לשחק באש עם השטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשחק באש עם השטן
מכר
מאות
עותקים
לשחק באש עם השטן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לשחק באש עם השטן

3 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

העבודה של דרוסילה בנט מתקרבת לסיומה. דרו, שרוצה להחזיר לעצמה את חייה ולהתרחק מהשטן - שמוסווה בדמותו של הבוס שלה - מגייסת את האומץ לומר לו "אני מתפטרת!" דבר מעולם לא הצליח להפתיע את קאיו וילה - עד עכשיו. המילה "לא" פשוט לא כלולה באוצר המילים שלו, ולכן התפטרותה של העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לו אי פעם פשוט לא באה בחשבון! דרו כבר שמעה על הקסם האגדי של קאיו, אך עתה, כשהקסם הזה מכוון אליה, היא מבינה למה קשה כל-כך לומר לקאיו וילה את המילה "לא".

פרק ראשון

1
"ברור שאת לא מתפטרת," אמר קאיו וילה בקוצר רוח אפילו מבלי לשאת את מבטו משולחן עבודתו הרחב העשוי שחם ופלדה. השולחן השקיף על נוף מרהיב של הסיטי הרטוב והנוצץ של לונדון, לא שהוא נראָה אי פעם נהנה ממנו. תאוריית העבודה היתה שהוא פשוט נהנה לדעת שאחרים חושקים מאוד בנוף הזה, ושהוא רווה מידיעה זו נחת יותר מאשר מהנוף עצמו. אחרי הכול, זה מה שקאיו וילה אהב יותר מכול: להחזיק בדברים שאחרים חמדו אותם.

דרוסילה בנט חשה שביעות רצון עצומה מהידיעה שהיא כבר לא תהיה אחד מהדברים האלה.

הוא השמיע קול נמוך ולעגני. "אל תהיי דרמתית."

דרו הכריחה את עצמה לחייך אל הגבר ששלט בכל היבט של חייה, בערות ובשינה ובכל מה שבתווך, בחמש השנים האחרונות. יום ולילה. על פני כל אזורי הזמן ולתוך כל פינה קטנה של העולם שאליה התפרשה האימפריה האדירה שלו. היא עמדה לרשותו מסביב לשעון בתור העוזרת האישית שלו והתמודדה עם כל דבר שהטיל עליה, החל בצרכים האישיים המגוונים שלו וכלה בגחמות של ענייניו העסקיים רחבי הטווח.

והיא שנאה אותו. אוה, כמה שהיא שנאה אותו. באמת.

השנאה הציפה אותה, סמיכה וחמה ושחורה ועמוקה, עד שעורה כמו נצנץ מעל עצמותיה מעוצמת הרגש. עתה משידעה את האמת, היה קשה להעלות על הדעת שבמשך זמן כה רב היא טיפחה רגשות רכים יותר כלפי הגבר הזה – אבל זה לא משנה, אמרה לעצמה בחומרה. זה נגמר. ברור שזה נגמר. הוא דאג לכך, נכון?

היא הרגישה זרם פראי של אותו יגון קשה ששטף אותה ברגעים המשונים ביותר בחודשים שחלפו מאז מותו של אחיה התאום דומיניק. היא למדה על בשרה שהחיים אינטנסיביים ותכופות מסובכים מדי, אבל היא המשיכה להתקדם בהתמדה. איזו ברירה היתה לה? היא היתה היחידה שנותרה להתמודד עם מחלתו של דומיניק – עם התמכרויותיו. עם הטיפול בו. עם הררי החשבונות הרפואיים שלו, שאת האחרון שבהם שילמה סוף-סוף השבוע. והיא היתה היחידה שנותרה לטפל במורכבות של מותו, שריפת גופתו, סופו העצוב. ההתמודדות ההיא היתה קשה. ונותרה כזאת.

אבל ההתמודדות הזאת? התמודדות פשוטה. בזאת היא מפסיקה להתייחס לעצמה כאילו היא האדם הכי פחות חשוב בחייה. דרו עשתה את מיטב המאמצים להתעלם מההשפלה המסתחררת שהתלוותה אל מה שגילתה בתיקים הבוקר. היא אמרה לעצמה שהיא ממילא היתה מתפטרת, בסופו של דבר, בקרוב – שגילוי המעשה של קאיו היה רק סיבה משנית להתפטר מעבודתה אצלו.

"זו הודעת ההתפטרות שלי," אמרה בשלווה ובקור רוח באותו קול מקצועי, רגוע ומאופק שהיה לטבע שני אצלה – ושהיא גמרה אומר לעולם לא להשתמש בו שוב ברגע שתצא מבניין המשרדים הזה ותתרחק מהגבר הזה. היא תשיל את המעטפת הקפואה ההכרחית שעזרה לה לעבור את השנים האלו ושהגנה עליה מעצמה וגם ממנו. היא תהיה מבולגנת ורגשנית וכן, גם דרמתית, ככל שתרצה, כל אימת שתרצה. היא תהיה חמת מזג עד לשד עצמותיה. היא כבר יכלה להרגיש את הקליפה שבה התעטפה במשך זמן כה רב מתחילה להיסדק. "והיא בתוקף מעכשיו."

קאיו וילה, המייסד והמנכ"ל המהולל של וילה גרופ הכוללת אוסף מרשים של מלונות, חברות תעופה, עסקים ועוד כל מה שהתחשק לו, שהיה עשיר עד כדי שחיתות ואכזרי פי מאה, הרים את ראשו באיטיות ובאי-אמון. אִיום ואותה פעימת כוח מטרידה שהיתה ייחודית לו נפלטו ממנו כמו סוג חדש של חשמל.

דרו עצרה את נשימתה. גבותיו השחורות היו נמוכות מעל החום הזהוב-כהה של עיניו. אותן פנים תקיפות ובלתי מתפשרות, פנים שנראו כמעט חושניות מדי הודות לפיו היוצא דופן שרבות מנשות החברה הגבוהה שופעות-השדיים התעלפו בגינו מדי יום, לבשו הבעה סוערת שבישרה רק רעות. הזעזוע והעוצמה המטלטלת של תשומת ליבו המלאה, שכל שנות הקרבה הללו לא הצליחו למתן או להפיג, ניתזו בה כתמיד.

היא שנאה את זה יותר מכול. את החולשה הארורה שלה.

האוויר כמו תסס כך שהמרחב העצום של משרדו, שהיה מעוצב כולו בקווים מודרניים קרים ובזכוכית גדולה שכמו הזמינה את מזג האוויר האנגלי להיכנס, נראה קטן ודחוס סביבה.

"סליחה?"

היא שמעה את התיבול הספרדי בקולו, שרמז על עברו והסגיר את מזגו ההפכפך שלרוב הוא ריסן ביד קשה. דרו כבשה אדוות תחושה קטנה, שהיתה קרובה מאוד לרעד, שהזדחלה לאורך גבה. לא סתם כינו אותו השטן הספרדי. היא תשמח לכנות אותו בשמות גרועים הרבה יותר.

"שמעת אותי." התעוזה היתה נעימה. כמעט מטהרת.

הוא נענע בראשו בביטול. "אין לי זמן לזה," אמר. "מה שזה לא יהיה. תשלחי לי מייל עם הנקודות שמטרידות אותך ו– ״

"יש לך," קטעה אותו. שניהם השתתקו; אולי שניהם הבחינו בעובדה שהיא מעולם לא העזה לקטוע אותו בעבר. היא חייכה אליו בקרירות כאילו לא היתה ערה לתדהמתו מהנועזות שלה. "דווקא יש לך זמן," הודיעה לו. "פיניתי לך את רבע השעה הזאת במיוחד."

רגע מתוח מאוד חלף ביניהם באיטיות רבה מדי, ונראה שקאיו אפילו לא מצמץ. היא הרגישה בעוצמה של אותו מיקוד, כאילו מבטו היה אש בוערת שלהבותיה היו חמות ופראיות וחרכו אותה במקומה.

"זו הגרסה שלך למשא ומתן, מיס בנט?" טון קולו היה קריר כשלה, מבטו הענברי הכהה חם הרבה יותר. "הזנחתי את הערכת התפקוד שלך השנה? החלטת לדרוש עוד כסף? שיפור בהטבות?"

קולו היה לקוני, מקוטע. עם נימה של מורת רוח עוקצנית שמתחתיה משהו אפל יותר, מעושן יותר. משהו בדרו התכווץ מתחת לשריון המקצועי שלה. הוא חייך כאילו יכול היה לחוש בכך.

"זה לא משא ומתן, ואני לא רוצה העלאה בשכר או משהו אחר," אמרה באגביות והצטערה שאחרי כל הזמן הזה ומה שנודע לה, היא לא חסינה אליו ואל אותן דפיקות לב פראיות שאותו חיוך ספציפי עורר. "אני אפילו לא רוצה המלצה. השיחה הזאת היא רק מחווה של נימוס."

"אם את חושבת לך שתיקחי את הסודות שלי אל אחד המתחרים שלי," אמר בטון אגבי ונינוח שמהיכרותה הממושכת עמו, דרו ידעה שאל לה להאמין לו, "דעי לך שאם תנסי, אני אקדיש את חייך להריסתך. בין כותלי בית-המשפט ומחוצה להם. תאמיני לפחות לזה."

"אין משהו שאני אוהבת יותר מאיום טוב," ענתה באותו טון, אף שספק רב אם הצליחה לגרום לבטן שלו להתכווץ בתגובה. "אבל זה ממש מיותר. אין לי שום עניין בעולם התאגידים."

פיו לבש הבעה שהיתה צינית מכדי להיחשב לחיוך נוסף.

"תנקבי במחיר שלך, מיס בנט," הציע בקול שהיה כמו עשן וחטא. לא פלא שהרבה יריבים אומללים שלו פערו עיניים והתהפנטו ונתנו לו כל מה שהוא רצה כמעט ברגע שהוא דרש זאת. הוא היה מעין מהפנט נחשים עסקי.

אך היא לא היתה אחד מהנחשים שלו, והיא סירבה לרקוד לפי החליל שלו, מפתה ככל שיהיה. היא רקדה במשך זמן רב מדי, וכאן זה נגמר. זה מוכרח להיגמר. זה ייגמר.

"אין לי מחיר," אמרה בכנות גמורה. פעם – אתמול – הוא יכול היה לחייך אליה והיא היתה מוצאת דרך להפוך עולמות בשבילו. אך זה היה אתמול. היום היא יכלה רק להשתומם, אם זו היתה המילה הנכונה, על התמימות והנאיביות שלה. על הקלות שבה הוא תמרן אותה.

"לכל אדם יש מחיר." והיא ידעה שבעולמו, זה תמיד היה נכון. תמיד. זו עוד סיבה לרצון שלה לברוח מהעולם הזה. ממנו.

