שיר של אש ושל קרח 4 - משתה לעורבים א'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיר של אש ושל קרח 4 - משתה לעורבים א'
מכר
מאות
עותקים
שיר של אש ושל קרח 4 - משתה לעורבים א'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שיר של אש ושל קרח 4 - משתה לעורבים א'

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

תקציר

ספר רביעי בסדרה "שיר של אש ושל קרח". 
תושבי ווסטרוז מתקשים להאמין שמצפה להם עתיד כה ורוד. מלחמת חמשת המלכים הגיעה סוף-סוף אל קצה המתוח, ונראה כי בית לאניסטר ובעלי בריתם יצאו כשידם על העליונה. אך מצבה של הממלכה עדיין אינו טוב...
עקב מותו של המלך ג'ופרי המפלצתי שולטת סרסיי במעלה המלך כעוצרת. מותו של רוב סטארק פילג את מורדי הצפון, ואחיו פזורים ברחבי הממלכה כזרעים על אדמת בור. רק מעטים עדיין טוענים לכס הברזל - וגם הם חלשים או מרוחקים מכדי לממש את תביעתם לכס.
אך כמו לאחר כל מאבק אימתני, לא עובר זמן רב עד שהשורדים, פורעי החוק, העריקים וטורפי הנבלות מתחילים להתאסף, נוברים בעצמות המתים ונלחמים על השלל בידיהם הנרפות של הגוססים. בשבע הממלכות, אותם בני אדם בכסות עורבים מתאספים למשתה אפר ומוות, רוקחים קנוניות וכורתים בריתות חדשות ומסוכנות. בעוד שפנים מפתיעות - כמה מהן מוכרות, אחרות מופיעות לראשונה - יוצאות מאותם דמדומים של מאבקים ויוצאות לדרך חדשה.
הגיעה השעה שהחכמים והשאפתנים, המוליכים-שולל והחזקים ירכשו את הכישורים, העוצמה והכשפים הנחוצים כדי לשרוד בתקופה הנוראה המצפה להם. הגיעה השעה שהאצילים ופשוטי העם, החיילים והמכשפים, המתנקשים והמלומדים, יאחדו כוחות ויטילו על כף המאזניים את עתידם... ואת חייהם. מפני שבמשתה לעורבים יש אורחים רבים - אך מעטים מהם שורדים.
 
 
ג'ורג' ר.ר. מרטין מכר את הסיפור הראשון שלו בשנת 1971 ומאז הוא כותב לפרנסתו. הוא התגורר עשר שנים בהוליווד והיה כותב ומפיק בסדרות "אזור הדמדומים" ו"היפה והחיה" ובמגוון סרטי קולנוע ופרקי פיילוט לסדרות שלא שודרו. באמצע שנות התשעים שב לכתיבת פרוזה, אהבת נעוריו, והתחיל לשקוד על סדרת הפנטזיה האפית שלו, "שיר של אש ושל קרח". מאז הוא שוהה בשבע הממלכות. בכל הזדמנות שמרשים לו לצאת משם, הוא שב לסנטה פה שבניו מקסיקו, בה הוא מתגורר בחברת פאריס המקסימה ושני חתולים בשם אוגוסטוס וקליגולה שסבורים שהם אלה המנהלים את הבית.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
"דרקונים", אמר מוֹלַנדֶר. הוא חטף במהירות תפוח כָּמוש מהאדמה והטיל אותו מיד ליד.
 
"זרוק את התפוח", דחק בו הָלֶראס הספינקס. הוא שלף חץ מאשפת החצים שלו והניח אותו בקשת.
 
"הייתי רוצה לראות דרקון". רוּן היה הצעיר מכולם, נער חסון שנותרו לו שנתיים עד שיגיע לפרקו. "הייתי רוצה מאוד".
 
ואני הייתי רוצה לישון חבוק בזרועותיה של רוזי, חשב פֵּייט. הוא זע על הספסל בחוסר שקט. ייתכן בהחלט שהנערה תהיה שלו מחר. אקח אותה הרחק מאוֹלְדְטָאוּן, לעברו השני של הים הצר, אל אחת הערים החופשיות. שם אין מלומדים, שם אין מי שיאשים אותו.
 
הוא שמע את צחוקה של אֶמה שבקע מבעד לחלון השבור שמעל ראשיהם והתערבב בקולו העמוק יותר של הגבר שאותו אירחה. היא הייתה המבוגרת מבין כל המגישות בקולמוס והקנקן, בת ארבעים ולא יום אחד פחות, אך עדיין ניחנה במין יופי בשרני. רוזי הייתה בתה בת החמש-עשרה, ניצן שזה עתה הנץ. אמה הכריזה כי מחיר בתוליה של רוזי הוא דרקון זהב אחד. פייט חסך שמונה צבאֵי כסף וצנצנת מלאה כוכבי נחושת ואגורות, אבל לא הייתה בכך הרבה תועלת. סיכוייו להטיל דרקון אמיתי כפי שמטילים ביצה היו טובים יותר מסיכוייו לחסוך דרקון זהב שלם.
 
"נולדת מאוחר מדי בשביל דרקונים", אמר לרון אַרמֶן החסיד. ארמן ענד סביב צווארו שרוך עור שעליו מושחלות חוליות פיוטר, בדיל, עופרת ונחושת, ובדומה למרבית החסידים היה משוכנע שמכתפיהם של מתלמדים צומחת לפת במקום ראש. "הדרקון האחרון מת בתקופת שלטונו של המלך אָאֶיגון השלישי".
 
"הדרקון האחרון בוֶוסְטֶרוֹז", התעקש מולנדר.
 
"זרוק את התפוח", דחק בו הלראס שוב. הוא היה בחור נאה, הספינקס שלהם. כל נערות השרת חיזרו אחריו. אפילו רוזי הייתה נוגעת בזרועו לפעמים כשהגישה לו יין, ופייט נאלץ לחרוק שיניים ולהעמיד פנים שלא הבחין בכך.
 
"הדרקון האחרון בווסטרוז היה הדרקון האחרון", אמר ארמן בתקיפות. "זה ידוע לכול".
 
"התפוח", אמר הלראס. "אלא אם כן אתה מתכוון לאכול אותו".
 
"הנה". מולנדר גרר את רגלו העקומה, דילג דילוג קצר, סב במקומו ויידה את התפוח בהטלה צדית לתוך הערפילים שרבצו על נהר יין-דבש. אילולא רגלו הפגומה הוא היה נעשה אביר כמו אביו. הכוח להיות אביר שכן בזרועות השריריות ובכתפיים הרחבות. התפוח עף רחוק ומהר...
 
...אך לא מהר מן החץ ששרק אחריו, מוט דקיק באורך מטר עשוי מעץ זהוב ובעל זנב מנוצות שָני. פייט לא ראה את החץ ננעץ בתפוח, אך שמע זאת היטב. צ'אנק רך הדהד לרוחב הנהר, ואחריו קול נתז.
 
מולנדר שרק. "פגיעה ישירה בלב. אושר מתוק".
 
רוזי מתוקה כפליים. פייט אהב את עיני השקד שלה ואת שדיה המניצים, את החיוך שחייכה בכל פעם שראתה אותו. הוא אהב את הגומות בלחייה. לפעמים הגישה משקאות ברגליים יחפות כדי להרגיש את העשב תחת רגליה. הוא אהב גם את זה. הוא אהב את הריח הנקי והרענן שנדף מגופה, את שערה המתקרזל מאחורי אוזניה. אפילו את בהונותיה אהב. לילה אחד היא הניחה לו לעסות את רגליה ולהשתעשע בהן, והוא המציא מעשייה מצחיקה על כל אצבע בכפות רגליה כדי שתמשיך לצחקק.
 
אולי מוטב שיישאר דווקא בחוף הזה של הים הצר. בכסף שחסך יוכל לקנות חמור, והוא ורוזי ירכבו עליו בתורות בשיטוטיהם בווסטרוז. אֶבּרוֹז אומנם לא חשב שפייט ראוי לחוליית הכסף, אבל פייט ידע כיצד מקבעים רגל וכיצד מורידים חום גבוה באמצעות עלוקות מקיזות דם. פשוטי העם יהיו אסירי תודה על עזרתו. אם יוכל ללמוד כיצד לספֵר ולגלח, יוכל אפילו להיות ספר. אפשר להסתפק בזה, הוא אמר לעצמו, כל עוד רוזי שלי. רוזי הייתה הדבר היחיד בעולם שפייט רצה.
 
לא תמיד זה היה כך. פעם הוא חלם להיות מלומד של טירה, לשרת אדון נדיב כלשהו שיכבד אותו בזכות תבונתו וירעיף עליו מתנות כגון סוס לבן משובח כאות תודה על שירותו. כמה גבוה הוא ירכב, כמה אציל ייראה, יחייך אל פשוטי העם בעודו חולף על פניהם...
 
לילה אחד בקולמוס והקנקן, אחרי שהערה אל גרונו קנקן שני של סיידר חזק להחריד, התפאר פייט שלא תמיד יישאר מתלמד. "אמת ויציב", צעק ליאו העצל. "יום אחד תהיה מתלמד-לשעבר ותרעה חזירים".
 
כעת לגם פייט את הטיפות האחרונות שנותרו בקנקן. מרפסת הקולמוס והקנקן, המוארת באור לפידים, הייתה אי של אור בערפילי הבוקר הזה. המשואה הרחוקה של הַייטָאוֶור ריחפה באוויר הלילה הלח ליד הנהר, כמו ירח כתום מעורפל, אך האור לא עודד אותו במיוחד.
 
האלכימאי כבר היה אמור להגיע. האם כל העניין היה בדיחה אכזרית או שמשהו קרה לו? לא תהיה זו הפעם הראשונה שמזלו של פייט יבגוד בו. פעם החשיב את עצמו בר מזל על כך שנבחר לסייע לרב-המלומדים ווֹלגרייב הזקן לטפל בעורבים, ולא העלה על דעתו שבתוך זמן קצר ימצא את עצמו מביא לאיש את ארוחותיו, מטאטא את חדריו ומלביש אותו מדי בוקר. כולם אמרו שאת הדברים שוולגרייב שכח על עורבנוּת רוב המלומדים לא ידעו מעולם, ולכן פייט הניח שיזכה בחוליית ברזל שחורה לפחות, אך במהרה התברר לו שוולגרייב אינו מסוגל להעניק לו חוליה כזאת. הזקן המשיך להחזיק במעמד רב-המלומדים רק באופן רשמי. פעם היה מלומד דגול, אך גלימותיו הסתירו עכשיו לא פעם לבנים שטונפו בצרכיו, וחצי שנה קודם לכן מצאו אותו כמה חסידים בוכה בספרייה מכיוון ששכח את הדרך לחדרו. המלומד גוֹרמון הוא שישב מאחורי מסכַת הברזל במקום וולגרייב, אותו גורמון שהאשים את פייט בגנבה פעם.
 
זמיר פצח בשיר על עץ התפוח ליד המים. הצליל היה מתוק ובבחינת הפוגה מבורכת מהצווחות הצורמניות ומהקריאות הבלתי פוסקות של העורבים שבהם טיפל כל היום. העורבים הלבנים ידעו את שמו ונהגו למלמל אותו בכל פעם שהבחינו בו. "פייט, פייט, פייט" עד שהתחשק לו לצרוח. הציפורים הלבנות הגדולות היו בבת עינו של רב-המלומדים וולגרייב. הוא רצה שהן יאכלו אותו כשימות, אך פייט טיפח חשד חלקי שהן רוצות לאכול גם אותו.
 
