נערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נערה
מכר
מאות
עותקים
נערה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלונה פרנקל

אלונה פרנקל (נולדה ב-27 ביוני 1937) היא סופרת ומאיירת ישראלית.

בשנת 1978 זכתה בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק עבור איוריה לספר "מזבוב עד פיל ושאר החיות של ע. הלל" מאת ע. הלל (כתר 1977). בשנת 1982 קיבלה את עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על איוריה בספרה "סיפור מהחיים" (1981).
ראיון "ראש בראש"

תקציר

ישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים – שנות העלייה הגדולה – שבה לתחייה בכל חושניותה, על יופייה וכיעורה, ב'נערה', הרומן החדש של אלונה פרנקל. היא שבה לתחייה בזכות מבטה החד של גיבורת הרומן – נערה צעירה, "עולה חדשה", שבשנות ילדותה, בפולין של מלחמת העולם השנייה, למדה שבעולם מתרחשים דברים שאי-אפשר בשום פנים ואופן להבין, ודווקא משום כך הם נחרטים בזיכרון בכל עוצמתם: על פרטיהם הכי קטנים, הכי מגוחכים, הכי מזעזעים, הכי נוגעים ללב, ולעיתים קרובות גם הכי מצחיקים.
והנה גם כאן, במדינת היהודים, שאליה הגיעה ביום האחרון של שנת 1949 והיא נערה בת שתים-עשרה, מגלה גיבורת הרומן שהעולם סביבה ממשיך להיות בלתי מובן, מגוחך, מזעזע, נוגע ללב ומצחיק, ושאין לה ברירה אלא להמשיך להיות רואה ובלתי נראית – לצפות מן הצד, לראות הכל ולזכור הכל. לצד ההתמודדות עם הארץ החדשה, השפה החדשה והתרבות החדשה, עם מעמדה כ"אוד מוצל", "גלותית"' "סבונית" ו"פּוֹילישֶה דריפְּקֶה", עם הבדידות, עם הקושי ללמוד והתשוקה לצייר והכורח להתפרנס – מתגלה לה תחום חדש של התרחשויות ורגשות בלתי מובנים, מבלבלים ומתסכלים: העולם המסתורי, הבלתי מושג עדיין, של האהבה.

'נערה' הוא הרומן השני למבוגרים של אלונה פרנקל, מן הידועים והאהובים בסופרי הילדים בישראל. קדם לו הרומן 'ילדה', שזכה בפרס ספיר לשנת 2005.

פרק ראשון

הדם זרם והיה קר.
אני מתעוררת במיטה משונה.
היו לי הרבה מיטות, תמיד משונות.
מיטת ילדותי הלבנה, האורטופדית, הקשה והריקה, שאמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה עליה בגאווה. זה היה לפני שהמלחמה הייתה בעולם.
ומיטת הברזל הצרה שבחיבוריה שורצים פרעושים שמנים ומסריחים, ופרוש עליה מזרן דל, מדובלל, רוחש פשפשים, הממולא שׂער סוס נוקשה שמבצבץ מכל תפריו, קרעיו ובקיעיו - המיטה ששכבתי בה בין אמא שלי ואבא שלי בגטו, בלבוב, כשהמלחמה הייתה בעולם. בד הריפוד של המזרן ההוא היה עשוי פסים-פסים, כחולים ולבנים, דוגמה שעדיין לא הייתה אז באופנה - אופנת הבגדים של האסירים במחנות הריכוז, ששימשה השראה לעיצוב המעודן של כריכת הפנקס שהפיקו בני-האדם היהודים ממשרד האוצר של מדינת היהודים לבני-האדם היהודים שהגרמנים לא הצליחו לרצוח: הפנקס של נכי הנאצים. בהזדמנויות שונות, כמו בתור לקולנוע או לקופת חולים, הייתה אמא שלי שולפת את הפנקס הזה, מנופפת בו וקוראת, "אני נכת נאצי, אני נכת נאצי," ואז, לפעמים, עשו לה פרוטקציה. הדבר היה כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם.
והספסל הצר הסמוך לאורווה, שמושבו מורם בלילה וחללו הפנימי - הדומה לארון מתים - מלא קש מעוך המשופע בחריוני עכברים ובחרקים זעירים מכל הסוגים. בתוך החלל הזה ישנתי בכפר, כשהייתי אִירֶנָה סֶרֶמֶט, ילדה נוצרייה, והמלחמה כבר הייתה בעולם.
והמרבץ בפינת קיטון המחבוא של אמא שלי ואבא שלי: ערימת כרים קלושים, שמיכות ממורטטות, סמרטוטים בלויים ומיליוני כינים של ראש ושל בגדים. אמא שלי, אבא שלי ואני התחבאנו שם, במרבץ הזה, מהגרמנים, והמלחמה עדיין הייתה בעולם.
והכורסה - הכורסה היקרה שלי, המרופדת קטיפה כחולה, שהתקין הנגר-האמן פּאן סְטוֹלארצ'יק. זה כבר היה אחרי שהמלחמה הייתה בעולם, בקְרָקוֹב היפה.
ושתי המיטות הלפני אחרונות שלי. המיטות שלי בהפלגה לכאן, הפלגת האימה בגלילה המגעילה. שני דרגשים, בעצם. הראשון היה בבטן האונייה שהתנדנדה בים הסוער ועימה התנדנדה מעלי הפרוטזה של הגידם הסנטימנטלי שנטפה מיץ פטל והדיפה ניחוחות של נקניק פולני עתיר שום: היא התנדנדה בעודו מתבונן בפַּאנְנָה ריטה ששכבה בדרגש התחתון מצד שמאל, ובהפגנת מיומנות לוליינית ניסתה לפשוט את החולצה הירוקה וללבוש במקומה את החולצה הירוקה עם הנקודות, ותוך כדי כך התגלה הקוֹרסֶט שלה ועימו בשרה הלבנבן שגלש מכל אחת מאלף הלולאות שדרכן היה מושחל השרוך הוורוד. שרוך ורוד, בהחלט לא לבן, גם לא אדום כמו השרוך של החולצות הכחולות העולות על כל העדיים שזכיתי להכיר לאחר מכן, או ירוק כמו השרוך שצבעה אמא של טַדֵאוּש בצבע מאכל לטדאוש - או טֶדי - שכעבור ארבע שנים ארוכות מאוד כמעט אתנשק איתו.
והגידם הסנטימנטלי הרעיד את כל הדרגשים בתנועותיו הקצובות, תוך שהוא נאחז במשהו שהיה לו שם, כנראה, בין רגליו, וליתר דיוק - בין הרגל הבריאה שלו לבין הגדם.
ואחרי הדרגש ההוא מתחת לפרוטזה, ואחרי שהקאתי כל-כך, והייתי חולה כל-כך - עוד דרגש: הדרגש של אמא שלי ששכבה בקבינת החולים הזעירה בתואנת-לא-שווא שהיא חולה בשחפת. אמא שלי, גאון ההישרדות, הגניבה אותי לקבינה הזעירה והחביאה אותי בדרגש שלה, וכשהרופא היה נכנס, הייתי מתכרבלת מתחת לשמיכה בזריזות של חיית מחילות דרוכה.
ושם, בקבינת החולים הזעירה, זרם הדם לראשונה.

ועכשיו הדם שוב זורם, וקר.
ושוב אני שוכבת במיטה משונה.
אני ישנה בה כבר כמעט שלושים לילות.
מיטה שהיא המצאה הנדסית נשגבת - פטנט. ביום היא בכלל לא קיימת: ביום היא אצטבה שמוצבים עליה ספרי "ספרייה לעם" ומשתלשל ממנה וילון עד לרצפה.
אך בלילה מוסט הווילון ומתגלה - מיטה!
המיטה הכמוסה: היא מחוברת בקפיצי פלדה לדופנות האצטבה, וכדי שתתהווה יש למשוך במסגרת הברזל ואז... המיטה יורדת לה לחלל החדר, ורגליה מתמתחות ונעמדות על הרצפה.
פלאי פלאים.
יש עליה מזרן דקיק וסדין.
את השמיכה והכריות מאחסנים בארגז שביום משמש ככיסא.
פעולת הסגירה והפתיחה של המיטה כרוכה בסכנות ודורשת זהירות מירבית: יש לאחוז במסגרת בשיקול דעת, שלא תיסגר חלילה על האצבעות או תיפול בחבטה על כפות הרגליים.
האצבעות האומללות, שגורלן נגזר להיצבט. מיטת הפלאים ההיא הייתה עוד אחת ממלכודות האצבעות האיומות של ילדותי ונעורי - ככיסאות-הנוח הזדוניים או השולחנות המתקפלים המטופשים.
כאן אני ישנה, בפרטיות מזהירה, שכן את הווילון ניתן לסגור.

הדם זורם, וקר, קר, קר.
קר מאוד.
אור היום מסתנן מבעד לווילון הפרחוני הדהוי.
גם ההוֹל מרופד באותו בד דהוי ופרחוני, אם כי בהול הוא דהוי קצת פחות.
לראשונה זרם הדם באונייה, האונייה גלילה המגעילה שהובילה את אמא שלי, את אבא שלי ואותי, ועימנו עוד הרבה מאוד אנשים אפורים, שחוחים ולא הכי נקיים, לארץ הזאת, ובשלושים ואחד בדצמבר שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע השלימה את מסעה ועגנה בנמל חיפה.
ביום האחרון להפלגה זה קרה, ואני עודני ילדה. מה יהיה מעכשיו? ככה זה יהיה תמיד בחיים שלי? כל חודש? זה נורא. וכשאקום - האם הפיג'מה שאלבש תהיה מגואלת בדם? ונניח שאלבש חצאית לבנה? ומה יהיה גורלו של הרטט הנעים שאני חשה כשאני מצמידה את הירכיים חזק-חזק-חזק זו לזו?
הרטט הזה ודאי ייעלם. איך יכול להיות רטט כזה לילדות שיוצא מהן דם כל חודש? כמה חבל.
וכל חודש אלך לי הלוך וטפטף. האם דבר נורא כל-כך קרה גם לאנה קרנינה? ולטטיאנה? ומה עם נֶל הקטנה? סְטאש ידע?

קר קר וקר.
דלת המרפסת נפתחת.
פתאום, אם זה ייתכן בכלל, עוד יותר קר.
"גוּסְטָה, סָלֶק, אִילְקָה. ראו! הביטו!! הסתכלו!!!"
אני מסיטה את וילון המיטה.
מולי עומדת דודה מלכה. היא לא זוכרת שאני לא מבינה אף מילה בשפה שלה. היא עומדת ובידה עציץ קטן - קקטוס, אולי צבר? - ועל ראשו כיפת שלג לבנה!
שלג!
דודה מלכה בוכה. אף-על-פי שקר כל-כך, עינייה של דודה מלכה מגירות דמעות זיעה. היא בוכה, בוכה ובוכה, כי לראשונה מאז בואה לארץ הזאת, לראשונה מאז שהיא מתגוררת בתל-אביב, יורד בה שלג - השלג של ילדותה!
ילדותה הפולנייה, באושוויֶינצ'ים. משפחתה הגדולה והיפה: אמא, אבא, אחים, אחיות, ילדים, תינוקות. כולם נרצחו במלחמה. הגרמנים רצחו אותם. רק אחותה הגדולה גוּסטה, אמא שלי, ניצלה. וגם אבא שלי, סלומון, גיסה של דודה מלכה, ניצל. וגם אני ניצלתי - אילונה, אחייניתה. ועכשיו באנו לכאן, לפלשתינה, שקוראים לה מדינת ישראל, ודודה מלכה בנדיבותה אספה אותנו אל ביתה.

כשירדתי עם אמא שלי, אבא שלי וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים מגלילה המגעילה, הגרוטאה שהפליגה מבּארי שבאיטליה והביאה אותנו לפלשתינה המכונה מדינת ישראל - הביאה אותנו ממש בנס, שכן הים רגש וסער ונחשוליו הכבירים היו נחושים לנתץ אותה ולהטביע אותנו בתהום מצולה - האוויר היה גדוש בערפל לבן שצלליות של עגורנים התמוססו בו, והיה קר וגשם עז התחיל לרדת.
ואז הערפל התרומם פתאום - ועל צלע ההר ממול התגלתה הכיפה הזהובה של בית-המקדש. מתברר שטיטוס לא שרף אותו כפי שקראתי זה מכבר ב'מלחמת היהודים' של יוֹסֵפוּס פְלביוּס!
הגידם שהפרוטזה שלו היטלטלה מעל לדרגש שלי בבטן האונייה, וכל ימי ההפלגה טפטפה מיץ פטל דמוי דם בריח נקניק פולני, בכה מאוד.
הוא כרע על ברכו היחידה ועל קצה הגדם שלו, ונישק את הבטון.
אולי האמין שמתחת לבטון יש אדמה קדושה.
הגענו.
ואז אנחנו, כלומר אמא שלי ואבא שלי ואני וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים שמעתה כונו עולים חדשים - ובפי אמא שלי כונו לפעמים שוּמוֹבִינֶה, מילה בפולנית שפירושה בעברית קופי, כלומר הקצף שיש לגרוף מעל המרק, ואין זו מחמאה - נאלצנו לעבור במדורים רבים עד מאוד של סידורים בירוקרטיים, פורמליים ופרוצדורליים.
די-די-טי דווקא לא היה. אולי מפני שלא הושלכנו למעברה כעולים חדשים אחרים. כעבור שנים רבות מאוד שמעתי סופר אחד אומר בטלוויזיה שזה בכלל לא היה נורא אילו היו מרססים אותי בדי-די-טי. הוא אמר שאני ואנשים כמותי - כלומר יהודים מפולניה - כבר היינו רגילים לדי-די-טי. אולי לדעתו היינו רגילים לזה מהגטו, או ממחנה ריכוז? אני לא יודעת. אבל הוא, ככה הוא סיפר, לא היה רגיל להיות מרוסס בדי-די-טי, ובכל זאת ריססו אותו, ולכן הוא כועס.
באולמות קרים ואפלים, שנורות חשמל דלות לא מצליחות להאיר והגשם דופק על גגותיהם העשויים פח גלי, ניצבו שולחנות, שולחנות ושולחנות. ומאחורי השולחנות ישבו פקידים, פקידים ופקידים. והפקידים שאלו שאלות ובחנו מסמכים, מסמכים ומסמכים, ולבסוף, בקול חבטה מופרז בעוצמתו, הטביעו על כל מסמך חותמת שנבחרה בקפידה משלל החותמות התלויות על קרוסלה חמודה.
חותמות, חותמות וחותמות.
משום-מה החותמת הוטבעה כמעט תמיד במהופך.
רק במקרים נדירים הייתה ההטבעה ברורה וקריאה. בדרך-כלל הכרית לחותמות הייתה יבשה והכתב המוטבע דהוי ולא קריא - וזאת על אף שהפקיד ניסה פעם אחר פעם לנשוף עליה מהבל פיו הלח והחמים על-מנת לרעננה, או דווקא להיפך, הכרית הייתה רווּיה בדיו יתר על המידה, והחותמת המוטבעת נמרחה ואף הכתימה את שאר המסמכים.
כריות לחותמות - מקור פרנסתנו לעתיד בארץ הזאת. כריות שאינן מתייבשות לעולם, שנותרות לחות ואין צורך לשפוך עליהן דיו - אחת ההמצאות המופלאות של דוד דב, הכימאי הגאון שהיה זוכה ודאי בפרס נובל אלמלא הגרמנים רצחו אותו כשהמלחמה הייתה בעולם.
רצחו גם את אשתו, מִינְקָה הגיבנת היפהפייה, אחותה האהובה של אמא שלי.
ורצחו את בתם הקטנה פנינה.
ורצחו את בתם הקטנטנה רחל.
רחל - זה השם שאני רוצה לעצמי. לא אילוֹנה, אילוֹנְקה, אילֶצ'קה, אילוּסְיה, אִילְקָה, אִירֶנָה, אִירֶנְקָה, אירקה, אילנה, אלוֹנה.
רחל - שם של עצב ואהבה.
הכריות לחותמות יפרנסו אותנו. תעשייה ביתית. שמן היה "כר-עולם" - כריות לחותמות שאבא שלי, סלומון גולדמן, ואחרי מותו אני, בתו, ייצרנו במרפסת המטבח על-פי הרצפט של הדוד דב. כל יום, כל יום, כל יום - מאה ארבעים וארבע כריות לחותמות.
אף לחסוך הצלחנו. ושתי דירות רכשנו.

לפקיד אחד, האחרון במדור הפקידים, שעטה בַּטֶלְדְרֶס בצבע חאקי כמו בתצלומים של החיילים של מוֹנטגוֹמֶרי - זה שהדף את הגרמנים באֶל-עַלַמֵיין - היה סופג דיו.
את החפץ הזה, הדומה לנדנדה של גמדים, הכרתי היטב.
הפקיד הזה היה מזן הפקידים המסודרים מאוד.
אפילו כתב היד שלו היה ברור, למרות שכתב הפוך. לא רק ביד שמאל במקום ביד ימין, אלא גם מימין לשמאל במקום משמאל לימין.
הוא כתב מימין לשמאל לא משום שהיה שמאלי. ידעתי שככה הכתב שלהם כאן, בפלשתינה שהפכה למדינת ישראל. הוא נכתב הפוך, מימין לשמאל. אבא שלי סיפר לי על זה עוד לפני שהסתלקנו מפולניה.
ניצבנו מול השולחן שלו, של הפקיד המסודר מאוד. היה שם כיסא, ואמא שלי מיהרה להתיישב - השחפת וכל זה. הפקיד המסודר מאוד עיין במסמכים שאבא שלי הושיט לו, תוך זמזום שיר שחזרה בו בעקשנות המילה קַקַרוּלָה.
מוזר: כותבים הפוך, שרים על קקה. אצלנו בקרקוב, בפולניה, זאת נחשבה מילה לא יפה, מאוד לא יפה, ואמרו אותה רק בלחש, אם בכלל. ואם מישהו היה צריך ללכת דחוף לשירותים, הוא היה אומר: אני צריך מספר שתיים, להבדיל מאחד, שזה רק פיפי.
הפקיד המסודר מאוד שכתב בידו השמאלית מימין לשמאל הביט בתצלום שבתעודת המעבר של אבא שלי, הרים את ראשו וקרא בקול אדיר, מפתיע בעוצמתו, שהרי היה איש קטן וצנום כמו בן גוריון:
"פאן גולדמן!!! פאן זִ'יֶה???"
אדון גולדמן!!! אתה חי???
היה זה יָסְקוּלְקָה. ישעיהו יסקולקה - שעיה!
אחיו הגדול, ישראל יסקולקה, שְׂרוּליק, למד עם אבא שלי בחדר בבּוֹכְנִיָה, בפולניה. האחים יסקולקה היו לציוניסטים, ואילו אבא שלי והאחים שלו, הנריק הבינוני ודויד הקטן שלא חזר מהמלחמה, היו לקומוניסטים.
שעיה יסקולקה, שהיה ציוניסט כמו אחיו, שרוליק יסקולקה, נסע לפלשתינה, בדיוק כמו אמא שלי ודודה מלכה שהיו חברות בתנועת השומר הצעיר, וכמו נינה, פנינה, נְיָנְקה, שרה, קלרה, זיגה, פייגה, פֶּסְיָה ומָנְיָה. ושם, בפלשתינה, הוא היה לחלוץ, לחבר קיבוץ.
הוא התאהב בקוֹלֶט הקוקטית, התופרת שבאה לבקר את אחיה ז'אן-פייר שהיה חייט במתפרה של הקיבוץ ההוא, והם התחתנו על הדשא - שעיה יסקולקה עם קולט הקוקטית.
קולט הקוקטית העדיפה לגור בעיר הגדולה. הם עברו לחיפה.
שעיה לא חזר להיות חלוץ ולא חזר לקיבוץ. הוא היה לעירוני. פקיד בסוכנות היהודית.
אחיו הגדול, שרוליק יסקולקה, שנשאר בפולניה, למד להיות מהנדס מכרות פחם ולא התחתן אף פעם. הוא פגש את אבא שלי בבור של בוץ, דם וחלקי אדם במחנה יַנוֹבְסְקָה בלבוב, כשהמלחמה הייתה בעולם. מאות בני-אדם יהודים ניצודו ונלכדו ברחובות והובלו למחנה הזה, ושם, ימים ולילות, לילות וימים, התעללו בהם והרגו אותם.
האח הגדול ישראל יסקולקה הרים את ראשו וראה את בדל האדם המוטל לצידו ואמר: סלומון? ואבא שלי, שהיה פצוע ותשוש ובעצם כמעט מת, הביט בו ואמר: ישראל.
ושוב הריצו הגרמנים את בני-האדם היהודים, והאח הגדול ישראל לא ראה עוד את אבא שלי, ולכן היה משוכנע שאבא שלי, החבר שלו מהחדר, נרצח, כמו הרבה בני-אדם יהודים אחרים. אבל בנס נשארו החיים לאבא שלי, ולאמא שלי ולי, והם נשארו גם לישראל יסקולקה.
את ישראל יסקולקה הצילו החיילים של הצבא האדום. גם אותנו הצילו החיילים של הצבא האדום. מהמשפחה של ישראל יסקולקה בבוכניה לא נשאר אך אחד בחיים. רק האח הצעיר, ישעיהו - שחי בפלשתינה, שבינתיים הכריזה על עצמאותה והייתה למדינת ישראל והשתוללה בה מלחמה קשה ואיומה עם כל השכנים שלה - ניצל.
והאח הגדול ישראל יצא לדרך מפולניה לפלשתינה. כל מקום שדרך בו שם היה קבר של סבתא שלו, של אמא שלו, של אבא שלו, של האחיות שלו ושל הילדים הקטנים שלהם, של החברים שלו, של המכרים שלו, והוא החליט להצטרף לאח היחיד שנשאר לו בחיים, ולנסות לעזור למדינתם החדשה של בני-האדם היהודים במלחמתה הקשה והאיומה.
הם שלחו גלויות ומכתבים זה לזה. האח הצעיר ישעיהו ניסה לשכנע את אחיו הגדול ישראל שלא יתגייס למלחמה. הוא אמר לו שהוא כבר מבוגר מדי, ממש זקן, שעדיף שייהרגו בחורים צעירים - ככה נהוג בכל המלחמות. אבל ישראל יסקולקה לא שעה לעצותיו. הוא הגיע לחיפה, שיקר בעניין גילו, ומהאונייה נשלח ישר למלחמה, לקרב במקום ששמו לטרוּן, וממה שהיה שם הוא כבר לא חזר. הוא נהרג. מקום קבורתו לא נודע.
נותרה רק גלויה שנשלחה לקיבוץ ביום שהגיע מפולניה לחיפה.
עם ישראל הגיע החבר שלו שרגא וייסקופ. אולי גם הוא רצה לנסות לעזור למלחמה של בני-האדם היהודים שסוף-סוף גם להם תהיה איזו מדינה קטנה משלהם, אבל בדרך נגמר לו הכוח של הנפש, אולי בגלל שראה בעיניו מה עשו הגרמנים לאשתו האהובה אנה ולתינוקת שלו בּיבּי ולילד שלו אלכסנדר. כשהגרמנים באו הוא החביא אותם בבור הצואה בביתן העץ בעל הדלת עם הלב הנגרע, אבל זה לא עזר. ושרגא השתגע. שרגא וייסקופ נהיה שרגא דער משיגענער, והוא גר על שפת הים ליד גבעת כורכר מלאה בעצמות של בני-אדם ערבים. הוא גר בליפט. והשכן שלו זה מקס, משוגע עוד מלפני המלחמה, שגר במערה חפורה באותה גבעה, ועצמות שוקיים וירכיים וחצאי עיגולים של גולגולת מקשטים את קירותיה.
כל זאת סיפר הפקיד המסודר ישעיהו יסקולקה בגמגום לוהט ונפעם לאבא שלי. אמא שלי ישבה לה על הכיסא שלה ודמעה. ואני רק רציתי שהסיפור ייגמר ונצא משם כבר. די, די, די!
מספיק ודי!
שיעוף לו, היסקולקה הזה. הרי יסקולקה היא סנונית בפולנית, אז שיעוף!
לפני שנפרדנו מסר ישעיהו יסקולקה לאבא שלי את הכתובת שלו בחיפה והוסיף שעוד חבר מהחדר שלהם בבוכניה חי בארץ, ד"ר רימַלְט. הוא גר ברמת-גן, אמר יסקולקה, ופה, בישראל, הוא איש חשוב. יסקולקה גם סיפר לאבא שלי שהאחות של שרגא וייסקופ התחתנה עם בֶּנֶק אוֹפנֶר ושהם גרים בתל-אביב, ושגם הם מאוד חשובים, ושהאחות של שרגא כל הזמן מחפשת, מחפשת ומחפשת, אולי בנס יימצא מישהו מכל המשפחה שלה שהגרמנים לא הצליחו לרצוח. ישעיהו יסקולקה לא ידע שאבא שלי סולד מפרוטקציה, ולעולם לא יפנה לד"ר רימלט או לבנק אופנר או לאשתו, אחותו של שרגא דער משיגענער, בבקשת עזרה.
הוטבעה סוף-סוף החותמת האחרונה, ישרה, קריאה, מושלמת - בדיוק כמו החותמות עם כריות הפלא העתידיות שלנו שייצרנו על-פי הרצפט של דוד דב שרצחו הגרמנים.

יצאנו משער הנמל.
הגשם חדל.
נשאנו מזוודות מועטות.
הליפטים עם כל רכושנו עלי אדמות אמורים היו להגיע באוניית משא.
וכבר מקננת הדאגה, שהרי אין לנו שום דבר. כסף לא הרשו לנו לקחת. את כל הכסף המזומן שהיה לנו השאיר אבא שלי ליוזף יוּזָק, הנגר האלכוהוליסט, זה שהסתיר אותנו כשהמלחמה הייתה בעולם והגרמנים צדו ורצחו יהודים, אף-על-פי שרוֹזַלְיָה יוזק, אשתו האוקראינית של יוזף יוזק, לא הסכימה להסתיר את הילדה, כלומר אותי.
ומכיוון שיוזף יוזק הסכים להסתיר את אמא שלי ואבא שלי, אבל רוזליה לא הסכימה להסתיר גם אותי, השם שלי שונה לאִירֶנָה סֶרֶמֶט והפכתי לילדה נוצרייה. ואז, בלילה ההוא, שלא היה כמוהו לפניו ולא יהיה כמוהו אחריו, זמן קצר לפני שחיסלו את גטו לבוב ורצחו את כל בני-האדם היהודים שהתגוררו בו, באה האישה הזרה הַנְיָה סֶרֶמֶט, הוציאה אותי מהגטו ולקחה אותי לכפר.
הניה סרמט הייתה פושעת. רק אותי היא לא מסרה לגרמנים. ילדים אחרים, אחרי שהיא לקחה מההורים שלהם את כל הכסף והזהב והיהלומים שיכלה לקחת, הייתה מפקירה ברחוב, והגרמנים כבר דאגו לרצוח אותם.
אותי היא לא הפקירה.
ולכן, כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, אמא שלי ואבא שלי לא סיפרו לבית-המשפט על פשעיה של הניה סרמט. בכל זאת היא לא זרקה את הילדה, הם אמרו. ולמשפחת יוזק - יוזף יוזק ורוזליה יוזק ובנם המתוק אֶדג'וֹ - אבא שלי היה שולח כסף. ואחרי שאבא שלי מת באלף תשע מאות חמישים ושמונה והוא בן חמישים ושמונה, אמא שלי הייתה שולחת להם כסף. אפילו בזמנים הכי קשים, כשלא הייתה פרנסה ואכלנו רק לחם ולבנייה - לזיתים לא היינו רגילים, בפולניה, בקרקוב, לא אכלו זיתים - אמא שלי ואבא שלי שלחו להם כסף. הם שלחו להם כסף עד ששלושתם מתו: יוזף יוזק מת, ומתה גם אשתו האוקראינית האנטישמית רוזליה יוזק שלא אהבה יהודים כי הם צלבו את האלוהים שלה, ואפילו הבן שלהם, אדג'ו המתוק, שהיה בן גילי, מת.
הם לא היו חסידי אומות העולם. בתמורה לחסדיהם הם קיבלו כסף, ויש להניח שהם לא הסגירו אותנו בין השאר בזכות האיומים שאמא שלי פיזרה - איומים שהיו שקרים מוחלטים והתבססו על הקשרים שלנו כביכול עם המחתרת, כאילו אם ימסרו אותנו, המחתרת תדאג מייד לרצוח אותם.
לפני שנסענו מפולניה, קיבל יוזף יוזק את הכסף שנותר אחרי שאמא שלי ואבא שלי רכשו חפצים שונים בתקווה שאפשר יהיה למכור אותם בפלשתינה, "לממש אותם", כמו שאבא שלי נהג לומר, ושיהיה לנו לפחות משהו להתחלה בארץ החדשה, במדינת ישראל.
ואם אוניית המשא תטבע?

הדוד יוסף, בעלה של דודה מלכה - אחותה הצעירה של אמא שלי, בת הזקונים היפהפייה של רבקה ושלמה גרוּבֶּר מאושוויינצ'ים - חיכה לנו בנמל. על פניו הסמוקות פרח חיוך ענק.
הנחנו את המזוודות בבוץ, מה שהעיב במקצת על הספונטניות של החיבוק מצד אמא שלי, שהרי אחת המזוודות הייתה מפוארת כל-כך: עבודת יד של רצען אמן, עשויה עור חזיר צהוב ומסריח, ובפנים - בפנים הייתה המזוודה מרופדת בבד סאטן זהוב. כל-כך אלגנטית ויוקרתית הייתה, שממש היה חבל לטלטל אותה בדרכים ובהפלגות על פני הגלים, ולכן עטף אותה כיסוי מיוחד, המכונה פוּטֶרָל, שנתפר על-פי מידתה מבד פשתן אפור, והיה בו פתח לידית.
אנחנו מתחבקים, מתחבקים ומתחבקים.
הדוד יוסף אומר: ברוכים הבאים.
כולם קצת דומעים, ואני מחכה בקוצר רוח שסוף-סוף נזוז מכאן, לא כל-כך חשוב לאן. ממילא אין לי מושג איזה מין לאן מחכה לנו כאן, בארץ החדשה.

זזנו. אנחנו הולכים בעקבות דוד יוסף. דוד יוסף המחייך.
אנחנו יוצאים את שערי הנמל.
הגשם חדל.
אנחנו הולכים וכושלים.
כמו בפעם ההיא, אז, בלבוב, כשיצאנו מהמחבוא שלנו מורעבים ומותשים. אמא שלי ואבא שלי התחבאו שם שמונה-עשר חודשים. אני התחבאתי איתם רק שמונה חודשים - מאז שהניה סרמט החזירה אותי להורי ועד שהחיילים של הצבא האדום הצילו אותנו.
וכשיצאנו, גילינו ששכחנו כבר ללכת ולדבר בקול רגיל. הלכנו, כשלנו ולחשנו.
יצאנו מהמחבוא שבעה ימים אחרי השחרור. אז, ביום השחרור - כשבַּטְיוּשְקָה סטאלין עם הקטיושות היקרות שלו והצבא האדום האהוב שלו גירש את הגרמנים והציל לנו את החיים - החליטו אמא שלי ואבא שלי לא לצאת מייד, אלא להמתין שבעה ימים. הם חששו, ובצדק, מימי האנרכיה והאנדרלמוסיה של החלפת השלטון.
והיו יהודים שהצבא האדום הציל אותם, וביום השחרור הם יצאו, הגיחו, זחלו מתוך המחבואים, החורים, עליות-הגג - ומייד רצחו אותם.
פולנים רצחו אותם, אוקראינים רצחו אותם.
היו בני-אדם פולנים ששנאו יהודים. היו שאמרו שלפחות דבר אחד טוב בא להם מהגרמנים: שהרגו להם את היהודים שלהם. היו שאמרו שלא הרגו מספיק, שהרי יש כמה שניצלו וחבל שלא הרגו את כולם.
אותי, למשל.
אנחנו הולכים וכושלים, מותשים מאימי ההפלגה בגלילה המגעילה, הגרוטאה שהתנדנדה בין הגלים, עלתה וירדה, ירדה ועלתה, וסחטה מנוסעיה את כל תוכן קיבתם האומללה: אימיגרנטים עלובים חלושים. עולים חדשים.
לדוד יוסף יש אוטו: משאית חדשה, עצומה, עם קבינה ירקרקה.
המשאית ריקה. מעולם לא הבנתי את אופי עיסוקיו של דוד יוסף.
אנחנו מטפסים ומתמקמים בקבינה. הדוד יוסף סמוק ומחייך מאחורי ההגה הענק. לידו יושב אבא שלי, באמצע אני, ואמא שלי יושבת סמוך לחלון. לכולם יש מספיק מקום. נוסעים.
נוסעים, נוסעים ונוסעים.
הדוד יוסף אומר שמימין הים.
רק זה חסר לי.
שוב עולה בי תחושת הבחילה המאוסה.
אני מבקשת להחליף מקום עם אמא שלי. הרי אני מכירה את עצמי - תחושת הקבס בנסיעה. כמה פעמים זה כבר קרה? במכוניות, באוטובוסים. ועל נדנדה אני לעולם לא עולה. עדיף להיות סמוכה לחלון.
אנחנו מחליפות מקום.
נוסעים.
עמודי טלפון, עמודי חשמל, עצים. משמאל גבעה ירוקה, די גבוהה. הדוד יוסף אומר: הכרמל.
חלק מהעצים לאורך הדרך מוזרים: דקלים, כמו בציורים: גזעים דקיקים ולמעלה-למעלה-למעלה צמרות ראשים פרועים. ויש גם ברושים, כמו מכחולים שמרטיבים בין השפתיים שיהיו חלקים ומחודדים. וחורשות עצים נמוכים וענפיהם עמוסים המון כדורים כתומים. הדוד יוסף אומר: פרדסים.
אה! אז ככה הם גדלים להם, התפוחים מזהב. התפוזים. כמו התפוזים שחורף אחד קיבלנו בפולניה מדודה מלכה, מפלשתינה. ארגז ריחני מופלא. כל תפוז ארוז בנייר משי מרשרש, מדיף ניחוח. תפוזים שכל אחד ואחד מהם מין פלא מושלם - הצבע, הצורה, הניחוח, הטעם. תפוזים שכל חלק מהם מסב עונג, עד בדל הקליפה האחרון, עד הנייר המרשרש האחרון שנטמן בין דפי ספר.
וכשהם תלויים ככה על ענפי העצים - אם זה בכלל אפשרי, החיזיון המופלא הזה - אז הם עוד יותר מקסימים: אלף שמשות קטנות!
ויש עוד שיחים משונים, שנראים כמו בני-אדם שהצמיחו קוצים. הדוד יוסף אומר: צברים. האם הם באמת מתוקים מבפנים, כמו שאומרים?
היו גם כמה כבשים. לא ראיתי גמלים. בכביש חלפו כלי רכב מסוגים שונים - אוטובוסים ענקיים, משאיות מרעישות, ג'יפים מהירים שישבו בהם בחורים הלבושים בצבעי מלחמה. גם הג'יפים עצמם היו צבועים בצבעי מלחמה. והיו גם אופנועים, ואופנועים עם סירה. יש אפילו סוס ועגלה, ואותם, את הסוס והעגלה, כולם עוקפים. הסוס רזה והרבה פחות יפה מהסוס שהייתי הרועה שלו בכפר מַרְצ'ינְקוֹביצֶה, כשהייתי אירנה סרמט, ילדה נוצריה, בזמן שהמלחמה הייתה בעולם. בסוסים אני מבינה.
על כמה מהמכוניות אפשר לראות כל מיני כתובות באותיות משונות, לא מובנות. אני כבר יודעת שהאותיות האלה עתיקות מאוד. רק על מכונית אחת זיהיתי מילה שכתובה באותיות נורמליות - YAEL.
אנחנו חולפים על פני איזו עיר. הדוד יוסף עוצר. אנחנו יורדים מהקבינה הירקרקה. המדרגות גבוהות מאוד. כל הזמן אני מודאגת שמא פקעת הצמר-גפן שאמא שלי נתנה לי ואמרה לי לדחוף בין הרגליים תיפול.