"אני מצטערת, מר וילה," אמרה. היא אפילו משכה בכתפיה. "לי אין."

כבר לא. דומיניק איננו. היא כבר לא המפרנסת היחידה שלו. ושלשלאות הרגש והערגה הבלתי נראות ששלטו בה לאורך זמן כה רב, כבר לא יכלו להחזיק אותה כאן. לא עתה משגילתה, לגמרי במקרה, מה קאיו באמת חושב עליה.

הוא רק התבונן בה עכשיו, אותן עיניים ענבריות כהות נעות עליה כמו מגע של ידיו, מבעירות אש ותובעניות. היא ידעה מה הוא ראה. היא עיצבה את התדמית העסקית שלה בהתאם לטעמו הספציפי, כמו תמיד מקבלת על עצמה ללא עוררין את העדפותיו. היא עמדה זקופה תחת סקירתו והתגברה על הדחף לסדר את חצאית העיפרון שלה או את חולצת המשי שלבשה, שתיהן היו בצבעים השקטים שהוא העדיף. היא ידעה שהתסרוקת המפותלת המתעתעת בפשטותה שהרימה את שערה החום הכהה היתה אלגנטית, מושלמת. היא לא ענדה שום תכשיטים צעקניים שעלולים להיראות בעיניו 'מסיחי דעת'. איפורה היה מעודן, כמו תמיד, והעניק לה הופעה רעננה ומסודרת כאילו היא בכלל לא זקוקה לו, כאילו פשוט התברכה בגוון עור מושלם, בשפתיים שצבען מושך ובעיניים בורקות בלי להתאמץ. היא השתפרה כל-כך במילוי התפקיד הזה, במילוי רצונותיו. היא עשתה זאת במשך זמן כה רב. היא יכולה לעשות זאת מתוך שינה. היא עשתה זאת.

דרו הבחינה ברגע המדויק שבו התחוור לו שהיא רצינית, שזו לא רק טקטיקת מיקוח שהיא שלפה מתוך ניסיון אסטרטגי כלשהו להשיג ממנו משהו. שהיא מתכוונת לדבריה, קשה ככל שיהיה לו להבין את זה. קוצר הרוח התפוגג ממבטו הפיקח והפך למשהו מחושב הרבה יותר – כמעט מהורהר. הוא התרווח בכיסאו המסיבי, המאיים במתכוון, השעין את לסתו על ידו ומיקד בה את העוצמה המלאה של אותו ריכוז בוהק ובלתי אפשרי שלו שהפך אותו ליריב כה קטלני. לא אף פעם לא היה תשובה סופית, לא אצל קאיו וילה. זה היה השלב שבו הוא התחיל. שבו הוא התעורר לחיים.

והשלב שבו היא פרשה הפעם. לתמיד. היא לא הצליחה לכבוש את התלקחות הסיפוק הקטנה מהידיעה שהיא תהיה הדבר היחיד שהוא לא יכול לנצל את השפעתו כדי להשיג. כבר לא. לעולם לא שוב.

"מה העניין?" שאל בשקט ונשמע הגיוני לחלוטין, אחרי שללא ספק הגיע למסקנה שהוא יטיב לתמרן אותה אם יפגין עניין בתחושותיה ולא יפעיל את האסטרטגיה הפוגענית הרגילה שלו. "את לא מאושרת?"

איזו שאלה מגוחכת. דרו פלטה צחוק קצר, וניכר היה שהצחוק עצבן אותו. לאמיתו של דבר, היא ידעה שזה יקרה. עיניו הצטמצמו וכמעט זהרו מהמזג החם שהיא ידעה היטב שיבוא לידי ביטוי רק שם. לעיתים נדירות מאוד הוא נתן דרור למלוא עוצמת זעמו. לרוב הרגש רק ארב מתחת לפני השטח, כמו הבטחה אפלה שאף אחד לא רצה שהוא יקיים.

"ברור שאני לא מאושרת," ענתה והתאפקה בשרידיה האחרונים של שליטת הברזל הקודמת שלה שלא לגלגל עיניים. "אין לי חיים אישיים. אין לי שום חיים, למעשה, ולא היו לי כבר חמש שנים. במקום זה אני מטפלת בחיים שלך."

"ועבור כך את מקבלת תשלום מכובד ביותר," ציין. בנשכנות.

"אני יודעת שלא תאמין לי," אמרה כמעט ברחמים, דבר שגרם לעיניו להצטמצם אפילו יותר, "והאל יודע שבוודאי לעולם לא תגלה את זה בעצמך, אבל כסף זה לא הכול בחיים."

שוב אותו מבט ענברי פיקח.

"זה קשור לגבר?" שאל בקול שהיא אולי היתה מתארת כמתוסכל אילו היה שייך למישהו אחר. היא צחקה שוב ואמרה לעצמה שהיא לא יכולה לשמוע את נימת המתח שבצליל, מתח שנבע מכך שהוא נגע קרוב כל-כך לאמת מרה שאין לה כוונה להודות בה.

"מתי נראה לך שיש לי זמן לפגוש גברים?" שאלה. "בין משימות ונסיעות עסקיות? בזמן שאני עסוקה בשליחת מתנות פרידה לכל המאהבות-לשעבר שלך?"

"אה," אמר בטון שהיה כה יהיר עד שמיד עלה לה על העצבים. "עכשיו אני מבין." חיוכו היה הן מתנשא והן חד כתער. דרו הרגישה שהוא נגרר בתוכה ושורט אותה עמוק. "אני מציע שתיקחי לך שבוע חופש, מיס בנט. אולי שבועיים. תמצאי לך חוף וכמה גברים חמים. תשתי משהו חזק ותשביעי את הרעב. פעמים רבות ככל שיידרש. את לא מביאה לי שום תועלת במצבך הנוכחי."

"זה רעיון מקסים," אמרה דרו מבין שפתיים שהיו חיוורות מרוב זעם כשמשהו אפל והרסני תסס בתוכה, "ואני מעריכה את ההצעה, כמובן. אבל אני לא אתה, מר וילה." היא הניחה לכל מה שהרגישה לגביו – כל אותן שנים של ערגה והקרבה, כל הדברים שחשבה וקיוותה, כל החלומות המטופשים שלא היה לה מושג שהוא גדע באיבם עד היום, אפילו אותו לילה אחד מסובך ורגשי בקדיס לפני שלוש שנים שעליו מעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו – בעירה כשהביטה בו. "אני לא 'משביעה את הרעב' במופקרות נטולת הבחנה ומשאירה אחרי בלגן, כמו איזה גודזילה שטוף סקס. יש לי סטנדרטים."

הוא מצמץ. הוא לא הזיז אף שריר אחר, אולם דרו נאלצה להורות לעצמה להישאר במקום מהעוצמה שבה הרגישה את הצלפת זעמו, את הבעיטה של אותן עיניים ענבריות שקדחו בה.

"את חולה?" שאל באיום רך, ורק לסתו הקשה כשחם ומבטאו המודגש רמזו על זעמו המתעצם. אך דרו הכירה אותו. היא ידעה לזהות את סימני הסכנה. "או שיצאת לגמרי מדעתך?"

"זה נקרא כנות, מר וילה," ענתה בתמצות שסתר לגמרי את פעמוני האזהרה שצלצלו בתוכה בפראות וצרחו עליה לברוח, לעזוב מיד, להפסיק להתגרות בו, למען השם, כאילו זה ידרבן אותו להיות מי שהיא דמיינה שהוא! "אני מבינה שזה לא משהו שמוכר לך, במיוחד לא ממני. אבל זה מה שקורה כשאדם הוא שתלטני ובלתי נסבל כמו שאתה גאה להיות. אתה מוקף בתדר הדהוד של משרתים ושוליות מתרפסים שפוחדים ממך מכדי לומר את האמת. מי כמוני יודעת. העמדתי פנים שאני אחת מהם במשך שנים."

קיפאון מבעית אחז בו. היא הרגישה שמזגו החם מתפשט וממלא את החדר, כמעט מרעיד את החלונות. היא ראתה את גופו הרזה והשרירי כמו מזמזם מהמאמץ שהיא תיארה לעצמה שנדרש להפעיל כדי לא להתפוצץ יחד איתו. מבטו ננעל על מבטה, כהה וזועם. קטלני לאין ערוך מכפי שרצתה להודות בינה לבינה.

או אולי היא פשוט היתה פגיעה מדי כלפיו. עדיין. תמיד, לחש משהו בתוכה, כך שהיא נואשה מעצמה מחדש.

"אני מציע שתחשבי בזהירות רבה על הדבר הבא שיֵצא לך מהפה," אמר בדרכו המדודה המתעתעת כשאכזריותו המפורסמת ניכרת בקולו, יוצקת את פניו התקיפות למסכת ברזל. "אחרת את עלולה להתחרט על זה."

הפעם היה צחוקה של דרו אמיתי. גם אם קצת לחוץ, נאלצה להודות בינה לבינה.

"זה מה שאתה לא מבין," אמרה כשצער ושביעות רצון ויותר מדי דברים אחרים גועשים בה וגורמים לה להרגיש פראית וקרובה במידה מסוכנת לאיזה אושר עז ואולי מטורף. מכך שהיא מתריסה נגדו? מכך שהיא לשם שינוי משפיעה עליו? כבר לא היה לה מושג. "לא אכפת לי. בעיקרון אני חסינה. מה כבר תעשה? תפטר אותי? תכניס אותי לרשימה השחורה שלך? תסרב לתת לי המלצה? קדימה. כבר התפטרתי."

ואז היא סוף-סוף הגשימה את החלום שטיפחה בצורה כזו או אחרת מהרגע שלקחה על עצמה את העבודה המשתלטת להחריד הזאת, רק כדי לשלם את החשבונות השונים של דומיניק – כי היא לא יכלה שלא לאהוב את אחיה, למרות הכול ומפני שהיא כל מה שהיה לו, וזה היה בעל משמעות מבחינתה גם כשהיא ייחלה שהמצב היה שונה. דרו הפנתה את גבה לקאיו וילה, השד האישי שלה ומקור צרותיה הגדול ביותר, ויצאה מחייו לתמיד.

בדיוק כפי שתכננה מלכתחילה שתעשה ביום מן הימים.

המעשה היה לכל הפחות צריך להיות מלווה בתרועת חצוצרות. והיא בוודאי לא היתה אמורה להרגיש את הסבל הקשה הזה שמילא אותה והפך את המעשה להרבה הרבה יותר קשה מכפי שאמור היה להיות.