אולי בגלל הסיידר החזק להחריד - הוא לא בא הנה כדי לשתות, אבל הלראס קנה משקאות לכולם כדי לחגוג את קבלת חוליית הנחושת שלו, ורגשות האשם עוררו את צימאונו של פייט - היה נדמה לו שהזמיר מסלסל זהב תמורת ברזל, זהב תמורת ברזל, זהב תמורת ברזל. וזה היה קצת מוזר, מפני שזה מה שהזר אמר לו בלילה שרוזי הִפגישה ביניהם. "מי אתה?" חקר פייט, והאיש השיב, "אני אלכימאי. אני יכול להפוך ברזל לזהב". המטבע הופיע בידו וכרכר על מפרקי אצבעותיו, והזהב הצהוב והרך זהר באור הנר. בצדו האחד היה מוטבע הדרקון בעל שלושת הראשים, ובצדו האחר מלך מת כלשהו. זהב תמורת ברזל, נזכר פייט, לא תקבל הצעה טובה יותר. אתה רוצה אותה? אתה אוהב אותה? "אני לא גנב", אמר לאיש שקרא לעצמו אלכימאי. "אני מתלמד במצודה". האלכימאי הרכין את ראשו ואמר, "אם תשנה את דעתך, אחזור לכאן עם הדרקון שלי בעוד שלושה ימים".
 
חלפו שלושה ימים. פייט שב לקולמוס והקנקן, עדיין אינו בטוח מה הוא כן ומה הוא לא, אך במקום האלכימאי מצא שם את מולנדר ואת ארמן ואת הספינקס ואת רון שהזדנב אחריהם. אילולא הצטרף אליהם, היה מעורר את חשדם.
 
הקולמוס והקנקן לא נסגר לעולם. הפונדק ניצב באי משלו בנהר היין-דבש במשך שש מאות שנה, ומעולם לא סגר את דלתותיו בפני לקוח. אף שמבנה הפונדק הגבוה נטה דרומה כפי שמתלמדים נוטים לפעמים לעבר קנקן, ציפה פייט שהפונדק ימשיך לעמוד עוד שש מאות שנה וימכור יין ושיכר וסיידר חזק להחריד ליורדי נהר וליורדי ים, לנפחים ולנסיכים, לזמרים ולכמרים, ולמתלמדים ולחסידים של המצודה.
 
"אולדטאון היא לא כל העולם", הכריז מולנדר בקול רם מדי. הוא היה בנו של אביר, שיכור ככל שניתן להיות. מאז בישרו לו שאביו נהרג בקרב על הבלאקווטר, הוא השתכר כמעט מדי ערב. אפילו באולדטאון, הרחוקה מהקרבות ושוכנת לבטח בין חומותיה, נגעה מלחמת חמשת המלכים בכולם... אם כי רב-המלומדים בֶּנֶדיקט התעקש כי המלחמה מעולם לא ניטשה בין חמישה מלכים, מאחר שרֶנלי באראתיאון נהרג לפני שבּאלוֹן גְרֵייג'וֹי הכתיר את עצמו.
 
"אבי אמר תמיד שהעולם גדול מכל הטירות של הלורדים", המשיך מולנדר. "דרקונים הם בטח הדבר הכי פחות מרתק שאפשר לראות בקארְת', באַסְשָאי וביִי טִי. הסיפורים של המלחים האלה..."
 
"...הם סיפורים של מלחים", קטע אותו ארמן. "מלחים, מולנדר יקירי. רד חזרה למזח, ואני מוכן להתערב איתך שתצליח למצוא מלחים שיספרו לך על בתולות הים שהם השכיבו או על השנה שעברה עליהם במעי דג".
 
"ואיך אתה יודע שזה לא קרה?" מולנדר פסע על הדשא בצעדים כבדים וחיפש עוד תפוחים. "כדי להישבע שהם לא היו בתוך המעיים של הדג, אתה צריך להיות שם בעצמך. אם רק מלח אחד מספר סיפור עוד אפשר לצחוק על זה, אבל כאשר חותרים מארבע ספינות מספרים אותו סיפור בארבע שפות..."
 
"הסיפורים אינם זהים", התעקש ארמן. "דרקונים באסשאי, דרקונים בקארת', דרקונים במִירין, דרקונים דוֹתְראקיים, דרקונים משחררים עבדים... בכל פעם מספרים את הסיפור אחרת".
 
"רק הפרטים שונים". עקשנותו של מולנדר התעצמה ככל ששתה, ואפילו בהיותו פיכח היה קשה עורף. "כולם מספרים על דרקונים ועל מלכה צעירה יפהפייה".
 
הדרקון היחיד שעניין את פייט היה דרקון מזהב צהוב. הוא תהה מה קרה לאלכימאי. היום השלישי. הוא אמר שהוא יגיע.
 
"יש עוד תפוח ליד הרגל שלך", אמר הלראס למולנדר, "ובאשפה שלי יש עוד שני חצים".
 
"שתלך להזדיין האשפה שלך". מולנדר הרים את התפוח שהרוח הפילה. "בתפוח הזה יש תולעים", הוא התלונן אבל זרק אותו בכל זאת. החץ השיג את התפוח ופילח אותו לשני חצאים מדויקים. חצי אחד נפל על גג הצריח, התגלגל לגג נמוך יותר, קיפץ ונחת במרחק חצי מטר מארמן. "אם חותכים תולעת לשניים, מקבלים שתי תולעים", הודיע להם החסיד.
 
"אילו זה היה נכון גם לתפוחים, איש לא היה רעב לעולם", אמר הלראס בחיוך רך. הספינקס תמיד חייך, כאילו ידע בדיחה סודית כלשהי. החיוך שיווה לו הבעה קונדסית שעלתה בקנה אחד עם סנטרו המחודד, עם מצחו הגבוה וציצת השיער הבולטת בו, ועם הרעמה העבותה של התלתלים השחורים כהבנה.
 
הלראס יגיע למעמד מלומד. הוא הגיע למצודה לפני שנה בלבד, וכבר חישל שלוש חוליות בשרשרת המלומדים שלו. לארמן יש יותר חוליות כנראה, אבל לוֹ נדרשה שנה להשיג כל חוליה. ובכל זאת גם הוא יהיה מלומד ביום מן הימים. רון ומולנדר נשארו מתלמדים ורודי צוואר, אבל רון היה צעיר מאוד, ומולנדר העדיף את הסביאה על פני הקריאה.
 
פייט, לעומת זאת...
 
הוא הגיע למצודה לפני חמש שנים, כשהיה בן שלוש-עשרה בסך הכול, וצווארו נותר ורוד כפי שהיה ביום שבו הגיע מנחלות המערב. פעמיים האמין שהוא מוכן. בפעם הראשונה פנה לרב-המלומדים וָאילין כדי להפגין את בקיאותו בגרמי השמים. אך אז התברר לו מדוע מכנים את ואילין "הוד חומציותו". נדרשו לפייט שנתיים כדי לאזור אומץ לגשת לבחינה נוספת. הפעם פנה לרב-המלומדים הזקן אֶבּרוז, שנודע בקולו הרך ובידיו העדינות, אך משום-מה אנחותיו של אברוז הכאיבו לא פחות מעקיצותיו של ואילין.
 
"תפוח אחרון", הבטיח הלראס, "ואז אגלה לכם מה אני חושב על שלושת הדרקונים האלה".
 
"מה אתה כבר יכול לדעת שאני לא יודע?" רטן מולנדר. הוא איתר תפוח על ענף, קפץ, קטף וזרק. הלראס מתח את המיתר עד אוזנו והסתובב בחֵן כדי לעקוב אחרי המטרה במעוּפה. הוא הרפה מן החץ בדיוק כשהתפוח התחיל לצנוח.
 
"החץ האחרון שלך תמיד מחטיא", אמר רון.
 
התפוח נפל לנהר ללא פגע.
 
"אמרתי לך", אמר רון.
 
"היום שבו כל חץ יפגע במטרתו הוא היום שבו תפסיק להשתפר". הלראס הסיר את מיתר קשתו הארוכה והכניס אותה לתיק העור בעדינות. הקשת גולפה מלב-מוזהב, עץ נדיר ומהולל באיי הקיץ. פייט ניסה פעם לדרוך אותה, אך נכשל. הספינקס אומנם נראה כחוש, אבל בזרועות הדקיקות האלה יש כוח, הרהר פייט כאשר הלראס העביר את זרועו מעל הספסל ושלח את ידו לכוס היין. "לדרקון יש שלושה ראשים", הוא הכריז בחיתוך הדיבור הדורְני המתמשך שלו.
 
"זאת חידה?" שאל רון. "בסיפורים ספינקסים תמיד מדברים בחידות".
 
"שום חידה". הלראס לגם מהיין. שאר התלמידים הערו לגרונם קנקנים מלאים בסיידר החזק להחריד שבזכותו נודע הקולמוס והקנקן, אבל הוא העדיף את היינות המשונים והמתוקים של מולֶדת אמו. היינות האלה לא היו זולים אפילו באולדטאון.
 
ליאו העצל הוא שהמציא את הכינוי "הספינקס". ספינקס הוא קצת מזה וקצת מזה: פרצוף אנושי, גוף של אריה, כנפיים של נץ. הלראס היה כמו ספינקס: אביו היה דורני, ואמו בת איי הקיץ שחורת עור. עורו היה כהה כעץ טיק. ובדומה לספינקסים העשויים משיש ירוק שניצבו משני עברי השער הראשי של המצודה, ניחן הלראס בעיני שוהם.
 
"לשום דרקון לא היו שלושה ראשים, מלבד לדרקונים על מגנים ועל נסי קרב", הכריז בתקיפות ארמן החסיד. "זה סמל אצולה ותוּ לא. יתר על כן, כל בני משפחת טארגאריין מתו".
 
"לא כולם", אמר הלראס. "לַמלך האביון הייתה אחות".
 
"חשבתי שרוצצו את ראשה על הקיר", אמר רון.
 
"לא", אמר הלראס. "הראש שחייליו האמיצים של האריֶה מלאניסטֶר רוצצו על הקיר היה ראשו של אַאֶיגוֹן, הבן התינוק של הנסיך ראיגאר. אנחנו מדברים על אחותו של ראיגאר, שנולדה בדְרַגוֹנְסטוֹן לפני נפילתה. זאת שקוראים לה דַאינְריז".
 
"פּרי-סער. עכשיו אני נזכר". מולנדר הגביה את קנקנו ושכשך את הסיידר שנשאר בו. "לחיי דאינריז!" הוא גמע, הטיח את הקנקן הריק בשולחן, גיהק ומחה את פיו בידו. "איפה רוזי? מלכתנו החוקית ראויה לסיבוב סיידר נוסף, לא?"
 
ארמן החסיד הזדעזע. "דבֵּר בשקט, שוטה שכמותך. על דברים כאלה אסור אפילו להתבדח. אי אפשר לדעת מי מאזין. לעכביש יש אוזניים בכל כותל".
 
"בסדר, ארמן, אל תשתין במכנסיים. הצעתי להרים כוס, לא לפתוח במרד".
 
פייט שמע צחקוק. קול שקט וערמומי קרא מאחוריו. "תמיד חשבתי שאתה בוגד, צפרדעון". ליאו העצל רבץ למרגלות גשר הקורות הישן, עטוף בבד סאטן שעליו פסים ירוקים וזהובים ועטוי בשכמייה קצרה ממשי שחור שנרכסה לכתפו בשושן מאבן ירקן. היין שנשפך על חזית חולצתו היה כנראה אדום כהה, על-פי צבע הכתמים. על אחת מעיניו צנח תלתל משערו, שהיה בלונדיני כעץ המֵילה.
 
מולנדר נדרך למראהו. "לעזאזל. לך מפה. אתה לא רצוי כאן". הלראס הניח יד על זרועו של מולנדר כדי להרגיעו, ואילו ארמן קימט את מצחו. "ליאו. אדוני הלורד. למיטב הבנתי אתה אמור להיות מרותק למצודה עוד..."
 
"עוד שלושה ימים". ליאו העצל משך בכתפיו. "פֶּרֶסְטאן אומר שהעולם בן ארבעים אלף שנה. מוֹלוֹס אומר בן חמש מאות אלף. מה זה שלושה ימים, אני שואל אתכם?" במרפסת היו כתריסר שולחנות ריקים, אך ליאו התיישב דווקא ליד שולחנם. "צפרדעון, תזמין אותי לכוסית יין בוסתן זהוב, ואולי לא אספר לאבי על הרמת הכוס שלך. הקלפים הפנו לי עורף בסיכון-משבצות, ובזבזתי את צבי הכסף האחרון שלי על ארוחת הערב. חזרזירון ברוטב שזיפים, ממולא באגוזים ובפטריות כמהין לבנות. גבר חייב לאכול. מה אכלתם אתם, בחורים?"
 
