*הספר מסופר בגוף ראשון למעט מספר פרקים בודדים בגוף שלישי (רק הקטעים באולפן המערכת)
פרק 1
בחדר ישיבות התסריט במשרדי 'טרו בלו אנטרטיינמנט'
"בסדר, למי יש רעיון? ולא רעיון מחורבן, אני רוצה לשמוע רק רעיונות טובים," מבקשת רייצ'ל ומוחאת כף.
"ברור," אומר פול ומושך בקוקו של לוסי.
היא מסתובבת וחובטת בו. "תיזהר," היא מסננת. היא מזדקפת שוב ומקדישה לרייצ'ל את מלוא תשומת ליבה.
השמש הזוהרת של לוס אנג'לס חודרת מבעד לחלונות הגדולים והופכת את הצבעים המאופקים בחדר הישיבות הסטנדרטי למשמימים פחות.
"תגידו, האם אתם אי פעם מודאגים מכך שאולי נעשו כבר כל סוגי תוכניות הריאליטי שאפשר לעשות?" שואל פיליפ שאלה פילוסופית בעודו מתרווח בכיסאו. "מחשבות קודרות כאלה מדירות שינה מעיניי, אנשים." הוא מניח את המשקפיים על קודקודו ומסיט את תלתליו הארוכים ממצחו. בחולצת הטריקו של עולם חדש ואמיץ[1] ובג'ינס שהוא לובש הוא נראה כמו מורה לספרות לשעבר שנהיה תסריטאי בטלוויזיה, וזה בדיוק מי שהוא.
"תמיד יש רעיונות חדשים," אומרת לוסי שלמרבה האירוניה לא העלתה רעיון טוב כבר שנתיים. היא הצליחה להישאר בעבודה בזכות יכולתה לעבוד היטב בצוות ולהיטותה לעזור בכל פרויקט, גם כשהוא לא כרוך בכתיבה.
"נוכל לערבב רעיונות," מציע פיליפ. "אולי נעשה תוכנית על אנשים שמנים שאוספים דברים או אנשים שבלילות מנהלים חיים סודיים ברשת ובימים קונים בקופונים."
"אפשר לשאול למה בחדרי ישיבות אחרים באולפן הנחשב הזה יש קפה וחטיפים ובשלנו אין אף פעם?" פול מצביע לעבר בר הכיבוד המובנה בחדר בעל משטח הפורמייקה, במקום בר הגרניט שהיה לו במקום עבודתו הקודם. הוא מביט בספות ובכיסאות שבאזור הישיבה.
כל הרהיטים מתיימרים להיות רהיטי יוקרה, אבל בפועל אינם כאלה, וזו כמעט הקבלה למיקום של 'טרו בלו' בהיררכיה של תוכניות הריאליטי. ועדיין, מדובר בעבודה לא רעה והיתרון הגדול שלה הוא בכך שהיא ממוקמת קרוב לבית שלו במערב הוליווד.
"מצטער לבשר לך את זה, פול, אבל 'טרו בלו' לא באמת נחשבת חברה יוקרתית." רייצ'ל מרימה את המשקה שקנתה ב'קופי בין' בדרך לעבודה כי היא לא שותה את הגועל נפש שמגישים בקפיטריה.
"את צודקת. זו חברה בינונית, במקרה הטוב," אומר פול בין שיעולים, "אבל זו עבודה."
פיליפ מתעלם מהסטייה מהנושא וממשיך. "מה אם נביא כמה כוכבי ילדים לשעבר בעלי כל מיני פֶטישים ונשים אותם בבית אחד? אני בטוח שלכל הילדים הדפוקים בראש האלה יש פֶטישים."
פיליפ ידוע ברעיונות המוזרים שהוא מעלה. חלקם הפכו לסדרות מצליחות.
"אני יודעת! מה לגבי אנשים שזכו בלוטו ועכשיו הם מכורים לפורנו?" שואלת לוסי בהתלהבות.
"תירגעו, חברים, תירגעו," מזהירה רייצ'ל.
"מה לגבי קיצוניים שמרואיינים על ידי אנשים שמתעבים את סוג הקיצוניות המסוים שלהם, אלא שהם לא יודעים את זה?" שואל פול.
רייצ'ל מרימה גבות כאילו שווה לשקול את הרעיון הזה. "אתה מתכוון למישהי כמו כריסטיאן אמנפור[2] מראיינת את האני בו־בו[3]?"
פול מהנהן בהתלהבות. "נכון, לא שאי פעם נשיג את כריסטיאן אמנפור, אבל זה הרעיון הכללי."
"המממ, יכול להיות מעניין... והמרואיין לא יהיה מודע לקונפליקט?"
"בדיוק."
"בוא נעבור על תיקיית הסיפורים שדחינו. לנוכח הזווית החדשה הזאת, אולי יהיה שווה לבדוק את זה." לוסי בוחנת את כוננית הספרים ומוציאה קלסר. היא מעלעלת בו ומצביעה על תמונה שמופיעה בדף. "מה לגבי הבחור הזה, ויל, שחוגג את חג המולד 365 ימים בשנה?"
רייצ'ל רוכנת קדימה. "אה, כן. סטף ממחלקת רכש היא בת דודה שנייה שלו. היא אמרה שהוא מעניק מתנות או שהוא עושה משהו שקשור לחג המולד מדי יום לאורך השנה. חלק מביתו מקושט לחגים כל השנה."
"הוא בטח מטורלל על כל הראש," מציין פול.
"או שהוא שונא להרכיב ולפרק את כל הציוד ועושה את זה רק בשביל אשתו. זה מה שאני עושה," אומר פיליפ.
"אה, זה הרבה מעבר לכך. לא מדובר פה באיזה בטלן שמשאיר את עץ האשוח עד אפריל כי הוא מתעצל להתעסק איתו. מדובר בבחור שעושה את הדברים האלה מתוך כוונה." לוסי בוחנת את קורות החיים שלו. "והוא נאה באופן מפתיע לחלוטין."
רייצ'ל בוחנת את התמונה מקרוב. "אין ספק, לא כמו המכוערים שאנחנו מקבלים בדרך כלל עם הפסיכים שאנחנו עובדים איתם, זה בטוח. זה יכול להוסיף עניין לתוכנית."
"הוא מלביש את הילדים שלו כמו שדונים?" שואל פול.
לוסי בודקת את הנתונים. "סטף אומרת שהוא רווק." היא מגלגלת עיניים. "כמה מפתיע. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו מוכנות לספוג דבר כזה."
פול מרים את היד. "אני רוצה לעבוד על זה. יש לי רעיונות לריאיון."