היא כמעט הגיעה לדלת הרחוקה של המשרד החיצוני, שם ניצב משרדה כשומר של קודש הקודשים הזה, כשהוא נבח את שמה. זו היתה הוראה חמורה, והיא אומנה טוב מכדי להתעלם ממנה. היא עצרה ושנאה את עצמה על צייתנותה. אך זו הפעם האחרונה, אמרה לעצמה. מה זה כבר יזיק?

כשהעיפה מבט מעבר לכתפה, עברה בה צמרמורת של הפתעה כשנוכחה שהוא התקרב אליה מאוד מבלי ששמעה את תנועותיו, אך היא לא יכלה לחשוב על זה – ארשת פניו היא שהדהימה אותה, כולה רעם ואזהרה, וליבה החל לדפוק בחוזקה.

"אם זיכרוני אינו מטעה אותי," אמר בטון קריר שעמד בסתירה מוחלטת לאותה פראות אפלה שבמבטו בצבע הזהב הממורק, "החוזה שלך מציין שאת חייבת לתת לי שבועיים אחרי הגשת התפטרותך."

כעת היה תורה של דרו למצמץ. "אתה לא רציני."

"אני אולי 'גודזילה שטוף סקס', מיס בנט..." הוא פלט כל מילה כמו קליע שהיא לא היתה אמורה להיות מסוגלת להרגיש, ועם זאת זה כאב – זה כאב. במקביל מבטו הזהוב כמו פילח אותה והזכיר לה את כל הדברים שהיא העדיפה לשכוח. "אבל זה עדיין לא פוגע ביכולת שלי לקרוא חוזה. שבועיים, שאם אינני טועה, כוללים את הארוחה למשקיעים במילאנו שטרחנו חודשים על התכנון שלה."

"למה שתרצה את זה?" דרו מצאה את עצמה מסתובבת אליו בלי שהתכוונה לזוז, וידיה התאגרפו לצדי גופה. "אתה עד כדי כך סוטה?"

"אני מופתע שעוד לא גילית את התשובה לזה מהמאהבות לשעבר שלי, שאליהן מסתבר שאת קרובה כל-כך," הטיח בה בקול של הצלפה עוקצנית. "לא השקעת את כל אותן שעות של החיים המבוזבזים שלך על פיוסן?"

הוא שילב את ידיו על חזהו, ודרו מצאה את עצמה מבחינה כתמיד בשלמות הרזה של גופו האתלטי. זה היה חלק ממה שהפך אותו לקטלני כל-כך. בלתי נשכח עד כדי סחרור. כל סנטימטר בו היה נשק מושחז היטב, והוא לא חשש להשתמש בכל אחד מהחלקים של אותו נשק שהיטיב לשרתו. היא הבינה שזו הסיבה שהוא התנשא מעליה ככה, מבהיל אותה עם גובהו, עם רוחב כתפיו, עם העוצמה והכוח של גבריותו הנוקשה. אפילו בחליפה שנתפרה למידותיו, שהיתה אמורה לגרום לו להיראות כמו איזה גנדרן, הוא נראה מסוגל לכל דבר. היה בו רמז לפראות, איום מרומז תמידי שהוא נשא בגאווה. בכוונה.

היא לא רצתה לראות אותו כגבר. היא לא רצתה לזכור את חום ידיו על עורה, את פיו תובעני כל-כך על פיה. היא תעדיף למות מאשר להעניק לו את הסיפוק שבידיעה שהוא משפיע עליה עכשיו. גם אם עדיין הרגישה בבעירה, בחום הצורב.

"אתה יודע מה אומרים," מלמלה ונשמעה לעצמה כמעט רגועה לחלוטין. כמעט נונשלנטית. "אלו ששוכבות עם מישהו בשביל הכסף מרוויחות כל אגורה."

הוא לא חשף שום תגובה, ועם זאת היא הרגישה משהו קשה וחם מתלקח ביניהם, כך שהיא כמעט נסוגה לאחור, כמעט חשפה עד כמה היא לחוצה ממנו. אך היא גמרה עם זה. איתו. היא סירבה להתכווץ מולו בפחד. והיא גמרה לציית בשקט. תראו לאן זה הביא אותה.

"תיקחי לך חופש לשאר היום," הציע כשרק צרידות קלה בקולו רומזת על הזעם שהיא לא ממש יכלה לראות אך ידעה בוודאות שקרוב להמס את שניהם. ואולי גם את כל בניין המשרדים שבו עמדו, אם לא את כל הסיטי של לונדון. "אני מציע שתעשי משהו כדי לדכא את הדחף החדש שלך להגיד את אשר על ליבך. נתראה מחר בבוקר. שבע וחצי, כרגיל, מיס בנט."

ופתאום כאילו שמש חדשה הפציעה ושטפה את דרו באור בוהק בלתי אפשרי. הכול התבהר. הוא ניצב לפניה, במרחק של פחות ממטר, תופס יותר מדי מקום, כהה ובלתי נסבל ומבעית משהו אפילו כשהוא שקט ובוחן. והוא לעולם לא יפסיק. היא הבינה זאת לגביו; היא הבינה זאת כפי שהבינה את היכולת שלה עצמה לנשום. כל חייו היוו עדות לאי-היכולת שלו להשלים עם תשובה שלילית, לסירוב שלו להשלים עם מה שאחרים אמרו לו אם זה לא היה מה שרצה לשמוע. הוא מעולם לא נתקל בכלל שהוא לא הפר, בחומה שהוא לא יכול היה לטפס עליה, במחסום שהוא לא הפיל רק משום שהמחסום העז לעמוד בדרכו.

הוא לקח. זה מה שהוא עשה. ובמישור הבסיסי ביותר, זה מה שקאיו וילה היה.

הוא לקח ממנה, והיא אפילו לא ידעה זאת עד היום, נכון? אפילו עכשיו היה בה חלק שהצטער על שפתחה את מגרת התיקים ההיא, על שגילתה באיזו קלות הוא חיבל בקריירה שלה לפני שלוש שנים ללא ידיעתה. אבל היא פתחה אותה.

היא יכלה לראות את שארית חייה מבזיקים לנגד עיניה ברצף מחליא ומדכא של תמונות. אם היא תסכים לשבועיים שלו, עדיף לה כבר למות בו-במקום. ממש כאן, ממש עכשיו. כי הוא ישתלט על חייה כפי שעשה בחמש השנים האחרונות, ולא יהיה לזה קץ. לעולם. דרו ידעה היטב שהיא העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לו אי פעם. זו לא היתה יהירות מצִדה – היא היתה מוכרחה להיות, מפני שנזקקה לכסף שהוא שילם לה וליוקרה ששמו העניק לה כשהגיע הזמן להכניס את דומיניק בעימותים למרפאות ולתוכניות הגמילה הכי טובות בארצות הברית, עד כמה שזה עזר בכלל. והיא עדיין האמינה שהכול היה שווה, גם אם לא היו בידיה שום תעודות הצלחה, גם אם הרגישה כה ריקה וחבוטה. דומיניק לא מת לבד בפינת רחוב בודדה באיזו שכונה נואשת בלי שיהיה מי שיזהה אותו או יתאבל עליו או ירגיש בחסרונו. זה מה שחשוב.

אך דומיניק היה רק הסיבה הראשונה והמקורית. רגשותיה העלובים כלפי קאיו היו הסיבה השנייה – והמחרידה הרבה יותר – לשאיפה שלה להיות כה חיונית לקאיו. היא התגאתה ביכולת שלה לשרת אותו היטב. היום זה השאיר טעם מר בפיה, אבל זו היתה האמת. היא היתה עד כדי כך מזוכיסטית, והיא תיאלץ לחיות עם זה. אם היא תישאר אפילו יום אחד נוסף, כל סיכוי שנותר לה להחזיר לעצמה את השליטה על חייה, לעשות משהו למען עצמה, לחיות, לצאת בזחילה מהבור האיום הזה שכרתה לעצמה לגמרי לבד, ייעלם לתוך המערבולת השחורה הגדולה המלאה בעשן שהיתה קאיו וילה.

הוא יקנה עוד דברים וימכור אחרים, ירוויח מיליונים ויהרוס חיים לפי גחמותיו, כולל החיים שלה. והיא תמשיך לטפל בו, לקפוץ לדום כשהוא יטיל הוראות ולהחליק את הדרך עבורו כשהיא צופה כל צורך שלו ומאבדת את עצמה, טיפין טיפין, עד שלא ייוותר ממנה דבר מלבד מסכה נעימת מראה ושלוות קול. רובוט שנתון לשליטתו. עבד לרגשות שהוא לעולם לא ירגיש כלפיה, לעולם לא יוכל להרגיש, למרות נצנוצים קטנים שהצביעו על ההפך בערים רחוקות בערבים מסובכים שמעולם לא הוזכרו שוב בקול.

נורא מכך, היא תרצה לעשות את כל זה. היא תרצה להיות כל מה שהיא יכולה בשבילו, כל עוד תוכל להישאר קרובה אליו. בדיוק כפי שעשתה מאז אותו לילה בקדיס שבו ראתה בו צד כה שונה. היא תיאחז בכל דבר, נכון? היא אפילו תעמיד פנים שהיא לא יודעת שהוא ריסק את חלומות הקידום שלה במייל אחד אכזרי. היא עד כדי כך פתטית, ידעה. עד כדי כך טיפשה. האם היא לא הוכיחה זאת מדי יום בשלוש השנים האחרונות?

"לא," אמרה.

כמובן, זו היתה מילה שהוא שמע רק לעיתים נדירות.

גבותיו השחורות הונמכו. עיני הזהב הקשות שלו זהרו מהשתאות. אותו פה בשרני שגרם למצעד המאהבות שלו לפנטז שאולי יש בו איזו רכות, רק כדי לגלות מאוחר מדי שזה לא יותר מחזיון תעתועים, נחשק באיום.

"מה זאת אומרת, לא?"

בגלל הניגון של המקצב הספרדי הטבעי שלו נשמעו המילים כמעט מוזיקליות, אך דרו ידעה שככל שהמבטא שלו מורגש יותר, כך היא בצרות גדולות יותר – וכך המזג הוולקני שלו קרוב יותר להתפרצות. היא היתה צריכה לסוב על עקביה ולברוח למקום מבטחים. היא היתה צריכה להקשיב לקשר בבטנה ולחום ששטף את עורה, לפאניקה שהציפה אותה.

"אני יודעת שהמילה אולי לא מוכרת לך," אמרה ואולי נשמעה יותר מחוזקת, יותר בטוחה מעצמה מכפי שכדאי. או מכפי שנכון. "היא מביעה אי-הסכמה. סירוב. שני מושגים שאני יודעת שיש לך בעיה איתם. אבל אני שמחה לומר שזו כבר לא הבעיה שלי."