"כבש", מלמל מולנדר. הוא נשמע לא מרוצה. "חלקנו ירך כבש מבושל".
 
"אני משוכנע שזה היה משביע". ליאו פנה להלראס. "בן של לורד אמור לגלות נדיבות, ספינקס. נודע לי שקיבלת את חוליית הנחושת שלך. אני מוכן להרים כוסית".
 
הלראס השיב לו חיוך. "אני קונה משקאות רק לחברים. ואני לא בן של לורד, כפי שכבר אמרתי לך. אמי הייתה סוחרת".
 
עיני השקד של ליאו בהקו מיין ורֶשע. "אימא שלך הייתה קופה באיי הקיץ. הדורנים מוכנים לזיין כל דבר שיש לו חור בין הרגליים. בלי להעליב. אתה אומנם חוּם כמו אגוז, אבל לפחות אתה מתקלח. בניגוד לנער החזירים המנומר שלנו". הוא החווה בידו לעבר פייט.
 
אם אני אכה את הפה שלו בקנקן שלי, אעיף לו חצי מהשיניים, חשב פייט. פייט המנומר היה גיבורן של אלף מעשיות גסות: אוויל מגושם וטוב לב שתמיד גבר על האצילים המפוטמים, על האבירים היהירים ועל הסֶפְּטוֹנים הנפוחים שצרו עליו. בכל פעם הייתה טיפשותו מתגלה מחדש כסוג של עורמה בלתי מהוקצעת; בסיומה של כל מעשייה ישב פייט המנומר בכיסאו של לורד כלשהו או השכיב את בתו של איזה אביר. אבל אלה רק מעשיות. בעולם האמיתי גורלם של נערי החזירים לא שפר עליהם. פייט חשב לפעמים שהעובדה שאמו העניקה לו את השם הזה מצביעה על כך ששנאה אותו.
 
הלראס הפסיק לחייך. "אתה תתנצל על כך".
 
"באמת?" אמר ליאו. "איך אוכל להתנצל בגרון כה יבש..."
 
"כל מילה שלך מטילה חרפה על ביתך", אמר לו הלראס. "העובדה שאתה אחד מאיתנו מטילה חרפה על המצודה".
 
"אני יודע. אז קנה לי כוס יין, כדי שאוכל להטביע את חרפתי".
 
מולנדר אמר, "אני הייתי עוקר את הלשון שלך".
 
"באמת? אז איך הייתי מספר לכם על הדרקונים?" ליאו שב ומשך בכתפיו. "בן התערובת צדק. בתו של המלך המשוגע חיה, והיא הטילה לעצמה שלושה דרקונים".
 
"שלושה?" שאל רון בהשתאות.
 
ליאו טפח על ידו. "יותר משניים ופחות מארבעה. במקומך לא הייתי נבחן כרגע לחוליית הזהב שלי".
 
"אל תציק לו", הזהיר מולנדר.
 
"איזה צפרדעון אבירי. כרצונך. כל אדם שירד מכל ספינה שהפליגה במרחק של מאה ליגות מחופי קארת' מדבר על הדרקונים האלה. כמה מהם אפילו יאמרו לכם שראו אותם במו עיניהם. והמאג מאמין להם".
 
ארמן כיווץ את שפתיו במורת רוח. "מארווין אינו בריא בנפשו. רב-המלומדים פרסטאן יהיה הראשון להודות בכך".
 
"גם רב-המלומדים ריאם אומר כך", אמר רון.
 
ליאו פיהק. "הים רטוב, השמש חמה, והבִּיבר שונא את המאסטיף".
 
יש לו כינוי גנאי לכל אחד, חשב פייט, אבל לא היה יכול להכחיש שמארווין אכן דמה למאסטיף יותר מאשר למלומד. כאילו הוא רוצה לנשוך אותך. המאג היה שונה מהמלומדים האחרים. אנשים אמרו שהוא מיודד עם זונות ומכשפות כפריות, מדבר עם איבֶּנים שעירים ועם אנשי איי הקיץ השחורים כזפת בשפתם, ומקריב קורבנות לאלים משונים במקדשי המלחים הקטנים שליד המזחים. אנשים אמרו שראו אותו בעיר התחתונה, בחורי עכברושים ובבתי בושת שחורים, מתרועע עם שחקנים, זמרים, שכירי חרב ואפילו פושטי יד. אחרים לחשו אפילו שפעם הרג אדם באגרופיו.
 
כאשר מארווין שב לאולדטאון, אחרי שמונה שנים שעברו עליו במזרח במיפוי ארצות רחוקות, בחיפוש אחר ספרים אבודים ובלימוד עם מכשפים וכורכי צל, נתן לו הוד חומציותו ואילין את הכינוי "מארווין המאג". השם התפשט במהרה ברחבי אולדטאון, למורת רוחו של ואילין. "הנח את הלחשים והתפילות לכוהנים ולספטונים, ורתום את תבונתך ללמידת אמיתות שאדם יכול לסמוך עליהן", יעץ פעם לפייט רב-המלומדים ריאם, אך הטבעת והמטֶה והמסכה של ריאם היו עשויים זהב צהוב, ובשרשרת המלומדים שלו לא הייתה חוליה מפלדה ואליריאנית.
 
ארמן השקיף במורד אפו על ליאו העצל. אפו הארוך, הצר והמחודד היה מושלם למטרות כאלה. "רב-המלומדים מארווין מאמין בהרבה דברים משונים", הוא אמר, "אבל אין לו הוכחות לקיומם של הדרקונים כפי שלמולנדר אין הוכחות לכך. סתם מעשיות של מלחים".
 
"אתה טועה", אמר ליאו. "בחדריו של המאג בוער נר זכוכית".
 
הס נפל על המרפסת המוארת. ארמן נאנח והניד בראשו. מולנדר התחיל לצחוק. הספינקס בחן את ליאו בעיניו השחורות הגדולות. רון נראה אבוד.
 
פייט ידע מה הם נרות זכוכית, אם כי מעולם לא ראה נר כזה בוער. הם היו הסוד הגלוי ביותר במצודה. נאמר עליהם כי הובאו מוואליריה לאולדטאון אלף שנה לפני החורבן. הוא שמע שיש ארבעה נרות; אחד ירוק ושלושה שחורים, וכולם גבוהים ומפותלים.
 
"מה הם נרות זכוכית?" שאל רון.
 
ארמן החסיד כחכח בגרונו. "בלילה לפני היום שבו נודר חסיד את נדריו, עליו לקיים ליל שימורים במערת הכספת. לא מרשים לו להביא איתו עששית, לפיד, מנורה או נר... רק נר אחד מִלבָּה שחורה. הוא חייב לעבור את כל הלילה באפלה, אלא אם כן יצליח להדליק את הנר. יש מי שמנסים. הטיפשים והעקשנים, אלה שחקרו בנסתר-לכאורה. אומרים שרבים מהם נחתכים באצבעותיהם מפני שהנרות חדים כתער. הם נאלצים לחכות עד עלות השחר בידיים מדממות ולהגות בכישלונם. חכמים מהם פשוט מנסים לישון או מעבירים את הלילה בתפילה, אבל בכל שנה יש כמה אנשים שמנסים".
 
"כן". פייט שמע סיפורים זהים. "אבל מה הטעם בנר שלא מפיץ אור?"
 
"זה לֶקח", אמר ארמן, "הלקח האחרון שעלינו ללמוד לפני שנוכל לענוד את שרשרות המלומדים שלנו. נר הזכוכית נועד לייצג את האמת והלמידה, שהן יפות ושבריריות. הוא נוצק בצורת נר כדי להזכיר לנו שמלומד חייב להפיץ אור בכל אשר ישרת, והוא חד כדי להזכיר לנו שיֶדע עלול להיות מסוכן. אנשים חכמים עשויים להתגאות בחוכמתם, אך מלומד חייב להישאר צנוע תמיד. נר הזכוכית מזכיר לנו גם זאת. אפילו אחרי שהמלומד נדר את נדריו, ענד את השרשרת שלו ויצא לשירות, עליו לחשוב על החשכה ששררה בליל השימורים ולזכור איך נכשל בכל מאמציו להדליק את הנר... מפני שיש דברים בלתי אפשריים למרות הידע".
 
ליאו העצל פרץ בצחוק. "בלתי אפשריים מבחינתך, אתה מתכוון. ראיתי במו עיניי שהנר הזה דולק".
 
"ראית נר כלשהו דולק", אמר ארמן. "אולי נר משעווה שחורה".
 
"אני יודע מה ראיתי. האור היה מוזר ובוהק, הרבה יותר בוהק מהאור שמפיצים נרות שעווה או חֵלב. הוא הטיל צללים מוזרים והלהב לא נרעד, אפילו כשרוח פרצים חדרה לחדר מהדלת הפתוחה מאחוריי".
 
ארמן שילב את זרועותיו. "לבה שחורה אינה בוערת".
 
"זכוכית דרקון", אמר פייט. "פשוטי העם מכנים אותה זכוכית דרקון". משום-מה זה נראה לו חשוב.
 
"זה נכון", הרהר הלראס הספינקס, "ואם דרקונים חיים בעולם שוב..."
 
"דרקונים ודברים אפלים מהם", אמר ליאו. "הכבשים האפורים עוצמים עיניים, אבל המאסטיף רואה את האמת. כוחות עתיקים מתעוררים. צללים זעים. עידן של תדהמה ואימה יתרגש עלינו במהרה, עידן של אלים וגיבורים". הוא התמתח וחייך את חיוכו העצל. "לדעתי זה שווה סיבוב משקאות".
 
"שתינו מספיק", אמר ארמן. "הבוקר יגיע מהר מכפי שנרצה, ורב-המלומדים אברוז אמור לנאום על סגולות השתן. מי שמתכוון לחשל לעצמו חוליית זהב מוטב שלא יפסיד את ההרצאה".
 
"חס וחלילה, לא אמנע מכם להגיע לטעימת הפיפי שלכם", אמר ליאו. "אם כי אני מעדיף את טעמו של זהוב מהבוסתן".
 
"אם צריך לבחור בין פיפי ובינך, אני מוכן לשתות פיפי". מולנדר הרחיק את עצמו מן השולחן. "בוא, רון".
 
הספינקס שלח יד לתיק הקשת שלו. "הגיע גם זמני לפרוש למיטה. אני מניח שאחלום על דרקונים ועל נרות זכוכית".
 
"כולכם?" ליאו משך בכתפיו. "טוב, רוזי תישאר. אולי אעיר את הדובשנית הקטנה שלנו ואעשה ממנה אישה".
 
הלראס הבחין בהבעתו של פייט. "אם אין לו מטבע נחושת לקנות לעצמו כוס יין, ברור שאין לו דרקון בשביל הבחורה".
 
"אכן", אמר מולנדר. "חוץ מזה רק גבר יכול להפוך בחורה לאישה. בוא איתנו, פייט. וולגרייב הזקן יתעורר כשהשמש תזרח. הוא יזדקק לעזרתך כדי להגיע לבית הכיסא".
 
אם הוא יזכור מי אני היום. רב-המלומדים וולגרייב הבחין בקלות בין העורבים, אך התקשה להבחין בין בני אדם. בימים מסוימים חשב שפייט הוא אדם בשם קְרֶסֶן. "עוד לא", הוא אמר לידידיו. "אני מתכוון להישאר פה זמן-מה". השחר עוד לא הפציע, עדיין לא. האלכימאי עוד יגיע, אולי, ופייט רצה לחכות לו.
 
"כרצונך", אמר ארמן. הלראס השהה את מבטו על פייט, אחר כך תלה את תיק הקשת על כתפו והלך לגשר בעקבות רעיו. מולנדר היה כה שיכור, עד שנאלץ להיתמך בכתפו של רון כדי לא ליפול. המצודה לא הייתה מרוחקת במעוף עורב, אך איש מהם לא היה עורב ואולדטאון הייתה מבוך, כולה משעולים וסמטאות מצטלבים ורחובות צדדיים נפתלים. פייט שמע את ארמן אומר "זהירות" לפני שערפילי הנהר בלעו את ארבעתם, "הלילה לח והמרצפות חלקלקות".
 
