שיר של אש ושל קרח 3 - סופת החרבות ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיר של אש ושל קרח 3 - סופת החרבות ב'
מכר
מאות
עותקים
שיר של אש ושל קרח 3 - סופת החרבות ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שיר של אש ושל קרח 3 - סופת החרבות ב'

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דוד חנוך
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 592 עמ' מודפסים

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

תקציר

ספר שלישי בסדרה "שיר של אש ושל קרח". 
שבע המלכויות מפולגות על-ידי סכסוך דמים, בעוד החורף מתקרב כחיה רעבה. אנשי משמר הלילה מתכוננים לקור הגדול ולגוויות המהלכות שבאות איתו. אבל המון פראים עומדים לפלוש לצפון, שבו חובש סטארק את כתרו החדש. אחיותיו של רוב אבדו, מתו או סביר שימותו בקרוב על-פי גחמתו של ג'ופרי, המלך-הילד מבית לאניסטר. מעבר לים מגדלת אחרונת בית טארגאריין את הדרקונים, שהבקיעה ממדורת ההלוויה של בעלה, ומתכוננת לנקום את רצח אביה, המלך הדרקון האחרון שישב על כס הברזל.
הסאגה העשירה, האקזוטית והמהפנטת ביותר מאז שר הטבעות ממשיכה בסופת החרבות.
 
ג'ורג' ר.ר. מרטין מכר את הסיפור הראשון שלו בשנת 1971 ומאז הוא כותב לפרנסתו. הוא התגורר עשר שנים בהוליווד והיה כותב ומפיק בסדרות "אזור הדמדומים" ו"היפה והחיה" ובמגוון סרטי קולנוע ופרקי פיילוט לסדרות שלא שודרו. באמצע שנות התשעים שב לכתיבת פרוזה, אהבת נעוריו, והתחיל לשקוד על סדרת הפנטזיה האפית שלו, "שיר של אש ושל קרח". מאז הוא שוהה בשבע הממלכות. בכל הזדמנות שמרשים לו לצאת משם, הוא שב לסנטה פה שבניו מקסיקו, בה הוא מתגורר בחברת פאריס המקסימה ושני חתולים בשם אוגוסטוס וקליגולה שסבורים שהם אלה המנהלים את הבית.

פרק ראשון

אריה
 
 
כשאריה ראתה את צורת הגבעה הגדולה שהתנשאה במרחק, היא ידעה מיד. הם שבו כל הדרך חזרה ללב גבוה.
 
בשעת השקיעה הם כבר היו בפסגה, חונים במקום שבו דבר לא יפגע בהם. אריה הלכה סביב מעגל גזעי עצי הסוכך עם נד, נושא כליו של לורד בריק, והם עמדו על אחד מהם והשקיפו בעוד אור אחרון נמוג במערב. מכאן למעלה היא יכלה לראות סופה רוגשת בצפון, אבל לב גבוה הייתה מעל לגשם. היא לא הייתה מעל לרוח. הרוח נשבה בעוצמה כזאת שהתחושה הייתה כאילו מישהו נמצא מאחוריה, מושך בגלימתה. אבל כשהיא הסתובבה, לא היה שם איש.
 
רוחות רפאים, זכרה. לב גבוה רדופה על-ידי רוחות רפאים.
 
הם הבעירו מדורה גדולה על הגבעה, ותורוס ממיר ישב לצדה בשיכול רגליים, מתבונן עמוק אל תוך הלהבות כאילו הן הדבר היחיד בעולם כולו.
 
"מה הוא עושה?" שאלה אריה את נד.
 
"לעתים הוא רואה דברים בלהבות", אמר לה נושא הכלים. "העבר. העתיד. דברים שמתרחשים הרחק".
 
אריה התבוננה בלהבה מנסה לראות את מה שהכוהן האדום ראה, אבל זה רק גרם לעיניה להתמלא דמעות, והיא הפנתה את מבטה כעבור זמן קצר. גם ג'נדרי התבונן בכוהן האדום. "אתה באמת יכול לראות שם את העתיד?" שאל לפתע.
 
תורוס פנה מהאש ונאנח. "לא כאן, לא עכשיו. אבל לעתים, כן, אדון האור מעניק לי חזיונות".
 
ג'נדרי נראה ספקן. "אדוני אמר שאתה שיכור ורמאי, שכוהן גרוע ממך לא היה מעולם".
 
"אלה היו מילים אכזריות". תורוס צחקק. "נכונות, אבל אכזריות. מי היה האדון הזה שלך? אני הכרתי אותך, נער?"
 
"הייתי שוליה של הנשק המומחה טובהו מוט, ברחוב הפלדה. נהגת לקנות ממנו חרבות".
 
"אכן. הוא גבה ממני מחיר כפול, ואז נזף בי על שהצתתי אותן". תורוס צחק. "אדונך צדק. לא הייתי כוהן קדוש במיוחד. הייתי הצעיר מבין שמונה ילדים, לכן אבי מסר אותי למקדש האדום, אבל זה לא הנתיב שבו אני הייתי בוחר. התפללתי ואמרתי את הלחשים, אבל גם הובלתי פשיטות על המטבחים, ומפעם לפעם נמצאו נערות במיטתי. נערות כה מרושעות, מעולם לא ידעתי איך הן הגיעו לשם".
 
"אבל היה לי כשרון לשפות. וכשהתבוננתי בלהבות, ובכן, מפעם לפעם ראיתי דברים. ולמרות זאת, הייתי לטורח יותר מאשר הועלתי, לבסוף שלחו אותי למעלה המלך, להביא את אורו של האדון לווסטרוז הנגועה בשבעה. המלך אאיריז אהב אש כל-כך עד כי חשבו שהוא אולי ימיר את דתו. למרבה הצער, מקימי הלהבות שלו הכירו טכסיסים טובים משלי".
 
"אבל המלך רוברט חיבב אותי. כשרכבתי לראשונה להתגוששות עם חרב בוערת, סוסו של קוואן לאניסטר התרומם על רגליו האחוריות והפיל אותו, והוד מעלתו צחק כל-כך שחשבתי שהוא יתפוצץ". הכוהן האדום חייך כשנזכר. "אבל הייתה זו דרך רעה להתייחס ללהב, אדונך צדק גם בכך".
 
"האש מכלה". לורד בריק עמד מאחוריהם, והיה בקולו משהו שהשתיק את תורוס מיד. "היא מכלה, וכשהיא מסיימת, לא נותר דבר. דבר".
 
"בריק, חבר מתוק". הכוהן נגע בזרועו של לורד הברק. "מה אתה אומר?"
 
"איני אומר דבר שלא אמרתי בעבר. שש פעמים, תורוס? שש פעמים זה יותר מדי". הוא פנה מהם בפתאומיות.
 
באותו לילה ייללה הרוח כמעט כמו זאב, ואכן היו כמה זאבים אמיתיים, סובבים חופשי במערב, שנתנו לה שיעורים ביללות. נוץ', אנגואי ומריט מעיר הירח עמדו על המשמר. נד, ג'נדרי ורבים מהאחרים ישנו עמוק כשאריה הבחינה בצורה הקטנה והחיוורת מתגנבת מאחורי הסוסים, שערה לבן ודליל מתנופף בפראות בעודה נשענת על מטה מסוקס. האישה לא הייתה יכולה להיות גבוהה יותר ממטר. אור המדורה גרם לעיניה לבהוק בצבע אדום כצבע עיניו של הזאב של ג'ון. הוא כינה אותו בשם אוב, כמו רוח הרפאים מימי קדם. גם היא הייתה רוח רפאים כעת. אריה התגנבה קרוב יותר, וכרעה לצפות.
 
תורוס ולים היו עם לורד בריק כשהאישה הגמדית התיישבה לצד המדורה מבלי שתוזמן. היא מצמצה לעברם בעיניים דמויות גחלים חמות. "האוד והלימון מכבדים אותי שוב בנוכחותם, והוד מעלתו לורד הגוויות".
 
"שם מבשר רעות. ביקשתי ממך לא להשתמש בו".
 
"כן, ביקשת. אבל צחנת המוות טרייה עליך, הלורד". נותרה לה רק שן אחת. "תנו לי יין, אחרת אלך. עצמותיי זקנות. מפרקיי הזקנים כואבים כשהרוח נושבת, והרוח תמיד נושבת כאן למעלה".
 
"צבי כסף עבור חלומותייך, הליידי", אמר לורד בריק בנימוס חמור סבר. "ועוד אחד אם יש לך חדשות עבורנו".
 
"איני יכולה לאכול צבי כסף, וגם לא לרכוב עליו. נאד יין בעבור חלומותיי, ובעבור חדשותיי נשיקה מהטיפש הגדול בגלימה הצהובה". האישה הקטנה צחקקה. "כן, נשיקה רטובה, קצת לשון. עבר זמן רב מדי, רב מדי. לפיו יהיה טעם של לימונים, ולפי טעם עצמות. אני זקנה מדי".
 
"אכן", התלונן לים. "זקנה מדי ליין ולנשיקות. כל מה שתקבלי ממני הוא הצד השטוח של חרבי, זקנה".
 