"זה יהפוך לבעיה שלך," אמר לה כשבקולו נימה שמעולם לא שמעה קודם. מבטו הצטמצם עוד יותר, לשני חרכים זועמים של זהב, כאילו הוא מעולם לא ראה אותה באמת עד לרגע זה. משהו במבט הספציפי שנעץ בה סחרר את ראשה. "אני – ״

"קדימה, תתבע אותי," אמרה כשהיא קוטעת אותו שוב בהינף יד אדיש, דבר שהיא ראתה שהרתיח אותו. "במה אתה חושב שתזכה?"

לראשונה לאורך כל היכרותה איתו, קאיו וילה נאלם דום. השתיקה היתה מתוחה וקצרת נשימה ביניהם, ולמרות זאת היתה איכשהו קולנית כמו צופר. היא כאילו זמזמה. והוא פשוט לטש בה עיניים, מוכה אלם, כשעל פניו הבעה של אכזריות שמעולם לא ראתה קודם.

יופי.

"אתה תיקח ממני את הדירה שלי?" המשיכה תוך התלהבות מהנושא. אולי שתיקתו חסרת התקדים הפיחה בה אומץ. או הכאוס שבתוכה שהיה אך ורק באשמתו. "זו רק דירת חדר שכורה. אתה מוזמן לקחת אותה. אם אתה רוצה, אני אכתוב לך צ'ק בזה הרגע עבור כל הסכום שבחשבון הנוכחי שלי. זה מה שיידרש?" היא צחקה ושמעה את הצליל ניתז בחזרה אליה מקיר הזכוכית, מהשולחן המסודר שלה, אפילו מהרצפה הממורקת שגרמה אפילו למשרד החיצוני להיראות מבריק והרבה יותר מאיים לחסרי המודעות. "כבר נתתי לך חמש שנים. אני לא נותנת לך שבועיים נוספים. אני לא נותנת לך שנייה נוספת. אני מעדיפה למות."

 

קאיו לטש עיניים בעוזרת שלו כאילו מעולם לא ראה אותה קודם.

היה משהו בזווית של פניה האובליות היפות המושלמות, בזיק הזעם שניבט מעיניה האפורות השלוות לרוב, ומשהו בפה הזה שלה. הוא לא היה מסוגל להתיק מבטו ממנו.

זיכרון בלתי קרוא התגרה במחשבתו, זיכרון של ידה על לחיו, עיניה האפורות חמות וכמעט רוחשות חיבה, שפתיה – אבל לא. אין טעם להתרפק על הטירוף ההוא. הוא עבד קשה מדי כדי למחוק אותו מהמודעות שלו. זה היה ערב מצער אחד בחמש שנים חלקות ונטולות בעיות. למה לחשוב עליו בכלל?

"אני מעדיפה למות," חזרה ואמרה, כאילו היתה תחת רושם מוטעה שהוא לא שמע אותה בפעם הראשונה.

"אפשר לארגן את זה," אמר בעודו בוחן את הפנים הללו שהכיר טוב כל-כך, ועם זאת, מסתבר שמעט כל-כך – מחפש אחר רמז כלשהו למה שהביא לזה. כאן, עכשיו, היום. "שכחת? אני אדם מאיים מאוד."

"אם אתה מתכוון להשמיע איומים, מר וילה," ענתה בדרכה העניינית, "לפחות תכבד אותי ותשמיע איומים אמינים. אתה הרבה דברים, אבל לא בריון."

לראשונה במשך זמן רב מכפי שיכול היה לזכור, קאיו היה אובד עצות. אולי אפילו מאז היה ילד חסר אב שאמו, שאותה כל הכפר הכיר טוב מדי, היתה כה מבוישת עד שנכנסה למנזר אחרי לידתו במקום להתמודד עם עונשה ההולך וגדל על חטאה. זה אולי היה משעשע אותו שהעוזרת האישית שלו היא שהביאה עליו את אוזלת היד הזאת, המזכירה המהוללת שלו למען השם, כששום דבר אחר לא הצליח לעשות זאת. לא עסקה נוספת של מיליארד פאונד, לא עוד רומן שערורייתי שמסוקר בקוצר נשימה ובחוסר דיוק בצהובונים, לא אחת מהיוזמות העסקיות החדשות – ואם יורשה לו לומר – מלאות החזון שלו. שום דבר לא טלטל אותו. שום דבר לא ערער את שיווי משקלו.

רק האישה הזאת. כפי שכבר עשתה פעם.

זה היה מצחיק. באמת. הוא היה בטוח שיצחק על זה בשלב מסוים, באריכות, אבל קודם הוא זקוק לה. שתחזור למקום שאליו היא שייכת, שתחזור בבטחה לתפקיד שהעדיף שתמלא, והוא התעלם מהלחישה הקטנה בתוכו שרמזה שזה לא בר-תיקון. שהיא לעולם לא תהיה שוב בלתי נראית כפי שהיתה קודם, שכבר מאוחר מדי, שהוא פעל על זמן שאול מאז התקרית בקדיס לפני שלוש שנים, וזו רק הנשורת המאוחרת –

"אני עוזבת," אמרה לו כשהיא פוגשת במבטו כאילו הוא ילד שובב שנתון למצב רוח רע מעייף ומדגישה כל מילה כאילו חשדה שהוא שקוע בהתקף הזעם שלו מכדי לשמוע אותה כראוי. "אתה תצטרך להשלים עם זה. ואם תמצא לנכון לתבוע אותי, שיהיה. הזמנתי כרטיס לבורה בורה הבוקר. אני מסודרת."

ואז, סוף-סוף, חזר מוחו לעבוד. מילא אם היא היתה חוזרת לדירה שלה בלונדון, או אפילו נוסעת לשבוע חופש ב... נגיד, איביזה, כפי שהציע. אבל פולינזיה הצרפתית, מרחק של עולם שלם? לא בא בחשבון.

כי הוא לא יכול היה לתת לה ללכת. הוא סירב. והוא לא רצה להתעמק בזה, כפי שלא רצה בפעם הקודמת שגילה שהיא רוצה לעזוב אותו. לפני שלוש שנים, שבוע בלבד אחרי אותו לילה בקדיס שהוא לא ראה אז – ועדיין – טעם לחטט בו.

זה לא היה אישי, כמובן, אז או עכשיו; היא היתה נכס. במובנים רבים, הנכס היקר ביותר שלו. היא ידעה עליו יותר מדי, הכול בעצם, החל בתפר המכנס הפנימי שלו, עבור דרך ארוחת הבוקר האהובה עליו וכלה בשירות הקונסיירז' המועדף עליו בכל הערים הגדולות ברחבי העולם, שלא לדבר על הפרטים הקטנים הספציפיים של השיטות העסקיות שלו. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו כמה זמן ייקח להכשיר את המחליפה שלה, ולא היתה לו שום כוונה לגלות. הוא יעשה את מה שתמיד עשה – כל מה שצריך כדי להגן על נכסיו. כל מה שיידרש.

"אני מתנצל על התנהגותי," אמר כמעט ברשמיות. הוא שינה את תנוחתו ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו כשהוא נשען על עקביו בדרך שהוא ידע שהפוכה מלשדר אגרסיביות. "הפתעת אותי." עיניה האפורות התכווצו בחשד, והוא הצטער שלא למד לקרוא אותה ביסודיות כפי שידע שהיא יכולה לקרוא אותו. זה העמיד אותו בעמדת נחיתות, עוד תחושה לא מוכרת.

"ברור שאני לא אתבע אותך," המשיך כשהוא כופה על עצמו לשמור על טון קול יציב ומתורבת ומרסן את עצמו. "בסך הכול הגבתי לא טוב, כמו שהיה קורה לכל אחד. את העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לי. אולי הכי טובה בכל לונדון. אני בטוח שאת יודעת את זה."

"נו טוב," אמרה והשפילה מבטה, דבר שהיה בעיניו מרתק בדרך בלתי מוסברת. היא אמרה משהו כמעט במלמול, משהו שנשמע כמו זו לא סיבה לגאווה, נכון?

קאיו רצה להתעמק בזה אך נמנע מכך. היתה לו כוונה מלאה לפצח אותה ולגלות כל אחת מהתעלומות שלה עד לאחרונה שבהן כדי להבטיח שהיא לעולם לא תתפוס אותו שוב לא מוכן, אבל לא עכשיו. לא כאן. לא עד שיתמודד עם המצב הזה בדרך היחידה שהכיר.

כלומר ישתלט עליו ויגביל אותו ויהפוך אותו לשלו, בכל אמצעי שיידרש.

"אבל כמו שאת בוודאי יודעת," המשיך, "תהיה המון ניירת שתצטרכי לחתום עליה לפני שתוכלי לעזוב את החברה. בתור התחלה, הסכמי סודיות." הוא הציץ בשעון שעל מפרק ידו בתנועת יד מהירה. "עדיין מוקדם. נוכל לעזוב מיד."

"לעזוב?" חזרה אחריו דרו בקימוט מצח גלוי, ובאותו רגע התחוור לו שהוא מעולם לא ראה אותה עושה זאת קודם – היא תמיד היתה כה שלווה, כשרק הרשף בעיניה פה ושם רמז על מה שהתחולל בתוך ראשה. הוא מעולם לא רצה לדעת. אך זה היה קימוט מצח מלא, גבותיה מחוברות ופיה מתוח, והוא היה מרותק. למה הוא לא הצליח לקרוע את תשומת ליבו מפיה? מהקמטים שמעולם לא ראה, שהפכו משום מה את מצחה החלק למעניין יותר? זה עורר בו משהו שדומה מדי לאי-נוחות. כאילו היא אדם אמיתי במקום רק הנכס הכי יקר שלו, שמפגין תכונות חדשות. גרוע מכך, כאילו היא אישה.

אך הוא לא רצה לחשוב על זה. הוא בהחלט לא רצה לזכור את הפעם היחידה האחרת שהוא ראה בה יותר מרק עוזרת שלו. הוא לא רצה את האישה הזאת במיטתו. ברור שלא. היא היתה פיקחית מדי, טובה מדי בעבודתה. הוא רצה שהיא תעמוד לשירותו, לצדו, במקום שאליו היא שייכת.

"כל הצוות המשפטי שלי נמצא בציריך," הזכיר לה בעדינות. "בוודאי לא שכחת את זה מרוב להיטות לעזוב?"

הוא ראה אותה מתאבנת וחשב שהיא תירתע מהרעיון של טיסה קצרה לשוויץ, אך במקום זה היא בלעה את רוקה. בתנועה גלויה. אחר-כך יישרה את כתפיה כאילו טיסה בת פחות משעתיים במטוסו הפרטי שקולה למבחן אש. מבחן שהיא נאותה בעל-כורחה לעבור אם כך תיפטר ממנו.