זה קרה היום, בבוקר. כשהגענו לחוף. בפעם ראשונה בחיים שלי יצא לי דם. ידעתי שזה עלול לבוא. זה כבר קרה לחברה שלי, צֶלִינְקָה, שבעודה מפליגה באונייה גלילה אימצה לעצמה את השם המגוחך ציפי, כשמה של אחת הבחורות בחבורת הצברים שהשליכו עלינו, האימיגרנטים - או בשפת המדינה של בני-האדם היהודים "עולים חדשים" - תפוחים מזהב. האימיגרנטים התגודדו מקיאים וירקרקים על הסיפון החלקלק, הצברים עמדו על גשר הפיקוד והשליכו עליהם תפוזים, וכל האימיגרנטים הרימו, קילפו, הריחו ואכלו.
ואני לא התכופפתי. ולא הרמתי. ולא קילפתי. ולא הרחתי. ולא אכלתי. אני בעטתי בכדור הזהב והוא צלל למצולות הים העתיק.
לצלינקה זה קרה בקייטנה. מסכנה. בינתיים, למזלי, הפקעת הספוגה תקועה במקומה. הדוד יוסף קונה לנו משקה. הוא אומר: צוף. כך הוא גם אמר למוכר בקיוסק - את המילה קיוסק אני מכירה - שיש בו דלפק מזוהם מפח מכופף וברזים כסופים מבהיקים. במיכלים שקופים זרחו להם נוזלים בצבעים יפים, צהובים, אדומים, ירוקים, כמו המים משטיפת מכחולים.
לפני שהמוכר מילא את הכוסות שלנו - עורו היה כהה מאוד, שערו מקורזל מאוד, והוא דמה לדיוקנו של המשורר הרוסי פושקין - הוא שטף אותן, והשתמש לשם כך במיתקן מרתק, מין מזרקה קטנה עגולה. שמים עליה את הכוס הפוכה ולוחצים, והמים שוטפים אותה מבפנים: עולים, יורדים, קולחים ושוטפים.
לאמא שלי היו הסתייגויות מסוימות מרמת ההיגיינה, אם כי אצלנו בקרקוב, בפולניה, לא זכורים לי מיתקנים משוכללים כאלה.
הצוף היה נפלא. חזרנו לקבינה ואנחנו ממשיכים.

נוסעים, נוסעים ונוסעים.
הגדולים מדברים.
מדברים, מדברים ומדברים.
שרק לא יתחילו הסיפורים על המלחמה, על הגרמנים.
כאן אני לכודה. אנחנו יחד בקבינה הזאת, הירקרקה. אין פתח מילוט.
פתאום ירד הלילה. כל-כך מהר זה קרה. השמש שקעה, כנראה בים הבלהות מימין. זה היה מופע אדיר. כביר. מפואר. שירבבתי את ראשי מהחלון וראיתי את השמים מעל - כחולים, עמוקים, צבעם כצבעו של קריסטל אוּלטרָמָרין. אם תקיש עליהם יישמע צליל בדולח צח ושקוף. והצבעים מימין, באופק - מזהירים. גולשים, מתפתלים, מתחלפים. זהובים, כתומים, אדומים. ואי-שם בין האוּלטרמרין לזהוב - בוהק ירקרק-סֶלֶדין עדין. העננים הגבוהים היו לגושים סגולים המעוטרים באימרות תחרה שקופות, ואילו הנמוכים בערו, להטו, יקדו, צורבי עיניים.
ולפתע: תם המופע. שארית השמש הפחוסה נעלמה מעבר לאופק, והכל האפיר בבת-אחת.
אני מביטה למעלה. שם השמים עדיין עמוקים, אך כהים.
ואז, אחרי כמה דקות - כוכב! הכוכב שלי. הכוכב הראשון בארץ החדשה הזאת, המדינה של בני-האדם היהודים.

נוסעים, נוסעים ונוסעים. מסביב האורות נדלקים. יש כאלה שמתגודדים יחד בחבורה גדולה - אלה ודאי אורותיהם של כפרים ועיירות - ויש אורות בודדים.
נוסעים, נוסעים ונוסעים. המבוגרים לא מתעייפים מהדיבורים. אני מגלה שלדוד יוסף יש נטייה לספר בדיחות. זה מזעזע, ואני מייחלת בכל כוחי, בכל ליבי ומאודי, שישתקו כבר, ובעיקר שאעמוד סוף-סוף על אדמה יציבה. רצוי שזאת תהיה רצפה. ורצוי בבית, בדירה.
עוד מעט נגיע לתל-אביב, אומר הדוד יוסף, ובין "נגיע" ל"תל-אביב", שואף עמוק-עמוק לריאותיו את ריח השוקולד שבאוויר, ריח מתוק וטעים.
הנה בית-החרושת לשוקולד עלית, אומר דוד יוסף בפולנית.
הפולנית שלו קצת משונה, פרובינציאלית, והמבטא, אוי לאותה המבוכה: יידישאי כל-כך, לא כמו הפולנית המובחרת, המצועצעת, שמדברים אצלנו, בקרקוב.

עוצרים. נורא קר. כנראה שהפעם, סוף-סוף-סוף, הגענו.
עיר, רחוב, בית, חדר מדרגות.
מטפסים, מטפסים ומטפסים.
ארבע קומות.
ריחות זרים ומוזרים.
קומה אחרונה.
הדוד יוסף מצלצל בדלת.
בפנים נשמע אוושוש.
הדלת נפתחת.
דודה מלכה.
רן ונילי, הילדים, מאחוריה.
הנה הדודה - הדודה היחידה שלי. והנה בני הדודים - בני הדודים היחידים שלי. וכולם מתנשקים, מתחבקים, מתנשקים ומתחבקים. אמא שלי מייבבת ודודה מלכה בוכה. אבא שלי נבוך ודוד יוסף גאה. המבוגרים מתרגשים, הילדים לא. גם אני לא. קר נורא. לפחות הרצפה יציבה בינתיים. והכל מתחיל להיות משונה - זר, מפליא, לא טבעי.
מין ריחות נוכריים ותמוהים. הרצפה - אריחים צהובים, שאצלנו בקרקוב משתמשים בהם רק בבית-השימוש ובחדר האמבטיה. אין מפתנים, ובחלונות יש תריסים - מסגרות עץ עם שלבים שנפתחים ונסגרים ולהם ווים מברזל בדמות אישונים קטנים וחמודים.
שני חדרים לא גדולים. חדרון כניסה המכונה הול. קירותיו מחופים במין בד פרחוני, כמו הווילון של מיטת הפלאים הסמויה. על הקיר משמאל תלויה מראה - מראה אובלית במסגרת ברזל ירוקה שמתפתלת ומתעקלת בספירלות, שבלולים, גבעולים ועלים. מתחתיה יש אצטבה, אף היא ממוסגרת בסבך מתפתל של קישוטי ברזל ירוקים-כהים. המראה תלויה גבוה מאוד, ולכן לא משתקפים בה הפנים שלי שגם הם ודאי ירקרקים - כמו הקבינה של המשאית של דוד יוסף.
אני לא מחפשת מראות להשתקף בהן. מעולם לא חיפשתי. הרי אני רואה ובלתי נראית. בכל מקום שגרנו בו, אם היו בו מראות - הן תמיד היו גבוהות מדי. לימים, ואני עדיין נערה שמצטנפת במעטה הגוף המשתנה המצמיח פה ושם שערות מתולתלות או תופח פה ושם ללא בקרה, הבחנתי פתאום במבט המופנה אלי, ואז בעוד מבט, ובעוד מבטים - מבטים ומבטים ומבטים. למה הם מסתכלים? מה הם רואים? כנראה שלא רק אני רואה, כנראה שרואים גם אותי.
חלפו שנים עד שהבטתי במראה. בינתיים איני מביטה.

מול המראה שאיני מביטה בה ניצב מתלה לבגדים - אף הם משונים. על הרצפה מתגוללים נעליים, מגפיים וכפכפים בגדלים שונים. לפני הכניסה להמשך הדירה פרוש על הרצפה סמרטוט.
אחד מנציגיו הרבים של פולחן הניקיון הצברי.
את עניין הסמרטוט אלמד בדרך הקשה, בדיוק כמו שלמדה זאת החברה שלי, צלינקה, שעוד במהלך ההפלגה בגלילה המגעילה המירה את שמה, כמה מגוחך, לציפי. מרגע שראתה את הצברים, היא רצתה בכל מאודה להיות אחת מהם. וכיוון שלאמא של צלינקה (שאמרו עליה שהיא יפה והיה לה מאהב חיוור שחבש בלילות רשת על שערו השחור - זאת ראיתי במו עיני בהפלגה) ולאבא של צלינקה (שהיה בקרקוב פתולוג, כלומר רופא של מתים) לא היו בארץ הזאת קרובים - מסרו את צלינקה, כלומר את ציפי, לאיזה קיבוץ.
ומהו קיבוץ? קיבוץ הוא האולימפוס, המֶכָּה, הוותיקן של הצבריוּת.
ובקיבוץ אמרו לציפילינקה לשטוף את הרצפה. ציפילינקה עשתה כמיטב יכולתה. אצלנו, בקרקוב, לא שטפו רצפות. אצלנו היו פרקטים על הרצפה. לבסוף באה המדריכה אראלה, והפטירה בטון ביקורתי: "עירונית".
ציפילינקה הייתה בטוחה שהבינה את המילה, כי היא הייתה מוכרת לה מפולנית. היא לא כל-כך הבינה את ההקשר. מה כבר יכול להיות אירוני בשטיפת רצפה? גם היא קראה ספרים, כמוני. היא ידעה שגוגול, למשל, הוא אירוני. אבל שטיפת רצפה?
ואף-על-פי-כן שום דבר לא פגם במסירותה הנלהבת, והיא המשיכה להסתובב עם פנקס שחור קטן ולרשום בו כל מילה שלא הבינה, וכך, במהירות רבה, למדה את שפת הצברים הנערצים שלה - הגיבורים, היפים, הגבוהים, הבלונדינים, בעלי העיניים שגם אם היו שחורות היה בהן משהו כחול.
מה רבה הייתה אכזבתה כשהתברר לה שלעולם לא תזכה להתקבל כאחת מהם.

יושבים במטבח. כיור לבן מרובע, שיש לשפשף בצמר פלדה ששורף, כפי שנוכחתי לדעת, את עור הידיים. משני צידיו של הכיור שיש אפור סדוק.
בצד השמאלי גרה לה משפחה: אבא - פתילייה מרובעת ענקית. אמא - פתילייה כרסתנית עגולה. וילדה - פתילייה קטנה ורעשנית. על שלושתן שפותים כלים: סיר נפוח מאלומיניום על האבא. תבנית עגולה על האמא. וקלחת מאמייל אדום מתקלף עם ידית על הילדה.
על הריח החמים של התבשילים גובר הסירחון הנעים של להבת הפתיליות.
ריחות חדשים.
קר נורא.
דודה מלכה מגישה מאכלים מוזרים. שום דבר לא כמו אצלנו, אפילו הלחם. ואולי זה טעים?
אני עדיין חולה מההפלגה האיומה. די! רק לישון. אעצום עיניים. סוף-סוף אהיה לבד. לבד בדירה הצפופה הזאת? ואיפה אקרא את הספרים שמצילים אותי מהחיים.
יש לי חום. מזל, הידד, כמה נפלא! אני חולה!
פותחים עבורי את מיטת הפלאים הסמויה מן העין.
לא אצא ממנה ימים רבים.
הגדולים מודאגים. יש מגפה: שיתוק ילדים. זאת לא המחלה שלי. המחלה שלי תחלוף - לא אמות ולא אהיה משותקת כמו שקרה להרבה ילדים אחרים.
ילדים מסכנים.
כמו הילד של גברת סוכולובסקי. קראו לו אביגדור, ובגלל המחלה הארורה הזאת הוא לא היה יכול לעמוד על הרגליים. התקינו לו סדי מתכת ממסילות ואבזמים, ובגבורה כבירה הוא היה לפעמים הולך, ממש הולך בכוחות עצמו, בעזרת קביים. פרט לרגלי הקיסמים הכושלות שלו היה אביגדור מוזר גם בהליכותיו: הוא דיבר בדחיפות רבה, מהר, מהר, מהר, בולע מילים ומשפטים, והיה גאון, ממש מחונן, בשחמט ובחשבון. נכון שהוא לא היה מסוגל לקנות לבנייה במכולת, אבל בשנייה אחת הוא היה מחשב כמה ליטרים של חלב נחוצים לתנובה בכל יום על-מנת לייצר לבנייה לכל אזרחי המדינה.
מגיל צעיר צמחו עליו, על אביגדור, שערות שחורות וסמיכות. וגם זה היה משונה. לימים גברת סוכולובסקי עם בעלה הנידח - משהו מצומק, נגוז, נבלע ברקע, שאינני זוכרת ואינני יודעת מה לומר עליו - ובנה אביגדור המקרטע, השעיר והגאון, היו שכנים שלנו. הם גרו מולנו, בקומת קרקע בהר נפוליאון, ברחוב יואב. אישה רעה ומשוגעת. היא תמיד רבה עם אמא שלי. אמא שלי נהגה לריב עם כל מי שהיה שכן שלה. עם אבא שלי, לעומת זאת, אמא שלי לא רבה אף פעם.

לא - המחלה שלי לא הייתה שיתוק ילדים אלא געגועים ובחילה.
בחילה מהפרידה. מהפרידה מהחברים שלי בבית-הספר, ומכורסת הקריאה המרופדת קטיפה כחולה, ומחלוק הקריאה בצבע ירקרק-סלדין עדין, וממדפי הספרים בספריות, ומהקטלוגים, ומקרקוב היפה, ואפילו מיוּזֶפוֹבָה האומללה, השוערת שלנו בקרקוב, שחיכתה, חיכתה וחיכתה, אך לבסוף נאלצה למכור את הילד שלה המושלם, הבריא, המזהיר. הקומוניזם, כמה משונה, לא הצליח לגאול אותה מחרפת העוני.
והיא גידלה את דוֹרוֹטְקָה, בתה בעלת הראש הענק, המלא במים, שדבוקות לו משני צידיו אוזניים קטנות ורודות ושקופות ושתי צמות לבקניות ודלות מידלדלות מאחוריהן, וגידלה גם את יוּז'יוֹ המסריח, בנה, שהיה לו חיוך אידיוטי, שיניים רקובות ופה שלא חדל להזיל ריר, ודווקא את הילד השלישי, התינוק הבריא והמזהיר, מכרה. כל-כך קשה עבדה תמיד - עבדה, עבדה ועבדה. וכשנסענו, היא נפלה ארצה וחיבקה את הברכיים של אמא שלי, נישקה את כפות הרגליים שבתוך נעליה, בכתה והתחננה:
פּאני גולדמנובה, פאני גולדמנובה, אל תיסעו! את היחידה, פאני גולדמנובה - את והאם הקדושה - שעזרתן לי!
הו צרה גדולה!
אל תיסעו פאני גולדמנובה.
אל תנטשו.
פאני גולדמנובה!
והייתה גם הבחילה מביקור הפרידה בוורשה, הבירה. הביקור במקום שבו היה הגטו של בני-האדם היהודים. הגטו שבו הם התקוממו ומרדו ונהרגו כלוחמים כשבעולם הייתה המלחמה, וכשבאנו לבקר אותו היה אוקיינוס חורבות מאופק עד אופק, ובמרכזו - הפסל השחור הענקי שפיסל נתן רפפורט לזכר המורדים הגיבורים.
בדרכנו לרכבת שהובילה אותנו לאיטליה - לעיר הנמל בּארי, שממנה הפלגנו על סיפון גלילה המגעילה לפלשתינה שהייתה למדינת ישראל - רצה אבא שלי להיפרד מאתר המרד והמוות של אנילביץ והחברים שלו.
למרגלות הפסל ניצב משמר של חיילים, חמושים ברובים מכודנים.
אבא שלי יצא מהמונית, ניגש ושאל אחד מהם על מה הם שומרים, הרי אין כאן נפש חיה.
והחייל אמר שכל לילה הם שומרים כי אנשים לא מפסיקים להשחית את הפסל. מנפצים, שוברים, עוקרים את אותיות הברונזה, מלכלכים וכותבים משפטי שטנה נגד היהודים. והרי כה מעטים נשארו בחיים אחרי שהגרמנים צדו ורצחו מיליונים מהם.
אז הם שומרים עליו, על הפסל.
ואבא שלי בכה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
מנעוריו הוא קיווה, קיווה וקיווה, כל-כך האמין וקיווה, שהרוע ימוגר. הוא האמין שכל בני-האדם יחיו בשיוויון - כל הגזעים, כל העמים. גם היהודים. שכל אחד יקבל את שנחוץ לו, וייתן את אשר ביכולתו לתת.
והכל התמוטט.
אבא שלי, סלומון גולדמן, הקומוניסט הוותיק, המנהל הגדול, התחיל לקבל מכתבי איום אנטישמיים.
אנחנו בסכנה אמיתית ואיומה.
ואנחנו נאלצים להגר.
עכשיו אנחנו בוורשה, בדרך לתחנת הרכבת.
ולאמא שלי עולה החום. לא גבוה מדי, בין שלושים ושבע לשלושים ושמונה מעלות, אולי קצת יותר - החום הנמוך, הקלאסי, המסוכן כל-כך, של השחפנים.
ואני רציתי שכבר נזוז.
היה לילה, ולפתע רוח כבירה קמה, הרימה ופיזרה ענני אבק - אבק של לבֵנים אדומות מרוסקות וגרוסות מעיי החורבות של הגטו המחוסל, הדומם. אבק לבנים בצבע בית-היתומים שלי, בלבוב, שם בכיתי לי. בכיתי, בכיתי ובכיתי.
זה היה כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, ומותר היה לבכות כמה שרוצים, והגרמנים לא ישמעו.
לא היו עוד גרמנים.
אנחנו נפרדים. אני לא מבינה את זה.
ועכשיו אבא שלי לוקח את משפחתו הקטנה, "הגייסות שלי", כך נהג לומר, את אשתו שבקושי הצליחה לסייד את החור בריאה שלה שכמעט ספג אותה למוות, ואת הבת שלו, אותי, השקועה בשפה שלה, בספרים שלה ובציורים שלה - לארץ חדשה. ארץ רחוקה. ארץ זרה.
ארץ שאת המשטר שלה הוא לא אוהב - ארץ קפיטליסטית במסווה של דיקטטורה פסוודו-סוציאליסטית. ארץ השוכנת ביבשת אחרת - באסיה הרחוקה. ארץ עם אקלים קשה. ארץ שמדברים בה שפה אחרת.
האם תהיה שם, בארץ החדשה, פרנסה?
פרנסה לא הייתה, ואז אבא שלי בכה בפעם השנייה.
זה כבר היה ברמת-גן, ליד הר נפוליאון, ברחוב יואב, כשסוף כל סוף הצלחנו לעזוב את הדירה הקטנה בקומה האחרונה ברחוב בן יהודה שטראסֶה בתל-אביב - דירתם של דודה מלכה ודוד יוסף הנדיבים, שקלטו אותנו, קרוביהם היחידים שניצלו, האימיגרנטים המסכנים, העולים החדשים.

יש עולים חדשים ויש ותיקים.
הרבה יותר טוב להיות ותיקים.
דודה מלכה ודוד יוסף הם ותיקים.
וכך גם מניה, נינה, פנינה, שרה, קלרה, זיגה, רַצְקָה, פֶּסְיָה, סוֹניָה, ועוד כמה וכמה בחורות מזדקנות - כולן חברות הילדות של אמא שלי מהשומר הצעיר, מאושוויינצ'ים, וכולן ותיקות.
והבעלים שלהן, גם הם ותיקים.
הורים לדור חדש של יצורים אנושיים המכונים צברים.
הצברים עוקצניים מבחוץ ומתוקים מבפנים.
מאוד עמוק הבפנים שלהם, וקשה עד מאוד לשער אותו.
הם יפים - אפילו המכוערים יפים. והם גיבורים - אפילו הפחדנים גיבורים. והם בלונדינים - אפילו הכהים בלונדינים. ועיניהם כחולות - גם אם הן שחורות. והם גבוהים, חזקים וחרוצים.
יש להם תושייה. והם מתגאים בה, הוותיקים.
שהרי הם ידעו מה לעשות ובזמן הנכון. הם נטשו את הסבתות הסורגות שלהם, את הסבים שלהם והאמהות שלהם והאבות שלהם, שהיו זקנים ולפעמים גם דתיים, עזבו את האחיות הקטנות, את האחים הקטנים, את העיירות הנידחות המשעממות והמשמימות שלהם - ודבקו באידיאלים נשגבים עד מאוד.
באידיאלים של הציונות.
והלכו לעבודה, להגנה, לקיבוץ, להכשרה.
צעירים, בריאים ונלהבים, נסעו להם להגשים.
מעשה צודק וטוב ויפה.
תובעני מאוד, מייגע מאוד, אך לפעמים גם נעים.
ובגולה השפלה נשארו אלה שלא היו להם מספיק אידיאלים.
או שהיו זקנים מדי. ולפעמים דתיים מדי. או עייפים מדי. ואולי העסקים לא איפשרו להם לעזוב. והיו גם כאלה שהיו צעירים מדי. ואולי חולים, או חלשים. ואולי האידיאלים שלהם היו אחרים. למשל אידיאלים קומוניסטיים - כמו של אבא שלי ואמא שלי, שהייתה גם היא קומוניסטית, כמו אבא, אם כי קומוניסטית סלונית.
מיליונים לא עלו ארצה: לא היו חלוצים ולא היו מגשימים. הם נשארו בגולה הבזויה ונרצחו. הם אפילו לא כל-כך התנגדו. הם לא היו גיבורים גדולים.
בטח לא כמו הוותיקים. שלא לדבר על הצברים.
הצברים בטוחים שלהם זה לא היה קורה. הם היו כבר ממציאים משהו: הם היו מתנגדים, והיו נלחמים, והיו משתמשים בתושייה המפורסמת שלהם. הם לא היו הולכים כצאן לטבח. הם לא היו סבונים כמו הסבתות והסבים שלהם, או האמהות והאבות שלהם, או הדודים והדודות שלהם, או האחים והאחיות הקטנים שלהם.
הם לא כמו כל אלה שרצחו הגרמנים.
מאוד לא נעים.
מוטב לא לדבר על זה.
אבל מה לעשות - הנה באו העולים החדשים, האודים המוצלים, הפליטים, היהודים, היהודים האלה. היהודים הגלותיים האלה, שארית הפליטה.
אמא שלי, אבא שלי, אני.
אנחנו.
הו, היכולת הנשגבה לשמוע ולא להקשיב. להביט ולא לראות. אפילו למראית עין הם היו חפים ממבט - הוותיקים, הצברים. לא הייתה לא הבנה ולא חמלה.
והתחיל מסע הייסורים של הסיפורים.

אמא שלי הייתה זאת שסיפרה.
היא סיפרה, סיפרה וסיפרה, ואיש לא רצה לשמוע.
ולכולם היה מאוד לא נעים. כשאנחנו גווענו ברעב - הם אפו עוגות. פְּרוֹספֶּריטי נהיה להם מהמלחמה, אמא שלי אמרה, אמרה ואמרה. לא היה דבר שאמא שלי אמרה רק פעם אחת.
והתחילו הערבים האיומים והנוראים. התחילו להגיע האורחים. הדירה של דודה מלכה ודוד יוסף הייתה קטנה מלהכיל את כל המניות, הרצקות והדורקות וכל הבעלים שלהם.
היו כמה וכמה מחזורים. כולם מסויטים. בדרך-כלל זה היה בערב שבת: כאן, בארץ של בני-האדם היהודים, שבת זה יום ראשון. מלכה ויוסף היו פותחים את הדלת המחברת את שני החדרים, ועורכים ביניהם שולחן ארוך. מפה, תה, עוגה - עוגה עגולה עם חור באמצע, המדיפה ריח נפט קלוש.
והאורחים היו באים. לאבא שלי לוחצים ידיים, עם אמא שלי, החברה מהילדות, מהתנועה, מתחבקים, מפטירים מבט חטוף וחלול לעברי, ומתיישבים סביב השולחן.
הרי לא שמים לב לילדים. לא באמת רואים אותם. ילדים אינם חשובים. וכך מן הצד, רואה ובלתי נראית, יכולתי לקלוט את כל המבטים הספקניים, את כל מחוות קוצר רוח, את כל הלחשושים.
הם סקרו באי-אמון את אמא שלי שמספרת, מספרת ומספרת: מספרת על הגרמנים, המלחמה, ההפצצות, הבריחה, הגטו, הרעב, הכינים, האקציות, הטרנספורטים, החיסולים, הרציחות, ההוצאות להורג, הבונקרים, הניירות המזויפים, הרעב.
החרדה, האימה, הבעתה.
הדאגה, היגון, הצער.
מחנות העבודה, מחנות הריכוז, תאי הגזים.
כבשני הקרמטוריום, הארובות.
מצעדי המוות. רעב ורעב ורעב.
ועל השחרור, הרוסים, בטיושקה סטאלין, הצבא האדום, הקטיושות, השחפת, בית-היתומים, הניצולים הבודדים...
עלינו.
לא נעים.
מאוד לא נעים.
כל האורחים נבוכים.
זה בלתי נסבל.
איך הם לא מרגישים, אמא שלי ואבא שלי, שכל האנשים האלה פשוט לא מתעניינים? שליבם אטום? שזה בכלל לא איכפת להם? שזה לא נוגע להם? הם הרי ותיקים. ואלה בכלל סיפורים עלינו - על היהודים הגלותיים. הם הרי הורים של צברים גיבורים! להם זה לא היה קורה.
אולי גם הם אנטישמים?
ואולי הם כועסים על אמא שלי, שהייתה חברה בשומר הצעיר בדיוק כמותם, ועלתה לארץ-ישראל יחד איתם, והייתה חלוצה, וחלתה ועזבה וחזרה לפולניה, לאושוויינצ'ים?
זה היה עוד לפני שהמלחמה הייתה בעולם.
אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי. אני מתביישת באמא שלי. אני מתביישת בגבורתה שהושפלה.
אוי לאותה כלימה בזויה ועלובה. אני בת כל-כך רעה.

במפגשי האימה - סוניה, ולא אמא שלי, היא המלכה הגדולה.
היו שלושה מפגשים. סוניה הוזמנה לכולם, ותמיד ישבה בראש השולחן.
סוניה הייתה אם שכולה. מאטֶר דוֹלוֹרוֹסָה. כך גם היא נראתה - גדולה. פניה הסימטריות חיוורות ובוהקות, כאילו פוסלו בשעווה. את המרחק הגדול בין עיניה הכהות, כבדות העפעפיים, הדגישה תסרוקתה, הפסוקת באמצע השיער החלק והשחור עד מאוד, האסוף בפקעת כבדה על עורפה.
סוניה הייתה אישה בשחור-לבן. במרכז המחשוף הצנוע של שמלתה השחורה ענדה תמיד סיכה עדינה, עגולה, מעשה שזירה פיליגראני.
אורי, בנה הבכור, נפל.
הוא לא נרצח. לא נתלה. לא הורעל בגז ולא נשרף בקרמטוריום.
נפל.
נפל במלחמה.
נפל במלחמת השחרור.
נפל בקרבות האיומים על העיר העתיקה של ירושלים. באלף תשע מאות ארבעים ושמונה. בקיץ.
הוא היה טוב. הוא היה חכם. הוא היה מוכשר. הוא היה גבוה. הוא היה בלונדיני. היו לו עיניים כחולות. הוא היה מתוק. הוא היה קצין. הוא היה צבר. הוא היה גיבור. הוא היה בן תשע-עשרה.
איך אפשר בכלל להשוות את המוות היפה והגאה שלו לכל עשרות, מאות, אלפי, מיליוני המיתות העלובות, הנחותות והבזויות שעליהן מספרת, מספרת ומספרת אמא שלי?
ממשיכים חילופי המבטים הספקניים, מחוות קוצר הרוח, הלחשושים, והעינים נוטות מאליהם אל פני השעווה הקרושות זמנית של האם השכולה - של סוניה.
סוניה היא האינסטנציה הגבוהה של האבל. של הסבל, של השכול.
הוותיקים מתלוננים: גם לנו לא היה קל. היה אפילו קשה! הפחד, הדאגה, החרדה. בכלל לא היה בטוח שמונטגומרי ינצח את רוֹמֶל באל-עלמיין! והפצצות! הפצצות אמיתיות! לא אחת, לא שתיים - שלוש! כן כן, שלוש הפצצות! ממש כאן, אצלנו, בתל-אביב!
שלוש.
שקי חול מילאנו והערמנו בכניסות לבתים, גם קירות מגן בנינו.
אמא שלי ואבא שלי הנזופים, היהודים, הגלותיים, משפילים את ראשיהם.
אין מה להוסיף.
לימים פני השעווה הקרושות של סוניה התחילו נמוגות. בתה, רוחמה, הייתה סתם נערה חיה רגילה, לא גיבור שנפל, ולכן לא רוחמה - והוזנחה. בֶּרֶק, הבעל של סוניה, ננטש גם הוא ושקע באבלו הפרטי. ואילו סוניה, המלכה הדוויה, הלכה ושמנה, הלכה ותפחה. תחילה חדלה לצאת מהבית. אחר-כך חדלה לצאת מהמיטה. בניגוד לטנטה קָרוֹלָה, שלא הפסיקה לדבר מאז שנצמדה למיטתה, סוניה גם חדלה לדבר. סוניה הייתה לחיה-מתה. כל מיני דברים יפים שהיו לה - מעילים, שאלים, שמלות ותכשיטים - היא חילקה לחברות נעוריה מאושוויינצ'ים, מהשומר הצעיר.
אמא שלי לא קיבלה דבר. דודה מלכה דווקא קיבלה - את הסיכה העגולה, מעשה שזירה פיליגראני מחוטי כסף - מלאכת מחשבת של צורף תימני. הרבה דובר על היהודים התימנים באותו חורף נורא של אלף תשע מאות וחמישים, שהיה קר כל-כך, וירד בו אפילו שלג.

