פתאום ביחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתאום ביחד
הוספה למועדפים

פתאום ביחד

עוד על הספר

תקציר

ליאו זיקוס אמור לחגוג משום שהשיג לעצמו ארוסה נוחה ביותר, אך אין בו שום התרגשות. במקום זה, דווקא יופייה של גרייס דונובן הזרה מסעיר את דמו. אז הוא מחליט לצאת ללילה אחד אחרון של חופש…
 
אך הלילה הזה משבש את תוכניותיו. כעת הוא חייב להיפרד מארוסתו ולהתחתן עם גרייס. היא אולי מסרבת להתחתן עם גבר שהיא כמעט לא מכירה, אך ליאו לא יתחמק מחובותיו! והוא התברך בעושר והשפעה שיעזרו לו לשכנע את גרייס מה הדבר הנכון לעשות…

פרק ראשון

1

 
"אה, כן, אני צריך לציין שבשבוע שעבר נתקלתי בחמך לעתיד, רודאס," אמר אנטולי זיקוס לקראת סופה של שיחת הטלפון שלו עם בנו, שמטרתה היתה לטפוח לליאו על השכם. "הוא קצת לחוץ בנוגע למועד שבו תקבעו... סוף-סוף... תאריך לחתונה. עברו שלוש שנים, ליאו. מתי אתה מתכנן להתחתן עם מרינה?"
 
"היא נפגשת איתי היום לארוחת צהריים," הודה ליאו בבדיחות קלה מבלי להיות מוטרד מהביקורתיות המרומזת בקולו העמוק של אביו. "אף אחד מאיתנו לא להוט לרוץ לכנסייה."
 
"אחרי שלוש שנים, תאמין לי, אף אחד לא יאשים אתכם בלהיטות," אמר אנטולי ביובש. "אתה בטוח שאתה רוצה להתחתן עם הנערה?"
 
ליאו זיקוס קימט את מצחו, וגבותיו השחורות, הישרות, התרוממו בהפתעה. "ברור שכן – "
 
"כלומר, זה לא שאתה  זקוק לקורוס אלקטרוניקס בימים אלה."
 
ליאו התאבן. "זה לא עניין של הזדקקות. זה עניין של שכל ישר. מרינה תהיה רעיה מושלמת בשבילי."
 
"אין דבר כזה רעיה מושלמת, ליאו."
 
ליאו חשב על אמו המנוחה שעליה התאבל קשות וחשק בתקיפות את פיו החושני הרחב מחשש שיאמר משהו שעליו יתחרט, משהו שיהרוס את מערכת היחסים הקרובה שביסס מאז עם אביו. אדם חכם לא נזכר כל הזמן בעבר שמוטב לשכוח אותו, הזכיר לעצמו בקשיחות, וילדותו של ליאו בבית אומלל ובעייתי מאוד בהחלט השתייכה לקטגוריה זו.
 
מעברו האחר של הקו הדומם השמיע אנטולי קול תסכול רך. "אני רוצה שתהיה מאושר בנישואיך," הודה בכבדות.
 
"אני אהיה," אמר ליאו לאביו בביטחון עילאי וסיים את השיחה בחיוך.
 
החיים היו טובים, למעשה החיים היו טובים  מאוד, הרהר ליאו כשחיוך איטי על פניו הרזות והנאות שנשים רבות התקשו לעמוד בפניהן. רק הבוקר הוא סגר עסקה שהעשירה אותו במיליונים, וזו הסיבה שאביו התקשר. אביו צדק למדי בהנחתו שליאו לא היה צריך להתחתן עם מרינה רק כדי לרשת את חברת האלקטרוניקה של אביה כנדוניה. מצד שני, ליאו מעולם לא רצה להתחתן עם מרינה בגלל כספה.
 
בגיל שמונה-עשרה, כחייל ששוחרר מהמלחמה האומללה בין הוריו חסרי ההתאמה, ליאו ערך רשימה של כל התכונות הרצויות באשתו לעתיד. מרינה קורוס ענתה על כל אחת מהדרישות. היא היתה עשירה, יפהפייה ואינטליגנטית וכן תוצר של אותו חינוך אקסקלוסיבי שקיבל בעצמו. היה להם הרבה במשותף אך הם לא היו מאוהבים או רכושניים זה כלפי זה. יעדים כמו הרמוניה ומעשיות יאירו את עתידם המשותף במקום תשוקה מסוכנת וסערות רגשיות איומות. עם מרינה, שהיתה אישה צעירה שליאו פגש לראשונה בפעוטון, לא יהיו שום הפתעות מכוערות לאורך הדרך.
 
זה היה נסלח מבחינתו להרגיש קצת שביעות רצון עצמית, חשב ליאו כשהלימוזינה שלו הורידה אותו במרינה שבריוויירה הצרפתית, שם חיכתה היאכטה שלו. בתחושת סיפוק שקטה הוא עלה על סיפונה של הלניק ליידי, אחת מהיאכטות הגדולות בעולם. הוא הרוויח את המיליארד הראשון שלו עד גיל עשרים וחמש, וחמש שנים לאחר מכן הוא נהנה מהחיים יותר מאי פעם, אך במקביל וידא שלמרות שגשוגו באווירה האכזרית של עולם העסקים, הוא עדיין לוקח לו פסק זמן להתאוששות אחרי שעבד שמונה-עשרה שעות ביום במשך שבועות ברציפות.
 
"טוב שהצטרפת אלינו שוב על הסיפון, אדוני," אמר הקפטן האנגלי שלו. "מיס קורוס מחכה לך בסלון."
 
מרינה התבוננה בציור שהוא רכש לאחרונה. ארוסתו, שהיתה ברונטית דקיקה וגבוהה שניחנה באלגנטיות מולדת מעוררת התפעלות, הסתובבה כדי לקבל את פניו בחיוך.
 
"הופתעתי לקבל את המסרון שלך," הודה ליאו כשנשק לה קלות על הלחי בברכה. "מה את עושה כאן?"
 
"אני בדרך לסוף שבוע בכפר עם חברים," הבהירה מרינה. "חשבתי שהגיע הזמן להיפגש ולדבר. הבנתי שאבי זרק לך רמזים על חתונה..."
 
"החדשות מתפשטות מהר," העיר ליאו באירוניה. "מסתבר שאביך מתחיל לאבד קצת סבלנות."
 
מרינה עיקמה את אפה וחצתה בנחת את החדר המרווח. "יש לו סיבות. אני צריכה להודות שלא הייתי דיסקרטית כל-כך לאחרונה," העירה במשיכת כתף מרושלת של חולצת המשי שלה.
 
"באיזה מובן?" דובב אותה ליאו.
 
"חשבתי שהסכמנו שעד החתונה לא נהיה חייבים זה לזה הסברים," הזכירה לו מרינה בנזיפה.
 
"אולי הסכמנו לשמור על עצמאות עד שהנישואים יכפו עלינו להתמסד," הסכים ליאו, "אבל בתור ארוסך, אני חושב שיש לי זכות לדעת למה את מתכוונת ב'לא דיסקרטית'."
 
מרינה העיפה בו מבט כעוס רושף. "אויש, ליאו, אל תהיה מעייף! זה לא שאכפת לך. זה לא שאתה אוהב אותי או משהו כזה!"
 
ליאו שתק מפני שלמד זה מכבר שהקשבה היא הדרך הכי טובה להרגיע את מזגה החם של מרינה ולדובב אותה לדבר.
 
"אוף, בסדר!" סיננה מרינה בחוסר חן והשליכה את צעיף המשי שלה על ספה יוקרתית במחווה זעופה. "ניהלתי רומן לוהט... והיו קצת דיבורים, דבר שעליו אני מצטערת מאוד, אבל, באמת, איך אני אמורה למנוע מאנשים לרכל עלי?"
 
כתפיו הרחבות התיישרו מתחת לז'קט המחויט למשעי שלו. "כמה לוהט זה לוהט?" שאל בנועם.
 
מרינה גלגלה עיניים ופרצה בצחוק. "אין לך גרגר של קנאה בגוף, נכון?"
 
"לא, אבל אני עדיין רוצה לדעת מה עצבן את אבא שלך עד כדי כך שהוא רצה שנקבע מיד תאריך לחתונה."
 
מרינה עשתה פרצוף. "טוב, אם אתה מוכרח לדעת, המאהב שלי הוא גבר נשוי..."
 
מבנה העצמות המסותת המדהים של ליאו נמתח במידה מזערית, ועיניו הכהות מאוד, שעליהן הצלו ריסים שחורים, סמיכים, הצטמצמו. הוא היה מופתע ומאוכזב ממנה. ניאוף היה פסול מבחינת ליאו, והוא עשה טעות גורלית כשהניח שמרינה שותפה לאותה השקפה מוסרית. כילד הוא התמודד עם ההשלכות של הרומן המתמשך של אביו על פני שנים רבות מכדי להתייחס בסלחנות ליחסים מחוץ לנישואים. זו היתה ההגבלה היחידה שהציב לעצמו בתחום הסקס: הוא לעולם לא ייכנס לקשר עם אישה נשואה.
 
"אויש, למען השם, ליאו!" נזפה בו מרינה, פניה מסמיקות כעת בהתגוננות כעוסה לנוכח שתיקתו המסגירה. "הדברים האלה תמיד דועכים – אתה יודע את זה בדיוק כמוני!"
 
"אני לא אעמיד פנים שאני מצדד בזה. חוץ מזה, סיבוך כזה יפגע בשמך הטוב... ולכן גם בשמי," גער בה ליאו בקרירות.
 
"יכולתי להגיד את זה על הרקדנית הארוטית שאיתה שייטת סביב אגן הים התיכון בקיץ שעבר. אתה לא יכול לטעון שהפרחה הקטנה ההיא הוסיפה זוהר לתדמית המתוחכמת שלך!" העירה מרינה בחדות.
 
