדינה".
ליברלים רבים גם מתעלמים מהממד הדתי בפרוגרסיביות משום שהם נוטים לראות בדת ובמדיניות פרוגרסיבית הפכים מוחלטים. כך, גם ליברלים הזוכרים את התנועה לזכויות האזרח ומכירים בתפקיד החשוב שמילאו בה הכנסיות, אינם רואים תנועה זו כחלק ברצף שעליו נמצאים גם מסעות צלב פרוגרסיביים אחרים ששאבו את השראתם מהדת, כמו ביטול העבדות וההתנזרות ממשקאות חריפים. כיום, הפשיסטו-ליברליזם נמנע בדרך כלל מעיסוק בנצרות, למעט ניסיונות להסיגה לאחור בכל מקום אפשרי (אף שגרסה ימנית של פרוגרסיביזם, המכונה לעתים קרובות "שמרנות רחומה", הצליחה לחדור אל המפלגה הרפובליקנית). ובכל זאת, השפה הדתית אולי ננטשה, אך הלהט הצלבני שהניע את הפרוגרסיביזם בשעתו נותר חזק כשהיה. את עולם המונחים הדתי המירו הליברלים של היום באוצר מילים מחוּלָן של "תקווה" ובפילוסופיות רוחניות מובהקות, כמו "פוליטיקה של משמעות" של הילרי קלינטון.
בדומה לכך, הגזענות המכוערת שעמדה בשורש תורת השבחת הגזע הפרוגרסיבית של מרגרט סנגר ואחרים התפוגגה במידה רבה. אך הפשיסטו-ליברלים נותרו גזענים בדרכם החביבה, עם אמונם ברוחניות המוטמעת בשחורים, כביכול, ובחטא הלבנים, ומכאן בהצדקה הנצחית לאשמה הלבנה. לא הייתי מתקרב לאמירה שהליברליזם בן־זמננו באמריקה מסוגל לרצח עם או לגזענות אכזרית בדרכם של הנאצים, אך חשוב לציין שהשמאל הפוסט-מודרניסטי אכן מדבר במונחים שהנאצים היו יכולים להבין. למעשה, תפישות של "היגיון לבן" או "נצחיות הגזע" לא רק שהיו מובנות לנאצים — הם אף היו החלוצים בשימוש בחלק מהן. ההיסטוריונית אן הרינגטון גילתה ש"מילות מפתח באוצר המילים הפוסט-מודרניסטי (דקונסטרוקציה, לוגוצנטריות) שורשן בפועל במסות אנטי-מדעיות פרי עטם של כותבים נאצים ופרוטו-פשיסטים כמו ארנסט קריק ולודוויג קלָגֶס". המופע הראשון של המילה Dekonstruktion (דקונסטרוקציה) היה בכתב עת פסיכיאטרי נאצי בעריכת דודנו של המנהיג הנאצי הרמן גרינג.יד אנשי שמאל רבים מדברים על השמדת "הלבנוּת" בסגנון שיש בו יותר מדמיון שטחי למאמץ הנאציונל־סוציאליסטי לטיהור החברה הגרמנית מן היהודים. אכן, לא בכדי זכה קרל שמידט, האיש שניסח את ההיבט המשפטי של סילוק היהודים מחיי גרמניה, לפופולריות עצומה בקרב אנשי אקדמיה ממחנה השמאל. ליברלים מן הזרם המרכזי אינם מסכימים בהכרח עם שמידט ומרעיו, אך הם מעניקים להם כבוד והערכה השקולים לעיתים קרובות לתמיכה שקטה.
העובדה הפשוטה היא שהפרוגרסיבים עשו דברים רבים שמתבונן אובייקטיבי מהצד היה מגדיר פשיסטיים, והפשיסטים עשו דברים רבים שהיינו מגדירים היום פרוגרסיביים. העיסוק בסתירה שיש כאן לכאורה, וההוכחה שאין כאן סתירה כלל, הם שתיים מהמטרות החשובות של ספר זה. אבל אין כוונתי לומר שהליברלים הם נאצים.
אומר זאת כך: אין אדם רציני המתכחש להשפעה המהותית של הרעיונות המרקסיסטיים על מה שמכונה היום "ליברליזם" (בנוסחו האמריקני). מי שמציין זאת אינו מכנה את ברק אובמה, לדוגמה, "סטליניסט" או "קומוניסט". אפשר אפילו להתקדם צעד אחד הלאה ולציין שרבים מהליברלים ואנשי השמאל הבולטים ביותר במאה העשרים הקפידו להמעיט בזדוניותו של הקומוניזם הסובייטי ובסכנות שנבעו ממנו; אך מכך לא נובע בהכרח שאפשר להאשימם בכך שתמכו בפשעיו של סטלין. מרושע לקרוא למישהו "נאצי", משום שכינוי זה טופל עליו תמיכה בשואה. אך לא מדויק באותה מידה להניח שפשיזם היה רק האידאולוגיה של השמדת העם היהודי. אם אתם מחפשים תווית שתוכלו להצמיד לאידאולוגיה זו, קראו לה "היטלריזם", משום שהיטלר לא היה היטלר בלי אותה גזענות רצחנית. היטלר אכן היה פשיסט, אך פשיזם אינו שם נרדף להיטלריזם.
נתון מאיר עיניים אחד, למשל, הוא העובדה שהיהודים נמצאו בייצוג־יתר במפלגה הפשיסטית האיטלקית, מצב שנמשך משנות העשרים המוקדמות ועד 1938. באיטליה הפשיסטית לא היה שום דבר שדמה למערכת מחנות ההשמדה הגרמניים. אף יהודי מכל מוצא לאומי בשטחים שבשליטת האיטלקים בעולם לא הועבר לגרמניה עד שנת 1943, השנה שפלשו בה הנאצים לאיטליה. היהודים באיטליה שרדו מן המלחמה בשיעור גבוה יותר מבכל מדינה אחרת תחת שלטון מדינות הציר, למעט דנמרק, ויהודים בשטחים בשליטה איטלקית באירופה נהנו ממצב דומה. פרנסיסקו פרנקו, לכאורה הדיקטטור הפשיסטי המובהק, סירב גם הוא לדרישתו של היטלר להעביר לידיו את יהודי ספרד, והציל עשרות אלפי יהודים מהשמדה. פרנקו היה האיש שחתם על מסמך המבטל את הצו המלכותי מ־1492, שהורה על גירוש יהודי ספרד. בה בשעה, הצרפתים וההולנדים ה"ליברלים" כביכול שיתפו פעולה עם תוכנית הגירוש הנאצית.
בנקודה זו עליי להצהיר כמה הצהרות שאמורות היו להיות מובנות מאליהן, אך הן נחוצות כדי למנוע כל אפשרות של אי הבנה או של סילוף דבריי בידי מבקרים עוינים. אני אוהב את אמריקה ומאמין מאוד בטובה ובהגינותה; אינני יכול לדמיין נסיבות שבהן יעלה בה לשלטון ממשל פשיסטי דומה למשטר הנאצי, שלא לדבר על אירוע כמו השואה. מדוע? משום שהאמריקנים לגוניהם השונים — ליברלים, שמרנים, מרכז, שחורים, לבנים, היספנים ואסייתים — עוצבו על ברכי תרבות ליברלית, דמוקרטית ושוויונית המחסנת אותם מפני פיתויים טוטליטריים מעין אלה. ולפיכך, אני לא חושב שהליברלים בארצות הברית הם מרושעים, נבלים או אחוזי דעות קדומות במובן שעולה בדרך כלל כשמטיחים במישהו — הוא "נאצי". מבחינה זו, לקרוא להילרי קלינטון "היטלרי" או לכנות את הנשיא בוש "בושיטלר" אלה שטיקים אידיוטיים באותה מידה. אי אפשר להאשים את האמריקנים שהריעו למוסוליני בשנות העשרים של המאה העשרים במה שעשה היטלר כמעט עשרים שנה מאוחר יותר. והליברלים באמריקה היום אינם אחראים לאמונות של אבותיהם הרוחניים — אם כי הם בהחלט צריכים להכיר בכך שאלו היו אמונותיהם.
ובכל זאת, אין בפשעיו של היטלר כדי למחוק את נקודות הדמיון שבין הפרוגרסיביזם — או בשמו העדכני, ליברליזם — לבין האידאולוגיות והגישות שהעלו את מוסוליני ואת היטלר לשלטון.
לדוגמה, ידוע זה זמן רב שהנאצים אימצו מדיניות כלכלית פופוליסטית, בהשפעה ניכרת של רעיונות שעמדו ביסוד המצע הכלכלי של פופוליסטים באמריקה ובבריטניה. היסטוריונים ליברלים נוטים להמעיט בחשיבות הדבר, אך בפופוליזם האמריקני היה מרכיב אנטישמי וקנונייתי בולט. קריקטורה טיפוסית בכתב עת פופוליסטי הציגה את העולם כאחוז בזרועות תמנון שעכוזו מונח בשטחה של בריטניה. על התמנון נכתב "רוטשילד". כתב של סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס דיווח מהוועידה הפופוליסטית של 1896 על "השנאה העזה לגזע היהודי" שהופגנה שם.טו האב צ'רלס קוֹגלין, "הכומר מהרדיו", היה איש שמאל תומך רוזוולט, פופוליסט, דמגוג, מחולל מהומות וחובב תאוריות קונספירציה. אנשי ממשל ליברלים הגנו עליו באומרם שהוא "נמצא בצד של המלאכים", אף שדעותיו האנטישמיות היו מוכרות להם היטב.
תאוריות קונספירציה פופוליסטיות פושטות כאש בשדה קוצים בשורות השמאל האמריקני (והימין גם הוא אינו חסין מפניהן). שליש מהציבור האמריקני מאמין ש"סביר ביותר" או על כל פנים "סבירות מסוימת" שהממשל האמריקני הוא שעמד מאחורי פיגועי 9/11 (או אִפשר את התרחשותם). פרנויה מסוימת ביחס להשפעת "הלובי היהודי" חלחלה לחלקים מסוימים בשמאל האירופי ובאקדמיה שם — שלא לדבר על הפופוליזם האנטישמי הרעיל, ההיטלראי באמת, שפשׂה ברחוב הערבי. אין כוונתי לטעון שהשמאל מאמץ אנטישמיוּת היטלראית, אלא שהוא מאמץ פופוליזם ומקל ראש באנטישמיות במידה מסוכנת ומעוררת דאגה. זאת ועוד, כדאי לזכור שהצלחת הנאציזם בגרמניה הוויימארית התאפשרה בשל חוסר הנכונות של אנשים הגונים להתייחס אליו ברצינות.
יש קווי דמיון נוספים בין השקפות פשיסטיות שמוצאן בגרמניה ובאיטליה לבין הליברליזם האמריקני המודרני. לדוגמה, הקורפורטיזם, שהוא מרכיב מרכזי בכלכלה הליברלית האמריקנית, נתפש כמחסום מפני המעמד התאגידי השליט, המוצג כימני ופשיסטי ברוחו. ועדיין, משנתם הכלכלית של ביל והילרי קלינטון, של ג'ון קרי, של אל גור ושל רוברט רייך7 דומה מאוד ברעיונותיה לאידאולוגיית "הדרך השלישית" הקורפורטיסטית שהולידה את הכלכלה הפשיסטית בשנות העשרים והשלושים. למעשה, עצם ההערצה הנלהבת של הליברלים בארצות הברית היום לניו-דיל די בה כדי להציב את הליברליזם שלהם בלב עץ המשפחה של הפשיזם.
ואפשר גם לדבר על שלל מסעות הצלב בתחום הבריאות ו"העידן החדש" שהציפו את אמריקה בשנים האחרונות — מהמלחמה בעישון, עבור בקיבעון זכויות בעלי החיים ועד לקידוש האוכל האורגני. איש אינו חולק על כך שהאופנות האלו הן תוצר של תרבות השמאל והפוליטיקה של השמאל. אבל רק מעטים מוכנים להתמודד עם העובדה שבסרט הזה כבר היינו. היינריך הימלר היה פעיל זכויות בעלי חיים נלהב וחסיד מובהק של "ריפוי טבעי". רודולף הס, סגנו של היטלר, היה מאמין גדול בהומאופתיה וברפואת עשבי מרפא. היטלר ויועציו הקדישו שעות רבות לדיון בצורך להפוך את האומה כולה לצמחונית, כתגובה להרגלים הלא בריאים שהמיט עליה הקפיטליזם. במחנה הריכוז דכאו שכנה מעבדת המחקר האלטרנטיבית והאורגנית הגדולה בעולם, שאף עסקה בייצור דבש אורגני.
במובנים רבים, הנחישות הנאצית להיאבק נגד העישון ולמען בריאות הציבור בישרה את מסעות הצלב היום נגד אוכל מהיר, שומן טרנס ודומיהם. חוברת הדרכה של היטלר יוגנד, תנועת הנוער הנאצית, מכריזה כי "תזונה איננה עניין פרטי!" — מנטרה שזוכה כיום להד בולט בממסד בריאות הציבור. הקיבעון של הנאצים למזונות אורגניים ולבריאות הפרט תאם את השקפתם הכללית הרחבה יותר לגבי האופן שבו העולם פועל. נאצים רבים היו משוכנעים שהנצרות, המאמינה כי בני האדם נועדו למשול בטבע ולא לחיות איתו בהרמוניה, והקפיטליזם, שניכר את האדם ממצבו הטבעי, קשרו יחדיו לחתור תחת בריאות העם הגרמני. הוגו קליינה כתב ספר על תזונה שזכה לתפוצה רחבה ובו האשים "אינטרסים מיוחדים קפיטליסטים" (ו"נשים-למחצה זכריות ממוצא יהודי") בהידרדרות באיכות המזון בגרמניה שתרמה בתורו לעליית שיעור מקרי הסרטן (עוד קיבעון נאצי). האוכל האורגני נקשר באופן הדוק למה שהנאצים כינו אז — והשמאל מכנה עתה — נושאים של "צדק חברתי".טז
האם דאגה לבריאות, לתזונה ולאיכות הסביבה הופכת אותך אוטומטית לפשיסט? מובן שלא. מה שפשיסטי כאן הוא הרעיון שבקהילה לאומית אורגנית אין ליחיד זכות שלא להיות בריא, ועל כן המדינה מחויבת לכפות עלינו להיות בריאים — לטובתנו. זיקתן של תנועות הבריאות המודרניות שהזכרנו לפשיזם הקלאסי תלויה במידה שבה הן שואפות לרתום את כוחה של המדינה לקידום סדר היום שלהן. אפילו מבחינה תרבותית, סביבתנות פותחת את הדלת לבריונות מוסרית ולהסגת גבול, שבהקשר שונה, ובמונחים מוסריים מסורתיים, הייתה מוקעת בידי הליברלים עצמם כפשיסטית.
בשנת 2007 ביקש מחוקק במדינת ניו יורק לאסור את השימוש בנגני תקליטורים תוך כדי חציית כביש.יז במקומות רבים במדינה נאסר על אדם לעשן במכוניתו הפרטית, או אפילו תחת כיפת השמיים, אם יש סבירות שאדם אחר עשוי להיות בקרבתו. מרבים לדבר על האופן שבו השמרנים מנסים "לפלוש לחדר השינה שלנו", אבל דווקא גרינפיס וקבוצות אחרות הן שיצאו במסע יחסי ציבור כדי "לחנך" אנשים איך לקיים מין ידידותי לסביבה. לגרינפיס יש שורה שלמה של גישות "כדי לעשות את זה לטובת כדור הארץ".יח אולי אתם סבורים שלאותם סביבתנים אין שום רצון לתרגם את ההצעות הידידותיות האלו לחוקים, אך לאור ניסיון העבר, אני רחוק מלהיות בטוח בכך. גם חופש הביטוי הנתון תחת מתקפה מתמדת בתקופה שבה הוא נחוץ במיוחד — קרוב למועד הבחירות — זוכה לשירי הלל ושבח במקום שבו חשיבותו היא המצומצמת ביותר, כמו סביב אתרי אינטרנט של טרוריסטים.
אלקסיס דה טוקוויל מזהיר בספרו הדמוקרטיה באמריקה: "שוכחים אנו, שדווקא בפרטים טמונה סכנת שעבודם של הבריות. אני כשלעצמי נוטה הייתי לחשוב שהחירות נחוצה פחות בגדולות מאשר בקטנות"יט נדמה שבאמריקה הפכו את היוצרות: נגזר על האמריקנים לאבד את חירותם בדברים הקטנים, כדי שקומץ אנשים יוכלו ליהנות מחירותם במלואה.
במשך דורות, העתיד הדיסטופי שראינו לנגד עינינו היה זה שהציג אורוול בספרו 1984, סיוט 'זכרי' ביסודו של אלימות פשיסטית. אך עם שקיעת ברית המועצות והתפוגגות זכרם של הדיקטטורים הפשיסטים והקומוניסטים הגדולים של המאה העשרים הלך הסיוט הזה ונמוג. את מקומו כספר הנבואי ביותר תופס עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי. בעודנו חושפים את מסתרי הגנום האנושי ולומדים איך לשמח בני אדם באמצעות בידור טלוויזיוני וסמים פסיכואקטיביים הולכת הפוליטיקה והופכת אמצעי לאספקת אושר ארוז מן המוכן. המערכת הפוליטית האמריקנית עסקה בעבר בחתירה לאושר. כעת, שיעור הולך ומתרבה של אמריקנים רוצים להפסיק לחתור ולקבל אותו בחבילה הישר אל ביתם. ואף שתלמידי תיכון בארה"ב מתבקשים לכתוב חיבורים על שאלה זו זה עשרות שנים, אמריקה אינה קרובה יותר היום משהייתה בעבר לתשובה לשאלה: מה היה בעצם כל כך רע בעולם חדש מופלא?
אך התשובה פשוטה: מדובר בחלום באספמיה. הרעיון שאפשר ליצור גן עדן עלי אדמות באמצעות סמים ומניפולציה על המוח היא אוטופית ממש כמו התקווה המרקסיסטית שנוכל ליצור עולם מושלם אם נארגן מחדש את אמצעי הייצור. תולדות הטוטליטריות הן תולדות הניסיון להתעלות מעל המצב האנושי וליצור חברה שבה המשמעות העמוקה ביותר של חיינו, כמו גם תכלית קיומנו, מתממשות פשוט מכוח העובדה שאנחנו חברים בקהילה כזו. אי אפשר לעשות זאת, וגם אם הניסיון נעשה, כפי שקורה לעיתים קרובות בפשיסטו-ליברליזם, בדרך הומנית והגונה, הוא עדיין מניב סוג של עריצות נעימה, שבה חלק מהאנשים זוכים לכפות על אחרים את התפישות שלהם לגבי הטוב והמאושר.
ההקדמה לספר זה לא תהיה שלמה ללא הסבר לביטוי "פשיזם ליברלי". מבקרים רבים יתייחסו אליו מן הסתם כסתירה גסה. אך אני איני הראשון שהשתמש במונח. הכבוד הזה שייך לה"ג וולס, אחד ההוגים המשפיעים ביותר על החשיבה הפרוגרסיבית במאה העשרים (וגם, כך מסתבר, מקור ההשראה לעולם חדש מופלא). וולס לא טבע את הביטוי לגנאי אלא כאות כבוד. פרוגרסיבים חייבים להפוך ל"פשיסטים ליברלים" ול"נאצים נאורים", אמר לליברלים הצעירים באוקספורד, בנאום שנשא בפניהם ביולי 1932.כ
וולס היה קול בולט במה שכיניתי "הרגע הפשיסטי" — התקופה שבה אליטות מערביות רבות היו להוטות להמיר את הכנסייה ואת הכתר בסרגלי חישוב ובצבאות תעשייה. בכל ספריו דגל ה"ג וולס ברעיון שאנשים מיוחדים — שהיו פעם מדענים ובמקרים אחרים כמרים, לוחמים או "סמוראים" — חייבים לכפות את הקִדמה על ההמונים כדי ליצור "רפובליקה חדשה" או "תאוקרטיה עולמית". רק באמצעות פרוגרסיביות מיליטנטית — תכונֶה כאשר תכונה — יוכל המין האנושי להגשים מלכות שמים עלי אדמות. וולס, במילים אחרות, נפל בפח הפיתוי הטוטליטרי. "מעולם לא הצלחתי להימלט באופן מלא מהגיונו הבלתי נלאה", הכריז.כא
הפשיזם, כמו הפרוגרסיביזם והקומוניזם, שואף להרחיב את גבולותיו עוד ועוד, משום שהוא אינו רואה כל מגבלה טבעית לשאיפותיו. בגרסאותיו האלימות, כמו זו הידועה בשם אסלאמו-פשיזם, השאיפה מוצהרת וברורה. אך גם הפרוגרסיביזם רואה לנגד עיניו 'סדר עולמי חדש'. וודרו וילסון ראה במלחמת העולם הראשונה "מסע צלב" לגאולת העולם כולו. אפילו מזכיר המדינה הפציפיסטי שלו, ויליאם ג'נינגס בריאן,8 לא הצליח להתנער מחזונו לסדר עולמי נוצרי, כולל איסור כלל־עולמי על צריכת אלכוהול.
אפשר להעלות טענה אחת כנגד כל זה: אז מה? מעניין ומפתיע שכמה ליברלים ופרוגרסיבים שהלכו לעולמם החזיקו בדעות כאלו ואחרות — אבל מה זה נוגע לליברלים היום? שתי תשובות עולות בדעתי. הראשונה, חלקית בלבד, היא ששמרנים צריכים לשאת על צווארם את ההיסטוריה האינטלקטואלית האמיתית והמדומה שלהם. שורות אליטת העיתונאות הליברלית והחוקרים הליברלים תפוחות בקשקשנים חסרי מנוח המצביעים על "היסטוריה סמויה" ו"הדים מטרידים" בארון עברם של השמרנים. קישור עם אנשי ימין מתים, קלוש ככל שיהיה, מוצג שוב ושוב כהוכחה לכך שהשמרנים ממשיכים לשאת את נס פועלם הזדוני של אבותיהם. מדוע, אם כן, אין חשיבות לציון העובדה שבארון הליברלי יש שלדים למכביר, במיוחד כשהשלדים האלו הם אדריכלי מדינת הרווחה המודרנית?
ומכאן לתשובה השנייה: הליברליזם האמריקני, להבדיל מהשמרנות, אינו מתעניין כלל בהיסטוריה האינטלקטואלית שלו. אבל חוסר עניין זה אינו מקזז את חובו לה. הליברל ניצב על כתפי ענקים וסבור שרגליו נטועות היטב בקרקע. ההנחות שלו ושאיפותיו נובעות הישר מהעידן הפרוגרסיבי, והדבר מומחש היטב בנטייה של ליברלים להשתמש במילה "פרוגרסיבי" בכל פעם שמדברים על רעיונות היסוד שלהם ועל המוסדות המכוננים שלהם (כתב העת הפרוגרסיבי, המכון למדיניות פרוגרסיבית, המרכז לקִדמה (progress) אמריקנית, וכן הלאה). אני נלחם כאן בשדה הקרב שהליברליזם בחר לעצמו. הליברלים הם אלו שעמדו על כך שלשמרנות יש קשר לפשיזם. הם אלו הטוענים שכלכלת השוק החופשי היא פשיסטית, ושכתוצאה מכך התאוריות הכלכליות שלהם צריכות להיתפש כמוסריות יותר, אף כי האמת היא ההפך הגמור מכך.
הליברליזם בן זמננו אינו מבקש לכבוש את העולם בכוח הנשק. אין לו כוונות לאומניות או שאיפות לרצח עם. להפך, מדובר באידאולוגיה שכולה כוונות טובות. אבל, כידוע, בכוונות טובות רצופה גם הדרך לגיהינום. לא כתבתי ספר הגורס שכל הליברלים הם נאצים או פשיסטים; ניסיתי לכתוב ספר המזהיר שאפילו הטובים בינינו עלולים ליפול במלכודת הפיתוי הטוטליטרי.
ואזהרה זו מופנית גם כלפי כמה המגדירים עצמם שמרנים. שמרנות רחומה היא במובנים רבים סוג של פרוגרסיביזם — נצר של הסוציאליזם הנוצרי. חלק נכבד מהרטוריקה של ג'ורג' בוש הבן על ש"אף ילד לא יישאר מאחור" או "כשלמישהו כואב, הממשל צריך להירתם לפעולה"9 משקף תפישה טוטליטרית של המדינה, ששאיפותיה אינן שמרניות במיוחד במובן האמריקני של המילה. ייאמר שוב: מדובר בטוטליטריות חביבה, המונעת בוודאי מכוח אהבה נוצרית כנה (שלמרבה המזל מרוסנת בשל יכולת ביצוע עלובה); אבל אהבה יכולה להיות חונקת. הזעם שעוררה כהונתו של בוש הבן בקרב רבים ממבקריו ממחיש נקודה זו. כוונותיו של בוש היו טובות, אך אלה שלא היו שותפים לחזון שלו סברו שהן דכאניות. וזה עובד גם בכיוון האחר. ליברלים המסכימים עם כוונותיה של הילרי קלינטון טוענים שכל מי שסבור שכוונותיה הן דכאניות הוא בעצם פשיסט.
דרושה לנו הגדרה מסוימת של פשיזם שנוכל לעבוד איתה. זאת ההגדרה שלי: פשיזם הוא דת המדינה. הוא מניח שיש אחדות אורגנית בגוף האזרחים וכמה למנהיג לאומי קשוב לרצון ההמונים. הפשיזם הוא טוטליטרי במובן זה שהוא רואה בכל דבר עניין פוליטי וסבור שכל פעולה של המדינה מוצדקת אם היא משרתת את טובת הכלל. הוא מקבל אחריות על כל היבטי החיים, כולל בריאותנו ורווחתנו, וחותר לאכוף אחידות במחשבה ובפעולה, אם בכוח ואם באמצעות רגולציה ולחץ חברתי. כל דבר, כולל הכלכלה והדת, חייב לתאום ליעדיו. כל זהות מתחרה היא חלק מה"בעיה" ולכן מוגדרת כאויב. אטען בהמשך שהליברליזם האמריקני בן־זמננו מגלם את כל ההיבטים האלו של פשיזם.
***
 
