שלום עכשיו

. מכתב הקצינים

לכבוד
ראש הממשלה מנחם בגין

א.נ.

מכתב זה נשלח אליך על ידי אזרחים המשרתים גם כחיילים ומפקדים בשירות מילואים. לא בלב קל אנו כותבים אליך את המילים הבאות. אולם, בימים אלו, כשלראשונה נפתחים בפני מדינת ישראל אופקים חדשים של חיי שלום ושיתוף פעולה באזור, אנו רואים לעצמנו חובה לקרוא לך להימנע מלעשות צעדים שעלולים להיות בכייה לדורות לעמנו ולמדינתנו.
אנו כותבים לך תוך חרדה עמוקה. ממשלה שתעדיף קיום מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל השלמה על קיומה בשלום תוך יחסי שכנות טובים, תעורר בנו הרהורים קשים. ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו. מדיניות ממשלה שתגרום להמשך השליטה על מיליון ערבים, עלולה לפגוע באופייה היהודי-דמוקרטי של המדינה ותקשה עלינו את ההזדהות עם דרכה של מדינת ישראל.
אנו מודעים לצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל ולקשיים העומדים בדרך לשלום. אולם יודעים אנו כי ביטחון אמת יושג רק עם בוא השלום. כוחו של צה״ל הוא בהזדהות חייליו עם דרכה של מדינת ישראל.
אנו קוראים לך לבחור בדרך השלום ולחזק בכך את אמונתנו בצדקת דרכנו.

348 חתימות

מארס, 1978

בשבעה במארס 1978 נמסר לשומר השער במשרד ראש הממשלה בירושלים מכתב חתום בידי שלוש מאות ארבעים ושמונה איש, חיילים וקצינים ביחידות קרביות. את המכתב, שמהר מאוד דבק בו הכינוי מכתב הקצינים, ניסחה קבוצת סטודנטים בשנות העשרים לחייהם, שגם בהפלגות הדמיון הפרועות ביותר לא שיערו איזו תהודה יעורר. כשהתפרסם נוסח המכתב בעיתונים הופיעו לצדו שלושה מספרי טלפון בדירות פרטיות. עלה בדעתנו שאולי יימצאו בין הקוראים כאלה שירצו להזדהות. לא שיערנו כי שלושת האנשים שהתנדבו למסור את מספריהם יאבדו למשך שבועות את פרטיות ביתם. כל היום, וגם בשעות משונות של הלילה, לא הפסיקו הטלפונים לצלצל, כאילו נפרץ איזה סכר ושיטפון גועש פרץ. מבוגרים, בני נוער, חיילים בשירות מילואים - כולם ביקשו להצטרף, להתנדב, לעשות.
מבחינתנו, קבוצה קטנה של צעירים מעוטי ניסיון בפוליטיקה, היו התגובות הללו מדהימות, שלא לומר מבהילות. במקרה הטוב קיווינו שהמכתב יזכה בכמה שורות בעיתון, והנה, בלא שום הכנה, מצאנו את עצמנו כתובת לרחשי לב עמוקים של ציבור גדול. היו בו אנשים שחיפשו אפיק הזדהות ופעולה מאז המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון בבחירות של שנת 1977, והיו אחרים, שחרדתם התעוררה נוכח האפשרות שהסיכוי הפתאומי לשלום, שנפתח לפני ישראל עם הגיעו של סאדאת לארץ, יוחמץ בשל מדיניות נוקשה של הממשלה.