לוסי מנענעת את הראש. "אני לא יודעת. אתה תהיה קשוח עם המסכן. הוא לא יבין מה נפל עליו."
"נביא מפיקה רחמנית. מה לגבי סופיה? היא בדיוק עברה מתוכניות הבישול. אני זוכר שכשדיברנו היא אמרה לי שיש לה חיבה לדברים שקשורים לחגים ושהיא אוהבת סיפורים חמודים ומתוקים," אומרת רייצ'ל.
"זה לא יהיה כזה סיפור מתוק כשאסיים איתו," אומר פול, "אבל אולי את צודקת. סופיה יכולה לכבוש את ליבו והוא בכלל לא ידע מה נפל עליו. היא לא מכירה את כללי הפורמט הזה ולכן נוכל לשלוט בה ובמה שהיא יודעת מההתחלה."
"במסיבת חג המולד היא סיפרה לי שהייתה רוצה יום אחד ליצור סרטי תעודה. אני חושבת שהיא בהכחשה מוחלטת לגבי תפקידן של תוכניות ריאליטי בקלחת הבידור," לוסי מגחכת.
"זו עוד סיבה לכך שאני חושב שהיא תהיה מושלמת לתפקיד. היא תתמקד בצילום פריימים משמעותיים ותשכנע את ויל הזה ברעיונותיה הנשגבים בזמן שאנחנו נתמקד במה שאנחנו באמת צריכים," אומר פול בחיוך.
"יופי, יופי... אז סגרנו לגבי תוכנית אחת," אומרת רייצ'ל ורושמת במחברת שלה. "מה עוד יש לך בקלסר הזה, לוסי? אנחנו צריכים שני רעיונות נוספים ואני לא מביאה ארוחת צהריים עד שנינעל גם עליהם."
פרק 2
סופיה
מרגישה נמרצת, אני מתופפת בעזרת העט על השולחן כשהטלפון מצלצל.
אחרי שנים של עבודה בתוכניות בישול, מרגש לעבוד על משהו שונה וצפוי פחות. הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת על כל מה שאני צריכה ללמוד על הפקת סיפורים המתמקדים באנשים ואני מקווה שזה יקרב אותי עוד צעד לשורשיי התיעודיים והרחק מתוכניות על ברוקולי מאודה ופינוקי נאצ'וס עם גבינה.
כשדיברנו על עבודה משותפת, התסריטאי/במאי פול הבטיח לי שוויל סונדרס ישמח לקחת חלק בתוכנית, אבל אני רוצה לברר בעצמי. כבר עבדו עליי בעבר. אנשים בתעשייה יעשו הכול, פשוט הכול בשביל רייטינג וכדי למכור תוכנית.
"הלו?"
"היי, זה ויליאם סונדרס?"
"כן," הוא עונה.
"אני סופיה וורת'י ואני מפיקה ב'טרו בלו אנטרטיינמנט'. אני רוצה לדבר איתך על השתתפות בתוכנית ריאליטי שאני מפיקה על אנשים בעלי תחביבים מעניינים."
הוא פולט נשיפה מתוסכלת. "קיבלת את מספר הטלפון שלי מבת דודתי הסופר־שאפתנית, סטף? כי אני ממש לא מעוניין להופיע בתוכנית ריאליטי. כבר אמרתי לה את זה."
הוא לא מעוניין? זו תפנית מעצבנת שלא צפיתי אותה, אבל לא אוותר בקלות. "באמת, מר סונדרס? אפשר לקרוא לך ויל?"
"ברור, ככה קוראים לי רוב האנשים."
"או־קיי, ויל. אם לא אכפת לך שאני שואלת – למה אתה לא מעוניין?"
"סטף כבר ניסתה לשכנע אותי. היא אמרה שזו תהיה דרך טובה לקדם את העבודה שלי עם הילדים, אבל אני בספק."
"כן, לפי הרשימות שלפניי אני רואה שאתה מאפשר לארגוני חסד להשתמש בבית שלך לאירועי התרמה וכן עורך בו סיורים במטרה לאסוף מאות משחקים וצעצועים כתרומה לארגון 'משחקים לנזקקים'. קראתי גם שאתה מאפשר למורים להביא ילדים מעוטי יכולת לביקור במהלך דצמבר."
"כן."
"ואתה מעניק מתנות לחסרי בית במהלך כל השנה."
"זה נכון, אבל..." נשמע שלא נוח לו עם כמות המידע שיש ברשותי.
"טוב, סטף צודקת," אני ממשיכה, "אנשים בדרך כלל ממעיטים ביתרונות שיכולים להיות לחשיפה כזאת בקידום המטרות שלהם."
"אבל, סופיה – אני יכול לקרוא לך ככה, נכון?"
"בוודאי."
"אני אוהב את מה שאני עושה, אבל ממש לא רוצה שישפטו אותי בגלל זה בציבור הרחב. יש לי מספיק צרות מהשכנים."
"אני מבינה." הבחור נשמע חד משחשבתי, ולכן אני מחליטה לנסות טקטיקה אחרת. "אבל מה אם לא היו מרשים לך לעשות את זה יותר? שמעתי על הצרות שעושה לך משפחת הופמאייר ואיך היא מנסה לעצור בעדך."
"אז את כבר יודעת על פרד המשוגע ועל המשפחה המטורללת שלו?" הוא מתרשם, אבל עדיין מרגיש לא בנוח עם המחקר הפולשני שלי. "הלוואי שהם היו חוזרים לגור בפארק הקרוואנים, אבל נראה שכרגע שאיפת חייהם היא לגרום לי סבל רק כי אני רוצה להעניק לכמה ילדים חג שמח יותר."
"שקלת את האפשרות שאולי נוכל לגרום לפרד להצטייר כאדם שלילי ובכך נגביר את מודעות הציבור למטרות שלך?"
הוא שוקל את הרעיון. "את באמת חושבת שזה יצליח?"
"אני חושבת שתהיה המום לגלות מה שחשיפה חיובית יכולה לעשות." אני מחזיקה אצבעות ומקווה שאני צודקת.
"או־קיי. אבל איך אוכל להיות בטוח שהחשיפה תהיה חיובית? התוכניות האלה נוטות להציג אנשים כמוני בתור תימהוניים מטורללים רק בשביל הבידור."
"זו לא הכוונה שלי," אני אומרת, מקווה שהוא מצליח לשמוע את הכנות בקולי.
"איך אדע את זה?"
"פשוט תצטרך לסמוך עליי."
"את מבקשת שאסמוך עלייך? אני בכלל לא מכיר אותך."
"אבל אתה יכול לסמוך עליי," אני אומרת בנימוס. "אגיד לך מה, בוא ניפגש מחר בצד המזרחי של כיכר וינדזור. אני לא רחוקה משם. בוא נשב לקפה ופשוט נדבר על זה."