לפני סיום, כמה עניינים טכניים.
השתדלתי להבחין כאן בין ליברליזם כפי שנוהגים להשתמש במונח הזה היום בארצות הברית לבין ליברליזם קלאסי, מונחים שמשמעותם שונה מאוד, ובמובנים רבים הפוכה לחלוטין.10
פשיזם הוא נושא רחב היקף עד מאוד, ואלפי ספרים נכתבו על נושאים שונים בתוכו. ניסיתי להעניק יחס הוגן לספרות המחקר, אף כי ספר זה אינו ספר מחקרי־אקדמי. למעשה, הספרות רוויה מחלוקות במידה כזו, שלא רק שאין הגדרה מקובלת לפשיזם, אין אפילו הסכמה כללית שהפשיזם האיטלקי והנאציזם היו תופעות מקורבות. ניסיתי להתרחק מוויכוחים אלו במידת האפשר. השקפתי שלי היא כי על אף ההבדלים העמוקים בין הפשיזם האיטלקי והגרמני, הם מייצגים תופעות סוציולוגיות דומות.
ניסיתי גם להימנע מעיסוק בשלל המשטרים הפשיסטיים האחרים ברחבי העולם. המבקרים עשויים לטעון כי הקלתי על עצמי בכך שפשיזם כזה או אחר במקום כזה או אחר היה בעל אופי ימני או שמרני או לא־פרוגרסיבי. אגע בביקורת הזאת כל מקרה לגופו. עם זאת, אציין כי הבחירה הזאת פוגעת בטיעון שלי לא פחות מכפי שהיא מחזקת אותו. לדוגמה, התעלמותי מאיגוד הפשיסטים הבריטי של אוסוולד מוסלי מנעה ממני גישה למבחר מרהיב של רטוריקה וטיעונים פרו־פשיסטיים של השמאל.
ניסיתי שלא לסרבל את הספר בעודף מובאות, אך לפרקים הבאתי כמה הערות הסבר או דיון. קוראים המבקשים להרחיב יכולים לעיין בהערות, המלוות לעיתים גם בהפניה לאתר אינטרנט.
1 המונח "ליברליזם" משמש בארצות הברית במשמעות שונה מאוד ולעיתים אף הפוכה לזו המשמשת בישראל וברוב מדינות המערב. המשמעות המקובלת של המונח מצביעה על תנועות ועל הגות הדוגלות בחירות הפרט ובכלכלה חופשית (ליברליזם קלאסי). תחת דגל הליברליזם חוסים בצוותא שמרנים ובעלי עמדות ימין ושמאל מדיני. לעומת זאת, בארצות הברית (ובמידה לא מבוטלת גם בבריטניה) משמש המונח כיום לציון תפישות הדוגלות בהרחבה ניכרת של כוחה של המדינה ועוינות את הכלכלה החופשית, עמדות שמאל מדיני ורתיעה מאמונה דתית או הסתייגות ממנה. בתרגום זה לספר העדפנו בדרך כלל להשתמש במונחים כפי שהם מופיעים בו, להמיר את המונח 'ליברליזם' במונח אחר, מבלבל פחות (כמו פרוגרסיביזם). עם זאת, במידת האפשר, הבחנו בין ליברליזם אמריקני (כמשמעו בארה"ב) לבין ליברליזם קלאסי.
 
1. כל ההערות הממוספרות אלפביתית מכאן והלאה הן של המתרגם.
2 במרכז הפולמוס עמדה טענתם של נולטה והיסטוריונים גרמנים אחרים כי יש 'לנרמל' את המשטר הנאצי ולראות בו שלטון רודני מן השורה, ולהתייחס להשמדת העם היהודי כאחת מני השמדות רבות או אפילו כאילוץ שנבע מהחשש מפני המשטר הסובייטי בברית המועצות.
3 במקור , christianist, כינוי גנאי לנוצרי אדוק.
4 שיטת בניית תקציב שבה סעיפיו אינם נשמרים משנה לשנה ורק מתעדכנים, אלא נבחנים מיסודם (מאפס) וכל סעיף בתקציב זוכה למימון רק אם נקבע שהוא מוצדק.
5 מרקוס מוזיאה גארווי הבן (Marcus Mosiah Garvey Jr,‏ 1887-1940) היה ג'מייקני שהקים בארצות הברית את "התנועה העולמית לשיפור מעמד השחורים" ועמד בראשה כמה שנים. בהנהגתו קראה התנועה לשחרור מעול האדם הלבן ולשיבה לאפריקה..
6 לה ראזה (היום, UnidosUS) היא קבוצת שדולה לקידום אזרוח מהגרים בלתי חוקיים מאמריקה הלטינית בארה"ב; MEChA היא קבוצה לקידום ענייניהם של מהגרים מאמריקה הלטינית בארצות הברית.
7 שר העבודה בממשל קלינטון; מנציגיו הבולטים של השמאל האמריקני.
8 בריאן (William Jennings Bryan) היה כוח בולט במפלגה הדמוקרטית ומועמד מטעמה לנשיאות בשלוש הזדמנויות שונות.
9 לקוח מנאום של הנשיא בוש לכבוד יום העבודה ב-1 בספטמבר 2003.
10 ראו הערה בעמ' 22 .

ג'ונה גולדברג

ג'ונה גולדברג, מחברם של כמה ספרי עיון רבי־מכר, הוא מהאינטלקטואלים השמרנים המוכרים בארצות הברית. כעורכו הראשי של נשיונל רוויו וכפובליציסט מוביל, שמאמריו נדפסים במאות עיתונים ברחבי ארה"ב, קנה גולדברג לעצמו מוניטין כאחד הקולות המקוריים, השנונים והאמיצים בעולם הרעיונות האמריקני. 
למי קראת פשיסט? הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 