כצפוי, ליאו אפילו לא התכווץ, אבל היא הסמיקה במבוכה מהמבט שהוא שלח אליה. מצד שני, רק דברים בודדים הוציאו את ליאו זיקוס משלוותו הנפשית, וסקס קבוע היה חשוב לו כמו ארוחות מסודרות וספורט ואכן לא דורג אצלו גבוה יותר מאף אחד מהדברים הללו. הוא היה אדם הגיוני מאוד והוא לא ראה לנכון להצטדק בפני מרינה כשהוא והיא טרם נכנסו יחד למיטה. עצם העובדה ששניהם בחרו לשמור על הזכות לבלות עם מאהבים אחרים במהלך אירוסיהם הארוכים, שכנעה אותם שיהיה הרבה יותר פשוט לשמור את הסקס לתקופת נישואיהם.
 
אין דבר כזה רעיה מושלמת, אמר אביו רק לפני כשעה, אך ליאו לא ציפה להיתקל בהוכחה מוחלטת להצהרה זו במהירות כה רבה. דעתו החיובית על מרינה נפגעה משום שניכר היה שהיא לא מצאה שום טעם לפגם בהחלטתה לשכב עם בעלה של אישה אחרת. האם השקפותיו שלו נעשו כה ארכאיות, כה מופרכות? האם הוא מאפשר לחוויות ילדותו להשפיע מדי על שיקול דעתו כמבוגר? הוא ידע שיש לו חברים שמנהלים רומנים מחוץ למסגרת הנישואים, אך הוא לעולם לא יתייחס בסלחנות להתנהגות כזאת אצל מישהו קרוב אליו או בתוך ביתו שלו.
 
"אני מצטערת, אבל אבא כבר נתן לי על הראש. הוא לא מוכן לפרוש ולתת לך לתפוס פיקוד עדיין, אבל הוא מת מפחד שאני אבריח אותך," הודתה מרינה בצער. "כמו שאני מניחה שעשיתי עם אחיך – "
 
ליאו נדרך משום שלא אהב לשמוע את התזכורת לכך שעד היום, הפגם היחידי אצל מרינה מבחינתו היה שפעם היה לה סטוץ מוטעה עם אחיו-למחצה הצעיר שהוא תיעב. ליאו גם לא שכח שיחסו של בסטיאן למרינה היה מחפיר אחרי הסטוץ, כי מעל הכול, מרינה היתה חברתו הכי טובה של ליאו והוא תמיד סמך עליה ללא עוררין.
 
"אולי אנחנו צריכים לקבוע תאריך לחתונה כדי שכולם יירגעו," הציעה הברונטית באירוניה. "אני אולי רק בת עשרים ותשע, אבל אבא כבר מתחיל לפחד שאנחנו מזדקנים מכדי להעניק לו את הנכדים שהוא רוצה."
 
ליאו קימט מצחו והתקשה לכבוש את רתיעתו כשהיא הזכירה את עניין הילדים. הוא עדיין לא הרגיש בשל להפוך לאב. הורות חייבה בגרות וחוסר אנוכיות שהוא היה משוכנע שטרם רכש.
 
"מה דעתך להתכוונן על חתונה באוקטובר?" הציעה מרינה בקרירות שרמזה שאין לה שום מושג לגבי אי-השקט שלו. "אני לא איזו כלה מהגיהנום, וכך יהיו לי שלושה חודשים לדאוג להכנות. אני חושבת על אירוע בוהו קליל בלונדון בהשתתפות בני משפחה וחברים קרובים בלבד."
 
הם אכלו צהריים על הסיפון והתעדכנו בחדשות על חברים משותפים. הארוחה היתה מתורבתת מאוד ושום מילת כעס לא נאמרה. אחרי שמרינה עזבה, ליאו עודד את עצמו שהוא לא יצא מכליו. עם זאת, אף שהוא הסכים על התאריך לחתונה, אי-שביעות הרצון העזה שלו לא הרפתה ממנו. גרוע מכך, תגובה זו היתה מלווה בתחושה בלתי צפויה עוד יותר, כי פתאום נדהם ליאו להיווכח שבעצם הוא מרגיש... לכוד.
 
 
 
"שטויות, גרייס. ברור שתיסעי לטורקיה עם ג'נה," שיסעה דלה דונובן, דודתה של גרייס, את מחאות אחייניתה בדרכה הבוטה והשתלטנית הרגילה. "חופשה בחינם? אף אדם שפוי בדעתו לא היה מסרב לזה!"
 
גרייס השקיפה בקיפאון על הגינה היפה שמאחורי ביתם האיתן של דודה ודודתה בצפון לונדון. מחשבותיה היו כמרקחה משום שהיא ניסתה לאלתר במהירות תירוץ מנומס כדי להתחמק מהצ'ופר-כביכול של חופשה עם בת-דודתה.
 
"כלומר, סיימת כבר את כל הבחינות המטופשות שלך, נכון?" התערבה בת-דודתה, ג'נה, מספת העור שבחדר הקרוב למטבח, שם ישבה גרייס עם אמה של ג'נה. האם והבת היו דומות מאוד, שתיהן בלונדיניות גבוהות ודקיקות שהיוו ניגוד חד לגרייס, שהיתה קטנה ומעוגלת עם רעמת שיער אש אדמוני ונמשים.
 
"כן, אבל – " בעיניים ירוקות חיוורות ומוטרדות, גרייס כבשה את ההודאה שהיא תכננה לעבוד כל שעה פנויה אפשרית בבר מקומי כדי לחסוך קצת לפני חזרתה לאוניברסיטה בסוף הקיץ. כל התייחסות גלויה לצורך שלה בתמיכה כספית תמיד התקבלה בעין עקומה אצל דודתה ונחשבה לחוסר נימוס. מצד שני, אף שדודתה היתה עורכת-דין נמרצת ודודה היה מנהל בכיר שהרוויח יפה, גרייס קיבלה תמיד כסף רק כשעבדה עבורו. מגיל צעיר מאוד היתה גרייס מודעת להבדלים הרבים בין המעמד שלה למעמד של ג'נה בתוך אותו בית.
 
ג'נה קיבלה דמי כיס בעוד שגרייס קיבלה רשימה של מטלות בית שיש לבצע. בגיל עשר הוסבר לה שהיא לא בתם האמיתית, שלעולם לא תירש דבר מדודתה ומדודה ושהיא תצטרך להסתדר בכוחות עצמה בחייה כבוגרת. לפיכך, ג'נה למדה בבית-ספר שהלימודים בו היו כרוכים בתשלום שכר לימוד ואילו גרייס למדה בתיכון שבהמשך הכביש. ג'נה קיבלה סוס משלה ושיעורי רכיבה, ואילו גרייס, בתמורה לשיעור פה ושם, נאלצה לנקות את האורוות של בית-הספר לרכיבה חמישה ימים בשבוע אחרי הלימודים. ג'נה זכתה למסיבות יום-הולדת ולמסיבות פיז'מה, דברים שנשללו מגרייס. ג'נה זכתה לסיים את לימודיה בבית-הספר, לעבור את מבחני הגמר ולהמשיך ישירות לאוניברסיטה ובגיל עשרים וחמש עבדה במגזין אופנה פופולרי. לעומתה, גרייס נאלצה לעזוב את בית-הספר בגיל שש-עשרה כדי להפוך למטפלת במשרה מלאה של אמה המנוחה של דלה, גברת גריי, ואותן שנים של טיפול, בנוסף למתח של המשך לימודיה על בסיס חלקי, בלעו את מה שנותר משנות נעוריה של גרייס, שהיו רחוקות מלהיות חופשיות מדאגות.
 
פניה דמויות הלב של גרייס הסמיקו מבושה בשל מרירות מחשבותיה. היא ידעה שאין לה שום זכות להרגיש מרירה משום שאותן שנות טיפול בנכה היו הגמול שלה למשפחה שטיפלה בה כילדה, הזכירה לעצמה בחומרה. אחרי ככלות הכול, בני משפחת דונובן לקחו את גרייס אל ביתם אחרי מות אמה כשאף אחד אחר לא רצה בה. בלי התערבותו של דודה, היא היתה מוצאת את עצמה במערכת האומנה, ואף שמשפחת דונובן אולי לא הרעיפה עליה אהבה או שוויון כמו על בתם, הם כן העניקו לה ביטחון וסיכוי ללמוד בבית-ספר הגון.
 
אז מה אם היא עדיין היתה המקבילה המודרנית לילדת סעד ויקטוריאנית או קרובת משפחה ענייה בביתם? זה היה מחיר זעום יחסית לשלם תמורת ארוחות קבועות וחדר שינה נוח, אמרה לעצמה בתקיפות. היא תמיד הזכירה לעצמה את האמת הזאת כל אימת שמשפחת דודה דרשה ממנה להביא תועלת, דבר שלרוב חייב אותה לנשוך את הלשון ולהפגין רצון טוב גם אם היא לא הרגישה רצון טוב. עם זאת, לפעמים היא פחדה שמא תתפוצץ מהמאמץ שנדרש ממנה כדי לכבוש את זעמה ולשמור על כל מילה שיצאה מפיה.
 
"טוב, אז אני מניחה שאני אתקע איתך," קוננה ג'נה, נשמעת הרבה יותר צעירה משנותיה. "אני לא יכולה לצאת לחופשת בנות לבד, נכון? ואף אחת מהחברות שלי לא מצליחה לפנות זמן כדי להצטרף אלי. תאמיני לי, את היית האופציה האחרונה שלי, גרייס."
 
גרייס חשקה את פיה המלא הרך והדפה את המפל הגולש של שערה הבוער ממצחה המתוח, שם התחיל ללפות אותה כאב ראש שמקורו במתח. חברתה הטובה של בת-דודתה, לולה, שמלכתחילה התכוונה להתלוות אל ג'נה, שברה את שתי רגליה בתאונת דרכים. למרבה הצער, זו היתה הסיבה היחידה שגרייס הוזמנה לתפוס את מקומה, ולא פחות עצוב מכך, גרייס לא רצתה להתלוות אל ג'נה אף שעבר הרבה מאוד זמן מאז יצאה לחופשה.
 