"אני לא יודע."
"בבקשה, ויל?" אני מפעילה את קסמיי ומקווה שנחישותו תתמוסס. "בבקשה?"
"או־קיי," הוא אומר בצחוק שקט.
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שלהיות מפיקה זה קצת כמו להיות קוסמת, רק בלי הכובע ושרביט הקסמים. איכשהו צריך לקחת רעיון ולממש אותו, לשכנע את הצוות שלך והכי חשוב, לשכנע מושא תוכנית פוטנציאלי כמו ויל שהקסם אפשרי. נוכל לשלוף את השפן מהכובע תוך כדי שנפיק משהו ממה שנראה לפעמים כמו בלגן אחד גדול. עם כל פרויקט חדש שאני מתחילה אני מדמיינת משהו גדול. אולי הסיפור של ויל יבלוט – אולי זו תהיה פריצת הדרך הטלוויזיונית שלי שתשנה את מסלול חיי ותשדרג את הקריירה שלי. אני נפרדת מוויל לשלום ומנתקת את השיחה בשביעות רצון. הניצחון בהישג ידי.
כשאני פותחת את הדלת בבית הקפה 'קינגז רואד' אני רואה את השתקפותי במראה הגדולה התלויה על קיר הכניסה. אני עוצרת לרגע ובודקת את עצמי. אני מיישרת את החגורה ומסתובבת. נעים לגלות ששיעורי הפילאטיס שלי משתלמים. רגליי נראות ארוכות במיוחד וקימוריי מהודקים כמו שאני אוהבת.
אני מחליקה את שערי הערמוני והארוך ובודקת את השפתון. אנשים אומרים לי שאני יפה בזכות עיניי הירוקות הגדולות ועורי הבהיר, אבל אני מניחה שפשוט התרגלתי למראה שלי. כשהייתי צעירה יותר רק רציתי שיער בלונדיני חלק ועור כהה, אבל נאלצתי להסתפק במה שיש. אני מושכת בכתפיי ופונה מהמראה ואז נכנסת לעומק בית הקפה כדי למצוא את ויל.
אני מנסה לדמיין איזו אישיות יש לוויל. אני מבינה שהוא עוף מוזר, אולי עם נטיות תימהוניות. אסור לי לשפוט אותו מהר מדי רק על סמך המראה החיצוני שלו. העובדה שהוא אוהב את חג המולד בצורה קיצונית לא עושה אותו פריק גמור. אולי הוא לא מוזר כמו שאני חושבת שהוא.
אני סוקרת את בית הקפה ורואה שכמה אנשים יושבים לבד. לצערי, התמונה שלוסי שלחה לי הייתה קצת מטושטשת ולכן אני לא בטוחה שאזהה את ויל. אני רואה בחור נשי למראה בגיל העמידה שעונד עניבת פרפר וקורא מגזין. אני מחייכת. זה בטח הבחור שלי. אני מתקרבת לשולחן שלו בחיוך רחב. "ויל?" הוא מרים את מבטו בבלבול. "היי, אני סופיה."
הוא מטה את ראשו וסוגר את המגזין. "סליחה..."
"סליחה," בחור צעיר בעל שיער כהה קורא לי במרחק כמה שולחנות מאיתנו. "את סופיה?"
אני מביטה אל הבחור שקורא לי וקולטת שהוא חתיך רציני. אני מתקשה להסוות את ההלם. אין מצב שזה ויל. אני מביטה לאחור במבוכה אל הבחור בעניבת הפרפר ושוב אל החתיך המהמם.
הוא טופח על חזהו. "סופיה, זה אני, ויל."
לחיי בוערות. אני מתנצלת בפני הבחור בעניבת הפרפר על שהפרעתי לו. הוא מושך בכתפיו וחוזר למגזין העיצוב שלו. כשאני ניגשת לשולחן של ויל הוא אומד אותי בעיניו המרשימות וסומק עולה בפניי.
אני שמחה שלבשתי משהו מחמיא. השמלה הכחולה הצמודה מדגישה את גזרתי ואילו הבד והתפירה משווים לה מראה מקצועי. אני מנסה שלא לבהות בו כשהוא נעמד כדי לקדם את פניי ביד מושטת.
"היי, סופיה, אני ויל."
אני מחייכת כשאנחנו לוחצים ידיים. "כך הבנתי. נעים לפגוש אותך, ויל. תודה שבאת." ראשי מסתחרר מרוב בלבול. לא יכול להיות שזה הבחור המטורף על חג המולד. לא זו בלבד שהוא חתיך, יש גם ניצוץ בעיניו הכחולות־כהות שמעיד שהוא ממש לא תימהוני. ברצינות. אם היו עורכים תחרות בין תוכניות הריאליטי ומסדרים בשורה את הבחורים הכי חתיכים בקבוצת הגיל שלו, הוא היה מנצח בגדול.
אני מעיפה מבט ברחבי בית הקפה כדי לוודא שאין מצלמות נסתרות. לא הייתי שוללת את האפשרות שהצוות שלי יכניס אותי לאחת מתוכניות הריאליטי האלה שבהן טומנים מלכודת לקורבן כדי להשפיל אותו. אני מתקרבת לכיסא כשאני לא מבחינה באף סימן למשהו לא הולם.
הוא בוחן אותי ומושך עבורי את הכיסא כדי שאתיישב. הייתי שמחה לדעת על מה הוא חושב כי האינסטינקטים שלי מורים על כך שהוא בטח חושב משהו חיובי.
אחרי שאנחנו מחייכים זה לזה, הוא מצביע לעבר דלפק הקפה. "מה אפשר להביא עבורך?"
"תה קר יהיה נפלא. פסיפלורה זה הטעם האהוב עליי, אם יש להם, אבל בבקשה, תן לי לשלם. אני הזמנתי אותך לפגוש אותי." אני מוציאה את הארנק.
הוא מרים את ידו ועוצר בעדי. "על חשבוני."
כשהוא מתקרב לדלפק, אני מנסה להתעשת, עדיין לא קולטת שלא חלה כאן טעות. הבחור החתיך והחסון זה פריק־חג־המולד מהקלסר? פשוט לא יכול להיות. הבחורה מאחורי הדלפק מפלרטטת איתו בלי בושה כשהוא מתעכב ליד חלון הראווה של הקינוחים.
הוא גבוה, כתפיו רחבות ומבנה גופו מוצק. הג'ינס המהוה שלו יושב נמוך על מותניו. האם מציץ קעקוע מתחת לשרוול החולצה? אלוהים אדירים. אני עולה בלהבות ומנופפת על עצמי בזמן שגבו מופנה אליי.