"בסדר," אמרה באנחה חסרת סבלנות שלא מצאה חן בעיניו כלל ועיקר. "אם אתה רוצה שאני אחתום על משהו, לא משנה על מה, אני אחתום עליו. אפילו בציריך הארורה, אם אתה מתעקש. אני רוצה לגמור עם זה."

וקאיו חייך, כי היא היתה בכיס שלו.

עוד על הספר

לשחק באש עם השטן קייטלין קרוז

1
"ברור שאת לא מתפטרת," אמר קאיו וילה בקוצר רוח אפילו מבלי לשאת את מבטו משולחן עבודתו הרחב העשוי שחם ופלדה. השולחן השקיף על נוף מרהיב של הסיטי הרטוב והנוצץ של לונדון, לא שהוא נראָה אי פעם נהנה ממנו. תאוריית העבודה היתה שהוא פשוט נהנה לדעת שאחרים חושקים מאוד בנוף הזה, ושהוא רווה מידיעה זו נחת יותר מאשר מהנוף עצמו. אחרי הכול, זה מה שקאיו וילה אהב יותר מכול: להחזיק בדברים שאחרים חמדו אותם.

דרוסילה בנט חשה שביעות רצון עצומה מהידיעה שהיא כבר לא תהיה אחד מהדברים האלה.

הוא השמיע קול נמוך ולעגני. "אל תהיי דרמתית."

דרו הכריחה את עצמה לחייך אל הגבר ששלט בכל היבט של חייה, בערות ובשינה ובכל מה שבתווך, בחמש השנים האחרונות. יום ולילה. על פני כל אזורי הזמן ולתוך כל פינה קטנה של העולם שאליה התפרשה האימפריה האדירה שלו. היא עמדה לרשותו מסביב לשעון בתור העוזרת האישית שלו והתמודדה עם כל דבר שהטיל עליה, החל בצרכים האישיים המגוונים שלו וכלה בגחמות של ענייניו העסקיים רחבי הטווח.

והיא שנאה אותו. אוה, כמה שהיא שנאה אותו. באמת.

השנאה הציפה אותה, סמיכה וחמה ושחורה ועמוקה, עד שעורה כמו נצנץ מעל עצמותיה מעוצמת הרגש. עתה משידעה את האמת, היה קשה להעלות על הדעת שבמשך זמן כה רב היא טיפחה רגשות רכים יותר כלפי הגבר הזה – אבל זה לא משנה, אמרה לעצמה בחומרה. זה נגמר. ברור שזה נגמר. הוא דאג לכך, נכון?

היא הרגישה זרם פראי של אותו יגון קשה ששטף אותה ברגעים המשונים ביותר בחודשים שחלפו מאז מותו של אחיה התאום דומיניק. היא למדה על בשרה שהחיים אינטנסיביים ותכופות מסובכים מדי, אבל היא המשיכה להתקדם בהתמדה. איזו ברירה היתה לה? היא היתה היחידה שנותרה להתמודד עם מחלתו של דומיניק – עם התמכרויותיו. עם הטיפול בו. עם הררי החשבונות הרפואיים שלו, שאת האחרון שבהם שילמה סוף-סוף השבוע. והיא היתה היחידה שנותרה לטפל במורכבות של מותו, שריפת גופתו, סופו העצוב. ההתמודדות ההיא היתה קשה. ונותרה כזאת.

אבל ההתמודדות הזאת? התמודדות פשוטה. בזאת היא מפסיקה להתייחס לעצמה כאילו היא האדם הכי פחות חשוב בחייה. דרו עשתה את מיטב המאמצים להתעלם מההשפלה המסתחררת שהתלוותה אל מה שגילתה בתיקים הבוקר. היא אמרה לעצמה שהיא ממילא היתה מתפטרת, בסופו של דבר, בקרוב – שגילוי המעשה של קאיו היה רק סיבה משנית להתפטר מעבודתה אצלו.

"זו הודעת ההתפטרות שלי," אמרה בשלווה ובקור רוח באותו קול מקצועי, רגוע ומאופק שהיה לטבע שני אצלה – ושהיא גמרה אומר לעולם לא להשתמש בו שוב ברגע שתצא מבניין המשרדים הזה ותתרחק מהגבר הזה. היא תשיל את המעטפת הקפואה ההכרחית שעזרה לה לעבור את השנים האלו ושהגנה עליה מעצמה וגם ממנו. היא תהיה מבולגנת ורגשנית וכן, גם דרמתית, ככל שתרצה, כל אימת שתרצה. היא תהיה חמת מזג עד לשד עצמותיה. היא כבר יכלה להרגיש את הקליפה שבה התעטפה במשך זמן כה רב מתחילה להיסדק. "והיא בתוקף מעכשיו."

קאיו וילה, המייסד והמנכ"ל המהולל של וילה גרופ הכוללת אוסף מרשים של מלונות, חברות תעופה, עסקים ועוד כל מה שהתחשק לו, שהיה עשיר עד כדי שחיתות ואכזרי פי מאה, הרים את ראשו באיטיות ובאי-אמון. אִיום ואותה פעימת כוח מטרידה שהיתה ייחודית לו נפלטו ממנו כמו סוג חדש של חשמל.

דרו עצרה את נשימתה. גבותיו השחורות היו נמוכות מעל החום הזהוב-כהה של עיניו. אותן פנים תקיפות ובלתי מתפשרות, פנים שנראו כמעט חושניות מדי הודות לפיו היוצא דופן שרבות מנשות החברה הגבוהה שופעות-השדיים התעלפו בגינו מדי יום, לבשו הבעה סוערת שבישרה רק רעות. הזעזוע והעוצמה המטלטלת של תשומת ליבו המלאה, שכל שנות הקרבה הללו לא הצליחו למתן או להפיג, ניתזו בה כתמיד.

היא שנאה את זה יותר מכול. את החולשה הארורה שלה.

האוויר כמו תסס כך שהמרחב העצום של משרדו, שהיה מעוצב כולו בקווים מודרניים קרים ובזכוכית גדולה שכמו הזמינה את מזג האוויר האנגלי להיכנס, נראה קטן ודחוס סביבה.

"סליחה?"

היא שמעה את התיבול הספרדי בקולו, שרמז על עברו והסגיר את מזגו ההפכפך שלרוב הוא ריסן ביד קשה. דרו כבשה אדוות תחושה קטנה, שהיתה קרובה מאוד לרעד, שהזדחלה לאורך גבה. לא סתם כינו אותו השטן הספרדי. היא תשמח לכנות אותו בשמות גרועים הרבה יותר.

"שמעת אותי." התעוזה היתה נעימה. כמעט מטהרת.

הוא נענע בראשו בביטול. "אין לי זמן לזה," אמר. "מה שזה לא יהיה. תשלחי לי מייל עם הנקודות שמטרידות אותך ו– ״

"יש לך," קטעה אותו. שניהם השתתקו; אולי שניהם הבחינו בעובדה שהיא מעולם לא העזה לקטוע אותו בעבר. היא חייכה אליו בקרירות כאילו לא היתה ערה לתדהמתו מהנועזות שלה. "דווקא יש לך זמן," הודיעה לו. "פיניתי לך את רבע השעה הזאת במיוחד."

רגע מתוח מאוד חלף ביניהם באיטיות רבה מדי, ונראה שקאיו אפילו לא מצמץ. היא הרגישה בעוצמה של אותו מיקוד, כאילו מבטו היה אש בוערת שלהבותיה היו חמות ופראיות וחרכו אותה במקומה.

"זו הגרסה שלך למשא ומתן, מיס בנט?" טון קולו היה קריר כשלה, מבטו הענברי הכהה חם הרבה יותר. "הזנחתי את הערכת התפקוד שלך השנה? החלטת לדרוש עוד כסף? שיפור בהטבות?"

קולו היה לקוני, מקוטע. עם נימה של מורת רוח עוקצנית שמתחתיה משהו אפל יותר, מעושן יותר. משהו בדרו התכווץ מתחת לשריון המקצועי שלה. הוא חייך כאילו יכול היה לחוש בכך.

"זה לא משא ומתן, ואני לא רוצה העלאה בשכר או משהו אחר," אמרה באגביות והצטערה שאחרי כל הזמן הזה ומה שנודע לה, היא לא חסינה אליו ואל אותן דפיקות לב פראיות שאותו חיוך ספציפי עורר. "אני אפילו לא רוצה המלצה. השיחה הזאת היא רק מחווה של נימוס."

"אם את חושבת לך שתיקחי את הסודות שלי אל אחד המתחרים שלי," אמר בטון אגבי ונינוח שמהיכרותה הממושכת עמו, דרו ידעה שאל לה להאמין לו, "דעי לך שאם תנסי, אני אקדיש את חייך להריסתך. בין כותלי בית-המשפט ומחוצה להם. תאמיני לפחות לזה."

"אין משהו שאני אוהבת יותר מאיום טוב," ענתה באותו טון, אף שספק רב אם הצליחה לגרום לבטן שלו להתכווץ בתגובה. "אבל זה ממש מיותר. אין לי שום עניין בעולם התאגידים."

פיו לבש הבעה שהיתה צינית מכדי להיחשב לחיוך נוסף.

"תנקבי במחיר שלך, מיס בנט," הציע בקול שהיה כמו עשן וחטא. לא פלא שהרבה יריבים אומללים שלו פערו עיניים והתהפנטו ונתנו לו כל מה שהוא רצה כמעט ברגע שהוא דרש זאת. הוא היה מעין מהפנט נחשים עסקי.

אך היא לא היתה אחד מהנחשים שלו, והיא סירבה לרקוד לפי החליל שלו, מפתה ככל שיהיה. היא רקדה במשך זמן רב מדי, וכאן זה נגמר. זה מוכרח להיגמר. זה ייגמר.

"אין לי מחיר," אמרה בכנות גמורה. פעם – אתמול – הוא יכול היה לחייך אליה והיא היתה מוצאת דרך להפוך עולמות בשבילו. אך זה היה אתמול. היום היא יכלה רק להשתומם, אם זו היתה המילה הנכונה, על התמימות והנאיביות שלה. על הקלות שבה הוא תמרן אותה.

"לכל אדם יש מחיר." והיא ידעה שבעולמו, זה תמיד היה נכון. תמיד. זו עוד סיבה לרצון שלה לברוח מהעולם הזה. ממנו.

"אני מצטערת, מר וילה," אמרה. היא אפילו משכה בכתפיה. "לי אין."

כבר לא. דומיניק איננו. היא כבר לא המפרנסת היחידה שלו. ושלשלאות הרגש והערגה הבלתי נראות ששלטו בה לאורך זמן כה רב, כבר לא יכלו להחזיק אותה כאן. לא עתה משגילתה, לגמרי במקרה, מה קאיו באמת חושב עליה.