האמת המעציבה היתה שג'נה לא חיבבה את גרייס, ואפילו כמבוגרות, בנות-הדודות נמנעו מבילוי זמן יחד. ג'נה, כילדה יחידה אהובה מאוד, התרעמה קשות על הגעתה של ילדה קטנה נוספת לביתה, וגרייס אפילו לא היתה בטוחה שהיא יכולה להאשים את בת-דודתה על עוינותה. הזוג דונובן קיווה שבתם תראה בגרייס אחות קטנה, אך אולי העובדה שרק שנה הפרידה בין שתי הבנות עוררה בג'נה יצר תחרותי, והמצב רק החמיר כשגרייס האפילה על ג'נה ביכולותיה האקדמיות, ולמרות השכלתה המקוטעת, המשיכה עם הזמן ללימודי רפואה.
 
"אני חוששת שבהתראה קצרה כל-כך, גרייס היא האופציה היחידה שלך." דלה הישירה אל בתה מבט של הבנה מהולה באהדה. "אבל אני בטוחה שהיא תעשה את המיטב שלה לשמש לך כחברה נעימה."
 
ג'נה גנחה. "היא בקושי שותה. אין לה חבר. היא לא עושה כלום חוץ מללמוד. כאילו היא חיה בשנות החמישים של המאה הקודמת."
 
דלה העיפה בגרייס מבט נרגז. "את תיסעי עם ג'נה, נכון?" לחצה. "אני לא רוצה לטרוח ולשנות את השמות בהזמנה רק כדי שאת תתחמקי."
 
"אני אסע אם ג'נה באמת רוצה בזה..." גרייס ידעה מתי לבצע נסיגה אסטרטגית כי אף פעם לא כדאי להרגיז את דלה דונובן.
 
כל עוד היא המשיכה לגור תחת קורת הגג של משפחת דונובן ושילמה רק סכום צנוע כשכר דירה, גרייס ידעה שעליה ליישר קו בכל משבר משפחתי, בין אם הדבר השתלב עם רצונותיה ובין אם לא. כילדה היא למדה בדרך הקשה שצייתנותה מובנת מאליה ושכל סירוב או מסויגות יתקבלו בנזיפה מזועזעת שמכריזה על כפיות טובה.
 
משום כך, החיסכון שהיא קיוותה להגדיל כדי שיעזור לה לצלוח את הסמסטר ייאלץ לספוג עיכוב. עם זאת, מדאיגה מכך היתה השאלה האם תחכה לה עבודה בשובה אם תצא לחופשה בת שבוע בשיא הקיץ כשהבר עמוס? הבוס שלה יצטרך לשכור מחליפה. היא כבשה אנחה.
 
"מזל שחשבתי לחדש את הדרכון שלך כשעוד קיוויתי לקחת את אמא לחופשה אחרונה..." קולה של דלה נמוג ודמעות נקוו בעיניה כשנזכרה בפטירתה של אמה הקשישה.
 
"אין לי בגדים לחופשה בחוף," הזהירה גרייס את האם ואת הבת כשהיא יודעת שג'נה סנובית ביותר לגבי אופנה ומודעת מאוד להופעה חיצונית.
 
"אני אבדוק מה אני יכולה למצוא לך מהבגדים הישנים שלי," העירה ג'נה ברוגז. "אבל אני בטוחה שהבגדים שלי יהיו צרים על הציצים הגדולים שלך והתחת העוד יותר גדול שלך. בתור מי שרוצה להיות רופאה, את בכלל לא מקפידה על דימוי גוף בריא."
 
"אני לא חושבת שאני יכולה להילחם בצורת הגוף הטבעית שלי," השיבה גרייס בשעשוע שקט, כי היא כבר עברה את השלב שבו ההקנטות של ג'נה לגבי קימוריה יכלו לגרום לנזק מתמשך. כן, גרייס היתה שמחה מאוד להיוולד בתור מישהי שיכולה לאכול כל מה שהיא רוצה ולהישאר רזה באופן טבעי, אך הגורל לא האיר לה פנים בהיבט זה וגרייס למדה לעבוד עם מה שיש לה ולהתעמל בקביעות.
 
 
 
דלת נטרקה ברעש וגרייס התעוררה בפתאומיות, מתיישבת בבהלה וקולטת במהירות בלב שוקע איפה היא נמצאת.
 
"אני מצטערת אבל אסור לאנשים לישון כאן. זה אזור קבלה," אמרה לה האישה הצעירה שמאחורי הדלפק בהתנצלות.
 
גרייס העבירה אצבעות לא יציבות ברעמת שערה הפרועה וקמה על רגליה כשהיא מעיפה מבט בהקלה אל השעון שעל הקיר. השעה היתה אחרי עשר בבוקר, ועם קצת מזל היא תוכל עכשיו לחזור לדירה שהיתה אמורה לחלוק עם בת-דודתה.
 
המריבה הסוערת שהיתה לה עם ג'נה בשעה מאוחרת בלילה הקודם חזרה אליה. עד כה, החופשה היתה אסון. יש להניח שגרייס היתה תמימה כשהניחה שבת-דודתה לא תצא לצוד גברים כשכבר היה לה חבר קבוע בבית. לרוע המזל, כעת גרייס ידעה שזה לא כך. ג'נה רצתה בחברתה של בת-דודתה רק עד שמצאה רומן חופשה מתאים, ועתה משמצאה אותו, היא פשוט רצתה שגרייס תיעלם. ולרוע מזלה של גרייס, ג'נה פגשה את סטוארט ביום הראשון. הוא היה בנקאי וולגרי וקולני, אך בת-דודתה ממש נדלקה עליו. בשני הלילות האחרונים אמרה ג'נה לגרייס שהיא לא יכולה לחזור לדירה שהן חלקו מפני שהיא רוצה לבלות שם את הלילה עם סטוארט. בלילה הראשון התמקמה גרייס עם ספר בקבלה אך כשג'נה ניסתה להעיף אותה מהדירה בשנית, היא עמדה על שלה ומחתה.
 
"אין לי לאן עוד ללכת," ציינה באוזני דודניתה. "אני לא רוצה לשבת שוב כל הלילה בקבלה!"
 
"אם היית חצי נורמלית, היית כבר מוצאת לך גבר משלך!" סיננה ג'נה. "סטוארט ואני רוצים להיות לבד."
 
"זו דירת חדר, ג'נה. אין לאף אחד מקום להיות לבד בדירת חדר. אולי תבלו את הלילה  אצלו?" העזה גרייס להציע.
 
"הוא חולק חדר עם שישה חבר'ה. שם תהיה לנו עוד פחות פרטיות. בכל מקרה, ההורים שלי שילמו על הדירה שלנו. זו החופשה  שלי, ואם לא נוח לי שאת איתי, את חייבת ללכת!" סיננה ג'נה בטלטול ראש מתרעם.
 
גרייס העוותה פניה כשנזכרה בחילופי הדברים האחרונים ודפקה על דלת הדירה במקום להסתכן ולהשתמש במפתח שלה, מפני שהיא לא רצתה להפריע לצמד-חמד. היא הופתעה כשג'נה פתחה את הדלת. דודניתה כבר היתה לבושה, ולמרבה הפלא, הבלונדינית חייכה אליה. "תיכנסי," דחקה בה. "אני בדיוק אוכלת ארוחת בוקר. רוצה כוס תה?"
 
"אני מתה לתה." גרייס סקרה את דלת חדר הרחצה. "סטוארט עדיין כאן?"
 
"לא, הוא עזב מוקדם. הוא יצא לצלול היום ואני לא יודעת אם אתראה איתו הלילה. חשבתי שאת ואני נוכל לצאת למועדון החדש הזה שנפתח."
 
גרייס הנהנה. הגישה הידידותית יותר של ג'נה הקלה עליה, אך הכעיס אותה שהיא נבעה מחמקמקותו של סטוארט. "אם את רוצה."
 
בת-דודתה עבדה במטבח הזעיר בקול רעש. "סטוארט רוצה שנרגיע מעט את העניינים... הוא חושב שאנחנו מתקדמים מהר מדי – "
 
"אוה..." גרייס לא יספה כי ידעה כמה רגישה יכולה ג'נה להיות. רגע אחד היא משתפת אותך, וברגע הבא נותנת לך על הראש.
 
"יש עוד הרבה דגים בים!" הכריזה ג'נה, סוגרת בטריקה את דלת המקרר ומזדקפת, שערה הבלונדיני מתנפנף סביב פניה הכעוסות. "אם הוא יבוא לחפש אותי שוב, הוא יגלה שלא חיכיתי לו."
 
"נכון," הסכימה גרייס.
 
"אולי תפגשי מישהו הלילה," הרהרה בת-דודתה. "זאת אומרת, הגיע הזמן שתיפטרי מהבתולים שלך ותשיגי לעצמך חיים!"
 
"מאיפה את יודעת שעוד לא עשיתי זאת?" חקרה גרייס.
 
"כי את תמיד חוזרת הביתה בלילה, ואף פעם לא מאוחר במיוחד. את יודעת מה אני חושבת? את בררנית מדי."
 
"אולי," הודתה גרייס בעודה לוגמת את התה שלה ותוהה מתי, לכל המוקדם, תוכל להתנצל על פרישתה, להתפשט ולהיכנס למיטה כדי להשלים שעות שינה.
 
כל עולמה של ג'נה נסב סביב הגבר שבחייה, והיא היתה מאוד חסרת ביטחון אם לא היה לה מישהו. לעומת זאת, עולמה של גרייס התרכז סביב לימודיה. היא עבדה קשה מאוד כדי לזכות במקום בבית-הספר לרפואה, וכרגע היתה בראש כיתתה ומשוכנעת שגברים עלולים להוות משיכה מסוכנת. דבר לא יעמוד בין גרייס לבין חלומה להפוך לאדם מועיל באמת עם ידע וכישורים רפואיים כדי לעזור לאחרים. אחרי ככלות הכול, כל ילדותה סיפרו לה באזהרה על אמה שדפקה לעצמה את החיים מפני שסמכה על הגבר הלא נכון.
 
מצד שני, גרייס ידעה גם שבמוקדם או במאוחר יהיה עליה לגלות מה הקטע של סקס. איך היא תוכל לייעץ למטופליה העתידיים אם לא יהיה לה ניסיון אישי חשוב? היא טרם פגשה מישהו שאיתו רצתה להגיע לאינטימיות, והיא סברה שזה עצוב מאוד שיש צורך במשהו שאינו מבוסס על היגיון כדי לתדלק משיכה בין גבר לאישה. אחרי הכול, אילו רק ההיגיון שלט, גרייס היתה מעמיקה את הקשר עם מאט, החבר הכי טוב שלה ושותפה ללימודים.
 