כשהוא חוזר אל השולחן, האור מהחלון זורח על פניו בעלות המישורים החלקים והמבנה המושלם. פניו מזכירות לי פסל עשוי שיש שפעם ראיתי בגלריית 'אופיצי' בפירנצה. הקלילות שבה הוא נושא את עצמו והחן הטבעי שלו מוסיפים לאפקט הכולל. נראה לי שלו היה חי בתקופה או במקום אחרים היה יכול לדגמן עבור הורסט או אירווינג פן, הצלמים הקלאסיים, שהיו מצלמים אותו בשחור ולבן, באלגנטיות גמורה, במשחקי אור וצל. העובדה שהוא פעיל בתחום הצדקה והחסד הופכת אותו לאדם נאצל בעיניי, על אף הופעתו החיצונית. אין ספק שאני מסוקרנת.
כשהוא מצטרף אליי שוב הוא מושיט לי את התה קר, מניח על השולחן קופסה קטנה ומקושטת בסמל החנות על השולחן ודוחף אותה לעברי.
"מה זה?"
"משהו קטן בשבילך. ראיתי את זה וחשבתי שזה ימצא חן בעינייך." עיניו בורקות. "קדימה. תפתחי אותה."
אני מחייכת וקולטת שהרגע קיבלתי את המתנה הראשונה שלי מהבחור של חג המולד. אני מרימה את המכסה בזהירות. שלושה מקרונים צרפתיים מונחים על גבי נייר שעווה, כל אחד מהם בצבע אחר.
הוא מביט בי בציפייה. "הוורוד הוא תות, הצהוב לימון והכתום פסיפלורה."
"איך ידעת שאני אוהבת מקרונים?" אני שואלת.
"סתם ניחשתי. הם די מגונדרים... כמוך."
"מגונדרים? אני לא מגונדרת!" אני צוחקת.
הוא מושך בכתפיו. "אם את אומרת." הוא מחייך כאילו דעתו שונה משלי.
"איזה מהם ננסה קודם?" אני שואלת.
"אה, כולם בשבילך."
אני מרימה את הפסיפלורה בזהירות מהקופסה ומכרסמת את שולי המקרון. "מממ, כמה זה טעים." אני עוצמת עיניים. כשאני פוקחת אותן, הוא צופה בי ולכן אני מלקקת את שפתי התחתונה לאט ומנסה לתפוס פירורים סוררים.
אני מפלרטטת איתו וזה באמת לא תקין. טכנית אני בעבודה. "מה?" אני שואלת.
"את שונה מכפי שציפיתי שתהיי," הוא אומר.
"באמת? באיזה מובן? ואל תגיד מגונדרת."
"עדינה יותר, יפה יותר." הוא מטה את ראשו. "את נראית בסדר."
"אתה נשמע מופתע. למה ציפית? לאיזו אמזונה עם חץ וקשת שמוכנה לצוד אותך?"
הוא צוחק. "לא, אבל זה דימוי נהדר. הניסיון המוגבל שלי עם אנשי תקשורת לימד אותי שהם מחוספסים בקצוות." הבעתו מתקשחת. "ויודעים להיות מלחיצים מאוד."
"צר לי שזו החוויה שלך. אני לא כזאת," אני אומרת בשקט.
"הרגשתי את זה כשדיברנו. זו הסיבה היחידה לכך שהסכמתי לפגוש אותך. הייתה לי תחושה. כלומר, לחצת עליי קצת, אבל לא יותר מדי."
אני צוחקת. הוא מחייך. "כל עוד לא לחצתי עליך יותר מדי! חוץ מזה, אם תמשיך לפנק אותי במקרונים יש מצב שהחספוס שלי ייעלם לחלוטין." אני מושיטה לו את המקרון הצהוב. "למה שלא תנסה אותו? הוא מעולה."
"לא, לא. הם בשבילך. אני מסתפק בקפה."
"או־קיי, אבל אתה מפסיד," אני אומרת ונוגסת שוב.
"לא ממש. אני נהנה יותר לראות אותך נהנית," הוא אומר בחיוך.
"גם אתה לא מי שציפיתי שתהיה," אני מודה.
"באיזה אופן? רגע. אם ערכת עליי תחקיר, בטח קראת את הכתבה ב'לרצ'מונט כרוניקל'. אני מתערב על כך שחשבת שאלבש את הסוודר ההוא שיש עליו עץ אשוח, נכון?"
"כן, איך ידעת?"
"האישה ההיא לחצה עליי ללא לאות שאסכים ללבוש אותו לתמונה אחת ולא הרפתה. עשיתי את זה רק כדי להשתיק אותה. מובן שזו התמונה שבה הם השתמשו לכתבה. בחיים לא אהיה כזה טיפש שוב."
"הסוודר הזה באמת מאיר?"
"כן, יש לו ערכת סוללות והכול. אפשר לגרום לאורות להבהב יחד או לסירוגין. זה היה מטופש. אני עדיין כועס על עצמי על שהסכמתי ללבוש את הדבר הזה, אבל הכתבה הייתה רק לעיתון המקומי. חשבתי שזה לא יזיק, אבל שכחתי שהכול מתקיים לנצח בגוגל."
אני מחייכת. "נכון."
"אז צדקתי, חשבת שאני פריק."
"לא סופר־פריק... רק נלהב לגבי תחומי העניין שלך." אני מעוותת קצת את האמת כדי לא לפגוע ברגשותיו. הבחור מוצא חן בעיניי ויש לי רצון עז לכבוש את ליבו.
"טוב, אני לא יכול להתווכח עם זה. אני בהחלט נלהב לגבי תחומי העניין שלי."
"ומכיוון שבעיניי אתה מעניין, אני בטוחה שגם אחרים יחשבו שאתה מעניין," אני אומרת.
"לא אכפת לי מי חוץ ממך במשוואה הזאת יחשוב שאני מעניין." הוא שולח אליי מבט מבויש.
אף אחד חוץ ממני? גם הוא מפלרטט איתי? אני מנסה להתמקד אחרת לא אשכנע אותו לעולם.
"לכולנו יש את תחומי העניין שלנו, ויל. סיפורים, דברים מלהיבים שמייחדים כל אחד מאיתנו. הסיפור שלך בהחלט ייחודי ואשמח לקבל את ההזדמנות לספר אותו לעולם."
"זהירות, בגללך תוכניות ריאליטי מתחילות להישמע לי טובות בהרבה מכפי שהן באמת."