"שערי נושר בחופנים ואיש לא נישק אותי אלף שנה. קשה להיות כה זקנה. ובכן, אם כך ארצה שיר. שיר מטום שביעיות, בעבור חדשותיי".
 
"תקבלי את השיר שלך מטום", הבטיח לורד בריק. הוא נתן לה את נאד היין בעצמו.
 
הגמדה שתתה עמוקות, והיין זרם במורד סנטרה. כשהורידה את הנאד, היא ניגבה את פיה בגב ידה המקומטת ואמרה: "יין מר לחדשות מרות, מה יכול להיות מתאים יותר? המלך מת, האם זה מר מספיק עבורכם?"
 
לבה של אריה נדם.
 
"איזה מלך ארור מת, זקנה?" דרש לים.
 
"הרטוב. מלך הקראקן, לורדים נכבדים. חלמתי את מותו והוא מת, ודיונוני הברזל תוקפים כעת זה את זה. אה, וגם הוסטר טאלי מת, אבל זאת ידעתם, נכון? באולם המלכים, התיש יושב לבד, אחוז קדחת בעוד הכלב הגדול סוגר עליו". הזקנה לגמה שוב עמוקות מהיין, ולחצה את הנאד, מרימה אותו לשפתיה.
 
הכלב הגדול. האם היא התכוונה לכלב השמירה? או אולי לאחיו, ההר הרוכב? אריה לא הייתה בטוחה. היה להם אותו סמל על מגניהם, שלושה כלבים שחורים על שדה צהוב. חצי מהאנשים אשר למותם התפללה היו שייכים לסר גרגור קלגאן. פוליבאר, דאנסן, ראף הדובשן, המדגדג, וסר גרגור עצמו. אולי לורד בריק יתלה את כולם.
 
"חלמתי זאב המיילל בגשם, אבל איש לא שמע את יגונו", אמרה הגמדה. "חלמתי שאון כה חזק עד שחשבתי שראשי יתפוצץ, תופים וקרנות וחלילים וצרחות, אבל הצליל העצוב מכול היה הפעמונים הקטנים. חלמתי על-אודות עלמה במשתה עם נחשים סגולים בשערה, רעל נוטף משיניהם. ומאוחר יותר חלמתי על אותה העלמה, קוטלת ענק פראי בטירה העשויה משלג". היא הפנתה את ראשה בחדות וחייכה דרך האפלה, מתבוננת היישר באריה. "את לא יכולה להתחבא ממני, ילדה. בואי והתקרבי".
 
אצבעות קרות הילכו במורד צווארה של אריה. פחד חותך עמוק מחרבות, הזכירה לעצמה. היא קמה והתקרבה למדורה בחשד, מוכנה לנוס בכל רגע.
 
הגמדה בחנה אותה בעיניים אדומות ועמומות. "אני רואה אותך", לחשה. "אני רואה אותך, ילדת זאבים, ילדת דם. חשבתי שהלורד הוא זה שמדיף ריח מוות..." היא החלה לבכות, גופה הקטן רועד. "אכזרי מצדך לבוא לגבעה שלי, אכזרי. זללתי די יגון בסאמרהול, איני זקוקה ליגונך. הסתלקי, לב אפל, הסתלקי!"
 
היה בקולה פחד כזה שאריה עשתה צעד אחורה, תוהה אם האישה השתגעה. "אל תפחידי את הילדה", מחה תורוס. "אין בה סכנה".
 
אצבעו של לים גלימת לימון נעה לאפו השבור. "אל תהיה כה בטוח בכך, לעזאזל".
 
"היא תעזוב בבוקר, עמנו", הבטיח לורד בריק לאישה הקטנה. "אנו לוקחים אותה לנהרן, אל אמה".
 
"לא", אמרה הגמדה. "אתם לא. הדג השחור אוחז בנהרות כעת. אם את האם תחפשו, חפשו אותה בתאומים. שכן תהיה חתונה". היא צחקקה שוב. "התבונן באש שלך, כוהן ורוד, ותראה. אבל לא כעת, לא כאן, לא תראה דבר כאן. המקום הזה שייך עדיין לאלים העתיקים... הם נותרים כאן, כמוני, מצומקים וחלשים אך עדיין אינם מתים. ואינם אוהבים את הלהבות. שכן האלון זוכר את האצטרובל, האצטרובל חולם את האלון, הגזע חי בשניהם. והם זוכרים את בואם של ראשוני האדם עם להבות באגרופיהם". היא שתתה את שארית היין בארבע לגימות ארוכות, השליכה את הנאד, והצביעה במקלה על לורד בריק. "אקבל את תשלומי כעת. אקבל את השיר שהבטחת לי".
 
וכך העיר לים את טום שבעה-מיתרים מתחת לפרוותיו, והביא אותו למדורה, מפהק ואוחז את נבל העץ שלו. "אותו שיר כמו קודם?" שאל.
 
"הו, כן, השיר של ג'ני שלי. האם יש שיר אחר?"
 
וכך הוא שר, והגמדה עצמה את עיניה והתנדנדה קדימה ואחורה לאטה, ממלמלת את המילים ובוכה. תורוס אחז בידה של אריה בתוקף ומשך אותה משם. "תני לה לנצור את השיר בשלווה", אמר. "זה כל מה שנותר לה".
 
לא התכוונתי לפגוע בה, חשבה אריה. "למה התכוונה בקשר לתאומים? אמי בנהרן, לא?"
 
"היא הייתה". הכוהן האדום שפשף מתחת לסנטרו. "חתונה, אמרה. נראה. אבל לא משנה היכן היא, הלורד בריק ימצא אותה".
 
זמן לא רב לאחר מכן, השמים נפתחו. ברק הבזיק ורעם התגלגל מעל הגבעות, והגשם ירד במטח מעוור. הגמדה נעלמה לפתע פתאום, כשם שהופיעה, בזמן שפורעי החוק אוספים ענפים ומקימים מחסות בסיסיים.
 
גשם ירד במשך כל הלילה, ובבוא הבוקר, נד, לים וואטי הטוחן התעוררו מצוננים. ואטי הקיא את ארוחת הבוקר שלו, ונד הצעיר סבל מחום ומרעידות לסירוגין, ועורו היה לח ודביק למגע. נוץ' אמר ללורד בריק שיש כפר נטוש במרחק חצי יום רכיבה מצפון, שם יוכלו למצוא מחסה טוב יותר ושם יוכלו להעביר את הזמן עד חלוף הגשמים העזים ביותר. הם גררו את עצמם חזרה לאוכפים, ודחקו בסוסיהם לרדת מהגבעה הגדולה.
 
הגשמים לא פסקו. הם רכבו ביערות ובשדות, חוצים נחלים מלאים שבהם הגיעו המים עד בטן סוסיהם. אריה כיסתה את ראשה בברדס גלימתה והתכופפה באוכף, רטובה ורועדת ונחושה לא לפגר מאחור. מריט ומאדג' החלו במהרה להשתעל קשות כוואטי, ונראה שנד האומלל סובל יותר עם כל קילומטר שעברו. "כשאני חובש את קסדתי, הגשם מכה בפלדה וגורם לי כאבי ראש", התלונן. "אבל כשאני מוריד אותה, שערי נרטב ונדבק לפניי ונכנס לפי".
 
"יש לך סכין", הציע ג'נדרי. "אם שערך מציק לך כל-כך, גלח את ראשך הארור".
 
הוא לא מחבב את נד. נושא הכלים נראה נחמד בעיניה של אריה. אולי קצת ביישן, אבל טוב מזג. היא תמיד שמעה שהדורנים קטנים וכהים, שערם שחור ועיניהם שחורות וקטנות, אבל לנד היו עיניים כחולות גדולות, כה כהות שהן נראו כמעט סגולות. ושערו היה בלונדיני בהיר, יותר קרוב בצבעו לאפר מאשר לדבש.
 
"כמה זמן אתה נושא כליו של לורד בריק?" שאלה, מסיחה את דעתו מאומללותו.
 
"הוא לקח אותי כמשרתו האישי כשהתארס לדודתי". הוא השתעל. "הייתי בן שבע, אבל כשהגעתי לגיל עשר הוא רומם אותי לדרגת נושא כלים. זכיתי פעם בפרס, ברכיבה בתחרויות טבעות".
 
"אני לא למדתי להשתמש ברומח, אבל אני יכולה לנצח אותך בחרב", אמרה אריה. "הרגת פעם מישהו?"
 
נראה שזה מחריד אותו. "אני רק בן שתים-עשרה".
 
אריה כמעט אמרה אני הרגתי נער כשהייתי בת שמונה, אבל חשבה שעדיף לא לומר זאת. "אבל היית בקרבות".
 
"כן", הוא לא נשמע גאה בכך במיוחד. "הייתי במעבורת הבדחנים. כשלורד בריק נפל לנהר, גררתי אותו לגדה, שלא יטבע, ועמדתי מעליו עם חרבי. אבל לא נאלצתי להילחם. רומח שבור היה תקוע בו, אז איש לא הטריד אותנו. כשנאספנו לסגת, גרגרן הירוק עזר למשוך את כבוד הלורד על סוס".
 