לא רק בחוץ היה קר, גם בבתים היה קר.
אצלנו בפולניה, בקרקוב, אף פעם לא היה קר בתוך הבית. אפילו כשירד שלג והנהר קפא וסבא כפור צייר פרחים וענפים מופלאים על השמשות, היה חם ונעים. התנור בפינה, שהוסק מדי בוקר, הוא שהפיץ את החום הטוב, חום החיים.
התנור היקר.
מבנה מלבני וגבוה, מחופה אריחי חרסינה מקושטים, וצבעם כעין הדבש. כל בוקר ויזְ'גוֹבָה הוציאה את אפר הפחמים שחיממו אותי אתמול, פיטמה את התנור בפחמים חדשים והסיקה אותו.
כמה נפלא היה לחזור הביתה מהכפור! לנער את פתותי השלג שכל אחד מהם יפה בדרכו הפרטית המיוחדת, לחלוץ את מגפי הלֶבֶד, ולהיצמד לתנור היקר!
וכאן, בבית הזה, בעיר הזאת, בארץ הזאת, שורר קור אימים. גם בתוך הבתים.
כאן יש מין תנור עגול ודל, מברזל שחור, דומה קצת לתנור שבו גידלתי ואילפתי את העכברונים היקרים שלי, מיסיה וטיסיה, כשישבתי עם אמא שלי ואבא שלי במחבוא, כשהמלחמה הייתה בעולם וכל הגרמנים של הרייך השלישי רצו לצוד אותי ולהרוג אותי.
העכברים שלי נמלטו לצד הארי מייד כשהתחילו ההפצצות הראשונות של בטיושקה סטאלין והצבא האדום היקר שלו.
התנור השחור הזה, שיש כאן - אי-אפשר להיצמד אליו. הוא לוהט ומשתדל, אך לשווא. מעולם לא היה לי קר כל-כך. והרי סיפרו, סיפרו וסיפרו, שזאת ארץ חמה, אפילו חמה מאוד. שמש, חולות, מדבר. ים אחד מת, ועוד ים קטן, אגם, שעל מימיו טייל יֶזוּס כריסטוּס.
ולפי הסיפורים יש בה גם גמלים, שאפילו הצייר יוֹנָש שטרן לא ידע לצייר אותם, ושקאלים.
ובינתיים דודה מלכה סרגה לי זוג גרביים - גרביים מצמר גס, גרבי שינה. הצמר מגרד נורא.
הסריגה, כך גילינו, היא חוויה מרכזית ומשמעותית עד מאוד בארץ החדשה והמוזרה הזאת.
גם אפיית עוגות עגולות שיש בהן חור באמצע, המדיפות ריח נפט קלוש.
יש סלונים מיוחדים למכירת צמר ולמתן הוראות סריגה. לכל דוגמה, אופנה, קישוט וסגנון סריגה יש הוראות מיוחדות. ההוראות מסובכות כל-כך, שאפשר לבנות בעזרתן גשר - והרי בסך הכל זאת סריגה!
אלה ממש מועדונים, החנויות לממכר הצמר.
מועדון כזה מצוי בקומת הקרקע של הבית של דודה מלכה. חנות הצמר של יֶטי ואֵתֶל שְוֶסְטֶר. שתי אחיות סורגות. כוהנות המסרגות והצמר. הן מלמדות אינספור סגנונות, ולא רק ימין ושמאל, פטנט וצמה. במלאכת הסריגה, זאת יש לדעת, אין צורך לשתף את העיניים. כפות הידיים מרחפות, נעות, מתפתלות. המסרגות מרצדות כאילו יש בהן חיים אוטונומיים, כאילו לא היו מחוברות לאמות, למרפקים, לזרועות, לבתי שחי ולטורסו של הסורגת עצמה. לפעמים משמיעות המסרגות צליל קלוש, חלוש ומעודן.
דודה מלכה סורגת. וכשדודה מלכה הסורגת פוגשת את מניה הסורגת, הן יושבות פנים אל פנים, סורגות ומלהגות, ונוצרת סינכרוניזציה נפלאה בין ריצוד המסרגות ונחשולי המילים הפורצים מפיותיהן.
או-אז צלילן הענוג של המסרגות לא נשמע.
אך נעים להתרפק על התקווה שאי-שם הוא בכל זאת קיים, ואי-פעם בהמשך החיים הוא ישוב ויישמע.
יש כאלה הסורגות במסרגה אחת. אין זו סריגה בחוטי צמר אלא בחוט הקרוי דֶה-אֶם-צֶה. כשנגור בהר נפוליאון, ולא יהיה לנו כסף ולאבא שלי לא תהיה עבודה, בחוטים כאלה בדיוק, חוטי דה-אם-צה, אמא שלי תרקום, תרקום ותרקום, ותוך כדי כך תכלה את עיניה - תרקום מפות ומפיות וצווארונים ומנז'טים, ובגדי תינוקות וסינרים, ואפילו מפות לכיסוי חלות שבת. היא תרקום בהזמנה, לחנויות של בורגנים קפיטליסטים עשירים, חנויות לדברי רקמה יוקרתיים, הממוקמות בנחלת בנימין או באלנבי.
כששאלו אותה ונודע להם שהיא עולה חדשה ולבעלה אין עבודה, וכל מיל, גרוש ולירה חשובים לה מאוד - שכרה ירד מייד. בעלי החנויות היו ותיקים ובעלי תושייה, והם ידעו שאין לה ברירה, והיא חייבת לקבל את העבודה.
חוטי דה-אם-צה היו ידועים בצבעיהם, צבעים שלא יורדים בכביסה לעולמי עולמים, המון צבעים יפהפיים. היו גם חוטי דה-אם-צה חדגוניים יותר, בהירים - צבעם נקרא אוף-וייט או שמנת. סרגו מהם דברים מפלצתיים: מין מפיות מצועצעות, כיסויי כורסאות, לפעמים אפילו וילונות או כיסויי מיטה שלמים - ואפילו כיסויי מיטה כפולה. מופרעות מוחלטת. לא היה אריג שימושי פחות או טיפשי יותר. וכשהתחילו, כמובן רק בבתים של הכי עשירים, להשתמש במקררים חשמליים, נהגו הסורגות לסרוג מין שרוולונים שהולבשו על הידית של המקרר - לבל תתבלה ותתכלה, חס וחלילה.
המקרר, שכונה פריג'ידר, היה מזבח הבית, קודש הקודשים. שנים לאחר מכן התמלא שוק הפשפשים במקררים ישנים, מקולקלים, משומשים ומתקלפים, שידיות הכרום הכסופות שלהם בהקו כאילו יוצרו אתמול.
כאשר גרנו כבר בהר נפוליאון, ובחופש הגדול הייתי הולכת לבריכת גלי-גיל המסריחה מכלור - הולכת דרך שדות הקוצים היבשים המדיפים ניחוח מר-מתוק שהיה לריח המולדת שלי - הולכת דרך שורות של שיחים שבמרכז פרחיהם הלבנים הזדקרה אגודת אבקנים סגולה הדומה לשׂערן של פיות - הייתי רואה לפעמים מין בלונים קטנים מפוצצים בין השיחים, מין שקיות גומי צרות וארוכות, שצורתן ומידתן היו זהות בדיוק לאלה של כיסוי הידיות שהסורגות היו סורגות לבעלי הפריג'ידרים החדשים.
שושי נאור הגי'נג'ית אמרה שאת השקיות האלה, העשויות מגומי דקיק במיוחד, מלבישים על הצינורית הזאת שבולטת לגברים מעל השקית הזאת שמיטלטלת להם בין הרגלים, ודומה קצת לקיבה הפוכה של תרנגולת.
הצינורית הזאת, שבפסלים של האלים החביבים שלי - אפולו, אדוניס או הרמס - היא שבורה או מכוסה בעלה תאנה.
שושי הג'ינג'ית אמרה שלתוך השקית הזאת נאסף כל המיץ שיוצא לגברים מהצינורית. הוא נאסף כדי שלא יתפזר בבטן של הנשים, ויהפוך להרבה מאוד צברים קטנים. שמם של הבלונים, כך אמרה, הוא "קנדונים".
שושי נאור הג'ינג'ית ידעה הרבה מאוד דברים בנושאים האלה, הנושאים הכי מעניינים.
מובן מאליו שכיסויי הידיות למקררים היו שימושיים הרבה פחות, שכן המיץ הזה היה משפריץ ונוזל להם מכל הצדדים.

ועוד אמת גדולה: מה שנסרג יכול גם להיפרם.
סורגים, סורגים וסורגים. פורמים, פורמים ופורמים. פורמים סוודרים דהויים, פורמים אפודות שנעשו צרות כי הילד גדל, פורמים גרבי שינה מצמר מגרד כדי לסרוג מהם צעיף מגרד, בלתי אפשרי.
את החוט הפרום מגלגלים לפקעת עגולה. חגיגה נפלאה למי שיש לו חתולים. הצמר החדש נרכש בחנות של יטי ואתל שווסטר, האחיות הסורגות. קונים אותו בחבילה עטופה בבנדרולה מנייר מבריק, עליו מודפס שם היצרן ולפעמים ציור נחמד. החבילה, שהיא מין סליל, אורכה כשלושים וחמישה סנטימטר, ולצורך הסריגה יש לגלגל אותה - כמו את החוט הפרום - לפקעת, והפרוצדורה דורשת פרטנר.
על הפרטנר להיות סבלני עד אין קץ.
יושבים זה מול זה.
הפרטנר מרים את שתי ידיו ופורש אותן במרחק שלושים וחמישה סנטימטר זו מזו, בדיוק כרוחב אגודת חוטי הצמר.
חבילת הצמר מושחלת על כפות ידיו הזקופות. הבוהן משמשת כמעצור.
ידיו של הפרטנר נתונות איפוא במין אזיקים רכים, צמריים וידידותיים, אך אוי לו אם יזוז או יצמצם את הרווח בין הידיים - או אז הכל ייחרב. על החבילה להיות מתוחה בדיוק במידה הנכונה. לא פחות מדי ולא יותר מדי.
שיתוף הפעולה בין מגלגלי הצמר יוצרת לעתים שפת גוף יחידה במינה, חד-פעמית. הפרטנר קשוב כולו לקצב הליפוף. בין המגלגל למלפף קושר חוט הצמר. לחוט אסוציאציות רבות ומפחידות. שלוש המוֹירות למשל, אלות הגורל: אחת טווה את החוט, שנייה מושכת אותו, והשלישית, הסופנית, אוחזת במספריים וגוזרת - באו החיים לקיצם! תמו!
וממול, בתנועה מקבילה, מתואמת היטב, מושכת מלפפת הפקעת את החוט בעדינות. הפרטנר הוא לפעמים גבר, אך המלפפת היא כמעט תמיד אישה. מחזיק החבילה מכופף בתנועה בלתי מורגשת, מעין מחוות כניעה רבת-חן, אחת מכפות ידיו. החוט שהתארך מגולגל בקצב לא משתנה, בהרמוניה מושלמת. תנועת כף היד מאפשרת לו להשתחרר באלגנטיות, להימשך, להתגלגל על הפקעת שהולכת ותופחת. ייסרג עוד סוודר לתפארת הידיים החרוצות. נעים לדעת שהכבשה שממנה נגזז הצמר ממשיכה להתרוצץ בריאה ושלמה, ואולי היא אפילו מרוצה שניטל ממנה משקלה של הגיזה.
בהמשך החיים ייסרגו פחות ופחות סוודרים. רק לסריגה במסרגה אחת תהיה עדנה. בקצב הולך וגובר תיסרגנה, תיסרגנה ותיסרגנה אינספור כיפות.

ליהודים התימנים, אם זה אפשרי בכלל, עוד יותר קר. הם באמת נורא מסכנים, כך כולם אומרים. להם אין דודות ברחוב בן יהודה שטראסה בתל-אביב. רבים מהם שוכנים במקומות המכונים מעברות - מין מחנות של אוהלים ופחונים. ראיתי תצלומים בעיתונים. גשמי זלעפות, סערות, שלגים. האוהלים - עפים. הפחונים - מתפרקים. מיטות עם יהודים תימנים זקנים וילדים תימנים מתולתלים צפות בשלוליות.
הילדים היהודים התימנים המתולתלים בוכים, בוכים ובוכים, והפאות הארוכות שלהם מפרפרות. כך אפשר לראות בתצלומים בעיתונים. יש לבני-האדם האלה הרבה מאוד ילדים, ולמרות שהם נראים שונים כל-כך - בני-האדם האלה גם הם יהודים.
העור שלהם כהה והשיער שלהם מקורזל. כנראה שהאדם ההוא בקיוסק שעצרנו בו בדרך, זה של הצוף - האדם שדמה לפושקין - היה תימני. הגוף שלהם דק והם קלילים וזריזים. אני לא ראיתי הרבה תימנים, אבל ככה אומרים.
הדיבור המהיר בוקע מעומק הגרון שלהם כאילו תקוע להם משהו והם מכחכחים על-מנת לירוק את המילים. מילים יפות עד מאוד. והם שרים. בין כל הזמרות השרות מהרדיו בעל העין הירוקה - בדיוק כמו הרדיו שבישר לאמא שלי ולאבא שלי על פרוץ המלחמה, בבוכניה, בפולניה, בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע, ואני בת שנתיים - אם כי גם אחרי המלחמה, בקרקוב היפה, היה לנו רדיו דומה ששרו ממנו שירים, רובם רוסיים ונוגים, וגם כאן מהרדיו שרים שירים רוסיים נוגים, אבל אי-אפשר להבין את המילים - בין כל הזמרות השרות מהרדיו כאן, בפלשתינה שהפכה למדינת היהודים ולא בבוכניה או בקרקוב שבפולניה, בין כולן יש זמרת אחת, שמה שושנה. היא תימנייה. סיפרו לי את המילים של שיר אחד שבעבע מהגרון שלה: שיר על BABEL-VAD - וזה לא היה שיר על איסאק בּאבֶּל שכתב על בֶּנְיָה קְריק מאודסה, על חיל הפרשים האדומים ועל בּוּדיוֹני. זה שיר על נערים גיבורים שנפלו.
לא נרצחו, לא מתו, לא נהרגו - נפלו.
כמו אורי, הבן של סוניה המלכה, שהולכת ונמוגה באבל שלה.
כל מיני אנשים בעלי נפשות רכות, יפות וטובות, התנדבו לארח בבתים שלהם את הילדים המסכנים של העולים החדשים מהמעברות. זה קצת משפיל לקבל טובות, לזכות בנדבה.
ואולי גם אני ילדה מסכנה? אז מה. הגשם שלי יורד לו מבפנים. אני מתגעגעת ויש לי בחילה. בחילה מכל הסיפורים על העולים החדשים.
למשל - מהסיפורים על העולים החדשים היהודים התימנים.
היהודים התימנים הם דתיים מאוד.
יש להם הרבה ילדים.
הילדים שלהם מצחצחים נעליים.
הילדים שלהם מוכרים ברחובות שרוכים, עיתונים וגפרורים.
הנשים שלהם עוזרות לנקות בבתים.
הן לא משרתות - הן עוזרות.
כאן בארץ הזאת, במדינה היהודית, מדינת ישראל, אין משרתים. כאן כולם חברים. סוציאליסטים.
והיהודים התימנים שקטים. הם מנומסים. הם לובשים בגדים מיוחדים. לגברות, לפעמים, מקועקעים כל מיני סימבולים על העור. לא מספרים כחולים כמו אצלנו, גם לא תמיד על אמת הזרוע השמאלית.
כזה מין סימן היה מקועקע גם על העורף של אורה - אורה התימנייה שהייתה באה לעזור לנקות בבית שלנו כאשר כבר גרנו בהר נפוליאון. היו לה גם כל מיני צלקות וכוויות מטיפולים אצל איזה קוסם של היהודים התימנים.
ויש עוד כל מיני בני-אדם יהודים.
הם הגיעו מארצות שונות, והם נראים שונים מהיהודים שבאו מפולניה, למשל, שרובם נראים בדיוק כמו שיהודים צריכים להיראות. כמו אבא שלי, למשל: עור בהיר, שיער שחור, המצח פולש למפרצים עמוקים, גבות עבות, אף ארוך, אוזניים בולטות, גוף שעיר. והעיניים, הו העיניים. חשובות עד מאוד העיניים. העיניים היהודיות.
גדולות, מופתעות, שחורות ועצובות.
אני דומה לאבא שלי, חוץ מהשערות על הגוף.
זה יהודים. ויש גם יוצאים מהכלל, כאלה שיש להם "מראה טוב", כמו למשל אמא שלי, הבהירה. היא בלונדינית, בלונד פלטינה, והיא מאמינה שהיא דומה למרלֶנה דיטריך. חוץ מהקרסוליים, כמובן.
יהודים מארצות אחרות נראים שונים מהיהודים שנשארו בחיים ובאו מפולניה. יש עדיין יהודים כאלה, מפולניה, אף-על-פי שאת רובם רצחו הגרמנים, אבל יש גם בני-אדם יהודים ממקומות רבים אחרים, וגם הם עולים חדשים, אך הם אינם נראים כמו בני-האדם היהודים מפולניה. בני-האדם היהודים ממרוקו, למשל, אינם נראים כמו בני-האדם היהודים מפולניה. וכך גם בני-האדם היהודים מאלג'יר, ובני-אדם היהודים מטוניס, ובני-אדם היהודים מלוב. אומרים שהם נראים כמו בני-אדם ערבים. ואומרים גם שבני-האדם היהודים ממצרים או מסוריה לא נראים תמיד כמו בני-אדם ערבים. בני-האדם היהודים מפרס, לעומת זאת, דווקא כן נראים כמו בני-אדם פרסים, והמוזיקה של הדיבור שלהם נשמעת פרסית ממש. בני-האדם היהודים מעירק נראים כמו בני-אדם עירקים, והם מצטיינים, כך מספרים, בצלקות על עור הפנים. גם לי יש שתי צלקות עגולות כאלה, אבל לא על הפנים. הצלקות שלי הן על הזרוע השמאלית שלי, חיסון נגד אבעבועות רוח. עשו לי את החיסון הזה עוד לפני שהייתה המלחמה בעולם, ואני הייתי תינוקת קטנה במיטה לבנה בחדר לבן.
לא ראיתי את כולם, ראיתי רק מעטים, אבל שמעתי הרבה פעמים איך מדברים ומספרים עליהם. בפי הוותיקים הם מכונים פרענקים, או שווארצע חייעס. ולפעמים אומרים עליהם גם פרענק פּארעך. נדמה לי - אני לא משוכנעת - שפארעך זה מין פצע יוקד מוגלתי שמסרב להירפא. זה ביידיש, והרי יידיש אני לא מבינה, ואני גם גאה בזה. אי-ידיעה נרכשת. ואף-על-פי-כן מתעוררת בי סלידה עמוקה, בחילה ואפילו רתיעה כאשר אני מגלה שכך מכנים בני-אדם כאן, במדינתם של בני-האדם היהודים, מדינת ישראל.
זה מבחיל, מביש, מבזה.
זה אפילו חולני - כמו המילים הסוטות שבהן מכנים אותי: ילדה עולה חדשה מקרקוב שבפולניה. מילים כמו גלוּתית, פּוֹילישֶה דריפּקֶה, סבונית. וכמו שלא הבנתי יידיש, כך גם כמעט לא הבנתי מילה בעברית, אבל את המילה הזאת הבנתי טוב מאוד. הספיק הטון, הניגון, הנימה. וכשדודה מלכה תירגמה לי, באי-רצון, את המילה "סבונית" לפולנית, לא יכולתי להסכים שההסבר שלה לתרגום נכון - שהכוונה היא למה שעשו הגרמנים ביהודים הרצוחים במחנות הריכוז. ועדין אינני מאמינה.
אני מאמינה שהכוונה הייתה לכך שאלה אנשים רכים ונוחים להתמוסס ברגשנותם היתרה.

כך, "סבונית", מכנה אותי הקוּזין שלי, רני.
רני הוא בן הדוד היחיד שלי עלי אדמות. נילי, אחותו הקטנה והחביבה, לא מכנה אותי כך. אולי הכינוי מהדהד רק במחשבתה?
רני, בן הדוד היחיד שלי, מתעלל בי ולועג לי. הוא לועג לי כי אני לא מבינה את השפה שלו. הוא לועג לי בגלל איך שאני נראית, מסופרת, לבושה, מתנהגת. עד דמעות מצחיקים אותו הבגדים שלי, הגלותיים. הבגדים שתפרה לי התופרת הסלונית פַּאנְנָה זוֹפְיָה דוּדָה על-פי מידה. את הילד של פאננה זופיה דודה, קרוֹל, זה עם העין הלבנה - כמו העין של מוטי, בנה הנודניק של המורה הראשונה שלי לעברית, חוּלדה הטיפשה - דרסה חשמלית אדומה. אחרי שזה קרה, דחפה פאננה זופיה דוּדה את הראש המתולתל המחומצן שלה לתנור הגז, נשמה ונשמה ונשמה עד שחדלה, ומתה.
כל מילה שאני אומרת, כל מילה שאני משמיעה כשאני מדברת עם אמא שלי ועם אבא שלי או עם אמא שלו ואבא שלו, דודה מלכה ודוד יוסף, או עם החברות של אמא שלי ואמא שלו - בפולנית, כמובן - מעבירות את רני על דעתו, חולצות ממנו את השטן.
ואני מדברת כל-כך מעט.
אני עדיין רואה ובלתי נראית, ואני מתקשה להבין על מה כולם מדברים כל הזמן: מדברים, מדברים ומדברים. ואני מתפללת שלאמא שלי לא תהיה איניציאטיבה להצטרף לכל הדיבורים האלה, ולהתחיל עם הסיפורים שאף אחד לא מעוניין לשמוע, שכולם סולדים מלדעת.
במסורת ההתעללויות השפלות שהמציא הקוזין שלי בלט נוהל הנסיעות באוטובוס. רני היה מזמין כמה חברים שלו, וכולנו היינו נוסעים, כביכול, לאיזה חבר שגר "ליד האופרה" באוטובוס מספר ארבע. מי יודע איפה יש כאן אופרה בכלל? מה שקרה נורא הצחיק את כולם. הם ממש התפקעו מצחוק, התגלגלו על רצפת האוטובוס, כי לא הבחנתי שכבר מזמן-מזמן עברנו את התחנה של האופרה, ואנחנו בכלל בתחנה המרכזית!
מה מצחיק בזה ולמי איכפת?
אבל ככה זה היה - נחמד היה לצחוק עלי, כנראה.
רני הוא הצבר האולטימטיבי, ולכן הוא בז לכל דבר גלותי. אני, למשל, גלותית. רני, לעומת זאת, יפה, שזוף ואמיץ. הוא ספורטאי. הוא זריז. הוא חף מכל רגשנות ומכל התעניינות בדברים שבנפש. הוא שובב. הוא יהיר וגס רוח. הוא מזלזל במשמעת, מתחצף לאמא שלו, מתחצף לאבא שלו, מתחצף למורים שלו, ומתנועע במין תזזית שחצנית וקולנית. אוכל כמו בהמה, בפה פתוח. הכל מטפטף לו על הסנטר. את המזלג הוא אוחז ביד ימין. הוא משמיע קולות איומים של גריפה ולעיסה, ולא פעם נפלט לו אף גיהוק קולני. אצלנו בקרקוב, בפולניה, לא ראו התנהגות שכזאת בעין יפה.
כמובן שזה רק כלפי חוץ - שהרי הוא אחד מהצברים. והצברים, כידוע - בפנים, עמוק מאוד בפנים - הם רכים, רגישים ונעימים. ממש אנינים. לימים, אחרי שרני הצבר עזב את ארץ מולדתו, ונוכח לדעת על בשרו ונפשו מה רע ומר גורלם של המהגרים - הוא בא והתנצל בפני. אז אולי זה נכון מה שאומרים על הצברים, שבפנים, עמוק בפנים, הם מתוקים.

הכל משונה עד מאוד. והכי משונה היא השפה שמדברים בה כאן, השפה שבפולנית קוראים לה הֶבְּרָאִית, ובעברית - עברית.
אבא שלי סיפר שזאת שפה עתיקה מאוד, שנכתבו בה הסיפורים שהוא סיפר לי כשישבנו במחבוא שלנו בלבוב. חודשים ארוכים ישבנו שם, מתחבאים מהגרמנים שלא חדלו ממאמציהם לצוד ולרצוח אותנו. אלה הסיפורים שכתובים בספר הגדול השחור ששׂרד איתנו את המלחמה, והוא שלי עכשיו, תמיד ליד המיטה. מסופר בו, למשל, על המן שהיהודים הרעבים אכלו במדבר. היו לו טעמים שונים, אפילו טעם דובדבנים. ומסופר שם על איש אחד, נח, שהחביא בתיבה שלו את כל בעלי-החיים, ודאג שלא יהיו רעבים.
אלה היו סיפורים שמחים ומנחמים, כי גם אנחנו התחבאנו, אבל היינו רעבים, ובמחבוא שלנו, שהיה מוסווה כנגרייה, נדף ריח נסורת, בדיוק כמו בתיבה של נח.
האותיות המרובעות של השפה הזאת לא דומות לאותיות רגילות והן נכתבות הפוך. כותבים אותן הפוך וקוראים אותן הפוך.
סביבן, לצידן, מעליהן ומתחתן, יש כל מיני קווים, נקודות וסימנים מוזרים. אומרים שאף הם חשובים.
אני לא מאמינה שאי-פעם בחיים אבין משהו מהאותיות המרובעות המפחידות האלה ומהסימנים המשונים שמסביבן. מחלחלת בי מחשבה מחרידה - מה יהיה גורלי כשייגמרו לי הספרים בשפה שלי, בפולנית? מה אעשה בחיים שלי בלי ספרים?
הרי את רובם קראתי כבר מאה פעמים!
הגדולים מחליטים שאני צריכה ללמוד את השפה של המדינה הזאת ושולחים אותי לבית-הספר השכונתי. הייתי העולה החדשה היחידה בכל בית-הספר. היה זה בית חינוך בצפון - צפון תל-אביב. בית-ספר יוקרתי, כך אמרו, חשוב וסוציאליסטי. עולים חדשים חוץ ממני לא היו שם, אבל היה מנהל, והיו מורות ומורים, והיו תלמידים, ואיש מהם לא העלה על דעתו שאולי הילדה הזאת, העולה החדשה, זקוקה לעזרה.
אולי אפשר לעזור לה ללמוד את השפה?
אולי יש איזו שיטה, טריק, פטנט, ללמד אותה?
בינתיים, בכפייה שרירותית, מתנשאת וחצופה, החליפו את השם שלי. זה היה ביום חמישי, בהפסקה הגדולה. כדרכי עמדתי בפינה, המומה מההמולה הנוראה שהקימו התלמידים הצברים שמתרוצצים, צווחים וצורחים, מרביצים ומתגרים. כמה מהתלמידות היו יותר עדינות, והן שיחקו קלאס או קפצו בחבל. אף אחד לא התעניין בי. למראה שלי הם כבר לעגו, וגם לבגדים הגלותיים שלי, ואפילו העובדה שאני לא מבינה ולא מדברת עברית הפסיקה לעניין אותם אחרי שצחקו לה כבר מיליון פעמים.
הבנים דוחפים, מתאבקים, מקפיצים מקל במקל ובועטים בכדור סמרטוטים. אחרים מצמידים ראש בישבן ומישהו קופץ עליהם בכל הכוח ובקריאות פראיות מנסה לפרק את השרשרת. שמחה גדולה. כולם נופלים וגועים בצחוקים בהמיים. וליד הברז תמיד צפיפות והמולה. דוחפים, הודפים, משפריצים. עדיף לא להזכיר את השירותים.
ההפסקה הגדולה. בראש מורכן, המומה, אני עומדת בפינה. ואז, ממש מולי, אני מבחינה בזוג רגליים של אדם מבוגר. מבוגרים זה כבר רע. קול מגבוה נשמע:
איך קוראים לך ילדה?
אני לא מבינה.
ניסיון שני:
מה שמך ילדה?
אני עדיין לא מבינה.
מורה אחד, אולי שמו היה נתן, הואיל ברוב טובו להודות שהוא יודע פולנית, ותירגם למעני את השאלה.
אני מרימה את מבטי אל המבוגר שניצב מולי - הוא גבוה, יפה תואר, על ראשו הילת שער לבן כסוף - ואומרת: אילונה.
הוא אומר: אילונה? אצלנו אין שם כזה, אילונה. כאן, אצלנו, בארץ, נקרא לך אילנה. זה שם עברי הולם.
כך אמר בקול ידידותי, עמוק וערב.
היה זה מנהל בית-הספר. שמו היה ירמיהו. הוא לא היה נביא אבל אני הייתי לאילנה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהחליפו את השם שלי. לראשונה קרה הדבר כשהייתי ילדה קטנה. בעולם הייתה המלחמה והגרמנים השתדלו לרצוח את כל היהודים. גם את הילדים הקטנים היהודים. גם אותי. כל היהודים רוכזו בשכונה עלובה שכונתה גטו. משם שילחו אותם למחנות ריכוז, לעבודות פרך, למחנות השמדה. פשטה שמועה שאת הגטו עומדים הגרמנים לחסל כליל. לרצוח את כל היהודים. גם את כל הילדים היהודים הקטנים. כמוני למשל. אמא שלי ואבא שלי הבינו שסופם להישמד וחיפשו מקלט בצד הארי, צד החיים. במקום שהסכימו להחביא אותם התנו תנאי - ללא הילדה. אז הם חיפשו איפה להחביא את הילדה. אני הילדה. הם מצאו אישה, הַנְיָה סֶרֶמֶט שמה, שסחרה בחיי יהודים. הניה סרמט הסכימה להביא אותי לכפר של ההורים שלה, בתנאי שאהיה ילדה נוצרייה. וכך הזמינו בשבילי ניירות מזויפים על שם אירנה סרמט.
לימדו אותי ששמי לא אילונה, אילונקה, אילוסיה, אילקה, אילצ'קה - מעתה אני אירנה. גם תפילות לישו ולמריה לימדו אותי.
אירנה, אירנה, אירנה סרמט.
הניה סרמט הביאה אותי לכפר מרצ'ינקוביצה, לבית של אמא שלה ואבא שלה. ושם הייתי ילדה נוצרייה. אני אירנה רועת אווזים. אירנה רועת הסוס. אירנה מלקטת הגזר, התירס והפרחים. אירנה ידידתם של החזירים החביבים שבדיר שלהם אני אוהבת כל-כך להתכרבל. אירנה שורצת כינים. אירנה הישנה בארון מתים. זה היה זמן יפה ואפילו נעים.
אבל לאמא שלי ולאבא שלי אזל כל הכסף, והם לא יכלו להמשיך לשלם להניה סרמט. אפילו הכתרים מזהב, שאבא שלי עקר מהפה של אמא שלי, נגמרו. הניה, הסוחרת בחיי היהודים, גם בחייהם של ילדים יהודים, החזירה אותי למחבוא שבו הסתתרו אמא שלי ואבא שלי.
ושם חזרתי להיות אילונה, אילוּסיה, אילקה, אילונקה ואילצ'קה.
בתוך המסתור הסתתרתי מהאנשים שהסכימו להחביא את אמא שלי ואבא שלי. אילפתי עכברים, שכחתי לדבר וללכת. רוב הזמן היינו רעבים. אבל נשארנו בחיים. הצבא האדום היקר שיחרר אותנו.
ועכשיו, כאן במדינה של בני-האדם היהודים, כשלא צריך להסתתר משום דבר, שוב שינו את השם שלי - ואני אילנה. זה איום. זה די נורא. הייתי אילנה, אילנה ואילנה, עד שהתגייסתי לצבא - לצבא המגן על המדינה. שם שוב שינו את השם שלי. עשה זאת הרס"ר, חנניה אמזלג, שמעל לשפתו העליונה צמחו בצפיפות מעוררת השתאות הרבה מאוד שערות שחורות, והצטרפו לשפמו המיתולוגי של הרס"ר, שכבר ארב לו הגורל המביש, המר.

בוקר-בוקר אני מגיעה לבית-הספר ועוברת מסדר לעג. את המסדר עורכים התלמידים. הצברים. בני הוותיקים. לפעמים הם מתפארים להיותם דור שלישי, חמישי, שביעי בארץ הזאת. למה זה כל-כך מצחיק אותם שאני לא מבינה ולא מדברת את השפה שלהם? אולי אלה הבגדים שלי, הבגדים הגלותיים שלי, שמצחיקים אותם כל-כך? הבגדים שתפרה לי התופרת הסלונית פַּאנְנָה זוֹפיה דוּדה בקרקוב, בפולניה, זאת שדחפה את הראש שלה לתנור הגז, פתחה את הברזים, נשמה נשמה ונשמה, עד שחדלה ומתה.
אולי התאבדות היא נטייה המיוחדת לתופרות? גם אשתו של שעיה יסקולקה, קולט הקוקטית, הייתה תופרת - היא תפרה בבתים של גברות עשירות בהדר הכרמל - וגם היא התאבדה. למענה עזב שעיה את הקיבוץ.
היא הייתה אישה אסתטית. משאריות של בדים תפרה שק עם שרוך, הלכה לבריכת השחייה, נכנסה לשק, הידקה את השרוך - היה זה חורף, הבריכה הייתה ריקה - וקפצה.
קפצה מהמקפצה הגבוהה.
השק היה תפור מבדים קיציים, שמחים, פרחוניים.
איבריה של קולט הקוקטית לא התפזרו, אלא נשארו בתוך השק. זה היה עצוב נורא.
גם זה היה באותו החורף, אלף תשע מאות וחמישים.
הם גלותיים הבגדים שלי. כאן כולם לבושים באותה אופנה, על-פי כללים נוקשים. אוי למי שיעז ללבוש משהו שונה!
הבנות במכנסיים קצרים עם גומיות. גומיות המכנסיים חזקות והדוקות. אוי ואבוי אם ייראו התחתונים. זה נקרא ש"מצלמים", וזה נורא מאוד!
לפעמים, על המכנסיים, הן לובשות חצאיות עם פַלְדִים או פּליסֶה.
המכנסיים בצבע כחול כהה, לפעמים בצבע חאקי של חיילים. כך גם החצאיות.
החולצות צנועות מאוד - לבנות, כחולות, תכולות.
הבנים במכנסיים שמקפלים, מקפלים ומקפלים עד שמבצבצים הכיסים הבהירים. מכנים את זה שיבֶּר - מין מידה שכזאת, שמודדים בה קוטר של צינורות.
מתחת לחולצות, שהן כחולות או בצבע חאקי אך תמיד בגזרות צבאיות, לובשים גופיות, בדרך-כלל מחוררות.
הנעליים חומות, כבדות וגבוהות. גרבי הצמר מגולגלים על הגפה בגלגול גס, עבה ומסורבל.
לפעמים נועלים סנדלים. קוראים להם סנדלים תנ"כיות.
בסנדלים כאלה בדיוק חצו ההֶבּראים את הים שצבעו היה אדום ואת המדבר, ואכלו מן בטעם דובדבנים.
לבנות גרביים לבנות מתוחות עד מחצית השוק ומוחזקות בגומיות סמויות.
רק גרביים יקרות מאוד נצמדות ללא גומיות.
גרביים של ילדות עולות חדשות שלהורים שלהן אין כסף הן מדובללות, ויש צורך ללפף אותן סביב הגומיות החורצות בבשר סימני תלמים עמוקים, אדומים ומכאיבים.
כך גם הגומיות במכנסיים הקצרים.
בגרביים כמובן נפערים חורים. את החורים מתקנים. זאת אמנות בפני עצמה. יש מין פטרייה מעץ שמשחילים לתוך הגרב, מתחת לחור, ואז אורגים שתי וערב בחוט דומה ככל האפשר לסיב הגרב, וממלאים את החור מלאכת מחשבת.
היו שעשו מלאכה מושלמת. אני מעולם לא הצלחתי לתקן גרב. למען האמת לא ניסיתי. גם לסרוג מעולם לא למדתי.
הבנות וגם הבנים מתגנדרים לפעמים. בשבתות, בחגים. יש בארץ הזאת אינספור חגים שונים ומשונים. הבנות לובשות סרפנים, או חולצות המכונות תימניות עם מעשה רקמה סביב המחשוף, והבנים חולצות שהם חושבים שהן "רוסיות". שיא השיק זה מין מטפחת בדוגמת משבצות, כמו בד פֶּפִּיטָה, בשחור ולבן או אדום ולבן. מטפחות כאלה רואים על ראשיהם של בני-אדם ערבים בתצלומים בשבועונים. כאן האויב הם בני-האדם הערבים, לא בני-האדם הגרמנים.
את המטפחות האלה כורכים הצברים בנונשלנטיות סביב הצוואר, ואז אולי הם מרגישים מנצחים.
כשקר מאוד-מאוד, כמו בחורף האיום הזה של שנת אלף תשע מאות וחמישים, הצברים לובשים סוודרים, סוודרים מיוחדים שסרגו להם האמהות, הדודות והחברות שלהם. סוודרים עם ריצ'רץ' מלפנים. את הריצ'רץ' סוגרים עד הסוף, נוצר מין צווארון גולף כזה שמגלגלים, מגלגלים ומגלגלים, עד שהראש מונח על גלגל הצלה במקום להיות מחובר לצוואר ולכתפיים.
לפעמים לובשים גם בטלדרס, בגד בהשראת המדים של החיילים האנגלים שאותם דווקא לא כל-כך אהבו כאן, במדינת ישראל, כי הם היו השליטים כאשר עוד קראו למקום הזה פלשתינה. היה להם מנדט. איך זה יכול להיות שהוותיקים והצברים אינם אסירי תודה לצ'רצ'יל ולמונטגומרי שהצילו אותם מהגרמנים, עצרו אותם ליד אל-עלמיין, ובארץ כבר היו בני-אדם שחשבו איך כולם יתקבצו בהר הכרמל, וכמו במצדה יגמרו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם?
הם לא אוהבים את האנגלים, אבל את המדים שלהם הם אוהבים מאוד.
את הסוודרים סורגות האמהות, סורגות הדודות, סורגות החברות. אצלנו, בפולניה, הסבתות היו סורגות. סבתות פולניות, כמובן, שהרי את כל הסבתות היהודיות הגרמנים רצחו.
כאן אין סבתות. הסבתות נשארו בפולניה והן כבר לא סורגות. הן לא עושות יותר שום דבר. הן מתות. הגרמנים רצחו אותן.
מלאכת הסריגה היא מחלה, אפילו מגפה, כנראה מדבקת מאוד. כולן סורגות. ולא סתם סורגות, אלא על-פי הוראות. וכשהסורגות מדברות בינן לבין עצמן קשה מאוד להבין אותן. זאת שפת סתרים, כמו בין חברי מסדר הבונים החופשיים, שעליו צחק לא מעט לב טולסטוי. המילה "עיניים", למשל, חוזרת ומופיעה בדבריהן אין ספור פעמים. כל הזמן מעלים אותן ושומטים אותן, ובעיקר סופרים, סופרים וסופרים אותן, וכל דבר שסופרים הוא ממני והלאה.
בכל מקום ובכל זמן כשהנשים יושבות יחד - המסרגות רוטטות. סורגים מסוגי צמר שונים, שכולם נראים לי מגרדים מאוד. לפעמים אף פורמים סוודרים משומשים, מרופטים וממורטטים, ואת החוטים מגלגלים לפקעת. הסוודרים שסורגים מסוודרים שנפרמו הם מקורזלים, ולא נחשבים ליוקרתיים.
הפקעות הן גן עדן לחתולים וחוט הצלה לאריאדנה היפה.
אני לא אריאדנה, ומדינת ישראל אינה לבירינת שאפשר לצאת ממנו. מכאן לא יוצאים. מכאן רק יורדים.