"אני לא יודעת לגבי זה. למה החומר הטוב לא יכול להיות אמיתי? התמחיתי בקולנוע תיעודי בזמן לימודיי בקולג'. יש הרבה אתגר בהפקת סרט תעודה כך שישקף את הנושא בצורה מדויקת, מכובדת, מבדרת ומרגשת. אני מכניסה את האידיאלים האלה לעבודה שלי בטלוויזיה."
"אני בטוח שבתחום הנוכחי שבו את עוסקת את יוצאת מן הכלל."
אני מושכת בכתפיי. "אולי. אני יכולה רק להעיד על העבודה שלי. בשבוע שעבר הלכתי לצפות בסרט דוקומנטרי שהביט באופן רטרוספקטיבי על יצירתו של הסקל וקסלר. אתה מכיר אותו?"
וויל מניד את ראשו.
"הוא אחד מיוצרי הסרטים התיעודיים הכי נחשבים בהיסטוריה. יש כל־כך הרבה אמת בעבודה שלו שנשימתי נעתקת." הוא משלב את זרועותיו על חזהו ומחייך. אולי הגיע לפגישה הזאת תחת הרושם שאני מפיקה נחמדה אבל רדודה. אני מקווה ששכנעתי אותו שאני ממש לא, לכן אני לוחצת עוד קצת. "ויל, לא יהיה נפלא להראות על המסך את היופי ואת הנשמה של יצירת המופת שלך? אנשים יאהבו את הסיפור ואת הסיבה שעומדת מאחוריו."
"באמת?" הוא אומר כאילו אינו מאמין לי, "את לא סתם מנסה להקסים אותי?"
"כן, אני מבטיחה. אני באמת רוצה להבין יותר מה מניע אותך."
הוא מרים את ספל הקפה ומערסל אותו בין ידיו. אני מרגישה שהוא לא ישפוך את סודותיו אם אעפעף אליו. לא, הוא יהיה אגוז קשה לפיצוח אבל אני ממש טובה בלהגיע להבנה מלאה של האובייקט שאיתו אני עובדת. מסתבר שוויל שונה לחלוטין ממה שציפיתי. מעולם לא הייתי סקרנית יותר לפענח מישהו. הוא חידה שמורכבת מחלקים מושלמים שלא מתחברים.
הוא סוף־סוף מדבר. "זה יישמע נדוש, אבל אני חושב שתביני. יש משהו שם בחוץ, מעין קסם כזה... לכל אחד זה משהו אחר, אולי סרט טוב או הופעה מוצלחת, אבל מה שזה לא יהיה יכול להסיח את הדעת מהדברים הקשים בחיים. לכן, אם זה שם, למה שלא נקיף את עצמנו בו אם אנחנו יכולים? למה שלא נרצה שהוא תמיד יהיה סביבנו?"
הבחור הזה אמיתי? אני מרגישה שהרעיון נכון בחלקו, אבל יש במה שהוא עושה הרבה מעבר למה שהוא מודה בו. אני נחושה מתמיד לגלות למה.
"את מבינה?" הוא שואל, נראה מהוסס אך חדור תקווה.
"כן," אני אומרת. הוא נרגע. אני לוגמת ארוכות מהתה ושואלת את עצמי אילו קשיים עבר ויל בחייו כדי שתתעורר בו ההשראה לרצות שכל יום יהיה חג המולד. מה הוא מסתיר? זה צובט בליבי ואני רואה כוח בהבעת פניו. לא משנה במה מדובר, נראה שהוא שולט בו. לא כל מתמודד בתוכנית ריאליטי צריך להיות שבור, נכון?
"על מה את חושבת?" שואל ויל.
"אני מעריכה את המוטיבציה שלך," אני אומרת בהרהור למרות שזה לא חלק מהתגובה שלי למה שסיפר לי זה עתה.
הוא מצחקק. "טוב, זה מעמיד אותך במקום אחר מרוב האנשים."
אני מכרסמת מעט מהמקרון ואז שואלת, "תהיה מוכן להראות לי את הבית שלך? סטף אמרה שכבר התחלת לעצב את החדרים הקדמיים לקראת עונת החגים."
"כן, הייתי רוצה להרחיב את התפאורה ולשבור קירות. ככה אני נהנה יותר." הוא בוחן אותי לרגע ואז מחייך. "את רוצה רק לבוא לראות? אני לא מבטיח כלום. זה בסדר מבחינתך?"
"או־קיי... רק לראות. אחלוק איתך סוד."
הוא רוכן קדימה, חיוך שובב על פניו. "כן?"
"אני משוגעת על חג המולד. באמת, אני אוספת קישוטים ובובות של סנטה קלאוס מאז הייתי בת שתים עשרה. אני חושבת שבגלגול קודם הייתי שדונית." אני מסמיקה לנוכח הווידוי שלי. "יש לי יחידת אחסון רק מפני שאין לי מספיק מקום בדירה לכל החפצים שלי."
הוא מתרווח בכיסאו ונושם עמוק. משהו בעיניו מעניק לי תקווה שתהיה לי הזדמנות לעבוד איתו.
"סופיה, אני מבטיח שלא תתאכזבי."
פרק 3
"וואו!" פי נפער ואני מוצפת השתאות ילדותית כשוויל מכניס אותי אליו הביתה. "כלומר, מדהים!" אין ספק שהמידע בקלסר לא עשה חסד עם המציאות. יתר האנשים המתייחסים לחגים בקיצוניות הם כאין וכאפס לעומת ויל. מה נסגר עם הבחור הזה?
הוא צוחק. הוא בטח כבר רגיל לתגובות מוגזמות כאלה ולפי חיוכו הרחב אני מבינה שתגובתי משמחת אותו. הוא מהנהן בעודו סוקר את החדר. "טוב, אני חושב שאי אפשר להגיד שאני לא משקיע מכל הלב."
"לא, ממש לא. ברגע שראיתי את האדריכלות המקסימה בחוץ ידעתי שגם החלל הפנימי יהיה מיוחד, אבל זה מעל ומעבר!" אני בוחנת את מבואת הבית, את התקרה הגבוהה, את גילופי העץ המעוטרים ואת חוטי הפנסים המהבהבים המשתלשלים. זה לא בית ממוצע.
עץ האשוח הענקי שהוצב בכניסה מכוסה בצעצועי פח זעירים ובדמויות וינטג'. זה כאילו וילי ונקה[4] החליט לחגוג את חג המולד במפעל שלו. "זה עץ הילדים שקראתי עליו? אתה עדיין מחלק קישוטים לילדים כשהם מבקרים כאן?"
הוא צוחק. "כן, רעיון מעולה, נכון? עד שהם רבים מי מקבל איזה קישוט."