אריה נזכרה בנער האורווה במעלה המלך. אחריו, היה השומר שאת גרונו חתכה בהארנהל, ואנשיו של סר אמורי בביצרון ליד האגם. היא לא ידעה אם וויז וצ'יסוויק נחשבים, או האנשים שמתו בגלל מרק הסמורה... לפתע, חשה עצובה מאוד. "גם שמו של אבי היה נד", אמרה.
 
"אני יודע. ראיתי אותו בתחרויות הימין. רציתי לגשת ולשוחח איתו, אבל לא יכולתי לחשוב על דבר לומר". נד רעד מתחת לגלימתו, בד רטוב בצבע סגול בהיר. "את היית בתחרויות? ראיתי את אחותך שם. סר לוראס נתן לה ורד".
 
"היא סיפרה לי". נראה שזה היה לפני זמן כה רב. "חברתה ג'יין פול התאהבה בלורד בריק שלך".
 
"הוא מובטח לדודתי". נד נראה כמי שחש שלא בנוח. "אבל זה היה קודם. לפני שהוא..."
 
...מת? חשבה, בעוד קולו של נד נמוג לשתיקה לא נעימה. "הליידי?" שאל נד לבסוף. "יש לך אח ממוצא נחות... ג'ון שלג?"
 
"הוא עם משמר הלילה בחומה". אולי אני צריכה ללכת לחומה ולא לנהרן. לג'ון לא יהיה אכפת את מי הרגתי ואם אני מברישה את שערי... "ג'ון דומה לי, אף שהוא ממזר. הוא נהג לשחק בשערי ולכנות אותי 'אחות קטנה'". אריה התגעגעה לג'ון יותר מכול. אמירת שמו לבדה הספיקה להעציב אותה. "איך אתה יודע על ג'ון?"
 
"הוא אחי לחלב".
 
"אחיך?" אריה לא הבינה. "אבל אתה מדורן. איך יכול להיות שאתה וג'ון קרובים בדמכם?"
 
"אחים לחלב, לא בדם. לליידי אמי לא היה חלב כשהייתי קטן, ווילה נאלצה להיניק אותי".
 
אריה חשה אבודה. "מי זאת ווילה?"
 
"אמו של ג'ון שלג. הוא לא אמר לך? היא שירתה אותנו שנים רבות. עוד לפני שנולדתי".
 
"ג'ון לא הכיר את אמו, לא ידע אפילו מה שמה". אריה התבוננה בנד בחשדנות. "אתה מכיר אותה? באמת?" האם הוא לועג לי? "אם אתה משקר, אכה אותך בפניך".
 
"ווילה הייתה המינקת שלי", חזר ואמר בכובד ראש. "אני נשבע על כך בכבוד הבית שלי".
 
"יש לך בית?" זאת הייתה שאלה מטופשת. הוא היה נושא כלים, מובן שהיה לו בית. "מי אתה?"
 
"הליידי?" נד נראה נבוך. "אני אדריק דיין, ל... לורד סטארפול".
 
מאחוריהם, ג'נדרי נאנק. "לורד וליידי", הכריז בנימה מלאת גועל. אריה קטפה תפוח חמוץ וקמול מענף חולף והשליכה אותו עליו, מקפיצה אותו מראש השור העבה שלו. "איי", אמר. "זה כאב". הוא נגע בעור מעל עינו. "איזה מין ליידי משליכה תפוחים על אנשים?"
 
"המין הרע", אמרה אריה, מתחרטת לפתע. היא פנתה חזרה לנד. "אני מצטערת שלא ידעתי מי אתה, הלורד".
 
"האשמה בי, הליידי". הוא היה מאוד מנומס.
 
יש לג'ון אימא. שמה הוא ווילה. היא חייבת לזכור זאת, כדי שתוכל לספר לו, בפעם הבאה שתראה אותו. היא תהתה אם עדיין יכנה אותה "אחות קטנה". אני כבר לא כל-כך קטנה. הוא ייאלץ לכנות אותי בשם אחר. אולי אוכל לכתוב לו מכתב לאחר שאגיע לנהרן, ואספר מה אמר נד דיין. "היה ארתור דיין", זכרה. "זה שכונה חרב הבוקר".
 
"אבי היה אחיו הבכור של סר ארתור. הליידי אשארה הייתה דודתי. אבל אני לא הכרתי אותה. היא השליכה את עצמה לים מראש מגדל אבן הבוקר החיוורת לפני שנולדתי".
 
"למה שתעשה זאת?" שאלה אריה בהפתעה.
 
נד נראה חשדן. אולי הוא חשש שהיא תזרוק עליו משהו. "הלורד אביך מעולם לא דיבר עליה?" שאל. "הליידי אשארה דיין, מסטארפול?"
 
"לא. האם הוא הכיר אותה?"
 
"מלפני שרוברט היה מלך. היא פגשה את אביך ואחיו בהארנהל, בשנת האביב הכוזב".
 
"אה". אריה לא ידעה מה עוד לומר. "אבל למה היא קפצה לים?"
 
"לבה היה שבור".
 
סאנסה הייתה נאנחת ומזילה דמעה על אהבת אמת, אבל אריה פשוט חשבה שזה טיפשי. אבל היא לא יכלה לומר זאת לנד, לא בקשר לדודתו. "האם מישהו שבר אותו?"
 
הוא היסס. "אולי זה לא מקומי..."
 
"ספר לי".
 
הוא התבונן בה באי נוחות. "דודתי אליריה אומרת שהליידי אשארה ואביך התאהבו בהארנהל –"
 
"זה לא נכון. הוא אהב את הליידי אמי".
 
"אני בטוח בכך, הליידי, אבל –"
 
"היא הייתה היחידה שאהב".
 
"הוא ודאי מצא את הממזר מתחת לעלה כרוב, אם כך", אמר ג'נדרי מאחוריהם.
 
אריה הצטערה שאין לה עוד תפוח חמוץ להקפיץ על פניו. "לאבי היה כבוד", אמרה בכעס. "ובכלל לא דיברנו איתך. למה שלא תחזור לספט האבן ותצלצל בפעמונים המטופשים של איזו בחורה?"
 
ג'נדרי התעלם מזה. "לפחות אביך גידל את הממזר שלו, שלא כמו אבי. אני אפילו לא יודע את שמו של אבי. שיכור מסריח כלשהו, אני בטוח, כמו האחרים שאמי גררה הביתה מן המסבאה. בכל פעם שהיא כעסה עליי, היא אמרה: 'לו היה אביך כאן, הוא היה מכה אותך עד זוב דם'. זה כל מה שאני יודע עליו". הוא ירק. "ובכן, אם הוא היה כאן כעת, אולי אני הייתי מכה בו עד זוב דם. אבל אני מניח שהוא מת, וגם אביך מת, אז מה זה משנה עם מי הוא שכב?"
 
זה משנה לאריה, הגם שהיא לא הייתה יכולה לומר מדוע. נד ניסה להתנצל על שהרגיז אותה, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא דחקה את עקביה בסוסתה ועזבה את שניהם. אנגואי הקשת רכב כמה מטרים לפניהם. כשהיא השיגה אותו, היא אמרה: "דורנים משקרים, לא?"
 
"הם מפורסמים בכך". הקשת חייך. "כמובן, אומרים את אותו הדבר על בני מישור הנהרות כמוני, אז את יודעת מה זה שווה. מה הבעיה עכשיו? נד הוא בחור טוב..."
 
"הוא סתם שקרן טיפש". אריה עזבה את השביל, דילגה מעל בול עץ רקוב והתיזה מים בנחל, כשהיא מתעלמת מצעקות פורעי החוק מאחוריה. הם רק רוצים לומר לי עוד שקרים. היא חשבה לנסות לברוח מהם, אבל הם היו רבים מדי, והכירו את הארצות האלה טוב מדי. מה הטעם לברוח אם יתפסו אותך?
 
הארווין היה זה שהגיע לרכוב לצדה, לבסוף. "לאן את חושבת שאת הולכת, הליידי? את לא צריכה לברוח. יש זאבים ביערות האלה, ודברים גרועים יותר".
 
"אני לא מפחדת", אמרה. "הילד הזה נד אמר..."
 
"כן, הוא אמר לי. ליידי אשארה דיין. זה סיפור ישן. שמעתי אותו פעם בווינטרפל, כשלא הייתי מבוגר מכפי שאת כעת". הוא אחז ברתמה שלה בתקיפות וסובב את סוסתה. "אני בספק אם יש בזה אמת. אבל אם כן, אז מה? כשנד פגש את הליידי הדורנית הזאת, בראנדון עדיין היה בין החיים, והוא היה זה שהיה מאורס לליידי קייטלין, כך שזה אינו כתם על כבודו של אביך. אין כמו תחרות לגרום לדם לסעור, אז אולי נלחשו כמה מילים באוהל בלילה, מי יודע? מילים או נשיקות, אולי יותר, אבל מה הנזק בכך? האביב בא, או כך חשבו, ואף אחד מהם לא היה מובטח".
 
"אבל היא התאבדה", אמרה אריה, לא משוכנעת. "נד אומר שהיא קפצה ממגדל לים".
 
