מסעותי עם פנקס

נפילת הצבר הראשון

אוקטובר 1977
...........................................
אין שעה יפה יותר להרהור במשה דיין מאשר יום הכיפורים. עיתוני יום הכיפורים מלאים בעמודים החיצוניים בתהילתו של דיין - איך הרשים את וושינגטון ואיך לחץ ידיים ואכל ארוחת ערב וניהל מסעות מסתוריים ממלון למלון. העמודים הפנימיים מספרים על משה דיין אחר, זה של מלחמת יום הכיפורים.
ובאמת, מתקבל הרושם שאלה שני אנשים. הגאון הנערץ של העמוד החיצוני איננו יכול להיות בשום פנים המחדל הנורא של העמוד הפנימי.
ראיתי את דיין ימים ספורים קודם לכן, בכנס תומכיו בכפר המכביה. באורח מוזר שמרו פניו על סוד קסמם, שאיננו עומד על הרטייה השחורה בלבד, אלא על הקווים העגולים והישרים, ללא עיקום וקמט, של אדם צעיר, בעל חן של נער. בגיל 63 נראה דיין רענן מפוליטיקאים שעדיין לא הגיעו לגילו, כמו יגאל אלון, שמעון פרס, אבא אבן. כשם שאותות הזמן כמעט אינם ניכרים בו, לא ניכרים גם מחדלים ופרשיות מן העבר ובידודו הפוליטי היום, שהומחש בדרך בוטה כל כך בעליבותו של הכנס.
תענוג לשמוע את דיין נואם בעברית. השפה המתנגנת בפיו היא ארץ ישראל האהובה, זו של דור הצברים הראשון, צחה, בהירה, מושתתת על היגיון שווה לכל נפש ונטולת מליצות. דיין יודע לדבר ויודע לכתוב. אפילו הנאום הזה, המתארך יתר על המידה וסותר לפרקים את עצמו, משובב נפש כאשר משווים אותו לנאומים הבאים אחריו.
כשם שדיין מיטיב לנאום בעברית כך הוא מאכזב את שומעיו באנגלית. נכחתי ברבות מהופעותיו של דיין בארצות הברית בשנים האחרונות, תחילה כשר הביטחון ואחר כך כחבר כנסת, המבקש לעצמו פרנסה מהופעות לפני יהודים, וראיתי דיין אחר. בסמוקינג שחור, בחולצת מלמלה ובעניבת פרפר נראה דיין מצועצע מדי ובלתי נינוח. עושר השפה ובהירות הביטוי הולכים לאיבוד באנגלית, ולעתים נוצר הרושם, שקורה לדיין מה שקורה לרבים שבשבילם האנגלית היא שפה נרכשת: הוא אומר מה שידע לנסח, לא מה שרצה לומר. היהודים נהגו לשלם לאמרגנו של דיין אלפי דולרים להופעה על אף הנאומים שלו, לא בגללם. את דיין באו לראות בגלל הסמל. הרטייה השחורה המחישה להם יותר מכל נאום את ישראל החדשה, עטורת הגבורה, גאוות העם היהודי.
מאז עליית הליכוד לשלטון כבש את ישראל ואת יהדות הגולה סגנון רֶטורי אחר, הנישא על גבי כשרון הנאום של מנחם בגין. בסגנונו, בתנועותיו, במליצותיו, בגין הוא כל מה שהתרגלנו לקרוא לו "גלות". להצדקת טיעוניו הוא מגייס מכל הבא ליד, מאלוהי ישראל דרך אברהם יצחק ויעקב ועד לשואה. בעיקר השואה. ההגזמה - למשל, היטלר וערפאת חד הם - היא חלק מהטכניקה שלו. סגנון בגין חוגג עכשיו בישראל, ומן הסתם ישפיע על פוליטיקאים קטנים יותר שיבואו אחריו. הצבּריוּת בפוליטיקה מתה, או, לפחות, פרשה זמנית לאחת האנדרטאות לזכר הפלמ"ח. יש משהו אירוני בכך, שדווקא עכשיו זכה דיין לתחייה פוליטית מחודשת. ומידי מי.