בבית-הספר שאליו שלחו אותי - בית-הספר השכונתי, בית החינוך בצפון - בין הפסקות האימה שבהן ההמולה הגבירה את הבדידות, נערכו לימודים.
וכמו שהמשרתת כוּנתה כאן עוזרת, כך למורים פנו בשמם הפרטי, כאילו הם חברים. איך לילד יכול להיות חבר שהוא בן-אדם מבוגר, ועוד מורה?
כאן, בבית-הספר הזה, יש כל מיני מורים ומורות, וכמו התלמידים, אף הם לבושים על-פי אופנה אחידה, צנועה וחמורה. למורים אין ז'אקטים ואין עניבות. הם עוטים סוודרים או אפודות בצבעים משעממים. צווארון החולצה מופשל, ולפעמים, כמה מביך, ממשולש המחשוף מציצים להם תלתלי שיער פרטיים. אצלנו, בקרקוב, זה לא היה מקובל.
לפעמים יש להם מכנסיים רחבים, עד הברכיים, בצבע חאקי. סגנון המכנסיים הזה מכונה זלמן. הברכיים חשופות, ומתחת להן מכסות גרביים את השוקיים, וצבען גם הוא חאקי.
הנעליים חצאיות, לפעמים מצוחצחות.
אין כאן קתדרה לשולחן המורה, שהרי כולם כאן חברים. השולחן ניצב לו לפני ארבעת הטורים של שולחנות התלמידים. השולחנות השרוטים והכיסאות הלא נוחים הם בדיוק כמו שהיו אצלנו, בבית-הספר בקרקוב - בית-הספר היוקרתי שלמדו בו רק חברי המפלגה הקומוניסטית, ילדים אתיאיסטים.
דת לא לימדו שם. גם כאן לא מלמדים דת, אך יש שפע של חגים - חגים, חגים וחגים.
אף הלוח הענק והשחור, הגרדום שלי, זהה לזה שהיה בפולניה. סדוק, מלוכלך תמיד, ולפעמים כתובים עליו כל מיני מילים באותיות שאני לא יודעת לזהות, בשפה של המקום הזה, ההבראית הזאת, שבעברית נקראת עברית. זה לא מעניין אף אחד שאני לא מבינה מה כתוב שם. לא מעניין את התלמידות והתלמידים, ולמרבה הפלא גם לא את המורות והמורים.
והמנהל? הדמות היקרה והמהוללה. נישא, נערץ, מקודש. ירמיהו, הפדגוג הנשגב. השם הגלותי שלי הפריע לו, אז הוא החליף אותו. העובדה שלא ידעתי עברית, לעומת זאת, לא עניינה אותו כלל. גם לא מצבה או תולדותיה של משפחתי. רק השם העסיק אותו. הוא ידע שאני ילדה גלותית, והשלים עם זה, אבל העובדה ששמי היה גלותי נראתה לו בלתי נסבלת.
באלף תשע מאות וחמישים לבית-הספר החינוך בצפון לא הגיעו גלים-גלים של עולים חדשים. אני הייתי הילדה העולה החדשה, היחידה, בכל בית-הספר. ככה זה היה. הושיבו אותי בספסל האחרון, בטור הרביעי. אני יושבת שם לבדי. אף אחד לא רוצה לשבת לידי. אני לא מציאה גדולה. זה לא כל-כך מעניין לשבת על יד ילדה שלא מבינה ולא מדברת עברית, נראית אחרת ולבושה משונה.
מזל שהטור שלי סמוך לקיר עם החלונות. החלונות גדולים - וזה דווקא טוב מאוד. השמים יפים כל-כך. לפעמים רואים גם ציפורים. העננים, ידידי משכבר הימים, עוד מהכפר, כשהייתי אירנה סרמט, ילדה נוצרייה, בזמן שהמלחמה הייתה בעולם, חולפים לנגד עיני ומשתנים ללא הרף. אני יושבת לי בכיתה. די מרוצה. השעות חולפות. זה מה שהן יודעות לעשות. המורים מדברים. אני לא מבינה מילה. אני לא לומדת דבר, כמובן. אני מציירת במחברות. יש לי עיפרון רגיל, ועוד עיפרון אחד בעל שני צבעים - צד אחד כחול, השני אדום. בעיפרון כזה בדיוק נהג אבא שלי לסמן במפות תלושות מהעיתונים את קו החזית של הצבא שלנו, צבא המצילים שלנו, הצבא האדום, בזמן שישבנו במחבוא והמלחמה הייתה בעולם, ובני-האדם הגרמנים צדו ורצחו את בני-האדם היהודים בנחישות רבה.
האדום קצר יותר. אני אוהבת אדום. המחברות שלי מתמלאות ציורים בשלושה צבעים. פיות, פרפרים, פרחים ומלאכים מכונפים. יש גם הרבה ציורים של גברות מגונדרות, יפהפיות. הן חובשות פיאות נוכריות וכובעים רחבי תיתורה. הקרינולינות הנפוחות שלהן מעוטרות בסרטים, ושובלים ארוכים משתרכים מאחוריהן. בידיהן הן אוחזות ברוב חן מניפות ושמשיות בעלות ידיות ארוכות.
הן מקסימות.
אני גם מציירת גברות בתלבושות מודרניות כמו בז'ורנלים פריזאיים, כמו בניו-לוּק של כריסטיאן דיוֹר.
שמלה אופנתית כזאת בדיוק תפרה לה לחתונתה כלתו הדהויה, האפרפרה, של הדוד החביב שלי איסֶר לאוּפֶר, שמספר כחול היה מוטבע באמת ידו השמאלית. מספר שאי-אפשר למחוק או לרחוץ אותו בשום אופן. מספר אחת ולתמיד.
ראיתי מספרים כאלה על ידיים של אנשים שהיו באים ומבקרים את אמא שלי ואבא שלי בקרקוב, כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, ואני השתדלתי כל-כך לא לשמוע את הסיפורים שלהם.
דוד איסר לא סיפר סיפורים, אבל לכל מי שהיה מספר מוטבע בעור היה גם סיפור מוטבע בלב.
דוד איסר היה בן-אדם יהודי דתי. היהודי הדתי הראשון שהכרתי בימי חיי. מתחת לכובע הוא חבש קערה הפוכה קטנה מקטיפה. כאן, בארץ, ראיתי עוד בני-אדם שחובשים קערות הפוכות כאלה, המכונות כיפות. גם בני-האדם היהודים התימנים חובשים כיפות. יש להם גם תלתלים ארוכים משני צידי הפנים, ולמבוגרים זקנים דלילים. להם אין מספרים מוטבעים על אמת היד, אבל לפעמים הם מטביעים בעורם כל מיני סימבולים שנחשבים לקישוטים.
גם כאן, בארץ, במדינה של בני-האדם היהודים, ראיתי אנשים עם מספרים על אמת היד. אישה אחת, באוטובוס, הדביקה פלסטר על המספר שלה. כנראה התביישה מאוד במה שעשו לה.
היא הייתה כבר זקנה מאוד. אולי בת ארבעים, אולי אפילו בת חמישים, וברור שהראייה שלה כבר לא הייתה טובה כל-כך, שכן הפלסטר היה מודבק לרוחב והמספר הכחול בצבץ מהצדדים.
וסיפרו על בן-אדם אחד, ווֹיטֶק וְיָאטֶר, שהוריש את המספר שלו לחבר הכי טוב שלו, מארֶק לוֹפְט, שגר איתו בחולון. אלא שמארֶק מת לפניו. אחר-כך גם וויטק מת, מסרטן ריאות, למרות שלא עישן אפילו סיגריה אחת כל ימי חייו. אז אולי זה מהעשן שנשם במקום שבו קיעקעו על אמת ידו את המספר? כך אמרו כולם. אמרו גם שהם היו פֶּדֶרסטים, וויטק ומארק. פעם קראתי באיזה ספר על אנשים כאלה. זה היה ספר על החיים של אוסקר ויילד - הסופר שכתב על הנסיך המאושר והענק הבודד, ונהג לענוד פרח ציפורן בדש המקטורן האלגנטי שלו, שהרי היה דֶנדי. הפרח היה ירקרק, בצבע סֶלֶדין, צבע שאני מאוד לא אוהבת, אף-על-פי שהוא מלווה את חיי.
סלדין היה צבעו של חלוק הקריאה שלי - חלוק מקטיפה ירקרקה. זה גם היה צבעו של האוטו של אבא שלי, הסקודה, כשהיה מנהל חשוב בקרקוב, כשבעולם כבר לא הייתה המלחמה. זה היה צבעו של הפורניר בפנים הרהיטים המפוארים שהתקין לנו הנגר האמן פאן ולדיסלב סטוֹלארצ'יק.
ולימים נודע לי שהיה זה צבע הגרגרים של ציקלון-בי.
וויטק ומארק - הם אהבו זה את זה. וויטק ויאטר אהב את מארק לופט, ומארק לופט אהב את וויטק ויאטר. הם היו בני-אדם רוחניים. הגרמנים יכלו לרצוח אותם פעמיים, משני טעמים, גם משום שהיו בני-אדם יהודים וגם משום שהיו בני-אדם הומוסקסואלים. למעשה משלושה טעמים, שהרי גם הם, כמו הורי, היו קומוניסטים.
וויטק ויאטר נקבר עם המספר. אחד האנשים המעטים שהיו בלוויה שלו סיפר לאמא שלי ולאבא שלי שזאת לא הייתה לוויה עצובה: לא הייתה לו משפחה, וידידו האהוב גם כבר לא היה שם כדי לבַכּוֹת אותו. נחסך ממנו האבל הזה.
ואמרו שיש בני-אדם עם מספרים שהולכים לרופאים ועושים ניתוח. חותכים להם את המלבן של העור עם המספר, ובמקומו משתילים פיסת עור חלקה שלוקחים מהירך. מין טלאי כזה. טלאי מייד מזכיר צבע מסוים - את הצבע הצהוב, למשל. אבל זה היה טלאי שונה לגמרי. זה היה טלאי בצבע עור.
כמובן שאי-אפשר לנתח, לחתוך ולהעלים זיכרונות שקועקעו בתוך הלב והנשמה.

בבית-הספר כאן יש הרבה דברים דומים לאלה שהיו בבית-הספר בקרקוב. מפות העולם, למשל - היבשות, האוקיינוסים, המדינות. בדיוק כמו בקרקוב הן מודבקות על שעווניות סדוקות ומתפוררות ומגולגלות על מקלות מטאטא. בשיעורי גיאוגרפיה מביאים אותן מחדר המנהל או המזכירה, ותולים על הוו שמעל הלוח השחור הסדוק. המפות תמיד נתלות עקום.
ויש גם כל מיני סרגלים ומחוגות ומשולשים ומדי-זווית מעץ שמימדיהם מפלצתיים ומשתמשים בהם בשיעורים שבהם אני אוטמת אוטומטית את כל חושי, בדיוק כמו בבית-הספר הקומוניסטי המתקדם בקרקוב, בפולניה.
שם, בשיעורים, יכולתי לפחות להבין כל מילה - דיברו שם בשפת האם שלי, פולנית.
כאן אני לא מבינה אף מילה. לא את המילים ולא את הסימנים המתמטיים. אולי חבל: יש אומרים שמתמטיקה היא האמנות הנשגבה והצרופה מכולן. ואני אפילו את לוח הכפל איני מצליחה לזכור.
אחת ההפסקות היא ההפסקה שגם אוכלים בה.
כך היה גם בקרקוב, בפולניה.
שם הייתה לי שקית מבד בצבע כחול ועליה אמא שלי רקמה ILONA, וסביב השם שלושה פרחים חינניים: אחד אדום, שני ורוד, השלישי לבן. בכל יום ראשון אמא שלי הייתה מכבסת את השקית הזאת, מעמלנת ומגהצת. הארוחה שבשקית הייתה כריך מלחמנייה המכונה קייזֶר, כמו הקיסר פראנץ-יוזף ירום הודו שהיה טוב לבני-אדם יהודים והם אהבו אותו.
זאת לחמנייה עגולה שבכיפתה, עוד לפני שהיא נכנסת לתנור, חורצים צלב. כשלחמנייה כזאת נאפית כהלכה שסע הצלב נבקע, ואין כטעמה בעודה טרייה, במיוחד כשהיא מרוחה בחמאה זהובה ניחוחית שמביאה לנו פּאני ויז'גוֹבה, המשרתת שמסיקה בוקר-בוקר את התנור. היא עוזרת לאמא שלי, ומדי פעם נוסעת לבקר את המשפחה שלה בכפר נידח. היא נוסעת ברכבת ואחר-כך מפליגה בספינה על נהר הוויסלה. בקיץ, כשחם מאוד, היא קושרת בחבל את סיר החרס שהחמאה דחוסה בתוכו, וגוררת את הסיר אחריה במי הוויסלה האפורים והצוננים. ויש לומר שהלחמנייה הקיסרית, המרוחה בחמאה הניחוחית של פאני ויז'גובה, מפוטמת גם בכמה פלחי שינקֶן ורודים ועטופה בנייר פרגמנט. בן זוגה בשקית הבד הוא תפוח. לא אגס. האגס נוטף צוף יתר על המידה.
זאת הלחמנייה המפוארת שמדי יום הייתי מחליפה בשתי פרוסות לחם עבות שחורות ולחות שעליהן נבזקו בנדיבות גרגרי סוכר חום. את הכריכים הגסים, השחורים, הלחים והמסוכרים הביאה יוֹלַנְדָה, שלמדה איתי באתה כיתה והייתה המבוגרת מכל הילדים - ריבה מגושמת, המדיפה ריח מביך. משפחתה הועברה מהכפר ושוכנה בארמון של איזה אציל, אולי אפילו הגראף פּוֹטוֹצקי, בכיכר הרינֶק בקרקוב. הדבר נעשה בשם הסדר החדש, המשטר החדש - הקומוניזם: יש להעדיף ולקדם פועלים ואיכרים, ולתת הזדמנות לאנשים שהושפלו ודוכאו במשך דורות רבים, ואז הכל יהיה הרבה יותר אמיתי, צודק ויפה. ככה האמין אבא שלי.
גם אני האמנתי.
וגם כאן, בארץ החדשה הזאת, בהפסקת האוכל הגדולה, אוכלים הילדים את מה שהכינו להם האמהות הטובות והחרוצות שלהם. הם מכינות לילדיהם כריך - שתי פרוסות לחם מרוחות במרגרינה.
מרגרינה זה משהו לבן שנמרח כמו חמאה אבל אין לו ריח ואין לו טעם. לא היה דבר כזה אצלנו בקרקוב. ולפעמים, בין פרוסה לפרוסה, מרוחה גם ריבה - אדומה או צהובה. הצהובה טעימה. זאת ריבה מתפוזים ויש בה אפילו חתיכות של קליפות שקופות-זהובות, יפהפיות, כמו שברי זכוכית זעירים צבעוניים, כמו ויטראז'ים בכנסייה.
אין שום טעם באדומה. היא סתם מתוקה.
הכריכים עטופים בנייר דמוי פרגמנט, הנייר שבו ארוזה הגבינה הלבנה שקונים במכולת של פּוֹסְמֶנְטִיר, המניאק הסוטה. אחרי שגומרים לאכול את הגבינה, שוטפים יפה-יפה את נייר האריזה, מיישרים אותו ומצמידים לאריחי החרסינה מעל הכיור. כשהנייר מתייבש הוא נושר, ואין כמוהו מושלם לשימוש חוזר.
כך חוסכים. בני-האדם כאן חסכניים מאוד, למרות שמעולם לא ידעו מצוקה אמיתית. אפילו כשהייתה המלחמה של כאן - מלחמת השחרור הקשה והאיומה - לא חסרו דברים נחוצים לחיים, כמו לחם, למשל. יותר מששת אלפים נערים טובים, יפים, מוכשרים ואהובים, נפלו באותה המלחמה, וביניהם אורי, בנה של סוניה הנמוגה.
ששת אלפים. שוב המספר הזה, שש. אני מעדיפה שבע.
האמהות הטובות והחרוצות מניחות בשקיות האוכל גם מפיות ומגבות זעירות, כמו לגמדים. אפילו הבנים, הצברים הפרועים והקשוחים ביותר, משתמשים באביזרים הגמדיים האלה.
וכמובן - תפוזים. התפוח של כאן הוא התפוז. הילדים הצברים מזלזלים בו, בשמש הקטנה המופלאה הזאת. את הקליפות הם משליכים. והרי אפשר לגרד ולאכול את הציפה הלבנה, להריח אותה, לייבש ולשמור בארון, שם תמשיך להפיץ את ניחוחה הנהדר הגובר אפילו על צחנת עור החזיר שממנו עשויה המזוודה החדשה.
כבר ראיתי, בדרך מחיפה לתל-אביב, איך הפרי המוזהב זוהר על העצים, בפרדסים. אבל גם בבית-הספר הוא מושל, באמצעות הריח. ניחוח קליפות התפוזים הוא הארומה של בית-הספר, והוא מהול בצחנת נעלי ההתעמלות והזיעה של נחמה, המורה לתזונה, שכן בבית-הספר יש אף מסעדה, ובנוסף לניחוח התפוזים, לצחנת נעלי ההתעמלות ולזיעתה של המורה נחמה - עומד בו ריח האוכל של המסעדה ההיא, שבישלו בה ואכלו בה.
ריח המסעדה היה דוחה למדי. לדעתי אוכל שיש לו ריח דוחה כל-כך יכול להיות טעים רק לילדים תתרנים או רעבים, וכאלה לא היו כמעט בבית החינוך שבצפון. ואף-על-פי-כן רוב הילדים אהבו את האוכל הזה, אפילו אהבו מאוד, ובמיוחד אהבו את הפודינג המפרפר בשני צבעים.
היו שיעורי בישול ותורנויות הדחת כלים. זה לא היה נעים. החרידו אותי מאוד כמויות האוכל הגדולות שנזרקו כל יום לזבל. מתברר שאני ילדה רעה, איומה. מה אני רוצה? על כל דבר יש לי מחשבה של ביקורת. כמעט שום דבר לא מוצא חן בעיני. אני עומדת לי מהצד, משקיפה בתמיהה וברתיעה.
אני עד התביעה.
אולי זה הגעגוע לקרקוב?
ואולי אני ביקורתית כל-כך משום שאני סובלת עדיין מבחילה - בחילת הפרידה מקרקוב, והבחילה מההפלגה בגלילה המגעילה?
מה אני נטפלת? הרי כל הילדים האלה, הצברים, נראים כל-כך מאושרים, שמחים, עליזים. הם אוכלים את האוכל שבישלו בהדרכת המורה נחמה המזיעה והם שבעים. הם צוחקים, ומדלגים, משחקים ומתגודדים, ולכולם, חוץ ממני, יש המון חברים. הם הולכים לטיולים. הם שוחים בים. הם משחקים מטקות. הם שרים. הם רוקדים. והם מדברים מדברים ומדברים. כל הזמן, בקול רם. מה יש להם לדבר כל-כך הרבה? אני לא מרגישה צורך להגיד שום דבר. לא רק מפני שאני לא מכירה את השפה שלהם. פשוט אין לי מה להגיד. אולי בכל זאת אני רואה ובלתי נראית? הצרה היא שאני הולכת ונראית יותר ויותר.
אני מתעבה.
אחרי הדם שיצא ממני ביום האחרון של ההפלגה בגלילה, וחזר והופיע מדי חודש בחודשו כמו תזכורת לא ברור לְמה, התחילו להתהוות עוד כל מיני דברים בלתי משוערים ובלתי צפויים, וביניהם שינויי צורה בגוף שלי.
האם יהיה לזה סוף? האם כך אלך ואמשיך להשמין מלפנים. אשמין, אשמין ואשמין? מה קורה פה? אני עוברת מטאמורפוזה? האם קורה לי מה שקרה לנרקיס שבהערצתו את עצמו הפך למלך הביצה? או מה שקרה לדפנה שבמנוסתה מאפולו הפכה לשיח? או מה שקרה לבחור אחד, גרגור סמסא, שהפך למקק, כלומר לג'וק, כמו הג'וקים שנמלטו באימה אל מאחורי המקרר של המורה הראשונה שלי לעברית, חוּלדה?
זה איום ונורא.
פעם, כשרציתי לבדוק אם הכל בסדר - הגרביים מתוחים כמו שצריך, הנעליים מצוחצחות כהלכה, השרוכים קשורים יפה - די היה שאשפיל לרגע את מבטי, והכל היה מתברר. ועכשיו - אוי ואבוי! אני זקוקה לפריסקופ.
יש ילדות שכבר לובשות חזיות. זה מעורר עניין רב אצל הבנים, אפילו אצל הצברים הקשוחים. הם טופחים להן על הגב כדי לבדוק אם יש שם כפתורים. אנחנו עולים חדשים, ולאמא שלי אין כסף לקחת אותי לסלון החזיות המפורסם של האחיות פֶּסְיָה שניצב מול הסמטה עם הפסל של האריה, והילדים, שאינם מכירים פסלים יפים באמת כמו אלה שהכרתי בכיכרותיה ובכנסיותיה של העיר היפה קרקוב, אוהבים לפחד ממנו.
הסמטה עם האריה סמוכה לגן שקוראים לו גן מאיר, כמו שמו של העמית לעבודה של אבא שלי בקרקוב, מאיר מָחוֹבֶר, שרימה ומעל בכספים, וישב בבית-הסוהר שנים רבות.
בגן הזה קרה דבר נורא. רצחו בחורה, ועשו לה משהו עוד יותר גרוע. ולנו פשוט לא היה כסף, זה הכל. כל מה שלבשתי - שהרי לבגדים הגלותיים שלי לעגו וצחקו - קיבלתי במתנה, אפילו את החזייה הראשונה.
היו אלה בגדים ישנים של החברות של אמא שלי ושל דודה מלכה, של הבנות שלהן, של הדודות והדודניות והאחייניות שלהן, של החברות של הדודות והדודניות והאחייניות שלהן, ועוד כל מיני מקורות כאלה. כולם אנשים טובים. אנשים שנידבו את בגדיהם הישנים. דברים שלא נזקקו להם יותר. גם את החזייה הראשונה שלי קיבלתי כנדבה.
החזייה הייתה קונסטרוקציה מדהימה - תפורה מבד סאטן ורוד עז, דרמטי ומאיים. היא לפתה את הגוף בדומה לחגורה ההיא שרשם לי הרופא האורטופד הסאדיסט בקרקוב - החגורה שכמעט תלשה לי את הזרועות וחרטה בבשרי תלמים עמוקים, אדומים וכואבים.
הייתה זאת חזייה ארוכה. היא הגיעה עד מחצית הגוף ונשרכה מאחור בשרוך ורוד, ארוך מאוד, המושחל באלף לולאות. הכתפיות היו מרופדות במין פרווה מלאכותית ורודה ושעירה. אימה צרופה. היה עלי ללבוש את הדבר הזה, למשוך בשרוכים, ללפף אותם סביב הטליה פעמים רבות מאוד, ואז לקשור מלפנים. ככל יכולתי הידקתי, הידקתי והידקתי את השרוכים, באמביציה נואשת שנידונה לכישלון להשטיח את מה שאבדה לי עליו השליטה.
זה היה מין קוֹרסֶט שכזה - מחוך. קצת דומה למה שראיתי פעם על אמה של צלינקה, פאני הלנה פינקלשטיין, שאמרו עליה שהיא יפה. היא לבשה את זה בבּוּדוּאר שלה, וסקרה בעיון את גיזרתה הדומה לשעון חול שניבטה מהמראה האובלית הענקית. כשאגדל ואתגייס לצבא השומר על המדינה שוב תהיה בחיי חזייה ורודה. אקבל אותה מהצבא, תפורה מבד מפרשים בצבע ורוד מזעזע, קשה כמו יציקה.
בינתיים אני לא מביטה בראי. לא מטריד אותי מה אני לובשת. והחזייה - היא מתחת לבגדים, לא רואים אותה. הדבר החשוב היחיד הוא שהבגדים לא יהיו גלותיים, ולא יעוררו התקפי עקיצות מעליבות מהילדים.
למרבה הצער הבגדים המנודבים הם מעטים. אמא שלי קיצרה והצרה אותם, וערב-ערב אני מייבשת אותם במגהץ, שהרי בחורף הם לא מספיקים להתייבש מהגשם של אתמול, ואז מה אלבש בבוקר?
לא קינאתי בבגדים של ילדים אחרים. מעולם לא העליתי על דעתי לבקש שיקנו לי משהו חדש - משהו מיוחד בשבילי. משהו שיש לילדים אחרים. היינו עולים חדשים, ולא היה כסף ולא פרנסה. את זה קל מאוד להבין ולא מבקשים. פעם - זה כבר היה כשגרנו בהר נפוליאון ברמת-גן - אמא שלי נתנה לי מטבע לקנות ארטיק. זאת הייתה מין המצאה חדשה ונפלאה: גוש מלבני קפוא עשוי מין קרם בטעם שוקולד. היה גם ארטיק לבן, בטעם וניל, אבל אני העדפתי תמיד את השוקולד, ועוד יותר את השוקולד-שוקולד, שהיה מצופה בשכבת שוקולד דקה ופריכה וארוז בנייר מיוחד שצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי שלא רואים מה הוא מחזיק. אולי פינגווין? זאת הייתה אגדה. אגדה אכילה.
רגע לפני הקנייה, מול הקיוסק, המטבע שלי נפל. נפל לחול, ושקע. זה היה ליד קולנוע רמה. חפרתי וחפרתי וחפרתי. כמעט מצאתי נפט, אך את המטבע לא מצאתי. והמטבע הההוא מתגלגל לי בזיכרון כבר שנים. והרי זה היה רק מטבע קטן, ומה שלא נקנה ולא נטעם ולא נאכל היה רק ארטיק. כנראה שאין דבר כזה, רק ארטיק. ארטיק היה אז המצאה חדשה, המצאה מופלאה, שנלוותה לה אמנות חדשה, אמנות אכילת הארטיק: הזהירות המופלגת הנחוצה על-מנת שציפוי השוקולד המתפורר לא ייפול חלילה, והליקוק המתוחכם, הגאוני, שמטרתו למנוע מהמלבן המתוק להתמוסס ולטפטף וללכלך ולהיעלם קודם זמנו. ואני מהרגע הראשון הייתי אמנית גדולה באכילת ארטיקים. גאון באכילת ארטיקים. אז למה לעזאזל אני זוכרת את המטבע האבוד ההוא כבר עשרות שנים?

כל-כך קשה לאבא שלי. הוא מודאג, מוטרד, עצוב. מה יהיה? אבא שלי חרד. האם המטען ששלחנו מקרקוב יגיע? ואולי הרוחות הרעות טורפות ממש כעת את אוניית המשא? כסף הרי אין לנו. וגם שפה. כל-כך קשה להיות לנטל על משפחתם הנדיבה של דוד יוסף ודודה מלכה!
הדירה צפופה. הם ארבעה ואנחנו שלושה. אם אוניית המשא תטבע, והליפטים שלנו לא יגיעו, אנחנו אבודים.
אין לנו פרוטה. בליפטים האלה כל רכושנו על האדמה.
רק אם נצליח למכור, או "לממש" כמו שאבא שלי נהג לומר, את מה שרכשנו לפני הנסיעה - כסף שהשלטונות בפולניה לא התירו להוציא - יהיה לנו משהו להתחלה. אולי דמי קדימה לדירונת קטנטנה.
בינתיים הכל קשה. וקשות מכל אי-הוודאות והציפייה. ואין שפה. באין שפה המצוקה גדולה.
לא מטעמים ציוניים החליטו אמא שלי ואבא שלי לעזוב את פולניה, ארץ מולדתם, ולבוא לפלשתינה, שכבר הייתה למדינתם של בני-האדם היהודים, אפילו של בני-אדם יהודים קומוניסטים כמו אמא שלי ואבא שלי. היה זה בגלל האיומים האנטישמיים שהופנו כנגד אבא שלי. הוא היה קומוניסט, אידיאליסט ותיק, עוד מלפני המלחמה, ששימש בתפקיד בכיר מאוד אחרי המלחמה, ולא החליף את שמו היהודי, סלומון גולדמן, והיה בלתי משוחד.
אבא שלי היה אדם ישר.
"הוא היה אדם ישר".
אף ממסד לא היה מעורב בהוצאות הנסיעה שלנו למדינת ישראל. זאת הייתה עלייה אינדיבידואלית. כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה. אמא שלי ואבא שלי קנו כרטיסים לרכבת שהביאה אותנו מוורשה הבירה לבּארי, עיר הנמל בדרום המגף האיטלקי. הם אף שילמו עבור ההפלגה האיומה באוניית הבלהות גלילה המגעילה. גם בארץ, כשהגענו, לא ציפינו לישועה מאיש. אמא שלי ואבא שלי לא חשבו שמישהו חייב להם משהו. לא הסוכנות היהודית, לא הממשלה של בן-גוריון, גם לא הג'וינט וכל מיני נדבנים אמריקאים שמצפונם אולי ייסר אותם. יש להודות שלממשלתה של ארצם החדשה, כך אבא שלי אמר, לא היה דחוף במיוחד לנסות לעצור את רצח היהודים, להפציץ אולי איזו מסילת רכבת שהם בוודאי ראו בתצלומי אוויר ושעליה הובלו יום אחר יום אחר יום מאות, אלפים, רבבות, מאות אלפים של בני-אדם יהודים למחנות. שם הרעילו אותם בגז מיוחד ויעיל ואחר-כך שרפו את הגוף שלהם בקרמטוריום.
וזאת לא הייתה שיטת הרצח היחידה.
הגרמנים עם מוכשר, יעיל וחרוץ עד מאוד.
רק דודה מלכה ודוד יוסף עזרו לנו, זמנית. והיה קשה, קשה עד מאוד. אדם עני, אדם בלי עבודה, חשוב כמת, ככה אמר אבא שלי והתרוצץ, התרוצץ והתרוצץ לחפש עבודה.
הוא לא היה חבר במפלגה שעשויה הייתה לעזור בסידור עבודה. הוא נרשם למפלגה הקומוניסטית. אבא שלי עדיין האמין שבקומוניזם טמונה הגאולה - גם כאן, במדינתם של בני-האדם היהודים. לא היו יתרונות פרקטיים בחברות במפלגה כזאת, ולכן הוא המשיך לחזר על הפתחים. פה ניסה, שם ניסה. שום עיסוק לא תאם את גילו, השכלתו או מעמדו, ואף-על-פי-כן הוא עבד בכל מה שהזדמן לו, גם בעבודות משפילות.
לבסוף הוא בכה. זה כבר היה ברמת-גן, בדירה הפצפונת ליד הר נפוליאון. אבא שלי חזר הביתה ואני ראיתי אותו מתמוטט על הספה. הוא כבש את פניו בכפות ידיו והתייפח. כתפיו רעדו ויצאו ממנו קולות יבבה.
זה היה נורא.
אני מאמינה שאותו בכי ואותה יבבה הם שהחלישו משהו בלב של אבא שלי. משהו שם מעולם לא נרפא. אולי זאת הסיבה שמת בגיל חמישים ושמונה.
כשנרגע מהבכי ההוא, החליט אבא שלי לעשות מעשה. הוא שלף את אחד הרצפטים הפטנטיים שהמציא הדוד דב, בעלה של דודה מינקה הגיבנת היפהפייה, אחותה של אמא שלי, והחליט ליישם אותו.
את הדודה מינקה והדוד דב, ואת רחל ופנינה בנותיהם הקטנות והמזהירות רצחו הגרמנים כשהמלחמה הייתה בעולם.
דוד דב היה דוקטור לכימיה. הוא היה גאון. אנשים שהכירו אותו אמרו שלבטח היה מקבל פרס נובל. אבל הוא לא קיבל. לא הספיק. רצחו אותו. הגרמנים עשו זאת. עוד לפני המלחמה, בזמנו הפנוי, לשם שעשוע, היה הדוד דב ממציא כל מיני פטנטים. למשל - הוא המציא מין צבע, בעצם משחה לניקוי נעלי בד קיציות ולבנות, שאמא שלי ואבא שלי היו מייצרים במחבוא בזמן שהמלחמה הייתה בעולם, ויוזקובה, אשתו של יוזף יוזק הנגר האלכוהוליסט שהסכים להחביא את אמא שלי ואבא שלי לפני החיסול הסופי של הגטו - בלי הילדה, כמובן - הייתה מוכרת בשוק. והיה גם רצפט פטנטי לכריות לחותמות. כריות שאינן מתייבשות לעולם, ולא צריך לנשוף עליהן הבל פה לח וחמים של פקידים, כמו הפקידים במשרדי הנמל בחיפה, כמו הפקיד המסודר ישעיהו יסקולקה.
את הפטנט הזה החליט אבא שלי ליישם. וכך עשה. זאת הייתה הצלחה כבירה. זה הציל אותנו ממצוקה גדולה.
זה כבר היה ברמת-גן, בדירת החדר הפצפונת שנרכשה אחרי שמומשו החפצים שסוף-סוף הגיעו בליפט באוניית המשא שלמזלנו לא נטרפה בים.