"זה נכון", הודה הארווין, בעודו מוביל אותה חזרה. "אבל אני חושב שזה היה מתוך אבל. היא איבדה אח, חרב הבוקר". הוא נד בראשו. "תעזבי את זה, הליידי. הם מתים, כולם. תעזבי את הנושא... ובבקשה, כשנשוב לנהרן, אל תאמרי דבר על כך לאמך".
 
הכפר היה בדיוק במקום בו הבטיח נוץ' שיהיה. הם חסו באורוות אבן אפורה. נותר רק חצי גג, אבל זה היה חצי גג יותר מבכל בניין אחר בכפר. זה לא כפר, רק אבנים שחורות ועצמות עתיקות. "האם הלאניסטרים הרגו את האנשים שגרו כאן?" שאלה אריה בעודה עוזרת לאנגואי לייבש את הסוסים.
 
"לא". הוא הצביע. "ראי כמה עבה שכבת הטחב על האבנים. איש לא הזיז אותן זה זמן רב. וצומח עץ מהחומה ששם, רואה? המקום הזה הוצת לפני זמן רב".
 
"אז מי עשה זאת, אם כך?" שאל ג'נדרי.
 
"הוסטר טאלי". נוץ' היה גבר כפוף ורזה, אפור שיער, שנולד באזור זה. "זה היה הכפר של לורד גודברוק. כשנהרן הכריזה על נאמנות לרוברט, גודברוק נותר נאמן למלך, אז לורד טאלי תקף אותו בחרב ובלהבה. לאחר הקלשון, בנו של גודברוק עשה שלום עם רוברט ולורד הוסטר, אבל זה לא עזר למתים".
 
שקט השתרר. ג'נדרי נתן באריה מבט מוזר, ואז פנה להבריש את סוסו. בחוץ ירד הגשם עוד ועוד. "אני אומר שאנו זקוקים לאש", הכריז תורוס. "הלילה אפל ומלא אימה. וגם רטוב, אה? רטוב מדי".
 
ג'ק-בר-מזל חתך כמה קרשים יבשים מהתא, בעוד שנוץ' ומריט אספו קש להבערה. תורוס עצמו הדליק את הניצוץ, ולים ליבה את הלהבות בגלימה הצהובה הגדולה שלו עד ששאגו והסתחררו. במהרה היה כמעט חם בתוך האורווה. תורוס ישב לפניה ברגליים שלובות, וטרף את הלהבות בעיניו כפי שעשה על פסגת לב גבוה. אריה עקבה אחריו, ופעם אחת שפתיו נעו, והיא חשבה שהיא שומעת אותו ממלמל, "נהרן". לים הלך לרוחב האורווה שוב ושוב והשתעל, וצל ארוך התאים את צעדיו לאלה שלו, בעוד טום שביעיות חלץ את מגפיו ועיסה את רגליו. "אני חייב להיות מטורף, אם החלטתי לחזור לנהרן. בני טאלי מעולם לא היו מזל טוב לטום קשישא. ליסה ההיא שילחה אותי בדרך ההרים, כשאנשי הירח לקחו את הזהב, את הסוס שלי וגם את כל בגדיי. עד היום מספרים אבירים בעמק את הסיפור איך הגעתי לשער הדמים עירום ועריה ורק הנבל שלי שומר על צניעותי. הם הכריחו אותי לשיר את 'ילד ביום שמו' ואת 'המלך ללא אומץ' בטרם פתחו את השער. נחמתי היחידה היא ששלושה מהם מתו מצחוק. לא חזרתי לקן הנשרים מאז, ואני גם לא מוכן לשיר את 'המלך ללא אומץ', לא בעבור כל הזהב בצוק קא –"
 
"לאניסטרים", אמר תורוס. "שואגים באדום ובזהב". הוא זינק על רגליו והלך אל לורד בריק. טום ולים לא בזבזו זמן והצטרפו אליהם. אריה לא הצליחה לשמוע מה הם אומרים, אבל הזמר התבונן בה שוב ושוב, ופעם אחת לים כעס כל-כך שהוא הכה באגרופו בקיר. אז סימן לה לורד בריק להתקרב. זה היה הדבר האחרון שרצתה לעשות, אבל הארווין הניח יד על גבהּ ודחף אותה קדימה. היא עשתה שני צעדים והיססה, מלאה אימה. "הלורד". היא המתינה לשמוע מה יאמר לורד בריק.
 
"ספר לה", פקד לורד הברק על תורוס.
 
הכוהן האדום כרע לצדה. "הליידי", אמר: "הלורד העניק לי מבט בנהרן. אי בים של אש, כך זה נראה. הלהבות היו אריות מזנקים עם טופרי ארגמן אדומים. ואיך הם שאגו! ים של לאניסטרים, הליידי. נהרן תותקף בקרוב".
 
אריה חשה כאילו ספגה אגרוף בבטן. "לא!"
 
"מתוקה", אמר תורוס, "הלהבות לא משקרות. לעתים אני שוגה בקריאתם, בהיותי שוטה עיוור. אבל חושבני שלא הפעם. הלאניסטרים יצורו על נהרן בקרוב".
 
"רוב יביס אותם". אריה לבשה מבט עיקש. "הוא יביס אותם כפי שהביס אותם בעבר".
 
"יכול להיות שאחיך אינו שם", אמר תורוס. "וגם אמך. לא ראיתי אותם בלהבות. החתונה עליה דיברה הזקנה, חתונה בתאומים... יש לה דרכים משלה לדעת דברים, לזו. עצי הסוכך לוחשים באוזניה כשהיא ישנה. אם היא אומרת שאמך הלכה לתאומים..."
 
היא פנתה לטום וללים. "אם לא הייתם לוכדים אותי, הייתי נמצאת שם. הייתי בבית".
 
לורד בריק לא התייחס להתפרצות שלה. "הליידי", אמר בנימוס עייף. "האם תזהי את אחיו של סבך אם תראי אותו? סר ברינדן טאלי, המכונה דג-שחור? האם הוא יזהה אותך, אולי?"
 
אריה נדה בראשה באומללות. היא שמעה את אמה מדברת על סר ברינדן דג-שחור, אבל אם היא עצמה פגשה אותו, זה היה כשהייתה קטנה מכדי לזכור.
 
"אין הרבה סיכוי שדג-שחור ישלם כסף טוב עבור ילדה שהוא לא מכיר", אמר טום. "בני טאלי הם טיפוסים החלטיים וחשדנים, וסביר להניח שהוא יחשוב שאנחנו מוכרים לו סחורה מזויפת".
 
"אנחנו נשכנע אותו", התעקש לים גלימת-לימון. "היא תשכנע אותו, או הארווין. נהרן קרובה יותר. אני אומר שניקח אותה לשם, נקבל את הזהב, ונגמור את עניינינו איתה, לעזאזל".
 
"ואם האריות ילכדו אותנו בתוך הטירה?" שאל טום. "דבר לא ישמח אותם יותר מתליית הלורד בכלוב מראש צוק קאסטרלי".
 
"אני לא מתכוון ליפול בשבי", אמר לורד בריק. מילה אחרונה ריחפה באוויר מבלי שתיאמר. בחיים. כולם שמעו אותה, אפילו אריה, אף שהיא לא עברה את סף שפתיו. "ועדיין, איננו מעזים לפעול בעיוורון בעניין זה. אני רוצה לדעת היכן הצבאות, גם הזאבים וגם האריות. שארנה תדע משהו, והמלומד של לורד וַאנס יידע עוד. אולם הבלוטים לא רחוק, וליידי סמולווד תיתן לנו מחסה לזמן-מה ונשלח גששים קדימה שיגלו..."
 
מילותיו הכו באוזניה כמכות תוף, ולפתע אריה פשוט לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. היא רצתה את נהרן, לא את אולם הבלוטים, היא רצתה את אמה ואת אחיה רוב, לא את ליידי סמולווד ודוד כלשהו שלא הכירה. היא הסתובבה, ורצה לעבר הדלת, וכשהארווין ניסה לאחוז בזרועה היא חמקה, זריזה כנחש.
 
מחוץ לאורוות הגשם המשיך לרדת, וברק מרוחק הבליח במערב. אריה רצה מהר ככל שיכלה. היא לא ידעה לאן פניה מועדות, רק שהיא רוצה להתרחק מכל הקולות ומכל ההבטחות המופרות. כל מה שרציתי הוא להגיע לנהרן. זאת הייתה אשמתה, על שלקחה את ג'נדרי ופשטידה איתה כשעזבה את הארנהל. מצבה היה טוב יותר לו הייתה לבדה. לו הייתה לבדה, פורעי החוק לא היו תופסים אותה, והיא כבר הייתה עם רוב ועם אמה. הם מעולם לא היו הלהקה שלי. אם כן, הם לא היו עוזבים אותי. היא התיזה מים בשלולית בוצית. מישהו צעק את שמה, כנראה הארווין, או ג'נדרי, אבל הרעם גבר על קולם כשהתגלגל על הגבעות, חצי פעימה לאחר הברק. לורד הברק, חשבה בכעס. הוא אולי לא יכול למות, אבל הוא יכול לשקר.
 