אחרי שהארבעה הסתלקו, שלח ליאו העצל בפייט מבט חמוץ מעברו השני של השולחן. "כמה חבל. הספינקס הסתלק עם כל מטבעות הכסף ונטש אותי לאנחות עם פייט המנומר רועה החזירים". הוא התמתח ופיהק. "מה שלום רוזי יקירתנו הקטנה, במחילה ממך?"
 
"היא ישנה", ענה פייט בקצרה.
 
"במערומיה, ודאי". ליאו חייך. "אתה חושב שהיא באמת שווה דרקון? אני מניח שיום אחד אגלה בעצמי".
 
פייט ידע שמוטב לא לענות לו.
 
ליאו לא נזקק למענה. "אני מניח שאחרי שאכנס לתוך העלמה, המחיר שלה יצנח עד שאפילו רועי חזירים יוכלו להרשות אותה לעצמם. אתה צריך להודות לי".
 
אני צריך להרוג אותך, חשב פייט, אבל לא היה שיכור דיו כדי להקריב כך את חייו. ליאו היה מיומן בשימוש בנשק, ושמו נודע כלוחם קטלני בחרב ובפגיון רברבנים. וגם אם פייט יצליח להרוג אותו, יתיזו את ראשו. לפייט היה שם אחד, ולליאו היו שניים, ושמו השני היה טַיירֶל. סר מוֹרין טיירל, מפקד משמר העיר של אולדטאון, היה אביו של ליאו. מֵייס טיירל, לורד רמות גנים וריבון הדרום, היה בן דודו של ליאו. ואחד מוותיקי אולדטאון, לורד לֵייטוֹן לבית הַייטַאווֶר, שהתואר "מגן המצודה" נמנה עם תאריו הרבים, היה נושא דגל מושבע של בית טיירל. עזוב את זה, פייט ציווה על עצמו. הוא אומר את הדברים האלה רק כדי לפגוע בי.
 
הערפילים במזרח הוארו. שחר, הבין פייט. השחר עלה והאלכימאי לא הגיע. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. אם אחזיר הכול למקום בלי שאיש יֵדע, האם בכל זאת איחשב גנב? פייט לא מצא תשובה גם לשאלה הזאת, כמו לשאלות שוואילין ואברוז שאלו אותו פעם.
 
כאשר הזיז את הספסל וקם על רגליו, עלה הסיידר החזק להחריד לראשו. הוא נאלץ להיאחז בשולחן כדי להתייצב. "הנח לרוזי", הוא אמר כברכת פרֵדה. "הנח לרוזי, או שאהרוג אותך".
 
ליאו טיירל הסיט את שערו מעיניו. "אני לא יוצא לדו-קרב עם רועי חזירים. לך מפה".
 
פייט הסתובב ויצא דרך המרפסת. עקביו נקשו בקול רעם על לוחות העץ המהוהים של הגשר הישן. עד שסיים לחצות אותו, הוורידו שמי המזרח. העולם רחב, אמר לעצמו. אם אקנה את החמור, עדיין אוכל לשוטט בדרכים ובשבילים של שבע הממלכות, לשים לפשוטי העם עלוקות ולִפְלות משערם ביצי כינים. אני יכול להתגייס לספינה כלשהי, להיות חותר ולהפליג לקארת' דרך שערי הירקן ולראות במו עיניי את הדרקונים המחורבנים האלה. אני לא חייב לחזור אל וולגרייב הזקן ואל העורבים.
 
ובכל זאת רגליו נשאו אותו חזרה אל המצודה.
 
כאשר קרן שמש ראשונה בקעה מבעד לעננים במזרח, החלו פעמוני הבוקר לצלצל בסֶפְּט המלחים שליד הנמל. ספט הלורד צירף את פעמוניו רגע לאחר מכן, ולבסוף הצטרף גם ספט הכוכבים, שהיה מקום מושבו של הספטון העליון במשך אלף שנים, עד שאאיגון עלה לחוף במעלה המלך. הם יצרו מנגינה מלאת הוד. אם כי מתוקה פחות מזמיר אחד קטן.
 
מבעד לצלצולי הפעמונים שמע גם שירה. הכוהנים האדומים היו מתאספים מדי בוקר, עם אור ראשון, כדי לקבל את פני השמש ליד מקדשם הצנוע בקרבת המזח. כי הלילה אפל ומלא זוועות. פייט שמע אותם אין-ספור פעמים זועקים את המילים הללו, מפצירים באלָם רְ'הלוֹר להושיעם מן האפלה. בענייני אלים הסתפק פייט בשִבעה, אבל שמע כי סטאניס באראתיאון סוגד עכשיו במדורות ליל. הוא אפילו החליף את הצבי המוכתר, שעיטר את נסי הקרב שלו קודם לכן, בלב היוקד של ר'הלור. אם הוא יזכה בכס הברזל, כולנו נצטרך ללמוד את מילות שיר הכוהנים האדומים, חשב פייט, אבל זה לא סביר. טיווין לאניסטר הנחיל תבוסה מוחצת לסטאניס ולר'הלור על הבלאקווטר, ובמהרה יחסל אותם; או אז ישפד את ראשו של הטוען לכתר הכוזב מבית באראתיאון על מוט ברזל מעל שערי מעלה המלך.
 
ככל שערפילי הלילה נמוגו בחום הבוקר, עטתה אולדטאון צורה, הגיחה כרוח רפאים מהאפלולית של טרום שחר. פייט מעולם לא ראה את מעלה המלך, אך ידע שהיא בנויה מעץ, בוץ וחומר, עיר רחבת ידיים שרחובותיה בוציים, גגותיה מכוסים קש ובקתותיה עשויות מעץ. אולדטאון נבנתה מאבן, ורחובותיה היו מרוצפים עד אחרונת הסמטאות. העיר נראתה בשיא יופייה עם עלות השחר. לאורך הגדה המערבית של נהר היין-דבש ניצבו בנייני הגילדות כשורת ארמונות. במעלה הנהר, משני עבריו, התנשאו כיפות המצודה ומגדליה, וביניהם נמתחו גשרי אבן מרובי בניינים ובתים. במורד הנהר, מתחת לקירות השיש השחורים ולחלונות המקושתים של סֶפְּט הכוכבים, הצטופפו אחוזות המאמינים כפי שילדים מתגודדים למרגלות מטרונית זקנה.
 
ומעבר להן, במקום שבו נהר היין-דבש מתרחב למפרץ הצליל הלוחש, התנשא מגדל הייטאוֶור, שמדורות המשואה שלו בהקו על רקע שמי השחר. ממקומו על צוקי אי הקרב חתך צלו את העיר כמו חרב. מי שנולדו וגדלו באולדטאון ידעו מה השעה על-פי מקום הצל. היו שטענו כי מראשו של מגדל הייטאוור אפשר לראות את החומה. אולי זאת הסיבה שלורד לייטון לא ירד ממנו כבר יותר מעשור והעדיף למשול בעירו מבין העננים.
 
עגלת קצבים רעמה על פני פייט בדרך הנהר, ובתוכה חמישה חזרזירונים צווחים במצוקה. פייט חמק ממסלולה וניצל בקושי מן הנתז של סיר לילה שרוקנה מחלון מעליו תושבת העיר. כשאהיה מלומד בטירה יהיה לי סוס לרכוב עליו, חשב. ואז מעד על מרצפת ותהה על מי הוא עובד. הוא לעולם לא יזכה בשרשרת מלומדים, בְמושב ליד שולחן הכבוד של לורד, בסוס לבן גבוה לרכוב עליו. הוא יעביר את ימיו בהאזנה לצווחות העורבים ובקרצוף כתמי חרא מן הלבנים של רב-המלומדים וולגרייב.
 
בעודו כורע ברך בניסיון למחות את הבוץ מגלימתו, נשמע קול, "בוקר טוב, פייט".
 
מעליו היתמר האלכימאי.
 
פייט התרומם. "היום השלישי... אמרת שתהיה בקולמוס והקנקן".
 
"היית עם חברים. לא רציתי להפריע". האלכימאי לבש גלימת נוודים בעלת ברדס. השמש הזורחת בצבצה מבין הגגות שמאחוריו והקשתה על פייט לראות את הפנים שמתחת לברדס. "החלטת מה אתה?"
 
הוא חייב להכריח אותי לומר זאת? "אני כנראה גנב".
 
"כך חשבתי".
 
החלק הקשה היה לעמוד על ארבע ולמשוך את הכספת מתחת למיטתו של רב-המלומדים וולגרייב. הארגז היה אומנם חזק ומלופף ברצועות ברזל, אך המנעול היה שבור. המלומד גורמון חשד שפייט שבר אותו, אך חשדו היה מוטעה. וולגרייב הוא ששבר את המנעול משום שאיבד את המפתח.
 
בכספת מצא פייט שקיק מלא צבאֵי כסף, תלתל שיער צהוב קשור בסרט, מיניאטורה של אישה שדמתה לוולגרייב (אפילו בשפמה) וכפפת פלדה של אביר. הכפפה הייתה שייכת פעם לנסיך, הכריז וולגרייב, אם כי שמו של הנסיך כבר פרח מזיכרונו. כאשר פייט ניער את הכפפה, נפל המפתח על הרצפה.
 
פייט זכר שחשב אם אגע בו, אני גנב. המפתח היה עתיק וכבד, עשוי מברזל שחור; הוא היה אמור לפתוח כל דלת במצודה. רק לרבי-מלומדים היו מפתחות כאלה. שאר אנשי המצודה נשאו את מפתחותיהם או החביאו אותם, אך אם וולגרייב יחביא את המפתח שלו, איש לא יראה אותו שוב לעולם. פייט הרים את המפתח בזריזות ולאחר שגמא מחצית המרחק לדלת, שב על עקבותיו לקחת גם את מטבעות הכסף. גנב עד הסוף. "פייט", קרא אל גבו אחד העורבים הלבנים, "פייט, פייט, פייט".
 
"הבאת את הדרקון שלי?" הוא שאל את האלכימאי.
 
"אם הבאת מה שנחוץ לי".
 
"הוצא אותו. אני רוצה לראות". פייט לא היה מוכן שירמו אותו.
 
"דרך הנהר היא לא מקום מתאים. בוא".
 
לא היה לו זמן לחשוב, לשקול את האפשרויות שעמדו בפניו. האלכימאי כבר התחיל ללכת. פייט היה חייב ללכת אחריו פן יאבד לנצח את רוזי ואת הדרקון. בעודם הולכים, החליק את ידו במעלה שרוולו. הוא מישש את המפתח שהיה מונח לבטח בכיס סודי שתפר שם. בגלימות של מלומדים יש המון כיסים. הוא ידע זאת מילדות.
 
הוא נאלץ להזדרז כדי לעמוד בקצב צעדיו הארוכים של האלכימאי. הם ירדו בסמטה, פנו לרחוב, עברו בשוק הגנבים העתיק, פנו לסמטת הסמרטוטים. לבסוף נכנס האיש לסמטה אחרת, צרה מן הראשונה. "הרחקנו מספיק", אמר פייט. "אין איש בסביבה. נעשה את זה כאן".
 
"כרצונך".
 
"אני רוצה את הדרקון שלי".
 
"כמובן". המטבע הופיע. האלכימאי גרם לו להלך על מפרקי אצבעותיו, כפי שעשה כאשר רוזי הפגישה ביניהם. הדרקון המתגלגל נצנץ באור הבוקר והטיל זוהר זהוב על אצבעותיו של האלכימאי.
 
פייט חטף מידו את המטבע. הזהב נצמד לידו בחמימוּת. הוא קירב את המטבע לפיו ונשך אותו כפי שראה גברים אחרים עושים. למען האמת, הוא לא ידע מה אמור להיות טעמו של זהב, אבל לא רצה להצטייר כשוטה.
 
"המפתח?" שאל האלכימאי בנימוס.
 
פייט היסס משום-מה. "אתה רוצה ספר כלשהו?" על כמה מהמגילות הוואליריאניות הנעולות בכספות נאמר שהן העותקים היחידים ששרדו בעולם.
 
"הדבר שאני רוצה הוא לא עניינך".
 
