נחיתה קשה
"בשביל להיות חולה צריך להיות בריא"
(בת שבע חדד ז"ל)
הייתי צריך לגשת לרופאה.
הגעתי לבניין הגבוה והחניתי את המכונית בחנייה המיועדת לנכים, משום שלא מצאתי מקום חנייה רגיל והגוף שלי היה חלש. הוצאתי את תו הנכה ושמתי על החלון, נכנסתי למעלית ולחצתי על הקומה השביעית, בה נמצאים המרפאה ותאגיד המים. המעלית החלה לטפס ונעצרה בקומה השנייה, קומתם של כמה משרדי עירייה אחרים. הדלת נפתחה וגבר מזיע כבן חמישים נכנס בדריכות, נראה שעברה עליו חוויה לא נעימה.
המעלית המשיכה לטפס ולפתע אמר האיש בקול: "זה המקום הכי מגעיל בעולם."
כולם הסתכלו עליו, אך היה ברור שהם עסוקים בענייניהם וחושבים: 'עוד שנייה אנחנו בחוץ, למי יש כוח לדבר?' ופתאום, אני לא בטוח מאיפה זה בא, אולי מהרצון לעודד אותו, אמרתי: "אתה חושב שזה המקום הכי לא כיף בעולם? להיות בבית חולים, מחובר לכימותרפיה, שמונה שעות ברציפות - זה המקום הכי לא כיף בעולם. אתה צריך לומר תודה על החיים שלך."
הוא לא הבין מאיפה נחַתּי עליו. ברגע שהדלת נפתחה הוא יצא מהמעלית בבהלה, נתקל בה, מלמל ואמר: "תהיה בריא, הגזמת עם ההשוואה."
כשסיימתי את הטיפול אצל הרופאה ירדתי לחנייה. התקרבתי לעבר המכונית שלי והבחנתי, בצמוד לו, ברכב מסחרי גדול ומרשים. מהדלת הצדדית יצאה מעלית מיוחדת ועליה אישה על כיסא גלגלים. המעלית נגעה בעדינות באספלט החניון וכיסא הגלגלים נע קדימה. הסתכלתי על האישה, שרק היד שלה לא נפגעה, ומאפשרת לה להנחות את המוט המכוון של הכיסא. היא חלפה בנסיעה על פניי, כמו אומרת: "אתה חושב ששמונה שעות של כימותרפיה זה הכי לא כיף בעולם? גם שמונה השעות האלה נגמרות, אני ככה כל הזמן, ללא הפסקה. אתה צריך לומר תודה על החיים שלך."
באותו יום הבנתי שלכל אחד הקושי שלו, כל אדם ומדד האושר שלו. בעצם, כל אחד מקבל ניסיון, איזשהו שיעור.
אני חושב שצריך לעבוד עם האתגר, להיות חלק ממנו ולא להתנגד לו. כמו מערבולת - לתת לה לחלוף, ואסור להילחם בה כי אתה תפסיד. אותה אישה גיבורה עודדה אותי ונתנה לי כוחות רק מלהסתכל עליה, והבנתי שאסור לי לוותר לעצמי. שצריך לעשות את המקסימום. מותר להרגיש עצוב ומתוסכל, הכול במידה.
"השמחה תחיךָ, העולם לפניך"
שמתי לב, כשהייתי בבדיקות ובטיפולים ודיברתי עם מטופלים אחרים, שסיפרו לי מה שהם עוברים וכיצד הם מרגישים, שאני לא לבד. במיוחד כששמעתי סיפורי הצלחה של אנשים שחלו והבריאו, זה הכי מעודד ונותן כוח להמשיך. לא כל אחד מדבר על זה ובטח שלא כותב או מפרסם את הנושא.
אימא ואבא שלי, שניהם, חלו בסרטן כשהייתי בגיל ההתבגרות. הם לא דיברו יותר מדי ולא שיתפו אותנו ברגשות שלהם, וכשחליתי בעצמי לא ידעתי מה הולך להיות. רק זכרתי שבתקופת מחלתם של הוריי הצחקתי ועודדתי אותם כל הזמן.
הדברים שכתבתי כל כך אישיים. כל סיפור נחצב מהלב.
יחד עם זאת, החלטתי שאני מוכרח להוציא אותם לאור - מפני שאם משפחה אחת תרגיש, בזכות הספר הזה, שיש תקווה וסיבה להמשיך בחיים ולא להישבר - אני אהיה הכי מרוצה בעולם, ואדע שלא כתבתי את הספר הזה לחינם.
"וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (מסכת סנהדרין, ד, ה).
קו דק מבדיל בין כאב לצחוק, לעתים בטרגדיה יש קצת קומדיה. ההומור והשמחה הם מתנה נפלאה שכדאי לדעת להשתמש בה, קצת מן השמחה יכולה לעשות פלאים, להשקיט את העצבות ולרומם את הנפש בשעת משבר.
נכון, לא כל הזמן ניתן לשמוח, אך צריך להיות כמו עץ בסופה חזקה, ניתן להתכופף אך לא להישבר, חשוב לדעת לחזור לעצמנו.
תיהנו,
נריה.