"לא, ברצינות?" אני שואלת בזוועה. למה שהבחור הזה ירצה להתמודד עם חבורה של ילדים מעצבנים וחצופים?
הוא מניד את הראש. "ילדים יכולים להיות אכזריים. פעם ראיתי ילד קטן כל־כך מעוצבן על זה שהחבר שלו קיבל את קישוט הבאטמן האחרון עד שהוא הוריד לקישוט של החבר שלו את הראש וזרק אותו לשיחים."
"לא ממש ברוח החג!"
"הכול בסדר. יש יותר ילדים טובים מרעים. גם אני הייתי דוחה כשהייתי קטן ולכן אני מבין את זה."
אני מצביעה לעבר צמרת העץ. "ומה הסיפור עם המתנות העטופות שתלויות מהתקרה? הן מרחפות? איך זה קורה?"
"הן תלויות על חוט דק מאוד שמוסווה בעזרת התאורה התיאטרלית."
"מתוחכם." הוא סופר־משוכלל. אני מתרשמת.
הוא מחייך. "מוכנה לעוד?"
אני נאחזת בזרועו ונשענת עליו. "כן, בבקשה." הוא מאמץ אותי אליו. "לאן אתה לוקח אותי?" אני שואלת בחיוך פלרטטני.
"עוד תראי." הוא מוביל אותי קדימה ומכניס אותי לסלון שלו – לארץ הפלאות החורפית.
"וואו!" חוץ משביל עשוי רצפת עץ נוקשה המתפתל ברחבי החדר, הכול לבן עם נגיעות כסף. עצים מכוסים לבן פזורים ברחבי החדר ועוטים אורות לבנים מנצנצים וקישוטי כסף. עננים מוקרנים על התקרה ממקור אור לא ידוע ומרחפים לאיטם בעוד נראה כאילו שלג קל יורד על הקיר. האפקט שנוצר הוא שמימי, כמעט על־טבעי.
"זה מדהים. אתה מרשה לילדים להיכנס לחדר הזה?" אני בוחנת את השטיח הלבן כשלג. הוא בטח צריך להחליף את השטיח לעתים קרובות.
"מותר להם לעמוד על רצפת העץ כשהם מסיירים. קל יותר אם הם לא נוגעים בכלום. פעם אחת ילד התחבא מתחת לעץ וכשראש הקבוצה הבין שהוא נעדר ומצא אותו, הוא סירב לצאת. אחר כך שינינו את הכללים."
"וואו." הילדים האלה נשמעים גרועים מרגע לרגע. אני לא חושבת שהייתה לי סבלנות לדבר כזה. מה הוא? קדוש?
"אז בלי להתחבא מתחת לעץ, ברור? שמתי עלייך עין." הוא מתגרה בי.
אני שולחת אליו מבט צדדי וחיוך מבויש. "אין לי ספק. מה זה?" אני שואלת וניגשת אל עבר שולחן ארוך שניצב בסמוך לאחד הקירות. אוסף של כדורי שלג ערוך על השולחן ובכולם יורד שלג כאילו זה עתה כל אחד מהם עבר ניעור. "איך לא מפסיק לרדת בהם שלג?"
הוא מחייך בשובבות. "סודות מקצועיים. אני תפאורן באולפן קולנוע ובעיקר בונה תפאורות. יש לי הרבה חברים בתחום התאורה והאפקטים המיוחדים. יש לנו כל מיני טריקים." הוא מוביל אותי לספה ואנחנו מתיישבים בזמן שאני מעכלת הכול.
"לפי המידע שיש לי אתה עובד ב'ברבנק סנטרל סטודיו'," אני אומרת.
"כן, אני בטוח שתוכלי להאשים את העבודה שלי בכך שביתי מקושט בתפאורה מוגזמת. הסבים שלי אהבו מאוד את חג המולד, אבל נכנסתי לזה ממש אחרי שעבדתי על סט של סרט בזמן שנערכו צילומים שהיו קשורים לחג. זה היה סרט עצמאי ונגמר להם הכסף אז במקום לשלם לי, הם נתנו לי חלק ניכר מהתפאורה ומהאפקטים המיוחדים. תוסיפי על כך את העובדה שלבחורים שאני עובד איתם יש תמיד רעיונות חדשים והם מוצאים אביזרים ואפקטים שלא הכרתי. אנחנו עוזרים זה לזה. אחד מהם בונה תפאורה של בית רדוף רוחות מדי שנה בליל כל הקדושים ואני עוזר לו."
אני מביטה שוב בחדר ומבינה שעכשיו הכול הגיוני. בחדרים שוררת תחושה של תפאורת סרט דרמטית ומתוחכמת. מדובר כאן בהרבה יותר מעיצוב שגרתי, הבית הזה הוא במה לרעיונות שלו.
"זו עובדה מעניינת שאתה בונה תפאורות. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי את האפשרות הזאת עד שראיתי את הבית." אני מסוקרנת.
"את נשמעת מופתעת. במה חשבת שאני עובד?" הוא שואל.
"טוב, אתה לא בדיוק נראה כמו אף אחד מהבנאים שאי פעם העסקתי אצלי, זה בטוח."
"ואיך הם נראו?"
אני זעה באי נוחות לרגע והוא צופה בי. "אני לא יודעת," אני מסמיקה ומשפילה את המבט. "די רגילים. לא..." אני מחווה בידי לעבר הג'ינס הדהוי והחולצה הצמודה, "לא חתיכים."
הוא מחייך בניצחון. "חתיכים? את חושבת שאני חתיך?"
"טוב, יחסית לבנאי."
"אני מבין. אז יש סולם של חתיכיות שלפיו את מודדת את הגברים."
אני מנידה את הראש.
"מה?" הוא שואל.
"אני בצרות צרורות," אני אומרת, חושבת בקול בעודי מפתלת קווצת שיער סביב אצבעי.
"באמת? למה?"
"כי אני מתנהגת בצורה לא הולמת. אני אמורה לשכנע אותך להופיע בתוכנית, לא..."
"לפלרטט איתי?"
"אוי, אלוהים," אני לוחשת, "אני עד כדי כך שקופה?" מובן שהוא צודק, אבל מי הייתה רוצה שיזכירו לה שאין בה כל עידון? אני אמורה להיות אשת מקצוע, אחרי הכול. לא סתם בחורה בבר.
"כן, זה היה די שקוף." הוא נעמד ומושיט לי את ידו בקריצה. "בבקשה, אל תפסיקי בגלל מה שאמרתי. זה מוצא חן בעיניי. בואי, אני רוצה להראות לך עוד."
אני מחליקה את המכנסיים בעצבנות ונוטלת את ידו בזמן שאני קמה. "בוודאי, תראה לי עוד."