כיום, במבט לאחור, ברור לי כי מבחינה סוציולוגית, האנשים שעמדו במרכז היוזמה לא היו קבוצה מקרית. באותם ימים הייתי מודע בעיקר לשיתוף הפוליטי המוצהר: ידעתי שמדובר בקבוצה של אנשים בעלי מודעות פוליטית עמוקה ואמונה מוצקה הן באידיאולוגיה הן באפשרות של דו-קיום בין ישראל לשכנותיה. ברקע, כאירוע מכונן תודעה, היתה מלחמת יום הכיפורים. נוסף על קו בר-לב קרסו ב-6 באוקטובר 1973 גם כמה הנחות יסוד, בהן ההנחה בדבר היותה של מלחמה מתמדת בין ישראל לשכנותיה בלתי נמנעת. השאלה אם לא ניתן היה למנוע את המלחמה ניקרה בלב רבים: האם למשל לא יכלה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, להגיב אחרת על גישושיו של נשיא מצרים, סאדאת, בתחילת שנות השבעים? האם נכונות להחזרת שטחים תמורת שלום לא היתה יכולה לחסוך מאיתנו את מחיר הדם והאש של אותה מלחמה? תשובות מוחלטות לא היו לנו, ודאי לא תשובות אחידות, אך הספק הכאיב, ואנו היינו מאוחדים בדעתנו כי החברה בישראל, בצאתה למלחמה, צריכה לדעת שאין לפניה שום אופציה אחרת, וכי לא הוחמצה שום אפשרות למשא ומתן לפשרה.
על חלק מאיתנו עברה המלחמה בצורתה הנוראה ביותר, וההחלטה הנחושה לעשות הכול כדי שלא נחזור על ההתנסות הזו אלא בלית ברירה, היא שהביאה אותם לידי פעולה. אחרים הגיעו לאותה מסקנה בלא להתנסות בקרבות. היינו שותפים לאותה תחושת שייכות עמוקה ואהבה לארץ, שנתלוותה להן חרדה קשה לעתידה.
לחלק מחברי הקבוצה לא היתה ההתארגנות לשליחת המכתב בגדר פעולה פוליטית ראשונה. כבר בשנת 1977, בעקבות המהפך, הוקמה באוניברסיטה העברית התנועה ל״ציונות אחרת״. ראשיה היו עמוס אריאלי, אריאל רובינשטיין וימי (יחיעם) וייץ, שלושתם סטודנטים ירושלמים, ילידי הארץ, אשר ניסו להציג אלטרנטיבה לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתחזקה עם עליית הליכוד לשלטון. לפעילות הצטרפו גם מוטי פרי, טייס משוחרר מקיבוץ יד מרדכי שזו היתה שנתו הראשונה באוניברסיטה, יובל נריה, סטודנט לפסיכולוגיה בעל עיטור גבורה ממלחמת יום הכיפורים, ויולי תמיר, סטודנטית לביולוגיה, תל אביבית במקורה, ששירתה כקצינה בסיני בימי המלחמה. יובל סיפר לימים שהגיע לתנועה בעקבות מודעות שנתלו באוניברסיטה: אולי, אמר, חש צורך לשחזר את המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שממנה נעדר משום ששהה עדיין בבית החולים בעקבות פציעתו הקשה במלחמה. המניע המרכזי של אריאל, כפי שהסביר שנים אחר כך, היה הרצון להקים גוף נגדי ל״גוש אמונים". ״כשהליכוד זכה בבחירות, היתה לנו תחושה שבעצם ׳הגוש' ניצח. החלום שלנו היה", אמר, ״להקים גוף שיעשה לממשלת בגין מה ׳שגוש אמונים' עשה לרבין."
אריאל הוא שהזמין אותי להצטרף ל״ציונות אחרת". זו היתה תנועה אופוזיציונית, גוף שחסרונו בלט מאוד נוכח השיתוק שאחז במפלגת העבודה לאחר התבוסה הצורבת בבחירות. היא ארגנה כמה הפגנות, בין השאר בהתנחלות בגבעון שקמה באותה תקופה וב״יער השלום" על יד ארמון הנציב. התייצבתי להפגנה בגבעון, השתתפתי בכמה מפגישות הקבוצה, אך לא נסחפתי לפעילות של ממש: התרשמתי שהתנועה מקדישה זמן רב מדי לדיונים מעגליים בנוסח תנועת נוער, והערכתי ש״ציונות אחרת" תתקשה להפוך לגורם משמעותי בוויכוח הפוליטי המרכזי. אותם ימים סיימתי את לימודי בכלכלה ובמשפטים, והתחלתי את התמחותי בבית המשפט העליון, אצל השופטת מרים בן פורת. העבודה עם השופטת היתה תובענית מאוד, ואני מיתנתי את מידת מעורבותי בתנועה. רק מדי פעם, בשל הקשר האישי שהיה לי עם חלק מן האנשים שהמשיכו לפעול, הצטרפתי לכמה מן הפעולות.