עוד על הספר

למי קראת פשיסט ג'ונה גולדברג

הקדמה למהדורה העברית

מאת ד"ר רונן שובל

 
פשיסט הוא ימני שמנצח בוויכוח
 
— ג'ונה גולדברג
 
 
תצפיותיו של גלילאו גליליי היו העדויות הממשיות הראשונות לנכונות התאוריה של קופרניקוס, ששללה את מעמדו של כדור הארץ כמרכז היקום. הכנסייה הקתולית, כדרכן של כנסיות, לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו. הכנסייה הפרוגרסיבית לא אוהבת את ג'ונה גולדברג ואת מסקנותיו. כוהניה תקפו בחמת זעם את הספר שאתם אוחזים בידיכם. אומנם גולדברג אינו גלילאו, אבל הוא בהחלט כופר ביעילות בעיקרי האמונה העכשוויים. וכצפוי במצבים מעין אלה, הספר טיפס במהירות למקום הראשון במצעד רבי המכר של הניו יורק טיימס ונשאר שם כמה שבועות.
גולדברג (יליד 1969) הוא אחד הפובליציסטים המובילים בארה"ב. מאמריו מתפרסמים ב-200 ויותר עיתונים וכתבי עת ברחבי ארה"ב, והוא פרשן מבוקש בערוצי החדשות המובילים. וכעוצמת מעמדו הציבורי של גולדברג, כך גם עוצמת הביקורת והתסיסה שהספר עורר. אחרי הכול, קשה להתעלם מהתוכן העשיר והמרעיש של הספר, קשה להתעלם מברק התובנות הטמונות בו, וגם מסגנונו הייחודי קשה להתעלם. הספר הזה, על מאות מראי המקום שתומכים בו, הוא כתב סירוב מנומק ורהוט לשלל מוסכמות וקלישאות השולטות כיום בכיפה. גולדברג פשוט התעקש לתהות על קנקנן של הנחות יסוד ציבוריות הנחזות כמובנות מאליהן, והכול — מתוך חריפות מחשבה ואופקים רחבים.
למרות שפע המידע, התובנות והאנקדוטות שיוטח אל הקורא ב-500 העמודים הבאים, הספר נע בהיגיון ובעקביות על שני צירים עיקריים. ציר אחד — מחקר אינטלקטואלי אודות שורשיו הפשיסטיים של הליברליזם האמריקני בן ימינו. גולדברג בחן בקפידה מדעית את מקורותיו של הפשיזם, פירק אותם לגורמיהם, התחקה כבלש אחרי הלכי־רוח ותפישות אידאולוגיות, וחשף בהצלחה את האופן שבו חלחל הרעיון הפשיסטי מאירופה אל השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב והיכה בו שורש.
ציר שני, סמוי יותר, הוא הפיכת הקערה על פיה בכל הקשור לשימוש במושג "פשיזם" כמילה נרדפת לימניות או שמרנות. כמו שגולדברג חוזר ואומר, "השמאל הבינלאומי שמר לעצמו זכות בלעדית לקבוע שכל אדם שאינו רצוי לו הוא נאצי או פשיסט, בלי להיזקק לנימוקים או לעובדות. עם הזמן, כשהנאציזם נעשה מזוהה עם 'רוע צרוף', הפכה תווית הפשיסט והנאצי שימושית מאוד, כפי שהיא עד היום".
כך, "פשיזם" משמש אצל הליברלים בארה"ב, יורשיהם של הפרוגרסיבים, למעין קללה-לכל-עת; מטבע השמור בלעדית לשמאל להגדרת כל מה ומי שאינו שמאל. אם תתמוך בנו, אתה טוב. אם לא, אתה פשיסט. ומאחר שיש הרבה אנשים שלא תומכים בו, השמאל רואה פשיסטים בכל מקום. כלומר, בכל מקום למעט במראָה. גולדברג מספק לשמאל מראה שהוא יתקשה לעצום עיניים מולה.
לפי גולדברג, השימוש במונח פשיסט נועד לתכלית ברורה: לסלק מישהו מדיון ולשלול את הלגיטימציה גם מעצם הדיון. זוהי ספירלת ההשתקה; הדרך שבה אמצעי התקשורת מעצבים את דעת הקהל, באמצעות יצירת אשליה הקושרת בין דעה "לגיטימית" של "הרוב" לדעה "קיצונית" של "מיעוט". הצופה, שנרתע מהתייצבות בעמדת מיעוט, בוחר להצניע את עמדתו מאימת הביקורת. פשיסט הוא הרי אדם שכוונותיו רעות, וממילא תוכן דבריו לא דורש התייחסות. ואיש אינו רוצה לזכות בתיוג כזה. כך השיח הציבורי מידלדל והולך, עד שבטווח הארוך נגרם שינוי במציאות הפוליטית עצמה. הדרה זו של עמדות בשיח, מעבירה בתחכום ובאלימות את המסר בדבר דעות "תקינות" ודעות "לא תקינות". באופן הזה מושתק הרוב הדומם (שעל כן הוא דומם...) ונוצרת "הסכמה כללית" מזויפת.
גולדברג ממחיש את טענתו בדוגמאות למכביר, אך עינו של הקורא הישראלי תתעכב בוודאי על הדוגמה הבאה:
אשר לרונלד רייגן, הוא נהנה משיקום תדמיתי שכמותו לא ידע פוליטיקאי אחר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, וכמוהו גם בארי גולדווטר, שהפך לפתע גיבור הממסד הליברלי. נדמה שהליברלים בארצות הברית מתאהבים בשמרנים מתים כדי להכות בהם שמרנים חיים... שניהם (רייגן וגולדווטר) היו אבירי החירות, שכונו פשיסטים בפי ברוני האטטיזם.
 
האין הדברים מזכירים את יחסו של השמאל אל מנהיגי הימין ז'בוטינסקי ובגין? בן גוריון לדוגמה, כינה בזמנו את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" (שמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר), ובגין זכה, בין היתר, לפשקוויל הבא בעיתון ניו יורק טיימס בשנת 1948: "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת חירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, בשיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".
ואילו היום — ממש כמו שגולדברג מתאר לגבי רייגן וגולדווטר — מועלים ז'בוטינסקי ובגין על נס "הימין השפוי והמתון" לעומת הימין העכשווי "הקיצוני והלאומני". פתאום השמאל מתרפק בערגה על זכרם של ז'בוטינסקי ובגין המושמצים בזמנם, ומשתמש בהם כדי להצליף במנהיגי הימין של ימינו.
עניין השפיות, אגב, הוא מוטיב קבוע בהשמצות שנוהג להטיח השמאל בימין. אחרי הכול, הפיכת דעה לבעיה נפשית היא פרקטיקת הדרה יעילה למדי. רק לאחרונה קבעה הדוגמנית המלומדת יעל אבקסיס (בתאריך 14.3.19, בראיון לגלי צה"ל) ש"זה כבר לא ימין ושמאל, זה אנושיות נגד אי שפיות". השמאל — אנושי, הימין — לא שפוי. השמאל — ליברלי וטוב, הימין — פשיסטי ורע.
אך האמת היא שלא הימין הוא הראוי למילת הגנאי "פשיסט", אלא דווקא השמאל. במסגרת המסע האינטלקטואלי וההיסטורי שעורך גולדברג בספר, הוא מעמיד תופעות ומושגים פוליטיים כמו "פשיזם" (אך לא רק) על דיוקם, ואגב כך מנקה את שמו של הימין האמריקני מהרפש שהוטח בו. והמסע הזה הוא אישי לא פחות מכפי שהוא ציבורי.
גולדברג אינו מניח לליברלים של זמננו ליטול את כתר הליברליזם בקלות. הוא מזכיר לנו שמושגים ומונחים פוליטיים נשחקים ונבנים מחדש בהתמדה, ואגב כך אופיים ומשמעותם משתנים. גם מקומו של הליברליזם לא נפקד מתהליך זה. הוא מנתח באזמל חד את ההתרחשויות שהובילו את התנועה הפרוגרסיבית לדחות את רעיונות הליברליזם המקורי — זה המזוהה עם חירות אישית וכלכלית במסגרת ממשל דמוקרטי — אך בה בעת לנכס לעצמו את השם "ליברליזם", בהיפוך משמעות כמעט; הליברליזם שכיוון להגן על הפרט מפני ידו של השליט הפך "ליברליזם" שיעדו הוא הפעלת כוח השלטון למטרות כלכליות, תרבותיות או חברתיות.
גולדברג חודר אל שורשי התופעה הזאת. אסכולת פרנקפורט המרקסיסטית, שתקוותה למהפכה של מעמד הפועלים נכזבה, אימצה רעיונות משדה הפסיכואנליזה וביצעה באמצעותם "שינוי מסלול" מתוחכם. הפשיזם, שהוצג תחילה כתגובה קפיטליסטית לאיום מצד מעמד הפועלים, הוצג לאחר "שינוי המסלול" כ"מנגנון הגנה פסיכולוגי כללי מפני שינוי. אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם 'קִדמה' מגיבים באלימות משום שיש להם 'אישיות סמכותנית'". כלומר, מי שאינו מסכים עם היעדים ושיטות הפעולה של הליברליזם החדש נתון למנגנון הגנה פרימיטיבי הידוע בשמו העממי "פשיזם".
מהו בעצם פשיזם?
כדרכן של תופעות פוליטיות, גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור על ידי הוגים וחוקרים שונים. גולדברג מציין את המרכזיות שבהן, אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים. שכן ככלות הכול, הפשיזם הוא עוד ביטוי למאבק העתיק נגד החופש האנושי. כמו הקומוניזם והנאציזם גם הפשיזם הוא מימוש של קולקטיביזם קיצוני, אם כי בעוצמה שונה. ביסוד התופעות הללו מונחת התפישה שלפיה על המדינה להתערב בכל תחומי החיים — החל ממרחבי הפרט דוגמת יחסי מין ומשפחה, דרך שליטה ריכוזית במערכת הכלכלית, ועד לניהול המערכת הפוליטית עצמה. הפשיזם לגווניו שואף לקבל אחריות על כל היבטי החיים, וחותר לאחידות במחשבה ובפעולה. כלי הפעולה המרכזיים של הפשיזם הם לחץ חברתי וכוחנות.
הפרוגרסיבים, ובעקבותיהם הליברלים של השמאל, ספגו היטב את עיקרי האמונה הפשיסטיים, ועבודת המחקר של גולדברג להוכחת העניין הזה מאלפת. בדיוק כמו הפשיסטים, גם הפרוגרסיבים לא יהססו להביא את ה"קדמה" באמצעות פרימה שיטתית של המערכת החוקתית המסורתית. בישראל למשל, המהפכה החוקתית היא דוגמה קלאסית לדפוס הפעולה של הפשיזם הליברלי.
ככלל, הרעיונות הפרוגרסיביים-ליברליים מאופיינים לפי גולדברג בגישה קולקטיביסטית קיצונית, ממש כמו הפשיזם. מבחינת הפשיזם הליברלי וצאצאיו, אין מרחב אישי: הכול פוליטי — ביגוד, מין, מוזיקה, אוכל, ספורט, מראה — והכול שפיט. על האזרח למסור את עצמו בידיהם של מומחים "אובייקטיביים" (קרי, ליברלים) והם יכריעו בשבילו מה ראוי שיעשה או יחשוב. כל זאת בלהט צלבני מוכר של מי שמפיץ את האמת המוחלטת בקרב הילידים הבורים.
הפרוגרסיביזם, מסביר המחבר, דוחה את הרעיון ההומניסטי ומאמץ בעקבות התנועות הטוטליטריות את התפישה שמשמעות קיומו של הפרט נובעת מהשתייכותו לקבוצה — המעמד אצל הקומוניסטים, האומה אצל הפשיסטים, הגזע אצל הנאצים — וברעיון שעל המדינה לחשוף את המשמעות הזו, הגנוזה בזהות הפרטים.
ומה שהתחיל במהפכה הצרפתית כניסיון לממש את רעיונותיו של רוסו בדבר "חירות" ו"שוויון" ברוח "ההסכמה הכללית", הוביל במהרה למופע אימים טוטליטרי. אך תלמידיו של רוסו לא היו מוכנים לוותר: שוב ושוב הם התעלמו מהתנגשות המובנית שבין "חירות" לבין "שוויון", והעלו רעיונות כיצד למזג את שני הקטבים האלה באמצעות בריאת אדם חדש וחברה חדשה. המוארים, הנאורים, הם אלה היודעים מהו ה"רצון הכללי", ולהם ניתן ההיתר לכפותו על הכלל בכל מחיר. כפי שאמר רובספייר: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".
בתפישה הטוטליטרית הקלקולים החברתיים אינם תוצר של פגמים אנושיים טבעיים שיש בכל אדם, אלא רק של מוסדות אנושיים שיצרו אדם פגום. האדם נולד טוב, ומוסדות החברה הם המשחיתים אותו. בני תמותה רגילים אינם מסוגלים להבחין באמת זו, ולכן הם זקוקים לאותם יחידי סגולה מורמים מעם שיכפו אותה עד שישתנה המצב האנושי-חברתי מיסודו. יחידי סגולה אלה יכולים לנהל את המדינה ואת העולם כולו על בסיס יישום מדעי-הנדסי של אמיתות חברתיות, שתוקפן חזק כשל חוקי טבע. כמו שחוקי הטבע פועלים תמיד באופן זהה, כך אמורים לפעול בני האדם לפי חוקי היגיון החלים על הכול.
המוסדות האנושיים הפגומים הם מטרת האיכות הראשונה, ובהתאם לכך הליברלים חותרים בהתמדה לנתץ כל פרה קדושה. "עולם ישן עדי־יסוד נחרימה" גורס האינטרנציונל, וזה הרעיון: המוסר, המשפחה ושאר המוסדות האנושיים שנוצרו לאורך ההיסטוריה צריכים להיעלם כדי שאפשר יהיה לבנות את האוטופיה המבוססת על השכל הטהור.
לא פלא, למשל, שגם הקומוניסטים וגם הנאצים נלחמו נגד התא המשפחתי המסורתי. גולדברג ממחיש זאת באופן מאלף, בין היתר על סמך כתביו של היטלר עצמו. "הנאציזם", כותב גולדברג, "היה שותף למאמץ הפרוגרסיבי המוכר לפלוש אל המשפחה, לקרקר את קירותיה ולנתץ את האוטונומיה שלה. המשפחה המסורתית היא אויבת הטוטליטריות הפוליטית משום שהיא מעוז של נאמנויות הניצב בדרגת עדיפות מעל למדינה ואינו קשור בה, ומשום כך גם הפרוגרסיבים מנסים בלא הרף לערער אותה ... הגישה הנאצית למיניות הייתה מעוגנת בעוינות המושרשת של התורה הנאצית לנצרות וליהדות, ששתיהן דחו את התפישה הפגאנית של מין כאמצעי לסיפוק מיני ונטעו בו משמעות מוסרית עמוקה".
לפי גולדברג, בעיני הטוטליטרים ניהול נאור הוא ניהול "מדעי", וניהול מדעי פירושו תכנון מרכזי בידי מדענים-מהנדסים לפתרון כל הבעיות האנושיות. לשם כך דרושה ממשלה גדולה של מהנדסי-חברה שיממשו את האידאות המופשטות. חירות בכלל, והמולת השוק חופשי בפרט, אינן צפויות ולפיכך אינן רצויות.
כטבעם של רעיונות מופרכים, גם האידאות הפרוגרסיביות מתנפצות שוב ושוב אל סלעי המציאות, אך אין לכך חשיבות של ממש בעיני הליברלים. ההצלחה, לתפישתם, אינה הדבר העיקרי — ולאור הכישלונות החוזרים, אף אינה חשובה כלל: לעשייה עצמה ערך מוסרי-תאולוגי גואל. גולדברג מראה כיצד הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה פעלו פעמים רבות בלי תוכנית ערוכה, מתוך התפישה שעצם הפעולה מבטאת ערך מהותי. אותו רעיון ממש אומץ בידי הפרוגרסיבים שתבעו "פעולה, פעולה, פעולה". כך צעק האס-אה הצועד ברחובות, כך צעקו הסטודנטים בקמפוסים של שנות השישים בארה"ב.
גולדברג עומד בהקשר זה על המקום המרכזי שניתן באידאולוגיה הפשיסטית, הנאצית והפרוגרסיבית ל"מיתוס" הסורליאני: הרעיון שאפשר ליצור "דימוי" או "שקר קדוש" שיאפשר ללכד אנשים באופן לא רציונלי סביב רעיון ולגרום להם שיהיו מוכנים לוותר על חירותם, בייחוד בעתות משבר.
על כל פנים, גולדברג גורס כי קיים הבדל משמעותי בין הפשיזם האמריקני ה'חביב' לבין אחיו האלים מאירופה, והבדל זה נובע בעיקר מההקשר התרבותי שבמסגרתו צמח הפשיזם. התרבות הגרמנית שונה מאוד מזו האמריקנית, ולכן המימוש של הרעיונות הטוטליטריים בה היה שונה לחלוטין. אותם רעיונות, אותן תפישות — תוצאה שונה. כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום יוצרים גרסאות שונות לאותה מהות.
המקרה הישראלי
בחינת לוז טיעוניו של גולדברג לנוכח המציאות הישראלית מוליכה למסקנות מטרידות. רעיונות וזרמים טוטליטריים פעפעו בעורקי היישוב בישראל עוד בתקופה שלפני הקמת המדינה, בזכות ההשפעה המכרעת של אנשי העלייה השנייה על היישוב העברי ועל מדינת ישראל הצעירה. אי אפשר להבין את הסזון, את אלטלנה, את הרעיון הקיבוצי ואת התנהגות המוסדות הלאומיים בלי להביא בחשבון תפישת עולם זו.
לשם כך, די לבחון אירועים אחדים שהשפיעו על חיינו בצורה עמוקה בעשרות השנים האחרונות. ב-1977, ככלות 30 שנות שלטון מפא"י והמערך, התחלף השלטון בישראל: מפלגת העבודה הובסה ולשלטון עלה הליכוד. יצחק בן אהרן, ממנהיגי מפלגת העבודה, הודיע: "אם זו הכרעת העם, אינני מקבל אותה".
כפי שמבאר פרופ' מנחם מאוטנר בספרו ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, חוגי האליטה בישראל נתקפו חרדה נוכח ניצחון הליכוד. "חשתי, כרבים מחברי, שחרב עליי עולמי", מספר מירון בנבנישתי בספרו הקלע והאלה. "נגזל מאיתנו מטה המנהיגות, ועבר, שומו שמיים, לידיהם של מתלהמי הכיכרות ותגרני הגלנטריות... באו ימים רעים... אותם ילוו עכשיו תופי טם-טם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים". תוצר הבהלה הזו, מסביר מאוטנר, היה הפיכתו של בית המשפט העליון ממוסד שתפקידו להכריע בסכסוכים למוסד שמטרתו לקדם סדר יום פוליטי. אליטת תנועת העבודה שכוחה הפוליטי שקע העבירה את מוקדי קבלת ההחלטות מהכנסת והממשלה לזרוע השופטת. וכך, במקום שלטון הדמוס, העם, נולד שלטון האוֹליגוֹי, המעטים.
בית המשפט העליון החל לקבוע מה "סביר" ומה אינו סביר, מה "מידתי" ומה אינו מידתי, מה הולם את "ערכי היסוד" או את "עקרונות העל" של "שיטתנו החוקתית" ומה אינו הולם אותם, ועל בסיס זה — ולא על בסיס החוק הכתוב — החל לכפות את תפישת עולמו על הממשלה והכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, הסביר כי "הציבור הנאור" (קרי, הוא והשותפים לדעותיו) משקף את התפישות ואת הערכים הראויים, שבמידת הצורך ניתן לכפותם על הציבור גם בניגוד לדעתו.
כדי לממש את עליונות האדם הנאור ואת ערכיו האוניברסליים, האוליגרכיה החדשה תוקפת ללא הרף את רעיון מדינת הלאום וריבונות העם.
לכן האליטה הישראלית קוראת פעם אחר פעם להכפפת החוק הישראלי לחוק הבינלאומי, להעדפת זכויות האדם המופשטות על זכויות האזרחים הממשיים, ולהרחבת סמכויותיו של בית המשפט העליון על פני אלו של הכנסת והממשלה. רמיסת המנגנונים הייצוגים של הדמוקרטיה ועמעום הזהות הלאומית הם הכלים שבאמצעותם יוכל המיעוט הנאור לקבוע בשביל ההמון את גורלו. סוגיות המסתננים מאפריקה, איחוד משפחות פלסטיניות או תוואי גדר ההפרדה הן רק דוגמאות אחדות מרבות להתנהלות זו. כך הופך האדם מאזרח חופשי ופעיל לנתין המנוע מהשתתפות בעיצוב גורלו. הנתינים יכולים להצביע בקלפי אחת לארבע שנים, אבל ההחלטות אינן מתקבלות עוד במוסדות שהם בוחרים. הרשות השופטת נעלית על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, וכל החלטה שלהן, גדולה כקטנה, נדרשת לקבל את אישורה (בין אם באופן מפורש לאחר עתירה, בין אם במשתמע).
החוק, כפי שהוא מתעצב בבית המחוקקים, מבקש לבטא פשרה בין קבוצות בעלות עולם ערכי שונה. המהפכה החוקתית, לעומת זאת, הפכה את המוסר הפרוגרסיבי לנקודת מבט אלוהית. מלוא כל הארץ משפט, ניסח זאת השופט אהרן ברק, על משקל "מלוא כל הארץ כבודו" האמור באלוהים. כך קבוצה בעלת עולם ערכי אחד מבקשת לכוף את ערכיה על הרוב, ומי שמעז להתנגד לה ולהגן על הדמוקרטיה הופך מיד ל"פשיסט".
"דיקטטורה לשנה"
נהוג לומר שהסכנה בדמוקרטיה היא עריצות הרוב. בישראל הדמוקרטיה פינתה את מקומה לעריצות המיעוט, בחסות שיח צעקני של התקשורת והאקדמיה ל"הגנת הדמוקרטיה" כביכול. כפי שהראה ד"ר גדי טאוב, הפרוגרסיבים הצליחו "לשכנע את עצמם שעיקר תפקידם הוא להציל את הדמוקרטיה מן הדמוס — כלומר מן העם".
זלזול זה בריבונות העם התבטא גם בתהליך אוסלו. שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר הסבירה בראיון לעיתון הארץ (13.8.1999): "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי... שיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון... היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך. ובכל זאת אימצו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו — בסדר, רבותיי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?... אם הממשלה הזאת תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך".
לאחר שנתיים הוסיפה תמיר: "[אהוד] ברק מבחינתי אינו נושא באחריות על היריות על גילה ועל נווה יעקב... ברק עשה המון... הוא הציג דרך אחרת שאולי הייתה רדיקלית מדי ולא היה זמן להסביר אותה. אבל העם עוד יבין שאין אלטרנטיבה... זוהי הדרך הנכונה. אין דרך אחרת. ייקח זמן. הם עוד יבינו".
כאשר היו כאלה שסירבו "להבין", הסביר אמנון דנקנר במעריב (22.9.2000), הם תויגו מיד כ"'פאנטים-ימניים', 'לא-שפויים', 'בעלי זקנים מדובללים', ו'טירוף בעיניים'. איש מן השמאל לא הקשיב להם, משום שאיש לא ינסה להידבר עם אנשים אשר השחירו את פניהם כדי-כך שהתחלנו להאמין, כי אשפוז בבית חולים לחולי נפש הוא צורת ההידברות היחידה האפשרית עמם".
כלומר, "המשבר" מצדיק דיקטטורה. "השקר הקדוש" מוצדק אם יש אמת נעלה יותר, הגלויה לעיני המעטים בלבד. ואלו שאינם מסכימים, כרגיל, הם קיצוניים הזויים הראויים לאשפוז כחולי נפש.
בספר 1984 טבע ג'ורג' אורוול את המושג "שיחדש" — שפה חדשה, המשתנה מלמעלה ללא הרף במטרה לתחום ולצמצם את יכולת ההמון לבטא דברים על אודות המציאות. ההנחה שביסוד ה"שיחדש" היא שיש קשר בין תפישת המציאות לבין ביטוייה בשפה, ואם אינך יכול לבטא דבר, אינך יכול גם לחשוב אותו.
ה"שיחדש" משגשג בישראל. שוב ושוב מוצגים בחוד החנית של תעשיית השקרים דימויים כוזבים של ישראל: פלסטינים = יהודים בשואה; ישראל = גרמניה הנאצית; חיילי צה"ל = חיילי אס-אס; ילדי שכם = ילדי גטו ורשה; הרוגי הטרור = קורבנות השלום. וכמובן, מי שמתנגד לשמאל הוא פשיסט. שולמית אלוני אמרה ש"שר הביטחון ארנס משתמש בדמגוגיה המקבילה לזו של גבלס". יוסי שריד טען ש"נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצויין של גבלס". האלוף שלמה גזית הכריז ש"צה"ל מתיר לאנשים מסוימים לשרת עם כיפה סרוגה... הכיפות הסרוגות הן כמו צלבי הקרס שענדו על שרווליהם החיילים הנאצים". פרופ' משה צימרמן קבע ש"ילדי קריית-ארבע הם בדיוק כמו ההיטלר יוגנד".
אך התרבות הפוליטית היהודית אינה טוטליטרית; להפך, היא מקדשת את ריבוי העמדות והדעות. הטוטליטריזם הישראלי התבסס בארץ דווקא בקרב קבוצה אליטיסטית התופשת עצמה כליברלית, והדבר מבטא כֶּשֶׁל עמוק בפוליטיקה הישראלית. כשהממשלה פונה ימינה, מנגנוני הגבלת הכוח פועלים היטב: בית המשפט, האקדמיה, מוסדות התרבות והתקשורת משמיעים את קולם ברמה לריסון הכוח הממשלתי. אולם כאשר הממשלה פונה שמאלה, אותם מנגנונים עצמם חדלים מלתפקד. לא רק שהם נמנעים מלבצע את המוטל עליהם, אלא שהם דוחפים ומקצינים את פעולות הממשלה.
האליטה הליברלית מונעת מתוך תפישה עצמית נרקיסיסטית. היא משוכנעת שבידיה המפתח לאמת, למדעיות ולצדק, ולכן היא נבדלת בעיני עצמה משאר חלקי החברה הישראלית. השבט הליברלי מחזיק בתובנות משותפות, בטקסים משותפים, בכוהנים משותפים, בתקוות משותפות, ובמערכת ענישה ברורה לכל מי שמעז לסטות מהדוֹגמה.
האתוס הפשיסטי-ליברלי הזה צף אל פני השטח בשעת הכושר של רגעים מכריעים. אז, האידאולוגיה גוברת והדמוקרטיה מושעית. ברגעים אלה, שבהם השמאל הליברלי חש שבכוחו לעצב את החברה בצלמו וכדמותו ולהשיב את ההיסטוריה למסלולה ה"נכון", הוא לא מהסס לפעול בדרכיו כדי להביא את השינוי. אם צריך, "תהיה פה דיקטטורה לשנה".
הספר שלפניכם הוא חומר נפץ אינטלקטואלי. כלי נשק נוסף במלחמת הרעיונות המתחוללת בעולם המערבי בין אליטות ליברליות-פשיסטיות לבין העם.
 