במקום כלשהו משמאלה צהל סוס. אריה לא התרחקה יותר מחמישים מטר מהאורוות, אבל היא כבר הייתה רטובה עד העצם. היא הסתופפה מעבר לפינת אחד הבתים המטים ליפול, בתקווה שהקירות מכוסי הטחב ירחיקו את הגשם, היא כמעט התנגשה באחד השומרים. יד עוטת שריון נסגרה בעוצמה על זרועה.
 
"אתה מכאיב לי", אמרה, מתפתלת באחיזתו. "עזוב, התכוונתי לחזור, אני..."
 
"לחזור?" צחוקו של סאנדור קלגאן היה ברזל המגרד אבן. "זין, ילדת זאבים. את שלי". הוא היה זקוק רק ליד אחת על מנת להרים אותה ולגרור אותה לעבר סוסו הממתין בעודה בועטת לכל הכיוונים. הגשם הקר הצליף בשניהם והטביע את צעקותיה, וכל מה שאריה יכלה לחשוב על-אודותיו היה השאלה שהוא שאל אותה. את יודעת מה כלבים עושים לזאבים?

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

עוד על הספר

  • תרגום: דוד חנוך
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 592 עמ' מודפסים
שיר של אש ושל קרח 3 - סופת החרבות ב' ג'ורג' ר.ר. מרטין
אריה
 
 
כשאריה ראתה את צורת הגבעה הגדולה שהתנשאה במרחק, היא ידעה מיד. הם שבו כל הדרך חזרה ללב גבוה.
 
בשעת השקיעה הם כבר היו בפסגה, חונים במקום שבו דבר לא יפגע בהם. אריה הלכה סביב מעגל גזעי עצי הסוכך עם נד, נושא כליו של לורד בריק, והם עמדו על אחד מהם והשקיפו בעוד אור אחרון נמוג במערב. מכאן למעלה היא יכלה לראות סופה רוגשת בצפון, אבל לב גבוה הייתה מעל לגשם. היא לא הייתה מעל לרוח. הרוח נשבה בעוצמה כזאת שהתחושה הייתה כאילו מישהו נמצא מאחוריה, מושך בגלימתה. אבל כשהיא הסתובבה, לא היה שם איש.
 
רוחות רפאים, זכרה. לב גבוה רדופה על-ידי רוחות רפאים.
 
הם הבעירו מדורה גדולה על הגבעה, ותורוס ממיר ישב לצדה בשיכול רגליים, מתבונן עמוק אל תוך הלהבות כאילו הן הדבר היחיד בעולם כולו.
 
"מה הוא עושה?" שאלה אריה את נד.
 
"לעתים הוא רואה דברים בלהבות", אמר לה נושא הכלים. "העבר. העתיד. דברים שמתרחשים הרחק".
 
אריה התבוננה בלהבה מנסה לראות את מה שהכוהן האדום ראה, אבל זה רק גרם לעיניה להתמלא דמעות, והיא הפנתה את מבטה כעבור זמן קצר. גם ג'נדרי התבונן בכוהן האדום. "אתה באמת יכול לראות שם את העתיד?" שאל לפתע.
 
תורוס פנה מהאש ונאנח. "לא כאן, לא עכשיו. אבל לעתים, כן, אדון האור מעניק לי חזיונות".
 
ג'נדרי נראה ספקן. "אדוני אמר שאתה שיכור ורמאי, שכוהן גרוע ממך לא היה מעולם".
 
"אלה היו מילים אכזריות". תורוס צחקק. "נכונות, אבל אכזריות. מי היה האדון הזה שלך? אני הכרתי אותך, נער?"
 
"הייתי שוליה של הנשק המומחה טובהו מוט, ברחוב הפלדה. נהגת לקנות ממנו חרבות".
 
"אכן. הוא גבה ממני מחיר כפול, ואז נזף בי על שהצתתי אותן". תורוס צחק. "אדונך צדק. לא הייתי כוהן קדוש במיוחד. הייתי הצעיר מבין שמונה ילדים, לכן אבי מסר אותי למקדש האדום, אבל זה לא הנתיב שבו אני הייתי בוחר. התפללתי ואמרתי את הלחשים, אבל גם הובלתי פשיטות על המטבחים, ומפעם לפעם נמצאו נערות במיטתי. נערות כה מרושעות, מעולם לא ידעתי איך הן הגיעו לשם".
 
"אבל היה לי כשרון לשפות. וכשהתבוננתי בלהבות, ובכן, מפעם לפעם ראיתי דברים. ולמרות זאת, הייתי לטורח יותר מאשר הועלתי, לבסוף שלחו אותי למעלה המלך, להביא את אורו של האדון לווסטרוז הנגועה בשבעה. המלך אאיריז אהב אש כל-כך עד כי חשבו שהוא אולי ימיר את דתו. למרבה הצער, מקימי הלהבות שלו הכירו טכסיסים טובים משלי".
 
"אבל המלך רוברט חיבב אותי. כשרכבתי לראשונה להתגוששות עם חרב בוערת, סוסו של קוואן לאניסטר התרומם על רגליו האחוריות והפיל אותו, והוד מעלתו צחק כל-כך שחשבתי שהוא יתפוצץ". הכוהן האדום חייך כשנזכר. "אבל הייתה זו דרך רעה להתייחס ללהב, אדונך צדק גם בכך".
 
"האש מכלה". לורד בריק עמד מאחוריהם, והיה בקולו משהו שהשתיק את תורוס מיד. "היא מכלה, וכשהיא מסיימת, לא נותר דבר. דבר".
 
"בריק, חבר מתוק". הכוהן נגע בזרועו של לורד הברק. "מה אתה אומר?"
 
"איני אומר דבר שלא אמרתי בעבר. שש פעמים, תורוס? שש פעמים זה יותר מדי". הוא פנה מהם בפתאומיות.
 
באותו לילה ייללה הרוח כמעט כמו זאב, ואכן היו כמה זאבים אמיתיים, סובבים חופשי במערב, שנתנו לה שיעורים ביללות. נוץ', אנגואי ומריט מעיר הירח עמדו על המשמר. נד, ג'נדרי ורבים מהאחרים ישנו עמוק כשאריה הבחינה בצורה הקטנה והחיוורת מתגנבת מאחורי הסוסים, שערה לבן ודליל מתנופף בפראות בעודה נשענת על מטה מסוקס. האישה לא הייתה יכולה להיות גבוהה יותר ממטר. אור המדורה גרם לעיניה לבהוק בצבע אדום כצבע עיניו של הזאב של ג'ון. הוא כינה אותו בשם אוב, כמו רוח הרפאים מימי קדם. גם היא הייתה רוח רפאים כעת. אריה התגנבה קרוב יותר, וכרעה לצפות.
 
תורוס ולים היו עם לורד בריק כשהאישה הגמדית התיישבה לצד המדורה מבלי שתוזמן. היא מצמצה לעברם בעיניים דמויות גחלים חמות. "האוד והלימון מכבדים אותי שוב בנוכחותם, והוד מעלתו לורד הגוויות".
 
"שם מבשר רעות. ביקשתי ממך לא להשתמש בו".
 
"כן, ביקשת. אבל צחנת המוות טרייה עליך, הלורד". נותרה לה רק שן אחת. "תנו לי יין, אחרת אלך. עצמותיי זקנות. מפרקיי הזקנים כואבים כשהרוח נושבת, והרוח תמיד נושבת כאן למעלה".
 
"צבי כסף עבור חלומותייך, הליידי", אמר לורד בריק בנימוס חמור סבר. "ועוד אחד אם יש לך חדשות עבורנו".
 
"איני יכולה לאכול צבי כסף, וגם לא לרכוב עליו. נאד יין בעבור חלומותיי, ובעבור חדשותיי נשיקה מהטיפש הגדול בגלימה הצהובה". האישה הקטנה צחקקה. "כן, נשיקה רטובה, קצת לשון. עבר זמן רב מדי, רב מדי. לפיו יהיה טעם של לימונים, ולפי טעם עצמות. אני זקנה מדי".
 
"אכן", התלונן לים. "זקנה מדי ליין ולנשיקות. כל מה שתקבלי ממני הוא הצד השטוח של חרבי, זקנה".
 
"שערי נושר בחופנים ואיש לא נישק אותי אלף שנה. קשה להיות כה זקנה. ובכן, אם כך ארצה שיר. שיר מטום שביעיות, בעבור חדשותיי".
 
"תקבלי את השיר שלך מטום", הבטיח לורד בריק. הוא נתן לה את נאד היין בעצמו.
 
הגמדה שתתה עמוקות, והיין זרם במורד סנטרה. כשהורידה את הנאד, היא ניגבה את פיה בגב ידה המקומטת ואמרה: "יין מר לחדשות מרות, מה יכול להיות מתאים יותר? המלך מת, האם זה מר מספיק עבורכם?"
 
לבה של אריה נדם.
 
"איזה מלך ארור מת, זקנה?" דרש לים.
 
"הרטוב. מלך הקראקן, לורדים נכבדים. חלמתי את מותו והוא מת, ודיונוני הברזל תוקפים כעת זה את זה. אה, וגם הוסטר טאלי מת, אבל זאת ידעתם, נכון? באולם המלכים, התיש יושב לבד, אחוז קדחת בעוד הכלב הגדול סוגר עליו". הזקנה לגמה שוב עמוקות מהיין, ולחצה את הנאד, מרימה אותו לשפתיה.
 