תנועות מחאה נבנות בחלקן על מעין שרשרת מולקולרית של קשרי חברות. זה היה נכון ב״ציונות אחרת", ולימים, במידת מה, גם ב"שלום עכשיו". הצורך שהיה לי ולאחרים בפעולה שתפרוץ מעבר לחוג החברתי המוכר לא נעלם, אלא הלך והתעצם, מצפה לאפשרות מימוש, לא משתכח בתוך עיסוקי הלימוד והמקצוע, לא מוצא את פתרונו בשיחות קפיטריה. ואז בא 19 בנובמבר 1977, ודומה היה כי החוויה שעברה על ישראל בעת ביקורו של סאדאת בירושלים טורפת את כל המערכות.
סאדאת הביא איתו, זו הפעם הראשונה, סיכוי מוחשי לשלום בין ישראל לבין אחת משכנותיה. רגע ירידתו מן המטוס, שחזיתי בו בטלוויזיה, זכור לי כאחד הרגעים המרגשים בחיי, משהו שנראה כאילו הוא לקוח מעולם המדע הבדיוני. כל כך בדיוני, עד כי רגע לפני פתיחת דלת המטוס חשו אנשים שאין לדעת מה יצא מגוף הפלדה שעל המסלול: קבוצת לוחמים חמושה, חייזר או נשיא מצרים.
כאדם פוליטי הבנתי כי הצעד שעשה נשיא מצרים פתח עידן חדש לחלוטין בארץ ובמזרח התיכון. נחיתתו בארץ דווקא לאחר המהפך היתה מפתיעה מאוד, וזמן מה קיוויתי שגם ראש ממשלה מטעם הליכוד יהיה מסוגל לנצל את הסיכוי ההיסטורי. ״אולי דווקא בגין הוא שיביא את השלום, אולי דווקא הוא מסוגל להתעלות,״ שיננו אנשים זה לזה, מנסים לעודד, אולי להתעודד. זאת היתה התקווה, אך היא דעכה במהירות: בוועידת איסמאעליה בדצמבר 1977 הגיעו בגין וסאדאת לאי הבנה מוחלטת באשר לצורת יישום הזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים באוטונומיה. בינואר 1978 התפוצצו דיוניה של הוועדה המדינית המשותפת לשתי המדינות שהתכנסה בירושלים, המשלחת המצרית נקראה לחזור לקהיר כעבור יום, והמשא ומתן נכנס לתקופה של משברים ומתיחות.
תחושות המצוקה שעוררו המשברים ההם היו קשות. אם ירידתו של הנשיא סאדאת מכבש המטוס אפשרה לנו מעין הצצה למחוזות העתידנות, הרי הרטוריקה השמרנית של בגין כבלה אותנו אל העבר, או ליתר דיוק, אל סיפור היסטורי מוגבל ומגביל.
חיבורים אקדמיים סיכמו לימים כי בכך התקיימו כל התנאים הנחוצים לצמיחתה של תנועת מחאה: רקע היסטורי של משבר אמון בממסד (מלחמת יום הכיפורים), חוסר אמון בממשלה בקרב קבוצות רחבות ומרכזיות בציבור בנושא הנתפס כחיוני למדינה, ושיתוקה של האופוזיציה הפרלמנטרית, שהיתה אמורה לבטא את קול הביקורת. זו היתה הקרקע שעליה צמח מכתב הקצינים.
כמו באירועים היסטוריים רבים אחרים, גם במקרה זה יש כמה טוענים לבעלות על הרעיון. אפשר, כמו שקורה לפעמים במדע, שהקרקע היתה בשלה וכמה אנשים הגיעו במקביל לאותה ״המצאה". או אולי כך נראים הדברים מפני שלהצלחה אבות רבים.