הקדמה: 

כל מה שנדמה לכם שאתם יודעים על פשיזם — שגוי

 
 
ג'ורג' קרלין: ...המסכנים נעשקו באופן שיטתי במדינה הזאת. העשירים התעשרו עוד יותר תחת הנשיא הפשיסט, הפושע הזה והממשל שלו. (מחיאות כפיים, קריאות הסכמה)
 
ביל מאהר: טוב, טוב.
 
ג'יימס גלסמן: ג'ורג', אני חושב שאתה יודע מה זה פשיזם. בעצם, ג'ורג', אתה יודע מה זה פשיזם?
 
קרלין: כשהפשיזם יגיע לאמריקה —
 
גלסמן: אתה יודע מה הם נאצים?
 
קרלין: כשהפשיזם יגיע לאמריקה הוא לא ילבש חולצות חומות ושחורות. הוא לא ינעל מגפיים צבאיים. הוא יבוא עם נעלי נייקי וחולצות עם סמיילי. הוא יהיה כולו חייכני וחביב. פשיזם — תראה, גרמניה אולי הפסידה במלחמת העולם השנייה, אבל הפשיזם ניצח. תאמין לי, ידידי.
 
מאהר: והאמת היא שפשיזם זה כשהתאגידים הופכים לממשלה.
 
קרלין: כן.
 
(תוכנית הטלוויזיה Real Time with Bill Maher,
 
ערוץ HBO, 9.9.2005).
 