הבחירות ב-1965 היו הראשונות שבהן יכולתי להצביע. אלה היו הבחירות שעמדו בסימן פרשת לבון ופרישת בן גוריון וקבוצתו ממפא"י. המאבק על "הפרשה" נראה בעיני מפוקפק וחסר פשר, כפי שנראה, נדמה לי, בעיני רוב הבוחרים. בן גוריון נחשב למי שיצא מגדרו. אף על פי כן, הצבעתי בסופו של דבר בעד רפ"י. המניע היה משה דיין.
דיין היה בעיני באותה תקופה סמל העתיד המזהיר של מדינת ישראל. הוא דיבר בשפתי, מה שאי אפשר היה לומר על רוב הפוליטיקאים האחרים. בשעה שהם התווכחו בלהט על פרשיות היסטוריות, הוא עמד על במת קולנוע "חן" בתל אביב, באסיפה של ערב בחירות, ודיבר על המצע הכלכלי האישי שלו (באותה תקופה התעניין בכלכלה ודיבר על רפורמות טכנוקרטיות בנוסח דומה לד"ש היום). לקבוצה שניסתה לפוצץ את האסיפה בקריאות ביניים על "הפרשה" הוא הציע לשכור את קולנוע "אסתר" הסמוך. העוז לסלק הצִדה כל מה שלא נוח לו לדבר עליו נראה אז בעיני כמפגן חינני של חוצפה צברית וכהוכחה לאופי חזק. ומצא חן בעיני מה שהפך לימים לטרגדיה - יכולתו של דיין להינתק מהעבר. מכל עבר.

הזדמן לי לחשוף את פרשת הסילוק הברוטלי, הבלתי חוקי, של הבדווים מפתחת רפיח. דיין התחמק מאחריות. "אינני עומד עם משקפת על גג משרד הביטחון לבדוק כל עבירה בצה"ל," אמר, אך סירב לתת לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון גיבוי מלא (גולדה עשתה זאת במקום דיין).
בשיא הפרשה הזמין אותי שרון לפגישה בלשכתו בבאר שבע. באותה פגישה הִרבּה שרון לדבר על דיין. "ככל שתפקידו של קצין בכיר יותר, כך קשה יותר לדעת אם הוא נכשל בתפקידו", אמר שרון. "דיין נכשל בכל תפקידי הפיקוד הנמוכים, מ"פ ומג"ד ומח"ט וכו'. כאשר התקדם לתפקידים בכירים יותר, היה קשה יותר לתפוס אותו."
שרון סיפר איך בתקופת פעולות התגמול, כאשר דיין היה רמטכ"ל, שלח אותו הביתה לאחר פעולה שהצליחה, אבל נעלם והשאיר אותו לבדו מול הממשלה וועדת החוץ והביטחון כאשר הפעולה לא עלתה יפה. עוד טען שרון, שדיין הוא מפקד חסר אחריות, ושהוא נוטה לתת פקודות בעל פה, ללא עדים, כדי להתנער מהן אחר כך במקרה של כישלון. הדברים נאמרו ארבע שנים לפני מלחמת יום הכיפורים.