כשאנחנו נכנסים לחדר הבא מבט מרוחק נשקף מעיניו. הוא תוחב את ידיו לכיסים האחוריים ומחייך. "כאן זה חדר 'במצולות'." קירות החדר צבועים ירוק ססגוני וניצב בו עץ נוצץ באותו צבע, מכוסה בקישוטים בעלי מוטיב ימי כמו בנות ים, צדפים וסוסוני ים. "החדר הזה נשאר מקושט כל השנה."
"וואו! אני מתה על זה!" אני קוראת בבלבול. אולי הוא גיי, למרות הכול. כלומר, נצנצים ובנות ים? אני אוהבת את זה, אבל איזה בחור עושה דברים כאלה?
ויל מהנהן. "רוב הבנות אוהבות את החדר הזה. זה כנראה גנטי. הבחורות שפגשתי חושבות שמעמקי הים זה משהו רומנטי ומרגש. אם פעם צללת, תביני שזה לא ככה. זה מדהים, אבל בהחלט לא נראה כמו משהו כזה."
"אז מה עורר בך השראה לעשות חדר רומנטי בסגנון 'מצולות'?"
"כשהתחלתי הכול היה שונה לגמרי. כשהייתי צעיר, אחי הגדול ואני היינו מעמידים פנים שאנחנו צוללים במעמקי האוקיינוס ומחפשים אוצרות טבועים. הוא קיבל את הרעיון מספר שקרא."
אני מצביעה על תיבת אוצר קטנה שניצבת בבסיסו של העץ. היא גדושה במטבעות זהב. "לכן יש כאן תיבת אוצר."
"כן. כשעיצבתי את החדר לראשונה הוא היה בסגנון מותאם יותר לבנים. אפילו היו לי בובות של יצורי ים שקיבלתי מהחבר'ה של האפקטים המיוחדים. אחי היה מת על זה."
אני שמה לב לשימוש בזמן עבר. האם החדר הזה הוקם לזכרו?
"בשלב מאוחר יותר הייתה לי חברה שאהבה בנות ים. אני חושב שהיא האמינה שבגלגול אחר היא הייתה כזאת. היא זו שהפכה את החדר לנשי כשהוסיפה את כל הנצנצים והדברים של הבנות. אנדרו לא היה משתעשע מזה." הוא מנענע את הראש. "בכניסה לחדרו היה שלט שאסר כניסה לבנות."
המממ, חברה. אז הוא לא גיי, למרות הכול. מתיש אותי לנסות להבין את הבחור. אני מחליטה לא לשאול אותו יותר על אחיו.
"אז מה זה החדר הזה בכלל? זה חדר האוכל?" אני שואלת, משנה את כיוון השיחה.
"כן, אבל אני אוכל במטבח. אני לא ממש טיפוס של סעודות חגיגיות ודברים כאלה. אם כבר מדברים על זה, רוצה לראות את המטבח? אבל אני חייב להזהיר אותך שרומיאו שם. אני לא בטוח שהוא יכול להיות במחיצתך."
עיניי מתרחבות. "במחיצתי? אני חושבת שדי קל להסתדר איתי." אני מנסה לדמיין איזה מין בן אדם לא יסבול אותי.
"זה לא העניין. טוב, את תביני." הוא ניגש לדלת ההולנדית שמובילה למטבח. הפאנל התחתון סגור ומשהו שורט אותו בקדחתנות.
אני מחייכת בהקלה. "רומיאו הוא כלב. אני אוהבת כלבים! למה אתה דואג? הוא נושך?"
"לא בדיוק. הוא לא נושך. יש לו בעיות אחרות." ויל פותח לאיטו את הדלת החצויה. "סופיה, תכירי את רומיאו."
הוא ממש חמוד ונראה כמו טרייר, בדומה ליחפן מהסרט של דיסני, 'היפהפייה והיחפן'. אני רוכנת כדי לתת לכלב לרחרח את ידי, אבל הוא דוחה אותה וניגש לרגלי ומתחיל להתחכך בה בפראות. כמה מרגיז. אני מנערת את רגלי, אבל הוא לא מרפה.
"וואו! שברת כאן סוג של שיא!" קורא ויל ומקלף את רומיאו מהרגל שלי. "בדרך כלל נדרשות לו כמה דקות כדי להתחמם ולכן לא חשבתי להרחיק אותו ממך מההתחלה. מצטער על זה. נראה שאת ממש מושכת ולא רק בני אדם."
"איזה מזל יש לי!"
הוא מסתובב אל רומיאו. "אחי, אין לך סגנון. אפילו לא הזמנת אותה לשתות קודם."
"מצחיק מאוד. לשתות? אתה חושב שאני עד כדי כך קלה להשגה?" אני מניחה ידיים על המותניים.
"לא התכוונתי לזה ככה, רק שאם הוא באמת היה בן אדם, ככה הוא היה אמור לנסות להתנהג אל אישה יפה כמוך. מה אפשר לומר על הבחור הקטן הזה? אי אפשר לספק אותו. את צריכה לראות אותו בגינת הכלבים."
אני מציינת לעצמי בראש את המחמאה ואומרת, "לא, תודה. אני כבר מבינה לבד."
"זה מקור השם שלו. הוא מת על נשים."
"אני רואה. יש לו אישיות כובשת."
"ללא ספק." ויל צוחק, מניח את רומיאו מחוץ למטבח וסוגר את הדלת. "למה שלא תעשי את הריאליטי שלך על הכלב הקטן? הוא אוהב להצטלם."
"נשאיר את הכלבים המתחככים לערוץ החיות, תודה רבה." אני מביטה בשעון. "אוי, לא! אני מאחרת!"
"קרה משהו?" הוא שואל.
"כן, הייתי אמורה להיות במשרדי ההפקה בישיבה."
הזיק בעיניו אובד וזוויות פיו נוטות מטה. "בסדר. תני לי ללוות אותך החוצה."
הוא מחזיר את רומיאו למטבח ואנחנו מגיעים לדלת הכניסה. אני מאוכזבת מכך שעליי ללכת. "לא יצא לי לראות הכול, נכון?"
הוא מנענע את הראש ומחייך. "לא."
אני נוגעת בזרועו קלות והמחווה הקטנה מציתה משהו בהבעת פניו. "אשמח לחזור. אפשר?"
"רק כדי לראות את הבית או גם אותי?" הוא מצמצם את עיניו בשובבות.
"טוב, אראה אותך אם אבוא לראות את הבית, נכון?"
"לא לזה התכוונתי. לא אכפת לי מהתוכנית, אבל הייתי רוצה לפגוש אותך שוב."
"באמת?" אני מסמיקה.