להוציא קורסים אקדמיים מסוימים, זו בערך רמת הדיון בפשיזם באמריקה: שמאלנים זועמים מאשימים בפשיזם את כל מי שנמצא מימין להם בקשת הפוליטית, ובמיוחד בעלי חברות עשירים והפוליטיקאים עושי דברם. במקביל, השמרנים הנצורים מתכווצים במושבם לנוכח ההאשמה הארסית.
ביל מאהר טועה: פשיזם אינו מה שקורה "כשהתאגידים הופכים לממשלה". ג'ורג' קרלין, לעומת זאת, מגיע למסקנה שלו בדרך עקומה, אך המסקנה עצמה נכונה: אם הפשיזם יגיע לאמריקה הוא אכן יהיה פשיזם חייכני וחביב. למעשה, במובנים רבים אפשר לומר שלא זו בלבד שהפשיזם הגיע לאמריקה, אלא שהוא נמצא בה כבר כמאה שנה. מה שהאמריקנים מכנים "ליברליזם"1 — כלומר המסד המשופץ של התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית — הוא למעשה צאצא מובהק של הפשיזם וייצוג מסוים שלו. אין כוונת הדברים לומר שליברליזם הוא נאציזם או שהוא תאומו של הפשיזם האיטלקי; אבל התנועה הפרוגרסיבית אכן הייתה תנועה-אחות לפשיזם, והתנועה הליברלית בת זמננו בארצות הברית היא בתה של התנועה הפרוגרסיבית. אפשר למתוח את ההשוואה ולומר שהתנועה הליברלית שאנו מכירים היא מעין אחיינית של התנועה הפשיסטית האירופית. כוונותיה טובות והיא בהחלט חביבה יותר לבריות משארי בשרה הכעורים — ובכל זאת, היא נושאת דמיון משפחתי מביך שמעטים יודו בקיומו.
אין מילה בשפה האנגלית שאנשים זורקים באוויר בלי להבין את פירושה יותר מן המילה "פשיזם". למעשה, נראה שככל שמאן דהו מרבה להשתמש בה בשגרת דיבורו היומיומי, כך פוחת הסיכוי שהוא יודע על מה הוא מדבר.
אולי תחשבו שהכלל הזה אינו חל על חוקרי פשיזם, אך האמת היא שמה שמבחין בנקודה זו את קהילת החוקרים משאר בני האדם הוא כנותה. אפילו המקצוענים לא הצליחו להסכים על הגדרה מדויקת של פשיזם. מחקרים רבים מספור מתחילים בגילוי הנאות הזה. "המושג אפוף מהומה כזו של חילוקי דעות", כותב רוג'ר גריפין בהקדמה שלו לטבעו של הפשיזם, "עד שיש הכרח כמעט לפתוח כל תרומה לדיון בנושא בהערה מעין זו".
החוקרים הבודדים שהעזו להציע הגדרה משלהם מאפשרים לנו תובנה מסוימת על הסיבה שבגינה קשה כל כך להסכים על הגדרה חד־משמעית לפשיזם. גריפין, חוקר מוביל בתחום, מגדיר את הפשיזם כ"מין של אידאולוגיה פוליטית שהמיתוס הבסיסי שלו בזניו השונים הוא פופוליזם אולטרה-לאומני המציב במרכזו התחדשות ותחייה לאומית". רוג'ר איטוול טוען כי "תמצית" הפשיזם היא "צורת חשיבה המטיפה לצורך בתחייה חברתית כדי לחשל דרך שלישית רדיקלית הוליסטית-לאומית". אמיליו ג'נטילה רואה בפשיזם "תנועת המונים המשלבת מעמדות שונים, אך שייכת בעיקר למעמד הבינוני, הרואה עצמה בעלת שליחות לתחייה לאומית, נמצאת במצב של מלחמה עם מתנגדיה וחותרת לכונן מונופול על כוח באמצעות הטלת אימה, טקטיקות פרלמנטריות ופשרה שיביאו לכינון משטר חדש שיחריב את הדמוקרטיה".א
אלו הגדרות שמישות, אך יתרונן על פני הגדרות אחרות הוא בעיקר בכך שהן קצרות דיין שנוכל להביא אותן במסגרת זו. למשל, איש מדעי החברה ארנסט נולטה, דמות מפתח בפולמוס ההיסטוריונים (Historikerstreit) הגרמני בשנות השמונים של המאה הקודמת,2 הציג הגדרה בת שש נקודות שאותה כינה "רף תחתון לפשיזם" המורכב מהדברים שהפשיזם מתנגד אליהם — כלומר, הפשיזם הוא "אנטי-ליברליזם" ו"אנטי-שמרנות" כאחד. ניסיונות הגדרה אחרים היו נפתלים וסבוכים אף יותר, ותבעו להתייחס לכל ממצא סותר כיוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.
זוהי גרסה אקדמית של עקרון האי־ודאות של הייזנברג: ככל שאתה מתעמק בנושא, כך הופכת הגדרתו מעורפלת יותר. "על אף כמות עצומה של זמן ואנרגיה נפשית שהושקעו בחקר הנושא... נותר הפשיזם חידה גדולה לחוקרי המאה העשרים", כתב ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד א"ה רובינסון בשנת 1989. ואילו מחברי המילון ההיסטורי של הפשיזם והנאציזם כתבו ב-1992 בפשטות כי "אין הגדרה המקובלת על הכול לתופעת הפשיזם, אין הסכמה כללית, ואפילו רופפת, באשר להיקפו, למקורותיו האידאולוגיים או לדפוסי הפעולה המאפיינים אותו". סטנלי ג' פיין, מומחה בולט לחקר הפשיזם, כתב ב-1995 כי "עתה, בשלהי המאה העשרים, הפשיזם נותר המונח הפוליטי המרכזי המעורפל ביותר". יש אף מומחים חשובים הטוענים שהנאציזם לא היה פשיזם, שאין בכלל פשיזם, או שמדובר במשהו שהוא במהותו דת חילונית (זוהי השקפתי שלי). "אם לומר זאת בפשטות", כתב גילברט אלרדיץ', "הסכמנו להשתמש במילה מבלי שנסכים על הגדרתה".ב
ועדיין, אף שמומחים מודים שטיבו של הפשיזם מעורפל, מורכב ופתוח לפרשנויות שונות ורחוקות מאוד זו מזו, ליברלים ואנשי שמאל רבים בארצות הברית נוהגים כאילו הם יודעים במדויק מהו פשיזם. יתרה מזו, הם רואים אותו בכל מקום — רק לא במראָה. נדמה שהשמאל משתמש במונח כבאַלה לרדוף את יריביו מהזירה הציבורית תוך הצגתם כמפיצי כתבי פלסתר. הרי לפשיסטים לא צריך להתייחס ברצינות. אין לכם כל מחויבות להקשיב לטיעוניו של פשיסט או להטריד את עצמכם ברגשותיו או בזכויותיו. זאת הסיבה שאל גור ורבים משוחרי איכות הסביבה נזעקים להשוות את הספקנים ביחס להתחממות גלובלית למכחישי שואה. ברגע שהקישור הזה נתפס, אין שום סיבה להתייחס לאנשים כאלו ברצינות.
בקיצור, "פשיסט" הוא המקבילה המודרנית ל"כופר", כתיוג של אדם שראוי לנדותו מהשיח הציבורי. השמאל משתמש במילים נוספות — "גזען", "סקסיסט", "הומופוב", "נוצריסט"3 — להשיג יעדים דומים, אך משמעותן של מילים אלו אלסטית פחות. פשיזם, לעומת זאת, הוא האווזה המטילה ביצי זהב תועמלניות. ג'ורג' אורוול התייחס לנטייה זו כבר ב-1946 במסה המפורסמת שלו "פוליטיקה והשפה האנגלית": "למילה 'פשיזם' אין כיום כל משמעות פרט לכך שהיא מסמנת "משהו לא רצוי".ג
תסריטאי הוליווד משתמשים במילים "פשיזם", "חולצות חומות" ו"נאצי" כשוות ערך ל"כל דבר שליברלים לא אוהבים". כך, למשל, בסדרה הבית הלבן מבית NBC מוצגת התמיכה במדיניות המאפשרת לבחור את בית הספר כ"פשיסטית" (אף שאפשר בהחלט לטעון שמעולם לא נהגתה מדיניות הרחוקה יותר מפשיזם בתחום החינוך, למעט חינוך ביתי). בסרט מעריצה צמודה מסביר קראש דייוויס (בגילומו של קווין קוסטנר) לחניכו, "תפסיק לנסות לפסול את כולם. פסילות זה דבר משעמם וחוץ מזה, הן פשיסטיות. תזרוק כמה זריקות שטוחות, זה יותר דמוקרטי''. בקומדיית המצבים סיינפלד מכונה טבח גס רוח בשם "הנאצי של המרק".
בעולם האמיתי המצב אינו טוב בהרבה. חבר הקונגרס הדמוקרטי צ'רלי רנגל טען כי החוזה עם אמריקה שהציגה המפלגה הרפובליקנית ב-1994 קיצוני יותר מהנאציזם. "אפילו היטלר לא דיבר על דברים כאלה" (טכנית, הוא צודק. היטלר באמת לא ניסה לקדם הגבלת זמן כהונתם של ראשי ועדות בקונגרס או "תקצוב על בסיס אפס").4 בשנת 2000 כינה ביל קלינטון את מצע המפלגה הרפובליקנית בטקסס "מסה פשיסטית". הניו יורק טיימס ניצב בראש שורה ארוכה של פרסומים בעיתונות הממוסדת הששים לתת בית לאקדמאים בולטים המעלים את האפשרות שהמפלגה הרפובליקנית היא מפלגה פשיסטית וששמרנים נוצרים הם הנאצים החדשים.ד
עיתונאי בניו יורק טיימס פרסם ב-2007 ספר ושמו פשיסטים אמריקנים: הימין הנוצרי והמלחמה נגד אמריקה, שהוא עוד חיבור פולמוסי הטוען כי שמרנים או פונדמנטליסטים נוצרים הם פשיסטים (ריק פרלסטין פרסם ביקורת שלילית למדי על הספר בניו יורק טיימס אך בחר לפתוח אותה באמירה "מובן שיש נוצרים פשיסטים באמריקה"). הכומר ג'סי ג'קסון מתייחס לכל התנגדות לסדר היום הגזעני שלו כפשיסטית. במהלך ספירת הקולות החוזרת בשנת 2000 הוא הכריז שניצולי השואה "שוב" הפכו ליעד רדיפות משום שטופסי ההצבעה בפלורידה היו מסובכים מדי לכמה אלפי מצביעים קשישים. בתוכנית האירוח של לארי קינג הכריז ג'קסון, למרבה האבסורד, כי "הקואליציה הנוצרית הייתה כוח חזק בגרמניה" והמשיך: "היא יצרה הסבר מתאים, מדעי ותאולוגי לטרגדיה שהתחוללה בגרמניה. לקואליציה הנוצרית הייתה נוכחות מאוד בולטת שם".ה
אם תשאלו אדם ממוצע בעל השכלה סבירה, מה עולה לו בראש כשהוא שומע את המילה "פשיזם", התגובה המיידית שתקבלו תהיה: "דיקטטורה", "רצח עם", "אנטישמיות", "גזענות" וכמובן גם "ימנים". אם תתעמקו עוד ותעברו מעט שמאלה על פני הקשת הפוליטית תשמעו הרבה על "השבחת הגזע", "דרוויניזם חברתי", "קפיטליזם בחסות המדינה", ועל שלטון הרשע של התאגידים. גם מלחמה, מיליטריזם ולאומנות יצוצו בשפע. כמה מהתכונות האלו הן ללא ספק חלק מרכזי במה שאפשר לכנות פשיזם "קלאסי" — הפשיזם של בניטו מוסוליני והנאציזם של אדולף היטלר. תופעות אחרות — כמו המונח "דרוויניזם חברתי", שרבים טועים בהבנתו — קשורות לפשיזם רק באופן קלוש.ו אך רק תופעות מעטות ביותר מבין המוזכרות לעיל ייחודית לפשיזם, וכמעט אף אחת מהן אינה תופעה ייחודית לימין או לשמרנות — לפחות לא במובנם בארצות הברית.
ראשית, עלינו להיות מסוגלים להבחין בין התסמינים לבין המחלה. ראו לדוגמה את המיליטריזם, נושא שישוב ויעלה בספר זה. מיליטריזם היה ללא ספק מאפיין מרכזי בפשיזם (כמו גם בקומוניזם) בארצות רבות, אך קשריו לפשיזם אינם חד משמעיים כפי שמניחים. הוגי דעות אחדים בגרמניה ובארה"ב (בהם טדי רוזוולט ואוליבר וונדל הולמס) ראו במלחמה מקור לערכים מוסריים חשובים. זהו מיליטריזם כפילוסופיה חברתית, חד וחלק. אבל בתודעתם של רבים הרבה יותר נתפש המיליטריזם כנוחות פרגמטית: הכלי הטוב ביותר לארגון יעיל של החברה בדרך יצרנית. בהשראת רעיונות כמו אלו המנוסחים במאמרו הידוע של ויליאם ג'יימס "המקבילה המוסרית למלחמה", נתפש המיליטריזם כמודל הגיוני וישים להשגת מטרות חברתיות. מוסוליני, שהערצתו לג'יימס הייתה עניין גלוי, השתמש בהיגיון זה לטובת תוכניתו "הקרב על הדגן" וביוזמות חברתיות כוללות נוספות. לרעיונות אלו היו חסידים רבים בארצות הברית, ופרוגרסיבים מובילים רבים הניפו את נס השימוש ב"צבאות תעשייה" כדי ליצור את דמוקרטיית העמלים האידאלית. חיל השימור האזרחי של פרנקלין דלנו רוזוולט בשנות השלושים התבסס על רעיונות אלו ליצירת תוכנית חברתית לגיוס צעירים המוני, וכך גם "חיל השלום" של הנשיא קנדי בשנות השישים.
הנהייה אחר המיליטריזם לא פסה גם מן הליברליזם האמריקני בן זמננו. בכל יום אנו שומעים על "המלחמה בסרטן", "המלחמה בסמים", "המלחמה בעוני" והטפות על אתגרים חברתיים שהם "המקבילה המוסרית למלחמה", מביטוח בריאות, עבור בהחזקת כלי נשק וכלה בהתחממות גלובלית. הקריאה אחת: "להתעלות מעל הפוליטיקה" ו"להניח את ההבדלים האידאולוגיים מאחורינו" כדי "לבצע את מה שנחוץ לעם". המומחים והמדענים יודעים מה לעשות, אומרים לנו, ולכן עבר זמנו של דיון בנושא. זהו ניסוח חביב ורך יותר של הגיון החשיבה הפשיסטית — והוא הופגן שוב ושוב בממשליהם של וודרו וילסון, פ"ד רוזוולט וכן, אפילו בממשל קנדי.
וכאן מגיע תור הגזענות. גזענות הייתה ללא ספק מרכיב מרכזי באידאולוגיה הנאצית. כיום אנו חשים בנוח להשוות גזענות לנאציזם, ובמובנים חשובים כך צריך לעשות. אבל מדוע שלא נשווה בין נאציזם לבין, נאמר, אפרוצנטריות? אפרוצנטרים רבים, כמו מרקוס גארווי,5 היו פרו-פשיסטים או אף פשיסטים מוצהרים. לאומת האסלאם יש קשרים מפתיעים לנאציזם, והתאולוגיה שלה היא ברוח משנתו של הימלר. הפנתרים השחורים — קבוצה מיליטריסטית של צעירים הדוגלת באלימות, בבדלנות ובעליונות גזעית — היא פשיסטית במהותה בדיוק כמו החולצות החומות של היטלר או החולצות השחורות של מוסוליני. גם את הפרופסור בדימוס האפרוצנטרי ליאונרד ג'פריז (שחורים הם "אנשי השמש" ולבנים הם "אנשי הקרח") אפשר היה לראות בקלות כתאורטיקן נאצי.
יש קבוצות בשמאל הגורסות ש"ציונות היא גזענות" ושהישראלים הם מקביליהם של הנאצים. אלו השוואות קנטרניות ובעייתיות, אך השאלה האמיתית היא מדוע איננו שומעים הוקעה דומה של קבוצות בכל הטווח שבין המועצה הלאומית של לה ראזה — קרי "הגזע" — לקבוצה ההיספאנית הקיצונית MEChA, שהמוטו שלה הוא Por La Raza todo, Fuera de La Raza nada כלומר: "הכול למען הגזע, אין דבר מחוץ לגזע".6 מדוע כשאדם לבן מביע רגש כזה הדבר נחשב "אובייקטיבית" לפשיסטי, אך כשאדם בעל כהה עור יותר אומר אותו דבר בדיוק נחשב הדבר לביטוי אופנתי של רב-תרבותיות ותו לא?
השמאל עושה מאמצי על כדי שלא לתת תשובה כלשהי לשאלות אלו. הבחירה המועדפת עליו היא לשמר את הגדרתו של אורוול לפשיזם, קרי ככל דבר שאינו רצוי, וכך לכסות על נטיותיו הפשיסטיות של השמאל עצמו מפני עיניים חקרניות. עם זאת, כשכופים עליהם לספק תשובה הם מגיבים בדרך כלל מהבטן, בזלזול מבטל ולא באופן רציונלי או ענייני. הטיעון שלהם הוא בערך כזה: רב-תרבותיות, "חיל השלום" וכו' הם דברים טובים, נושאים שליברלים תומכים בהם, ואם ליברלים תומכים בהם, הרי הם אינם יכולים להיות פשיסטים. למעשה, נדמה שזהו טיעון היסוד של אינספור כותבים המשתמשים בנדיבות בתואר "פשיסטי" כדי לתאר את "האנשים הרעים" על בסיס קריטריון אחד ויחיד: שהליברלים חושבים שהם האנשים הרעים. פידל קסטרו, אפשר לטעון, היה התגלמות קלאסית של פשיזם; אבל מכיוון שהשמאל תמך בהתנגדותו ל"אימפריאליזם" של ארה"ב, ומכיוון שהוא דיבר מרקסיסטית שוטפת, הרי לא רק שגוי אלא גם מגוחך מבחינה אובייקטיבית לקרוא לו פשיסט. ובמקביל, כשמישהו קורא לרונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, רודי ג'וליאני ושמרנים אחרים פשיסטים, הרי זה בדיוק מה שאנשים חכמים שחושבים נכון אמורים לעשות.
הפגם הבולט ביותר בכל זה הוא שפשיזם, כאשר הוא מובן כהלכה, אינו תופעה הקשורה לימין כלל. פשיזם הוא, ותמיד היה, תופעה שצמחה בערוגות השמאל. העובדה הזאת, מטרידה באמת, מטושטשת בזמננו בידי האמונה השגויה לא פחות שפשיזם וקומוניזם הם הפכים. בפועל, יש בין שני סוגי המשטרים קשר הדוק, הם התחרו תמיד על אותו קהל בוחרים וחתרו להכריע ולשלוט באותו מרחב חברתי. הצגתם כקטבים מנוגדים היא תעלול של היסטוריה אינטלקטואלית, ובעיקר תוצר של מאמץ תעמולתי מרוכז של "האדומים" שנועד להציג את ה"חומים" כזדוניים ו"אחרים" (באופן אירוני, דמוניזציה של "האחר" נחשבת למאפיין מגדיר של הפשיזם). מכל מקום, במונחים של תאוריה ושל פרקטיקה, ההבדלים בין הפשיזם לקומוניזם זעירים.
כיום, לאור כשליהם ופשעיהם החמורים, קשה לזכור שהפשיזם והקומוניזם כאחד ייצגו פעם חזון אוטופי ועוררו תקוות גדולות. לא זו בלבד אלא שהפשיזם, כמו הקומוניזם, היה תנועה בינלאומית שנמנו לה חסידים בכל חברה מערבית. עם שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה, אבל גם הרבה לפני כן, נוצר "רגע פשיסטי" מאפרו של הסדר האירופי הישן. הוא שזר בתוכו את הזרמים השונים בתרבות ובפוליטיקה האירופית: עליית הלאומיות האתנית, מדינת הרווחה נוסח ביסמרק והתמוטטות הנצרות כמקור לאורתודוקסיה פוליטית וחברתית ולשאיפה אוניברסלית. במקום הנצרות הציג הפשיזם דת חדשה שזבחה למדינה וקידשה את האומה כקהילה אורגנית.
לתנועה הבינלאומית הזאת היו זנים וצאצאים רבים, והיא נשאה שמות שונים והתבטאה בדרכים שונות בכל מקום. זו גם אחת הסיבות לקושי שבהגדרת הפשיזם. בפועל, עם זאת, הפשיזם הבינלאומי שאב את רעיונותיו מאותם מעיינות כמו הפרוגרסיביזם האמריקני. התנועה הפרוגרסיבית — מסע הצלב החברתי-מוסרני שעליו מצביעים ליברלים באמריקה בגאווה כאילן היוחסין שלהם — הייתה במובנים מסוימים מקור חשוב לרעיונות הפשיסטיים שיושמו באירופה בידי מוסוליני והיטלר.
אמריקנים אוהבים לחשוב על עצמם כמחוסנים מפני פשיזם, ובמקביל לחוש תדיר מאוימים על ידו. הפזמון החוזר הוא: "כאן זה לא יכול לקרות". אבל לפשיזם יש עבר בארצות הברית — ובכך עוסק הספר שבידכם. המסורת הפשיסטית האמריקנית קשורה הדוקות לניסיון ל"אירופיזציה" של אמריקה ולהפיכתה למדינה "מודרנית" שאפשר לרתום לטובת יעדים אוטופיים. הפשיזם האמריקני הזה נראה שונה מהפשיזם האירופי, והוא אכן שונה ממנו מאוד, משום שהוא מותן בידי מגוון גורמים ייחודיים: גודל גיאוגרפי, גיוון אתני, אינדיבידואליזם ברוח תומס ג'פרסון, מורשת ליברלית חזקה וכן הלאה. כתוצאה מכך, הפשיזם האמריקני רך יותר, ידידותי יותר ו"אימהי" יותר ממקביליו הזרים, זה מה שג'ורג' קרלין כינה "פשיזם חייכני". פשיזם נחמד. המונח המתאים לו ביותר הוא "פשיזם ליברלי". והפשיזם הזה היה ונותר תופעת שמאל מובהקת.
ספר זה יציג התבוננות שונה בתולדות הליברליזם האמריקני. הוא יחשוף את שורשיו ואת קרבתו לפשיזם הקלאסי, ובמקביל יראה כיצד התבצעה התרמית המורכבת שבאמצעותה הודבקה תווית הפשיזם דווקא לימין. למעשה, השמרנים קרובים יותר לרעיונות הליברליזם הקלאסי, ואילו רבים מאלה המכונים בארצות הברית ליברלים הם בפועל פשיסטים "נחמדים".
אין כוונתי לטעון שכל הליברלים האמריקנים הם פשיסטים. אני גם לא אומר שתמיכה במערכת רפואה ציבורית או במקומות ללא עישון מוכיחה שאתה נאצי סמוי. עיקר כוונתי לפרק את ההנחה החקוקה בסלע התרבות הפוליטית האמריקנית, שלפיה השמרנים הם שארי בשרו של הפשיזם. כפי שאנסה להראות, רבים מהרעיונות והזרמים המזינים את מה שמכונה בארצות הברית ליברליזם התגלגלו ממורשת אינטלקטואלית שהובילה לפשיזם. רעיונות אלו אומצו בפשיזם ובמובנים חשובים נותרו פשיסטיים גם היום.
כיום, קשה לנו לזהות את קווי הדמיון ואת ההמשכיות שבין פשיזם לליברליזם פרוגרסיבי, על אחת כמה וכמה קשה לנו לדבר עליהם, משום שכל תחום הניתוח ההיסטורי הזה ננעל על בריח אחרי השואה. לפני מלחמת העולם השנייה היה מקובל לראות את הפשיזם כתנועה חברתית פרוגרסיבית שעם חסידיה נמנים ליברלים ושמאלנים רבים באירופה ובארה"ב. אך זוועות השואה שינו את נקודת המבט שלנו מן הקצה אל הקצה, והפכו את הפשיזם לביטוי לרשעות יוצאת דופן הכרוכה לבלי התר בלאומנות קיצונית, בפרנויה ובגזענות מהסוג המוביל לרצח עם. אחרי המלחמה נאלצו הפרוגרסיבים האמריקנים שבשנות העשרים והשלושים שיבחו את מוסוליני ואף התייחסו באהדה להיטלר לבדל את עצמם מזוועות הנאציזם. במגמה זו החלו אינטלקטואלים מקרב אנשי השמאל להגדיר את הפשיזם מחדש כ"ימני", והשליכו את גלימת חטאיהם לפתחם של השמרנים, שעה שהם עצמם המשיכו לאמץ נתחים נכבדים מההגות הפשיסטית והקדם-פשיסטית.
חלק ניכר מההיסטוריה החלופית הזאת הוא דבר שכל אחד יכול לגלות, אם רק יפקח את עיניו ויביט. הבעיה היא שהנרטיב הליברלי-פרוגרסיבי שעליו התחנכנו נוטה להסתיר את העובדות הסותרות והמטרידות האלו, ולהציג דברים מרכזיים בפשיזם כתופעות שוליות וחסרות חשיבות.
ראשית, אין חולק על כך שבשנות העשרים של המאה הקודמת זכו הפשיזם והרעיונות הפשיסטיים לפופולריות רבה בשורות השמאל האמריקני. "אם ריחו של הפשיזם הבאיש בנחיריו", כותב ג'ון פטריק דיגינס על ניו מסס, כתב העת השמאלני-קיצוני האגדי, "הרי הדבר אירע רק אחרי 1930. לדידם של הרדיקלים מן השמאל לא הייתה שום צחנה אידאולוגית דוחה במשב הרוח שהגיע מאיטליה בשנות העשרים".ז הייתה לכך סיבה. במובנים רבים, האבות המייסדים של הליברליזם האמריקני המודרני, מי שהניחו את התשתית הרעיונית לניו-דיל ולמדינת הרווחה, חשבו שפשיזם נשמע כמו רעיון ממש לא רע. אם להיות הוגן: רבים פשוט חשבו (ברוח הפרגמטיזם של ג'ון דיואי) שזה נשמע כמו "ניסוי" שכדאי לתת לו סיכוי. יתר על כן, הפשיזם האיטלקי אכן העלה בסופו של דבר צחנה באפם של שמאל וימין כאחד באמריקה (הרבה אחרי 1930, אגב), אך עיקום האף הזה לא נבע מתהום אידאולוגית. נכון יותר יהיה לומר שהשמאל האמריקני פשוט בחר בקבוצה אחרת — הקבוצה האדומה — ובהתאם לכך נשבע אמונים לקו הרשמי של הקומוניזם ביחס לפשיזם. בשורות השמאל הליברלי בארה"ב שנותר לא-קומוניסטי המילה "פשיזם" הפכה טמאה, אך הרעיונות והדחפים הפשיסטיים נותרו בעינם.
בערך באותה תקופה עלתה בדעתו של סטלין טקטיקה מבריקה של תיוג כל רעיון או תנועה שגרמו לו בעיות כפשיסטיים. כך, סוציאליסטים ופרוגרסיבים שיישרו קו עם מוסקבה נקראו סוציאליסטים או פרוגרסיבים, ואילו סוציאליסטים שלא היו נאמנים לקרמלין או התנגדו לו נקראו פשיסטים. בהשפעת משנת סטלין על הסוציאל-פשיזם ראו הקומוניסטים הנאמנים ברחבי העולם אפילו בפרנקלין דלנו רוזוולט פשיסט מובהק. ובל נשכח את החוזה לחיסולו של ליאון טרוצקי מאחר שיזם, לכאורה, "הפיכה פשיסטית". טקטיקה זו זכתה מאוחר לבוז מצד רבים בשמאל האמריקני השפוי, אך מדהים לראות כמה אידיוטים שימושיים נפלו בפח בזמנו ועד כמה היה גדול כושר השרידות של הטקטיקה הזאת בקרב אינטלקטואלים.
לפני השואה ותורת הסוציאל-פשיזם של סטלין יכלו הליברלים לדבר בכנות רבה יותר על אהדתם לפשיזם. במהלך העידן ה"פרגמטיסטי" של שנות העשרים ושנות השלושים המוקדמות הייתה שורה של אינטלקטואלים ועיתונאים פרוגרסיבים שהתרשמו מאוד מה"ניסוי" של מוסוליני.ח גם לנאציזם היו לא מעט אוהדים. לסוציולוג האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו-בויז, למשל, היו רגשות מורכבים ומעורבים מאוד לגבי עלייתו של היטלר וגורלם של היהודים, משום שהאמין שהנאציונל סוציאליזם עשוי להיות דגם לארגון כלכלי. כינון הדיקטטורה הנאצית, כתב, היה "הכרחי לגמרי להשגת סדר במדינה". בנאום שנשא בהרלם בשנת 1937 הכריז דו-בויז, כשהוא מתייחס להגדרה הפרוגרסיבית של "דמוקרטיה" כשלטון אטטיסטי שוויוני, כי "בכמה מובנים גרמניה היום דמוקרטית משהייתה בשנים עברו".ט
במשך שנים טענו פלחים במה שמכונה "הימין הישן" האמריקני שתוכנית הניו-דיל של רוזוולט הייתה פשיסטית או הושפעה מפשיסטים. יש צדק רב בטענה זו, כפי שנאלצו להודות היסטוריונים רבים מבין הליברלים ומהזרם המרכזי.י אך הטענה שהניו-דיל הוא פשיסטי לא הייתה ביקורת ייחודית לימין בשנות השלושים של המאה העשרים. אדרבה, אלו שהציגו ביקורת מעין זו, ובהם הגיבור הדמוקרטי אל סמית והרפובליקן הפרוגרסיבי הרברט הובר, נהדפו בהאשמה שהם ימנים הזויים ופשיסטים בעצמם. נורמן תומס, שעמד בראש המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית, טען לעיתים קרובות שהניו-דיל היה פשיסטי ביסודו. רק הקומוניסטים נאמני מוסקבה או האידיוטים השימושיים שנפלו בפח של סטלין היו מסוגלים לומר שתומס היה איש הימין או פשיסט. אבל זה בדיוק מה שהם עשו.
יתרה מזו, מגיניו של רוזוולט הודו בגלוי בהערצתם לפשיזם. רקספורד גאי טאגוול, חבר רב־השפעה ב'צוות המוחות' של רוזוולט, אמר על הפשיזם האיטלקי, "זהו המנגנון החברתי המתפקד הנקי, המסודר והיעיל ביותר שראיתי מימיי. זה גורם לי לקנא". "אנו מנסים לאמץ את משנתו הכלכלית של הפשיזם בלי לסבול את כל השפעותיו ההרסניות במישור החברתי והפוליטי", הכריז ג'ורג' סול, עורך כתב העת הניו ריפבליק, שהיה תומך נלהב בממשל רוזוולט.יא
אך כל הדיון הזה מחמיץ נקודה משמעותית יותר, שנוטים להתעלם ממנה: הניו-דיל אכן חיקתה את המשטר הפשיסטי, אך איטליה וגרמניה שימשו לה דגמים משניים בלבד, אישורים שלאחר מעשה לצדקת דרכם של הליברלים בארה"ב. ההשראה האמיתית לניו-דיל הייתה ממשל וילסון בשנות מלחמת העולם הראשונה. עובדה זו רחוקה מלהיות סוד. רוזוולט ביסס את מסע הבחירות שלו על התחייבות ליצור מחדש את הסוציאליזם המלחמתי של שנות וילסון. הצוות שלו יצא לדרך עם מטרה זו, והממסד הליברלי של שנות השלושים הריע לה בכל לב. עורכי עיתונים, פוליטיקאים ופרשנים רבים מספור, לרבות ולטר ליפמן הנערץ, הפצירו בנשיא רוזוולט להפוך ל"דיקטטור", מילה שלא נחשבה מוקצה מחמת מיאוס בשנות השלושים המוקדמות, ולהכריע את השפל הגדול באותו אופן שבו לחמו וילסון והפרוגרסיבים במלחמת העולם הראשונה.
הטיעון שלי הוא שבמהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה ארצות הברית למדינה פשיסטית, גם אם באופן זמני בלבד. הטוטליטריות המודרנית בעולם המערבי לא ערכה את מופע הבכורה שלה באיטליה או בגרמניה, אלא דווקא בארצות הברית של אמריקה. וכי איך תכנו מדינה שבה הוקם משרד התעמולה המודרני הראשון; מדינה שהטרידה אלפי פעילים פוליטיים, הכתה אותם, ריגלה אחריהם והשליכה אותם לכלא רק כי ביטאו את דעתם האישית; מדינה שהעומד בראשה האשים זרים ומהגרים בזיהום מחזור הדם של עמה ב"רעל" הבגידה; מדינה שסגרה עיתונים ומגזינים שביקרו את הממשל; ממשלה שפיזרה כמאה אלף סוכני תעמולה בקרב האוכלוסייה, כדי לתמרץ את התמיכה במשטר ובמלחמתו; מדינה שהמרצים במכללות בה כפו שבועת אמונים על עמיתיהם; מדינה שבה כרבע מיליון בריונים קיבלו סמכות חוקית לאיים על "משתמטים" ומתנגדי ממשל ולהכותם; או מדינה שבה אומנים וסופרים מובילים השקיעו מכישרונם לעשות נפשות למען הממשל?
הסיבה לכך שפרוגרסיבים רבים כל כך חשו עניין לנוכח ה"ניסויים" של מוסוליני ולנין הייתה פשוטה: הם הביטו במראה האירופית וראו בה את בבואתם שלהם. מבחינה פילוסופית, ארגונית ופוליטית הייתה התנועה הפרוגרסיבית קרובה לפשיזם אותנטי מתוצרת בית יותר מכל תנועה אחרת שנולדה באמריקה.יב היא הייתה מיליטריסטית, לאומנית קיצונית, אימפריאליסטית וגזענית. היא הייתה מעורבת עד צוואר בקידום הרעיון הדרוויניסטי של השבחת הגזע. הוקסמה ממדינת הרווחה נוסח ביסמרק, ואחזה בתפישות אטטיסטיות שחרגו הרבה ממה שמוכר לנו בעידן המודרני. הפרוגרסיבים ייצגו את הזן האמריקני של תנועה שחבקה את שני עברי האוקיינוס. הייתה בכך התכווננות מחודשת לקראת קולקטיביזם הגליאני ודרוויניסטי שיובא מאירופה בשלהי המאה התשע־עשרה.
במובן זה, ממשלי וילסון ורוזוולט היו שניהם קרובים (רחוקים) של התנועה הפשיסטית הראשונה: המהפכה הצרפתית.
כיום, במבט לאחור, קשה להבין איך יכול מישהו לפקפק בטבעה הפשיסטי של המהפכה הצרפתית. מעטים יחלקו על כך שהיא הייתה טוטליטרית, טרוריסטית, לאומנית, קונספירטיבית ופופוליסטית. היא הולידה את הדיקטטורים המודרניים הראשונים, רובספייר ונפוליאון, ופעלה על בסיס ההנחה שהמדינה צריכה להישלט בידי חיל חלוץ נאור שישמש הביטוי האותנטי והאורגני של "הרצון הכללי". המנטליות היעקובינית הפרנואידית עשתה את המהפכנים פראיים ואכזריים יותר מהמלך שהחליפו. כחמישים אלף איש מתו בעקבות שלטון הטרור, רבים לאחר משפטי ראווה פוליטיים שסיימון שאמה כינה "אמנת היסוד של הצדק הטוטליטרי". רובספייר סיכם את דרך המחשבה הטוטליטרית של המהפכה: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם ואויבי העם. אנו מוכרחים להשמיד את המנוולים האומללים הרוקחים לעד מזימות נגד זכויות האדם... אנו מוכרחים להשמיד את כל אויבינו".יג