אלונה פרנקל

אלונה פרנקל (נולדה ב-27 ביוני 1937) היא סופרת ומאיירת ישראלית.

בשנת 1978 זכתה בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק עבור איוריה לספר "מזבוב עד פיל ושאר החיות של ע. הלל" מאת ע. הלל (כתר 1977). בשנת 1982 קיבלה את עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על איוריה בספרה "סיפור מהחיים" (1981).
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נערה אלונה פרנקל

הדם זרם והיה קר.
אני מתעוררת במיטה משונה.
היו לי הרבה מיטות, תמיד משונות.
מיטת ילדותי הלבנה, האורטופדית, הקשה והריקה, שאמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה עליה בגאווה. זה היה לפני שהמלחמה הייתה בעולם.
ומיטת הברזל הצרה שבחיבוריה שורצים פרעושים שמנים ומסריחים, ופרוש עליה מזרן דל, מדובלל, רוחש פשפשים, הממולא שׂער סוס נוקשה שמבצבץ מכל תפריו, קרעיו ובקיעיו - המיטה ששכבתי בה בין אמא שלי ואבא שלי בגטו, בלבוב, כשהמלחמה הייתה בעולם. בד הריפוד של המזרן ההוא היה עשוי פסים-פסים, כחולים ולבנים, דוגמה שעדיין לא הייתה אז באופנה - אופנת הבגדים של האסירים במחנות הריכוז, ששימשה השראה לעיצוב המעודן של כריכת הפנקס שהפיקו בני-האדם היהודים ממשרד האוצר של מדינת היהודים לבני-האדם היהודים שהגרמנים לא הצליחו לרצוח: הפנקס של נכי הנאצים. בהזדמנויות שונות, כמו בתור לקולנוע או לקופת חולים, הייתה אמא שלי שולפת את הפנקס הזה, מנופפת בו וקוראת, "אני נכת נאצי, אני נכת נאצי," ואז, לפעמים, עשו לה פרוטקציה. הדבר היה כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם.
והספסל הצר הסמוך לאורווה, שמושבו מורם בלילה וחללו הפנימי - הדומה לארון מתים - מלא קש מעוך המשופע בחריוני עכברים ובחרקים זעירים מכל הסוגים. בתוך החלל הזה ישנתי בכפר, כשהייתי אִירֶנָה סֶרֶמֶט, ילדה נוצרייה, והמלחמה כבר הייתה בעולם.
והמרבץ בפינת קיטון המחבוא של אמא שלי ואבא שלי: ערימת כרים קלושים, שמיכות ממורטטות, סמרטוטים בלויים ומיליוני כינים של ראש ושל בגדים. אמא שלי, אבא שלי ואני התחבאנו שם, במרבץ הזה, מהגרמנים, והמלחמה עדיין הייתה בעולם.
והכורסה - הכורסה היקרה שלי, המרופדת קטיפה כחולה, שהתקין הנגר-האמן פּאן סְטוֹלארצ'יק. זה כבר היה אחרי שהמלחמה הייתה בעולם, בקְרָקוֹב היפה.
ושתי המיטות הלפני אחרונות שלי. המיטות שלי בהפלגה לכאן, הפלגת האימה בגלילה המגעילה. שני דרגשים, בעצם. הראשון היה בבטן האונייה שהתנדנדה בים הסוער ועימה התנדנדה מעלי הפרוטזה של הגידם הסנטימנטלי שנטפה מיץ פטל והדיפה ניחוחות של נקניק פולני עתיר שום: היא התנדנדה בעודו מתבונן בפַּאנְנָה ריטה ששכבה בדרגש התחתון מצד שמאל, ובהפגנת מיומנות לוליינית ניסתה לפשוט את החולצה הירוקה וללבוש במקומה את החולצה הירוקה עם הנקודות, ותוך כדי כך התגלה הקוֹרסֶט שלה ועימו בשרה הלבנבן שגלש מכל אחת מאלף הלולאות שדרכן היה מושחל השרוך הוורוד. שרוך ורוד, בהחלט לא לבן, גם לא אדום כמו השרוך של החולצות הכחולות העולות על כל העדיים שזכיתי להכיר לאחר מכן, או ירוק כמו השרוך שצבעה אמא של טַדֵאוּש בצבע מאכל לטדאוש - או טֶדי - שכעבור ארבע שנים ארוכות מאוד כמעט אתנשק איתו.
והגידם הסנטימנטלי הרעיד את כל הדרגשים בתנועותיו הקצובות, תוך שהוא נאחז במשהו שהיה לו שם, כנראה, בין רגליו, וליתר דיוק - בין הרגל הבריאה שלו לבין הגדם.
ואחרי הדרגש ההוא מתחת לפרוטזה, ואחרי שהקאתי כל-כך, והייתי חולה כל-כך - עוד דרגש: הדרגש של אמא שלי ששכבה בקבינת החולים הזעירה בתואנת-לא-שווא שהיא חולה בשחפת. אמא שלי, גאון ההישרדות, הגניבה אותי לקבינה הזעירה והחביאה אותי בדרגש שלה, וכשהרופא היה נכנס, הייתי מתכרבלת מתחת לשמיכה בזריזות של חיית מחילות דרוכה.
ושם, בקבינת החולים הזעירה, זרם הדם לראשונה.

ועכשיו הדם שוב זורם, וקר.
ושוב אני שוכבת במיטה משונה.
אני ישנה בה כבר כמעט שלושים לילות.
מיטה שהיא המצאה הנדסית נשגבת - פטנט. ביום היא בכלל לא קיימת: ביום היא אצטבה שמוצבים עליה ספרי "ספרייה לעם" ומשתלשל ממנה וילון עד לרצפה.
אך בלילה מוסט הווילון ומתגלה - מיטה!
המיטה הכמוסה: היא מחוברת בקפיצי פלדה לדופנות האצטבה, וכדי שתתהווה יש למשוך במסגרת הברזל ואז... המיטה יורדת לה לחלל החדר, ורגליה מתמתחות ונעמדות על הרצפה.
פלאי פלאים.
יש עליה מזרן דקיק וסדין.
את השמיכה והכריות מאחסנים בארגז שביום משמש ככיסא.
פעולת הסגירה והפתיחה של המיטה כרוכה בסכנות ודורשת זהירות מירבית: יש לאחוז במסגרת בשיקול דעת, שלא תיסגר חלילה על האצבעות או תיפול בחבטה על כפות הרגליים.
האצבעות האומללות, שגורלן נגזר להיצבט. מיטת הפלאים ההיא הייתה עוד אחת ממלכודות האצבעות האיומות של ילדותי ונעורי - ככיסאות-הנוח הזדוניים או השולחנות המתקפלים המטופשים.
כאן אני ישנה, בפרטיות מזהירה, שכן את הווילון ניתן לסגור.

הדם זורם, וקר, קר, קר.
קר מאוד.
אור היום מסתנן מבעד לווילון הפרחוני הדהוי.
גם ההוֹל מרופד באותו בד דהוי ופרחוני, אם כי בהול הוא דהוי קצת פחות.
לראשונה זרם הדם באונייה, האונייה גלילה המגעילה שהובילה את אמא שלי, את אבא שלי ואותי, ועימנו עוד הרבה מאוד אנשים אפורים, שחוחים ולא הכי נקיים, לארץ הזאת, ובשלושים ואחד בדצמבר שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע השלימה את מסעה ועגנה בנמל חיפה.
ביום האחרון להפלגה זה קרה, ואני עודני ילדה. מה יהיה מעכשיו? ככה זה יהיה תמיד בחיים שלי? כל חודש? זה נורא. וכשאקום - האם הפיג'מה שאלבש תהיה מגואלת בדם? ונניח שאלבש חצאית לבנה? ומה יהיה גורלו של הרטט הנעים שאני חשה כשאני מצמידה את הירכיים חזק-חזק-חזק זו לזו?
הרטט הזה ודאי ייעלם. איך יכול להיות רטט כזה לילדות שיוצא מהן דם כל חודש? כמה חבל.
וכל חודש אלך לי הלוך וטפטף. האם דבר נורא כל-כך קרה גם לאנה קרנינה? ולטטיאנה? ומה עם נֶל הקטנה? סְטאש ידע?

קר קר וקר.
דלת המרפסת נפתחת.
פתאום, אם זה ייתכן בכלל, עוד יותר קר.
"גוּסְטָה, סָלֶק, אִילְקָה. ראו! הביטו!! הסתכלו!!!"
אני מסיטה את וילון המיטה.
מולי עומדת דודה מלכה. היא לא זוכרת שאני לא מבינה אף מילה בשפה שלה. היא עומדת ובידה עציץ קטן - קקטוס, אולי צבר? - ועל ראשו כיפת שלג לבנה!
שלג!
דודה מלכה בוכה. אף-על-פי שקר כל-כך, עינייה של דודה מלכה מגירות דמעות זיעה. היא בוכה, בוכה ובוכה, כי לראשונה מאז בואה לארץ הזאת, לראשונה מאז שהיא מתגוררת בתל-אביב, יורד בה שלג - השלג של ילדותה!
ילדותה הפולנייה, באושוויֶינצ'ים. משפחתה הגדולה והיפה: אמא, אבא, אחים, אחיות, ילדים, תינוקות. כולם נרצחו במלחמה. הגרמנים רצחו אותם. רק אחותה הגדולה גוּסטה, אמא שלי, ניצלה. וגם אבא שלי, סלומון, גיסה של דודה מלכה, ניצל. וגם אני ניצלתי - אילונה, אחייניתה. ועכשיו באנו לכאן, לפלשתינה, שקוראים לה מדינת ישראל, ודודה מלכה בנדיבותה אספה אותנו אל ביתה.

כשירדתי עם אמא שלי, אבא שלי וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים מגלילה המגעילה, הגרוטאה שהפליגה מבּארי שבאיטליה והביאה אותנו לפלשתינה המכונה מדינת ישראל - הביאה אותנו ממש בנס, שכן הים רגש וסער ונחשוליו הכבירים היו נחושים לנתץ אותה ולהטביע אותנו בתהום מצולה - האוויר היה גדוש בערפל לבן שצלליות של עגורנים התמוססו בו, והיה קר וגשם עז התחיל לרדת.
ואז הערפל התרומם פתאום - ועל צלע ההר ממול התגלתה הכיפה הזהובה של בית-המקדש. מתברר שטיטוס לא שרף אותו כפי שקראתי זה מכבר ב'מלחמת היהודים' של יוֹסֵפוּס פְלביוּס!
הגידם שהפרוטזה שלו היטלטלה מעל לדרגש שלי בבטן האונייה, וכל ימי ההפלגה טפטפה מיץ פטל דמוי דם בריח נקניק פולני, בכה מאוד.
הוא כרע על ברכו היחידה ועל קצה הגדם שלו, ונישק את הבטון.
אולי האמין שמתחת לבטון יש אדמה קדושה.
הגענו.
ואז אנחנו, כלומר אמא שלי ואבא שלי ואני וכל שאר האנשים המודאגים, העייפים, הנרגשים והמסריחים שמעתה כונו עולים חדשים - ובפי אמא שלי כונו לפעמים שוּמוֹבִינֶה, מילה בפולנית שפירושה בעברית קופי, כלומר הקצף שיש לגרוף מעל המרק, ואין זו מחמאה - נאלצנו לעבור במדורים רבים עד מאוד של סידורים בירוקרטיים, פורמליים ופרוצדורליים.
די-די-טי דווקא לא היה. אולי מפני שלא הושלכנו למעברה כעולים חדשים אחרים. כעבור שנים רבות מאוד שמעתי סופר אחד אומר בטלוויזיה שזה בכלל לא היה נורא אילו היו מרססים אותי בדי-די-טי. הוא אמר שאני ואנשים כמותי - כלומר יהודים מפולניה - כבר היינו רגילים לדי-די-טי. אולי לדעתו היינו רגילים לזה מהגטו, או ממחנה ריכוז? אני לא יודעת. אבל הוא, ככה הוא סיפר, לא היה רגיל להיות מרוסס בדי-די-טי, ובכל זאת ריססו אותו, ולכן הוא כועס.
באולמות קרים ואפלים, שנורות חשמל דלות לא מצליחות להאיר והגשם דופק על גגותיהם העשויים פח גלי, ניצבו שולחנות, שולחנות ושולחנות. ומאחורי השולחנות ישבו פקידים, פקידים ופקידים. והפקידים שאלו שאלות ובחנו מסמכים, מסמכים ומסמכים, ולבסוף, בקול חבטה מופרז בעוצמתו, הטביעו על כל מסמך חותמת שנבחרה בקפידה משלל החותמות התלויות על קרוסלה חמודה.
חותמות, חותמות וחותמות.
משום-מה החותמת הוטבעה כמעט תמיד במהופך.
רק במקרים נדירים הייתה ההטבעה ברורה וקריאה. בדרך-כלל הכרית לחותמות הייתה יבשה והכתב המוטבע דהוי ולא קריא - וזאת על אף שהפקיד ניסה פעם אחר פעם לנשוף עליה מהבל פיו הלח והחמים על-מנת לרעננה, או דווקא להיפך, הכרית הייתה רווּיה בדיו יתר על המידה, והחותמת המוטבעת נמרחה ואף הכתימה את שאר המסמכים.
כריות לחותמות - מקור פרנסתנו לעתיד בארץ הזאת. כריות שאינן מתייבשות לעולם, שנותרות לחות ואין צורך לשפוך עליהן דיו - אחת ההמצאות המופלאות של דוד דב, הכימאי הגאון שהיה זוכה ודאי בפרס נובל אלמלא הגרמנים רצחו אותו כשהמלחמה הייתה בעולם.
רצחו גם את אשתו, מִינְקָה הגיבנת היפהפייה, אחותה האהובה של אמא שלי.
ורצחו את בתם הקטנה פנינה.
ורצחו את בתם הקטנטנה רחל.
רחל - זה השם שאני רוצה לעצמי. לא אילוֹנה, אילוֹנְקה, אילֶצ'קה, אילוּסְיה, אִילְקָה, אִירֶנָה, אִירֶנְקָה, אירקה, אילנה, אלוֹנה.
רחל - שם של עצב ואהבה.
הכריות לחותמות יפרנסו אותנו. תעשייה ביתית. שמן היה "כר-עולם" - כריות לחותמות שאבא שלי, סלומון גולדמן, ואחרי מותו אני, בתו, ייצרנו במרפסת המטבח על-פי הרצפט של הדוד דב. כל יום, כל יום, כל יום - מאה ארבעים וארבע כריות לחותמות.
אף לחסוך הצלחנו. ושתי דירות רכשנו.

לפקיד אחד, האחרון במדור הפקידים, שעטה בַּטֶלְדְרֶס בצבע חאקי כמו בתצלומים של החיילים של מוֹנטגוֹמֶרי - זה שהדף את הגרמנים באֶל-עַלַמֵיין - היה סופג דיו.
את החפץ הזה, הדומה לנדנדה של גמדים, הכרתי היטב.
הפקיד הזה היה מזן הפקידים המסודרים מאוד.
אפילו כתב היד שלו היה ברור, למרות שכתב הפוך. לא רק ביד שמאל במקום ביד ימין, אלא גם מימין לשמאל במקום משמאל לימין.
הוא כתב מימין לשמאל לא משום שהיה שמאלי. ידעתי שככה הכתב שלהם כאן, בפלשתינה שהפכה למדינת ישראל. הוא נכתב הפוך, מימין לשמאל. אבא שלי סיפר לי על זה עוד לפני שהסתלקנו מפולניה.
ניצבנו מול השולחן שלו, של הפקיד המסודר מאוד. היה שם כיסא, ואמא שלי מיהרה להתיישב - השחפת וכל זה. הפקיד המסודר מאוד עיין במסמכים שאבא שלי הושיט לו, תוך זמזום שיר שחזרה בו בעקשנות המילה קַקַרוּלָה.
מוזר: כותבים הפוך, שרים על קקה. אצלנו בקרקוב, בפולניה, זאת נחשבה מילה לא יפה, מאוד לא יפה, ואמרו אותה רק בלחש, אם בכלל. ואם מישהו היה צריך ללכת דחוף לשירותים, הוא היה אומר: אני צריך מספר שתיים, להבדיל מאחד, שזה רק פיפי.
הפקיד המסודר מאוד שכתב בידו השמאלית מימין לשמאל הביט בתצלום שבתעודת המעבר של אבא שלי, הרים את ראשו וקרא בקול אדיר, מפתיע בעוצמתו, שהרי היה איש קטן וצנום כמו בן גוריון:
"פאן גולדמן!!! פאן זִ'יֶה???"
אדון גולדמן!!! אתה חי???
היה זה יָסְקוּלְקָה. ישעיהו יסקולקה - שעיה!
אחיו הגדול, ישראל יסקולקה, שְׂרוּליק, למד עם אבא שלי בחדר בבּוֹכְנִיָה, בפולניה. האחים יסקולקה היו לציוניסטים, ואילו אבא שלי והאחים שלו, הנריק הבינוני ודויד הקטן שלא חזר מהמלחמה, היו לקומוניסטים.
שעיה יסקולקה, שהיה ציוניסט כמו אחיו, שרוליק יסקולקה, נסע לפלשתינה, בדיוק כמו אמא שלי ודודה מלכה שהיו חברות בתנועת השומר הצעיר, וכמו נינה, פנינה, נְיָנְקה, שרה, קלרה, זיגה, פייגה, פֶּסְיָה ומָנְיָה. ושם, בפלשתינה, הוא היה לחלוץ, לחבר קיבוץ.
הוא התאהב בקוֹלֶט הקוקטית, התופרת שבאה לבקר את אחיה ז'אן-פייר שהיה חייט במתפרה של הקיבוץ ההוא, והם התחתנו על הדשא - שעיה יסקולקה עם קולט הקוקטית.
קולט הקוקטית העדיפה לגור בעיר הגדולה. הם עברו לחיפה.
שעיה לא חזר להיות חלוץ ולא חזר לקיבוץ. הוא היה לעירוני. פקיד בסוכנות היהודית.
אחיו הגדול, שרוליק יסקולקה, שנשאר בפולניה, למד להיות מהנדס מכרות פחם ולא התחתן אף פעם. הוא פגש את אבא שלי בבור של בוץ, דם וחלקי אדם במחנה יַנוֹבְסְקָה בלבוב, כשהמלחמה הייתה בעולם. מאות בני-אדם יהודים ניצודו ונלכדו ברחובות והובלו למחנה הזה, ושם, ימים ולילות, לילות וימים, התעללו בהם והרגו אותם.
האח הגדול ישראל יסקולקה הרים את ראשו וראה את בדל האדם המוטל לצידו ואמר: סלומון? ואבא שלי, שהיה פצוע ותשוש ובעצם כמעט מת, הביט בו ואמר: ישראל.
ושוב הריצו הגרמנים את בני-האדם היהודים, והאח הגדול ישראל לא ראה עוד את אבא שלי, ולכן היה משוכנע שאבא שלי, החבר שלו מהחדר, נרצח, כמו הרבה בני-אדם יהודים אחרים. אבל בנס נשארו החיים לאבא שלי, ולאמא שלי ולי, והם נשארו גם לישראל יסקולקה.
את ישראל יסקולקה הצילו החיילים של הצבא האדום. גם אותנו הצילו החיילים של הצבא האדום. מהמשפחה של ישראל יסקולקה בבוכניה לא נשאר אך אחד בחיים. רק האח הצעיר, ישעיהו - שחי בפלשתינה, שבינתיים הכריזה על עצמאותה והייתה למדינת ישראל והשתוללה בה מלחמה קשה ואיומה עם כל השכנים שלה - ניצל.
והאח הגדול ישראל יצא לדרך מפולניה לפלשתינה. כל מקום שדרך בו שם היה קבר של סבתא שלו, של אמא שלו, של אבא שלו, של האחיות שלו ושל הילדים הקטנים שלהם, של החברים שלו, של המכרים שלו, והוא החליט להצטרף לאח היחיד שנשאר לו בחיים, ולנסות לעזור למדינתם החדשה של בני-האדם היהודים במלחמתה הקשה והאיומה.
הם שלחו גלויות ומכתבים זה לזה. האח הצעיר ישעיהו ניסה לשכנע את אחיו הגדול ישראל שלא יתגייס למלחמה. הוא אמר לו שהוא כבר מבוגר מדי, ממש זקן, שעדיף שייהרגו בחורים צעירים - ככה נהוג בכל המלחמות. אבל ישראל יסקולקה לא שעה לעצותיו. הוא הגיע לחיפה, שיקר בעניין גילו, ומהאונייה נשלח ישר למלחמה, לקרב במקום ששמו לטרוּן, וממה שהיה שם הוא כבר לא חזר. הוא נהרג. מקום קבורתו לא נודע.
נותרה רק גלויה שנשלחה לקיבוץ ביום שהגיע מפולניה לחיפה.
עם ישראל הגיע החבר שלו שרגא וייסקופ. אולי גם הוא רצה לנסות לעזור למלחמה של בני-האדם היהודים שסוף-סוף גם להם תהיה איזו מדינה קטנה משלהם, אבל בדרך נגמר לו הכוח של הנפש, אולי בגלל שראה בעיניו מה עשו הגרמנים לאשתו האהובה אנה ולתינוקת שלו בּיבּי ולילד שלו אלכסנדר. כשהגרמנים באו הוא החביא אותם בבור הצואה בביתן העץ בעל הדלת עם הלב הנגרע, אבל זה לא עזר. ושרגא השתגע. שרגא וייסקופ נהיה שרגא דער משיגענער, והוא גר על שפת הים ליד גבעת כורכר מלאה בעצמות של בני-אדם ערבים. הוא גר בליפט. והשכן שלו זה מקס, משוגע עוד מלפני המלחמה, שגר במערה חפורה באותה גבעה, ועצמות שוקיים וירכיים וחצאי עיגולים של גולגולת מקשטים את קירותיה.
כל זאת סיפר הפקיד המסודר ישעיהו יסקולקה בגמגום לוהט ונפעם לאבא שלי. אמא שלי ישבה לה על הכיסא שלה ודמעה. ואני רק רציתי שהסיפור ייגמר ונצא משם כבר. די, די, די!
מספיק ודי!
שיעוף לו, היסקולקה הזה. הרי יסקולקה היא סנונית בפולנית, אז שיעוף!
לפני שנפרדנו מסר ישעיהו יסקולקה לאבא שלי את הכתובת שלו בחיפה והוסיף שעוד חבר מהחדר שלהם בבוכניה חי בארץ, ד"ר רימַלְט. הוא גר ברמת-גן, אמר יסקולקה, ופה, בישראל, הוא איש חשוב. יסקולקה גם סיפר לאבא שלי שהאחות של שרגא וייסקופ התחתנה עם בֶּנֶק אוֹפנֶר ושהם גרים בתל-אביב, ושגם הם מאוד חשובים, ושהאחות של שרגא כל הזמן מחפשת, מחפשת ומחפשת, אולי בנס יימצא מישהו מכל המשפחה שלה שהגרמנים לא הצליחו לרצוח. ישעיהו יסקולקה לא ידע שאבא שלי סולד מפרוטקציה, ולעולם לא יפנה לד"ר רימלט או לבנק אופנר או לאשתו, אחותו של שרגא דער משיגענער, בבקשת עזרה.
הוטבעה סוף-סוף החותמת האחרונה, ישרה, קריאה, מושלמת - בדיוק כמו החותמות עם כריות הפלא העתידיות שלנו שייצרנו על-פי הרצפט של דוד דב שרצחו הגרמנים.

יצאנו משער הנמל.
הגשם חדל.
נשאנו מזוודות מועטות.
הליפטים עם כל רכושנו עלי אדמות אמורים היו להגיע באוניית משא.
וכבר מקננת הדאגה, שהרי אין לנו שום דבר. כסף לא הרשו לנו לקחת. את כל הכסף המזומן שהיה לנו השאיר אבא שלי ליוזף יוּזָק, הנגר האלכוהוליסט, זה שהסתיר אותנו כשהמלחמה הייתה בעולם והגרמנים צדו ורצחו יהודים, אף-על-פי שרוֹזַלְיָה יוזק, אשתו האוקראינית של יוזף יוזק, לא הסכימה להסתיר את הילדה, כלומר אותי.
ומכיוון שיוזף יוזק הסכים להסתיר את אמא שלי ואבא שלי, אבל רוזליה לא הסכימה להסתיר גם אותי, השם שלי שונה לאִירֶנָה סֶרֶמֶט והפכתי לילדה נוצרייה. ואז, בלילה ההוא, שלא היה כמוהו לפניו ולא יהיה כמוהו אחריו, זמן קצר לפני שחיסלו את גטו לבוב ורצחו את כל בני-האדם היהודים שהתגוררו בו, באה האישה הזרה הַנְיָה סֶרֶמֶט, הוציאה אותי מהגטו ולקחה אותי לכפר.
הניה סרמט הייתה פושעת. רק אותי היא לא מסרה לגרמנים. ילדים אחרים, אחרי שהיא לקחה מההורים שלהם את כל הכסף והזהב והיהלומים שיכלה לקחת, הייתה מפקירה ברחוב, והגרמנים כבר דאגו לרצוח אותם.
אותי היא לא הפקירה.
ולכן, כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, אמא שלי ואבא שלי לא סיפרו לבית-המשפט על פשעיה של הניה סרמט. בכל זאת היא לא זרקה את הילדה, הם אמרו. ולמשפחת יוזק - יוזף יוזק ורוזליה יוזק ובנם המתוק אֶדג'וֹ - אבא שלי היה שולח כסף. ואחרי שאבא שלי מת באלף תשע מאות חמישים ושמונה והוא בן חמישים ושמונה, אמא שלי הייתה שולחת להם כסף. אפילו בזמנים הכי קשים, כשלא הייתה פרנסה ואכלנו רק לחם ולבנייה - לזיתים לא היינו רגילים, בפולניה, בקרקוב, לא אכלו זיתים - אמא שלי ואבא שלי שלחו להם כסף. הם שלחו להם כסף עד ששלושתם מתו: יוזף יוזק מת, ומתה גם אשתו האוקראינית האנטישמית רוזליה יוזק שלא אהבה יהודים כי הם צלבו את האלוהים שלה, ואפילו הבן שלהם, אדג'ו המתוק, שהיה בן גילי, מת.
הם לא היו חסידי אומות העולם. בתמורה לחסדיהם הם קיבלו כסף, ויש להניח שהם לא הסגירו אותנו בין השאר בזכות האיומים שאמא שלי פיזרה - איומים שהיו שקרים מוחלטים והתבססו על הקשרים שלנו כביכול עם המחתרת, כאילו אם ימסרו אותנו, המחתרת תדאג מייד לרצוח אותם.
לפני שנסענו מפולניה, קיבל יוזף יוזק את הכסף שנותר אחרי שאמא שלי ואבא שלי רכשו חפצים שונים בתקווה שאפשר יהיה למכור אותם בפלשתינה, "לממש אותם", כמו שאבא שלי נהג לומר, ושיהיה לנו לפחות משהו להתחלה בארץ החדשה, במדינת ישראל.
ואם אוניית המשא תטבע?

הדוד יוסף, בעלה של דודה מלכה - אחותה הצעירה של אמא שלי, בת הזקונים היפהפייה של רבקה ושלמה גרוּבֶּר מאושוויינצ'ים - חיכה לנו בנמל. על פניו הסמוקות פרח חיוך ענק.
הנחנו את המזוודות בבוץ, מה שהעיב במקצת על הספונטניות של החיבוק מצד אמא שלי, שהרי אחת המזוודות הייתה מפוארת כל-כך: עבודת יד של רצען אמן, עשויה עור חזיר צהוב ומסריח, ובפנים - בפנים הייתה המזוודה מרופדת בבד סאטן זהוב. כל-כך אלגנטית ויוקרתית הייתה, שממש היה חבל לטלטל אותה בדרכים ובהפלגות על פני הגלים, ולכן עטף אותה כיסוי מיוחד, המכונה פוּטֶרָל, שנתפר על-פי מידתה מבד פשתן אפור, והיה בו פתח לידית.
אנחנו מתחבקים, מתחבקים ומתחבקים.
הדוד יוסף אומר: ברוכים הבאים.
כולם קצת דומעים, ואני מחכה בקוצר רוח שסוף-סוף נזוז מכאן, לא כל-כך חשוב לאן. ממילא אין לי מושג איזה מין לאן מחכה לנו כאן, בארץ החדשה.

זזנו. אנחנו הולכים בעקבות דוד יוסף. דוד יוסף המחייך.
אנחנו יוצאים את שערי הנמל.
הגשם חדל.
אנחנו הולכים וכושלים.
כמו בפעם ההיא, אז, בלבוב, כשיצאנו מהמחבוא שלנו מורעבים ומותשים. אמא שלי ואבא שלי התחבאו שם שמונה-עשר חודשים. אני התחבאתי איתם רק שמונה חודשים - מאז שהניה סרמט החזירה אותי להורי ועד שהחיילים של הצבא האדום הצילו אותנו.
וכשיצאנו, גילינו ששכחנו כבר ללכת ולדבר בקול רגיל. הלכנו, כשלנו ולחשנו.
יצאנו מהמחבוא שבעה ימים אחרי השחרור. אז, ביום השחרור - כשבַּטְיוּשְקָה סטאלין עם הקטיושות היקרות שלו והצבא האדום האהוב שלו גירש את הגרמנים והציל לנו את החיים - החליטו אמא שלי ואבא שלי לא לצאת מייד, אלא להמתין שבעה ימים. הם חששו, ובצדק, מימי האנרכיה והאנדרלמוסיה של החלפת השלטון.
והיו יהודים שהצבא האדום הציל אותם, וביום השחרור הם יצאו, הגיחו, זחלו מתוך המחבואים, החורים, עליות-הגג - ומייד רצחו אותם.
פולנים רצחו אותם, אוקראינים רצחו אותם.
היו בני-אדם פולנים ששנאו יהודים. היו שאמרו שלפחות דבר אחד טוב בא להם מהגרמנים: שהרגו להם את היהודים שלהם. היו שאמרו שלא הרגו מספיק, שהרי יש כמה שניצלו וחבל שלא הרגו את כולם.
אותי, למשל.
אנחנו הולכים וכושלים, מותשים מאימי ההפלגה בגלילה המגעילה, הגרוטאה שהתנדנדה בין הגלים, עלתה וירדה, ירדה ועלתה, וסחטה מנוסעיה את כל תוכן קיבתם האומללה: אימיגרנטים עלובים חלושים. עולים חדשים.
לדוד יוסף יש אוטו: משאית חדשה, עצומה, עם קבינה ירקרקה.
המשאית ריקה. מעולם לא הבנתי את אופי עיסוקיו של דוד יוסף.
אנחנו מטפסים ומתמקמים בקבינה. הדוד יוסף סמוק ומחייך מאחורי ההגה הענק. לידו יושב אבא שלי, באמצע אני, ואמא שלי יושבת סמוך לחלון. לכולם יש מספיק מקום. נוסעים.
נוסעים, נוסעים ונוסעים.
הדוד יוסף אומר שמימין הים.
רק זה חסר לי.
שוב עולה בי תחושת הבחילה המאוסה.
אני מבקשת להחליף מקום עם אמא שלי. הרי אני מכירה את עצמי - תחושת הקבס בנסיעה. כמה פעמים זה כבר קרה? במכוניות, באוטובוסים. ועל נדנדה אני לעולם לא עולה. עדיף להיות סמוכה לחלון.
אנחנו מחליפות מקום.
נוסעים.
עמודי טלפון, עמודי חשמל, עצים. משמאל גבעה ירוקה, די גבוהה. הדוד יוסף אומר: הכרמל.
חלק מהעצים לאורך הדרך מוזרים: דקלים, כמו בציורים: גזעים דקיקים ולמעלה-למעלה-למעלה צמרות ראשים פרועים. ויש גם ברושים, כמו מכחולים שמרטיבים בין השפתיים שיהיו חלקים ומחודדים. וחורשות עצים נמוכים וענפיהם עמוסים המון כדורים כתומים. הדוד יוסף אומר: פרדסים.
אה! אז ככה הם גדלים להם, התפוחים מזהב. התפוזים. כמו התפוזים שחורף אחד קיבלנו בפולניה מדודה מלכה, מפלשתינה. ארגז ריחני מופלא. כל תפוז ארוז בנייר משי מרשרש, מדיף ניחוח. תפוזים שכל אחד ואחד מהם מין פלא מושלם - הצבע, הצורה, הניחוח, הטעם. תפוזים שכל חלק מהם מסב עונג, עד בדל הקליפה האחרון, עד הנייר המרשרש האחרון שנטמן בין דפי ספר.
וכשהם תלויים ככה על ענפי העצים - אם זה בכלל אפשרי, החיזיון המופלא הזה - אז הם עוד יותר מקסימים: אלף שמשות קטנות!
ויש עוד שיחים משונים, שנראים כמו בני-אדם שהצמיחו קוצים. הדוד יוסף אומר: צברים. האם הם באמת מתוקים מבפנים, כמו שאומרים?
היו גם כמה כבשים. לא ראיתי גמלים. בכביש חלפו כלי רכב מסוגים שונים - אוטובוסים ענקיים, משאיות מרעישות, ג'יפים מהירים שישבו בהם בחורים הלבושים בצבעי מלחמה. גם הג'יפים עצמם היו צבועים בצבעי מלחמה. והיו גם אופנועים, ואופנועים עם סירה. יש אפילו סוס ועגלה, ואותם, את הסוס והעגלה, כולם עוקפים. הסוס רזה והרבה פחות יפה מהסוס שהייתי הרועה שלו בכפר מַרְצ'ינְקוֹביצֶה, כשהייתי אירנה סרמט, ילדה נוצריה, בזמן שהמלחמה הייתה בעולם. בסוסים אני מבינה.
על כמה מהמכוניות אפשר לראות כל מיני כתובות באותיות משונות, לא מובנות. אני כבר יודעת שהאותיות האלה עתיקות מאוד. רק על מכונית אחת זיהיתי מילה שכתובה באותיות נורמליות - YAEL.
אנחנו חולפים על פני איזו עיר. הדוד יוסף עוצר. אנחנו יורדים מהקבינה הירקרקה. המדרגות גבוהות מאוד. כל הזמן אני מודאגת שמא פקעת הצמר-גפן שאמא שלי נתנה לי ואמרה לי לדחוף בין הרגליים תיפול.