הוא רק התבונן בה עכשיו, אותן עיניים ענבריות כהות נעות עליה כמו מגע של ידיו, מבעירות אש ותובעניות. היא ידעה מה הוא ראה. היא עיצבה את התדמית העסקית שלה בהתאם לטעמו הספציפי, כמו תמיד מקבלת על עצמה ללא עוררין את העדפותיו. היא עמדה זקופה תחת סקירתו והתגברה על הדחף לסדר את חצאית העיפרון שלה או את חולצת המשי שלבשה, שתיהן היו בצבעים השקטים שהוא העדיף. היא ידעה שהתסרוקת המפותלת המתעתעת בפשטותה שהרימה את שערה החום הכהה היתה אלגנטית, מושלמת. היא לא ענדה שום תכשיטים צעקניים שעלולים להיראות בעיניו 'מסיחי דעת'. איפורה היה מעודן, כמו תמיד, והעניק לה הופעה רעננה ומסודרת כאילו היא בכלל לא זקוקה לו, כאילו פשוט התברכה בגוון עור מושלם, בשפתיים שצבען מושך ובעיניים בורקות בלי להתאמץ. היא השתפרה כל-כך במילוי התפקיד הזה, במילוי רצונותיו. היא עשתה זאת במשך זמן כה רב. היא יכולה לעשות זאת מתוך שינה. היא עשתה זאת.

דרו הבחינה ברגע המדויק שבו התחוור לו שהיא רצינית, שזו לא רק טקטיקת מיקוח שהיא שלפה מתוך ניסיון אסטרטגי כלשהו להשיג ממנו משהו. שהיא מתכוונת לדבריה, קשה ככל שיהיה לו להבין את זה. קוצר הרוח התפוגג ממבטו הפיקח והפך למשהו מחושב הרבה יותר – כמעט מהורהר. הוא התרווח בכיסאו המסיבי, המאיים במתכוון, השעין את לסתו על ידו ומיקד בה את העוצמה המלאה של אותו ריכוז בוהק ובלתי אפשרי שלו שהפך אותו ליריב כה קטלני. לא אף פעם לא היה תשובה סופית, לא אצל קאיו וילה. זה היה השלב שבו הוא התחיל. שבו הוא התעורר לחיים.

והשלב שבו היא פרשה הפעם. לתמיד. היא לא הצליחה לכבוש את התלקחות הסיפוק הקטנה מהידיעה שהיא תהיה הדבר היחיד שהוא לא יכול לנצל את השפעתו כדי להשיג. כבר לא. לעולם לא שוב.

"מה העניין?" שאל בשקט ונשמע הגיוני לחלוטין, אחרי שללא ספק הגיע למסקנה שהוא יטיב לתמרן אותה אם יפגין עניין בתחושותיה ולא יפעיל את האסטרטגיה הפוגענית הרגילה שלו. "את לא מאושרת?"

איזו שאלה מגוחכת. דרו פלטה צחוק קצר, וניכר היה שהצחוק עצבן אותו. לאמיתו של דבר, היא ידעה שזה יקרה. עיניו הצטמצמו וכמעט זהרו מהמזג החם שהיא ידעה היטב שיבוא לידי ביטוי רק שם. לעיתים נדירות מאוד הוא נתן דרור למלוא עוצמת זעמו. לרוב הרגש רק ארב מתחת לפני השטח, כמו הבטחה אפלה שאף אחד לא רצה שהוא יקיים.

"ברור שאני לא מאושרת," ענתה והתאפקה בשרידיה האחרונים של שליטת הברזל הקודמת שלה שלא לגלגל עיניים. "אין לי חיים אישיים. אין לי שום חיים, למעשה, ולא היו לי כבר חמש שנים. במקום זה אני מטפלת בחיים שלך."

"ועבור כך את מקבלת תשלום מכובד ביותר," ציין. בנשכנות.

"אני יודעת שלא תאמין לי," אמרה כמעט ברחמים, דבר שגרם לעיניו להצטמצם אפילו יותר, "והאל יודע שבוודאי לעולם לא תגלה את זה בעצמך, אבל כסף זה לא הכול בחיים."

שוב אותו מבט ענברי פיקח.

"זה קשור לגבר?" שאל בקול שהיא אולי היתה מתארת כמתוסכל אילו היה שייך למישהו אחר. היא צחקה שוב ואמרה לעצמה שהיא לא יכולה לשמוע את נימת המתח שבצליל, מתח שנבע מכך שהוא נגע קרוב כל-כך לאמת מרה שאין לה כוונה להודות בה.

"מתי נראה לך שיש לי זמן לפגוש גברים?" שאלה. "בין משימות ונסיעות עסקיות? בזמן שאני עסוקה בשליחת מתנות פרידה לכל המאהבות-לשעבר שלך?"

"אה," אמר בטון שהיה כה יהיר עד שמיד עלה לה על העצבים. "עכשיו אני מבין." חיוכו היה הן מתנשא והן חד כתער. דרו הרגישה שהוא נגרר בתוכה ושורט אותה עמוק. "אני מציע שתיקחי לך שבוע חופש, מיס בנט. אולי שבועיים. תמצאי לך חוף וכמה גברים חמים. תשתי משהו חזק ותשביעי את הרעב. פעמים רבות ככל שיידרש. את לא מביאה לי שום תועלת במצבך הנוכחי."

"זה רעיון מקסים," אמרה דרו מבין שפתיים שהיו חיוורות מרוב זעם כשמשהו אפל והרסני תסס בתוכה, "ואני מעריכה את ההצעה, כמובן. אבל אני לא אתה, מר וילה." היא הניחה לכל מה שהרגישה לגביו – כל אותן שנים של ערגה והקרבה, כל הדברים שחשבה וקיוותה, כל החלומות המטופשים שלא היה לה מושג שהוא גדע באיבם עד היום, אפילו אותו לילה אחד מסובך ורגשי בקדיס לפני שלוש שנים שעליו מעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו – בעירה כשהביטה בו. "אני לא 'משביעה את הרעב' במופקרות נטולת הבחנה ומשאירה אחרי בלגן, כמו איזה גודזילה שטוף סקס. יש לי סטנדרטים."

הוא מצמץ. הוא לא הזיז אף שריר אחר, אולם דרו נאלצה להורות לעצמה להישאר במקום מהעוצמה שבה הרגישה את הצלפת זעמו, את הבעיטה של אותן עיניים ענבריות שקדחו בה.

"את חולה?" שאל באיום רך, ורק לסתו הקשה כשחם ומבטאו המודגש רמזו על זעמו המתעצם. אך דרו הכירה אותו. היא ידעה לזהות את סימני הסכנה. "או שיצאת לגמרי מדעתך?"

"זה נקרא כנות, מר וילה," ענתה בתמצות שסתר לגמרי את פעמוני האזהרה שצלצלו בתוכה בפראות וצרחו עליה לברוח, לעזוב מיד, להפסיק להתגרות בו, למען השם, כאילו זה ידרבן אותו להיות מי שהיא דמיינה שהוא! "אני מבינה שזה לא משהו שמוכר לך, במיוחד לא ממני. אבל זה מה שקורה כשאדם הוא שתלטני ובלתי נסבל כמו שאתה גאה להיות. אתה מוקף בתדר הדהוד של משרתים ושוליות מתרפסים שפוחדים ממך מכדי לומר את האמת. מי כמוני יודעת. העמדתי פנים שאני אחת מהם במשך שנים."

קיפאון מבעית אחז בו. היא הרגישה שמזגו החם מתפשט וממלא את החדר, כמעט מרעיד את החלונות. היא ראתה את גופו הרזה והשרירי כמו מזמזם מהמאמץ שהיא תיארה לעצמה שנדרש להפעיל כדי לא להתפוצץ יחד איתו. מבטו ננעל על מבטה, כהה וזועם. קטלני לאין ערוך מכפי שרצתה להודות בינה לבינה.

או אולי היא פשוט היתה פגיעה מדי כלפיו. עדיין. תמיד, לחש משהו בתוכה, כך שהיא נואשה מעצמה מחדש.

"אני מציע שתחשבי בזהירות רבה על הדבר הבא שיֵצא לך מהפה," אמר בדרכו המדודה המתעתעת כשאכזריותו המפורסמת ניכרת בקולו, יוצקת את פניו התקיפות למסכת ברזל. "אחרת את עלולה להתחרט על זה."

הפעם היה צחוקה של דרו אמיתי. גם אם קצת לחוץ, נאלצה להודות בינה לבינה.

"זה מה שאתה לא מבין," אמרה כשצער ושביעות רצון ויותר מדי דברים אחרים גועשים בה וגורמים לה להרגיש פראית וקרובה במידה מסוכנת לאיזה אושר עז ואולי מטורף. מכך שהיא מתריסה נגדו? מכך שהיא לשם שינוי משפיעה עליו? כבר לא היה לה מושג. "לא אכפת לי. בעיקרון אני חסינה. מה כבר תעשה? תפטר אותי? תכניס אותי לרשימה השחורה שלך? תסרב לתת לי המלצה? קדימה. כבר התפטרתי."

ואז היא סוף-סוף הגשימה את החלום שטיפחה בצורה כזו או אחרת מהרגע שלקחה על עצמה את העבודה המשתלטת להחריד הזאת, רק כדי לשלם את החשבונות השונים של דומיניק – כי היא לא יכלה שלא לאהוב את אחיה, למרות הכול ומפני שהיא כל מה שהיה לו, וזה היה בעל משמעות מבחינתה גם כשהיא ייחלה שהמצב היה שונה. דרו הפנתה את גבה לקאיו וילה, השד האישי שלה ומקור צרותיה הגדול ביותר, ויצאה מחייו לתמיד.

בדיוק כפי שתכננה מלכתחילה שתעשה ביום מן הימים.

המעשה היה לכל הפחות צריך להיות מלווה בתרועת חצוצרות. והיא בוודאי לא היתה אמורה להרגיש את הסבל הקשה הזה שמילא אותה והפך את המעשה להרבה הרבה יותר קשה מכפי שאמור היה להיות.

היא כמעט הגיעה לדלת הרחוקה של המשרד החיצוני, שם ניצב משרדה כשומר של קודש הקודשים הזה, כשהוא נבח את שמה. זו היתה הוראה חמורה, והיא אומנה טוב מכדי להתעלם ממנה. היא עצרה ושנאה את עצמה על צייתנותה. אך זו הפעם האחרונה, אמרה לעצמה. מה זה כבר יזיק?