עם אלו הטוענים שהיו הראשונים שדנו ברעיון נמנים הפרופסורים אבישי מרגלית ומנחם יערי; לדבריהם הוא עלה בסמינר על צדק כלכלי שלימדו באותה שנה. אחרים זוכרים שהעניין נדון בישיבה בתל אביב בין נציגים מתנועת ״ציונות אחרת" לבין חברי קבוצה תל אביבית שדגלה ברעיונות דומים, ועליה עוד ידובר בהמשך. הגרסה המקובלת, והנכונה למיטב ידיעתי, היא שהרעיון עלה בשיחת טלפון בין מוטי פרי, מפעילי ״ציונות אחרת", לבין אחיו התאום מאיר ביד מרדכי. מוטי פרי, אריאל רובינשטיין ויובל נריה זוכרים פגישה משותפת של שלושתם על הדשא מול בניין קפלן, שבה החליטו שכל אחד ינסה משהו ואז יחזרו לדון בעניין.
הרעיון הבסיסי, המשותף לכל היוזמות הללו, היה שליחת מכתב של קצינים וחיילי מילואים קרביים לראש הממשלה, שבו יביעו החותמים את חששם מהחמצה אפשרית של השלום. היותם של החותמים קצינים, חשבו אז מוטי, יובל ואריאל, תמנע את דחיקתם לפינה בטענה שמדובר ב״שמאלנים-תבוסתנים״, כפי שקרה שנים מספר קודם לכן לכותבי ״מכתב השמיניות״. ב-1970 פנו תלמידי תיכון ירושלמים ערב גיוסם לראש הממשלה גולדה מאיר, בבקשה כי תעשה כל שביכולתה למנוע את המלחמה הבאה. הממסד ראה בכותבי המכתב ״תבוסתנים״ ו״בוגדים״, והמסר שביקשו למסור התמוסס בפרץ ההאשמות שהוטחו כנגדם. על רקע הזיכרון הזה, שעלה במקביל אצל כולנו, הבנו שאין ברירה אלא להדגיש את העבר הצבאי של כותבי המכתב ואת מסירותם למדינה, ועל ידי כך לזכות לפחות בדיון ענייני.
על הרעיון שמעתי ממוטי פרי, שהיה ידידי הקרוב בתקופת ״ציונות אחרת". מוטי, אני זוכר, דיבר מתוך ייאוש וכאב. ״זה הולך להתנפץ,״ אמר בשיחה ההיא, ״בגין מתעקש על ארץ ישראל השלמה. הסיכוי לשלום הולך להתפספס ואני לא יכול לשבת ולא לעשות כלום כשזה קורה." ועוד אמר: ״הרי אנחנו נשאנו בעול המלחמה הקודמת, ואנחנו נהיה בין אלה שייקראו שוב אם הלילה תפרוץ עוד מלחמה.״ השימוש בדרגות הצבאיות לביטוי העמדות הפוליטיות שלנו נראה לו האמצעי האחרון של מי שקולו לא נשמע ולא נותרה לו ברירה. ״ניסינו הכול," אמר. "'ציונות אחרת', הפגנות. אבל כל מה שעשינו כאילו לא מותיר רושם. אנחנו חייבים להוכיח שאנחנו המרכז, ואם זה דורש שימוש בדרגות הצבאיות, אז לעזאזל, שזה יהיה המחיר. הציבור איתנו, וחייבים להגיד זאת."
באחד ממאמריו מעלה הפסיכולוג ד. ו. וויניקוט את הרעיון כי ״חרדה היא מפני הדבר שכבר קרה", כלומר תגובה לאירוע טראומטי מהעבר, אימה מפני חזרתה של התנסות מוכרת. את מלחמת יום הכיפורים מתבקש לראות כטראומה משותפת של בני הדור שלי. למרות שחוויית המלחמה איננה אחידה, כולנו התנסינו באובדנים גדולים, ועוצמת החרדה מפני אובדן נוסף היתה בהתאם. חרדה יכולה להיתרגם לאמירות פוליטיות מנוגדות - בכך אפשר להיווכח גם כיום, בעקבות כל פיגוע - אך משותפת לכולנו היתה ההיכרות הקרובה עם המלחמה, שעליה לא יכולנו להשקיף בשאננות כאילו היתה רק ״המשכה של המדיניות באמצעים אחרים״.