מאט היה נאמן, טוב לב ואכפתי, גבר מהסוג שהיא כיבדה. אך אם מאט, במשקפי המתכת שלו ובסוודרים שדודתו סרגה עבורו, היה מאיים לפשוט את חולצתו, היא היתה בורחת כל עוד רוחה בה. לא היה שום ניצוץ מבחינתה, אך היא המשיכה לנסות להרגיש את הניצוץ משום שידעה שמאט יהיה בן-זוג נפלא.
 
 
 
ליאו עמד בבר שעל הגג והתפעל מהנוף של מפרץ טורונק שנפרש לפניו כמו ממעוף ציפור. בלילה, אתר הנופש השוקק של מרמריס הקיף אותו כמו מחרוזת של אבני חן ססגוניות. אורות אדומים מבהיקים בשמי הלילה הכריזו על הפתיחה הגדולה של מועדון הלילה פיבר. ליאו חייך. ראחים, שותפו של ליאו בפיבר, ידע איך לפרסם אירועים כאלה ולמשוך את תשומת ליבם של התיירים.
 
"עשית כאן עבודה נהדרת," העיר ליאו באישור והשקיף מטה דרך מחסומי הזכוכית והפלדה אל רחבת הריקודים העמוסה.
 
"תן לי לערוך לך סיור של  ממש," דחק בו ראחים שהיה להוט להתרברב ביצירת המופת שלו. כאדריכל ומעצב פנים ידוע, היתה לו סיבה טובה לרצות להשוויץ בקווים המודרניים האלגנטיים של יצירתו. ראחים מילא את הבטחתו עד תום והיה להוט לעניין את ליאו בעוד השקעה, גדולה אף יותר.
 
אחרי כמעט שבוע של חשבון נפש על סיפונה של  הלניק ליידי היה ליאו על סף דיכאון של בדידות. העבודה יצאה לו מכל החורים, נמאס לו מחברת עצמו, אבל לא היה לו מצב רוח של ממש לבלות בחברת מישהו אחר. הוא ירד עם ראחים בגרם המדרגות המואר, מוקף בשומרי הראש שלו. הרעש של המוזיקה היה כה חזק, עד שהוא קלט רק מילה אחת מכל שתיים שנאמרו לו. ראחים דיבר על קומפלקס מלונות אקסקלוסיבי שהוא רוצה לבנות בהמשך החוף, אך ליאו לא היה במצב רוח מתאים כדי לדון בפרויקט. מהמישורת הוא השקיף על הרחבה ההומה, וזה היה הרגע שבו ראה אותה עומדת בפינה של הבר המואר באור יקרות, אור זורח משערה שצבעו המצודד היה כשל נחושת מתכתית...
 
אותה? סתם עוד אישה, תייג מוחו שעה שמבטו המהורהר התמקד בפניה המשולשות. הוא קרע את תשומת ליבו מהאיכות השמיימית של תווי פניה המחודדים העדינים. שמיימית? חזר בינו לבינו. מאיפה הגיעה אליו המילה המשונה הזאת? הוא הבחין בפה ורוד מלא ובשרני ובמסה מתולתלת של שיער אדמוני משגע שגלש במורד גבה הצר. הוא היה יותר אדום מאשר נחושתי וגם נראה טבעי. תשומת ליבו השתהתה עליה, שותה בצמא את קימוריה שהותוו באהבה בשמלת תחרה חיוורת. היתה לה גזרה של אלת פריון, עם שדיים מלאים גבוהים, מותניים זעירים ונשיים מאוד וישבן חושני. אצבעותיו השחומות, הארוכות, התעקלו סביב המעקה, ושיער עורפו סמר מתחושה מצמררת שעה שהדופק הפועם במפשעתו הגיב והתנפח בחוסר מצפון או מוסריות גברי מאוד.
 
הוא לא זכר מתי לאחרונה היה עם אישה, הודאה שמרוב זעזוע כמעט החזירה את ליאו למציאות. כמובן, כשהוא עבד, הוא אף פעם לא בזבז זמן בחיפוש אחר אישה... וכשהוא לא עבד? הצורך להסביר את אירוסיו מראש ולפרט על הקשר נטול המחויבות צינן חד-משמעית את היצר המיני שלו. אך כעת, ללא שום אזהרה, הוא נזכר במאהב הנשוי של מרינה ושאל את עצמו בכעס מדוע טרח לדכא את הדחף המיני הפעיל שלו. אחרי ככלות הכול, למרינה לא היה אכפת מה הוא עושה כל עוד הוא לא הפריע להנאותיה. והאם זה באמת מה שהוא רצה מאשתו העתידית? אישה שלעולם לא תברר לאן הוא הולך או מה הוא עושה? או תדרוש שהוא יאהב אותה?
 
מובן שזה מה שהוא רוצה, טען בקוצר רוח גובר, במיוחד כשהחלופה היתה סצנות קנאה מתישות. הרומן של מרינה הלחיץ אותו, אבל האם הרומן הזה פגע בו עד כדי כך שהוא התכוון לבטל את האירוסים ולהתחיל לחפש כלה פוריטנית יותר? זה יהיה טיפשי, החליט בפסקנות. הוא לעולם לא יכיר אישה היטב כפי שהכיר את מרינה קורוס.
 
ליאו, שהתאמץ להדחיק את מחשבותיו הטרודות וחסרות המנוחה הלא אופייניות, התמקד בגזרתה הנפלאה של הג'ינג'ית. רעב מילא את החור שבתוכו, רעב שכמותו לא הרגיש זה שנים, מכרסם בו בעוצמה ובעקשנות מכאיבה, מתעלם ממאמציו הקפדניים לקיים שיחה פונקציונלית עם ראחים. בתנועת דחייה פתאומית הוא הסב מבטו מהג'ינג'ית, אך כל שריר בגופו הגדול הבנוי לתלפיות נדרך. עצבים שהוא לא היה מודע לקיומם זמזמו כמו פעמוני אזהרה עד שליאו נאלץ להחזיר מבט חטוף אל פינת הבר מחשש שהאישה תחמוק מעיניו. מה יש בה? אולי כדאי שהוא יגלה.
 
 
 
כשקיבלה מבט קפוא מג'נה, שעמדה ליד הבר עם סטוארט, גרייס נחפזה להסב מבטה ממנה, צבע בוהק על עצמות לחייה. סטוארט נדחף ללא הזמנה אל הבילוי שלהן. ג'נה היתה בעננים, ובתוך דקות מהופעתו הבהירה לגרייס שהיא גלגל חמישי. גרייס לפתה את המשקה שסטוארט התעקש לקנות לה, לגמה מהמרקחת המתוקה להחליא ותהתה מה תעשה עם שאר הערב שלה. לאן היא אמורה ללכת? לפחות בהמון כזה היא היתה בלתי נראית ולא משכה תשומת לב מיוחדת.
 
ג'נה פילסה את דרכה בין דוחק האנשים ומיקדה עיניים כחולות חסרות סבלנות בגרייס. "למה את עדיין כאן? הנחתי שכבר עזבת."
 
גרייס התיישרה. "אני חוזרת לדירה הלילה," הזהירה את בת-דודתה. "ביליתי שני לילות בישיבה בקבלה ואני לא עושה את זה יותר."
 
"אני לא מאמינה כמה שאת אנוכית!" התלוננה ג'נה. "בלעדיי בכלל לא היית יוצאת לחופשה."
 
"תחליפי תקליט," ייעצה גרייס בצער כשהיא מותשת מהמאבק המתמיד לרסן את אופייה האמיתי. היא פשוט רצתה להיות היא עצמה. "הנאום של 'תהיי אסירת תודה, גרייס' מתחיל להימאס. את ביקשת ממני להצטרף לחופשה הזאת, ואני חוששת שאת תקועה איתי עד שנחזור הביתה."
 
כשגרייס הסבה את תשומת ליבה מפניה הזועמות של בת-דודתה, היא הבחינה בגבר שעמד על המדרגות והתבונן בה. הוא היה יפהפה ומשגע, מר פנטזיה בכבודו ובעצמו, עם שיער שחור, עור צועני זהוב ותווי פנים סימטריים מדהימים. כמו כן, הוא היה גבוה, רחב כתפיים, ולמרבה הפלא לבוש ברשמיות בחליפת עסקים, כמו מלוויו. עם זאת, משם מה היא לא הצליחה לקרוע את עיניה ממנו מספיק כדי לסקור את האנשים שלצדו. גבותיו היו כהות וישרות, עיניו עמוקות, מנצנצות באורות המהבהבים, אפו קשת קלאסית, פיו יצירת מופת חושנית.
 
"בבקשה אל תחזרי לדירה הלילה," הפצירה בה ג'נה. "לא נשאר לי הרבה זמן להיות עם סטוארט..."
 
גם סטוארט התגורר בלונדון, וגרייס התפלאה על חוסר הגאווה של בת-דודתה. הוא כבר העביר לה את המסר שהוא לא רוצה שום דבר מעבר לסטוץ. ג'נה העיפה בה מבט אחרון של תחינה כעוסה לפני שסבה על עקביה כדי לחזור אל סטוארט. כשגרייס פנתה ממנה מתוך כוונה לעזוב את המועדון ולמצוא בית-קפה שקט שבו תוכל לקרוא את הספר שבתיקה, היא כמעט מעדה על הגבר הגדול שעמד בדרכה.
 
"מר זיקוס רוצה שתצטרפי אליו למשקה באזור האח"מים."
 
גרייס זקפה גבה באופן לא רצוני כשהעיפה מבט לאחור לעבר המדרגות. מר זיקוס? הוא הנהן באישור וחייך אליה פתאום, ובן רגע הפך ממשגע לעוצר נשימה. הקווים החמורים, המסותתים, של פניו הנאות שוסעו על-ידי חיוך נערי במקצת שהיה כובש לחלוטין. מאוחר יותר נשבעה גרייס שליבה, שתמיד היה איבר אמין ביותר בקרבת גברים, זינק בחזה וקיפץ מהתרגשות, כך שהיא נותרה עם קוצר נשימה רציני וסחרחורת משונה.
 
