את צעקות הזוועה לא אשכח עד יומי האחרון.
התאומים ברונו וזיקרי, תאומים בני ארבע, נפלו לידיו של המפלצת. הם היו צוענים. אמא שלהם מרגריטה נדדה איתם ברחבי אירופה, מנצלת את יופיה האקזוטי ואת חיוכה המשכר כדי לאסוף נדבות ולפרנס את בעלה האלים והשיכור ואת התאומים, אהבת חייה. הנמרה הצוענית היתה מאושרת כשמנגלה שלף אותה ואת תאומיה משורות הסלקציה. היא ותאומיה זכו למזון סביר. הם לבשו בגדים נקיים. לא גילחו את שער ראשם. אכן מדי פעם לקח מנגלה או עוזרו ניסלי בדיקות דם או דגימות של שערות שאותן שלח לפיענוח לאוניברסיטה במינכן. מנגלה התלוצץ עם מרגריטה והחמיא ליופיה. ואז זה קרה. התאומים החייכנים הונחו על שולחן הניתוחים בבלוק 10. הוא תפר את גב התאומים זה לזה. הוא חיבר את פרקי ידיהם והפך אותם לתאומים סיאמיים. זעקתם עלתה שבעה רקיעים. היא הגיעה לכיסא הכבוד. אבל אף מלאך לא ירד מהשמיים להצילם. מרגריטה זעקה עימם. עיניה יצאו מחוריהן והיא רצה מטורפת ומוכת הלם. אז, ברגע של שפיות, גמלה בה החלטה. היא איפרה בפוך עיניה. סרקה שערה וניגשה אל וילפריד הרוקח. היא עגבה עליו ובלב דואב והרגשת גועל התמסרה לו. בתמורה היא קיבלה את מבוקשה, מורפיום. רגועה ובטוחה בעצמה ניגשה אל משוש חייה והשקתה את התאומים במנה גדושה של מורפיום. זעקתם מרעידת הסיפין נעלמה. הבעת כאב אין סופית כיסתה את פניהם מוכי הסבל כשנפחו את נשמתם. מרגריטה עונתה בחמת זעם ומפלצות בצורת אדם, מנגלה ועוזריו, השחיתו את פניה וגופה ללא הכר. הם רצו לדעת מאין השיגה מורפיום שאיפשר לה לגאול מיסוריהם את ברונו וזיקרי התאומים אהבת חייה. מנגלה רתח מזעם על שקטעו ניסוי שמותח את גבולות הסבל של המין האנושי. שבועת הרופאים שלו לא הטרידה את מנוחתו. צוענים, יהודים וגמדים היו מבחינתו חומר גלם ובשום אופן לא יצורי אנוש. היא סיפרה שוילפריד הוא הספק. עוד באותו יום היא נישלחה למקלחות ומשם למשרפות. וילפריד נחקר ועונה קשות. הוא נורה בראשו. מרגריטה התאחדה עם ילדיה-תאומיה. מבועת ומזועזע רצתי אני צביקה עם העגלה אוסף אשפה, לא מרגיש את הקור החודר מתפלל שאני ואחי זיגי לא נהיה הבאים בתור.
זונדר קומנדו
במתחם הדיי לאגר היו שני בלוקים סגורים בחומות בטון. אין יוצא ואין בא. הכניסה הייתה דרך שער יחיד. בתוך מתחם שמור זה התגוררו הזונדר קומנדו. הזונדר קומנדו היו יהודים בגיל העבודה שנבחרו לתפקיד מזויע. הם הוצבו מדי בוקר למלאכת יומם הנוראה.חלקם הפשיטו את אלה שהגיעו מהרכבות לקראת הסלקציה וההשמדה, חלקם הובלו היישר אל הקרמטוריום, מערך המשרפות המשוכלל. מפעלי 'טופף ובניו' מהעיר ארפורט ממזרח גרמניה, התחייבו לטיב התנורים והודיעו שישלחו מומחים לטפל בכל תקלה בתעשיית יצור האפר מגופות בני אדם שהומתו בסבל רב מהגז ציקלון B. היהודים שנבחרו לשרת בזונדר קומנדו, שמחו בחלקם באופן זמני. יש אומרים שחלק קטן מהם היו משתפי פעולה עם הנאצים והכו ודחפו משפחות שלמות לאחר שהפשיטו אותם נשים, גברים ילדים וזקנים אל המקלחות, שם הומתו כאמור בגז ומשם למשרפות. מרבית הזונדר קומנדו עשו מלאכתם כאילו כפאם שד.