כשהעיפה מבט מעבר לכתפה, עברה בה צמרמורת של הפתעה כשנוכחה שהוא התקרב אליה מאוד מבלי ששמעה את תנועותיו, אך היא לא יכלה לחשוב על זה – ארשת פניו היא שהדהימה אותה, כולה רעם ואזהרה, וליבה החל לדפוק בחוזקה.

"אם זיכרוני אינו מטעה אותי," אמר בטון קריר שעמד בסתירה מוחלטת לאותה פראות אפלה שבמבטו בצבע הזהב הממורק, "החוזה שלך מציין שאת חייבת לתת לי שבועיים אחרי הגשת התפטרותך."

כעת היה תורה של דרו למצמץ. "אתה לא רציני."

"אני אולי 'גודזילה שטוף סקס', מיס בנט..." הוא פלט כל מילה כמו קליע שהיא לא היתה אמורה להיות מסוגלת להרגיש, ועם זאת זה כאב – זה כאב. במקביל מבטו הזהוב כמו פילח אותה והזכיר לה את כל הדברים שהיא העדיפה לשכוח. "אבל זה עדיין לא פוגע ביכולת שלי לקרוא חוזה. שבועיים, שאם אינני טועה, כוללים את הארוחה למשקיעים במילאנו שטרחנו חודשים על התכנון שלה."

"למה שתרצה את זה?" דרו מצאה את עצמה מסתובבת אליו בלי שהתכוונה לזוז, וידיה התאגרפו לצדי גופה. "אתה עד כדי כך סוטה?"

"אני מופתע שעוד לא גילית את התשובה לזה מהמאהבות לשעבר שלי, שאליהן מסתבר שאת קרובה כל-כך," הטיח בה בקול של הצלפה עוקצנית. "לא השקעת את כל אותן שעות של החיים המבוזבזים שלך על פיוסן?"

הוא שילב את ידיו על חזהו, ודרו מצאה את עצמה מבחינה כתמיד בשלמות הרזה של גופו האתלטי. זה היה חלק ממה שהפך אותו לקטלני כל-כך. בלתי נשכח עד כדי סחרור. כל סנטימטר בו היה נשק מושחז היטב, והוא לא חשש להשתמש בכל אחד מהחלקים של אותו נשק שהיטיב לשרתו. היא הבינה שזו הסיבה שהוא התנשא מעליה ככה, מבהיל אותה עם גובהו, עם רוחב כתפיו, עם העוצמה והכוח של גבריותו הנוקשה. אפילו בחליפה שנתפרה למידותיו, שהיתה אמורה לגרום לו להיראות כמו איזה גנדרן, הוא נראה מסוגל לכל דבר. היה בו רמז לפראות, איום מרומז תמידי שהוא נשא בגאווה. בכוונה.

היא לא רצתה לראות אותו כגבר. היא לא רצתה לזכור את חום ידיו על עורה, את פיו תובעני כל-כך על פיה. היא תעדיף למות מאשר להעניק לו את הסיפוק שבידיעה שהוא משפיע עליה עכשיו. גם אם עדיין הרגישה בבעירה, בחום הצורב.

"אתה יודע מה אומרים," מלמלה ונשמעה לעצמה כמעט רגועה לחלוטין. כמעט נונשלנטית. "אלו ששוכבות עם מישהו בשביל הכסף מרוויחות כל אגורה."

הוא לא חשף שום תגובה, ועם זאת היא הרגישה משהו קשה וחם מתלקח ביניהם, כך שהיא כמעט נסוגה לאחור, כמעט חשפה עד כמה היא לחוצה ממנו. אך היא גמרה עם זה. איתו. היא סירבה להתכווץ מולו בפחד. והיא גמרה לציית בשקט. תראו לאן זה הביא אותה.

"תיקחי לך חופש לשאר היום," הציע כשרק צרידות קלה בקולו רומזת על הזעם שהיא לא ממש יכלה לראות אך ידעה בוודאות שקרוב להמס את שניהם. ואולי גם את כל בניין המשרדים שבו עמדו, אם לא את כל הסיטי של לונדון. "אני מציע שתעשי משהו כדי לדכא את הדחף החדש שלך להגיד את אשר על ליבך. נתראה מחר בבוקר. שבע וחצי, כרגיל, מיס בנט."

ופתאום כאילו שמש חדשה הפציעה ושטפה את דרו באור בוהק בלתי אפשרי. הכול התבהר. הוא ניצב לפניה, במרחק של פחות ממטר, תופס יותר מדי מקום, כהה ובלתי נסבל ומבעית משהו אפילו כשהוא שקט ובוחן. והוא לעולם לא יפסיק. היא הבינה זאת לגביו; היא הבינה זאת כפי שהבינה את היכולת שלה עצמה לנשום. כל חייו היוו עדות לאי-היכולת שלו להשלים עם תשובה שלילית, לסירוב שלו להשלים עם מה שאחרים אמרו לו אם זה לא היה מה שרצה לשמוע. הוא מעולם לא נתקל בכלל שהוא לא הפר, בחומה שהוא לא יכול היה לטפס עליה, במחסום שהוא לא הפיל רק משום שהמחסום העז לעמוד בדרכו.

הוא לקח. זה מה שהוא עשה. ובמישור הבסיסי ביותר, זה מה שקאיו וילה היה.

הוא לקח ממנה, והיא אפילו לא ידעה זאת עד היום, נכון? אפילו עכשיו היה בה חלק שהצטער על שפתחה את מגרת התיקים ההיא, על שגילתה באיזו קלות הוא חיבל בקריירה שלה לפני שלוש שנים ללא ידיעתה. אבל היא פתחה אותה.

היא יכלה לראות את שארית חייה מבזיקים לנגד עיניה ברצף מחליא ומדכא של תמונות. אם היא תסכים לשבועיים שלו, עדיף לה כבר למות בו-במקום. ממש כאן, ממש עכשיו. כי הוא ישתלט על חייה כפי שעשה בחמש השנים האחרונות, ולא יהיה לזה קץ. לעולם. דרו ידעה היטב שהיא העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לו אי פעם. זו לא היתה יהירות מצִדה – היא היתה מוכרחה להיות, מפני שנזקקה לכסף שהוא שילם לה וליוקרה ששמו העניק לה כשהגיע הזמן להכניס את דומיניק בעימותים למרפאות ולתוכניות הגמילה הכי טובות בארצות הברית, עד כמה שזה עזר בכלל. והיא עדיין האמינה שהכול היה שווה, גם אם לא היו בידיה שום תעודות הצלחה, גם אם הרגישה כה ריקה וחבוטה. דומיניק לא מת לבד בפינת רחוב בודדה באיזו שכונה נואשת בלי שיהיה מי שיזהה אותו או יתאבל עליו או ירגיש בחסרונו. זה מה שחשוב.

אך דומיניק היה רק הסיבה הראשונה והמקורית. רגשותיה העלובים כלפי קאיו היו הסיבה השנייה – והמחרידה הרבה יותר – לשאיפה שלה להיות כה חיונית לקאיו. היא התגאתה ביכולת שלה לשרת אותו היטב. היום זה השאיר טעם מר בפיה, אבל זו היתה האמת. היא היתה עד כדי כך מזוכיסטית, והיא תיאלץ לחיות עם זה. אם היא תישאר אפילו יום אחד נוסף, כל סיכוי שנותר לה להחזיר לעצמה את השליטה על חייה, לעשות משהו למען עצמה, לחיות, לצאת בזחילה מהבור האיום הזה שכרתה לעצמה לגמרי לבד, ייעלם לתוך המערבולת השחורה הגדולה המלאה בעשן שהיתה קאיו וילה.

הוא יקנה עוד דברים וימכור אחרים, ירוויח מיליונים ויהרוס חיים לפי גחמותיו, כולל החיים שלה. והיא תמשיך לטפל בו, לקפוץ לדום כשהוא יטיל הוראות ולהחליק את הדרך עבורו כשהיא צופה כל צורך שלו ומאבדת את עצמה, טיפין טיפין, עד שלא ייוותר ממנה דבר מלבד מסכה נעימת מראה ושלוות קול. רובוט שנתון לשליטתו. עבד לרגשות שהוא לעולם לא ירגיש כלפיה, לעולם לא יוכל להרגיש, למרות נצנוצים קטנים שהצביעו על ההפך בערים רחוקות בערבים מסובכים שמעולם לא הוזכרו שוב בקול.

נורא מכך, היא תרצה לעשות את כל זה. היא תרצה להיות כל מה שהיא יכולה בשבילו, כל עוד תוכל להישאר קרובה אליו. בדיוק כפי שעשתה מאז אותו לילה בקדיס שבו ראתה בו צד כה שונה. היא תיאחז בכל דבר, נכון? היא אפילו תעמיד פנים שהיא לא יודעת שהוא ריסק את חלומות הקידום שלה במייל אחד אכזרי. היא עד כדי כך פתטית, ידעה. עד כדי כך טיפשה. האם היא לא הוכיחה זאת מדי יום בשלוש השנים האחרונות?

"לא," אמרה.

כמובן, זו היתה מילה שהוא שמע רק לעיתים נדירות.

גבותיו השחורות הונמכו. עיני הזהב הקשות שלו זהרו מהשתאות. אותו פה בשרני שגרם למצעד המאהבות שלו לפנטז שאולי יש בו איזו רכות, רק כדי לגלות מאוחר מדי שזה לא יותר מחזיון תעתועים, נחשק באיום.

"מה זאת אומרת, לא?"

בגלל הניגון של המקצב הספרדי הטבעי שלו נשמעו המילים כמעט מוזיקליות, אך דרו ידעה שככל שהמבטא שלו מורגש יותר, כך היא בצרות גדולות יותר – וכך המזג הוולקני שלו קרוב יותר להתפרצות. היא היתה צריכה לסוב על עקביה ולברוח למקום מבטחים. היא היתה צריכה להקשיב לקשר בבטנה ולחום ששטף את עורה, לפאניקה שהציפה אותה.

"אני יודעת שהמילה אולי לא מוכרת לך," אמרה ואולי נשמעה יותר מחוזקת, יותר בטוחה מעצמה מכפי שכדאי. או מכפי שנכון. "היא מביעה אי-הסכמה. סירוב. שני מושגים שאני יודעת שיש לך בעיה איתם. אבל אני שמחה לומר שזו כבר לא הבעיה שלי."

"זה יהפוך לבעיה שלך," אמר לה כשבקולו נימה שמעולם לא שמעה קודם. מבטו הצטמצם עוד יותר, לשני חרכים זועמים של זהב, כאילו הוא מעולם לא ראה אותה באמת עד לרגע זה. משהו במבט הספציפי שנעץ בה סחרר את ראשה. "אני – ״

"קדימה, תתבע אותי," אמרה כשהיא קוטעת אותו שוב בהינף יד אדיש, דבר שהיא ראתה שהרתיח אותו. "במה אתה חושב שתזכה?"