אבל מה שבאמת מזכה את המהפכה הצרפתית בתואר "המהפכה הפשיסטית הראשונה" הוא הניסיון להפוך פוליטיקה לדת (וכאן שאבו המהפכנים השראה מרוסו, שתפישת "הרצון הכללי" שלו הביאה להאלהת העם בעודה הופכת את הפרט לזניח). בהתאם לכך, הכריזו המהפכנים מלחמה על הנצרות, במטרה לבער אותה מן החברה ולהחליף אותה באמונה "חילונית" שדיברותיה זהים לסדר היום היעקוביני. מאות פסטיבלים שהתבססו על תמה פגנית הושקו בכל רחבי המדינה כדי לחגוג את הלאום, החשיבה הרציונלית, האחווה, החירות ושאר ערכים מופשטים, מתוך רצון לשוות למדינה ול"רצון הכללי" הילה של קדושה. כפי שנראה, הנאצים חיקו את הדגם היעקוביני בדקדקנות.
האמירה שהמהפכה הצרפתית הייתה נוראה ואכזרית כבר מקובלת על הכול, אך האמירה שהיא הייתה פשיסטית שנויה במחלוקת, מפני שהמהפכה הצרפתית היא מקור מעיין השמאל ו"המסורת המהפכנית". הימין האמריקני והליברליזם הקלאסי רואים בעין יפה את המהפכה האמריקנית, שהייתה שמרנית ביסודה, אך מתחלחלים לנוכח זוועותיה ואיוולתה של היעקוביניות. אך אם המהפכה הצרפתית הייתה פשיסטית, יורשיה ייתפשו כ"פרי העץ המורעל" והפשיזם יוצב נכונה במקום הראוי לו בסיפורו של השמאל. זה היה מחולל רעידת אדמה של ממש בתפישת העולם השמאלית. לכן, במקום להכיר בכך, מאמצים אנשי השמאל דיסוננס קוגניטיבי ואחיזת עיניים טרמינולוגית.
במקביל, חייבים לציין שחוקרים התקשו מאוד להסביר מהו פשיזם, משום שסוגים רבים של פשיזם היו שונים מאוד זה מזה. לדוגמה, הנאצים היו נגועים באנטישמיות רצחנית, אך הפשיסטים באיטליה הגנו על היהודים עד שהנאצים השתלטו בפועל על איטליה. הפשיסטים לחמו לצד מדינות הציר, אך הספרדים שמרו על ניטרליות (וגם הם הגנו על היהודים). הנאצים שנאו את הנצרות, אך האיטלקים השלימו עם הכנסייה הקתולית (אף על פי שמוסוליני עצמו תיעב את הנצרות מעומק ליבו), וחברים במשמר הברזל הרומני ראו בעצמם צלבנים נוצרים. היו פשיסטים שהטיפו ל"קפיטליזם בחסות המדינה", ואילו אחרים, כמו "החולצות הכחולות" של הקואומינטנג בסין, דרשו את הלאמתם המיידית של אמצעי הייצור. הנאצים היו אנטי-בולשביקים להלכה, אך בשורות המפלגה הייתה גם תנועה של "נאציונל-בולשביזם".
המכנה המשותף היחיד לכל התנועות הללו, כל אחת בדרכה, הוא שכולן היו טוטליטריות. אבל על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו אומרים שמשהו הוא "טוטליטרי"? מסיבות ברורות, מדובר במונח שזכה לקישורים אפלים למדי במהלך מחצית המאה האחרונה. מחקריהם של חנה ארנדט וזביגנייב בז'ז'ינסקי הפכו את השלטון הטוטליטרי לשם כולל למשטרים אורווליאניים ואלימים הממיתים את נשמת נתיניהם. אך זה אינו האופן שבו שימש המונח במקורו, וגם לא הכוונה המקורית שלו. מוסוליני עצמו טבע את המונח כדי לתאר חברה שבה כולם מרגישים "שייכים", שבה כולם זוכים למענה, ושבה המדינה היא הכול — אין דבר מחוץ למדינה ואין דבר נגד המדינה: מקום שבו אף ילד אינו נותר מאחור.
טענתי היא שהליברליזם האמריקני הוא דת פוליטית טוטליטרית — אך הוא אינו בהכרח אורווליאני. הוא נחמד ולאו דווקא אלים. הוא שואף להיות אומנת, לא בריון. אבל הוא בהחלט טוטליטרי — או "הוליסטי", אם נוח לכם יותר עם המונח הזה — במובן זה שהליברליזם האמריקני אינו רואה שום תחום בחיי האדם שאין לו משמעות פוליטית, ממה שאתם אוכלים עד מה שאתם מעשנים או מה שאתם אומרים. מין הוא עניין פוליטי. אוכל הוא סוגיה פוליטית. ספורט, בידור, המניעים הפנימיים שלכם והמראה החיצוני שלכם — כולם בעלי חשיבות פוליטית בעיניהם של הפשיסטו-ליברלים. הליברלים נותנים את מבטחם בכוהנים-מומחים שיודעים יותר טוב מכם מה טוב בשבילכם, מומחים העוסקים בתכנון, בהטפה, בהצקה ובחלוקת תוארי גנאי. הם מנסים להשתמש במדע כדי להפריך תפישות מסורתיות של דת ואמונה, אך מדברים בשפת הפלורליזם והרוחניות כדי להגן על אמונות "לא מסורתיות". ממש כמו בפשיזם הקלאסי, גם הפשיסטו-ליברלים מדברים על "דרך שלישית" שבין הימין והשמאל, שבה כל הדברים הטובים משתלבים זה עם זה וכל הבחירות הקשות הן "בחירות כוזבות".
הרעיון שאין בחירות קשות — כלומר בחירה שיש בה תחרות בין כמה דברים טובים — הוא דתי וטוטליטרי, משום שהוא מניח שכל הדברים הטובים תואמים זה לזה מיסודם. ההשקפה השמרנית, או הליברלית הקלאסית, מבינה שהחיים אינם הוגנים, שהאדם פגום, ושהחברה המושלמת היחידה — האוטופיה האמיתית היחידה — ממתינה לנו רק בעולם הבא.
אני מכיר בכך שהפשיזם הליברלי שונה במובנים רבים מהפשיזם הקלאסי. למעשה, זה חלק מהותי מהטיעון שלי. צורות שונות של פשיזם נבדלות זו מזו משום שהן צומחות בקרקע שונה. מה שמשותף להן הוא הדחף הרגשי או האינסטינקטיבי, כמו החתירה לקהילתיות, הדחף "להתעלות" מעל לפוליטיקה, האמונה ביכולתו של האדם להפוך מושלם ובסמכותם של המומחים, וקיבעון לאסתטיקה של הנעורים, לפולחן הפעולה ולצורך במדינה כול-יכולה שתתאם את החברה ברמה הלאומית או הגלובלית. מעל לכול, לכל זני הפשיזם משותפת האמונה — מה שאני מכנה "הפיתוי הטוטליטרי" — שעם מספיק כוונון נוכל לממש את החלום האוטופי "ליצור עולם טוב יותר".
ואולם, כמו בכל תופעה היסטורית, הזמן והמקום הם גורמים בעלי חשיבות, וההבדלים בין גרסאות שונות של פשיזם יכולים להיות בעלי משמעות. הנאציזם היה תוצר של התרבות הגרמנית וצמח מתוך הקשר גרמני. השואה לא הייתה יכולה להתרחש באיטליה, משום שהאיטלקים אינם גרמנים. בדומה לכך, כאשר מדובר בארצות הברית, שבה העוינות כלפי ממשל רחב סמכויות היא מרכיב מרכזי באופי הלאומי, הטיעונים בזכות אטטיזם חייבים להיות מנוסחים במונחים של "פרגמטיזם" והוגנות. במילים אחרות, הפשיזם האמריקני חייב להיות חביב ושוחר טובת הפרט.
הפרוגרסיביזם בארה"ב, שהוא אביו של הליברליזם בן־זמננו באמריקה, היה זן של פשיזם נוצרי (שכונה בפי רבים "סוציאליזם נוצרי"). זהו מושג שליברלים מודרניים מתקשים בעיכולו, משום שהם רגילים לחשוב על הפרוגרסיבים בתור אלו שעמלו על שיפור ההיגיינה ותנאי העבודה בייצור מזון, דחפו ליום עבודה של שמונה שעות ושמו קץ לעבודת ילדים. הם נוטים לשכוח שהפרוגרסיבים היו גם אימפריאליסטים מבית ומחוץ. הם עמדו מאחורי חוק היובש, פשיטות פלמר, היוזמות להשבחת הגזע (אֶוּגֶניקה), שבועות הנאמנות במהלך מלחמת העולם הראשונה וגם למה שמכונה, בגלגולו המודרני, "קפיטליזם בחסות המדינה".
ליברלים רבים גם מתעלמים מהממד הדתי בפרוגרסיביות משום שהם נוטים לראות בדת ובמדיניות פרוגרסיבית הפכים מוחלטים. כך, גם ליברלים הזוכרים את התנועה לזכויות האזרח ומכירים בתפקיד החשוב שמילאו בה הכנסיות, אינם רואים תנועה זו כחלק ברצף שעליו נמצאים גם מסעות צלב פרוגרסיביים אחרים ששאבו את השראתם מהדת, כמו ביטול העבדות וההתנזרות ממשקאות חריפים. כיום, הפשיסטו-ליברליזם נמנע בדרך כלל מעיסוק בנצרות, למעט ניסיונות להסיגה לאחור בכל מקום אפשרי (אף שגרסה ימנית של פרוגרסיביזם, המכונה לעתים קרובות "שמרנות רחומה", הצליחה לחדור אל המפלגה הרפובליקנית). ובכל זאת, השפה הדתית אולי ננטשה, אך הלהט הצלבני שהניע את הפרוגרסיביזם בשעתו נותר חזק כשהיה. את עולם המונחים הדתי המירו הליברלים של היום באוצר מילים מחוּלָן של "תקווה" ובפילוסופיות רוחניות מובהקות, כמו "פוליטיקה של משמעות" של הילרי קלינטון.
בדומה לכך, הגזענות המכוערת שעמדה בשורש תורת השבחת הגזע הפרוגרסיבית של מרגרט סנגר ואחרים התפוגגה במידה רבה. אך הפשיסטו-ליברלים נותרו גזענים בדרכם החביבה, עם אמונם ברוחניות המוטמעת בשחורים, כביכול, ובחטא הלבנים, ומכאן בהצדקה הנצחית לאשמה הלבנה. לא הייתי מתקרב לאמירה שהליברליזם בן־זמננו באמריקה מסוגל לרצח עם או לגזענות אכזרית בדרכם של הנאצים, אך חשוב לציין שהשמאל הפוסט-מודרניסטי אכן מדבר במונחים שהנאצים היו יכולים להבין. למעשה, תפישות של "היגיון לבן" או "נצחיות הגזע" לא רק שהיו מובנות לנאצים — הם אף היו החלוצים בשימוש בחלק מהן. ההיסטוריונית אן הרינגטון גילתה ש"מילות מפתח באוצר המילים הפוסט-מודרניסטי (דקונסטרוקציה, לוגוצנטריות) שורשן בפועל במסות אנטי-מדעיות פרי עטם של כותבים נאצים ופרוטו-פשיסטים כמו ארנסט קריק ולודוויג קלָגֶס". המופע הראשון של המילה Dekonstruktion (דקונסטרוקציה) היה בכתב עת פסיכיאטרי נאצי בעריכת דודנו של המנהיג הנאצי הרמן גרינג.יד אנשי שמאל רבים מדברים על השמדת "הלבנוּת" בסגנון שיש בו יותר מדמיון שטחי למאמץ הנאציונל־סוציאליסטי לטיהור החברה הגרמנית מן היהודים. אכן, לא בכדי זכה קרל שמידט, האיש שניסח את ההיבט המשפטי של סילוק היהודים מחיי גרמניה, לפופולריות עצומה בקרב אנשי אקדמיה ממחנה השמאל. ליברלים מן הזרם המרכזי אינם מסכימים בהכרח עם שמידט ומרעיו, אך הם מעניקים להם כבוד והערכה השקולים לעיתים קרובות לתמיכה שקטה.
העובדה הפשוטה היא שהפרוגרסיבים עשו דברים רבים שמתבונן אובייקטיבי מהצד היה מגדיר פשיסטיים, והפשיסטים עשו דברים רבים שהיינו מגדירים היום פרוגרסיביים. העיסוק בסתירה שיש כאן לכאורה, וההוכחה שאין כאן סתירה כלל, הם שתיים מהמטרות החשובות של ספר זה. אבל אין כוונתי לומר שהליברלים הם נאצים.
אומר זאת כך: אין אדם רציני המתכחש להשפעה המהותית של הרעיונות המרקסיסטיים על מה שמכונה היום "ליברליזם" (בנוסחו האמריקני). מי שמציין זאת אינו מכנה את ברק אובמה, לדוגמה, "סטליניסט" או "קומוניסט". אפשר אפילו להתקדם צעד אחד הלאה ולציין שרבים מהליברלים ואנשי השמאל הבולטים ביותר במאה העשרים הקפידו להמעיט בזדוניותו של הקומוניזם הסובייטי ובסכנות שנבעו ממנו; אך מכך לא נובע בהכרח שאפשר להאשימם בכך שתמכו בפשעיו של סטלין. מרושע לקרוא למישהו "נאצי", משום שכינוי זה טופל עליו תמיכה בשואה. אך לא מדויק באותה מידה להניח שפשיזם היה רק האידאולוגיה של השמדת העם היהודי. אם אתם מחפשים תווית שתוכלו להצמיד לאידאולוגיה זו, קראו לה "היטלריזם", משום שהיטלר לא היה היטלר בלי אותה גזענות רצחנית. היטלר אכן היה פשיסט, אך פשיזם אינו שם נרדף להיטלריזם.
נתון מאיר עיניים אחד, למשל, הוא העובדה שהיהודים נמצאו בייצוג־יתר במפלגה הפשיסטית האיטלקית, מצב שנמשך משנות העשרים המוקדמות ועד 1938. באיטליה הפשיסטית לא היה שום דבר שדמה למערכת מחנות ההשמדה הגרמניים. אף יהודי מכל מוצא לאומי בשטחים שבשליטת האיטלקים בעולם לא הועבר לגרמניה עד שנת 1943, השנה שפלשו בה הנאצים לאיטליה. היהודים באיטליה שרדו מן המלחמה בשיעור גבוה יותר מבכל מדינה אחרת תחת שלטון מדינות הציר, למעט דנמרק, ויהודים בשטחים בשליטה איטלקית באירופה נהנו ממצב דומה. פרנסיסקו פרנקו, לכאורה הדיקטטור הפשיסטי המובהק, סירב גם הוא לדרישתו של היטלר להעביר לידיו את יהודי ספרד, והציל עשרות אלפי יהודים מהשמדה. פרנקו היה האיש שחתם על מסמך המבטל את הצו המלכותי מ־1492, שהורה על גירוש יהודי ספרד. בה בשעה, הצרפתים וההולנדים ה"ליברלים" כביכול שיתפו פעולה עם תוכנית הגירוש הנאצית.
בנקודה זו עליי להצהיר כמה הצהרות שאמורות היו להיות מובנות מאליהן, אך הן נחוצות כדי למנוע כל אפשרות של אי הבנה או של סילוף דבריי בידי מבקרים עוינים. אני אוהב את אמריקה ומאמין מאוד בטובה ובהגינותה; אינני יכול לדמיין נסיבות שבהן יעלה בה לשלטון ממשל פשיסטי דומה למשטר הנאצי, שלא לדבר על אירוע כמו השואה. מדוע? משום שהאמריקנים לגוניהם השונים — ליברלים, שמרנים, מרכז, שחורים, לבנים, היספנים ואסייתים — עוצבו על ברכי תרבות ליברלית, דמוקרטית ושוויונית המחסנת אותם מפני פיתויים טוטליטריים מעין אלה. ולפיכך, אני לא חושב שהליברלים בארצות הברית הם מרושעים, נבלים או אחוזי דעות קדומות במובן שעולה בדרך כלל כשמטיחים במישהו — הוא "נאצי". מבחינה זו, לקרוא להילרי קלינטון "היטלרי" או לכנות את הנשיא בוש "בושיטלר" אלה שטיקים אידיוטיים באותה מידה. אי אפשר להאשים את האמריקנים שהריעו למוסוליני בשנות העשרים של המאה העשרים במה שעשה היטלר כמעט עשרים שנה מאוחר יותר. והליברלים באמריקה היום אינם אחראים לאמונות של אבותיהם הרוחניים — אם כי הם בהחלט צריכים להכיר בכך שאלו היו אמונותיהם.
ובכל זאת, אין בפשעיו של היטלר כדי למחוק את נקודות הדמיון שבין הפרוגרסיביזם — או בשמו העדכני, ליברליזם — לבין האידאולוגיות והגישות שהעלו את מוסוליני ואת היטלר לשלטון.
לדוגמה, ידוע זה זמן רב שהנאצים אימצו מדיניות כלכלית פופוליסטית, בהשפעה ניכרת של רעיונות שעמדו ביסוד המצע הכלכלי של פופוליסטים באמריקה ובבריטניה. היסטוריונים ליברלים נוטים להמעיט בחשיבות הדבר, אך בפופוליזם האמריקני היה מרכיב אנטישמי וקנונייתי בולט. קריקטורה טיפוסית בכתב עת פופוליסטי הציגה את העולם כאחוז בזרועות תמנון שעכוזו מונח בשטחה של בריטניה. על התמנון נכתב "רוטשילד". כתב של סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס דיווח מהוועידה הפופוליסטית של 1896 על "השנאה העזה לגזע היהודי" שהופגנה שם.טו האב צ'רלס קוֹגלין, "הכומר מהרדיו", היה איש שמאל תומך רוזוולט, פופוליסט, דמגוג, מחולל מהומות וחובב תאוריות קונספירציה. אנשי ממשל ליברלים הגנו עליו באומרם שהוא "נמצא בצד של המלאכים", אף שדעותיו האנטישמיות היו מוכרות להם היטב.
תאוריות קונספירציה פופוליסטיות פושטות כאש בשדה קוצים בשורות השמאל האמריקני (והימין גם הוא אינו חסין מפניהן). שליש מהציבור האמריקני מאמין ש"סביר ביותר" או על כל פנים "סבירות מסוימת" שהממשל האמריקני הוא שעמד מאחורי פיגועי 9/11 (או אִפשר את התרחשותם). פרנויה מסוימת ביחס להשפעת "הלובי היהודי" חלחלה לחלקים מסוימים בשמאל האירופי ובאקדמיה שם — שלא לדבר על הפופוליזם האנטישמי הרעיל, ההיטלראי באמת, שפשׂה ברחוב הערבי. אין כוונתי לטעון שהשמאל מאמץ אנטישמיוּת היטלראית, אלא שהוא מאמץ פופוליזם ומקל ראש באנטישמיות במידה מסוכנת ומעוררת דאגה. זאת ועוד, כדאי לזכור שהצלחת הנאציזם בגרמניה הוויימארית התאפשרה בשל חוסר הנכונות של אנשים הגונים להתייחס אליו ברצינות.
יש קווי דמיון נוספים בין השקפות פשיסטיות שמוצאן בגרמניה ובאיטליה לבין הליברליזם האמריקני המודרני. לדוגמה, הקורפורטיזם, שהוא מרכיב מרכזי בכלכלה הליברלית האמריקנית, נתפש כמחסום מפני המעמד התאגידי השליט, המוצג כימני ופשיסטי ברוחו. ועדיין, משנתם הכלכלית של ביל והילרי קלינטון, של ג'ון קרי, של אל גור ושל רוברט רייך7 דומה מאוד ברעיונותיה לאידאולוגיית "הדרך השלישית" הקורפורטיסטית שהולידה את הכלכלה הפשיסטית בשנות העשרים והשלושים. למעשה, עצם ההערצה הנלהבת של הליברלים בארצות הברית היום לניו-דיל די בה כדי להציב את הליברליזם שלהם בלב עץ המשפחה של הפשיזם.
ואפשר גם לדבר על שלל מסעות הצלב בתחום הבריאות ו"העידן החדש" שהציפו את אמריקה בשנים האחרונות — מהמלחמה בעישון, עבור בקיבעון זכויות בעלי החיים ועד לקידוש האוכל האורגני. איש אינו חולק על כך שהאופנות האלו הן תוצר של תרבות השמאל והפוליטיקה של השמאל. אבל רק מעטים מוכנים להתמודד עם העובדה שבסרט הזה כבר היינו. היינריך הימלר היה פעיל זכויות בעלי חיים נלהב וחסיד מובהק של "ריפוי טבעי". רודולף הס, סגנו של היטלר, היה מאמין גדול בהומאופתיה וברפואת עשבי מרפא. היטלר ויועציו הקדישו שעות רבות לדיון בצורך להפוך את האומה כולה לצמחונית, כתגובה להרגלים הלא בריאים שהמיט עליה הקפיטליזם. במחנה הריכוז דכאו שכנה מעבדת המחקר האלטרנטיבית והאורגנית הגדולה בעולם, שאף עסקה בייצור דבש אורגני.
במובנים רבים, הנחישות הנאצית להיאבק נגד העישון ולמען בריאות הציבור בישרה את מסעות הצלב היום נגד אוכל מהיר, שומן טרנס ודומיהם. חוברת הדרכה של היטלר יוגנד, תנועת הנוער הנאצית, מכריזה כי "תזונה איננה עניין פרטי!" — מנטרה שזוכה כיום להד בולט בממסד בריאות הציבור. הקיבעון של הנאצים למזונות אורגניים ולבריאות הפרט תאם את השקפתם הכללית הרחבה יותר לגבי האופן שבו העולם פועל. נאצים רבים היו משוכנעים שהנצרות, המאמינה כי בני האדם נועדו למשול בטבע ולא לחיות איתו בהרמוניה, והקפיטליזם, שניכר את האדם ממצבו הטבעי, קשרו יחדיו לחתור תחת בריאות העם הגרמני. הוגו קליינה כתב ספר על תזונה שזכה לתפוצה רחבה ובו האשים "אינטרסים מיוחדים קפיטליסטים" (ו"נשים-למחצה זכריות ממוצא יהודי") בהידרדרות באיכות המזון בגרמניה שתרמה בתורו לעליית שיעור מקרי הסרטן (עוד קיבעון נאצי). האוכל האורגני נקשר באופן הדוק למה שהנאצים כינו אז — והשמאל מכנה עתה — נושאים של "צדק חברתי".טז
האם דאגה לבריאות, לתזונה ולאיכות הסביבה הופכת אותך אוטומטית לפשיסט? מובן שלא. מה שפשיסטי כאן הוא הרעיון שבקהילה לאומית אורגנית אין ליחיד זכות שלא להיות בריא, ועל כן המדינה מחויבת לכפות עלינו להיות בריאים — לטובתנו. זיקתן של תנועות הבריאות המודרניות שהזכרנו לפשיזם הקלאסי תלויה במידה שבה הן שואפות לרתום את כוחה של המדינה לקידום סדר היום שלהן. אפילו מבחינה תרבותית, סביבתנות פותחת את הדלת לבריונות מוסרית ולהסגת גבול, שבהקשר שונה, ובמונחים מוסריים מסורתיים, הייתה מוקעת בידי הליברלים עצמם כפשיסטית.
בשנת 2007 ביקש מחוקק במדינת ניו יורק לאסור את השימוש בנגני תקליטורים תוך כדי חציית כביש.יז במקומות רבים במדינה נאסר על אדם לעשן במכוניתו הפרטית, או אפילו תחת כיפת השמיים, אם יש סבירות שאדם אחר עשוי להיות בקרבתו. מרבים לדבר על האופן שבו השמרנים מנסים "לפלוש לחדר השינה שלנו", אבל דווקא גרינפיס וקבוצות אחרות הן שיצאו במסע יחסי ציבור כדי "לחנך" אנשים איך לקיים מין ידידותי לסביבה. לגרינפיס יש שורה שלמה של גישות "כדי לעשות את זה לטובת כדור הארץ".יח אולי אתם סבורים שלאותם סביבתנים אין שום רצון לתרגם את ההצעות הידידותיות האלו לחוקים, אך לאור ניסיון העבר, אני רחוק מלהיות בטוח בכך. גם חופש הביטוי הנתון תחת מתקפה מתמדת בתקופה שבה הוא נחוץ במיוחד — קרוב למועד הבחירות — זוכה לשירי הלל ושבח במקום שבו חשיבותו היא המצומצמת ביותר, כמו סביב אתרי אינטרנט של טרוריסטים.
אלקסיס דה טוקוויל מזהיר בספרו הדמוקרטיה באמריקה: "שוכחים אנו, שדווקא בפרטים טמונה סכנת שעבודם של הבריות. אני כשלעצמי נוטה הייתי לחשוב שהחירות נחוצה פחות בגדולות מאשר בקטנות"יט נדמה שבאמריקה הפכו את היוצרות: נגזר על האמריקנים לאבד את חירותם בדברים הקטנים, כדי שקומץ אנשים יוכלו ליהנות מחירותם במלואה.
במשך דורות, העתיד הדיסטופי שראינו לנגד עינינו היה זה שהציג אורוול בספרו 1984, סיוט 'זכרי' ביסודו של אלימות פשיסטית. אך עם שקיעת ברית המועצות והתפוגגות זכרם של הדיקטטורים הפשיסטים והקומוניסטים הגדולים של המאה העשרים הלך הסיוט הזה ונמוג. את מקומו כספר הנבואי ביותר תופס עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי. בעודנו חושפים את מסתרי הגנום האנושי ולומדים איך לשמח בני אדם באמצעות בידור טלוויזיוני וסמים פסיכואקטיביים הולכת הפוליטיקה והופכת אמצעי לאספקת אושר ארוז מן המוכן. המערכת הפוליטית האמריקנית עסקה בעבר בחתירה לאושר. כעת, שיעור הולך ומתרבה של אמריקנים רוצים להפסיק לחתור ולקבל אותו בחבילה הישר אל ביתם. ואף שתלמידי תיכון בארה"ב מתבקשים לכתוב חיבורים על שאלה זו זה עשרות שנים, אמריקה אינה קרובה יותר היום משהייתה בעבר לתשובה לשאלה: מה היה בעצם כל כך רע בעולם חדש מופלא?
אך התשובה פשוטה: מדובר בחלום באספמיה. הרעיון שאפשר ליצור גן עדן עלי אדמות באמצעות סמים ומניפולציה על המוח היא אוטופית ממש כמו התקווה המרקסיסטית שנוכל ליצור עולם מושלם אם נארגן מחדש את אמצעי הייצור. תולדות הטוטליטריות הן תולדות הניסיון להתעלות מעל המצב האנושי וליצור חברה שבה המשמעות העמוקה ביותר של חיינו, כמו גם תכלית קיומנו, מתממשות פשוט מכוח העובדה שאנחנו חברים בקהילה כזו. אי אפשר לעשות זאת, וגם אם הניסיון נעשה, כפי שקורה לעיתים קרובות בפשיסטו-ליברליזם, בדרך הומנית והגונה, הוא עדיין מניב סוג של עריצות נעימה, שבה חלק מהאנשים זוכים לכפות על אחרים את התפישות שלהם לגבי הטוב והמאושר.
ההקדמה לספר זה לא תהיה שלמה ללא הסבר לביטוי "פשיזם ליברלי". מבקרים רבים יתייחסו אליו מן הסתם כסתירה גסה. אך אני איני הראשון שהשתמש במונח. הכבוד הזה שייך לה"ג וולס, אחד ההוגים המשפיעים ביותר על החשיבה הפרוגרסיבית במאה העשרים (וגם, כך מסתבר, מקור ההשראה לעולם חדש מופלא). וולס לא טבע את הביטוי לגנאי אלא כאות כבוד. פרוגרסיבים חייבים להפוך ל"פשיסטים ליברלים" ול"נאצים נאורים", אמר לליברלים הצעירים באוקספורד, בנאום שנשא בפניהם ביולי 1932.כ
וולס היה קול בולט במה שכיניתי "הרגע הפשיסטי" — התקופה שבה אליטות מערביות רבות היו להוטות להמיר את הכנסייה ואת הכתר בסרגלי חישוב ובצבאות תעשייה. בכל ספריו דגל ה"ג וולס ברעיון שאנשים מיוחדים — שהיו פעם מדענים ובמקרים אחרים כמרים, לוחמים או "סמוראים" — חייבים לכפות את הקִדמה על ההמונים כדי ליצור "רפובליקה חדשה" או "תאוקרטיה עולמית". רק באמצעות פרוגרסיביות מיליטנטית — תכונֶה כאשר תכונה — יוכל המין האנושי להגשים מלכות שמים עלי אדמות. וולס, במילים אחרות, נפל בפח הפיתוי הטוטליטרי. "מעולם לא הצלחתי להימלט באופן מלא מהגיונו הבלתי נלאה", הכריז.כא
הפשיזם, כמו הפרוגרסיביזם והקומוניזם, שואף להרחיב את גבולותיו עוד ועוד, משום שהוא אינו רואה כל מגבלה טבעית לשאיפותיו. בגרסאותיו האלימות, כמו זו הידועה בשם אסלאמו-פשיזם, השאיפה מוצהרת וברורה. אך גם הפרוגרסיביזם רואה לנגד עיניו 'סדר עולמי חדש'. וודרו וילסון ראה במלחמת העולם הראשונה "מסע צלב" לגאולת העולם כולו. אפילו מזכיר המדינה הפציפיסטי שלו, ויליאם ג'נינגס בריאן,8 לא הצליח להתנער מחזונו לסדר עולמי נוצרי, כולל איסור כלל־עולמי על צריכת אלכוהול.
אפשר להעלות טענה אחת כנגד כל זה: אז מה? מעניין ומפתיע שכמה ליברלים ופרוגרסיבים שהלכו לעולמם החזיקו בדעות כאלו ואחרות — אבל מה זה נוגע לליברלים היום? שתי תשובות עולות בדעתי. הראשונה, חלקית בלבד, היא ששמרנים צריכים לשאת על צווארם את ההיסטוריה האינטלקטואלית האמיתית והמדומה שלהם. שורות אליטת העיתונאות הליברלית והחוקרים הליברלים תפוחות בקשקשנים חסרי מנוח המצביעים על "היסטוריה סמויה" ו"הדים מטרידים" בארון עברם של השמרנים. קישור עם אנשי ימין מתים, קלוש ככל שיהיה, מוצג שוב ושוב כהוכחה לכך שהשמרנים ממשיכים לשאת את נס פועלם הזדוני של אבותיהם. מדוע, אם כן, אין חשיבות לציון העובדה שבארון הליברלי יש שלדים למכביר, במיוחד כשהשלדים האלו הם אדריכלי מדינת הרווחה המודרנית?
ומכאן לתשובה השנייה: הליברליזם האמריקני, להבדיל מהשמרנות, אינו מתעניין כלל בהיסטוריה האינטלקטואלית שלו. אבל חוסר עניין זה אינו מקזז את חובו לה. הליברל ניצב על כתפי ענקים וסבור שרגליו נטועות היטב בקרקע. ההנחות שלו ושאיפותיו נובעות הישר מהעידן הפרוגרסיבי, והדבר מומחש היטב בנטייה של ליברלים להשתמש במילה "פרוגרסיבי" בכל פעם שמדברים על רעיונות היסוד שלהם ועל המוסדות המכוננים שלהם (כתב העת הפרוגרסיבי, המכון למדיניות פרוגרסיבית, המרכז לקִדמה (progress) אמריקנית, וכן הלאה). אני נלחם כאן בשדה הקרב שהליברליזם בחר לעצמו. הליברלים הם אלו שעמדו על כך שלשמרנות יש קשר לפשיזם. הם אלו הטוענים שכלכלת השוק החופשי היא פשיסטית, ושכתוצאה מכך התאוריות הכלכליות שלהם צריכות להיתפש כמוסריות יותר, אף כי האמת היא ההפך הגמור מכך.
הליברליזם בן זמננו אינו מבקש לכבוש את העולם בכוח הנשק. אין לו כוונות לאומניות או שאיפות לרצח עם. להפך, מדובר באידאולוגיה שכולה כוונות טובות. אבל, כידוע, בכוונות טובות רצופה גם הדרך לגיהינום. לא כתבתי ספר הגורס שכל הליברלים הם נאצים או פשיסטים; ניסיתי לכתוב ספר המזהיר שאפילו הטובים בינינו עלולים ליפול במלכודת הפיתוי הטוטליטרי.
ואזהרה זו מופנית גם כלפי כמה המגדירים עצמם שמרנים. שמרנות רחומה היא במובנים רבים סוג של פרוגרסיביזם — נצר של הסוציאליזם הנוצרי. חלק נכבד מהרטוריקה של ג'ורג' בוש הבן על ש"אף ילד לא יישאר מאחור" או "כשלמישהו כואב, הממשל צריך להירתם לפעולה"9 משקף תפישה טוטליטרית של המדינה, ששאיפותיה אינן שמרניות במיוחד במובן האמריקני של המילה. ייאמר שוב: מדובר בטוטליטריות חביבה, המונעת בוודאי מכוח אהבה נוצרית כנה (שלמרבה המזל מרוסנת בשל יכולת ביצוע עלובה); אבל אהבה יכולה להיות חונקת. הזעם שעוררה כהונתו של בוש הבן בקרב רבים ממבקריו ממחיש נקודה זו. כוונותיו של בוש היו טובות, אך אלה שלא היו שותפים לחזון שלו סברו שהן דכאניות. וזה עובד גם בכיוון האחר. ליברלים המסכימים עם כוונותיה של הילרי קלינטון טוענים שכל מי שסבור שכוונותיה הן דכאניות הוא בעצם פשיסט.
דרושה לנו הגדרה מסוימת של פשיזם שנוכל לעבוד איתה. זאת ההגדרה שלי: פשיזם הוא דת המדינה. הוא מניח שיש אחדות אורגנית בגוף האזרחים וכמה למנהיג לאומי קשוב לרצון ההמונים. הפשיזם הוא טוטליטרי במובן זה שהוא רואה בכל דבר עניין פוליטי וסבור שכל פעולה של המדינה מוצדקת אם היא משרתת את טובת הכלל. הוא מקבל אחריות על כל היבטי החיים, כולל בריאותנו ורווחתנו, וחותר לאכוף אחידות במחשבה ובפעולה, אם בכוח ואם באמצעות רגולציה ולחץ חברתי. כל דבר, כולל הכלכלה והדת, חייב לתאום ליעדיו. כל זהות מתחרה היא חלק מה"בעיה" ולכן מוגדרת כאויב. אטען בהמשך שהליברליזם האמריקני בן־זמננו מגלם את כל ההיבטים האלו של פשיזם.
***
 