מדי כמה חודשים נשלחו הזונדר קומנדו למקלחות ולמשרפות ומשלוח יהודים חדש מילא את מקומם. כדי שלא ידלוף מידע על תעשיית המוות המשוכללת ביותר בתולדות המין האנושי, היו כאמור הזונדר קומנדו תחומים בבלוק מאובטח. צביקה ואחיו כתאומי מנגלה הורשו להיכנס למתחם עם עגלת פינוי הזבל שלהם. זה הספיק לצביקה ליצור יחסים עם כמה מהם. הם סיפרו מה טיב עבודתם. משלוחי הגופות מהמקלחות הגיעו למשרפה. הם הכניסו את הגופות בזו אחר זו לתנורים. בתום השריפה היו מוציאים את האפר ומסננים כדי לוודא אם נשארו עצמות שלא נשרפו.
אם מצאו עצמות,שברו אותן והאפר הועבר למרחקים והושלך לנהר כדי שלא יישאר זכר. זונדל ינקלשטיין עשה את העבודה הבזויה הזו כאוטומט, כרובוט. עד אשר באחד הימים הגיעה גופתו המעונה של הרב יהודה רבינוביץ ואשתו הרבנית. זונדל שינק תורה מרבו שדיבר גם על כבוד המת, יצא מדעתו ורץ אחוז אמוק לעבר השומרים הגרמנים בקול שנבע מעמקי זעמו וצערו. הם ירו בו למוות וחבריו לזונדר קומנדו שרפו את גופתו יחד עם גופת הרב והרבנית ועם שאר מושמדי עמו ישראל.
יש אומרים שהם יושבים ליד כסא הכבוד, אבל איש לא חזר כדי לספר על כך.
ימים רבים לאחר מכן היו אנשי הזונדר עושים את מלאכתם הנוראה בשקט ובמועקה כבדה. הרשל ויצחוק מהזונדר נתנו לצביקה ולאחיו אוכל ובגדים. באחד הימים צביקה קיבל מגפי אשה. זה קרה בתקופה שצביקה ואחיו עבדו במחנה של הנשים. ביציאה עשו חיפוש וצביקה השורד האולטימטיבי והמתוככם קפץ לשורה השניה שבה כבר חיפשו ובכך נמלט מעונש מלקות ומהחרמת המוצר יקר הערך-מגפי אשה. עברו כמה חודשים והרשל ויצחוק החברים של צביקה נשלחו למשרפות יחד עם הקבוצה שלהם. הגיעה קבוצת זונדר חדשה.
באחד הימים הגיע טרנספורט מהונגריה. המשרפות היו עמוסות בהפיכת גופות לאפר ממשלוחים קודמים.המוח השטני של בני עמלק הגרמנים הארורים, מצא פתרון. אנשי המשלוח מהונגריה אולצו לחפור בור ענק. כשסיימו לשביעות רצון קלגסי האס אס, נפתחה אש ממכונות יריה ואנשים נפלו פנימה מתים, פצועים וחיים.מפלצות האדם הציתו אש וזעקות האימה והכאב נשמעו בכל רחבי המחנות. זעה קרה ופחד עמוק אפפו את שוכני המחנות.