לראשונה לאורך כל היכרותה איתו, קאיו וילה נאלם דום. השתיקה היתה מתוחה וקצרת נשימה ביניהם, ולמרות זאת היתה איכשהו קולנית כמו צופר. היא כאילו זמזמה. והוא פשוט לטש בה עיניים, מוכה אלם, כשעל פניו הבעה של אכזריות שמעולם לא ראתה קודם.

יופי.

"אתה תיקח ממני את הדירה שלי?" המשיכה תוך התלהבות מהנושא. אולי שתיקתו חסרת התקדים הפיחה בה אומץ. או הכאוס שבתוכה שהיה אך ורק באשמתו. "זו רק דירת חדר שכורה. אתה מוזמן לקחת אותה. אם אתה רוצה, אני אכתוב לך צ'ק בזה הרגע עבור כל הסכום שבחשבון הנוכחי שלי. זה מה שיידרש?" היא צחקה ושמעה את הצליל ניתז בחזרה אליה מקיר הזכוכית, מהשולחן המסודר שלה, אפילו מהרצפה הממורקת שגרמה אפילו למשרד החיצוני להיראות מבריק והרבה יותר מאיים לחסרי המודעות. "כבר נתתי לך חמש שנים. אני לא נותנת לך שבועיים נוספים. אני לא נותנת לך שנייה נוספת. אני מעדיפה למות."

 

קאיו לטש עיניים בעוזרת שלו כאילו מעולם לא ראה אותה קודם.

היה משהו בזווית של פניה האובליות היפות המושלמות, בזיק הזעם שניבט מעיניה האפורות השלוות לרוב, ומשהו בפה הזה שלה. הוא לא היה מסוגל להתיק מבטו ממנו.

זיכרון בלתי קרוא התגרה במחשבתו, זיכרון של ידה על לחיו, עיניה האפורות חמות וכמעט רוחשות חיבה, שפתיה – אבל לא. אין טעם להתרפק על הטירוף ההוא. הוא עבד קשה מדי כדי למחוק אותו מהמודעות שלו. זה היה ערב מצער אחד בחמש שנים חלקות ונטולות בעיות. למה לחשוב עליו בכלל?

"אני מעדיפה למות," חזרה ואמרה, כאילו היתה תחת רושם מוטעה שהוא לא שמע אותה בפעם הראשונה.

"אפשר לארגן את זה," אמר בעודו בוחן את הפנים הללו שהכיר טוב כל-כך, ועם זאת, מסתבר שמעט כל-כך – מחפש אחר רמז כלשהו למה שהביא לזה. כאן, עכשיו, היום. "שכחת? אני אדם מאיים מאוד."

"אם אתה מתכוון להשמיע איומים, מר וילה," ענתה בדרכה העניינית, "לפחות תכבד אותי ותשמיע איומים אמינים. אתה הרבה דברים, אבל לא בריון."

לראשונה במשך זמן רב מכפי שיכול היה לזכור, קאיו היה אובד עצות. אולי אפילו מאז היה ילד חסר אב שאמו, שאותה כל הכפר הכיר טוב מדי, היתה כה מבוישת עד שנכנסה למנזר אחרי לידתו במקום להתמודד עם עונשה ההולך וגדל על חטאה. זה אולי היה משעשע אותו שהעוזרת האישית שלו היא שהביאה עליו את אוזלת היד הזאת, המזכירה המהוללת שלו למען השם, כששום דבר אחר לא הצליח לעשות זאת. לא עסקה נוספת של מיליארד פאונד, לא עוד רומן שערורייתי שמסוקר בקוצר נשימה ובחוסר דיוק בצהובונים, לא אחת מהיוזמות העסקיות החדשות – ואם יורשה לו לומר – מלאות החזון שלו. שום דבר לא טלטל אותו. שום דבר לא ערער את שיווי משקלו.

רק האישה הזאת. כפי שכבר עשתה פעם.

זה היה מצחיק. באמת. הוא היה בטוח שיצחק על זה בשלב מסוים, באריכות, אבל קודם הוא זקוק לה. שתחזור למקום שאליו היא שייכת, שתחזור בבטחה לתפקיד שהעדיף שתמלא, והוא התעלם מהלחישה הקטנה בתוכו שרמזה שזה לא בר-תיקון. שהיא לעולם לא תהיה שוב בלתי נראית כפי שהיתה קודם, שכבר מאוחר מדי, שהוא פעל על זמן שאול מאז התקרית בקדיס לפני שלוש שנים, וזו רק הנשורת המאוחרת –

"אני עוזבת," אמרה לו כשהיא פוגשת במבטו כאילו הוא ילד שובב שנתון למצב רוח רע מעייף ומדגישה כל מילה כאילו חשדה שהוא שקוע בהתקף הזעם שלו מכדי לשמוע אותה כראוי. "אתה תצטרך להשלים עם זה. ואם תמצא לנכון לתבוע אותי, שיהיה. הזמנתי כרטיס לבורה בורה הבוקר. אני מסודרת."

ואז, סוף-סוף, חזר מוחו לעבוד. מילא אם היא היתה חוזרת לדירה שלה בלונדון, או אפילו נוסעת לשבוע חופש ב... נגיד, איביזה, כפי שהציע. אבל פולינזיה הצרפתית, מרחק של עולם שלם? לא בא בחשבון.

כי הוא לא יכול היה לתת לה ללכת. הוא סירב. והוא לא רצה להתעמק בזה, כפי שלא רצה בפעם הקודמת שגילה שהיא רוצה לעזוב אותו. לפני שלוש שנים, שבוע בלבד אחרי אותו לילה בקדיס שהוא לא ראה אז – ועדיין – טעם לחטט בו.

זה לא היה אישי, כמובן, אז או עכשיו; היא היתה נכס. במובנים רבים, הנכס היקר ביותר שלו. היא ידעה עליו יותר מדי, הכול בעצם, החל בתפר המכנס הפנימי שלו, עבור דרך ארוחת הבוקר האהובה עליו וכלה בשירות הקונסיירז' המועדף עליו בכל הערים הגדולות ברחבי העולם, שלא לדבר על הפרטים הקטנים הספציפיים של השיטות העסקיות שלו. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו כמה זמן ייקח להכשיר את המחליפה שלה, ולא היתה לו שום כוונה לגלות. הוא יעשה את מה שתמיד עשה – כל מה שצריך כדי להגן על נכסיו. כל מה שיידרש.

"אני מתנצל על התנהגותי," אמר כמעט ברשמיות. הוא שינה את תנוחתו ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו כשהוא נשען על עקביו בדרך שהוא ידע שהפוכה מלשדר אגרסיביות. "הפתעת אותי." עיניה האפורות התכווצו בחשד, והוא הצטער שלא למד לקרוא אותה ביסודיות כפי שידע שהיא יכולה לקרוא אותו. זה העמיד אותו בעמדת נחיתות, עוד תחושה לא מוכרת.

"ברור שאני לא אתבע אותך," המשיך כשהוא כופה על עצמו לשמור על טון קול יציב ומתורבת ומרסן את עצמו. "בסך הכול הגבתי לא טוב, כמו שהיה קורה לכל אחד. את העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לי. אולי הכי טובה בכל לונדון. אני בטוח שאת יודעת את זה."

"נו טוב," אמרה והשפילה מבטה, דבר שהיה בעיניו מרתק בדרך בלתי מוסברת. היא אמרה משהו כמעט במלמול, משהו שנשמע כמו זו לא סיבה לגאווה, נכון?

קאיו רצה להתעמק בזה אך נמנע מכך. היתה לו כוונה מלאה לפצח אותה ולגלות כל אחת מהתעלומות שלה עד לאחרונה שבהן כדי להבטיח שהיא לעולם לא תתפוס אותו שוב לא מוכן, אבל לא עכשיו. לא כאן. לא עד שיתמודד עם המצב הזה בדרך היחידה שהכיר.

כלומר ישתלט עליו ויגביל אותו ויהפוך אותו לשלו, בכל אמצעי שיידרש.

"אבל כמו שאת בוודאי יודעת," המשיך, "תהיה המון ניירת שתצטרכי לחתום עליה לפני שתוכלי לעזוב את החברה. בתור התחלה, הסכמי סודיות." הוא הציץ בשעון שעל מפרק ידו בתנועת יד מהירה. "עדיין מוקדם. נוכל לעזוב מיד."

"לעזוב?" חזרה אחריו דרו בקימוט מצח גלוי, ובאותו רגע התחוור לו שהוא מעולם לא ראה אותה עושה זאת קודם – היא תמיד היתה כה שלווה, כשרק הרשף בעיניה פה ושם רמז על מה שהתחולל בתוך ראשה. הוא מעולם לא רצה לדעת. אך זה היה קימוט מצח מלא, גבותיה מחוברות ופיה מתוח, והוא היה מרותק. למה הוא לא הצליח לקרוע את תשומת ליבו מפיה? מהקמטים שמעולם לא ראה, שהפכו משום מה את מצחה החלק למעניין יותר? זה עורר בו משהו שדומה מדי לאי-נוחות. כאילו היא אדם אמיתי במקום רק הנכס הכי יקר שלו, שמפגין תכונות חדשות. גרוע מכך, כאילו היא אישה.

אך הוא לא רצה לחשוב על זה. הוא בהחלט לא רצה לזכור את הפעם היחידה האחרת שהוא ראה בה יותר מרק עוזרת שלו. הוא לא רצה את האישה הזאת במיטתו. ברור שלא. היא היתה פיקחית מדי, טובה מדי בעבודתה. הוא רצה שהיא תעמוד לשירותו, לצדו, במקום שאליו היא שייכת.

"כל הצוות המשפטי שלי נמצא בציריך," הזכיר לה בעדינות. "בוודאי לא שכחת את זה מרוב להיטות לעזוב?"

הוא ראה אותה מתאבנת וחשב שהיא תירתע מהרעיון של טיסה קצרה לשוויץ, אך במקום זה היא בלעה את רוקה. בתנועה גלויה. אחר-כך יישרה את כתפיה כאילו טיסה בת פחות משעתיים במטוסו הפרטי שקולה למבחן אש. מבחן שהיא נאותה בעל-כורחה לעבור אם כך תיפטר ממנו.

"בסדר," אמרה באנחה חסרת סבלנות שלא מצאה חן בעיניו כלל ועיקר. "אם אתה רוצה שאני אחתום על משהו, לא משנה על מה, אני אחתום עליו. אפילו בציריך הארורה, אם אתה מתעקש. אני רוצה לגמור עם זה."

וקאיו חייך, כי היא היתה בכיס שלו.