"לא". הכול נגמר, אמר לעצמו פייט. לך לדרכך. רוץ חזרה לקולמוס והקנקן, הער את רוזי בנשיקה ואמור לה שהיא שלך. הוא השתהה בכל זאת. "הראה לי את פניך".
 
"כרצונך". האלכימאי הפשיל את ברדסו.
 
הוא היה סתם אדם, ופניו היו סתם פנים. פני גבר צעיר, פנים רגילות עם לחיים מלאות וצל זקן. צלקת דהויה חצתה את לחיו הימנית. היו לו אף נשרי ורעמת שיער שחור עבות שתלתליה הדוקים סביב אוזניו. הפנים לא היו מוכרות לפייט. "אני לא מכיר אותך".
 
"ואני לא מכיר אותך".
 
"מי אתה?"
 
"זר. אף אחד".
 
"אה". המילים אזלו מפיו. הוא שלף את המפתח והניח אותו בידו של הזר, חש קליל, שיכור כמעט. רוזי, הוא הזכיר לעצמו. "אז סיימנו".
 
הוא הספיק לחצות חצי מהסמטה, ופתאום חש שהמרצפות נעות תחתיו. המרצפות חלקות ורטובות, חשב, אך לא זאת הייתה הסיבה. לבו הלם בחזהו. "מה קורה?" הוא שאל. ברכיו פקו. "אני לא מבין".
 
"ולא תבין לעולם", אמר קול בעצב.
 
המרצפות דהרו לקראתו כדי לנשק אותו. פייט ניסה לזעוק לעזרה, אך קולו בגד בו.
 
מחשבתו האחרונה הוקדשה לרוזי.

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
שיר של אש ושל קרח 4 - משתה לעורבים א' ג'ורג' ר.ר. מרטין
פרולוג
 
 
"דרקונים", אמר מוֹלַנדֶר. הוא חטף במהירות תפוח כָּמוש מהאדמה והטיל אותו מיד ליד.
 
"זרוק את התפוח", דחק בו הָלֶראס הספינקס. הוא שלף חץ מאשפת החצים שלו והניח אותו בקשת.
 
"הייתי רוצה לראות דרקון". רוּן היה הצעיר מכולם, נער חסון שנותרו לו שנתיים עד שיגיע לפרקו. "הייתי רוצה מאוד".
 
ואני הייתי רוצה לישון חבוק בזרועותיה של רוזי, חשב פֵּייט. הוא זע על הספסל בחוסר שקט. ייתכן בהחלט שהנערה תהיה שלו מחר. אקח אותה הרחק מאוֹלְדְטָאוּן, לעברו השני של הים הצר, אל אחת הערים החופשיות. שם אין מלומדים, שם אין מי שיאשים אותו.
 
הוא שמע את צחוקה של אֶמה שבקע מבעד לחלון השבור שמעל ראשיהם והתערבב בקולו העמוק יותר של הגבר שאותו אירחה. היא הייתה המבוגרת מבין כל המגישות בקולמוס והקנקן, בת ארבעים ולא יום אחד פחות, אך עדיין ניחנה במין יופי בשרני. רוזי הייתה בתה בת החמש-עשרה, ניצן שזה עתה הנץ. אמה הכריזה כי מחיר בתוליה של רוזי הוא דרקון זהב אחד. פייט חסך שמונה צבאֵי כסף וצנצנת מלאה כוכבי נחושת ואגורות, אבל לא הייתה בכך הרבה תועלת. סיכוייו להטיל דרקון אמיתי כפי שמטילים ביצה היו טובים יותר מסיכוייו לחסוך דרקון זהב שלם.
 
"נולדת מאוחר מדי בשביל דרקונים", אמר לרון אַרמֶן החסיד. ארמן ענד סביב צווארו שרוך עור שעליו מושחלות חוליות פיוטר, בדיל, עופרת ונחושת, ובדומה למרבית החסידים היה משוכנע שמכתפיהם של מתלמדים צומחת לפת במקום ראש. "הדרקון האחרון מת בתקופת שלטונו של המלך אָאֶיגון השלישי".
 
"הדרקון האחרון בוֶוסְטֶרוֹז", התעקש מולנדר.
 
"זרוק את התפוח", דחק בו הלראס שוב. הוא היה בחור נאה, הספינקס שלהם. כל נערות השרת חיזרו אחריו. אפילו רוזי הייתה נוגעת בזרועו לפעמים כשהגישה לו יין, ופייט נאלץ לחרוק שיניים ולהעמיד פנים שלא הבחין בכך.
 
"הדרקון האחרון בווסטרוז היה הדרקון האחרון", אמר ארמן בתקיפות. "זה ידוע לכול".
 
"התפוח", אמר הלראס. "אלא אם כן אתה מתכוון לאכול אותו".
 
"הנה". מולנדר גרר את רגלו העקומה, דילג דילוג קצר, סב במקומו ויידה את התפוח בהטלה צדית לתוך הערפילים שרבצו על נהר יין-דבש. אילולא רגלו הפגומה הוא היה נעשה אביר כמו אביו. הכוח להיות אביר שכן בזרועות השריריות ובכתפיים הרחבות. התפוח עף רחוק ומהר...
 
...אך לא מהר מן החץ ששרק אחריו, מוט דקיק באורך מטר עשוי מעץ זהוב ובעל זנב מנוצות שָני. פייט לא ראה את החץ ננעץ בתפוח, אך שמע זאת היטב. צ'אנק רך הדהד לרוחב הנהר, ואחריו קול נתז.
 
מולנדר שרק. "פגיעה ישירה בלב. אושר מתוק".
 
רוזי מתוקה כפליים. פייט אהב את עיני השקד שלה ואת שדיה המניצים, את החיוך שחייכה בכל פעם שראתה אותו. הוא אהב את הגומות בלחייה. לפעמים הגישה משקאות ברגליים יחפות כדי להרגיש את העשב תחת רגליה. הוא אהב גם את זה. הוא אהב את הריח הנקי והרענן שנדף מגופה, את שערה המתקרזל מאחורי אוזניה. אפילו את בהונותיה אהב. לילה אחד היא הניחה לו לעסות את רגליה ולהשתעשע בהן, והוא המציא מעשייה מצחיקה על כל אצבע בכפות רגליה כדי שתמשיך לצחקק.
 
אולי מוטב שיישאר דווקא בחוף הזה של הים הצר. בכסף שחסך יוכל לקנות חמור, והוא ורוזי ירכבו עליו בתורות בשיטוטיהם בווסטרוז. אֶבּרוֹז אומנם לא חשב שפייט ראוי לחוליית הכסף, אבל פייט ידע כיצד מקבעים רגל וכיצד מורידים חום גבוה באמצעות עלוקות מקיזות דם. פשוטי העם יהיו אסירי תודה על עזרתו. אם יוכל ללמוד כיצד לספֵר ולגלח, יוכל אפילו להיות ספר. אפשר להסתפק בזה, הוא אמר לעצמו, כל עוד רוזי שלי. רוזי הייתה הדבר היחיד בעולם שפייט רצה.
 
לא תמיד זה היה כך. פעם הוא חלם להיות מלומד של טירה, לשרת אדון נדיב כלשהו שיכבד אותו בזכות תבונתו וירעיף עליו מתנות כגון סוס לבן משובח כאות תודה על שירותו. כמה גבוה הוא ירכב, כמה אציל ייראה, יחייך אל פשוטי העם בעודו חולף על פניהם...
 
לילה אחד בקולמוס והקנקן, אחרי שהערה אל גרונו קנקן שני של סיידר חזק להחריד, התפאר פייט שלא תמיד יישאר מתלמד. "אמת ויציב", צעק ליאו העצל. "יום אחד תהיה מתלמד-לשעבר ותרעה חזירים".
 
כעת לגם פייט את הטיפות האחרונות שנותרו בקנקן. מרפסת הקולמוס והקנקן, המוארת באור לפידים, הייתה אי של אור בערפילי הבוקר הזה. המשואה הרחוקה של הַייטָאוֶור ריחפה באוויר הלילה הלח ליד הנהר, כמו ירח כתום מעורפל, אך האור לא עודד אותו במיוחד.
 
האלכימאי כבר היה אמור להגיע. האם כל העניין היה בדיחה אכזרית או שמשהו קרה לו? לא תהיה זו הפעם הראשונה שמזלו של פייט יבגוד בו. פעם החשיב את עצמו בר מזל על כך שנבחר לסייע לרב-המלומדים ווֹלגרייב הזקן לטפל בעורבים, ולא העלה על דעתו שבתוך זמן קצר ימצא את עצמו מביא לאיש את ארוחותיו, מטאטא את חדריו ומלביש אותו מדי בוקר. כולם אמרו שאת הדברים שוולגרייב שכח על עורבנוּת רוב המלומדים לא ידעו מעולם, ולכן פייט הניח שיזכה בחוליית ברזל שחורה לפחות, אך במהרה התברר לו שוולגרייב אינו מסוגל להעניק לו חוליה כזאת. הזקן המשיך להחזיק במעמד רב-המלומדים רק באופן רשמי. פעם היה מלומד דגול, אך גלימותיו הסתירו עכשיו לא פעם לבנים שטונפו בצרכיו, וחצי שנה קודם לכן מצאו אותו כמה חסידים בוכה בספרייה מכיוון ששכח את הדרך לחדרו. המלומד גוֹרמון הוא שישב מאחורי מסכַת הברזל במקום וולגרייב, אותו גורמון שהאשים את פייט בגנבה פעם.
 
זמיר פצח בשיר על עץ התפוח ליד המים. הצליל היה מתוק ובבחינת הפוגה מבורכת מהצווחות הצורמניות ומהקריאות הבלתי פוסקות של העורבים שבהם טיפל כל היום. העורבים הלבנים ידעו את שמו ונהגו למלמל אותו בכל פעם שהבחינו בו. "פייט, פייט, פייט" עד שהתחשק לו לצרוח. הציפורים הלבנות הגדולות היו בבת עינו של רב-המלומדים וולגרייב. הוא רצה שהן יאכלו אותו כשימות, אך פייט טיפח חשד חלקי שהן רוצות לאכול גם אותו.
 
אולי בגלל הסיידר החזק להחריד - הוא לא בא הנה כדי לשתות, אבל הלראס קנה משקאות לכולם כדי לחגוג את קבלת חוליית הנחושת שלו, ורגשות האשם עוררו את צימאונו של פייט - היה נדמה לו שהזמיר מסלסל זהב תמורת ברזל, זהב תמורת ברזל, זהב תמורת ברזל. וזה היה קצת מוזר, מפני שזה מה שהזר אמר לו בלילה שרוזי הִפגישה ביניהם. "מי אתה?" חקר פייט, והאיש השיב, "אני אלכימאי. אני יכול להפוך ברזל לזהב". המטבע הופיע בידו וכרכר על מפרקי אצבעותיו, והזהב הצהוב והרך זהר באור הנר. בצדו האחד היה מוטבע הדרקון בעל שלושת הראשים, ובצדו האחר מלך מת כלשהו. זהב תמורת ברזל, נזכר פייט, לא תקבל הצעה טובה יותר. אתה רוצה אותה? אתה אוהב אותה? "אני לא גנב", אמר לאיש שקרא לעצמו אלכימאי. "אני מתלמד במצודה". האלכימאי הרכין את ראשו ואמר, "אם תשנה את דעתך, אחזור לכאן עם הדרקון שלי בעוד שלושה ימים".
 
חלפו שלושה ימים. פייט שב לקולמוס והקנקן, עדיין אינו בטוח מה הוא כן ומה הוא לא, אך במקום האלכימאי מצא שם את מולנדר ואת ארמן ואת הספינקס ואת רון שהזדנב אחריהם. אילולא הצטרף אליהם, היה מעורר את חשדם.
 
הקולמוס והקנקן לא נסגר לעולם. הפונדק ניצב באי משלו בנהר היין-דבש במשך שש מאות שנה, ומעולם לא סגר את דלתותיו בפני לקוח. אף שמבנה הפונדק הגבוה נטה דרומה כפי שמתלמדים נוטים לפעמים לעבר קנקן, ציפה פייט שהפונדק ימשיך לעמוד עוד שש מאות שנה וימכור יין ושיכר וסיידר חזק להחריד ליורדי נהר וליורדי ים, לנפחים ולנסיכים, לזמרים ולכמרים, ולמתלמדים ולחסידים של המצודה.
 