משקה? אזור האח"מים? מה יש לה להפסיד? שומר סף שחרר את חבל הקטיפה הטקסי שחסם את הגישה למדרגות, וגרייס השתחררה מקיפאונה והתקדמה בתחושת ציפייה משונה ביותר.

עוד על הספר

פתאום ביחד ליין גרהאם

1

 
"אה, כן, אני צריך לציין שבשבוע שעבר נתקלתי בחמך לעתיד, רודאס," אמר אנטולי זיקוס לקראת סופה של שיחת הטלפון שלו עם בנו, שמטרתה היתה לטפוח לליאו על השכם. "הוא קצת לחוץ בנוגע למועד שבו תקבעו... סוף-סוף... תאריך לחתונה. עברו שלוש שנים, ליאו. מתי אתה מתכנן להתחתן עם מרינה?"
 
"היא נפגשת איתי היום לארוחת צהריים," הודה ליאו בבדיחות קלה מבלי להיות מוטרד מהביקורתיות המרומזת בקולו העמוק של אביו. "אף אחד מאיתנו לא להוט לרוץ לכנסייה."
 
"אחרי שלוש שנים, תאמין לי, אף אחד לא יאשים אתכם בלהיטות," אמר אנטולי ביובש. "אתה בטוח שאתה רוצה להתחתן עם הנערה?"
 
ליאו זיקוס קימט את מצחו, וגבותיו השחורות, הישרות, התרוממו בהפתעה. "ברור שכן – "
 
"כלומר, זה לא שאתה  זקוק לקורוס אלקטרוניקס בימים אלה."
 
ליאו התאבן. "זה לא עניין של הזדקקות. זה עניין של שכל ישר. מרינה תהיה רעיה מושלמת בשבילי."
 
"אין דבר כזה רעיה מושלמת, ליאו."
 
ליאו חשב על אמו המנוחה שעליה התאבל קשות וחשק בתקיפות את פיו החושני הרחב מחשש שיאמר משהו שעליו יתחרט, משהו שיהרוס את מערכת היחסים הקרובה שביסס מאז עם אביו. אדם חכם לא נזכר כל הזמן בעבר שמוטב לשכוח אותו, הזכיר לעצמו בקשיחות, וילדותו של ליאו בבית אומלל ובעייתי מאוד בהחלט השתייכה לקטגוריה זו.
 
מעברו האחר של הקו הדומם השמיע אנטולי קול תסכול רך. "אני רוצה שתהיה מאושר בנישואיך," הודה בכבדות.
 
"אני אהיה," אמר ליאו לאביו בביטחון עילאי וסיים את השיחה בחיוך.
 
החיים היו טובים, למעשה החיים היו טובים  מאוד, הרהר ליאו כשחיוך איטי על פניו הרזות והנאות שנשים רבות התקשו לעמוד בפניהן. רק הבוקר הוא סגר עסקה שהעשירה אותו במיליונים, וזו הסיבה שאביו התקשר. אביו צדק למדי בהנחתו שליאו לא היה צריך להתחתן עם מרינה רק כדי לרשת את חברת האלקטרוניקה של אביה כנדוניה. מצד שני, ליאו מעולם לא רצה להתחתן עם מרינה בגלל כספה.
 
בגיל שמונה-עשרה, כחייל ששוחרר מהמלחמה האומללה בין הוריו חסרי ההתאמה, ליאו ערך רשימה של כל התכונות הרצויות באשתו לעתיד. מרינה קורוס ענתה על כל אחת מהדרישות. היא היתה עשירה, יפהפייה ואינטליגנטית וכן תוצר של אותו חינוך אקסקלוסיבי שקיבל בעצמו. היה להם הרבה במשותף אך הם לא היו מאוהבים או רכושניים זה כלפי זה. יעדים כמו הרמוניה ומעשיות יאירו את עתידם המשותף במקום תשוקה מסוכנת וסערות רגשיות איומות. עם מרינה, שהיתה אישה צעירה שליאו פגש לראשונה בפעוטון, לא יהיו שום הפתעות מכוערות לאורך הדרך.
 
זה היה נסלח מבחינתו להרגיש קצת שביעות רצון עצמית, חשב ליאו כשהלימוזינה שלו הורידה אותו במרינה שבריוויירה הצרפתית, שם חיכתה היאכטה שלו. בתחושת סיפוק שקטה הוא עלה על סיפונה של הלניק ליידי, אחת מהיאכטות הגדולות בעולם. הוא הרוויח את המיליארד הראשון שלו עד גיל עשרים וחמש, וחמש שנים לאחר מכן הוא נהנה מהחיים יותר מאי פעם, אך במקביל וידא שלמרות שגשוגו באווירה האכזרית של עולם העסקים, הוא עדיין לוקח לו פסק זמן להתאוששות אחרי שעבד שמונה-עשרה שעות ביום במשך שבועות ברציפות.
 
"טוב שהצטרפת אלינו שוב על הסיפון, אדוני," אמר הקפטן האנגלי שלו. "מיס קורוס מחכה לך בסלון."
 
מרינה התבוננה בציור שהוא רכש לאחרונה. ארוסתו, שהיתה ברונטית דקיקה וגבוהה שניחנה באלגנטיות מולדת מעוררת התפעלות, הסתובבה כדי לקבל את פניו בחיוך.
 
"הופתעתי לקבל את המסרון שלך," הודה ליאו כשנשק לה קלות על הלחי בברכה. "מה את עושה כאן?"
 
"אני בדרך לסוף שבוע בכפר עם חברים," הבהירה מרינה. "חשבתי שהגיע הזמן להיפגש ולדבר. הבנתי שאבי זרק לך רמזים על חתונה..."
 
"החדשות מתפשטות מהר," העיר ליאו באירוניה. "מסתבר שאביך מתחיל לאבד קצת סבלנות."
 
מרינה עיקמה את אפה וחצתה בנחת את החדר המרווח. "יש לו סיבות. אני צריכה להודות שלא הייתי דיסקרטית כל-כך לאחרונה," העירה במשיכת כתף מרושלת של חולצת המשי שלה.
 
"באיזה מובן?" דובב אותה ליאו.
 
"חשבתי שהסכמנו שעד החתונה לא נהיה חייבים זה לזה הסברים," הזכירה לו מרינה בנזיפה.
 
"אולי הסכמנו לשמור על עצמאות עד שהנישואים יכפו עלינו להתמסד," הסכים ליאו, "אבל בתור ארוסך, אני חושב שיש לי זכות לדעת למה את מתכוונת ב'לא דיסקרטית'."
 
מרינה העיפה בו מבט כעוס רושף. "אויש, ליאו, אל תהיה מעייף! זה לא שאכפת לך. זה לא שאתה אוהב אותי או משהו כזה!"
 
ליאו שתק מפני שלמד זה מכבר שהקשבה היא הדרך הכי טובה להרגיע את מזגה החם של מרינה ולדובב אותה לדבר.
 
"אוף, בסדר!" סיננה מרינה בחוסר חן והשליכה את צעיף המשי שלה על ספה יוקרתית במחווה זעופה. "ניהלתי רומן לוהט... והיו קצת דיבורים, דבר שעליו אני מצטערת מאוד, אבל, באמת, איך אני אמורה למנוע מאנשים לרכל עלי?"
 
כתפיו הרחבות התיישרו מתחת לז'קט המחויט למשעי שלו. "כמה לוהט זה לוהט?" שאל בנועם.
 
מרינה גלגלה עיניים ופרצה בצחוק. "אין לך גרגר של קנאה בגוף, נכון?"
 
"לא, אבל אני עדיין רוצה לדעת מה עצבן את אבא שלך עד כדי כך שהוא רצה שנקבע מיד תאריך לחתונה."
 
מרינה עשתה פרצוף. "טוב, אם אתה מוכרח לדעת, המאהב שלי הוא גבר נשוי..."
 
מבנה העצמות המסותת המדהים של ליאו נמתח במידה מזערית, ועיניו הכהות מאוד, שעליהן הצלו ריסים שחורים, סמיכים, הצטמצמו. הוא היה מופתע ומאוכזב ממנה. ניאוף היה פסול מבחינת ליאו, והוא עשה טעות גורלית כשהניח שמרינה שותפה לאותה השקפה מוסרית. כילד הוא התמודד עם ההשלכות של הרומן המתמשך של אביו על פני שנים רבות מכדי להתייחס בסלחנות ליחסים מחוץ לנישואים. זו היתה ההגבלה היחידה שהציב לעצמו בתחום הסקס: הוא לעולם לא ייכנס לקשר עם אישה נשואה.
 
"אויש, למען השם, ליאו!" נזפה בו מרינה, פניה מסמיקות כעת בהתגוננות כעוסה לנוכח שתיקתו המסגירה. "הדברים האלה תמיד דועכים – אתה יודע את זה בדיוק כמוני!"
 
"אני לא אעמיד פנים שאני מצדד בזה. חוץ מזה, סיבוך כזה יפגע בשמך הטוב... ולכן גם בשמי," גער בה ליאו בקרירות.
 
"יכולתי להגיד את זה על הרקדנית הארוטית שאיתה שייטת סביב אגן הים התיכון בקיץ שעבר. אתה לא יכול לטעון שהפרחה הקטנה ההיא הוסיפה זוהר לתדמית המתוחכמת שלך!" העירה מרינה בחדות.
 
כצפוי, ליאו אפילו לא התכווץ, אבל היא הסמיקה במבוכה מהמבט שהוא שלח אליה. מצד שני, רק דברים בודדים הוציאו את ליאו זיקוס משלוותו הנפשית, וסקס קבוע היה חשוב לו כמו ארוחות מסודרות וספורט ואכן לא דורג אצלו גבוה יותר מאף אחד מהדברים הללו. הוא היה אדם הגיוני מאוד והוא לא ראה לנכון להצטדק בפני מרינה כשהוא והיא טרם נכנסו יחד למיטה. עצם העובדה ששניהם בחרו לשמור על הזכות לבלות עם מאהבים אחרים במהלך אירוסיהם הארוכים, שכנעה אותם שיהיה הרבה יותר פשוט לשמור את הסקס לתקופת נישואיהם.
 