זה קרה היום, בבוקר. כשהגענו לחוף. בפעם ראשונה בחיים שלי יצא לי דם. ידעתי שזה עלול לבוא. זה כבר קרה לחברה שלי, צֶלִינְקָה, שבעודה מפליגה באונייה גלילה אימצה לעצמה את השם המגוחך ציפי, כשמה של אחת הבחורות בחבורת הצברים שהשליכו עלינו, האימיגרנטים - או בשפת המדינה של בני-האדם היהודים "עולים חדשים" - תפוחים מזהב. האימיגרנטים התגודדו מקיאים וירקרקים על הסיפון החלקלק, הצברים עמדו על גשר הפיקוד והשליכו עליהם תפוזים, וכל האימיגרנטים הרימו, קילפו, הריחו ואכלו.
ואני לא התכופפתי. ולא הרמתי. ולא קילפתי. ולא הרחתי. ולא אכלתי. אני בעטתי בכדור הזהב והוא צלל למצולות הים העתיק.
לצלינקה זה קרה בקייטנה. מסכנה. בינתיים, למזלי, הפקעת הספוגה תקועה במקומה. הדוד יוסף קונה לנו משקה. הוא אומר: צוף. כך הוא גם אמר למוכר בקיוסק - את המילה קיוסק אני מכירה - שיש בו דלפק מזוהם מפח מכופף וברזים כסופים מבהיקים. במיכלים שקופים זרחו להם נוזלים בצבעים יפים, צהובים, אדומים, ירוקים, כמו המים משטיפת מכחולים.
לפני שהמוכר מילא את הכוסות שלנו - עורו היה כהה מאוד, שערו מקורזל מאוד, והוא דמה לדיוקנו של המשורר הרוסי פושקין - הוא שטף אותן, והשתמש לשם כך במיתקן מרתק, מין מזרקה קטנה עגולה. שמים עליה את הכוס הפוכה ולוחצים, והמים שוטפים אותה מבפנים: עולים, יורדים, קולחים ושוטפים.
לאמא שלי היו הסתייגויות מסוימות מרמת ההיגיינה, אם כי אצלנו בקרקוב, בפולניה, לא זכורים לי מיתקנים משוכללים כאלה.
הצוף היה נפלא. חזרנו לקבינה ואנחנו ממשיכים.

נוסעים, נוסעים ונוסעים.
הגדולים מדברים.
מדברים, מדברים ומדברים.
שרק לא יתחילו הסיפורים על המלחמה, על הגרמנים.
כאן אני לכודה. אנחנו יחד בקבינה הזאת, הירקרקה. אין פתח מילוט.
פתאום ירד הלילה. כל-כך מהר זה קרה. השמש שקעה, כנראה בים הבלהות מימין. זה היה מופע אדיר. כביר. מפואר. שירבבתי את ראשי מהחלון וראיתי את השמים מעל - כחולים, עמוקים, צבעם כצבעו של קריסטל אוּלטרָמָרין. אם תקיש עליהם יישמע צליל בדולח צח ושקוף. והצבעים מימין, באופק - מזהירים. גולשים, מתפתלים, מתחלפים. זהובים, כתומים, אדומים. ואי-שם בין האוּלטרמרין לזהוב - בוהק ירקרק-סֶלֶדין עדין. העננים הגבוהים היו לגושים סגולים המעוטרים באימרות תחרה שקופות, ואילו הנמוכים בערו, להטו, יקדו, צורבי עיניים.
ולפתע: תם המופע. שארית השמש הפחוסה נעלמה מעבר לאופק, והכל האפיר בבת-אחת.
אני מביטה למעלה. שם השמים עדיין עמוקים, אך כהים.
ואז, אחרי כמה דקות - כוכב! הכוכב שלי. הכוכב הראשון בארץ החדשה הזאת, המדינה של בני-האדם היהודים.

נוסעים, נוסעים ונוסעים. מסביב האורות נדלקים. יש כאלה שמתגודדים יחד בחבורה גדולה - אלה ודאי אורותיהם של כפרים ועיירות - ויש אורות בודדים.
נוסעים, נוסעים ונוסעים. המבוגרים לא מתעייפים מהדיבורים. אני מגלה שלדוד יוסף יש נטייה לספר בדיחות. זה מזעזע, ואני מייחלת בכל כוחי, בכל ליבי ומאודי, שישתקו כבר, ובעיקר שאעמוד סוף-סוף על אדמה יציבה. רצוי שזאת תהיה רצפה. ורצוי בבית, בדירה.
עוד מעט נגיע לתל-אביב, אומר הדוד יוסף, ובין "נגיע" ל"תל-אביב", שואף עמוק-עמוק לריאותיו את ריח השוקולד שבאוויר, ריח מתוק וטעים.
הנה בית-החרושת לשוקולד עלית, אומר דוד יוסף בפולנית.
הפולנית שלו קצת משונה, פרובינציאלית, והמבטא, אוי לאותה המבוכה: יידישאי כל-כך, לא כמו הפולנית המובחרת, המצועצעת, שמדברים אצלנו, בקרקוב.

עוצרים. נורא קר. כנראה שהפעם, סוף-סוף-סוף, הגענו.
עיר, רחוב, בית, חדר מדרגות.
מטפסים, מטפסים ומטפסים.
ארבע קומות.
ריחות זרים ומוזרים.
קומה אחרונה.
הדוד יוסף מצלצל בדלת.
בפנים נשמע אוושוש.
הדלת נפתחת.
דודה מלכה.
רן ונילי, הילדים, מאחוריה.
הנה הדודה - הדודה היחידה שלי. והנה בני הדודים - בני הדודים היחידים שלי. וכולם מתנשקים, מתחבקים, מתנשקים ומתחבקים. אמא שלי מייבבת ודודה מלכה בוכה. אבא שלי נבוך ודוד יוסף גאה. המבוגרים מתרגשים, הילדים לא. גם אני לא. קר נורא. לפחות הרצפה יציבה בינתיים. והכל מתחיל להיות משונה - זר, מפליא, לא טבעי.
מין ריחות נוכריים ותמוהים. הרצפה - אריחים צהובים, שאצלנו בקרקוב משתמשים בהם רק בבית-השימוש ובחדר האמבטיה. אין מפתנים, ובחלונות יש תריסים - מסגרות עץ עם שלבים שנפתחים ונסגרים ולהם ווים מברזל בדמות אישונים קטנים וחמודים.
שני חדרים לא גדולים. חדרון כניסה המכונה הול. קירותיו מחופים במין בד פרחוני, כמו הווילון של מיטת הפלאים הסמויה. על הקיר משמאל תלויה מראה - מראה אובלית במסגרת ברזל ירוקה שמתפתלת ומתעקלת בספירלות, שבלולים, גבעולים ועלים. מתחתיה יש אצטבה, אף היא ממוסגרת בסבך מתפתל של קישוטי ברזל ירוקים-כהים. המראה תלויה גבוה מאוד, ולכן לא משתקפים בה הפנים שלי שגם הם ודאי ירקרקים - כמו הקבינה של המשאית של דוד יוסף.
אני לא מחפשת מראות להשתקף בהן. מעולם לא חיפשתי. הרי אני רואה ובלתי נראית. בכל מקום שגרנו בו, אם היו בו מראות - הן תמיד היו גבוהות מדי. לימים, ואני עדיין נערה שמצטנפת במעטה הגוף המשתנה המצמיח פה ושם שערות מתולתלות או תופח פה ושם ללא בקרה, הבחנתי פתאום במבט המופנה אלי, ואז בעוד מבט, ובעוד מבטים - מבטים ומבטים ומבטים. למה הם מסתכלים? מה הם רואים? כנראה שלא רק אני רואה, כנראה שרואים גם אותי.
חלפו שנים עד שהבטתי במראה. בינתיים איני מביטה.

מול המראה שאיני מביטה בה ניצב מתלה לבגדים - אף הם משונים. על הרצפה מתגוללים נעליים, מגפיים וכפכפים בגדלים שונים. לפני הכניסה להמשך הדירה פרוש על הרצפה סמרטוט.
אחד מנציגיו הרבים של פולחן הניקיון הצברי.
את עניין הסמרטוט אלמד בדרך הקשה, בדיוק כמו שלמדה זאת החברה שלי, צלינקה, שעוד במהלך ההפלגה בגלילה המגעילה המירה את שמה, כמה מגוחך, לציפי. מרגע שראתה את הצברים, היא רצתה בכל מאודה להיות אחת מהם. וכיוון שלאמא של צלינקה (שאמרו עליה שהיא יפה והיה לה מאהב חיוור שחבש בלילות רשת על שערו השחור - זאת ראיתי במו עיני בהפלגה) ולאבא של צלינקה (שהיה בקרקוב פתולוג, כלומר רופא של מתים) לא היו בארץ הזאת קרובים - מסרו את צלינקה, כלומר את ציפי, לאיזה קיבוץ.
ומהו קיבוץ? קיבוץ הוא האולימפוס, המֶכָּה, הוותיקן של הצבריוּת.
ובקיבוץ אמרו לציפילינקה לשטוף את הרצפה. ציפילינקה עשתה כמיטב יכולתה. אצלנו, בקרקוב, לא שטפו רצפות. אצלנו היו פרקטים על הרצפה. לבסוף באה המדריכה אראלה, והפטירה בטון ביקורתי: "עירונית".
ציפילינקה הייתה בטוחה שהבינה את המילה, כי היא הייתה מוכרת לה מפולנית. היא לא כל-כך הבינה את ההקשר. מה כבר יכול להיות אירוני בשטיפת רצפה? גם היא קראה ספרים, כמוני. היא ידעה שגוגול, למשל, הוא אירוני. אבל שטיפת רצפה?
ואף-על-פי-כן שום דבר לא פגם במסירותה הנלהבת, והיא המשיכה להסתובב עם פנקס שחור קטן ולרשום בו כל מילה שלא הבינה, וכך, במהירות רבה, למדה את שפת הצברים הנערצים שלה - הגיבורים, היפים, הגבוהים, הבלונדינים, בעלי העיניים שגם אם היו שחורות היה בהן משהו כחול.
מה רבה הייתה אכזבתה כשהתברר לה שלעולם לא תזכה להתקבל כאחת מהם.

יושבים במטבח. כיור לבן מרובע, שיש לשפשף בצמר פלדה ששורף, כפי שנוכחתי לדעת, את עור הידיים. משני צידיו של הכיור שיש אפור סדוק.
בצד השמאלי גרה לה משפחה: אבא - פתילייה מרובעת ענקית. אמא - פתילייה כרסתנית עגולה. וילדה - פתילייה קטנה ורעשנית. על שלושתן שפותים כלים: סיר נפוח מאלומיניום על האבא. תבנית עגולה על האמא. וקלחת מאמייל אדום מתקלף עם ידית על הילדה.
על הריח החמים של התבשילים גובר הסירחון הנעים של להבת הפתיליות.
ריחות חדשים.
קר נורא.
דודה מלכה מגישה מאכלים מוזרים. שום דבר לא כמו אצלנו, אפילו הלחם. ואולי זה טעים?
אני עדיין חולה מההפלגה האיומה. די! רק לישון. אעצום עיניים. סוף-סוף אהיה לבד. לבד בדירה הצפופה הזאת? ואיפה אקרא את הספרים שמצילים אותי מהחיים.
יש לי חום. מזל, הידד, כמה נפלא! אני חולה!
פותחים עבורי את מיטת הפלאים הסמויה מן העין.
לא אצא ממנה ימים רבים.
הגדולים מודאגים. יש מגפה: שיתוק ילדים. זאת לא המחלה שלי. המחלה שלי תחלוף - לא אמות ולא אהיה משותקת כמו שקרה להרבה ילדים אחרים.
ילדים מסכנים.
כמו הילד של גברת סוכולובסקי. קראו לו אביגדור, ובגלל המחלה הארורה הזאת הוא לא היה יכול לעמוד על הרגליים. התקינו לו סדי מתכת ממסילות ואבזמים, ובגבורה כבירה הוא היה לפעמים הולך, ממש הולך בכוחות עצמו, בעזרת קביים. פרט לרגלי הקיסמים הכושלות שלו היה אביגדור מוזר גם בהליכותיו: הוא דיבר בדחיפות רבה, מהר, מהר, מהר, בולע מילים ומשפטים, והיה גאון, ממש מחונן, בשחמט ובחשבון. נכון שהוא לא היה מסוגל לקנות לבנייה במכולת, אבל בשנייה אחת הוא היה מחשב כמה ליטרים של חלב נחוצים לתנובה בכל יום על-מנת לייצר לבנייה לכל אזרחי המדינה.
מגיל צעיר צמחו עליו, על אביגדור, שערות שחורות וסמיכות. וגם זה היה משונה. לימים גברת סוכולובסקי עם בעלה הנידח - משהו מצומק, נגוז, נבלע ברקע, שאינני זוכרת ואינני יודעת מה לומר עליו - ובנה אביגדור המקרטע, השעיר והגאון, היו שכנים שלנו. הם גרו מולנו, בקומת קרקע בהר נפוליאון, ברחוב יואב. אישה רעה ומשוגעת. היא תמיד רבה עם אמא שלי. אמא שלי נהגה לריב עם כל מי שהיה שכן שלה. עם אבא שלי, לעומת זאת, אמא שלי לא רבה אף פעם.

לא - המחלה שלי לא הייתה שיתוק ילדים אלא געגועים ובחילה.
בחילה מהפרידה. מהפרידה מהחברים שלי בבית-הספר, ומכורסת הקריאה המרופדת קטיפה כחולה, ומחלוק הקריאה בצבע ירקרק-סלדין עדין, וממדפי הספרים בספריות, ומהקטלוגים, ומקרקוב היפה, ואפילו מיוּזֶפוֹבָה האומללה, השוערת שלנו בקרקוב, שחיכתה, חיכתה וחיכתה, אך לבסוף נאלצה למכור את הילד שלה המושלם, הבריא, המזהיר. הקומוניזם, כמה משונה, לא הצליח לגאול אותה מחרפת העוני.
והיא גידלה את דוֹרוֹטְקָה, בתה בעלת הראש הענק, המלא במים, שדבוקות לו משני צידיו אוזניים קטנות ורודות ושקופות ושתי צמות לבקניות ודלות מידלדלות מאחוריהן, וגידלה גם את יוּז'יוֹ המסריח, בנה, שהיה לו חיוך אידיוטי, שיניים רקובות ופה שלא חדל להזיל ריר, ודווקא את הילד השלישי, התינוק הבריא והמזהיר, מכרה. כל-כך קשה עבדה תמיד - עבדה, עבדה ועבדה. וכשנסענו, היא נפלה ארצה וחיבקה את הברכיים של אמא שלי, נישקה את כפות הרגליים שבתוך נעליה, בכתה והתחננה:
פּאני גולדמנובה, פאני גולדמנובה, אל תיסעו! את היחידה, פאני גולדמנובה - את והאם הקדושה - שעזרתן לי!
הו צרה גדולה!
אל תיסעו פאני גולדמנובה.
אל תנטשו.
פאני גולדמנובה!
והייתה גם הבחילה מביקור הפרידה בוורשה, הבירה. הביקור במקום שבו היה הגטו של בני-האדם היהודים. הגטו שבו הם התקוממו ומרדו ונהרגו כלוחמים כשבעולם הייתה המלחמה, וכשבאנו לבקר אותו היה אוקיינוס חורבות מאופק עד אופק, ובמרכזו - הפסל השחור הענקי שפיסל נתן רפפורט לזכר המורדים הגיבורים.
בדרכנו לרכבת שהובילה אותנו לאיטליה - לעיר הנמל בּארי, שממנה הפלגנו על סיפון גלילה המגעילה לפלשתינה שהייתה למדינת ישראל - רצה אבא שלי להיפרד מאתר המרד והמוות של אנילביץ והחברים שלו.
למרגלות הפסל ניצב משמר של חיילים, חמושים ברובים מכודנים.
אבא שלי יצא מהמונית, ניגש ושאל אחד מהם על מה הם שומרים, הרי אין כאן נפש חיה.
והחייל אמר שכל לילה הם שומרים כי אנשים לא מפסיקים להשחית את הפסל. מנפצים, שוברים, עוקרים את אותיות הברונזה, מלכלכים וכותבים משפטי שטנה נגד היהודים. והרי כה מעטים נשארו בחיים אחרי שהגרמנים צדו ורצחו מיליונים מהם.
אז הם שומרים עליו, על הפסל.
ואבא שלי בכה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
מנעוריו הוא קיווה, קיווה וקיווה, כל-כך האמין וקיווה, שהרוע ימוגר. הוא האמין שכל בני-האדם יחיו בשיוויון - כל הגזעים, כל העמים. גם היהודים. שכל אחד יקבל את שנחוץ לו, וייתן את אשר ביכולתו לתת.
והכל התמוטט.
אבא שלי, סלומון גולדמן, הקומוניסט הוותיק, המנהל הגדול, התחיל לקבל מכתבי איום אנטישמיים.
אנחנו בסכנה אמיתית ואיומה.
ואנחנו נאלצים להגר.
עכשיו אנחנו בוורשה, בדרך לתחנת הרכבת.
ולאמא שלי עולה החום. לא גבוה מדי, בין שלושים ושבע לשלושים ושמונה מעלות, אולי קצת יותר - החום הנמוך, הקלאסי, המסוכן כל-כך, של השחפנים.
ואני רציתי שכבר נזוז.
היה לילה, ולפתע רוח כבירה קמה, הרימה ופיזרה ענני אבק - אבק של לבֵנים אדומות מרוסקות וגרוסות מעיי החורבות של הגטו המחוסל, הדומם. אבק לבנים בצבע בית-היתומים שלי, בלבוב, שם בכיתי לי. בכיתי, בכיתי ובכיתי.
זה היה כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, ומותר היה לבכות כמה שרוצים, והגרמנים לא ישמעו.
לא היו עוד גרמנים.
אנחנו נפרדים. אני לא מבינה את זה.
ועכשיו אבא שלי לוקח את משפחתו הקטנה, "הגייסות שלי", כך נהג לומר, את אשתו שבקושי הצליחה לסייד את החור בריאה שלה שכמעט ספג אותה למוות, ואת הבת שלו, אותי, השקועה בשפה שלה, בספרים שלה ובציורים שלה - לארץ חדשה. ארץ רחוקה. ארץ זרה.
ארץ שאת המשטר שלה הוא לא אוהב - ארץ קפיטליסטית במסווה של דיקטטורה פסוודו-סוציאליסטית. ארץ השוכנת ביבשת אחרת - באסיה הרחוקה. ארץ עם אקלים קשה. ארץ שמדברים בה שפה אחרת.
האם תהיה שם, בארץ החדשה, פרנסה?
פרנסה לא הייתה, ואז אבא שלי בכה בפעם השנייה.
זה כבר היה ברמת-גן, ליד הר נפוליאון, ברחוב יואב, כשסוף כל סוף הצלחנו לעזוב את הדירה הקטנה בקומה האחרונה ברחוב בן יהודה שטראסֶה בתל-אביב - דירתם של דודה מלכה ודוד יוסף הנדיבים, שקלטו אותנו, קרוביהם היחידים שניצלו, האימיגרנטים המסכנים, העולים החדשים.

יש עולים חדשים ויש ותיקים.
הרבה יותר טוב להיות ותיקים.
דודה מלכה ודוד יוסף הם ותיקים.
וכך גם מניה, נינה, פנינה, שרה, קלרה, זיגה, רַצְקָה, פֶּסְיָה, סוֹניָה, ועוד כמה וכמה בחורות מזדקנות - כולן חברות הילדות של אמא שלי מהשומר הצעיר, מאושוויינצ'ים, וכולן ותיקות.
והבעלים שלהן, גם הם ותיקים.
הורים לדור חדש של יצורים אנושיים המכונים צברים.
הצברים עוקצניים מבחוץ ומתוקים מבפנים.
מאוד עמוק הבפנים שלהם, וקשה עד מאוד לשער אותו.
הם יפים - אפילו המכוערים יפים. והם גיבורים - אפילו הפחדנים גיבורים. והם בלונדינים - אפילו הכהים בלונדינים. ועיניהם כחולות - גם אם הן שחורות. והם גבוהים, חזקים וחרוצים.
יש להם תושייה. והם מתגאים בה, הוותיקים.
שהרי הם ידעו מה לעשות ובזמן הנכון. הם נטשו את הסבתות הסורגות שלהם, את הסבים שלהם והאמהות שלהם והאבות שלהם, שהיו זקנים ולפעמים גם דתיים, עזבו את האחיות הקטנות, את האחים הקטנים, את העיירות הנידחות המשעממות והמשמימות שלהם - ודבקו באידיאלים נשגבים עד מאוד.
באידיאלים של הציונות.
והלכו לעבודה, להגנה, לקיבוץ, להכשרה.
צעירים, בריאים ונלהבים, נסעו להם להגשים.
מעשה צודק וטוב ויפה.
תובעני מאוד, מייגע מאוד, אך לפעמים גם נעים.
ובגולה השפלה נשארו אלה שלא היו להם מספיק אידיאלים.
או שהיו זקנים מדי. ולפעמים דתיים מדי. או עייפים מדי. ואולי העסקים לא איפשרו להם לעזוב. והיו גם כאלה שהיו צעירים מדי. ואולי חולים, או חלשים. ואולי האידיאלים שלהם היו אחרים. למשל אידיאלים קומוניסטיים - כמו של אבא שלי ואמא שלי, שהייתה גם היא קומוניסטית, כמו אבא, אם כי קומוניסטית סלונית.
מיליונים לא עלו ארצה: לא היו חלוצים ולא היו מגשימים. הם נשארו בגולה הבזויה ונרצחו. הם אפילו לא כל-כך התנגדו. הם לא היו גיבורים גדולים.
בטח לא כמו הוותיקים. שלא לדבר על הצברים.
הצברים בטוחים שלהם זה לא היה קורה. הם היו כבר ממציאים משהו: הם היו מתנגדים, והיו נלחמים, והיו משתמשים בתושייה המפורסמת שלהם. הם לא היו הולכים כצאן לטבח. הם לא היו סבונים כמו הסבתות והסבים שלהם, או האמהות והאבות שלהם, או הדודים והדודות שלהם, או האחים והאחיות הקטנים שלהם.
הם לא כמו כל אלה שרצחו הגרמנים.
מאוד לא נעים.
מוטב לא לדבר על זה.
אבל מה לעשות - הנה באו העולים החדשים, האודים המוצלים, הפליטים, היהודים, היהודים האלה. היהודים הגלותיים האלה, שארית הפליטה.
אמא שלי, אבא שלי, אני.
אנחנו.
הו, היכולת הנשגבה לשמוע ולא להקשיב. להביט ולא לראות. אפילו למראית עין הם היו חפים ממבט - הוותיקים, הצברים. לא הייתה לא הבנה ולא חמלה.
והתחיל מסע הייסורים של הסיפורים.

אמא שלי הייתה זאת שסיפרה.
היא סיפרה, סיפרה וסיפרה, ואיש לא רצה לשמוע.
ולכולם היה מאוד לא נעים. כשאנחנו גווענו ברעב - הם אפו עוגות. פְּרוֹספֶּריטי נהיה להם מהמלחמה, אמא שלי אמרה, אמרה ואמרה. לא היה דבר שאמא שלי אמרה רק פעם אחת.
והתחילו הערבים האיומים והנוראים. התחילו להגיע האורחים. הדירה של דודה מלכה ודוד יוסף הייתה קטנה מלהכיל את כל המניות, הרצקות והדורקות וכל הבעלים שלהם.
היו כמה וכמה מחזורים. כולם מסויטים. בדרך-כלל זה היה בערב שבת: כאן, בארץ של בני-האדם היהודים, שבת זה יום ראשון. מלכה ויוסף היו פותחים את הדלת המחברת את שני החדרים, ועורכים ביניהם שולחן ארוך. מפה, תה, עוגה - עוגה עגולה עם חור באמצע, המדיפה ריח נפט קלוש.
והאורחים היו באים. לאבא שלי לוחצים ידיים, עם אמא שלי, החברה מהילדות, מהתנועה, מתחבקים, מפטירים מבט חטוף וחלול לעברי, ומתיישבים סביב השולחן.
הרי לא שמים לב לילדים. לא באמת רואים אותם. ילדים אינם חשובים. וכך מן הצד, רואה ובלתי נראית, יכולתי לקלוט את כל המבטים הספקניים, את כל מחוות קוצר רוח, את כל הלחשושים.
הם סקרו באי-אמון את אמא שלי שמספרת, מספרת ומספרת: מספרת על הגרמנים, המלחמה, ההפצצות, הבריחה, הגטו, הרעב, הכינים, האקציות, הטרנספורטים, החיסולים, הרציחות, ההוצאות להורג, הבונקרים, הניירות המזויפים, הרעב.
החרדה, האימה, הבעתה.
הדאגה, היגון, הצער.
מחנות העבודה, מחנות הריכוז, תאי הגזים.
כבשני הקרמטוריום, הארובות.
מצעדי המוות. רעב ורעב ורעב.
ועל השחרור, הרוסים, בטיושקה סטאלין, הצבא האדום, הקטיושות, השחפת, בית-היתומים, הניצולים הבודדים...
עלינו.
לא נעים.
מאוד לא נעים.
כל האורחים נבוכים.
זה בלתי נסבל.
איך הם לא מרגישים, אמא שלי ואבא שלי, שכל האנשים האלה פשוט לא מתעניינים? שליבם אטום? שזה בכלל לא איכפת להם? שזה לא נוגע להם? הם הרי ותיקים. ואלה בכלל סיפורים עלינו - על היהודים הגלותיים. הם הרי הורים של צברים גיבורים! להם זה לא היה קורה.
אולי גם הם אנטישמים?
ואולי הם כועסים על אמא שלי, שהייתה חברה בשומר הצעיר בדיוק כמותם, ועלתה לארץ-ישראל יחד איתם, והייתה חלוצה, וחלתה ועזבה וחזרה לפולניה, לאושוויינצ'ים?
זה היה עוד לפני שהמלחמה הייתה בעולם.
אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי. אני מתביישת באמא שלי. אני מתביישת בגבורתה שהושפלה.
אוי לאותה כלימה בזויה ועלובה. אני בת כל-כך רעה.

במפגשי האימה - סוניה, ולא אמא שלי, היא המלכה הגדולה.
היו שלושה מפגשים. סוניה הוזמנה לכולם, ותמיד ישבה בראש השולחן.
סוניה הייתה אם שכולה. מאטֶר דוֹלוֹרוֹסָה. כך גם היא נראתה - גדולה. פניה הסימטריות חיוורות ובוהקות, כאילו פוסלו בשעווה. את המרחק הגדול בין עיניה הכהות, כבדות העפעפיים, הדגישה תסרוקתה, הפסוקת באמצע השיער החלק והשחור עד מאוד, האסוף בפקעת כבדה על עורפה.
סוניה הייתה אישה בשחור-לבן. במרכז המחשוף הצנוע של שמלתה השחורה ענדה תמיד סיכה עדינה, עגולה, מעשה שזירה פיליגראני.
אורי, בנה הבכור, נפל.
הוא לא נרצח. לא נתלה. לא הורעל בגז ולא נשרף בקרמטוריום.
נפל.
נפל במלחמה.
נפל במלחמת השחרור.
נפל בקרבות האיומים על העיר העתיקה של ירושלים. באלף תשע מאות ארבעים ושמונה. בקיץ.
הוא היה טוב. הוא היה חכם. הוא היה מוכשר. הוא היה גבוה. הוא היה בלונדיני. היו לו עיניים כחולות. הוא היה מתוק. הוא היה קצין. הוא היה צבר. הוא היה גיבור. הוא היה בן תשע-עשרה.
איך אפשר בכלל להשוות את המוות היפה והגאה שלו לכל עשרות, מאות, אלפי, מיליוני המיתות העלובות, הנחותות והבזויות שעליהן מספרת, מספרת ומספרת אמא שלי?
ממשיכים חילופי המבטים הספקניים, מחוות קוצר הרוח, הלחשושים, והעינים נוטות מאליהם אל פני השעווה הקרושות זמנית של האם השכולה - של סוניה.
סוניה היא האינסטנציה הגבוהה של האבל. של הסבל, של השכול.
הוותיקים מתלוננים: גם לנו לא היה קל. היה אפילו קשה! הפחד, הדאגה, החרדה. בכלל לא היה בטוח שמונטגומרי ינצח את רוֹמֶל באל-עלמיין! והפצצות! הפצצות אמיתיות! לא אחת, לא שתיים - שלוש! כן כן, שלוש הפצצות! ממש כאן, אצלנו, בתל-אביב!
שלוש.
שקי חול מילאנו והערמנו בכניסות לבתים, גם קירות מגן בנינו.
אמא שלי ואבא שלי הנזופים, היהודים, הגלותיים, משפילים את ראשיהם.
אין מה להוסיף.
לימים פני השעווה הקרושות של סוניה התחילו נמוגות. בתה, רוחמה, הייתה סתם נערה חיה רגילה, לא גיבור שנפל, ולכן לא רוחמה - והוזנחה. בֶּרֶק, הבעל של סוניה, ננטש גם הוא ושקע באבלו הפרטי. ואילו סוניה, המלכה הדוויה, הלכה ושמנה, הלכה ותפחה. תחילה חדלה לצאת מהבית. אחר-כך חדלה לצאת מהמיטה. בניגוד לטנטה קָרוֹלָה, שלא הפסיקה לדבר מאז שנצמדה למיטתה, סוניה גם חדלה לדבר. סוניה הייתה לחיה-מתה. כל מיני דברים יפים שהיו לה - מעילים, שאלים, שמלות ותכשיטים - היא חילקה לחברות נעוריה מאושוויינצ'ים, מהשומר הצעיר.
אמא שלי לא קיבלה דבר. דודה מלכה דווקא קיבלה - את הסיכה העגולה, מעשה שזירה פיליגראני מחוטי כסף - מלאכת מחשבת של צורף תימני. הרבה דובר על היהודים התימנים באותו חורף נורא של אלף תשע מאות וחמישים, שהיה קר כל-כך, וירד בו אפילו שלג.