הכלב הגדול. האם היא התכוונה לכלב השמירה? או אולי לאחיו, ההר הרוכב? אריה לא הייתה בטוחה. היה להם אותו סמל על מגניהם, שלושה כלבים שחורים על שדה צהוב. חצי מהאנשים אשר למותם התפללה היו שייכים לסר גרגור קלגאן. פוליבאר, דאנסן, ראף הדובשן, המדגדג, וסר גרגור עצמו. אולי לורד בריק יתלה את כולם.
 
"חלמתי זאב המיילל בגשם, אבל איש לא שמע את יגונו", אמרה הגמדה. "חלמתי שאון כה חזק עד שחשבתי שראשי יתפוצץ, תופים וקרנות וחלילים וצרחות, אבל הצליל העצוב מכול היה הפעמונים הקטנים. חלמתי על-אודות עלמה במשתה עם נחשים סגולים בשערה, רעל נוטף משיניהם. ומאוחר יותר חלמתי על אותה העלמה, קוטלת ענק פראי בטירה העשויה משלג". היא הפנתה את ראשה בחדות וחייכה דרך האפלה, מתבוננת היישר באריה. "את לא יכולה להתחבא ממני, ילדה. בואי והתקרבי".
 
אצבעות קרות הילכו במורד צווארה של אריה. פחד חותך עמוק מחרבות, הזכירה לעצמה. היא קמה והתקרבה למדורה בחשד, מוכנה לנוס בכל רגע.
 
הגמדה בחנה אותה בעיניים אדומות ועמומות. "אני רואה אותך", לחשה. "אני רואה אותך, ילדת זאבים, ילדת דם. חשבתי שהלורד הוא זה שמדיף ריח מוות..." היא החלה לבכות, גופה הקטן רועד. "אכזרי מצדך לבוא לגבעה שלי, אכזרי. זללתי די יגון בסאמרהול, איני זקוקה ליגונך. הסתלקי, לב אפל, הסתלקי!"
 
היה בקולה פחד כזה שאריה עשתה צעד אחורה, תוהה אם האישה השתגעה. "אל תפחידי את הילדה", מחה תורוס. "אין בה סכנה".
 
אצבעו של לים גלימת לימון נעה לאפו השבור. "אל תהיה כה בטוח בכך, לעזאזל".
 
"היא תעזוב בבוקר, עמנו", הבטיח לורד בריק לאישה הקטנה. "אנו לוקחים אותה לנהרן, אל אמה".
 
"לא", אמרה הגמדה. "אתם לא. הדג השחור אוחז בנהרות כעת. אם את האם תחפשו, חפשו אותה בתאומים. שכן תהיה חתונה". היא צחקקה שוב. "התבונן באש שלך, כוהן ורוד, ותראה. אבל לא כעת, לא כאן, לא תראה דבר כאן. המקום הזה שייך עדיין לאלים העתיקים... הם נותרים כאן, כמוני, מצומקים וחלשים אך עדיין אינם מתים. ואינם אוהבים את הלהבות. שכן האלון זוכר את האצטרובל, האצטרובל חולם את האלון, הגזע חי בשניהם. והם זוכרים את בואם של ראשוני האדם עם להבות באגרופיהם". היא שתתה את שארית היין בארבע לגימות ארוכות, השליכה את הנאד, והצביעה במקלה על לורד בריק. "אקבל את תשלומי כעת. אקבל את השיר שהבטחת לי".
 
וכך העיר לים את טום שבעה-מיתרים מתחת לפרוותיו, והביא אותו למדורה, מפהק ואוחז את נבל העץ שלו. "אותו שיר כמו קודם?" שאל.
 
"הו, כן, השיר של ג'ני שלי. האם יש שיר אחר?"
 
וכך הוא שר, והגמדה עצמה את עיניה והתנדנדה קדימה ואחורה לאטה, ממלמלת את המילים ובוכה. תורוס אחז בידה של אריה בתוקף ומשך אותה משם. "תני לה לנצור את השיר בשלווה", אמר. "זה כל מה שנותר לה".
 
לא התכוונתי לפגוע בה, חשבה אריה. "למה התכוונה בקשר לתאומים? אמי בנהרן, לא?"
 
"היא הייתה". הכוהן האדום שפשף מתחת לסנטרו. "חתונה, אמרה. נראה. אבל לא משנה היכן היא, הלורד בריק ימצא אותה".
 
זמן לא רב לאחר מכן, השמים נפתחו. ברק הבזיק ורעם התגלגל מעל הגבעות, והגשם ירד במטח מעוור. הגמדה נעלמה לפתע פתאום, כשם שהופיעה, בזמן שפורעי החוק אוספים ענפים ומקימים מחסות בסיסיים.
 
גשם ירד במשך כל הלילה, ובבוא הבוקר, נד, לים וואטי הטוחן התעוררו מצוננים. ואטי הקיא את ארוחת הבוקר שלו, ונד הצעיר סבל מחום ומרעידות לסירוגין, ועורו היה לח ודביק למגע. נוץ' אמר ללורד בריק שיש כפר נטוש במרחק חצי יום רכיבה מצפון, שם יוכלו למצוא מחסה טוב יותר ושם יוכלו להעביר את הזמן עד חלוף הגשמים העזים ביותר. הם גררו את עצמם חזרה לאוכפים, ודחקו בסוסיהם לרדת מהגבעה הגדולה.
 
הגשמים לא פסקו. הם רכבו ביערות ובשדות, חוצים נחלים מלאים שבהם הגיעו המים עד בטן סוסיהם. אריה כיסתה את ראשה בברדס גלימתה והתכופפה באוכף, רטובה ורועדת ונחושה לא לפגר מאחור. מריט ומאדג' החלו במהרה להשתעל קשות כוואטי, ונראה שנד האומלל סובל יותר עם כל קילומטר שעברו. "כשאני חובש את קסדתי, הגשם מכה בפלדה וגורם לי כאבי ראש", התלונן. "אבל כשאני מוריד אותה, שערי נרטב ונדבק לפניי ונכנס לפי".
 
"יש לך סכין", הציע ג'נדרי. "אם שערך מציק לך כל-כך, גלח את ראשך הארור".
 
הוא לא מחבב את נד. נושא הכלים נראה נחמד בעיניה של אריה. אולי קצת ביישן, אבל טוב מזג. היא תמיד שמעה שהדורנים קטנים וכהים, שערם שחור ועיניהם שחורות וקטנות, אבל לנד היו עיניים כחולות גדולות, כה כהות שהן נראו כמעט סגולות. ושערו היה בלונדיני בהיר, יותר קרוב בצבעו לאפר מאשר לדבש.
 
"כמה זמן אתה נושא כליו של לורד בריק?" שאלה, מסיחה את דעתו מאומללותו.
 
"הוא לקח אותי כמשרתו האישי כשהתארס לדודתי". הוא השתעל. "הייתי בן שבע, אבל כשהגעתי לגיל עשר הוא רומם אותי לדרגת נושא כלים. זכיתי פעם בפרס, ברכיבה בתחרויות טבעות".
 
"אני לא למדתי להשתמש ברומח, אבל אני יכולה לנצח אותך בחרב", אמרה אריה. "הרגת פעם מישהו?"
 
נראה שזה מחריד אותו. "אני רק בן שתים-עשרה".
 
אריה כמעט אמרה אני הרגתי נער כשהייתי בת שמונה, אבל חשבה שעדיף לא לומר זאת. "אבל היית בקרבות".
 
"כן", הוא לא נשמע גאה בכך במיוחד. "הייתי במעבורת הבדחנים. כשלורד בריק נפל לנהר, גררתי אותו לגדה, שלא יטבע, ועמדתי מעליו עם חרבי. אבל לא נאלצתי להילחם. רומח שבור היה תקוע בו, אז איש לא הטריד אותנו. כשנאספנו לסגת, גרגרן הירוק עזר למשוך את כבוד הלורד על סוס".
 
אריה נזכרה בנער האורווה במעלה המלך. אחריו, היה השומר שאת גרונו חתכה בהארנהל, ואנשיו של סר אמורי בביצרון ליד האגם. היא לא ידעה אם וויז וצ'יסוויק נחשבים, או האנשים שמתו בגלל מרק הסמורה... לפתע, חשה עצובה מאוד. "גם שמו של אבי היה נד", אמרה.
 
"אני יודע. ראיתי אותו בתחרויות הימין. רציתי לגשת ולשוחח איתו, אבל לא יכולתי לחשוב על דבר לומר". נד רעד מתחת לגלימתו, בד רטוב בצבע סגול בהיר. "את היית בתחרויות? ראיתי את אחותך שם. סר לוראס נתן לה ורד".
 
"היא סיפרה לי". נראה שזה היה לפני זמן כה רב. "חברתה ג'יין פול התאהבה בלורד בריק שלך".
 
"הוא מובטח לדודתי". נד נראה כמי שחש שלא בנוח. "אבל זה היה קודם. לפני שהוא..."
 