"אולדטאון היא לא כל העולם", הכריז מולנדר בקול רם מדי. הוא היה בנו של אביר, שיכור ככל שניתן להיות. מאז בישרו לו שאביו נהרג בקרב על הבלאקווטר, הוא השתכר כמעט מדי ערב. אפילו באולדטאון, הרחוקה מהקרבות ושוכנת לבטח בין חומותיה, נגעה מלחמת חמשת המלכים בכולם... אם כי רב-המלומדים בֶּנֶדיקט התעקש כי המלחמה מעולם לא ניטשה בין חמישה מלכים, מאחר שרֶנלי באראתיאון נהרג לפני שבּאלוֹן גְרֵייג'וֹי הכתיר את עצמו.
 
"אבי אמר תמיד שהעולם גדול מכל הטירות של הלורדים", המשיך מולנדר. "דרקונים הם בטח הדבר הכי פחות מרתק שאפשר לראות בקארְת', באַסְשָאי וביִי טִי. הסיפורים של המלחים האלה..."
 
"...הם סיפורים של מלחים", קטע אותו ארמן. "מלחים, מולנדר יקירי. רד חזרה למזח, ואני מוכן להתערב איתך שתצליח למצוא מלחים שיספרו לך על בתולות הים שהם השכיבו או על השנה שעברה עליהם במעי דג".
 
"ואיך אתה יודע שזה לא קרה?" מולנדר פסע על הדשא בצעדים כבדים וחיפש עוד תפוחים. "כדי להישבע שהם לא היו בתוך המעיים של הדג, אתה צריך להיות שם בעצמך. אם רק מלח אחד מספר סיפור עוד אפשר לצחוק על זה, אבל כאשר חותרים מארבע ספינות מספרים אותו סיפור בארבע שפות..."
 
"הסיפורים אינם זהים", התעקש ארמן. "דרקונים באסשאי, דרקונים בקארת', דרקונים במִירין, דרקונים דוֹתְראקיים, דרקונים משחררים עבדים... בכל פעם מספרים את הסיפור אחרת".
 
"רק הפרטים שונים". עקשנותו של מולנדר התעצמה ככל ששתה, ואפילו בהיותו פיכח היה קשה עורף. "כולם מספרים על דרקונים ועל מלכה צעירה יפהפייה".
 
הדרקון היחיד שעניין את פייט היה דרקון מזהב צהוב. הוא תהה מה קרה לאלכימאי. היום השלישי. הוא אמר שהוא יגיע.
 
"יש עוד תפוח ליד הרגל שלך", אמר הלראס למולנדר, "ובאשפה שלי יש עוד שני חצים".
 
"שתלך להזדיין האשפה שלך". מולנדר הרים את התפוח שהרוח הפילה. "בתפוח הזה יש תולעים", הוא התלונן אבל זרק אותו בכל זאת. החץ השיג את התפוח ופילח אותו לשני חצאים מדויקים. חצי אחד נפל על גג הצריח, התגלגל לגג נמוך יותר, קיפץ ונחת במרחק חצי מטר מארמן. "אם חותכים תולעת לשניים, מקבלים שתי תולעים", הודיע להם החסיד.
 
"אילו זה היה נכון גם לתפוחים, איש לא היה רעב לעולם", אמר הלראס בחיוך רך. הספינקס תמיד חייך, כאילו ידע בדיחה סודית כלשהי. החיוך שיווה לו הבעה קונדסית שעלתה בקנה אחד עם סנטרו המחודד, עם מצחו הגבוה וציצת השיער הבולטת בו, ועם הרעמה העבותה של התלתלים השחורים כהבנה.
 
הלראס יגיע למעמד מלומד. הוא הגיע למצודה לפני שנה בלבד, וכבר חישל שלוש חוליות בשרשרת המלומדים שלו. לארמן יש יותר חוליות כנראה, אבל לוֹ נדרשה שנה להשיג כל חוליה. ובכל זאת גם הוא יהיה מלומד ביום מן הימים. רון ומולנדר נשארו מתלמדים ורודי צוואר, אבל רון היה צעיר מאוד, ומולנדר העדיף את הסביאה על פני הקריאה.
 
פייט, לעומת זאת...
 
הוא הגיע למצודה לפני חמש שנים, כשהיה בן שלוש-עשרה בסך הכול, וצווארו נותר ורוד כפי שהיה ביום שבו הגיע מנחלות המערב. פעמיים האמין שהוא מוכן. בפעם הראשונה פנה לרב-המלומדים וָאילין כדי להפגין את בקיאותו בגרמי השמים. אך אז התברר לו מדוע מכנים את ואילין "הוד חומציותו". נדרשו לפייט שנתיים כדי לאזור אומץ לגשת לבחינה נוספת. הפעם פנה לרב-המלומדים הזקן אֶבּרוז, שנודע בקולו הרך ובידיו העדינות, אך משום-מה אנחותיו של אברוז הכאיבו לא פחות מעקיצותיו של ואילין.
 
"תפוח אחרון", הבטיח הלראס, "ואז אגלה לכם מה אני חושב על שלושת הדרקונים האלה".
 
"מה אתה כבר יכול לדעת שאני לא יודע?" רטן מולנדר. הוא איתר תפוח על ענף, קפץ, קטף וזרק. הלראס מתח את המיתר עד אוזנו והסתובב בחֵן כדי לעקוב אחרי המטרה במעוּפה. הוא הרפה מן החץ בדיוק כשהתפוח התחיל לצנוח.
 
"החץ האחרון שלך תמיד מחטיא", אמר רון.
 
התפוח נפל לנהר ללא פגע.
 
"אמרתי לך", אמר רון.
 
"היום שבו כל חץ יפגע במטרתו הוא היום שבו תפסיק להשתפר". הלראס הסיר את מיתר קשתו הארוכה והכניס אותה לתיק העור בעדינות. הקשת גולפה מלב-מוזהב, עץ נדיר ומהולל באיי הקיץ. פייט ניסה פעם לדרוך אותה, אך נכשל. הספינקס אומנם נראה כחוש, אבל בזרועות הדקיקות האלה יש כוח, הרהר פייט כאשר הלראס העביר את זרועו מעל הספסל ושלח את ידו לכוס היין. "לדרקון יש שלושה ראשים", הוא הכריז בחיתוך הדיבור הדורְני המתמשך שלו.
 
"זאת חידה?" שאל רון. "בסיפורים ספינקסים תמיד מדברים בחידות".
 
"שום חידה". הלראס לגם מהיין. שאר התלמידים הערו לגרונם קנקנים מלאים בסיידר החזק להחריד שבזכותו נודע הקולמוס והקנקן, אבל הוא העדיף את היינות המשונים והמתוקים של מולֶדת אמו. היינות האלה לא היו זולים אפילו באולדטאון.
 
ליאו העצל הוא שהמציא את הכינוי "הספינקס". ספינקס הוא קצת מזה וקצת מזה: פרצוף אנושי, גוף של אריה, כנפיים של נץ. הלראס היה כמו ספינקס: אביו היה דורני, ואמו בת איי הקיץ שחורת עור. עורו היה כהה כעץ טיק. ובדומה לספינקסים העשויים משיש ירוק שניצבו משני עברי השער הראשי של המצודה, ניחן הלראס בעיני שוהם.
 
"לשום דרקון לא היו שלושה ראשים, מלבד לדרקונים על מגנים ועל נסי קרב", הכריז בתקיפות ארמן החסיד. "זה סמל אצולה ותוּ לא. יתר על כן, כל בני משפחת טארגאריין מתו".
 
"לא כולם", אמר הלראס. "לַמלך האביון הייתה אחות".
 
"חשבתי שרוצצו את ראשה על הקיר", אמר רון.
 
"לא", אמר הלראס. "הראש שחייליו האמיצים של האריֶה מלאניסטֶר רוצצו על הקיר היה ראשו של אַאֶיגוֹן, הבן התינוק של הנסיך ראיגאר. אנחנו מדברים על אחותו של ראיגאר, שנולדה בדְרַגוֹנְסטוֹן לפני נפילתה. זאת שקוראים לה דַאינְריז".
 
"פּרי-סער. עכשיו אני נזכר". מולנדר הגביה את קנקנו ושכשך את הסיידר שנשאר בו. "לחיי דאינריז!" הוא גמע, הטיח את הקנקן הריק בשולחן, גיהק ומחה את פיו בידו. "איפה רוזי? מלכתנו החוקית ראויה לסיבוב סיידר נוסף, לא?"
 
ארמן החסיד הזדעזע. "דבֵּר בשקט, שוטה שכמותך. על דברים כאלה אסור אפילו להתבדח. אי אפשר לדעת מי מאזין. לעכביש יש אוזניים בכל כותל".
 
"בסדר, ארמן, אל תשתין במכנסיים. הצעתי להרים כוס, לא לפתוח במרד".
 
פייט שמע צחקוק. קול שקט וערמומי קרא מאחוריו. "תמיד חשבתי שאתה בוגד, צפרדעון". ליאו העצל רבץ למרגלות גשר הקורות הישן, עטוף בבד סאטן שעליו פסים ירוקים וזהובים ועטוי בשכמייה קצרה ממשי שחור שנרכסה לכתפו בשושן מאבן ירקן. היין שנשפך על חזית חולצתו היה כנראה אדום כהה, על-פי צבע הכתמים. על אחת מעיניו צנח תלתל משערו, שהיה בלונדיני כעץ המֵילה.
 
מולנדר נדרך למראהו. "לעזאזל. לך מפה. אתה לא רצוי כאן". הלראס הניח יד על זרועו של מולנדר כדי להרגיעו, ואילו ארמן קימט את מצחו. "ליאו. אדוני הלורד. למיטב הבנתי אתה אמור להיות מרותק למצודה עוד..."
 
"עוד שלושה ימים". ליאו העצל משך בכתפיו. "פֶּרֶסְטאן אומר שהעולם בן ארבעים אלף שנה. מוֹלוֹס אומר בן חמש מאות אלף. מה זה שלושה ימים, אני שואל אתכם?" במרפסת היו כתריסר שולחנות ריקים, אך ליאו התיישב דווקא ליד שולחנם. "צפרדעון, תזמין אותי לכוסית יין בוסתן זהוב, ואולי לא אספר לאבי על הרמת הכוס שלך. הקלפים הפנו לי עורף בסיכון-משבצות, ובזבזתי את צבי הכסף האחרון שלי על ארוחת הערב. חזרזירון ברוטב שזיפים, ממולא באגוזים ובפטריות כמהין לבנות. גבר חייב לאכול. מה אכלתם אתם, בחורים?"
 
"כבש", מלמל מולנדר. הוא נשמע לא מרוצה. "חלקנו ירך כבש מבושל".
 
"אני משוכנע שזה היה משביע". ליאו פנה להלראס. "בן של לורד אמור לגלות נדיבות, ספינקס. נודע לי שקיבלת את חוליית הנחושת שלך. אני מוכן להרים כוסית".
 
הלראס השיב לו חיוך. "אני קונה משקאות רק לחברים. ואני לא בן של לורד, כפי שכבר אמרתי לך. אמי הייתה סוחרת".
 
עיני השקד של ליאו בהקו מיין ורֶשע. "אימא שלך הייתה קופה באיי הקיץ. הדורנים מוכנים לזיין כל דבר שיש לו חור בין הרגליים. בלי להעליב. אתה אומנם חוּם כמו אגוז, אבל לפחות אתה מתקלח. בניגוד לנער החזירים המנומר שלנו". הוא החווה בידו לעבר פייט.
 
אם אני אכה את הפה שלו בקנקן שלי, אעיף לו חצי מהשיניים, חשב פייט. פייט המנומר היה גיבורן של אלף מעשיות גסות: אוויל מגושם וטוב לב שתמיד גבר על האצילים המפוטמים, על האבירים היהירים ועל הסֶפְּטוֹנים הנפוחים שצרו עליו. בכל פעם הייתה טיפשותו מתגלה מחדש כסוג של עורמה בלתי מהוקצעת; בסיומה של כל מעשייה ישב פייט המנומר בכיסאו של לורד כלשהו או השכיב את בתו של איזה אביר. אבל אלה רק מעשיות. בעולם האמיתי גורלם של נערי החזירים לא שפר עליהם. פייט חשב לפעמים שהעובדה שאמו העניקה לו את השם הזה מצביעה על כך ששנאה אותו.
 