לא רק בחוץ היה קר, גם בבתים היה קר.
אצלנו בפולניה, בקרקוב, אף פעם לא היה קר בתוך הבית. אפילו כשירד שלג והנהר קפא וסבא כפור צייר פרחים וענפים מופלאים על השמשות, היה חם ונעים. התנור בפינה, שהוסק מדי בוקר, הוא שהפיץ את החום הטוב, חום החיים.
התנור היקר.
מבנה מלבני וגבוה, מחופה אריחי חרסינה מקושטים, וצבעם כעין הדבש. כל בוקר ויזְ'גוֹבָה הוציאה את אפר הפחמים שחיממו אותי אתמול, פיטמה את התנור בפחמים חדשים והסיקה אותו.
כמה נפלא היה לחזור הביתה מהכפור! לנער את פתותי השלג שכל אחד מהם יפה בדרכו הפרטית המיוחדת, לחלוץ את מגפי הלֶבֶד, ולהיצמד לתנור היקר!
וכאן, בבית הזה, בעיר הזאת, בארץ הזאת, שורר קור אימים. גם בתוך הבתים.
כאן יש מין תנור עגול ודל, מברזל שחור, דומה קצת לתנור שבו גידלתי ואילפתי את העכברונים היקרים שלי, מיסיה וטיסיה, כשישבתי עם אמא שלי ואבא שלי במחבוא, כשהמלחמה הייתה בעולם וכל הגרמנים של הרייך השלישי רצו לצוד אותי ולהרוג אותי.
העכברים שלי נמלטו לצד הארי מייד כשהתחילו ההפצצות הראשונות של בטיושקה סטאלין והצבא האדום היקר שלו.
התנור השחור הזה, שיש כאן - אי-אפשר להיצמד אליו. הוא לוהט ומשתדל, אך לשווא. מעולם לא היה לי קר כל-כך. והרי סיפרו, סיפרו וסיפרו, שזאת ארץ חמה, אפילו חמה מאוד. שמש, חולות, מדבר. ים אחד מת, ועוד ים קטן, אגם, שעל מימיו טייל יֶזוּס כריסטוּס.
ולפי הסיפורים יש בה גם גמלים, שאפילו הצייר יוֹנָש שטרן לא ידע לצייר אותם, ושקאלים.
ובינתיים דודה מלכה סרגה לי זוג גרביים - גרביים מצמר גס, גרבי שינה. הצמר מגרד נורא.
הסריגה, כך גילינו, היא חוויה מרכזית ומשמעותית עד מאוד בארץ החדשה והמוזרה הזאת.
גם אפיית עוגות עגולות שיש בהן חור באמצע, המדיפות ריח נפט קלוש.
יש סלונים מיוחדים למכירת צמר ולמתן הוראות סריגה. לכל דוגמה, אופנה, קישוט וסגנון סריגה יש הוראות מיוחדות. ההוראות מסובכות כל-כך, שאפשר לבנות בעזרתן גשר - והרי בסך הכל זאת סריגה!
אלה ממש מועדונים, החנויות לממכר הצמר.
מועדון כזה מצוי בקומת הקרקע של הבית של דודה מלכה. חנות הצמר של יֶטי ואֵתֶל שְוֶסְטֶר. שתי אחיות סורגות. כוהנות המסרגות והצמר. הן מלמדות אינספור סגנונות, ולא רק ימין ושמאל, פטנט וצמה. במלאכת הסריגה, זאת יש לדעת, אין צורך לשתף את העיניים. כפות הידיים מרחפות, נעות, מתפתלות. המסרגות מרצדות כאילו יש בהן חיים אוטונומיים, כאילו לא היו מחוברות לאמות, למרפקים, לזרועות, לבתי שחי ולטורסו של הסורגת עצמה. לפעמים משמיעות המסרגות צליל קלוש, חלוש ומעודן.
דודה מלכה סורגת. וכשדודה מלכה הסורגת פוגשת את מניה הסורגת, הן יושבות פנים אל פנים, סורגות ומלהגות, ונוצרת סינכרוניזציה נפלאה בין ריצוד המסרגות ונחשולי המילים הפורצים מפיותיהן.
או-אז צלילן הענוג של המסרגות לא נשמע.
אך נעים להתרפק על התקווה שאי-שם הוא בכל זאת קיים, ואי-פעם בהמשך החיים הוא ישוב ויישמע.
יש כאלה הסורגות במסרגה אחת. אין זו סריגה בחוטי צמר אלא בחוט הקרוי דֶה-אֶם-צֶה. כשנגור בהר נפוליאון, ולא יהיה לנו כסף ולאבא שלי לא תהיה עבודה, בחוטים כאלה בדיוק, חוטי דה-אם-צה, אמא שלי תרקום, תרקום ותרקום, ותוך כדי כך תכלה את עיניה - תרקום מפות ומפיות וצווארונים ומנז'טים, ובגדי תינוקות וסינרים, ואפילו מפות לכיסוי חלות שבת. היא תרקום בהזמנה, לחנויות של בורגנים קפיטליסטים עשירים, חנויות לדברי רקמה יוקרתיים, הממוקמות בנחלת בנימין או באלנבי.
כששאלו אותה ונודע להם שהיא עולה חדשה ולבעלה אין עבודה, וכל מיל, גרוש ולירה חשובים לה מאוד - שכרה ירד מייד. בעלי החנויות היו ותיקים ובעלי תושייה, והם ידעו שאין לה ברירה, והיא חייבת לקבל את העבודה.
חוטי דה-אם-צה היו ידועים בצבעיהם, צבעים שלא יורדים בכביסה לעולמי עולמים, המון צבעים יפהפיים. היו גם חוטי דה-אם-צה חדגוניים יותר, בהירים - צבעם נקרא אוף-וייט או שמנת. סרגו מהם דברים מפלצתיים: מין מפיות מצועצעות, כיסויי כורסאות, לפעמים אפילו וילונות או כיסויי מיטה שלמים - ואפילו כיסויי מיטה כפולה. מופרעות מוחלטת. לא היה אריג שימושי פחות או טיפשי יותר. וכשהתחילו, כמובן רק בבתים של הכי עשירים, להשתמש במקררים חשמליים, נהגו הסורגות לסרוג מין שרוולונים שהולבשו על הידית של המקרר - לבל תתבלה ותתכלה, חס וחלילה.
המקרר, שכונה פריג'ידר, היה מזבח הבית, קודש הקודשים. שנים לאחר מכן התמלא שוק הפשפשים במקררים ישנים, מקולקלים, משומשים ומתקלפים, שידיות הכרום הכסופות שלהם בהקו כאילו יוצרו אתמול.
כאשר גרנו כבר בהר נפוליאון, ובחופש הגדול הייתי הולכת לבריכת גלי-גיל המסריחה מכלור - הולכת דרך שדות הקוצים היבשים המדיפים ניחוח מר-מתוק שהיה לריח המולדת שלי - הולכת דרך שורות של שיחים שבמרכז פרחיהם הלבנים הזדקרה אגודת אבקנים סגולה הדומה לשׂערן של פיות - הייתי רואה לפעמים מין בלונים קטנים מפוצצים בין השיחים, מין שקיות גומי צרות וארוכות, שצורתן ומידתן היו זהות בדיוק לאלה של כיסוי הידיות שהסורגות היו סורגות לבעלי הפריג'ידרים החדשים.
שושי נאור הגי'נג'ית אמרה שאת השקיות האלה, העשויות מגומי דקיק במיוחד, מלבישים על הצינורית הזאת שבולטת לגברים מעל השקית הזאת שמיטלטלת להם בין הרגלים, ודומה קצת לקיבה הפוכה של תרנגולת.
הצינורית הזאת, שבפסלים של האלים החביבים שלי - אפולו, אדוניס או הרמס - היא שבורה או מכוסה בעלה תאנה.
שושי הג'ינג'ית אמרה שלתוך השקית הזאת נאסף כל המיץ שיוצא לגברים מהצינורית. הוא נאסף כדי שלא יתפזר בבטן של הנשים, ויהפוך להרבה מאוד צברים קטנים. שמם של הבלונים, כך אמרה, הוא "קנדונים".
שושי נאור הג'ינג'ית ידעה הרבה מאוד דברים בנושאים האלה, הנושאים הכי מעניינים.
מובן מאליו שכיסויי הידיות למקררים היו שימושיים הרבה פחות, שכן המיץ הזה היה משפריץ ונוזל להם מכל הצדדים.

ועוד אמת גדולה: מה שנסרג יכול גם להיפרם.
סורגים, סורגים וסורגים. פורמים, פורמים ופורמים. פורמים סוודרים דהויים, פורמים אפודות שנעשו צרות כי הילד גדל, פורמים גרבי שינה מצמר מגרד כדי לסרוג מהם צעיף מגרד, בלתי אפשרי.
את החוט הפרום מגלגלים לפקעת עגולה. חגיגה נפלאה למי שיש לו חתולים. הצמר החדש נרכש בחנות של יטי ואתל שווסטר, האחיות הסורגות. קונים אותו בחבילה עטופה בבנדרולה מנייר מבריק, עליו מודפס שם היצרן ולפעמים ציור נחמד. החבילה, שהיא מין סליל, אורכה כשלושים וחמישה סנטימטר, ולצורך הסריגה יש לגלגל אותה - כמו את החוט הפרום - לפקעת, והפרוצדורה דורשת פרטנר.
על הפרטנר להיות סבלני עד אין קץ.
יושבים זה מול זה.
הפרטנר מרים את שתי ידיו ופורש אותן במרחק שלושים וחמישה סנטימטר זו מזו, בדיוק כרוחב אגודת חוטי הצמר.
חבילת הצמר מושחלת על כפות ידיו הזקופות. הבוהן משמשת כמעצור.
ידיו של הפרטנר נתונות איפוא במין אזיקים רכים, צמריים וידידותיים, אך אוי לו אם יזוז או יצמצם את הרווח בין הידיים - או אז הכל ייחרב. על החבילה להיות מתוחה בדיוק במידה הנכונה. לא פחות מדי ולא יותר מדי.
שיתוף הפעולה בין מגלגלי הצמר יוצרת לעתים שפת גוף יחידה במינה, חד-פעמית. הפרטנר קשוב כולו לקצב הליפוף. בין המגלגל למלפף קושר חוט הצמר. לחוט אסוציאציות רבות ומפחידות. שלוש המוֹירות למשל, אלות הגורל: אחת טווה את החוט, שנייה מושכת אותו, והשלישית, הסופנית, אוחזת במספריים וגוזרת - באו החיים לקיצם! תמו!
וממול, בתנועה מקבילה, מתואמת היטב, מושכת מלפפת הפקעת את החוט בעדינות. הפרטנר הוא לפעמים גבר, אך המלפפת היא כמעט תמיד אישה. מחזיק החבילה מכופף בתנועה בלתי מורגשת, מעין מחוות כניעה רבת-חן, אחת מכפות ידיו. החוט שהתארך מגולגל בקצב לא משתנה, בהרמוניה מושלמת. תנועת כף היד מאפשרת לו להשתחרר באלגנטיות, להימשך, להתגלגל על הפקעת שהולכת ותופחת. ייסרג עוד סוודר לתפארת הידיים החרוצות. נעים לדעת שהכבשה שממנה נגזז הצמר ממשיכה להתרוצץ בריאה ושלמה, ואולי היא אפילו מרוצה שניטל ממנה משקלה של הגיזה.
בהמשך החיים ייסרגו פחות ופחות סוודרים. רק לסריגה במסרגה אחת תהיה עדנה. בקצב הולך וגובר תיסרגנה, תיסרגנה ותיסרגנה אינספור כיפות.

ליהודים התימנים, אם זה אפשרי בכלל, עוד יותר קר. הם באמת נורא מסכנים, כך כולם אומרים. להם אין דודות ברחוב בן יהודה שטראסה בתל-אביב. רבים מהם שוכנים במקומות המכונים מעברות - מין מחנות של אוהלים ופחונים. ראיתי תצלומים בעיתונים. גשמי זלעפות, סערות, שלגים. האוהלים - עפים. הפחונים - מתפרקים. מיטות עם יהודים תימנים זקנים וילדים תימנים מתולתלים צפות בשלוליות.
הילדים היהודים התימנים המתולתלים בוכים, בוכים ובוכים, והפאות הארוכות שלהם מפרפרות. כך אפשר לראות בתצלומים בעיתונים. יש לבני-האדם האלה הרבה מאוד ילדים, ולמרות שהם נראים שונים כל-כך - בני-האדם האלה גם הם יהודים.
העור שלהם כהה והשיער שלהם מקורזל. כנראה שהאדם ההוא בקיוסק שעצרנו בו בדרך, זה של הצוף - האדם שדמה לפושקין - היה תימני. הגוף שלהם דק והם קלילים וזריזים. אני לא ראיתי הרבה תימנים, אבל ככה אומרים.
הדיבור המהיר בוקע מעומק הגרון שלהם כאילו תקוע להם משהו והם מכחכחים על-מנת לירוק את המילים. מילים יפות עד מאוד. והם שרים. בין כל הזמרות השרות מהרדיו בעל העין הירוקה - בדיוק כמו הרדיו שבישר לאמא שלי ולאבא שלי על פרוץ המלחמה, בבוכניה, בפולניה, בראשון לספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע, ואני בת שנתיים - אם כי גם אחרי המלחמה, בקרקוב היפה, היה לנו רדיו דומה ששרו ממנו שירים, רובם רוסיים ונוגים, וגם כאן מהרדיו שרים שירים רוסיים נוגים, אבל אי-אפשר להבין את המילים - בין כל הזמרות השרות מהרדיו כאן, בפלשתינה שהפכה למדינת היהודים ולא בבוכניה או בקרקוב שבפולניה, בין כולן יש זמרת אחת, שמה שושנה. היא תימנייה. סיפרו לי את המילים של שיר אחד שבעבע מהגרון שלה: שיר על BABEL-VAD - וזה לא היה שיר על איסאק בּאבֶּל שכתב על בֶּנְיָה קְריק מאודסה, על חיל הפרשים האדומים ועל בּוּדיוֹני. זה שיר על נערים גיבורים שנפלו.
לא נרצחו, לא מתו, לא נהרגו - נפלו.
כמו אורי, הבן של סוניה המלכה, שהולכת ונמוגה באבל שלה.
כל מיני אנשים בעלי נפשות רכות, יפות וטובות, התנדבו לארח בבתים שלהם את הילדים המסכנים של העולים החדשים מהמעברות. זה קצת משפיל לקבל טובות, לזכות בנדבה.
ואולי גם אני ילדה מסכנה? אז מה. הגשם שלי יורד לו מבפנים. אני מתגעגעת ויש לי בחילה. בחילה מכל הסיפורים על העולים החדשים.
למשל - מהסיפורים על העולים החדשים היהודים התימנים.
היהודים התימנים הם דתיים מאוד.
יש להם הרבה ילדים.
הילדים שלהם מצחצחים נעליים.
הילדים שלהם מוכרים ברחובות שרוכים, עיתונים וגפרורים.
הנשים שלהם עוזרות לנקות בבתים.
הן לא משרתות - הן עוזרות.
כאן בארץ הזאת, במדינה היהודית, מדינת ישראל, אין משרתים. כאן כולם חברים. סוציאליסטים.
והיהודים התימנים שקטים. הם מנומסים. הם לובשים בגדים מיוחדים. לגברות, לפעמים, מקועקעים כל מיני סימבולים על העור. לא מספרים כחולים כמו אצלנו, גם לא תמיד על אמת הזרוע השמאלית.
כזה מין סימן היה מקועקע גם על העורף של אורה - אורה התימנייה שהייתה באה לעזור לנקות בבית שלנו כאשר כבר גרנו בהר נפוליאון. היו לה גם כל מיני צלקות וכוויות מטיפולים אצל איזה קוסם של היהודים התימנים.
ויש עוד כל מיני בני-אדם יהודים.
הם הגיעו מארצות שונות, והם נראים שונים מהיהודים שבאו מפולניה, למשל, שרובם נראים בדיוק כמו שיהודים צריכים להיראות. כמו אבא שלי, למשל: עור בהיר, שיער שחור, המצח פולש למפרצים עמוקים, גבות עבות, אף ארוך, אוזניים בולטות, גוף שעיר. והעיניים, הו העיניים. חשובות עד מאוד העיניים. העיניים היהודיות.
גדולות, מופתעות, שחורות ועצובות.
אני דומה לאבא שלי, חוץ מהשערות על הגוף.
זה יהודים. ויש גם יוצאים מהכלל, כאלה שיש להם "מראה טוב", כמו למשל אמא שלי, הבהירה. היא בלונדינית, בלונד פלטינה, והיא מאמינה שהיא דומה למרלֶנה דיטריך. חוץ מהקרסוליים, כמובן.
יהודים מארצות אחרות נראים שונים מהיהודים שנשארו בחיים ובאו מפולניה. יש עדיין יהודים כאלה, מפולניה, אף-על-פי שאת רובם רצחו הגרמנים, אבל יש גם בני-אדם יהודים ממקומות רבים אחרים, וגם הם עולים חדשים, אך הם אינם נראים כמו בני-האדם היהודים מפולניה. בני-האדם היהודים ממרוקו, למשל, אינם נראים כמו בני-האדם היהודים מפולניה. וכך גם בני-האדם היהודים מאלג'יר, ובני-אדם היהודים מטוניס, ובני-אדם היהודים מלוב. אומרים שהם נראים כמו בני-אדם ערבים. ואומרים גם שבני-האדם היהודים ממצרים או מסוריה לא נראים תמיד כמו בני-אדם ערבים. בני-האדם היהודים מפרס, לעומת זאת, דווקא כן נראים כמו בני-אדם פרסים, והמוזיקה של הדיבור שלהם נשמעת פרסית ממש. בני-האדם היהודים מעירק נראים כמו בני-אדם עירקים, והם מצטיינים, כך מספרים, בצלקות על עור הפנים. גם לי יש שתי צלקות עגולות כאלה, אבל לא על הפנים. הצלקות שלי הן על הזרוע השמאלית שלי, חיסון נגד אבעבועות רוח. עשו לי את החיסון הזה עוד לפני שהייתה המלחמה בעולם, ואני הייתי תינוקת קטנה במיטה לבנה בחדר לבן.
לא ראיתי את כולם, ראיתי רק מעטים, אבל שמעתי הרבה פעמים איך מדברים ומספרים עליהם. בפי הוותיקים הם מכונים פרענקים, או שווארצע חייעס. ולפעמים אומרים עליהם גם פרענק פּארעך. נדמה לי - אני לא משוכנעת - שפארעך זה מין פצע יוקד מוגלתי שמסרב להירפא. זה ביידיש, והרי יידיש אני לא מבינה, ואני גם גאה בזה. אי-ידיעה נרכשת. ואף-על-פי-כן מתעוררת בי סלידה עמוקה, בחילה ואפילו רתיעה כאשר אני מגלה שכך מכנים בני-אדם כאן, במדינתם של בני-האדם היהודים, מדינת ישראל.
זה מבחיל, מביש, מבזה.
זה אפילו חולני - כמו המילים הסוטות שבהן מכנים אותי: ילדה עולה חדשה מקרקוב שבפולניה. מילים כמו גלוּתית, פּוֹילישֶה דריפּקֶה, סבונית. וכמו שלא הבנתי יידיש, כך גם כמעט לא הבנתי מילה בעברית, אבל את המילה הזאת הבנתי טוב מאוד. הספיק הטון, הניגון, הנימה. וכשדודה מלכה תירגמה לי, באי-רצון, את המילה "סבונית" לפולנית, לא יכולתי להסכים שההסבר שלה לתרגום נכון - שהכוונה היא למה שעשו הגרמנים ביהודים הרצוחים במחנות הריכוז. ועדין אינני מאמינה.
אני מאמינה שהכוונה הייתה לכך שאלה אנשים רכים ונוחים להתמוסס ברגשנותם היתרה.

כך, "סבונית", מכנה אותי הקוּזין שלי, רני.
רני הוא בן הדוד היחיד שלי עלי אדמות. נילי, אחותו הקטנה והחביבה, לא מכנה אותי כך. אולי הכינוי מהדהד רק במחשבתה?
רני, בן הדוד היחיד שלי, מתעלל בי ולועג לי. הוא לועג לי כי אני לא מבינה את השפה שלו. הוא לועג לי בגלל איך שאני נראית, מסופרת, לבושה, מתנהגת. עד דמעות מצחיקים אותו הבגדים שלי, הגלותיים. הבגדים שתפרה לי התופרת הסלונית פַּאנְנָה זוֹפְיָה דוּדָה על-פי מידה. את הילד של פאננה זופיה דודה, קרוֹל, זה עם העין הלבנה - כמו העין של מוטי, בנה הנודניק של המורה הראשונה שלי לעברית, חוּלדה הטיפשה - דרסה חשמלית אדומה. אחרי שזה קרה, דחפה פאננה זופיה דוּדה את הראש המתולתל המחומצן שלה לתנור הגז, נשמה ונשמה ונשמה עד שחדלה, ומתה.
כל מילה שאני אומרת, כל מילה שאני משמיעה כשאני מדברת עם אמא שלי ועם אבא שלי או עם אמא שלו ואבא שלו, דודה מלכה ודוד יוסף, או עם החברות של אמא שלי ואמא שלו - בפולנית, כמובן - מעבירות את רני על דעתו, חולצות ממנו את השטן.
ואני מדברת כל-כך מעט.
אני עדיין רואה ובלתי נראית, ואני מתקשה להבין על מה כולם מדברים כל הזמן: מדברים, מדברים ומדברים. ואני מתפללת שלאמא שלי לא תהיה איניציאטיבה להצטרף לכל הדיבורים האלה, ולהתחיל עם הסיפורים שאף אחד לא מעוניין לשמוע, שכולם סולדים מלדעת.
במסורת ההתעללויות השפלות שהמציא הקוזין שלי בלט נוהל הנסיעות באוטובוס. רני היה מזמין כמה חברים שלו, וכולנו היינו נוסעים, כביכול, לאיזה חבר שגר "ליד האופרה" באוטובוס מספר ארבע. מי יודע איפה יש כאן אופרה בכלל? מה שקרה נורא הצחיק את כולם. הם ממש התפקעו מצחוק, התגלגלו על רצפת האוטובוס, כי לא הבחנתי שכבר מזמן-מזמן עברנו את התחנה של האופרה, ואנחנו בכלל בתחנה המרכזית!
מה מצחיק בזה ולמי איכפת?
אבל ככה זה היה - נחמד היה לצחוק עלי, כנראה.
רני הוא הצבר האולטימטיבי, ולכן הוא בז לכל דבר גלותי. אני, למשל, גלותית. רני, לעומת זאת, יפה, שזוף ואמיץ. הוא ספורטאי. הוא זריז. הוא חף מכל רגשנות ומכל התעניינות בדברים שבנפש. הוא שובב. הוא יהיר וגס רוח. הוא מזלזל במשמעת, מתחצף לאמא שלו, מתחצף לאבא שלו, מתחצף למורים שלו, ומתנועע במין תזזית שחצנית וקולנית. אוכל כמו בהמה, בפה פתוח. הכל מטפטף לו על הסנטר. את המזלג הוא אוחז ביד ימין. הוא משמיע קולות איומים של גריפה ולעיסה, ולא פעם נפלט לו אף גיהוק קולני. אצלנו בקרקוב, בפולניה, לא ראו התנהגות שכזאת בעין יפה.
כמובן שזה רק כלפי חוץ - שהרי הוא אחד מהצברים. והצברים, כידוע - בפנים, עמוק מאוד בפנים - הם רכים, רגישים ונעימים. ממש אנינים. לימים, אחרי שרני הצבר עזב את ארץ מולדתו, ונוכח לדעת על בשרו ונפשו מה רע ומר גורלם של המהגרים - הוא בא והתנצל בפני. אז אולי זה נכון מה שאומרים על הצברים, שבפנים, עמוק בפנים, הם מתוקים.

הכל משונה עד מאוד. והכי משונה היא השפה שמדברים בה כאן, השפה שבפולנית קוראים לה הֶבְּרָאִית, ובעברית - עברית.
אבא שלי סיפר שזאת שפה עתיקה מאוד, שנכתבו בה הסיפורים שהוא סיפר לי כשישבנו במחבוא שלנו בלבוב. חודשים ארוכים ישבנו שם, מתחבאים מהגרמנים שלא חדלו ממאמציהם לצוד ולרצוח אותנו. אלה הסיפורים שכתובים בספר הגדול השחור ששׂרד איתנו את המלחמה, והוא שלי עכשיו, תמיד ליד המיטה. מסופר בו, למשל, על המן שהיהודים הרעבים אכלו במדבר. היו לו טעמים שונים, אפילו טעם דובדבנים. ומסופר שם על איש אחד, נח, שהחביא בתיבה שלו את כל בעלי-החיים, ודאג שלא יהיו רעבים.
אלה היו סיפורים שמחים ומנחמים, כי גם אנחנו התחבאנו, אבל היינו רעבים, ובמחבוא שלנו, שהיה מוסווה כנגרייה, נדף ריח נסורת, בדיוק כמו בתיבה של נח.
האותיות המרובעות של השפה הזאת לא דומות לאותיות רגילות והן נכתבות הפוך. כותבים אותן הפוך וקוראים אותן הפוך.
סביבן, לצידן, מעליהן ומתחתן, יש כל מיני קווים, נקודות וסימנים מוזרים. אומרים שאף הם חשובים.
אני לא מאמינה שאי-פעם בחיים אבין משהו מהאותיות המרובעות המפחידות האלה ומהסימנים המשונים שמסביבן. מחלחלת בי מחשבה מחרידה - מה יהיה גורלי כשייגמרו לי הספרים בשפה שלי, בפולנית? מה אעשה בחיים שלי בלי ספרים?
הרי את רובם קראתי כבר מאה פעמים!
הגדולים מחליטים שאני צריכה ללמוד את השפה של המדינה הזאת ושולחים אותי לבית-הספר השכונתי. הייתי העולה החדשה היחידה בכל בית-הספר. היה זה בית חינוך בצפון - צפון תל-אביב. בית-ספר יוקרתי, כך אמרו, חשוב וסוציאליסטי. עולים חדשים חוץ ממני לא היו שם, אבל היה מנהל, והיו מורות ומורים, והיו תלמידים, ואיש מהם לא העלה על דעתו שאולי הילדה הזאת, העולה החדשה, זקוקה לעזרה.
אולי אפשר לעזור לה ללמוד את השפה?
אולי יש איזו שיטה, טריק, פטנט, ללמד אותה?
בינתיים, בכפייה שרירותית, מתנשאת וחצופה, החליפו את השם שלי. זה היה ביום חמישי, בהפסקה הגדולה. כדרכי עמדתי בפינה, המומה מההמולה הנוראה שהקימו התלמידים הצברים שמתרוצצים, צווחים וצורחים, מרביצים ומתגרים. כמה מהתלמידות היו יותר עדינות, והן שיחקו קלאס או קפצו בחבל. אף אחד לא התעניין בי. למראה שלי הם כבר לעגו, וגם לבגדים הגלותיים שלי, ואפילו העובדה שאני לא מבינה ולא מדברת עברית הפסיקה לעניין אותם אחרי שצחקו לה כבר מיליון פעמים.
הבנים דוחפים, מתאבקים, מקפיצים מקל במקל ובועטים בכדור סמרטוטים. אחרים מצמידים ראש בישבן ומישהו קופץ עליהם בכל הכוח ובקריאות פראיות מנסה לפרק את השרשרת. שמחה גדולה. כולם נופלים וגועים בצחוקים בהמיים. וליד הברז תמיד צפיפות והמולה. דוחפים, הודפים, משפריצים. עדיף לא להזכיר את השירותים.
ההפסקה הגדולה. בראש מורכן, המומה, אני עומדת בפינה. ואז, ממש מולי, אני מבחינה בזוג רגליים של אדם מבוגר. מבוגרים זה כבר רע. קול מגבוה נשמע:
איך קוראים לך ילדה?
אני לא מבינה.
ניסיון שני:
מה שמך ילדה?
אני עדיין לא מבינה.
מורה אחד, אולי שמו היה נתן, הואיל ברוב טובו להודות שהוא יודע פולנית, ותירגם למעני את השאלה.
אני מרימה את מבטי אל המבוגר שניצב מולי - הוא גבוה, יפה תואר, על ראשו הילת שער לבן כסוף - ואומרת: אילונה.
הוא אומר: אילונה? אצלנו אין שם כזה, אילונה. כאן, אצלנו, בארץ, נקרא לך אילנה. זה שם עברי הולם.
כך אמר בקול ידידותי, עמוק וערב.
היה זה מנהל בית-הספר. שמו היה ירמיהו. הוא לא היה נביא אבל אני הייתי לאילנה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהחליפו את השם שלי. לראשונה קרה הדבר כשהייתי ילדה קטנה. בעולם הייתה המלחמה והגרמנים השתדלו לרצוח את כל היהודים. גם את הילדים הקטנים היהודים. גם אותי. כל היהודים רוכזו בשכונה עלובה שכונתה גטו. משם שילחו אותם למחנות ריכוז, לעבודות פרך, למחנות השמדה. פשטה שמועה שאת הגטו עומדים הגרמנים לחסל כליל. לרצוח את כל היהודים. גם את כל הילדים היהודים הקטנים. כמוני למשל. אמא שלי ואבא שלי הבינו שסופם להישמד וחיפשו מקלט בצד הארי, צד החיים. במקום שהסכימו להחביא אותם התנו תנאי - ללא הילדה. אז הם חיפשו איפה להחביא את הילדה. אני הילדה. הם מצאו אישה, הַנְיָה סֶרֶמֶט שמה, שסחרה בחיי יהודים. הניה סרמט הסכימה להביא אותי לכפר של ההורים שלה, בתנאי שאהיה ילדה נוצרייה. וכך הזמינו בשבילי ניירות מזויפים על שם אירנה סרמט.
לימדו אותי ששמי לא אילונה, אילונקה, אילוסיה, אילקה, אילצ'קה - מעתה אני אירנה. גם תפילות לישו ולמריה לימדו אותי.
אירנה, אירנה, אירנה סרמט.
הניה סרמט הביאה אותי לכפר מרצ'ינקוביצה, לבית של אמא שלה ואבא שלה. ושם הייתי ילדה נוצרייה. אני אירנה רועת אווזים. אירנה רועת הסוס. אירנה מלקטת הגזר, התירס והפרחים. אירנה ידידתם של החזירים החביבים שבדיר שלהם אני אוהבת כל-כך להתכרבל. אירנה שורצת כינים. אירנה הישנה בארון מתים. זה היה זמן יפה ואפילו נעים.
אבל לאמא שלי ולאבא שלי אזל כל הכסף, והם לא יכלו להמשיך לשלם להניה סרמט. אפילו הכתרים מזהב, שאבא שלי עקר מהפה של אמא שלי, נגמרו. הניה, הסוחרת בחיי היהודים, גם בחייהם של ילדים יהודים, החזירה אותי למחבוא שבו הסתתרו אמא שלי ואבא שלי.
ושם חזרתי להיות אילונה, אילוּסיה, אילקה, אילונקה ואילצ'קה.
בתוך המסתור הסתתרתי מהאנשים שהסכימו להחביא את אמא שלי ואבא שלי. אילפתי עכברים, שכחתי לדבר וללכת. רוב הזמן היינו רעבים. אבל נשארנו בחיים. הצבא האדום היקר שיחרר אותנו.
ועכשיו, כאן במדינה של בני-האדם היהודים, כשלא צריך להסתתר משום דבר, שוב שינו את השם שלי - ואני אילנה. זה איום. זה די נורא. הייתי אילנה, אילנה ואילנה, עד שהתגייסתי לצבא - לצבא המגן על המדינה. שם שוב שינו את השם שלי. עשה זאת הרס"ר, חנניה אמזלג, שמעל לשפתו העליונה צמחו בצפיפות מעוררת השתאות הרבה מאוד שערות שחורות, והצטרפו לשפמו המיתולוגי של הרס"ר, שכבר ארב לו הגורל המביש, המר.

בוקר-בוקר אני מגיעה לבית-הספר ועוברת מסדר לעג. את המסדר עורכים התלמידים. הצברים. בני הוותיקים. לפעמים הם מתפארים להיותם דור שלישי, חמישי, שביעי בארץ הזאת. למה זה כל-כך מצחיק אותם שאני לא מבינה ולא מדברת את השפה שלהם? אולי אלה הבגדים שלי, הבגדים הגלותיים שלי, שמצחיקים אותם כל-כך? הבגדים שתפרה לי התופרת הסלונית פַּאנְנָה זוֹפיה דוּדה בקרקוב, בפולניה, זאת שדחפה את הראש שלה לתנור הגז, פתחה את הברזים, נשמה נשמה ונשמה, עד שחדלה ומתה.
אולי התאבדות היא נטייה המיוחדת לתופרות? גם אשתו של שעיה יסקולקה, קולט הקוקטית, הייתה תופרת - היא תפרה בבתים של גברות עשירות בהדר הכרמל - וגם היא התאבדה. למענה עזב שעיה את הקיבוץ.
היא הייתה אישה אסתטית. משאריות של בדים תפרה שק עם שרוך, הלכה לבריכת השחייה, נכנסה לשק, הידקה את השרוך - היה זה חורף, הבריכה הייתה ריקה - וקפצה.
קפצה מהמקפצה הגבוהה.
השק היה תפור מבדים קיציים, שמחים, פרחוניים.
איבריה של קולט הקוקטית לא התפזרו, אלא נשארו בתוך השק. זה היה עצוב נורא.
גם זה היה באותו החורף, אלף תשע מאות וחמישים.
הם גלותיים הבגדים שלי. כאן כולם לבושים באותה אופנה, על-פי כללים נוקשים. אוי למי שיעז ללבוש משהו שונה!
הבנות במכנסיים קצרים עם גומיות. גומיות המכנסיים חזקות והדוקות. אוי ואבוי אם ייראו התחתונים. זה נקרא ש"מצלמים", וזה נורא מאוד!
לפעמים, על המכנסיים, הן לובשות חצאיות עם פַלְדִים או פּליסֶה.
המכנסיים בצבע כחול כהה, לפעמים בצבע חאקי של חיילים. כך גם החצאיות.
החולצות צנועות מאוד - לבנות, כחולות, תכולות.
הבנים במכנסיים שמקפלים, מקפלים ומקפלים עד שמבצבצים הכיסים הבהירים. מכנים את זה שיבֶּר - מין מידה שכזאת, שמודדים בה קוטר של צינורות.
מתחת לחולצות, שהן כחולות או בצבע חאקי אך תמיד בגזרות צבאיות, לובשים גופיות, בדרך-כלל מחוררות.
הנעליים חומות, כבדות וגבוהות. גרבי הצמר מגולגלים על הגפה בגלגול גס, עבה ומסורבל.
לפעמים נועלים סנדלים. קוראים להם סנדלים תנ"כיות.
בסנדלים כאלה בדיוק חצו ההֶבּראים את הים שצבעו היה אדום ואת המדבר, ואכלו מן בטעם דובדבנים.
לבנות גרביים לבנות מתוחות עד מחצית השוק ומוחזקות בגומיות סמויות.
רק גרביים יקרות מאוד נצמדות ללא גומיות.
גרביים של ילדות עולות חדשות שלהורים שלהן אין כסף הן מדובללות, ויש צורך ללפף אותן סביב הגומיות החורצות בבשר סימני תלמים עמוקים, אדומים ומכאיבים.
כך גם הגומיות במכנסיים הקצרים.
בגרביים כמובן נפערים חורים. את החורים מתקנים. זאת אמנות בפני עצמה. יש מין פטרייה מעץ שמשחילים לתוך הגרב, מתחת לחור, ואז אורגים שתי וערב בחוט דומה ככל האפשר לסיב הגרב, וממלאים את החור מלאכת מחשבת.
היו שעשו מלאכה מושלמת. אני מעולם לא הצלחתי לתקן גרב. למען האמת לא ניסיתי. גם לסרוג מעולם לא למדתי.
הבנות וגם הבנים מתגנדרים לפעמים. בשבתות, בחגים. יש בארץ הזאת אינספור חגים שונים ומשונים. הבנות לובשות סרפנים, או חולצות המכונות תימניות עם מעשה רקמה סביב המחשוף, והבנים חולצות שהם חושבים שהן "רוסיות". שיא השיק זה מין מטפחת בדוגמת משבצות, כמו בד פֶּפִּיטָה, בשחור ולבן או אדום ולבן. מטפחות כאלה רואים על ראשיהם של בני-אדם ערבים בתצלומים בשבועונים. כאן האויב הם בני-האדם הערבים, לא בני-האדם הגרמנים.
את המטפחות האלה כורכים הצברים בנונשלנטיות סביב הצוואר, ואז אולי הם מרגישים מנצחים.
כשקר מאוד-מאוד, כמו בחורף האיום הזה של שנת אלף תשע מאות וחמישים, הצברים לובשים סוודרים, סוודרים מיוחדים שסרגו להם האמהות, הדודות והחברות שלהם. סוודרים עם ריצ'רץ' מלפנים. את הריצ'רץ' סוגרים עד הסוף, נוצר מין צווארון גולף כזה שמגלגלים, מגלגלים ומגלגלים, עד שהראש מונח על גלגל הצלה במקום להיות מחובר לצוואר ולכתפיים.
לפעמים לובשים גם בטלדרס, בגד בהשראת המדים של החיילים האנגלים שאותם דווקא לא כל-כך אהבו כאן, במדינת ישראל, כי הם היו השליטים כאשר עוד קראו למקום הזה פלשתינה. היה להם מנדט. איך זה יכול להיות שהוותיקים והצברים אינם אסירי תודה לצ'רצ'יל ולמונטגומרי שהצילו אותם מהגרמנים, עצרו אותם ליד אל-עלמיין, ובארץ כבר היו בני-אדם שחשבו איך כולם יתקבצו בהר הכרמל, וכמו במצדה יגמרו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם?
הם לא אוהבים את האנגלים, אבל את המדים שלהם הם אוהבים מאוד.
את הסוודרים סורגות האמהות, סורגות הדודות, סורגות החברות. אצלנו, בפולניה, הסבתות היו סורגות. סבתות פולניות, כמובן, שהרי את כל הסבתות היהודיות הגרמנים רצחו.
כאן אין סבתות. הסבתות נשארו בפולניה והן כבר לא סורגות. הן לא עושות יותר שום דבר. הן מתות. הגרמנים רצחו אותן.
מלאכת הסריגה היא מחלה, אפילו מגפה, כנראה מדבקת מאוד. כולן סורגות. ולא סתם סורגות, אלא על-פי הוראות. וכשהסורגות מדברות בינן לבין עצמן קשה מאוד להבין אותן. זאת שפת סתרים, כמו בין חברי מסדר הבונים החופשיים, שעליו צחק לא מעט לב טולסטוי. המילה "עיניים", למשל, חוזרת ומופיעה בדבריהן אין ספור פעמים. כל הזמן מעלים אותן ושומטים אותן, ובעיקר סופרים, סופרים וסופרים אותן, וכל דבר שסופרים הוא ממני והלאה.
בכל מקום ובכל זמן כשהנשים יושבות יחד - המסרגות רוטטות. סורגים מסוגי צמר שונים, שכולם נראים לי מגרדים מאוד. לפעמים אף פורמים סוודרים משומשים, מרופטים וממורטטים, ואת החוטים מגלגלים לפקעת. הסוודרים שסורגים מסוודרים שנפרמו הם מקורזלים, ולא נחשבים ליוקרתיים.
הפקעות הן גן עדן לחתולים וחוט הצלה לאריאדנה היפה.
אני לא אריאדנה, ומדינת ישראל אינה לבירינת שאפשר לצאת ממנו. מכאן לא יוצאים. מכאן רק יורדים.