"ללא ספק." העוצמה בהבעת פניו מערערת אותי. "בואי לארוחת ערב מחר."
אני מרימה את עיניי ומופתעת מהישירות. "אני יכולה להביא איתי אוכל מבחוץ," אני אומרת, יודעת היטב שאסור לי להסכים למשהו שדומה לדייט.
מה נסגר איתי? אין לי יכולת לעמוד בפני גבר נאה שמנסה להקסים אותי? האם שכחתי שהוא מגזים בענייני חג המולד ובכך הוא בעצם לא שונה בהרבה מהאגרנים הכפייתיים שאיתם עובד הבחור במשרד לידי?
הוא מבזיק אליי את החיוך ההורס שלו שוב וכוח העמידה שלי קורס כמו בובת סנטה מתנפחת שיצא ממנה כל האוויר.
"האמת שאשמח לבשל בשבילך. אני מבשל מצוין ולא תצטרכי להביא כלום." הוא מטה את ראשו ומחייך. "תגידי כן."
אני עוצרת, מביטה לתוך עיניו ואז מביטה בעץ הגבוה המכוסה באורות קטנים שעומד במבואה. לעזאזל, אתה חתיך חג מולד מטורף שאי אפשר לעמוד בפניו.
"תגידי כן," הוא חוזר בשקט.
"אתה מבטיח שנוכל לדבר על התוכנית?" אני שואלת, לא לגמרי שוכחת מהמטרה שלשמה באתי.
הוא מצליב שתי אצבעות ומרים אותן. "שבועת צופים." הוא ניגש אל העץ שבמבואה ונראה כאילו הוא מחפש משהו. הוא מוציא קישוט בצורת גלינדה, המכשפה הטובה מ'הקוסם מארץ עוץ'. הוא חוזר ומכניס את הקישוט לתיק שלי.
"הי, למה עשית את זה?"
"היא המכשפה הטובה. היא תוודא שאת תמצאי את הדרך בחזרה אליי." הוא מחייך.
אני מניחה את היד על הארנק ותוהה לעצמי אילו עוד פינוקים מכושפים ויל מתכנן עבורי.
כשאני חוזרת למשרד אני נכנסת לישיבה בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. לשמחתי הפגישה החלה באיחור ולכן לא הפסדתי הרבה. לאחריה אני ניגשת לרייצ'ל ושואלת אם נוכל לדבר דקה במשרד שלה.
"מה קורה?" רייצ'ל מושיטה לי בקבוק מים ומתיישבת על הכיסא שליד הספה. "איך הפרויקט מתקדם? נפגשת כבר עם הבחור של חג המולד?"
"כן, האמת שבדיוק על זה רציתי לדבר איתך. הבחור הוא חידה שאני לא בטוחה איך להתמודד איתה."
"חידה?"
"קודם כול, יש לו מראה מחוספס במובן של בחור קשוח וסקסי. התמונה שבה ראינו אותו עם הסוודר המואר של חג המולד הייתה מטעה מאוד. הוא דווקא מגניב ויש לו לפחות קעקוע אחד, למיטב ידיעתי."
"באמת?"
"והוא ממש חתיך."
"הוא רווק? אולי כדאי שאבוא לפגישה הבאה שלכם," מוסיפה רייצ'ל.
"באמת?" אני שואלת, מסווה את החשש בקולי. שכחתי שרייצ'ל רווקה.
רייצ'ל מושכת בכתפיה. "יש דברים גרועים בהרבה מבחור מגניב ומהמם שמגזים עם ההתלהבות סביב החגים. החבר האחרון שלי הכריח אותי להשאיר לו דפים שגזרתי מקטלוגים לאחר שהקפתי עליהם בעיגול פריטים שחשבתי שמתאימים למתנות."
"כמה רומנטי," אני מעקמת את האף.
"בדיוק."
אני חושבת על רייצ'ל המושכת פוגשת את ויל ומופתעת באיזו מהירות הקנאה בוערת בתוכי. "לא, אין צורך שתבואי לפגישה הבאה שלי. חוץ מזה, הוא לא ממש הטיפוס שמתאים להיות בן זוג. הוא בטח מעוות מבפנים אם הוא עושה את כל הדברים המשוגעים האלה, נכון? אני רק רוצה ממך עצה איך לשכנע אותו לעשות את התוכנית כי הוא חושש מהכוונות שלנו."
"זה כמו לצאת עם בחור חדש. צריך להחמיא לו, לחזר אחריו ולפתות אותו עד שהוא ירצה לעשות את מה שתרצי שיעשה. אם דעתו תוסח מספיק, הוא יכול לשכוח את כל ההסתייגויות שלו. תנסי לטפח לו את האגו. תגידי לו שנשים ייפלו שדודות לרגליו."
האסטרטגיה המגוחכת לא מוצאת חן בעיניי. חוץ מזה, זה בכלל יעבוד עם ויל? שום דבר בהתנהגות שלו לא מעיד עליו שהוא בחור כזה. למרות שזה עתה נפגשנו, אני הייתי היחידה שהוא רצה להרשים.
אולי נמאס לי מהגברים שפגשתי לאחרונה שאף פעם לא ידעו מה הם רוצים ולא היו בטוחים בדבר. ויל בטוח לגבי הכול לרבות התגובה שלו כלפיי. עד כמה שהייתי רוצה לשנוא את זה, זה דווקא מושך אותי להפליא.
אני פתאום מגוננת על האיש שלא מבין כמה הוא מוזר עם האובססיה שלו. "אבל הוא חושב שנצחק עליו. שנציג אותו באור מגוחך."
רייצ'ל מושכת בכתפיה בחוסר עניין. "טוב, התפקיד שלך הוא לגרום לו לחשוב שלא נעשה דבר כזה."
"ואנחנו באמת לא נעשה את זה, נכון?"
"לא, מובן שלא." רייצ'ל מביטה בשעונה ונעמדת. "הי, הרגע קלטתי שיש לי פגישה עם דון. חייבת לזוז. את יודעת מה את צריכה לעשות, נכון?"
אני נאנחת ואומרת את מה שרייצ'ל מצפה לשמוע ממני. "להחמיא, לחזר ולפתות."
"בדיוק," אומרת רייצ'ל, "אם יש מישהו שיכול לעשות את זה, זו את."
[1] שמו של אחד האלבומים של להקת 'איירון מיידן'.
[2] מגישת טלוויזיה.
[3] תוכנית מציאות אמריקאית שבה מככבת ילדה שסובלת מעודף משקל קיצוני כמו אימה ומשתתפת בתחרויות יופי.
[4] הדמות הראשית בספר 'צ'רלי בממלכת השוקולד' מאת רונלד דאל.