לפני סיום, כמה עניינים טכניים.
השתדלתי להבחין כאן בין ליברליזם כפי שנוהגים להשתמש במונח הזה היום בארצות הברית לבין ליברליזם קלאסי, מונחים שמשמעותם שונה מאוד, ובמובנים רבים הפוכה לחלוטין.10
פשיזם הוא נושא רחב היקף עד מאוד, ואלפי ספרים נכתבו על נושאים שונים בתוכו. ניסיתי להעניק יחס הוגן לספרות המחקר, אף כי ספר זה אינו ספר מחקרי־אקדמי. למעשה, הספרות רוויה מחלוקות במידה כזו, שלא רק שאין הגדרה מקובלת לפשיזם, אין אפילו הסכמה כללית שהפשיזם האיטלקי והנאציזם היו תופעות מקורבות. ניסיתי להתרחק מוויכוחים אלו במידת האפשר. השקפתי שלי היא כי על אף ההבדלים העמוקים בין הפשיזם האיטלקי והגרמני, הם מייצגים תופעות סוציולוגיות דומות.
ניסיתי גם להימנע מעיסוק בשלל המשטרים הפשיסטיים האחרים ברחבי העולם. המבקרים עשויים לטעון כי הקלתי על עצמי בכך שפשיזם כזה או אחר במקום כזה או אחר היה בעל אופי ימני או שמרני או לא־פרוגרסיבי. אגע בביקורת הזאת כל מקרה לגופו. עם זאת, אציין כי הבחירה הזאת פוגעת בטיעון שלי לא פחות מכפי שהיא מחזקת אותו. לדוגמה, התעלמותי מאיגוד הפשיסטים הבריטי של אוסוולד מוסלי מנעה ממני גישה למבחר מרהיב של רטוריקה וטיעונים פרו־פשיסטיים של השמאל.
ניסיתי שלא לסרבל את הספר בעודף מובאות, אך לפרקים הבאתי כמה הערות הסבר או דיון. קוראים המבקשים להרחיב יכולים לעיין בהערות, המלוות לעיתים גם בהפניה לאתר אינטרנט.
1 המונח "ליברליזם" משמש בארצות הברית במשמעות שונה מאוד ולעיתים אף הפוכה לזו המשמשת בישראל וברוב מדינות המערב. המשמעות המקובלת של המונח מצביעה על תנועות ועל הגות הדוגלות בחירות הפרט ובכלכלה חופשית (ליברליזם קלאסי). תחת דגל הליברליזם חוסים בצוותא שמרנים ובעלי עמדות ימין ושמאל מדיני. לעומת זאת, בארצות הברית (ובמידה לא מבוטלת גם בבריטניה) משמש המונח כיום לציון תפישות הדוגלות בהרחבה ניכרת של כוחה של המדינה ועוינות את הכלכלה החופשית, עמדות שמאל מדיני ורתיעה מאמונה דתית או הסתייגות ממנה. בתרגום זה לספר העדפנו בדרך כלל להשתמש במונחים כפי שהם מופיעים בו, להמיר את המונח 'ליברליזם' במונח אחר, מבלבל פחות (כמו פרוגרסיביזם). עם זאת, במידת האפשר, הבחנו בין ליברליזם אמריקני (כמשמעו בארה"ב) לבין ליברליזם קלאסי.
 