כמו שקורה לעתים קרובות בפוליטיקה, תקופת הזוהר של דיין אחר הניצחון במלחמת ששת הימים נשאה בחובה את זרעי ההידרדרות שלו. למחרת המלחמה סבל דיין מאותו שיתוק שלקה בו במלחמת יום הכיפורים, בהבדל אחד: ב 1973 הממה אותו הרגשת התבוסה; ב 1967 המם אותו הניצחון.
בהנחה שישראל תיסוג תוך ימים מהשטחים הורה למחוק מעל פני האדמה כפרים באזור לטרון ואת העיר קלקיליה. בעוד יגאל אלון טורח על תוכנית ישראלית להסדר אמר דיין שהוא מחכה לטלפון.
פולחן דיין היה הגרוע מכל הפולחנים הפוליטיים שידענו, גרוע מפולחן בן גוריון וגרוע מפולחן בגין. שני האחרים סיפקו, מלבד כריזמה, לפחות מראית עין של השקפת עולם ונכונות להיאבק עליה. מחוץ לפעילותם הפוליטית לא דבק רבב בשני האישים האלה. דיין לעומתם לא סיפק למעריציו השקפה להיאחז בה. כאשר לדיין היתה דעה בנושא מסוים - ורעיונות מקוריים מעולם לא חסרו לו - הוא נאבק עליה עד סף לשכתו של ראש הממשלה; שם היה בדרך כלל לא "הילד הנורא" שתואר על ידי העיתונאים שלו, אלא "ילד טוב ירושלים". בפיו הפך תפקיד ראש הממשלה לסמכות אפיפיורית שאין להתווכח עימה.
והוא הבין את "פולחן דיין" כרישיון לעשות ככל העולה על רוחו. חייו נגדשו תאווֹת שמימושן היה מפיל אנשי ציבור אחרים. הוא העסיק את צה"ל בהרפתקאותיו הארכיאולוגיות וחינך אגב כך דור שלם של גנרלים שחיקו את מעשיו. הוא שילם דמי שתיקה לנערה שעימה הסתבך ביחסים אינטימיים והפעיל את קשריו כדי להוציא מבית הסוהר את קרוב משפחתה. בתקופת שירותו כשר הביטחון מכר ראיונות לעיתונות הזרה בכסף, מכר עתיקות עטופות באוטוגרפים בכסף, שלא לדבר על הרצאות בכסף.
מדוע מתאווה כל כך דיין לכסף?

דיין הוא מסימני כוחה של ממשלת בגין ומסימני חולשתה. מינויו לשר החוץ היה תרגיל פוליטי מזהיר. הוא שיפר במשהו את מעמדה של הממשלה גם בעולם הערבי וגם בארצות הברית וסיפק לבגין שר בכיר שתלוי לחלוטין בחסדיו ונוהג בהתאם לכך. בתנאים הבלתי אפשריים שמכתיבה האידאולוגיה של "חרות", כישרונותיו הדיפלומטיים של דיין מגדילים את הסיכוי לדחות במשהו את רוע הגזירה. הוא יודע "לשחק אותה".
בין האנשים המעורבים בפוליטיקה הישראלית אין רבים המצליחים לקיים יחס רציונלי לדיין. כמו עליותיו ונפילותיו של ריצ'ארד ניקסון בארצות הברית, גם עליותיו ונפילותיו של דיין הטביעו חותמן על דור שלם של פוליטיקאים ובוחרים. כמו ניקסון יצר דיין משקע אמוציונלי עז - איש איש ואהבת (או שנאת) דיין שלו.
דיין היה, או לפחות נחשב, אחד מחלוצי דור נפילים חדש בארץ, דור צברים שעברו את המסלול ההכרחי של בית ספר חקלאי, שירות ביטחוני במחתרת, לחימה ופיקוד בצה"ל. גם דור האבות, שטיפח בשקידה רבה כל כך את דמות הצבר, וגם אנשים צעירים ותמימים כמו אלה שראו בשנות השישים בדיין את מנהיג העתיד, ייחסו לדיין ולבני דורו יותר ממה שהיה בהם.
דיין היה הסנונית הראשונה שבישרה את עליית דור הצברים לשלטון. בין 1967 ל 1973 נשף למעשה בעורפה של ראשות הממשלה. אחר כך היה הבולט בבני דורו שניסו, בניגוד לרוב מנהיגי הדור הקודם, לקיים בידם גם את תאוות הבצע וגם את תאוות השלטון. הוא נותר עם חצי תאוותו בידו: שר חוץ בממשלתו של אחר.