הלראס הפסיק לחייך. "אתה תתנצל על כך".
 
"באמת?" אמר ליאו. "איך אוכל להתנצל בגרון כה יבש..."
 
"כל מילה שלך מטילה חרפה על ביתך", אמר לו הלראס. "העובדה שאתה אחד מאיתנו מטילה חרפה על המצודה".
 
"אני יודע. אז קנה לי כוס יין, כדי שאוכל להטביע את חרפתי".
 
מולנדר אמר, "אני הייתי עוקר את הלשון שלך".
 
"באמת? אז איך הייתי מספר לכם על הדרקונים?" ליאו שב ומשך בכתפיו. "בן התערובת צדק. בתו של המלך המשוגע חיה, והיא הטילה לעצמה שלושה דרקונים".
 
"שלושה?" שאל רון בהשתאות.
 
ליאו טפח על ידו. "יותר משניים ופחות מארבעה. במקומך לא הייתי נבחן כרגע לחוליית הזהב שלי".
 
"אל תציק לו", הזהיר מולנדר.
 
"איזה צפרדעון אבירי. כרצונך. כל אדם שירד מכל ספינה שהפליגה במרחק של מאה ליגות מחופי קארת' מדבר על הדרקונים האלה. כמה מהם אפילו יאמרו לכם שראו אותם במו עיניהם. והמאג מאמין להם".
 
ארמן כיווץ את שפתיו במורת רוח. "מארווין אינו בריא בנפשו. רב-המלומדים פרסטאן יהיה הראשון להודות בכך".
 
"גם רב-המלומדים ריאם אומר כך", אמר רון.
 
ליאו פיהק. "הים רטוב, השמש חמה, והבִּיבר שונא את המאסטיף".
 
יש לו כינוי גנאי לכל אחד, חשב פייט, אבל לא היה יכול להכחיש שמארווין אכן דמה למאסטיף יותר מאשר למלומד. כאילו הוא רוצה לנשוך אותך. המאג היה שונה מהמלומדים האחרים. אנשים אמרו שהוא מיודד עם זונות ומכשפות כפריות, מדבר עם איבֶּנים שעירים ועם אנשי איי הקיץ השחורים כזפת בשפתם, ומקריב קורבנות לאלים משונים במקדשי המלחים הקטנים שליד המזחים. אנשים אמרו שראו אותו בעיר התחתונה, בחורי עכברושים ובבתי בושת שחורים, מתרועע עם שחקנים, זמרים, שכירי חרב ואפילו פושטי יד. אחרים לחשו אפילו שפעם הרג אדם באגרופיו.
 
כאשר מארווין שב לאולדטאון, אחרי שמונה שנים שעברו עליו במזרח במיפוי ארצות רחוקות, בחיפוש אחר ספרים אבודים ובלימוד עם מכשפים וכורכי צל, נתן לו הוד חומציותו ואילין את הכינוי "מארווין המאג". השם התפשט במהרה ברחבי אולדטאון, למורת רוחו של ואילין. "הנח את הלחשים והתפילות לכוהנים ולספטונים, ורתום את תבונתך ללמידת אמיתות שאדם יכול לסמוך עליהן", יעץ פעם לפייט רב-המלומדים ריאם, אך הטבעת והמטֶה והמסכה של ריאם היו עשויים זהב צהוב, ובשרשרת המלומדים שלו לא הייתה חוליה מפלדה ואליריאנית.
 
ארמן השקיף במורד אפו על ליאו העצל. אפו הארוך, הצר והמחודד היה מושלם למטרות כאלה. "רב-המלומדים מארווין מאמין בהרבה דברים משונים", הוא אמר, "אבל אין לו הוכחות לקיומם של הדרקונים כפי שלמולנדר אין הוכחות לכך. סתם מעשיות של מלחים".
 
"אתה טועה", אמר ליאו. "בחדריו של המאג בוער נר זכוכית".
 
הס נפל על המרפסת המוארת. ארמן נאנח והניד בראשו. מולנדר התחיל לצחוק. הספינקס בחן את ליאו בעיניו השחורות הגדולות. רון נראה אבוד.
 
פייט ידע מה הם נרות זכוכית, אם כי מעולם לא ראה נר כזה בוער. הם היו הסוד הגלוי ביותר במצודה. נאמר עליהם כי הובאו מוואליריה לאולדטאון אלף שנה לפני החורבן. הוא שמע שיש ארבעה נרות; אחד ירוק ושלושה שחורים, וכולם גבוהים ומפותלים.
 
"מה הם נרות זכוכית?" שאל רון.
 
ארמן החסיד כחכח בגרונו. "בלילה לפני היום שבו נודר חסיד את נדריו, עליו לקיים ליל שימורים במערת הכספת. לא מרשים לו להביא איתו עששית, לפיד, מנורה או נר... רק נר אחד מִלבָּה שחורה. הוא חייב לעבור את כל הלילה באפלה, אלא אם כן יצליח להדליק את הנר. יש מי שמנסים. הטיפשים והעקשנים, אלה שחקרו בנסתר-לכאורה. אומרים שרבים מהם נחתכים באצבעותיהם מפני שהנרות חדים כתער. הם נאלצים לחכות עד עלות השחר בידיים מדממות ולהגות בכישלונם. חכמים מהם פשוט מנסים לישון או מעבירים את הלילה בתפילה, אבל בכל שנה יש כמה אנשים שמנסים".
 
"כן". פייט שמע סיפורים זהים. "אבל מה הטעם בנר שלא מפיץ אור?"
 
"זה לֶקח", אמר ארמן, "הלקח האחרון שעלינו ללמוד לפני שנוכל לענוד את שרשרות המלומדים שלנו. נר הזכוכית נועד לייצג את האמת והלמידה, שהן יפות ושבריריות. הוא נוצק בצורת נר כדי להזכיר לנו שמלומד חייב להפיץ אור בכל אשר ישרת, והוא חד כדי להזכיר לנו שיֶדע עלול להיות מסוכן. אנשים חכמים עשויים להתגאות בחוכמתם, אך מלומד חייב להישאר צנוע תמיד. נר הזכוכית מזכיר לנו גם זאת. אפילו אחרי שהמלומד נדר את נדריו, ענד את השרשרת שלו ויצא לשירות, עליו לחשוב על החשכה ששררה בליל השימורים ולזכור איך נכשל בכל מאמציו להדליק את הנר... מפני שיש דברים בלתי אפשריים למרות הידע".
 
ליאו העצל פרץ בצחוק. "בלתי אפשריים מבחינתך, אתה מתכוון. ראיתי במו עיניי שהנר הזה דולק".
 
"ראית נר כלשהו דולק", אמר ארמן. "אולי נר משעווה שחורה".
 
"אני יודע מה ראיתי. האור היה מוזר ובוהק, הרבה יותר בוהק מהאור שמפיצים נרות שעווה או חֵלב. הוא הטיל צללים מוזרים והלהב לא נרעד, אפילו כשרוח פרצים חדרה לחדר מהדלת הפתוחה מאחוריי".
 
ארמן שילב את זרועותיו. "לבה שחורה אינה בוערת".
 
"זכוכית דרקון", אמר פייט. "פשוטי העם מכנים אותה זכוכית דרקון". משום-מה זה נראה לו חשוב.
 
"זה נכון", הרהר הלראס הספינקס, "ואם דרקונים חיים בעולם שוב..."
 
"דרקונים ודברים אפלים מהם", אמר ליאו. "הכבשים האפורים עוצמים עיניים, אבל המאסטיף רואה את האמת. כוחות עתיקים מתעוררים. צללים זעים. עידן של תדהמה ואימה יתרגש עלינו במהרה, עידן של אלים וגיבורים". הוא התמתח וחייך את חיוכו העצל. "לדעתי זה שווה סיבוב משקאות".
 
"שתינו מספיק", אמר ארמן. "הבוקר יגיע מהר מכפי שנרצה, ורב-המלומדים אברוז אמור לנאום על סגולות השתן. מי שמתכוון לחשל לעצמו חוליית זהב מוטב שלא יפסיד את ההרצאה".
 
"חס וחלילה, לא אמנע מכם להגיע לטעימת הפיפי שלכם", אמר ליאו. "אם כי אני מעדיף את טעמו של זהוב מהבוסתן".
 
"אם צריך לבחור בין פיפי ובינך, אני מוכן לשתות פיפי". מולנדר הרחיק את עצמו מן השולחן. "בוא, רון".
 
הספינקס שלח יד לתיק הקשת שלו. "הגיע גם זמני לפרוש למיטה. אני מניח שאחלום על דרקונים ועל נרות זכוכית".
 
"כולכם?" ליאו משך בכתפיו. "טוב, רוזי תישאר. אולי אעיר את הדובשנית הקטנה שלנו ואעשה ממנה אישה".
 
הלראס הבחין בהבעתו של פייט. "אם אין לו מטבע נחושת לקנות לעצמו כוס יין, ברור שאין לו דרקון בשביל הבחורה".
 
"אכן", אמר מולנדר. "חוץ מזה רק גבר יכול להפוך בחורה לאישה. בוא איתנו, פייט. וולגרייב הזקן יתעורר כשהשמש תזרח. הוא יזדקק לעזרתך כדי להגיע לבית הכיסא".
 
אם הוא יזכור מי אני היום. רב-המלומדים וולגרייב הבחין בקלות בין העורבים, אך התקשה להבחין בין בני אדם. בימים מסוימים חשב שפייט הוא אדם בשם קְרֶסֶן. "עוד לא", הוא אמר לידידיו. "אני מתכוון להישאר פה זמן-מה". השחר עוד לא הפציע, עדיין לא. האלכימאי עוד יגיע, אולי, ופייט רצה לחכות לו.
 
"כרצונך", אמר ארמן. הלראס השהה את מבטו על פייט, אחר כך תלה את תיק הקשת על כתפו והלך לגשר בעקבות רעיו. מולנדר היה כה שיכור, עד שנאלץ להיתמך בכתפו של רון כדי לא ליפול. המצודה לא הייתה מרוחקת במעוף עורב, אך איש מהם לא היה עורב ואולדטאון הייתה מבוך, כולה משעולים וסמטאות מצטלבים ורחובות צדדיים נפתלים. פייט שמע את ארמן אומר "זהירות" לפני שערפילי הנהר בלעו את ארבעתם, "הלילה לח והמרצפות חלקלקות".
 
אחרי שהארבעה הסתלקו, שלח ליאו העצל בפייט מבט חמוץ מעברו השני של השולחן. "כמה חבל. הספינקס הסתלק עם כל מטבעות הכסף ונטש אותי לאנחות עם פייט המנומר רועה החזירים". הוא התמתח ופיהק. "מה שלום רוזי יקירתנו הקטנה, במחילה ממך?"
 
"היא ישנה", ענה פייט בקצרה.
 
"במערומיה, ודאי". ליאו חייך. "אתה חושב שהיא באמת שווה דרקון? אני מניח שיום אחד אגלה בעצמי".
 
פייט ידע שמוטב לא לענות לו.
 
ליאו לא נזקק למענה. "אני מניח שאחרי שאכנס לתוך העלמה, המחיר שלה יצנח עד שאפילו רועי חזירים יוכלו להרשות אותה לעצמם. אתה צריך להודות לי".
 
אני צריך להרוג אותך, חשב פייט, אבל לא היה שיכור דיו כדי להקריב כך את חייו. ליאו היה מיומן בשימוש בנשק, ושמו נודע כלוחם קטלני בחרב ובפגיון רברבנים. וגם אם פייט יצליח להרוג אותו, יתיזו את ראשו. לפייט היה שם אחד, ולליאו היו שניים, ושמו השני היה טַיירֶל. סר מוֹרין טיירל, מפקד משמר העיר של אולדטאון, היה אביו של ליאו. מֵייס טיירל, לורד רמות גנים וריבון הדרום, היה בן דודו של ליאו. ואחד מוותיקי אולדטאון, לורד לֵייטוֹן לבית הַייטַאווֶר, שהתואר "מגן המצודה" נמנה עם תאריו הרבים, היה נושא דגל מושבע של בית טיירל. עזוב את זה, פייט ציווה על עצמו. הוא אומר את הדברים האלה רק כדי לפגוע בי.
 