1. כל ההערות הממוספרות אלפביתית מכאן והלאה הן של המתרגם.
2 במרכז הפולמוס עמדה טענתם של נולטה והיסטוריונים גרמנים אחרים כי יש 'לנרמל' את המשטר הנאצי ולראות בו שלטון רודני מן השורה, ולהתייחס להשמדת העם היהודי כאחת מני השמדות רבות או אפילו כאילוץ שנבע מהחשש מפני המשטר הסובייטי בברית המועצות.
3 במקור , christianist, כינוי גנאי לנוצרי אדוק.
4 שיטת בניית תקציב שבה סעיפיו אינם נשמרים משנה לשנה ורק מתעדכנים, אלא נבחנים מיסודם (מאפס) וכל סעיף בתקציב זוכה למימון רק אם נקבע שהוא מוצדק.
5 מרקוס מוזיאה גארווי הבן (Marcus Mosiah Garvey Jr,‏ 1887-1940) היה ג'מייקני שהקים בארצות הברית את "התנועה העולמית לשיפור מעמד השחורים" ועמד בראשה כמה שנים. בהנהגתו קראה התנועה לשחרור מעול האדם הלבן ולשיבה לאפריקה..
6 לה ראזה (היום, UnidosUS) היא קבוצת שדולה לקידום אזרוח מהגרים בלתי חוקיים מאמריקה הלטינית בארה"ב; MEChA היא קבוצה לקידום ענייניהם של מהגרים מאמריקה הלטינית בארצות הברית.
7 שר העבודה בממשל קלינטון; מנציגיו הבולטים של השמאל האמריקני.
8 בריאן (William Jennings Bryan) היה כוח בולט במפלגה הדמוקרטית ומועמד מטעמה לנשיאות בשלוש הזדמנויות שונות.
9 לקוח מנאום של הנשיא בוש לכבוד יום העבודה ב-1 בספטמבר 2003.
10 ראו הערה בעמ' 22 .