...מת? חשבה, בעוד קולו של נד נמוג לשתיקה לא נעימה. "הליידי?" שאל נד לבסוף. "יש לך אח ממוצא נחות... ג'ון שלג?"
 
"הוא עם משמר הלילה בחומה". אולי אני צריכה ללכת לחומה ולא לנהרן. לג'ון לא יהיה אכפת את מי הרגתי ואם אני מברישה את שערי... "ג'ון דומה לי, אף שהוא ממזר. הוא נהג לשחק בשערי ולכנות אותי 'אחות קטנה'". אריה התגעגעה לג'ון יותר מכול. אמירת שמו לבדה הספיקה להעציב אותה. "איך אתה יודע על ג'ון?"
 
"הוא אחי לחלב".
 
"אחיך?" אריה לא הבינה. "אבל אתה מדורן. איך יכול להיות שאתה וג'ון קרובים בדמכם?"
 
"אחים לחלב, לא בדם. לליידי אמי לא היה חלב כשהייתי קטן, ווילה נאלצה להיניק אותי".
 
אריה חשה אבודה. "מי זאת ווילה?"
 
"אמו של ג'ון שלג. הוא לא אמר לך? היא שירתה אותנו שנים רבות. עוד לפני שנולדתי".
 
"ג'ון לא הכיר את אמו, לא ידע אפילו מה שמה". אריה התבוננה בנד בחשדנות. "אתה מכיר אותה? באמת?" האם הוא לועג לי? "אם אתה משקר, אכה אותך בפניך".
 
"ווילה הייתה המינקת שלי", חזר ואמר בכובד ראש. "אני נשבע על כך בכבוד הבית שלי".
 
"יש לך בית?" זאת הייתה שאלה מטופשת. הוא היה נושא כלים, מובן שהיה לו בית. "מי אתה?"
 
"הליידי?" נד נראה נבוך. "אני אדריק דיין, ל... לורד סטארפול".
 
מאחוריהם, ג'נדרי נאנק. "לורד וליידי", הכריז בנימה מלאת גועל. אריה קטפה תפוח חמוץ וקמול מענף חולף והשליכה אותו עליו, מקפיצה אותו מראש השור העבה שלו. "איי", אמר. "זה כאב". הוא נגע בעור מעל עינו. "איזה מין ליידי משליכה תפוחים על אנשים?"
 
"המין הרע", אמרה אריה, מתחרטת לפתע. היא פנתה חזרה לנד. "אני מצטערת שלא ידעתי מי אתה, הלורד".
 
"האשמה בי, הליידי". הוא היה מאוד מנומס.
 
יש לג'ון אימא. שמה הוא ווילה. היא חייבת לזכור זאת, כדי שתוכל לספר לו, בפעם הבאה שתראה אותו. היא תהתה אם עדיין יכנה אותה "אחות קטנה". אני כבר לא כל-כך קטנה. הוא ייאלץ לכנות אותי בשם אחר. אולי אוכל לכתוב לו מכתב לאחר שאגיע לנהרן, ואספר מה אמר נד דיין. "היה ארתור דיין", זכרה. "זה שכונה חרב הבוקר".
 
"אבי היה אחיו הבכור של סר ארתור. הליידי אשארה הייתה דודתי. אבל אני לא הכרתי אותה. היא השליכה את עצמה לים מראש מגדל אבן הבוקר החיוורת לפני שנולדתי".
 
"למה שתעשה זאת?" שאלה אריה בהפתעה.
 
נד נראה חשדן. אולי הוא חשש שהיא תזרוק עליו משהו. "הלורד אביך מעולם לא דיבר עליה?" שאל. "הליידי אשארה דיין, מסטארפול?"
 
"לא. האם הוא הכיר אותה?"
 
"מלפני שרוברט היה מלך. היא פגשה את אביך ואחיו בהארנהל, בשנת האביב הכוזב".
 
"אה". אריה לא ידעה מה עוד לומר. "אבל למה היא קפצה לים?"
 
"לבה היה שבור".
 
סאנסה הייתה נאנחת ומזילה דמעה על אהבת אמת, אבל אריה פשוט חשבה שזה טיפשי. אבל היא לא יכלה לומר זאת לנד, לא בקשר לדודתו. "האם מישהו שבר אותו?"
 
הוא היסס. "אולי זה לא מקומי..."
 
"ספר לי".
 
הוא התבונן בה באי נוחות. "דודתי אליריה אומרת שהליידי אשארה ואביך התאהבו בהארנהל –"
 
"זה לא נכון. הוא אהב את הליידי אמי".
 
"אני בטוח בכך, הליידי, אבל –"
 
"היא הייתה היחידה שאהב".
 
"הוא ודאי מצא את הממזר מתחת לעלה כרוב, אם כך", אמר ג'נדרי מאחוריהם.
 
אריה הצטערה שאין לה עוד תפוח חמוץ להקפיץ על פניו. "לאבי היה כבוד", אמרה בכעס. "ובכלל לא דיברנו איתך. למה שלא תחזור לספט האבן ותצלצל בפעמונים המטופשים של איזו בחורה?"
 
ג'נדרי התעלם מזה. "לפחות אביך גידל את הממזר שלו, שלא כמו אבי. אני אפילו לא יודע את שמו של אבי. שיכור מסריח כלשהו, אני בטוח, כמו האחרים שאמי גררה הביתה מן המסבאה. בכל פעם שהיא כעסה עליי, היא אמרה: 'לו היה אביך כאן, הוא היה מכה אותך עד זוב דם'. זה כל מה שאני יודע עליו". הוא ירק. "ובכן, אם הוא היה כאן כעת, אולי אני הייתי מכה בו עד זוב דם. אבל אני מניח שהוא מת, וגם אביך מת, אז מה זה משנה עם מי הוא שכב?"
 
זה משנה לאריה, הגם שהיא לא הייתה יכולה לומר מדוע. נד ניסה להתנצל על שהרגיז אותה, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא דחקה את עקביה בסוסתה ועזבה את שניהם. אנגואי הקשת רכב כמה מטרים לפניהם. כשהיא השיגה אותו, היא אמרה: "דורנים משקרים, לא?"
 
"הם מפורסמים בכך". הקשת חייך. "כמובן, אומרים את אותו הדבר על בני מישור הנהרות כמוני, אז את יודעת מה זה שווה. מה הבעיה עכשיו? נד הוא בחור טוב..."
 
"הוא סתם שקרן טיפש". אריה עזבה את השביל, דילגה מעל בול עץ רקוב והתיזה מים בנחל, כשהיא מתעלמת מצעקות פורעי החוק מאחוריה. הם רק רוצים לומר לי עוד שקרים. היא חשבה לנסות לברוח מהם, אבל הם היו רבים מדי, והכירו את הארצות האלה טוב מדי. מה הטעם לברוח אם יתפסו אותך?
 
הארווין היה זה שהגיע לרכוב לצדה, לבסוף. "לאן את חושבת שאת הולכת, הליידי? את לא צריכה לברוח. יש זאבים ביערות האלה, ודברים גרועים יותר".
 
"אני לא מפחדת", אמרה. "הילד הזה נד אמר..."
 
"כן, הוא אמר לי. ליידי אשארה דיין. זה סיפור ישן. שמעתי אותו פעם בווינטרפל, כשלא הייתי מבוגר מכפי שאת כעת". הוא אחז ברתמה שלה בתקיפות וסובב את סוסתה. "אני בספק אם יש בזה אמת. אבל אם כן, אז מה? כשנד פגש את הליידי הדורנית הזאת, בראנדון עדיין היה בין החיים, והוא היה זה שהיה מאורס לליידי קייטלין, כך שזה אינו כתם על כבודו של אביך. אין כמו תחרות לגרום לדם לסעור, אז אולי נלחשו כמה מילים באוהל בלילה, מי יודע? מילים או נשיקות, אולי יותר, אבל מה הנזק בכך? האביב בא, או כך חשבו, ואף אחד מהם לא היה מובטח".
 
"אבל היא התאבדה", אמרה אריה, לא משוכנעת. "נד אומר שהיא קפצה ממגדל לים".
 
"זה נכון", הודה הארווין, בעודו מוביל אותה חזרה. "אבל אני חושב שזה היה מתוך אבל. היא איבדה אח, חרב הבוקר". הוא נד בראשו. "תעזבי את זה, הליידי. הם מתים, כולם. תעזבי את הנושא... ובבקשה, כשנשוב לנהרן, אל תאמרי דבר על כך לאמך".
 
הכפר היה בדיוק במקום בו הבטיח נוץ' שיהיה. הם חסו באורוות אבן אפורה. נותר רק חצי גג, אבל זה היה חצי גג יותר מבכל בניין אחר בכפר. זה לא כפר, רק אבנים שחורות ועצמות עתיקות. "האם הלאניסטרים הרגו את האנשים שגרו כאן?" שאלה אריה בעודה עוזרת לאנגואי לייבש את הסוסים.
 
"לא". הוא הצביע. "ראי כמה עבה שכבת הטחב על האבנים. איש לא הזיז אותן זה זמן רב. וצומח עץ מהחומה ששם, רואה? המקום הזה הוצת לפני זמן רב".
 