אין דבר כזה רעיה מושלמת, אמר אביו רק לפני כשעה, אך ליאו לא ציפה להיתקל בהוכחה מוחלטת להצהרה זו במהירות כה רבה. דעתו החיובית על מרינה נפגעה משום שניכר היה שהיא לא מצאה שום טעם לפגם בהחלטתה לשכב עם בעלה של אישה אחרת. האם השקפותיו שלו נעשו כה ארכאיות, כה מופרכות? האם הוא מאפשר לחוויות ילדותו להשפיע מדי על שיקול דעתו כמבוגר? הוא ידע שיש לו חברים שמנהלים רומנים מחוץ למסגרת הנישואים, אך הוא לעולם לא יתייחס בסלחנות להתנהגות כזאת אצל מישהו קרוב אליו או בתוך ביתו שלו.
 
"אני מצטערת, אבל אבא כבר נתן לי על הראש. הוא לא מוכן לפרוש ולתת לך לתפוס פיקוד עדיין, אבל הוא מת מפחד שאני אבריח אותך," הודתה מרינה בצער. "כמו שאני מניחה שעשיתי עם אחיך – "
 
ליאו נדרך משום שלא אהב לשמוע את התזכורת לכך שעד היום, הפגם היחידי אצל מרינה מבחינתו היה שפעם היה לה סטוץ מוטעה עם אחיו-למחצה הצעיר שהוא תיעב. ליאו גם לא שכח שיחסו של בסטיאן למרינה היה מחפיר אחרי הסטוץ, כי מעל הכול, מרינה היתה חברתו הכי טובה של ליאו והוא תמיד סמך עליה ללא עוררין.
 
"אולי אנחנו צריכים לקבוע תאריך לחתונה כדי שכולם יירגעו," הציעה הברונטית באירוניה. "אני אולי רק בת עשרים ותשע, אבל אבא כבר מתחיל לפחד שאנחנו מזדקנים מכדי להעניק לו את הנכדים שהוא רוצה."
 
ליאו קימט מצחו והתקשה לכבוש את רתיעתו כשהיא הזכירה את עניין הילדים. הוא עדיין לא הרגיש בשל להפוך לאב. הורות חייבה בגרות וחוסר אנוכיות שהוא היה משוכנע שטרם רכש.
 
"מה דעתך להתכוונן על חתונה באוקטובר?" הציעה מרינה בקרירות שרמזה שאין לה שום מושג לגבי אי-השקט שלו. "אני לא איזו כלה מהגיהנום, וכך יהיו לי שלושה חודשים לדאוג להכנות. אני חושבת על אירוע בוהו קליל בלונדון בהשתתפות בני משפחה וחברים קרובים בלבד."
 
הם אכלו צהריים על הסיפון והתעדכנו בחדשות על חברים משותפים. הארוחה היתה מתורבתת מאוד ושום מילת כעס לא נאמרה. אחרי שמרינה עזבה, ליאו עודד את עצמו שהוא לא יצא מכליו. עם זאת, אף שהוא הסכים על התאריך לחתונה, אי-שביעות הרצון העזה שלו לא הרפתה ממנו. גרוע מכך, תגובה זו היתה מלווה בתחושה בלתי צפויה עוד יותר, כי פתאום נדהם ליאו להיווכח שבעצם הוא מרגיש... לכוד.
 
 
 
"שטויות, גרייס. ברור שתיסעי לטורקיה עם ג'נה," שיסעה דלה דונובן, דודתה של גרייס, את מחאות אחייניתה בדרכה הבוטה והשתלטנית הרגילה. "חופשה בחינם? אף אדם שפוי בדעתו לא היה מסרב לזה!"
 
גרייס השקיפה בקיפאון על הגינה היפה שמאחורי ביתם האיתן של דודה ודודתה בצפון לונדון. מחשבותיה היו כמרקחה משום שהיא ניסתה לאלתר במהירות תירוץ מנומס כדי להתחמק מהצ'ופר-כביכול של חופשה עם בת-דודתה.
 
"כלומר, סיימת כבר את כל הבחינות המטופשות שלך, נכון?" התערבה בת-דודתה, ג'נה, מספת העור שבחדר הקרוב למטבח, שם ישבה גרייס עם אמה של ג'נה. האם והבת היו דומות מאוד, שתיהן בלונדיניות גבוהות ודקיקות שהיוו ניגוד חד לגרייס, שהיתה קטנה ומעוגלת עם רעמת שיער אש אדמוני ונמשים.
 
"כן, אבל – " בעיניים ירוקות חיוורות ומוטרדות, גרייס כבשה את ההודאה שהיא תכננה לעבוד כל שעה פנויה אפשרית בבר מקומי כדי לחסוך קצת לפני חזרתה לאוניברסיטה בסוף הקיץ. כל התייחסות גלויה לצורך שלה בתמיכה כספית תמיד התקבלה בעין עקומה אצל דודתה ונחשבה לחוסר נימוס. מצד שני, אף שדודתה היתה עורכת-דין נמרצת ודודה היה מנהל בכיר שהרוויח יפה, גרייס קיבלה תמיד כסף רק כשעבדה עבורו. מגיל צעיר מאוד היתה גרייס מודעת להבדלים הרבים בין המעמד שלה למעמד של ג'נה בתוך אותו בית.
 
ג'נה קיבלה דמי כיס בעוד שגרייס קיבלה רשימה של מטלות בית שיש לבצע. בגיל עשר הוסבר לה שהיא לא בתם האמיתית, שלעולם לא תירש דבר מדודתה ומדודה ושהיא תצטרך להסתדר בכוחות עצמה בחייה כבוגרת. לפיכך, ג'נה למדה בבית-ספר שהלימודים בו היו כרוכים בתשלום שכר לימוד ואילו גרייס למדה בתיכון שבהמשך הכביש. ג'נה קיבלה סוס משלה ושיעורי רכיבה, ואילו גרייס, בתמורה לשיעור פה ושם, נאלצה לנקות את האורוות של בית-הספר לרכיבה חמישה ימים בשבוע אחרי הלימודים. ג'נה זכתה למסיבות יום-הולדת ולמסיבות פיז'מה, דברים שנשללו מגרייס. ג'נה זכתה לסיים את לימודיה בבית-הספר, לעבור את מבחני הגמר ולהמשיך ישירות לאוניברסיטה ובגיל עשרים וחמש עבדה במגזין אופנה פופולרי. לעומתה, גרייס נאלצה לעזוב את בית-הספר בגיל שש-עשרה כדי להפוך למטפלת במשרה מלאה של אמה המנוחה של דלה, גברת גריי, ואותן שנים של טיפול, בנוסף למתח של המשך לימודיה על בסיס חלקי, בלעו את מה שנותר משנות נעוריה של גרייס, שהיו רחוקות מלהיות חופשיות מדאגות.
 
פניה דמויות הלב של גרייס הסמיקו מבושה בשל מרירות מחשבותיה. היא ידעה שאין לה שום זכות להרגיש מרירה משום שאותן שנות טיפול בנכה היו הגמול שלה למשפחה שטיפלה בה כילדה, הזכירה לעצמה בחומרה. אחרי ככלות הכול, בני משפחת דונובן לקחו את גרייס אל ביתם אחרי מות אמה כשאף אחד אחר לא רצה בה. בלי התערבותו של דודה, היא היתה מוצאת את עצמה במערכת האומנה, ואף שמשפחת דונובן אולי לא הרעיפה עליה אהבה או שוויון כמו על בתם, הם כן העניקו לה ביטחון וסיכוי ללמוד בבית-ספר הגון.
 
אז מה אם היא עדיין היתה המקבילה המודרנית לילדת סעד ויקטוריאנית או קרובת משפחה ענייה בביתם? זה היה מחיר זעום יחסית לשלם תמורת ארוחות קבועות וחדר שינה נוח, אמרה לעצמה בתקיפות. היא תמיד הזכירה לעצמה את האמת הזאת כל אימת שמשפחת דודה דרשה ממנה להביא תועלת, דבר שלרוב חייב אותה לנשוך את הלשון ולהפגין רצון טוב גם אם היא לא הרגישה רצון טוב. עם זאת, לפעמים היא פחדה שמא תתפוצץ מהמאמץ שנדרש ממנה כדי לכבוש את זעמה ולשמור על כל מילה שיצאה מפיה.
 
"טוב, אז אני מניחה שאני אתקע איתך," קוננה ג'נה, נשמעת הרבה יותר צעירה משנותיה. "אני לא יכולה לצאת לחופשת בנות לבד, נכון? ואף אחת מהחברות שלי לא מצליחה לפנות זמן כדי להצטרף אלי. תאמיני לי, את היית האופציה האחרונה שלי, גרייס."
 
גרייס חשקה את פיה המלא הרך והדפה את המפל הגולש של שערה הבוער ממצחה המתוח, שם התחיל ללפות אותה כאב ראש שמקורו במתח. חברתה הטובה של בת-דודתה, לולה, שמלכתחילה התכוונה להתלוות אל ג'נה, שברה את שתי רגליה בתאונת דרכים. למרבה הצער, זו היתה הסיבה היחידה שגרייס הוזמנה לתפוס את מקומה, ולא פחות עצוב מכך, גרייס לא רצתה להתלוות אל ג'נה אף שעבר הרבה מאוד זמן מאז יצאה לחופשה.
 
האמת המעציבה היתה שג'נה לא חיבבה את גרייס, ואפילו כמבוגרות, בנות-הדודות נמנעו מבילוי זמן יחד. ג'נה, כילדה יחידה אהובה מאוד, התרעמה קשות על הגעתה של ילדה קטנה נוספת לביתה, וגרייס אפילו לא היתה בטוחה שהיא יכולה להאשים את בת-דודתה על עוינותה. הזוג דונובן קיווה שבתם תראה בגרייס אחות קטנה, אך אולי העובדה שרק שנה הפרידה בין שתי הבנות עוררה בג'נה יצר תחרותי, והמצב רק החמיר כשגרייס האפילה על ג'נה ביכולותיה האקדמיות, ולמרות השכלתה המקוטעת, המשיכה עם הזמן ללימודי רפואה.
 