במלחמת יום הכיפורים, ובחודשים שקדמו לה, שירתי שירות סדיר בחיל המודיעין. על המידע שהיה בידינו הגיבה מערכת קבלת ההחלטות באטימות ובגבהות לב. אטימות וגבהות לב הן שמנעו הידברות עם הצד השני, עיוורו אותנו בפני ההתראות ונסכו הרגשה מזויפת של ביטחון לעולמי עולמים. הפחד שמא ממשלת הליכוד מחזירה אותנו לאותן טעויות ממש, בדרך אל אותה הטראומה, היה קשה ביותר. מכיוון שכך, נראה היה לי שזכותם של הלוחמים לבטא את חרדתם מפני המלחמה הבאה מוצקה ומבוססת יותר מהחששות מפני עירוב צבא ופוליטיקה. חשבתי שאף כי דעותיהם של בעלי רקע צבאי מזהיר משקלן אינו עולה על משקל דעותיו של כל אזרח אחר, בכל זאת חשוב שיביעו לפני הציבור את תחושותיהם. טוב לו לציבור בישראל לשמוע, ומכל מקום אי אפשר לגזור אלם על אנשים. בהתחשב במה שההכרה תובעת מהלוחמים המשרתים אותה, התביעה לאלם אכזרית ובלתי סבירה בעליל.
לראשונה מאז החלה הפעילות ב״ציונות אחרת" חשתי שעומדת על הפרק הצעה שעשויה להיות לה השפעה פוליטית אמיתית.
כאשר נרתמתי לפעילות בעניין המכתב, היו יוזמי הרעיון, מוטי, יובל ואריאל, במבוי סתום. כפי שסיכמו בפגישה ההיא על הדשא, ניסח כל אחד מהם מכתב לראש הממשלה, וכאשר פגשתי אותם, התבצר כל אחד מאחורי הנוסח שלו. אריאל, למשל, ישב לילה שלם וניסח פנייה רגשנית מאוד, שבה תיאר את קשייהם האפשריים של אנשי המילואים אם תבוא חלילה המלחמה הבאה לאחר שיוחמץ הסיכוי לשלום. מוטי, מצדו, הסתייג מן הנימה הרגשנית במכתב, וליובל היה נוסח משלו. נדמה היה כי הרעיון עלול לגווע בהעדר נוסחה שתתקבל על הכול. הם שיתפו אותי בהתלבטויותיהם, ואיכשהו, אולי משום שלא הייתי מעורב בכל ניסיונות הניסוח הקודמים, הצעתי נוסח חדש, קצר ותמציתי יותר. הנוסח זכה בתמיכת הכול, ואף אושר במוסדות ״ציונות אחרת״. הוא הודפס ושוכפל, ואנו פתחנו במבצע ההחתמה. הנושא הפך להיות שיחת היום בקרב קבוצות הסטודנטים שסביבנו.
בשיחות ההן, כצפוי, עלו לא מעט התלבטויות. עירוב הצבא בהבעת עמדה פוליטית היה צעד חסר תקדים, ולא מעט מן הסטודנטים שפנינו אליהם חששו שהחתימה על המכתב תפגע בהם בדרך כלשהי, או תסכן את מעמדם בצבא. אפילו יובל לא היה משוחרר מחששות כאלה. ״מה נעשה אם יזרקו אותנו מהיחידות שלנו בצבא? אם יגידו שאנחנו תבוסתנים ובוגדים?״ שאל. יותר משחשש מפני ה״ממסד״, דאג שמא ידחו אותו דווקא הקרובים לו, אנשים שלצדם לחם. המעשה כולו נתפס בעיניו כביטוי של ייאוש מוחלט, כמעט מעשה התאבדות, ולכן היה לו חשוב להבטיח שהחותמים האחרים יהיו גם הם ״גיבורים״, פטריוטים עם תעודות.
