באיזה יום אני רץ על הטיילת וככה, תוך כדי נשימות עמוקות, אני חושב לעצמי...
בגיל שלי, שהוא כבר לא פשוט ולא מי יודע מה אלסטי, אין לי חשק ואין לי יותר כוח לנהל דיאלוג עם לקוחות שלא מאמינים במה שאני מאמין. הם בטוח נהדרים וחכמים וצודקים, אבל לי כבר אין סבלנות וכוח להצדיק אותם.
פתאום, כמו ברק ששובר את השמים, אני מרים טלפון ליעל המזכירה ואומר לה, ברור וחד ובקול גדול מאוד: "באחד בינואר אנחנו סוגרים את החברה."
את עיקר החיים הנחתי במקום שכל הזמן היה צריך להצטיין בו, שצריך היה לדעת בו הכל, שצריך היה לִרצות בו על כל צעד ושעל, שצריך היה להיות בו יצירתי והגותי ופרקטי, שהיה צריך להיות בו גם נותן שירותים וגם לוקח אותם. מתחם שהיה צריך לייצר בו סיבות טובות למכור וסיבות עוד יותר טובות לקנות. מתחם תובעני וחסר פשרות.
שום אות ושום מלה ושום רפליקה שכתובה פה היא לא תורה שנכתבה על שום הר. הכל, או כמעט הכל נכתב ממה שעברתי, ממה שהבנתי וממה שעשיתי.
עם הזמן הבנתי שאם אני פוזיטיבי ולא בא לעשות מהפכות, ואם אני מקשיב הקשבה תלמודית, זה עוזר לי להביא את עצמי למקום שבו החיים משובחים יותר.
למדתי בכל השנים האלה שאין כישלונות של משברים, יש רק תוצאות. ואין טרגדיות של ממש, יש רק לקחים. למדתי שהלקוחות הכי לא-מרוצים שלי הם מקור ההשכלה הגדול ביותר של העסק שלי.
והדבר הכי חשוב שלמדתי, לכל החיים –
שהכל, אבל הכל, זה עניין של פרופורציות.
אולי פה ושם תיתקלו במלים או במשפטים שכבר שמעתם.
זה – כי גם אני אולי שמעתי... לשמוע, להקשיב, פירושו לנַצח.