ואז הגיע מעשה גבורה נואש. קבוצה מאנשי הזונדר קומנדו השיגה חומר נפץ, פוצצה משרפה אחת וניסתה להימלט. כולם נורו ונשלחו למשרפות. במקרה אחר הגיעה קבוצה של מוזלמנים בשתי משאיות. בלא דחוי הועברו למקלחות ומשם למשרפות. צביקה ואחיו נכנסו למתחם המשרפות במסגרת עבודתם באיסוף אשפה במחנות השונים. ואז היתה להם ההזדמנות המפוקפקת לראות חלק מגופות המוזלמנים מוכנסות לתנורים לשריפה. באחד הימים תאומים שהכירו את משפחת ויזל סיפרו לצביקה שאביו ודודיו הגיעו ממחנה העבודה לבית החולים. צביקה ידע שמכאן למשרפות הדרך קצרה.
צביקה וזיגי ניסו להתגנב כדי לפגוש את אבא. אבל אז נפתחה לעברם אש תופת שבקושי רב ניצלו ממנה. זה היה ביום שמחת תורה. מאז צביקה שמח בשמחת תורה ואומר קדיש על אביו שעלה למוקד דווקא ביום קדוש זה.
עליזה ברוך
עובדיה אהב מאד את עליזה. שניהם היו עובדי כפיה במפעל חומרי הנפץ אוניון. הוא חיזר אחריה ושלח לה אין ספור פתקי אהבה. הוא הציע לה נשואין. נדמה היה לו שהיא אוהבת אותו. והנה הגיע היום ועליזה הודיעה לו שלא תינשא לו. המום וכואב ניסה עובדיה להבין מדוע. ועליזה התחמקה שוב ושוב. לבסוף התרצתה וסיפרה לו את סיפורה.
בשנת 1943 היא ומשפחתה נשלחו מסלוניקי לאושויץ. הוריה נשלחו למשרפות והיא נשלחה לנסויים בבלוק 10 הידוע לשמצה. מבלוק 10 שלחו אותה לבלוק 30 בבירקנאו. שם עברה שלוש הקרנות. משם לקחו אותה לניתוח. היא השתוללה אבל התגברו עליה והורידו אותה למרתף לביצוע הנתוח. כדי להעניש אותה אילצו אותה לראות סרט על שתיים מחברותיה שעברו ניתוח דומה. לאחר מכן הרדימו אותה וניתחו אותה. כשהתעוררה לאחר 12 שעות גילתה חתך עמוק בבטנה עם 35 תפרים. ד"ר שמואל, גניקולוג יהודי מפורסם, מוין בסלקציה לחיים ונשלח לעבוד בבלוק 10. אשתו וילדיו נשלחו למשרפות. הוא הגיע להחליף לה תחבושות והיא התנפלה עליו על שהוא משתף פעולה עם הנאצים ואשם בצלקת המכוערת בביטנה. הוא ענה לה :
"עליזה, היי חזקה, שמרי על עצמך, יבוא יום ואת תזכרי אותי לטובה ואז עוד תודי לי."
ד"ר שמואל נתפס מנסה לסייע לאסירות ונשלח לכבשנים. בתום הסיפור אמרה עליזה לעובדיה:
"אני אוהבת אותך אהבת נפש אבל לא אתחתן איתך. באושויץ עיקרו אותי באמצעות הקרנות וכריתת שתי השחלות. לעולם לא אוכל ללדת לך ילדים."
ענה לה עובדיה בכאב עצום ובאהבה רבה:
"אני אוהב אותך ולא משנה מה עשו לך באושוויץ. אני רוצה שתהיי אשתי."
עליזה הסכימה בתנאי שיחתום בכתובה על שני סעיפים: אחד, שהוא יודע שלעולם היא לא תוכל ללדת, והשני שיעלו לארץ ישראל. הם עלו ארצה. באחד הימים חשה כאבים עזים בבטנה. בבית חולים בילינסון בישרו לה שהיא בהריון. היא אמרה לרופאים שזה לא ייתכן וסיפרה את סיפור העיקור באושויץ.
ואז היא נזכרה במילותיו של ד"ר שמואל. מסתבר שהוא לא כרת את השחלה השניה.
למשפחת ברוך שני ילדים, שבעה נכדים ושבעה נינים. בשנת 1993 נפטרה עליזה מסרטן.