"אז מי עשה זאת, אם כך?" שאל ג'נדרי.
 
"הוסטר טאלי". נוץ' היה גבר כפוף ורזה, אפור שיער, שנולד באזור זה. "זה היה הכפר של לורד גודברוק. כשנהרן הכריזה על נאמנות לרוברט, גודברוק נותר נאמן למלך, אז לורד טאלי תקף אותו בחרב ובלהבה. לאחר הקלשון, בנו של גודברוק עשה שלום עם רוברט ולורד הוסטר, אבל זה לא עזר למתים".
 
שקט השתרר. ג'נדרי נתן באריה מבט מוזר, ואז פנה להבריש את סוסו. בחוץ ירד הגשם עוד ועוד. "אני אומר שאנו זקוקים לאש", הכריז תורוס. "הלילה אפל ומלא אימה. וגם רטוב, אה? רטוב מדי".
 
ג'ק-בר-מזל חתך כמה קרשים יבשים מהתא, בעוד שנוץ' ומריט אספו קש להבערה. תורוס עצמו הדליק את הניצוץ, ולים ליבה את הלהבות בגלימה הצהובה הגדולה שלו עד ששאגו והסתחררו. במהרה היה כמעט חם בתוך האורווה. תורוס ישב לפניה ברגליים שלובות, וטרף את הלהבות בעיניו כפי שעשה על פסגת לב גבוה. אריה עקבה אחריו, ופעם אחת שפתיו נעו, והיא חשבה שהיא שומעת אותו ממלמל, "נהרן". לים הלך לרוחב האורווה שוב ושוב והשתעל, וצל ארוך התאים את צעדיו לאלה שלו, בעוד טום שביעיות חלץ את מגפיו ועיסה את רגליו. "אני חייב להיות מטורף, אם החלטתי לחזור לנהרן. בני טאלי מעולם לא היו מזל טוב לטום קשישא. ליסה ההיא שילחה אותי בדרך ההרים, כשאנשי הירח לקחו את הזהב, את הסוס שלי וגם את כל בגדיי. עד היום מספרים אבירים בעמק את הסיפור איך הגעתי לשער הדמים עירום ועריה ורק הנבל שלי שומר על צניעותי. הם הכריחו אותי לשיר את 'ילד ביום שמו' ואת 'המלך ללא אומץ' בטרם פתחו את השער. נחמתי היחידה היא ששלושה מהם מתו מצחוק. לא חזרתי לקן הנשרים מאז, ואני גם לא מוכן לשיר את 'המלך ללא אומץ', לא בעבור כל הזהב בצוק קא –"
 
"לאניסטרים", אמר תורוס. "שואגים באדום ובזהב". הוא זינק על רגליו והלך אל לורד בריק. טום ולים לא בזבזו זמן והצטרפו אליהם. אריה לא הצליחה לשמוע מה הם אומרים, אבל הזמר התבונן בה שוב ושוב, ופעם אחת לים כעס כל-כך שהוא הכה באגרופו בקיר. אז סימן לה לורד בריק להתקרב. זה היה הדבר האחרון שרצתה לעשות, אבל הארווין הניח יד על גבהּ ודחף אותה קדימה. היא עשתה שני צעדים והיססה, מלאה אימה. "הלורד". היא המתינה לשמוע מה יאמר לורד בריק.
 
"ספר לה", פקד לורד הברק על תורוס.
 
הכוהן האדום כרע לצדה. "הליידי", אמר: "הלורד העניק לי מבט בנהרן. אי בים של אש, כך זה נראה. הלהבות היו אריות מזנקים עם טופרי ארגמן אדומים. ואיך הם שאגו! ים של לאניסטרים, הליידי. נהרן תותקף בקרוב".
 
אריה חשה כאילו ספגה אגרוף בבטן. "לא!"
 
"מתוקה", אמר תורוס, "הלהבות לא משקרות. לעתים אני שוגה בקריאתם, בהיותי שוטה עיוור. אבל חושבני שלא הפעם. הלאניסטרים יצורו על נהרן בקרוב".
 
"רוב יביס אותם". אריה לבשה מבט עיקש. "הוא יביס אותם כפי שהביס אותם בעבר".
 
"יכול להיות שאחיך אינו שם", אמר תורוס. "וגם אמך. לא ראיתי אותם בלהבות. החתונה עליה דיברה הזקנה, חתונה בתאומים... יש לה דרכים משלה לדעת דברים, לזו. עצי הסוכך לוחשים באוזניה כשהיא ישנה. אם היא אומרת שאמך הלכה לתאומים..."
 
היא פנתה לטום וללים. "אם לא הייתם לוכדים אותי, הייתי נמצאת שם. הייתי בבית".
 
לורד בריק לא התייחס להתפרצות שלה. "הליידי", אמר בנימוס עייף. "האם תזהי את אחיו של סבך אם תראי אותו? סר ברינדן טאלי, המכונה דג-שחור? האם הוא יזהה אותך, אולי?"
 
אריה נדה בראשה באומללות. היא שמעה את אמה מדברת על סר ברינדן דג-שחור, אבל אם היא עצמה פגשה אותו, זה היה כשהייתה קטנה מכדי לזכור.
 
"אין הרבה סיכוי שדג-שחור ישלם כסף טוב עבור ילדה שהוא לא מכיר", אמר טום. "בני טאלי הם טיפוסים החלטיים וחשדנים, וסביר להניח שהוא יחשוב שאנחנו מוכרים לו סחורה מזויפת".
 
"אנחנו נשכנע אותו", התעקש לים גלימת-לימון. "היא תשכנע אותו, או הארווין. נהרן קרובה יותר. אני אומר שניקח אותה לשם, נקבל את הזהב, ונגמור את עניינינו איתה, לעזאזל".
 
"ואם האריות ילכדו אותנו בתוך הטירה?" שאל טום. "דבר לא ישמח אותם יותר מתליית הלורד בכלוב מראש צוק קאסטרלי".
 
"אני לא מתכוון ליפול בשבי", אמר לורד בריק. מילה אחרונה ריחפה באוויר מבלי שתיאמר. בחיים. כולם שמעו אותה, אפילו אריה, אף שהיא לא עברה את סף שפתיו. "ועדיין, איננו מעזים לפעול בעיוורון בעניין זה. אני רוצה לדעת היכן הצבאות, גם הזאבים וגם האריות. שארנה תדע משהו, והמלומד של לורד וַאנס יידע עוד. אולם הבלוטים לא רחוק, וליידי סמולווד תיתן לנו מחסה לזמן-מה ונשלח גששים קדימה שיגלו..."
 
מילותיו הכו באוזניה כמכות תוף, ולפתע אריה פשוט לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. היא רצתה את נהרן, לא את אולם הבלוטים, היא רצתה את אמה ואת אחיה רוב, לא את ליידי סמולווד ודוד כלשהו שלא הכירה. היא הסתובבה, ורצה לעבר הדלת, וכשהארווין ניסה לאחוז בזרועה היא חמקה, זריזה כנחש.
 
מחוץ לאורוות הגשם המשיך לרדת, וברק מרוחק הבליח במערב. אריה רצה מהר ככל שיכלה. היא לא ידעה לאן פניה מועדות, רק שהיא רוצה להתרחק מכל הקולות ומכל ההבטחות המופרות. כל מה שרציתי הוא להגיע לנהרן. זאת הייתה אשמתה, על שלקחה את ג'נדרי ופשטידה איתה כשעזבה את הארנהל. מצבה היה טוב יותר לו הייתה לבדה. לו הייתה לבדה, פורעי החוק לא היו תופסים אותה, והיא כבר הייתה עם רוב ועם אמה. הם מעולם לא היו הלהקה שלי. אם כן, הם לא היו עוזבים אותי. היא התיזה מים בשלולית בוצית. מישהו צעק את שמה, כנראה הארווין, או ג'נדרי, אבל הרעם גבר על קולם כשהתגלגל על הגבעות, חצי פעימה לאחר הברק. לורד הברק, חשבה בכעס. הוא אולי לא יכול למות, אבל הוא יכול לשקר.
 
במקום כלשהו משמאלה צהל סוס. אריה לא התרחקה יותר מחמישים מטר מהאורוות, אבל היא כבר הייתה רטובה עד העצם. היא הסתופפה מעבר לפינת אחד הבתים המטים ליפול, בתקווה שהקירות מכוסי הטחב ירחיקו את הגשם, היא כמעט התנגשה באחד השומרים. יד עוטת שריון נסגרה בעוצמה על זרועה.
 
"אתה מכאיב לי", אמרה, מתפתלת באחיזתו. "עזוב, התכוונתי לחזור, אני..."
 
"לחזור?" צחוקו של סאנדור קלגאן היה ברזל המגרד אבן. "זין, ילדת זאבים. את שלי". הוא היה זקוק רק ליד אחת על מנת להרים אותה ולגרור אותה לעבר סוסו הממתין בעודה בועטת לכל הכיוונים. הגשם הקר הצליף בשניהם והטביע את צעקותיה, וכל מה שאריה יכלה לחשוב על-אודותיו היה השאלה שהוא שאל אותה. את יודעת מה כלבים עושים לזאבים?