בבית-הספר שאליו שלחו אותי - בית-הספר השכונתי, בית החינוך בצפון - בין הפסקות האימה שבהן ההמולה הגבירה את הבדידות, נערכו לימודים.
וכמו שהמשרתת כוּנתה כאן עוזרת, כך למורים פנו בשמם הפרטי, כאילו הם חברים. איך לילד יכול להיות חבר שהוא בן-אדם מבוגר, ועוד מורה?
כאן, בבית-הספר הזה, יש כל מיני מורים ומורות, וכמו התלמידים, אף הם לבושים על-פי אופנה אחידה, צנועה וחמורה. למורים אין ז'אקטים ואין עניבות. הם עוטים סוודרים או אפודות בצבעים משעממים. צווארון החולצה מופשל, ולפעמים, כמה מביך, ממשולש המחשוף מציצים להם תלתלי שיער פרטיים. אצלנו, בקרקוב, זה לא היה מקובל.
לפעמים יש להם מכנסיים רחבים, עד הברכיים, בצבע חאקי. סגנון המכנסיים הזה מכונה זלמן. הברכיים חשופות, ומתחת להן מכסות גרביים את השוקיים, וצבען גם הוא חאקי.
הנעליים חצאיות, לפעמים מצוחצחות.
אין כאן קתדרה לשולחן המורה, שהרי כולם כאן חברים. השולחן ניצב לו לפני ארבעת הטורים של שולחנות התלמידים. השולחנות השרוטים והכיסאות הלא נוחים הם בדיוק כמו שהיו אצלנו, בבית-הספר בקרקוב - בית-הספר היוקרתי שלמדו בו רק חברי המפלגה הקומוניסטית, ילדים אתיאיסטים.
דת לא לימדו שם. גם כאן לא מלמדים דת, אך יש שפע של חגים - חגים, חגים וחגים.
אף הלוח הענק והשחור, הגרדום שלי, זהה לזה שהיה בפולניה. סדוק, מלוכלך תמיד, ולפעמים כתובים עליו כל מיני מילים באותיות שאני לא יודעת לזהות, בשפה של המקום הזה, ההבראית הזאת, שבעברית נקראת עברית. זה לא מעניין אף אחד שאני לא מבינה מה כתוב שם. לא מעניין את התלמידות והתלמידים, ולמרבה הפלא גם לא את המורות והמורים.
והמנהל? הדמות היקרה והמהוללה. נישא, נערץ, מקודש. ירמיהו, הפדגוג הנשגב. השם הגלותי שלי הפריע לו, אז הוא החליף אותו. העובדה שלא ידעתי עברית, לעומת זאת, לא עניינה אותו כלל. גם לא מצבה או תולדותיה של משפחתי. רק השם העסיק אותו. הוא ידע שאני ילדה גלותית, והשלים עם זה, אבל העובדה ששמי היה גלותי נראתה לו בלתי נסבלת.
באלף תשע מאות וחמישים לבית-הספר החינוך בצפון לא הגיעו גלים-גלים של עולים חדשים. אני הייתי הילדה העולה החדשה, היחידה, בכל בית-הספר. ככה זה היה. הושיבו אותי בספסל האחרון, בטור הרביעי. אני יושבת שם לבדי. אף אחד לא רוצה לשבת לידי. אני לא מציאה גדולה. זה לא כל-כך מעניין לשבת על יד ילדה שלא מבינה ולא מדברת עברית, נראית אחרת ולבושה משונה.
מזל שהטור שלי סמוך לקיר עם החלונות. החלונות גדולים - וזה דווקא טוב מאוד. השמים יפים כל-כך. לפעמים רואים גם ציפורים. העננים, ידידי משכבר הימים, עוד מהכפר, כשהייתי אירנה סרמט, ילדה נוצרייה, בזמן שהמלחמה הייתה בעולם, חולפים לנגד עיני ומשתנים ללא הרף. אני יושבת לי בכיתה. די מרוצה. השעות חולפות. זה מה שהן יודעות לעשות. המורים מדברים. אני לא מבינה מילה. אני לא לומדת דבר, כמובן. אני מציירת במחברות. יש לי עיפרון רגיל, ועוד עיפרון אחד בעל שני צבעים - צד אחד כחול, השני אדום. בעיפרון כזה בדיוק נהג אבא שלי לסמן במפות תלושות מהעיתונים את קו החזית של הצבא שלנו, צבא המצילים שלנו, הצבא האדום, בזמן שישבנו במחבוא והמלחמה הייתה בעולם, ובני-האדם הגרמנים צדו ורצחו את בני-האדם היהודים בנחישות רבה.
האדום קצר יותר. אני אוהבת אדום. המחברות שלי מתמלאות ציורים בשלושה צבעים. פיות, פרפרים, פרחים ומלאכים מכונפים. יש גם הרבה ציורים של גברות מגונדרות, יפהפיות. הן חובשות פיאות נוכריות וכובעים רחבי תיתורה. הקרינולינות הנפוחות שלהן מעוטרות בסרטים, ושובלים ארוכים משתרכים מאחוריהן. בידיהן הן אוחזות ברוב חן מניפות ושמשיות בעלות ידיות ארוכות.
הן מקסימות.
אני גם מציירת גברות בתלבושות מודרניות כמו בז'ורנלים פריזאיים, כמו בניו-לוּק של כריסטיאן דיוֹר.
שמלה אופנתית כזאת בדיוק תפרה לה לחתונתה כלתו הדהויה, האפרפרה, של הדוד החביב שלי איסֶר לאוּפֶר, שמספר כחול היה מוטבע באמת ידו השמאלית. מספר שאי-אפשר למחוק או לרחוץ אותו בשום אופן. מספר אחת ולתמיד.
ראיתי מספרים כאלה על ידיים של אנשים שהיו באים ומבקרים את אמא שלי ואבא שלי בקרקוב, כשהמלחמה כבר לא הייתה בעולם, ואני השתדלתי כל-כך לא לשמוע את הסיפורים שלהם.
דוד איסר לא סיפר סיפורים, אבל לכל מי שהיה מספר מוטבע בעור היה גם סיפור מוטבע בלב.
דוד איסר היה בן-אדם יהודי דתי. היהודי הדתי הראשון שהכרתי בימי חיי. מתחת לכובע הוא חבש קערה הפוכה קטנה מקטיפה. כאן, בארץ, ראיתי עוד בני-אדם שחובשים קערות הפוכות כאלה, המכונות כיפות. גם בני-האדם היהודים התימנים חובשים כיפות. יש להם גם תלתלים ארוכים משני צידי הפנים, ולמבוגרים זקנים דלילים. להם אין מספרים מוטבעים על אמת היד, אבל לפעמים הם מטביעים בעורם כל מיני סימבולים שנחשבים לקישוטים.
גם כאן, בארץ, במדינה של בני-האדם היהודים, ראיתי אנשים עם מספרים על אמת היד. אישה אחת, באוטובוס, הדביקה פלסטר על המספר שלה. כנראה התביישה מאוד במה שעשו לה.
היא הייתה כבר זקנה מאוד. אולי בת ארבעים, אולי אפילו בת חמישים, וברור שהראייה שלה כבר לא הייתה טובה כל-כך, שכן הפלסטר היה מודבק לרוחב והמספר הכחול בצבץ מהצדדים.
וסיפרו על בן-אדם אחד, ווֹיטֶק וְיָאטֶר, שהוריש את המספר שלו לחבר הכי טוב שלו, מארֶק לוֹפְט, שגר איתו בחולון. אלא שמארֶק מת לפניו. אחר-כך גם וויטק מת, מסרטן ריאות, למרות שלא עישן אפילו סיגריה אחת כל ימי חייו. אז אולי זה מהעשן שנשם במקום שבו קיעקעו על אמת ידו את המספר? כך אמרו כולם. אמרו גם שהם היו פֶּדֶרסטים, וויטק ומארק. פעם קראתי באיזה ספר על אנשים כאלה. זה היה ספר על החיים של אוסקר ויילד - הסופר שכתב על הנסיך המאושר והענק הבודד, ונהג לענוד פרח ציפורן בדש המקטורן האלגנטי שלו, שהרי היה דֶנדי. הפרח היה ירקרק, בצבע סֶלֶדין, צבע שאני מאוד לא אוהבת, אף-על-פי שהוא מלווה את חיי.
סלדין היה צבעו של חלוק הקריאה שלי - חלוק מקטיפה ירקרקה. זה גם היה צבעו של האוטו של אבא שלי, הסקודה, כשהיה מנהל חשוב בקרקוב, כשבעולם כבר לא הייתה המלחמה. זה היה צבעו של הפורניר בפנים הרהיטים המפוארים שהתקין לנו הנגר האמן פאן ולדיסלב סטוֹלארצ'יק.
ולימים נודע לי שהיה זה צבע הגרגרים של ציקלון-בי.
וויטק ומארק - הם אהבו זה את זה. וויטק ויאטר אהב את מארק לופט, ומארק לופט אהב את וויטק ויאטר. הם היו בני-אדם רוחניים. הגרמנים יכלו לרצוח אותם פעמיים, משני טעמים, גם משום שהיו בני-אדם יהודים וגם משום שהיו בני-אדם הומוסקסואלים. למעשה משלושה טעמים, שהרי גם הם, כמו הורי, היו קומוניסטים.
וויטק ויאטר נקבר עם המספר. אחד האנשים המעטים שהיו בלוויה שלו סיפר לאמא שלי ולאבא שלי שזאת לא הייתה לוויה עצובה: לא הייתה לו משפחה, וידידו האהוב גם כבר לא היה שם כדי לבַכּוֹת אותו. נחסך ממנו האבל הזה.
ואמרו שיש בני-אדם עם מספרים שהולכים לרופאים ועושים ניתוח. חותכים להם את המלבן של העור עם המספר, ובמקומו משתילים פיסת עור חלקה שלוקחים מהירך. מין טלאי כזה. טלאי מייד מזכיר צבע מסוים - את הצבע הצהוב, למשל. אבל זה היה טלאי שונה לגמרי. זה היה טלאי בצבע עור.
כמובן שאי-אפשר לנתח, לחתוך ולהעלים זיכרונות שקועקעו בתוך הלב והנשמה.

בבית-הספר כאן יש הרבה דברים דומים לאלה שהיו בבית-הספר בקרקוב. מפות העולם, למשל - היבשות, האוקיינוסים, המדינות. בדיוק כמו בקרקוב הן מודבקות על שעווניות סדוקות ומתפוררות ומגולגלות על מקלות מטאטא. בשיעורי גיאוגרפיה מביאים אותן מחדר המנהל או המזכירה, ותולים על הוו שמעל הלוח השחור הסדוק. המפות תמיד נתלות עקום.
ויש גם כל מיני סרגלים ומחוגות ומשולשים ומדי-זווית מעץ שמימדיהם מפלצתיים ומשתמשים בהם בשיעורים שבהם אני אוטמת אוטומטית את כל חושי, בדיוק כמו בבית-הספר הקומוניסטי המתקדם בקרקוב, בפולניה.
שם, בשיעורים, יכולתי לפחות להבין כל מילה - דיברו שם בשפת האם שלי, פולנית.
כאן אני לא מבינה אף מילה. לא את המילים ולא את הסימנים המתמטיים. אולי חבל: יש אומרים שמתמטיקה היא האמנות הנשגבה והצרופה מכולן. ואני אפילו את לוח הכפל איני מצליחה לזכור.
אחת ההפסקות היא ההפסקה שגם אוכלים בה.
כך היה גם בקרקוב, בפולניה.
שם הייתה לי שקית מבד בצבע כחול ועליה אמא שלי רקמה ILONA, וסביב השם שלושה פרחים חינניים: אחד אדום, שני ורוד, השלישי לבן. בכל יום ראשון אמא שלי הייתה מכבסת את השקית הזאת, מעמלנת ומגהצת. הארוחה שבשקית הייתה כריך מלחמנייה המכונה קייזֶר, כמו הקיסר פראנץ-יוזף ירום הודו שהיה טוב לבני-אדם יהודים והם אהבו אותו.
זאת לחמנייה עגולה שבכיפתה, עוד לפני שהיא נכנסת לתנור, חורצים צלב. כשלחמנייה כזאת נאפית כהלכה שסע הצלב נבקע, ואין כטעמה בעודה טרייה, במיוחד כשהיא מרוחה בחמאה זהובה ניחוחית שמביאה לנו פּאני ויז'גוֹבה, המשרתת שמסיקה בוקר-בוקר את התנור. היא עוזרת לאמא שלי, ומדי פעם נוסעת לבקר את המשפחה שלה בכפר נידח. היא נוסעת ברכבת ואחר-כך מפליגה בספינה על נהר הוויסלה. בקיץ, כשחם מאוד, היא קושרת בחבל את סיר החרס שהחמאה דחוסה בתוכו, וגוררת את הסיר אחריה במי הוויסלה האפורים והצוננים. ויש לומר שהלחמנייה הקיסרית, המרוחה בחמאה הניחוחית של פאני ויז'גובה, מפוטמת גם בכמה פלחי שינקֶן ורודים ועטופה בנייר פרגמנט. בן זוגה בשקית הבד הוא תפוח. לא אגס. האגס נוטף צוף יתר על המידה.
זאת הלחמנייה המפוארת שמדי יום הייתי מחליפה בשתי פרוסות לחם עבות שחורות ולחות שעליהן נבזקו בנדיבות גרגרי סוכר חום. את הכריכים הגסים, השחורים, הלחים והמסוכרים הביאה יוֹלַנְדָה, שלמדה איתי באתה כיתה והייתה המבוגרת מכל הילדים - ריבה מגושמת, המדיפה ריח מביך. משפחתה הועברה מהכפר ושוכנה בארמון של איזה אציל, אולי אפילו הגראף פּוֹטוֹצקי, בכיכר הרינֶק בקרקוב. הדבר נעשה בשם הסדר החדש, המשטר החדש - הקומוניזם: יש להעדיף ולקדם פועלים ואיכרים, ולתת הזדמנות לאנשים שהושפלו ודוכאו במשך דורות רבים, ואז הכל יהיה הרבה יותר אמיתי, צודק ויפה. ככה האמין אבא שלי.
גם אני האמנתי.
וגם כאן, בארץ החדשה הזאת, בהפסקת האוכל הגדולה, אוכלים הילדים את מה שהכינו להם האמהות הטובות והחרוצות שלהם. הם מכינות לילדיהם כריך - שתי פרוסות לחם מרוחות במרגרינה.
מרגרינה זה משהו לבן שנמרח כמו חמאה אבל אין לו ריח ואין לו טעם. לא היה דבר כזה אצלנו בקרקוב. ולפעמים, בין פרוסה לפרוסה, מרוחה גם ריבה - אדומה או צהובה. הצהובה טעימה. זאת ריבה מתפוזים ויש בה אפילו חתיכות של קליפות שקופות-זהובות, יפהפיות, כמו שברי זכוכית זעירים צבעוניים, כמו ויטראז'ים בכנסייה.
אין שום טעם באדומה. היא סתם מתוקה.
הכריכים עטופים בנייר דמוי פרגמנט, הנייר שבו ארוזה הגבינה הלבנה שקונים במכולת של פּוֹסְמֶנְטִיר, המניאק הסוטה. אחרי שגומרים לאכול את הגבינה, שוטפים יפה-יפה את נייר האריזה, מיישרים אותו ומצמידים לאריחי החרסינה מעל הכיור. כשהנייר מתייבש הוא נושר, ואין כמוהו מושלם לשימוש חוזר.
כך חוסכים. בני-האדם כאן חסכניים מאוד, למרות שמעולם לא ידעו מצוקה אמיתית. אפילו כשהייתה המלחמה של כאן - מלחמת השחרור הקשה והאיומה - לא חסרו דברים נחוצים לחיים, כמו לחם, למשל. יותר מששת אלפים נערים טובים, יפים, מוכשרים ואהובים, נפלו באותה המלחמה, וביניהם אורי, בנה של סוניה הנמוגה.
ששת אלפים. שוב המספר הזה, שש. אני מעדיפה שבע.
האמהות הטובות והחרוצות מניחות בשקיות האוכל גם מפיות ומגבות זעירות, כמו לגמדים. אפילו הבנים, הצברים הפרועים והקשוחים ביותר, משתמשים באביזרים הגמדיים האלה.
וכמובן - תפוזים. התפוח של כאן הוא התפוז. הילדים הצברים מזלזלים בו, בשמש הקטנה המופלאה הזאת. את הקליפות הם משליכים. והרי אפשר לגרד ולאכול את הציפה הלבנה, להריח אותה, לייבש ולשמור בארון, שם תמשיך להפיץ את ניחוחה הנהדר הגובר אפילו על צחנת עור החזיר שממנו עשויה המזוודה החדשה.
כבר ראיתי, בדרך מחיפה לתל-אביב, איך הפרי המוזהב זוהר על העצים, בפרדסים. אבל גם בבית-הספר הוא מושל, באמצעות הריח. ניחוח קליפות התפוזים הוא הארומה של בית-הספר, והוא מהול בצחנת נעלי ההתעמלות והזיעה של נחמה, המורה לתזונה, שכן בבית-הספר יש אף מסעדה, ובנוסף לניחוח התפוזים, לצחנת נעלי ההתעמלות ולזיעתה של המורה נחמה - עומד בו ריח האוכל של המסעדה ההיא, שבישלו בה ואכלו בה.
ריח המסעדה היה דוחה למדי. לדעתי אוכל שיש לו ריח דוחה כל-כך יכול להיות טעים רק לילדים תתרנים או רעבים, וכאלה לא היו כמעט בבית החינוך שבצפון. ואף-על-פי-כן רוב הילדים אהבו את האוכל הזה, אפילו אהבו מאוד, ובמיוחד אהבו את הפודינג המפרפר בשני צבעים.
היו שיעורי בישול ותורנויות הדחת כלים. זה לא היה נעים. החרידו אותי מאוד כמויות האוכל הגדולות שנזרקו כל יום לזבל. מתברר שאני ילדה רעה, איומה. מה אני רוצה? על כל דבר יש לי מחשבה של ביקורת. כמעט שום דבר לא מוצא חן בעיני. אני עומדת לי מהצד, משקיפה בתמיהה וברתיעה.
אני עד התביעה.
אולי זה הגעגוע לקרקוב?
ואולי אני ביקורתית כל-כך משום שאני סובלת עדיין מבחילה - בחילת הפרידה מקרקוב, והבחילה מההפלגה בגלילה המגעילה?
מה אני נטפלת? הרי כל הילדים האלה, הצברים, נראים כל-כך מאושרים, שמחים, עליזים. הם אוכלים את האוכל שבישלו בהדרכת המורה נחמה המזיעה והם שבעים. הם צוחקים, ומדלגים, משחקים ומתגודדים, ולכולם, חוץ ממני, יש המון חברים. הם הולכים לטיולים. הם שוחים בים. הם משחקים מטקות. הם שרים. הם רוקדים. והם מדברים מדברים ומדברים. כל הזמן, בקול רם. מה יש להם לדבר כל-כך הרבה? אני לא מרגישה צורך להגיד שום דבר. לא רק מפני שאני לא מכירה את השפה שלהם. פשוט אין לי מה להגיד. אולי בכל זאת אני רואה ובלתי נראית? הצרה היא שאני הולכת ונראית יותר ויותר.
אני מתעבה.
אחרי הדם שיצא ממני ביום האחרון של ההפלגה בגלילה, וחזר והופיע מדי חודש בחודשו כמו תזכורת לא ברור לְמה, התחילו להתהוות עוד כל מיני דברים בלתי משוערים ובלתי צפויים, וביניהם שינויי צורה בגוף שלי.
האם יהיה לזה סוף? האם כך אלך ואמשיך להשמין מלפנים. אשמין, אשמין ואשמין? מה קורה פה? אני עוברת מטאמורפוזה? האם קורה לי מה שקרה לנרקיס שבהערצתו את עצמו הפך למלך הביצה? או מה שקרה לדפנה שבמנוסתה מאפולו הפכה לשיח? או מה שקרה לבחור אחד, גרגור סמסא, שהפך למקק, כלומר לג'וק, כמו הג'וקים שנמלטו באימה אל מאחורי המקרר של המורה הראשונה שלי לעברית, חוּלדה?
זה איום ונורא.
פעם, כשרציתי לבדוק אם הכל בסדר - הגרביים מתוחים כמו שצריך, הנעליים מצוחצחות כהלכה, השרוכים קשורים יפה - די היה שאשפיל לרגע את מבטי, והכל היה מתברר. ועכשיו - אוי ואבוי! אני זקוקה לפריסקופ.
יש ילדות שכבר לובשות חזיות. זה מעורר עניין רב אצל הבנים, אפילו אצל הצברים הקשוחים. הם טופחים להן על הגב כדי לבדוק אם יש שם כפתורים. אנחנו עולים חדשים, ולאמא שלי אין כסף לקחת אותי לסלון החזיות המפורסם של האחיות פֶּסְיָה שניצב מול הסמטה עם הפסל של האריה, והילדים, שאינם מכירים פסלים יפים באמת כמו אלה שהכרתי בכיכרותיה ובכנסיותיה של העיר היפה קרקוב, אוהבים לפחד ממנו.
הסמטה עם האריה סמוכה לגן שקוראים לו גן מאיר, כמו שמו של העמית לעבודה של אבא שלי בקרקוב, מאיר מָחוֹבֶר, שרימה ומעל בכספים, וישב בבית-הסוהר שנים רבות.
בגן הזה קרה דבר נורא. רצחו בחורה, ועשו לה משהו עוד יותר גרוע. ולנו פשוט לא היה כסף, זה הכל. כל מה שלבשתי - שהרי לבגדים הגלותיים שלי לעגו וצחקו - קיבלתי במתנה, אפילו את החזייה הראשונה.
היו אלה בגדים ישנים של החברות של אמא שלי ושל דודה מלכה, של הבנות שלהן, של הדודות והדודניות והאחייניות שלהן, של החברות של הדודות והדודניות והאחייניות שלהן, ועוד כל מיני מקורות כאלה. כולם אנשים טובים. אנשים שנידבו את בגדיהם הישנים. דברים שלא נזקקו להם יותר. גם את החזייה הראשונה שלי קיבלתי כנדבה.
החזייה הייתה קונסטרוקציה מדהימה - תפורה מבד סאטן ורוד עז, דרמטי ומאיים. היא לפתה את הגוף בדומה לחגורה ההיא שרשם לי הרופא האורטופד הסאדיסט בקרקוב - החגורה שכמעט תלשה לי את הזרועות וחרטה בבשרי תלמים עמוקים, אדומים וכואבים.
הייתה זאת חזייה ארוכה. היא הגיעה עד מחצית הגוף ונשרכה מאחור בשרוך ורוד, ארוך מאוד, המושחל באלף לולאות. הכתפיות היו מרופדות במין פרווה מלאכותית ורודה ושעירה. אימה צרופה. היה עלי ללבוש את הדבר הזה, למשוך בשרוכים, ללפף אותם סביב הטליה פעמים רבות מאוד, ואז לקשור מלפנים. ככל יכולתי הידקתי, הידקתי והידקתי את השרוכים, באמביציה נואשת שנידונה לכישלון להשטיח את מה שאבדה לי עליו השליטה.
זה היה מין קוֹרסֶט שכזה - מחוך. קצת דומה למה שראיתי פעם על אמה של צלינקה, פאני הלנה פינקלשטיין, שאמרו עליה שהיא יפה. היא לבשה את זה בבּוּדוּאר שלה, וסקרה בעיון את גיזרתה הדומה לשעון חול שניבטה מהמראה האובלית הענקית. כשאגדל ואתגייס לצבא השומר על המדינה שוב תהיה בחיי חזייה ורודה. אקבל אותה מהצבא, תפורה מבד מפרשים בצבע ורוד מזעזע, קשה כמו יציקה.
בינתיים אני לא מביטה בראי. לא מטריד אותי מה אני לובשת. והחזייה - היא מתחת לבגדים, לא רואים אותה. הדבר החשוב היחיד הוא שהבגדים לא יהיו גלותיים, ולא יעוררו התקפי עקיצות מעליבות מהילדים.
למרבה הצער הבגדים המנודבים הם מעטים. אמא שלי קיצרה והצרה אותם, וערב-ערב אני מייבשת אותם במגהץ, שהרי בחורף הם לא מספיקים להתייבש מהגשם של אתמול, ואז מה אלבש בבוקר?
לא קינאתי בבגדים של ילדים אחרים. מעולם לא העליתי על דעתי לבקש שיקנו לי משהו חדש - משהו מיוחד בשבילי. משהו שיש לילדים אחרים. היינו עולים חדשים, ולא היה כסף ולא פרנסה. את זה קל מאוד להבין ולא מבקשים. פעם - זה כבר היה כשגרנו בהר נפוליאון ברמת-גן - אמא שלי נתנה לי מטבע לקנות ארטיק. זאת הייתה מין המצאה חדשה ונפלאה: גוש מלבני קפוא עשוי מין קרם בטעם שוקולד. היה גם ארטיק לבן, בטעם וניל, אבל אני העדפתי תמיד את השוקולד, ועוד יותר את השוקולד-שוקולד, שהיה מצופה בשכבת שוקולד דקה ופריכה וארוז בנייר מיוחד שצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי שלא רואים מה הוא מחזיק. אולי פינגווין? זאת הייתה אגדה. אגדה אכילה.
רגע לפני הקנייה, מול הקיוסק, המטבע שלי נפל. נפל לחול, ושקע. זה היה ליד קולנוע רמה. חפרתי וחפרתי וחפרתי. כמעט מצאתי נפט, אך את המטבע לא מצאתי. והמטבע הההוא מתגלגל לי בזיכרון כבר שנים. והרי זה היה רק מטבע קטן, ומה שלא נקנה ולא נטעם ולא נאכל היה רק ארטיק. כנראה שאין דבר כזה, רק ארטיק. ארטיק היה אז המצאה חדשה, המצאה מופלאה, שנלוותה לה אמנות חדשה, אמנות אכילת הארטיק: הזהירות המופלגת הנחוצה על-מנת שציפוי השוקולד המתפורר לא ייפול חלילה, והליקוק המתוחכם, הגאוני, שמטרתו למנוע מהמלבן המתוק להתמוסס ולטפטף וללכלך ולהיעלם קודם זמנו. ואני מהרגע הראשון הייתי אמנית גדולה באכילת ארטיקים. גאון באכילת ארטיקים. אז למה לעזאזל אני זוכרת את המטבע האבוד ההוא כבר עשרות שנים?

כל-כך קשה לאבא שלי. הוא מודאג, מוטרד, עצוב. מה יהיה? אבא שלי חרד. האם המטען ששלחנו מקרקוב יגיע? ואולי הרוחות הרעות טורפות ממש כעת את אוניית המשא? כסף הרי אין לנו. וגם שפה. כל-כך קשה להיות לנטל על משפחתם הנדיבה של דוד יוסף ודודה מלכה!
הדירה צפופה. הם ארבעה ואנחנו שלושה. אם אוניית המשא תטבע, והליפטים שלנו לא יגיעו, אנחנו אבודים.
אין לנו פרוטה. בליפטים האלה כל רכושנו על האדמה.
רק אם נצליח למכור, או "לממש" כמו שאבא שלי נהג לומר, את מה שרכשנו לפני הנסיעה - כסף שהשלטונות בפולניה לא התירו להוציא - יהיה לנו משהו להתחלה. אולי דמי קדימה לדירונת קטנטנה.
בינתיים הכל קשה. וקשות מכל אי-הוודאות והציפייה. ואין שפה. באין שפה המצוקה גדולה.
לא מטעמים ציוניים החליטו אמא שלי ואבא שלי לעזוב את פולניה, ארץ מולדתם, ולבוא לפלשתינה, שכבר הייתה למדינתם של בני-האדם היהודים, אפילו של בני-אדם יהודים קומוניסטים כמו אמא שלי ואבא שלי. היה זה בגלל האיומים האנטישמיים שהופנו כנגד אבא שלי. הוא היה קומוניסט, אידיאליסט ותיק, עוד מלפני המלחמה, ששימש בתפקיד בכיר מאוד אחרי המלחמה, ולא החליף את שמו היהודי, סלומון גולדמן, והיה בלתי משוחד.
אבא שלי היה אדם ישר.
"הוא היה אדם ישר".
אף ממסד לא היה מעורב בהוצאות הנסיעה שלנו למדינת ישראל. זאת הייתה עלייה אינדיבידואלית. כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה. אמא שלי ואבא שלי קנו כרטיסים לרכבת שהביאה אותנו מוורשה הבירה לבּארי, עיר הנמל בדרום המגף האיטלקי. הם אף שילמו עבור ההפלגה האיומה באוניית הבלהות גלילה המגעילה. גם בארץ, כשהגענו, לא ציפינו לישועה מאיש. אמא שלי ואבא שלי לא חשבו שמישהו חייב להם משהו. לא הסוכנות היהודית, לא הממשלה של בן-גוריון, גם לא הג'וינט וכל מיני נדבנים אמריקאים שמצפונם אולי ייסר אותם. יש להודות שלממשלתה של ארצם החדשה, כך אבא שלי אמר, לא היה דחוף במיוחד לנסות לעצור את רצח היהודים, להפציץ אולי איזו מסילת רכבת שהם בוודאי ראו בתצלומי אוויר ושעליה הובלו יום אחר יום אחר יום מאות, אלפים, רבבות, מאות אלפים של בני-אדם יהודים למחנות. שם הרעילו אותם בגז מיוחד ויעיל ואחר-כך שרפו את הגוף שלהם בקרמטוריום.
וזאת לא הייתה שיטת הרצח היחידה.
הגרמנים עם מוכשר, יעיל וחרוץ עד מאוד.
רק דודה מלכה ודוד יוסף עזרו לנו, זמנית. והיה קשה, קשה עד מאוד. אדם עני, אדם בלי עבודה, חשוב כמת, ככה אמר אבא שלי והתרוצץ, התרוצץ והתרוצץ לחפש עבודה.
הוא לא היה חבר במפלגה שעשויה הייתה לעזור בסידור עבודה. הוא נרשם למפלגה הקומוניסטית. אבא שלי עדיין האמין שבקומוניזם טמונה הגאולה - גם כאן, במדינתם של בני-האדם היהודים. לא היו יתרונות פרקטיים בחברות במפלגה כזאת, ולכן הוא המשיך לחזר על הפתחים. פה ניסה, שם ניסה. שום עיסוק לא תאם את גילו, השכלתו או מעמדו, ואף-על-פי-כן הוא עבד בכל מה שהזדמן לו, גם בעבודות משפילות.
לבסוף הוא בכה. זה כבר היה ברמת-גן, בדירה הפצפונת ליד הר נפוליאון. אבא שלי חזר הביתה ואני ראיתי אותו מתמוטט על הספה. הוא כבש את פניו בכפות ידיו והתייפח. כתפיו רעדו ויצאו ממנו קולות יבבה.
זה היה נורא.
אני מאמינה שאותו בכי ואותה יבבה הם שהחלישו משהו בלב של אבא שלי. משהו שם מעולם לא נרפא. אולי זאת הסיבה שמת בגיל חמישים ושמונה.
כשנרגע מהבכי ההוא, החליט אבא שלי לעשות מעשה. הוא שלף את אחד הרצפטים הפטנטיים שהמציא הדוד דב, בעלה של דודה מינקה הגיבנת היפהפייה, אחותה של אמא שלי, והחליט ליישם אותו.
את הדודה מינקה והדוד דב, ואת רחל ופנינה בנותיהם הקטנות והמזהירות רצחו הגרמנים כשהמלחמה הייתה בעולם.
דוד דב היה דוקטור לכימיה. הוא היה גאון. אנשים שהכירו אותו אמרו שלבטח היה מקבל פרס נובל. אבל הוא לא קיבל. לא הספיק. רצחו אותו. הגרמנים עשו זאת. עוד לפני המלחמה, בזמנו הפנוי, לשם שעשוע, היה הדוד דב ממציא כל מיני פטנטים. למשל - הוא המציא מין צבע, בעצם משחה לניקוי נעלי בד קיציות ולבנות, שאמא שלי ואבא שלי היו מייצרים במחבוא בזמן שהמלחמה הייתה בעולם, ויוזקובה, אשתו של יוזף יוזק הנגר האלכוהוליסט שהסכים להחביא את אמא שלי ואבא שלי לפני החיסול הסופי של הגטו - בלי הילדה, כמובן - הייתה מוכרת בשוק. והיה גם רצפט פטנטי לכריות לחותמות. כריות שאינן מתייבשות לעולם, ולא צריך לנשוף עליהן הבל פה לח וחמים של פקידים, כמו הפקידים במשרדי הנמל בחיפה, כמו הפקיד המסודר ישעיהו יסקולקה.
את הפטנט הזה החליט אבא שלי ליישם. וכך עשה. זאת הייתה הצלחה כבירה. זה הציל אותנו ממצוקה גדולה.
זה כבר היה ברמת-גן, בדירת החדר הפצפונת שנרכשה אחרי שמומשו החפצים שסוף-סוף הגיעו בליפט באוניית המשא שלמזלנו לא נטרפה בים.