פרש
אייזיק ורובל היה פרש בצבאו של קיסר אוסטריה. בנו היה אף הוא פרש בצבא הקיסר. אף נכדו שנקרא על שמו היה אמור להיות פרש . יצחק אייזיק ורובל נולד בשנת 1881. אמו הדעתנית סרבה שיהיה פרש. אמנם דרי העיירה הביטו בהערצה על פרשי המשפחה אבל אמו של אייזיק שלחה אותו לפרשוב, מקום מושבו של הגאון הרב משה יהודה אפטר. בגיל 14 התקבל אייזיק לישיבה של הרב. הוא יצק על ידיו
מים שבע שנים תמימות. הרב אייזיק נישא וילד שלושה ילדים. הוא היה מורה, לימד עברית, הכין לבר מצווה והתפרנס בדוחק. הוא מכר ספרים יקרים כדי לאפשר לשניים מילדיו לעלות ארצה. הוא חיכה לסרטיפיקט כדי שהוא ומשפחתו יעלו לישראל. המלחמה הקדימה את הסרטיפיקט. ביום שבת קודש תפסו אותו הקלגסים הגרמנים. תלמידו משה מרטין ספט הגיע לקבל שיעור בר מצווה. הרב אייזיק זעק בעברית :
"ברח, נערי, ברח."
מרחוק ראה מרטין את ההתעללות ואת הירי ששם קץ לרב אייזיק ורובל. מפלצות האדם אילצו אותו לרכוב על יהודי אחר ששימש כסוס. בתמונה רואים את הרב אייזיק עושה תנועה בידיו של עצירת סוס דוהר. מסביב עומדים הגרמנים צוחקים למושפלים. השמיים לא נפלו. אש לא ירדה. מלאכי השרת לא דיברו עם היושב במרומים, וכך סיים את חייו הרב יצחק אייזיק ורובל גדול בתורה, עבד נאמן לאלוקי ישראל ואביו של פרופסור צבי אנקורי שעלה ארצה וניצל. אבותיו היו פרשים גאים. הוא סיים את חייו כפרש מושפל. יהי זכרו ברוך.
מקור : סרטון ביוטיוב. צביקה שוורצמן,פרופסור צבי אנקורי
הרב מלצר
הרב צבי הרשל מלצר, עמד עטוף בטליתו בערב יום הכפורים. מתחת לטלית הסתתר נכדו שמעון. הרב מלצר פתח בתפילת כל נדרי. הקהל בבית הכנסת היה מרותק מעצמת הקול והכוונה. שמעון הקטן מתחת לטלית, ביקש שאלוהים ישמור על עם ישראל. הגיעה שנת 1934, שמעון הקטן ומשפחתו עמדו בתחנת הרכבת.
הם עמדו לעלות לארץ ישראל. סבא צבי הרשל חיבק את שמעון הקטן. הוא לא הכביר במילים. הוא רק ביקש:
"שמעון, תשאר יהודי."
מספר שנים לאחר מכן הגיעו כוחות הרשע הגרמניים לעיירה וישנייבה. כל בני הקהילה –אלפיים ושישים במספר, קשישים, נשים וטף הובלו כצאן לעבר בית הכנסת. מבנה בית הכנסת היה עשוי מעץ. בראשם צעד הרב צבי הרשל מלצר. יהודי העירה נדחסו לתוך בית הכנסת. אז התחיל הטבח. ירו בהם. הציתו את בית הכנסת ומי שלא מת מהירי, נשרף חיים. צעקתם עלתה השמימה, אבל שום נס לא קרה. הנאצים ועוזריהם שדדו את רכוש הנרצחים ובעוד עשן עולה משריפת היהודים וספרי הקודש, השמיים לא הזילו דמעה. שמעון הקטן היה למנהיג מוערך ונשיא מדינת ישראל. שמעון פרס נכדו של הרב צבי הרשל אחראי גם למה שיש כיום בדימונה. תעודת הבטוח של עם ישראל נגד הרוצים להשמידה.
מקור : ראיון של שי פירון עם שמעון פרס בערוץ 7.