הערפילים במזרח הוארו. שחר, הבין פייט. השחר עלה והאלכימאי לא הגיע. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. אם אחזיר הכול למקום בלי שאיש יֵדע, האם בכל זאת איחשב גנב? פייט לא מצא תשובה גם לשאלה הזאת, כמו לשאלות שוואילין ואברוז שאלו אותו פעם.
 
כאשר הזיז את הספסל וקם על רגליו, עלה הסיידר החזק להחריד לראשו. הוא נאלץ להיאחז בשולחן כדי להתייצב. "הנח לרוזי", הוא אמר כברכת פרֵדה. "הנח לרוזי, או שאהרוג אותך".
 
ליאו טיירל הסיט את שערו מעיניו. "אני לא יוצא לדו-קרב עם רועי חזירים. לך מפה".
 
פייט הסתובב ויצא דרך המרפסת. עקביו נקשו בקול רעם על לוחות העץ המהוהים של הגשר הישן. עד שסיים לחצות אותו, הוורידו שמי המזרח. העולם רחב, אמר לעצמו. אם אקנה את החמור, עדיין אוכל לשוטט בדרכים ובשבילים של שבע הממלכות, לשים לפשוטי העם עלוקות ולִפְלות משערם ביצי כינים. אני יכול להתגייס לספינה כלשהי, להיות חותר ולהפליג לקארת' דרך שערי הירקן ולראות במו עיניי את הדרקונים המחורבנים האלה. אני לא חייב לחזור אל וולגרייב הזקן ואל העורבים.
 
ובכל זאת רגליו נשאו אותו חזרה אל המצודה.
 
כאשר קרן שמש ראשונה בקעה מבעד לעננים במזרח, החלו פעמוני הבוקר לצלצל בסֶפְּט המלחים שליד הנמל. ספט הלורד צירף את פעמוניו רגע לאחר מכן, ולבסוף הצטרף גם ספט הכוכבים, שהיה מקום מושבו של הספטון העליון במשך אלף שנים, עד שאאיגון עלה לחוף במעלה המלך. הם יצרו מנגינה מלאת הוד. אם כי מתוקה פחות מזמיר אחד קטן.
 
מבעד לצלצולי הפעמונים שמע גם שירה. הכוהנים האדומים היו מתאספים מדי בוקר, עם אור ראשון, כדי לקבל את פני השמש ליד מקדשם הצנוע בקרבת המזח. כי הלילה אפל ומלא זוועות. פייט שמע אותם אין-ספור פעמים זועקים את המילים הללו, מפצירים באלָם רְ'הלוֹר להושיעם מן האפלה. בענייני אלים הסתפק פייט בשִבעה, אבל שמע כי סטאניס באראתיאון סוגד עכשיו במדורות ליל. הוא אפילו החליף את הצבי המוכתר, שעיטר את נסי הקרב שלו קודם לכן, בלב היוקד של ר'הלור. אם הוא יזכה בכס הברזל, כולנו נצטרך ללמוד את מילות שיר הכוהנים האדומים, חשב פייט, אבל זה לא סביר. טיווין לאניסטר הנחיל תבוסה מוחצת לסטאניס ולר'הלור על הבלאקווטר, ובמהרה יחסל אותם; או אז ישפד את ראשו של הטוען לכתר הכוזב מבית באראתיאון על מוט ברזל מעל שערי מעלה המלך.
 
ככל שערפילי הלילה נמוגו בחום הבוקר, עטתה אולדטאון צורה, הגיחה כרוח רפאים מהאפלולית של טרום שחר. פייט מעולם לא ראה את מעלה המלך, אך ידע שהיא בנויה מעץ, בוץ וחומר, עיר רחבת ידיים שרחובותיה בוציים, גגותיה מכוסים קש ובקתותיה עשויות מעץ. אולדטאון נבנתה מאבן, ורחובותיה היו מרוצפים עד אחרונת הסמטאות. העיר נראתה בשיא יופייה עם עלות השחר. לאורך הגדה המערבית של נהר היין-דבש ניצבו בנייני הגילדות כשורת ארמונות. במעלה הנהר, משני עבריו, התנשאו כיפות המצודה ומגדליה, וביניהם נמתחו גשרי אבן מרובי בניינים ובתים. במורד הנהר, מתחת לקירות השיש השחורים ולחלונות המקושתים של סֶפְּט הכוכבים, הצטופפו אחוזות המאמינים כפי שילדים מתגודדים למרגלות מטרונית זקנה.
 
ומעבר להן, במקום שבו נהר היין-דבש מתרחב למפרץ הצליל הלוחש, התנשא מגדל הייטאוֶור, שמדורות המשואה שלו בהקו על רקע שמי השחר. ממקומו על צוקי אי הקרב חתך צלו את העיר כמו חרב. מי שנולדו וגדלו באולדטאון ידעו מה השעה על-פי מקום הצל. היו שטענו כי מראשו של מגדל הייטאוור אפשר לראות את החומה. אולי זאת הסיבה שלורד לייטון לא ירד ממנו כבר יותר מעשור והעדיף למשול בעירו מבין העננים.
 
עגלת קצבים רעמה על פני פייט בדרך הנהר, ובתוכה חמישה חזרזירונים צווחים במצוקה. פייט חמק ממסלולה וניצל בקושי מן הנתז של סיר לילה שרוקנה מחלון מעליו תושבת העיר. כשאהיה מלומד בטירה יהיה לי סוס לרכוב עליו, חשב. ואז מעד על מרצפת ותהה על מי הוא עובד. הוא לעולם לא יזכה בשרשרת מלומדים, בְמושב ליד שולחן הכבוד של לורד, בסוס לבן גבוה לרכוב עליו. הוא יעביר את ימיו בהאזנה לצווחות העורבים ובקרצוף כתמי חרא מן הלבנים של רב-המלומדים וולגרייב.
 
בעודו כורע ברך בניסיון למחות את הבוץ מגלימתו, נשמע קול, "בוקר טוב, פייט".
 
מעליו היתמר האלכימאי.
 
פייט התרומם. "היום השלישי... אמרת שתהיה בקולמוס והקנקן".
 
"היית עם חברים. לא רציתי להפריע". האלכימאי לבש גלימת נוודים בעלת ברדס. השמש הזורחת בצבצה מבין הגגות שמאחוריו והקשתה על פייט לראות את הפנים שמתחת לברדס. "החלטת מה אתה?"
 
הוא חייב להכריח אותי לומר זאת? "אני כנראה גנב".
 
"כך חשבתי".
 
החלק הקשה היה לעמוד על ארבע ולמשוך את הכספת מתחת למיטתו של רב-המלומדים וולגרייב. הארגז היה אומנם חזק ומלופף ברצועות ברזל, אך המנעול היה שבור. המלומד גורמון חשד שפייט שבר אותו, אך חשדו היה מוטעה. וולגרייב הוא ששבר את המנעול משום שאיבד את המפתח.
 
בכספת מצא פייט שקיק מלא צבאֵי כסף, תלתל שיער צהוב קשור בסרט, מיניאטורה של אישה שדמתה לוולגרייב (אפילו בשפמה) וכפפת פלדה של אביר. הכפפה הייתה שייכת פעם לנסיך, הכריז וולגרייב, אם כי שמו של הנסיך כבר פרח מזיכרונו. כאשר פייט ניער את הכפפה, נפל המפתח על הרצפה.
 
פייט זכר שחשב אם אגע בו, אני גנב. המפתח היה עתיק וכבד, עשוי מברזל שחור; הוא היה אמור לפתוח כל דלת במצודה. רק לרבי-מלומדים היו מפתחות כאלה. שאר אנשי המצודה נשאו את מפתחותיהם או החביאו אותם, אך אם וולגרייב יחביא את המפתח שלו, איש לא יראה אותו שוב לעולם. פייט הרים את המפתח בזריזות ולאחר שגמא מחצית המרחק לדלת, שב על עקבותיו לקחת גם את מטבעות הכסף. גנב עד הסוף. "פייט", קרא אל גבו אחד העורבים הלבנים, "פייט, פייט, פייט".
 
"הבאת את הדרקון שלי?" הוא שאל את האלכימאי.
 
"אם הבאת מה שנחוץ לי".
 
"הוצא אותו. אני רוצה לראות". פייט לא היה מוכן שירמו אותו.
 
"דרך הנהר היא לא מקום מתאים. בוא".
 
לא היה לו זמן לחשוב, לשקול את האפשרויות שעמדו בפניו. האלכימאי כבר התחיל ללכת. פייט היה חייב ללכת אחריו פן יאבד לנצח את רוזי ואת הדרקון. בעודם הולכים, החליק את ידו במעלה שרוולו. הוא מישש את המפתח שהיה מונח לבטח בכיס סודי שתפר שם. בגלימות של מלומדים יש המון כיסים. הוא ידע זאת מילדות.
 
הוא נאלץ להזדרז כדי לעמוד בקצב צעדיו הארוכים של האלכימאי. הם ירדו בסמטה, פנו לרחוב, עברו בשוק הגנבים העתיק, פנו לסמטת הסמרטוטים. לבסוף נכנס האיש לסמטה אחרת, צרה מן הראשונה. "הרחקנו מספיק", אמר פייט. "אין איש בסביבה. נעשה את זה כאן".
 
"כרצונך".
 
"אני רוצה את הדרקון שלי".
 
"כמובן". המטבע הופיע. האלכימאי גרם לו להלך על מפרקי אצבעותיו, כפי שעשה כאשר רוזי הפגישה ביניהם. הדרקון המתגלגל נצנץ באור הבוקר והטיל זוהר זהוב על אצבעותיו של האלכימאי.
 
פייט חטף מידו את המטבע. הזהב נצמד לידו בחמימוּת. הוא קירב את המטבע לפיו ונשך אותו כפי שראה גברים אחרים עושים. למען האמת, הוא לא ידע מה אמור להיות טעמו של זהב, אבל לא רצה להצטייר כשוטה.
 
"המפתח?" שאל האלכימאי בנימוס.
 
פייט היסס משום-מה. "אתה רוצה ספר כלשהו?" על כמה מהמגילות הוואליריאניות הנעולות בכספות נאמר שהן העותקים היחידים ששרדו בעולם.
 
"הדבר שאני רוצה הוא לא עניינך".
 
"לא". הכול נגמר, אמר לעצמו פייט. לך לדרכך. רוץ חזרה לקולמוס והקנקן, הער את רוזי בנשיקה ואמור לה שהיא שלך. הוא השתהה בכל זאת. "הראה לי את פניך".
 
"כרצונך". האלכימאי הפשיל את ברדסו.
 
הוא היה סתם אדם, ופניו היו סתם פנים. פני גבר צעיר, פנים רגילות עם לחיים מלאות וצל זקן. צלקת דהויה חצתה את לחיו הימנית. היו לו אף נשרי ורעמת שיער שחור עבות שתלתליה הדוקים סביב אוזניו. הפנים לא היו מוכרות לפייט. "אני לא מכיר אותך".
 
"ואני לא מכיר אותך".
 
"מי אתה?"
 
"זר. אף אחד".
 
"אה". המילים אזלו מפיו. הוא שלף את המפתח והניח אותו בידו של הזר, חש קליל, שיכור כמעט. רוזי, הוא הזכיר לעצמו. "אז סיימנו".
 
הוא הספיק לחצות חצי מהסמטה, ופתאום חש שהמרצפות נעות תחתיו. המרצפות חלקות ורטובות, חשב, אך לא זאת הייתה הסיבה. לבו הלם בחזהו. "מה קורה?" הוא שאל. ברכיו פקו. "אני לא מבין".
 
"ולא תבין לעולם", אמר קול בעצב.
 
המרצפות דהרו לקראתו כדי לנשק אותו. פייט ניסה לזעוק לעזרה, אך קולו בגד בו.
 
מחשבתו האחרונה הוקדשה לרוזי.