"אני חוששת שבהתראה קצרה כל-כך, גרייס היא האופציה היחידה שלך." דלה הישירה אל בתה מבט של הבנה מהולה באהדה. "אבל אני בטוחה שהיא תעשה את המיטב שלה לשמש לך כחברה נעימה."
 
ג'נה גנחה. "היא בקושי שותה. אין לה חבר. היא לא עושה כלום חוץ מללמוד. כאילו היא חיה בשנות החמישים של המאה הקודמת."
 
דלה העיפה בגרייס מבט נרגז. "את תיסעי עם ג'נה, נכון?" לחצה. "אני לא רוצה לטרוח ולשנות את השמות בהזמנה רק כדי שאת תתחמקי."
 
"אני אסע אם ג'נה באמת רוצה בזה..." גרייס ידעה מתי לבצע נסיגה אסטרטגית כי אף פעם לא כדאי להרגיז את דלה דונובן.
 
כל עוד היא המשיכה לגור תחת קורת הגג של משפחת דונובן ושילמה רק סכום צנוע כשכר דירה, גרייס ידעה שעליה ליישר קו בכל משבר משפחתי, בין אם הדבר השתלב עם רצונותיה ובין אם לא. כילדה היא למדה בדרך הקשה שצייתנותה מובנת מאליה ושכל סירוב או מסויגות יתקבלו בנזיפה מזועזעת שמכריזה על כפיות טובה.
 
משום כך, החיסכון שהיא קיוותה להגדיל כדי שיעזור לה לצלוח את הסמסטר ייאלץ לספוג עיכוב. עם זאת, מדאיגה מכך היתה השאלה האם תחכה לה עבודה בשובה אם תצא לחופשה בת שבוע בשיא הקיץ כשהבר עמוס? הבוס שלה יצטרך לשכור מחליפה. היא כבשה אנחה.
 
"מזל שחשבתי לחדש את הדרכון שלך כשעוד קיוויתי לקחת את אמא לחופשה אחרונה..." קולה של דלה נמוג ודמעות נקוו בעיניה כשנזכרה בפטירתה של אמה הקשישה.
 
"אין לי בגדים לחופשה בחוף," הזהירה גרייס את האם ואת הבת כשהיא יודעת שג'נה סנובית ביותר לגבי אופנה ומודעת מאוד להופעה חיצונית.
 
"אני אבדוק מה אני יכולה למצוא לך מהבגדים הישנים שלי," העירה ג'נה ברוגז. "אבל אני בטוחה שהבגדים שלי יהיו צרים על הציצים הגדולים שלך והתחת העוד יותר גדול שלך. בתור מי שרוצה להיות רופאה, את בכלל לא מקפידה על דימוי גוף בריא."
 
"אני לא חושבת שאני יכולה להילחם בצורת הגוף הטבעית שלי," השיבה גרייס בשעשוע שקט, כי היא כבר עברה את השלב שבו ההקנטות של ג'נה לגבי קימוריה יכלו לגרום לנזק מתמשך. כן, גרייס היתה שמחה מאוד להיוולד בתור מישהי שיכולה לאכול כל מה שהיא רוצה ולהישאר רזה באופן טבעי, אך הגורל לא האיר לה פנים בהיבט זה וגרייס למדה לעבוד עם מה שיש לה ולהתעמל בקביעות.
 
 
 
דלת נטרקה ברעש וגרייס התעוררה בפתאומיות, מתיישבת בבהלה וקולטת במהירות בלב שוקע איפה היא נמצאת.
 
"אני מצטערת אבל אסור לאנשים לישון כאן. זה אזור קבלה," אמרה לה האישה הצעירה שמאחורי הדלפק בהתנצלות.
 
גרייס העבירה אצבעות לא יציבות ברעמת שערה הפרועה וקמה על רגליה כשהיא מעיפה מבט בהקלה אל השעון שעל הקיר. השעה היתה אחרי עשר בבוקר, ועם קצת מזל היא תוכל עכשיו לחזור לדירה שהיתה אמורה לחלוק עם בת-דודתה.
 
המריבה הסוערת שהיתה לה עם ג'נה בשעה מאוחרת בלילה הקודם חזרה אליה. עד כה, החופשה היתה אסון. יש להניח שגרייס היתה תמימה כשהניחה שבת-דודתה לא תצא לצוד גברים כשכבר היה לה חבר קבוע בבית. לרוע המזל, כעת גרייס ידעה שזה לא כך. ג'נה רצתה בחברתה של בת-דודתה רק עד שמצאה רומן חופשה מתאים, ועתה משמצאה אותו, היא פשוט רצתה שגרייס תיעלם. ולרוע מזלה של גרייס, ג'נה פגשה את סטוארט ביום הראשון. הוא היה בנקאי וולגרי וקולני, אך בת-דודתה ממש נדלקה עליו. בשני הלילות האחרונים אמרה ג'נה לגרייס שהיא לא יכולה לחזור לדירה שהן חלקו מפני שהיא רוצה לבלות שם את הלילה עם סטוארט. בלילה הראשון התמקמה גרייס עם ספר בקבלה אך כשג'נה ניסתה להעיף אותה מהדירה בשנית, היא עמדה על שלה ומחתה.
 
"אין לי לאן עוד ללכת," ציינה באוזני דודניתה. "אני לא רוצה לשבת שוב כל הלילה בקבלה!"
 
"אם היית חצי נורמלית, היית כבר מוצאת לך גבר משלך!" סיננה ג'נה. "סטוארט ואני רוצים להיות לבד."
 
"זו דירת חדר, ג'נה. אין לאף אחד מקום להיות לבד בדירת חדר. אולי תבלו את הלילה  אצלו?" העזה גרייס להציע.
 
"הוא חולק חדר עם שישה חבר'ה. שם תהיה לנו עוד פחות פרטיות. בכל מקרה, ההורים שלי שילמו על הדירה שלנו. זו החופשה  שלי, ואם לא נוח לי שאת איתי, את חייבת ללכת!" סיננה ג'נה בטלטול ראש מתרעם.
 
גרייס העוותה פניה כשנזכרה בחילופי הדברים האחרונים ודפקה על דלת הדירה במקום להסתכן ולהשתמש במפתח שלה, מפני שהיא לא רצתה להפריע לצמד-חמד. היא הופתעה כשג'נה פתחה את הדלת. דודניתה כבר היתה לבושה, ולמרבה הפלא, הבלונדינית חייכה אליה. "תיכנסי," דחקה בה. "אני בדיוק אוכלת ארוחת בוקר. רוצה כוס תה?"
 
"אני מתה לתה." גרייס סקרה את דלת חדר הרחצה. "סטוארט עדיין כאן?"
 
"לא, הוא עזב מוקדם. הוא יצא לצלול היום ואני לא יודעת אם אתראה איתו הלילה. חשבתי שאת ואני נוכל לצאת למועדון החדש הזה שנפתח."
 
גרייס הנהנה. הגישה הידידותית יותר של ג'נה הקלה עליה, אך הכעיס אותה שהיא נבעה מחמקמקותו של סטוארט. "אם את רוצה."
 
בת-דודתה עבדה במטבח הזעיר בקול רעש. "סטוארט רוצה שנרגיע מעט את העניינים... הוא חושב שאנחנו מתקדמים מהר מדי – "
 
"אוה..." גרייס לא יספה כי ידעה כמה רגישה יכולה ג'נה להיות. רגע אחד היא משתפת אותך, וברגע הבא נותנת לך על הראש.
 
"יש עוד הרבה דגים בים!" הכריזה ג'נה, סוגרת בטריקה את דלת המקרר ומזדקפת, שערה הבלונדיני מתנפנף סביב פניה הכעוסות. "אם הוא יבוא לחפש אותי שוב, הוא יגלה שלא חיכיתי לו."
 
"נכון," הסכימה גרייס.
 
"אולי תפגשי מישהו הלילה," הרהרה בת-דודתה. "זאת אומרת, הגיע הזמן שתיפטרי מהבתולים שלך ותשיגי לעצמך חיים!"
 
"מאיפה את יודעת שעוד לא עשיתי זאת?" חקרה גרייס.
 
"כי את תמיד חוזרת הביתה בלילה, ואף פעם לא מאוחר במיוחד. את יודעת מה אני חושבת? את בררנית מדי."
 
"אולי," הודתה גרייס בעודה לוגמת את התה שלה ותוהה מתי, לכל המוקדם, תוכל להתנצל על פרישתה, להתפשט ולהיכנס למיטה כדי להשלים שעות שינה.
 
כל עולמה של ג'נה נסב סביב הגבר שבחייה, והיא היתה מאוד חסרת ביטחון אם לא היה לה מישהו. לעומת זאת, עולמה של גרייס התרכז סביב לימודיה. היא עבדה קשה מאוד כדי לזכות במקום בבית-הספר לרפואה, וכרגע היתה בראש כיתתה ומשוכנעת שגברים עלולים להוות משיכה מסוכנת. דבר לא יעמוד בין גרייס לבין חלומה להפוך לאדם מועיל באמת עם ידע וכישורים רפואיים כדי לעזור לאחרים. אחרי ככלות הכול, כל ילדותה סיפרו לה באזהרה על אמה שדפקה לעצמה את החיים מפני שסמכה על הגבר הלא נכון.
 
מצד שני, גרייס ידעה גם שבמוקדם או במאוחר יהיה עליה לגלות מה הקטע של סקס. איך היא תוכל לייעץ למטופליה העתידיים אם לא יהיה לה ניסיון אישי חשוב? היא טרם פגשה מישהו שאיתו רצתה להגיע לאינטימיות, והיא סברה שזה עצוב מאוד שיש צורך במשהו שאינו מבוסס על היגיון כדי לתדלק משיכה בין גבר לאישה. אחרי הכול, אילו רק ההיגיון שלט, גרייס היתה מעמיקה את הקשר עם מאט, החבר הכי טוב שלה ושותפה ללימודים.
 