״אם כל מי שיהיה חתום יהיה קרבי לפחות כמונו זה יהיה בסדר, הרי לא יכניסו את כולנו - טייסים, לוחמים וקצינים - לכלא. אם נעשה את זה ביחד תהיה לזה עוצמה אחרת.״ ״תראה, הם לא יוכלו לעשות לנו כלום,״ הצליח מוטי להרגיע אותו לזמן מה.
יובל חתם וכמוהו עשו גם אחרים: עמרי פדן, לוחם בסיירת מטכ״ל, דוד מרקוס, טייס, יפתח יעקב, בעל עיטור העוז. רק שנים לאחר מכן נודע לי כי היו שנפגעו מהדגשת הרקע הקרבי של החותמים ומהצגתם בחזית הציבורית של המאבק. יולי תמיר, למשל, אז אשתו של יובל נריה, סיפרה כי נעלבה מן העובדה שלמרות מעורבותה בניסוח המכתב, לא אפשרנו לה לחתום. ״הייתי קצינה, הייתי כל המלחמה בסיני, אבל להם זה היה מובן מאליו שאני כאישה לא אחתום. זה היה שוביניזם טבעי כזה." באותם ימים שלפני עליית המודעות הפמיניסטית, בלהט ההתארגנות החדשה, לא היתה אפשרות שמישהו יחשוב על כך, ולמעשה לא היתה ליולי אפשרות אמיתית למחות. באותו שלב היתה חשיבות עליונה להצגת לוחמים בקו המחאה הראשון, וכל שיקול אחר נדחה הצידה. בתוך הקבוצה, ביחסים שבינינו, לא חשתי שהקרביות ממלאת תפקיד. מידת הקרביות לא קבעה היררכיה ולא הכתיבה התייחסויות; בינינו לבין עצמנו אפילו נטינו להתייחס בשמץ ציניות לאלמנט התעמולתי הזה. מכל מקום, מצב הדברים שהקשה על יולי, וכפי שהתברר בדיעבד גם על אחרים, השתנה באופן טבעי כבר בשבועות שלאחר פרסום המכתב. אנשים פוליטיים כמו יולי תמיר עברו למרכז הפעילות, ואילו חלק מהלוחמים שהופיעו כמי ש"כפו עליהם את דין התנועה", צמצמו את מידת מגויסותם. אם בימים הראשונים נטינו לראות ביולי מין ״נספחת יפה לגיבור ישראל", מהר מאוד התבררה לנו טעותנו.
כדי שהמכתב יהפוך למחאה אפקטיבית, נחוץ היה להביא את הדבר לידיעת התקשורת. ידענו שעלינו לעשות זאת, אך עדיין לא ידענו איך. בעת לימודי באוניברסיטה שימשתי תקופה מסוימת כתב לענייני כלכלה בגלי צה"ל. בתוך הקבוצה הפך אותי הניסיון התקשורתי הדל הזה ל״מומחה״, וכך מוניתי בשלב ההחתמה לדובר. כבר אז ידעתי להעריך שהמכתב אכן יזכה לתהודה ניכרת, וההערכה הלכה והתחזקה בשיחות שקיימנו עם אנשים ערב פרסום המכתב. אחת השיחות החשובות היתה עם נחום ברנע, אז כתב ״דבר". הפגישה איתו נערכה כמה ימים לפני התאריך המיועד למסירת המכתב לראש הממשלה. נחום יעץ לנו למסור את המידע לכל כלי התקשורת בו בזמן, כדי שלא ליצור תחושת קיפוח אצל מישהו מהם. כובד הראש המקצועי שבו התייחס לעניין עורר תחושת הקלה, אבל ההכרה המתגבשת בעוצמתו התקשורתית של המהלך הצפוי הדירה שינה מעינינו.
והיו עוד מקורות לדאגה: ימים אחדים לפני משלוח המכתב הגיעו אלינו פניות נרגשות מאנשים שכיבדנו והערכנו, לעצור את המהלך. בין הפונים היה גם פרופסור יהושע אריאלי, אביו של עמוס אריאלי, ממקימי ״ציונות אחרת״ וממנהיגיה. פרופסור אריאלי תמך עד אז בהתלהבות בפעולות של ״ציונות אחרת״. הפעם הוא היה נחרץ ביותר. ״אתם עושים שגיאה היסטורית,״ אמר, ״עירוב הצבא בפוליטיקה פוגע באושיות הדמוקרטיה, ובסופו של דבר רק תזיקו לעצמכם ולעניין שאתם מאמינים בו.״ הוא הפציר בנו בכל לשון של בקשה שלא לשלוח את המכתב. עמוס אריאלי היה שותף לעמדת אביו, והסתמך על חוות דעתו של עורך הדין הוותיק עוזי עצמון, שהעניק לנו ייעוץ משפטי עוד בשלבים קודמים של פעילות המחאה. ״הוא אומר שמה שאנחנו עומדים לעשות זו עבירה פלילית שדינה מאסר.״ נוכח ההערכות הללו, היו שהתחילו לפסוח על שתי הסעיפים, אך הרוב הגדול היה נחוש בדעתו להמשיך.
מכל מקום, האזהרות הגבירו את המתח, והמתח פעל כגורם מגבש. לפרק זמן מסוים כמעט נהיינו תלותיים ביחסנו לקבוצה. חיזקנו איש את ידי רעהו שוב ושוב בשיחות טלפון, נדדנו יחד - לצורך ושלא לצורך - בין דירותינו, נערכים כמו על פי תור להפיג זה את חששותיו של זה.
יום לפני שיגור המכתב התקשרנו לעיתונאים והעברנו להם את נוסח המכתב, וכן את התאריך שבו יהיו רשאים לפרסם את הידיעה אודותיו. המועד שנקבע היה מהדורת ״מבט לחדשות״ של יום שלישי, 7 במארס 1978, אך העניין שגילו העיתונאים בסיפור גרם למערכת לחצים אדירה להקדמת הפרסום. מי שהפעיל את הלחץ הכבד ביותר היה אבנר תבורי, אז כתב ״ידיעות אחרונות״. ברגע של חולשה הסכמנו לאפשר לו לפרסם את הידיעה בעיתון של אותו היום. זה קרה קרוב לחצות הלילה של יום שני, 6 במארס 1978, וכשמסרנו על החלטתנו זו לנחום ברנע ולעיתונאים אחרים בעיתונים היומיים, יצא העניין משליטתנו. חוסר ניסיוננו הביא לידי כך שהידיעה הפכה לנחלת הכול לא בעיתוי שבחרנו. כך הספיקו ״הארץ״ ו״דבר״ לפרסם את הסיפור כ״ידיעה של הרגע האחרון״ בעמודיהם הראשונים, ב״ידיעות אחרונות״ תפסה הידיעה שליש מן העמוד הראשון, ובטלוויזיה היתה חלק מרכזי במהדורת ״מבט לחדשות״.
כיום, כשאני קורא את נוסח מכתב הקצינים, ברור לי שהוא שייך לעידן שונה לגמרי בוויכוחים הציבוריים. במה איימנו שם, ככלות הכול? באפשרות שיהיו לנו ״סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו״? בתקופה שבה חיילים סדירים מאיימים בסרבנות המונית, לא היה זוכה ניסוח זהיר שכזה אפילו בכמה שורות בעיתון. אבל למשפטים האלה, שהבנליות שלהם מעלה כיום חיוך על השפתיים, היה אז כוח, וטקסט שנראה היום פושר, נקרא אז כאילו היה טעון חומר נפץ. ״סימני שאלה,״ כתבנו. איך אפשר שללוחמים יהיו סימני שאלה?
בשעות הקטנות של הלילה בין 6 ל-7 במארס 1978, הלילה שבו - גם אם לא ידענו זאת אז - נולדה ״שלום עכשיו״, עזבנו את דירת הסטודנטים של מוטי והלכנו לחטוף כמה שעות שינה, שמהן התעוררנו אל תוך הלם הדיון הציבורי.