מאט היה נאמן, טוב לב ואכפתי, גבר מהסוג שהיא כיבדה. אך אם מאט, במשקפי המתכת שלו ובסוודרים שדודתו סרגה עבורו, היה מאיים לפשוט את חולצתו, היא היתה בורחת כל עוד רוחה בה. לא היה שום ניצוץ מבחינתה, אך היא המשיכה לנסות להרגיש את הניצוץ משום שידעה שמאט יהיה בן-זוג נפלא.
 
 
 
ליאו עמד בבר שעל הגג והתפעל מהנוף של מפרץ טורונק שנפרש לפניו כמו ממעוף ציפור. בלילה, אתר הנופש השוקק של מרמריס הקיף אותו כמו מחרוזת של אבני חן ססגוניות. אורות אדומים מבהיקים בשמי הלילה הכריזו על הפתיחה הגדולה של מועדון הלילה פיבר. ליאו חייך. ראחים, שותפו של ליאו בפיבר, ידע איך לפרסם אירועים כאלה ולמשוך את תשומת ליבם של התיירים.
 
"עשית כאן עבודה נהדרת," העיר ליאו באישור והשקיף מטה דרך מחסומי הזכוכית והפלדה אל רחבת הריקודים העמוסה.
 
"תן לי לערוך לך סיור של  ממש," דחק בו ראחים שהיה להוט להתרברב ביצירת המופת שלו. כאדריכל ומעצב פנים ידוע, היתה לו סיבה טובה לרצות להשוויץ בקווים המודרניים האלגנטיים של יצירתו. ראחים מילא את הבטחתו עד תום והיה להוט לעניין את ליאו בעוד השקעה, גדולה אף יותר.
 
אחרי כמעט שבוע של חשבון נפש על סיפונה של  הלניק ליידי היה ליאו על סף דיכאון של בדידות. העבודה יצאה לו מכל החורים, נמאס לו מחברת עצמו, אבל לא היה לו מצב רוח של ממש לבלות בחברת מישהו אחר. הוא ירד עם ראחים בגרם המדרגות המואר, מוקף בשומרי הראש שלו. הרעש של המוזיקה היה כה חזק, עד שהוא קלט רק מילה אחת מכל שתיים שנאמרו לו. ראחים דיבר על קומפלקס מלונות אקסקלוסיבי שהוא רוצה לבנות בהמשך החוף, אך ליאו לא היה במצב רוח מתאים כדי לדון בפרויקט. מהמישורת הוא השקיף על הרחבה ההומה, וזה היה הרגע שבו ראה אותה עומדת בפינה של הבר המואר באור יקרות, אור זורח משערה שצבעו המצודד היה כשל נחושת מתכתית...
 
אותה? סתם עוד אישה, תייג מוחו שעה שמבטו המהורהר התמקד בפניה המשולשות. הוא קרע את תשומת ליבו מהאיכות השמיימית של תווי פניה המחודדים העדינים. שמיימית? חזר בינו לבינו. מאיפה הגיעה אליו המילה המשונה הזאת? הוא הבחין בפה ורוד מלא ובשרני ובמסה מתולתלת של שיער אדמוני משגע שגלש במורד גבה הצר. הוא היה יותר אדום מאשר נחושתי וגם נראה טבעי. תשומת ליבו השתהתה עליה, שותה בצמא את קימוריה שהותוו באהבה בשמלת תחרה חיוורת. היתה לה גזרה של אלת פריון, עם שדיים מלאים גבוהים, מותניים זעירים ונשיים מאוד וישבן חושני. אצבעותיו השחומות, הארוכות, התעקלו סביב המעקה, ושיער עורפו סמר מתחושה מצמררת שעה שהדופק הפועם במפשעתו הגיב והתנפח בחוסר מצפון או מוסריות גברי מאוד.
 
הוא לא זכר מתי לאחרונה היה עם אישה, הודאה שמרוב זעזוע כמעט החזירה את ליאו למציאות. כמובן, כשהוא עבד, הוא אף פעם לא בזבז זמן בחיפוש אחר אישה... וכשהוא לא עבד? הצורך להסביר את אירוסיו מראש ולפרט על הקשר נטול המחויבות צינן חד-משמעית את היצר המיני שלו. אך כעת, ללא שום אזהרה, הוא נזכר במאהב הנשוי של מרינה ושאל את עצמו בכעס מדוע טרח לדכא את הדחף המיני הפעיל שלו. אחרי ככלות הכול, למרינה לא היה אכפת מה הוא עושה כל עוד הוא לא הפריע להנאותיה. והאם זה באמת מה שהוא רצה מאשתו העתידית? אישה שלעולם לא תברר לאן הוא הולך או מה הוא עושה? או תדרוש שהוא יאהב אותה?
 
מובן שזה מה שהוא רוצה, טען בקוצר רוח גובר, במיוחד כשהחלופה היתה סצנות קנאה מתישות. הרומן של מרינה הלחיץ אותו, אבל האם הרומן הזה פגע בו עד כדי כך שהוא התכוון לבטל את האירוסים ולהתחיל לחפש כלה פוריטנית יותר? זה יהיה טיפשי, החליט בפסקנות. הוא לעולם לא יכיר אישה היטב כפי שהכיר את מרינה קורוס.
 
ליאו, שהתאמץ להדחיק את מחשבותיו הטרודות וחסרות המנוחה הלא אופייניות, התמקד בגזרתה הנפלאה של הג'ינג'ית. רעב מילא את החור שבתוכו, רעב שכמותו לא הרגיש זה שנים, מכרסם בו בעוצמה ובעקשנות מכאיבה, מתעלם ממאמציו הקפדניים לקיים שיחה פונקציונלית עם ראחים. בתנועת דחייה פתאומית הוא הסב מבטו מהג'ינג'ית, אך כל שריר בגופו הגדול הבנוי לתלפיות נדרך. עצבים שהוא לא היה מודע לקיומם זמזמו כמו פעמוני אזהרה עד שליאו נאלץ להחזיר מבט חטוף אל פינת הבר מחשש שהאישה תחמוק מעיניו. מה יש בה? אולי כדאי שהוא יגלה.
 
 
 
כשקיבלה מבט קפוא מג'נה, שעמדה ליד הבר עם סטוארט, גרייס נחפזה להסב מבטה ממנה, צבע בוהק על עצמות לחייה. סטוארט נדחף ללא הזמנה אל הבילוי שלהן. ג'נה היתה בעננים, ובתוך דקות מהופעתו הבהירה לגרייס שהיא גלגל חמישי. גרייס לפתה את המשקה שסטוארט התעקש לקנות לה, לגמה מהמרקחת המתוקה להחליא ותהתה מה תעשה עם שאר הערב שלה. לאן היא אמורה ללכת? לפחות בהמון כזה היא היתה בלתי נראית ולא משכה תשומת לב מיוחדת.
 
ג'נה פילסה את דרכה בין דוחק האנשים ומיקדה עיניים כחולות חסרות סבלנות בגרייס. "למה את עדיין כאן? הנחתי שכבר עזבת."
 
גרייס התיישרה. "אני חוזרת לדירה הלילה," הזהירה את בת-דודתה. "ביליתי שני לילות בישיבה בקבלה ואני לא עושה את זה יותר."
 
"אני לא מאמינה כמה שאת אנוכית!" התלוננה ג'נה. "בלעדיי בכלל לא היית יוצאת לחופשה."
 
"תחליפי תקליט," ייעצה גרייס בצער כשהיא מותשת מהמאבק המתמיד לרסן את אופייה האמיתי. היא פשוט רצתה להיות היא עצמה. "הנאום של 'תהיי אסירת תודה, גרייס' מתחיל להימאס. את ביקשת ממני להצטרף לחופשה הזאת, ואני חוששת שאת תקועה איתי עד שנחזור הביתה."
 
כשגרייס הסבה את תשומת ליבה מפניה הזועמות של בת-דודתה, היא הבחינה בגבר שעמד על המדרגות והתבונן בה. הוא היה יפהפה ומשגע, מר פנטזיה בכבודו ובעצמו, עם שיער שחור, עור צועני זהוב ותווי פנים סימטריים מדהימים. כמו כן, הוא היה גבוה, רחב כתפיים, ולמרבה הפלא לבוש ברשמיות בחליפת עסקים, כמו מלוויו. עם זאת, משם מה היא לא הצליחה לקרוע את עיניה ממנו מספיק כדי לסקור את האנשים שלצדו. גבותיו היו כהות וישרות, עיניו עמוקות, מנצנצות באורות המהבהבים, אפו קשת קלאסית, פיו יצירת מופת חושנית.
 
"בבקשה אל תחזרי לדירה הלילה," הפצירה בה ג'נה. "לא נשאר לי הרבה זמן להיות עם סטוארט..."
 
גם סטוארט התגורר בלונדון, וגרייס התפלאה על חוסר הגאווה של בת-דודתה. הוא כבר העביר לה את המסר שהוא לא רוצה שום דבר מעבר לסטוץ. ג'נה העיפה בה מבט אחרון של תחינה כעוסה לפני שסבה על עקביה כדי לחזור אל סטוארט. כשגרייס פנתה ממנה מתוך כוונה לעזוב את המועדון ולמצוא בית-קפה שקט שבו תוכל לקרוא את הספר שבתיקה, היא כמעט מעדה על הגבר הגדול שעמד בדרכה.
 
"מר זיקוס רוצה שתצטרפי אליו למשקה באזור האח"מים."
 
גרייס זקפה גבה באופן לא רצוני כשהעיפה מבט לאחור לעבר המדרגות. מר זיקוס? הוא הנהן באישור וחייך אליה פתאום, ובן רגע הפך ממשגע לעוצר נשימה. הקווים החמורים, המסותתים, של פניו הנאות שוסעו על-ידי חיוך נערי במקצת שהיה כובש לחלוטין. מאוחר יותר נשבעה גרייס שליבה, שתמיד היה איבר אמין ביותר בקרבת גברים, זינק בחזה וקיפץ מהתרגשות, כך שהיא נותרה עם קוצר נשימה רציני וסחרחורת משונה.
 
משקה? אזור האח"מים? מה יש לה להפסיד? שומר סף שחרר את חבל הקטיפה הטקסי שחסם את הגישה למדרגות, וגרייס השתחררה מקיפאונה והתקדמה בתחושת ציפייה משונה ביותר.